העובדות

1. החייב מר חטיב גמאל (להלן: "החייב") ניהל אצל התובע חשבון עו"ש מאז שנת 1987. במרץ 1998 נטל החייב הלוואה על סך 22,000 ₪ עם החזר חודשי בסך של 1,000 ₪ לחודש ועם פריסה ל 21 חודשים.
2. ביום 3.5.1998 חתמו הנתבעים על מסמכי ערבות מתמדת לכל חוב המוגבלת לסך של 22,000 ₪.
3. ביום 2.7.06 ניתן פס"ד כנגד החייב העיקרי בבית משפט השלום בנצרת, בתיק אזרחי 2335/06 וכנגד החייב נפתח תיק הוצאה לפועל מס' 02-19837-08-0.
4. ביום 15.12.08 הכריז כב' ראש ההוצל"פ על מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי והתיר לתובע לדרוש את מימוש הערבות מאת הנתבעים. האחרונים הגישו בקשה לרשות להתגונן, בקשתם נתקבלה ומכאן תביעה זו.

טענות הצדדים

עיקר טענות התובע:

1. בחודש 10/05 בטרם הועמדו יתרות חן החייב העיקרי לפירעון, פנה התובע לחייב העיקרי ולנתבעים והודיע כי במידה ולא יפעלו לתשלום החוב, יפעל התובע למימושו וכן ינקוט בהליכים כנגד הערבים, אך הנתבעים התעלמו מפניות אלו.
2. ערבותם של הנתבעים הינה ערבות יחיד על פי חוק הערבות התשכ"ז, ובהתאם להוראות החוק עתר התובע לקבלת אישור על מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי.

עיקר טענות הנתבעים:

1. נפלו פגמים מהותיים בכתב הערבות ונגזרותיו. בביקורם אצל התובע ביום 3.5.98 הוסבר להם כי הם עומדים לחתום על כתב ערבות בגין הלוואה שנטל החייב ובמעמד זה נציג התובע החתים אותם על חבילת מסמכים ריקים מלבד סכום הערבות שמילא אותו והוסבר להם כי סכום זה הינו סכום ההלוואה.
2. הנתבעים טוענים כי הנתבע לא נהג עימם בנאמנות ובגילוי נאות של האמת שכן אמנם הוסבר להם כי הם חתומים על טפסי ערבות להלוואה שהחייב עומד לקבל מהמשיב אך הם כלל לא ידעו כי הם חותמים על ערבות מתמדת לכל חוב והם לא היו נותנים הסכמתם לחתום על מסמך שכזה באם היו יודעים מלכתחילה את תוכנו ומהותו.
3. על הנתבע חלות חובת גילוי לא רק כלפי לקוחות אלא גם כלפי ערבים, ובהחתמתם על טפסי הלוואה ריקים הפר הבנק את חובתו לגלות באופן מלא את שיעורי הריבית ותנאי הערבות.
4. מאז חתימת הנתבעים על כתב הערבות התובע לא המציא להם דיווח תקופתי ומעודכן על יתרות החובה של החייב או על פיגוריו בתשלום החוב, על מנת לאפשר להם להפעיל לחצים על החייב ולגרום לו לשלם החוב מבלי להיגרר להליכים משפטיים, ואי הדיווח מהווה הפרה לחובות הגילוי המעוגנות בחוק.

דיון והכרעה:

לאחר עיון בחומר הראיות ובכתבי הטענות נכון בעיני לקבוע, כי הנתבעים הוכיחו את הגנתם, וכי התובע ,באמצעות שלוחיו לא הסביר לו, כי הם חותמים על ערבות לכל חוב שנוצר, וייווצר בעתיד, בחשבון התובע.

הודאה והדחה

התובע טוען, כי בטענת הנתבעים יש המאפיינים של טענת הודאה והדחה, ועל כן נטל ההוכחה והשכנוע מוטלים על כתפיהם, והם לא הרימו.

טענת "הודאה והדחה", הינה החריג לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", וזאת כאשר הנתבע מודה בעובדות להן טוען התובע בפרשת התביעה, אך מחמת עובדות נוספות המפורטות בכתב הגנתו, אין התובע זכאי לחלק מהסעד המבוקש, ולגבי העובדות המדיחות הנטענות על-ידו, נטל ההוכחה הוא עליו (י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד, 2003), עמ' 1530). טענת הגנה, אשר אין בה הודאה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה טענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל הראיה על הנתבעים (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, 2003), עמ' 74 והפסיקה ששם).

כאן, טענת ההגנה של הנתבעים, אינה מסוג "הודאה והדחה" היות והנתבעים לא הודו בכל העובדות המהוות את עילת התביעה. אמנם הנתבעים הודו, כי חתמו על כתב הערבות, אך כפרו בקיומו של חוב מצידם כלפי הבנק, הואיל ולטענתם ההלוואה שלשמה נחתם כתב הערבות סולקה, ומכך ערבותם אינה תקפה עוד.

גם אם הנטל היה מוטל על כתפי הנתבעים, הרי שכפי שיובהר בהמשך, הנתבעים עמדו בנטל להוכיח, כי לא הוסבר להם טרם חתימתם על כתב הערבות, את מהות הערבות, וכי הם הוטעו לחשוב על ידי פקיד הבנק, כי הם חותמים כערבים להבטחת השבת הלוואה בסך 22,000 ₪, ותו לו.

מסגרת נורמטיבית

הדינים העיקריים החלים הם, חוק הערבות, וחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, אשר סעיף 17א בו קובע : "הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי" (להלן : "חוק הבנקאות").

סעיף 22 לחוק הערבות קובע את היקף חובת הגילוי, ואילו סעיף 23 לחוק קובע את תוצאות אי הגילוי:

בסעיף 22(א) (3) לחוק נקבע, כי נושה יגלה לערב לפני כריתת הערבות את: "תקופת החיוב סכומי הפירעון של הקרן ושל הריבית ומועדי הפירעון".

סעיף 23(א)(4) : "ימלא ערב יחיד את ערבותו לפי אומד דעתו בעת כריתת חוזה הערבות".

הפסיקה הדגישה את חובות הגילוי והנאמנות של הבנק והרחיבה אותה אל מעבר לזו המוטלת על צדדים אחרים לחוזה (ראה: ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 596-597 (1994)). כך, מחויב בנק לא רק שלא להטעות את מקבל השירות אלא גם לגלות לו כל פרט בעל חשיבות לגבי השרות שניתן והסיכונים הכרוכים בו (ראה: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369 (1995)). מובן כי על הבנק ליתן שירות בזהירות ובנאמנות הראויה ולנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בעת מילוי תפקידו (פסק דין צבאח דלעיל).

אשר להיקף החובה נקבע כי "באמרנו כי היקף חובת הנאמנות משתנה בהתאם לסוג הלקוחות לא אמרנו אלא, שהבנק יצא ידי חובת הנאמנות ברמת התנהגות שונה המותאמת הן ללקוחות והן לנסיבות. באשר לקיום חובת נאמנות, אין לומר כי החובה עצמה אינה מתקיימת כאשר מדובר בלקוח מנוסה הבקיא בעניינים פיננסיים ... ביטוייה וגילוייה של חובת הנאמנות הם שמשתנים, אפוא, בהתאם לנסיבות וליתר הגורמים הרלוונטיים. הן לסוג השירות והן למכלול מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח" (ראה: ע"א 7424/96 בנק במזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 162 (2000).

לאור חובת האמון המיוחדת בה חב מוסד בנקאי ללקוחותיו עליו גם ליתן הסבר שווה לכל נפש באשר לשרות שניתן (ראה: ע"א 1/75 בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ' הרשקו, פ"ד כט(2) 208, 211). בעסקה שהיא שעבוד או מתן ערבות, על פקידי הבנק להסביר לערב מה המשמעות הנובעת מחתימה זו, כי למעשה אם לא יפרע החייב את חיובו, זכותו של הנושה להפרע מהזכויות הממושכנות.

אלא שבכך לא סגי, על מנת שהערב יוכל להעריך את הסיכון שבחתימתו, כי אכן ימומש השעבוד, יש ליתן בידיו את הכלים לעשות כן.

ומן הכלל אל הפרט

על רקע דברים אלו יש לבחון את המקרה שלפנינו.

כאמור, הנתבעים אינם מכחישים, כי חתמו על כתב הערבות וטופס הודעה לערב, אך לטענתם לא הוסבר להם כי מדובר בערבות מתמדת. הם ידעו, כי ערבותם הייתה להבטחת החזר הלוואה בלבד, אשר סולקה כעבור 21 חודשים ומשכך פקעה ערבותם.

לעניין עמידה בהיקף חובת הגילוי המוטלת על פקיד התובע, טרם החתימה על כתב הערבות ודף המידע, הייתה בפניי עדות מנהל סניף התובע כיום, מר נג'ם זיאד בלבד. מר זיאד לא היה מנהל הסניף בעת החתימה על הערבות או לקיחת ההלוואה ולא היה נוכח במעמד, ועל כן, אינו יכול להעיד אודות היקף הגילוי לנתבע.

אני סבורה כי עדותו של פקיד הבנק, מר ואאם שבאט, אשר החתים את הנתבעים על כתב הערבות מתבקשת, אך עדות זו לא הובאה בפני ביהמ"ש, וצודק ב"כ הנתבעים בטענתו, כי הימנעות בעל דין מלהביא ראיה הנמצאת בשליטתו ורלוונטית להוכחת גרסתו, מתפרשת כחשש שמא עדות זו תיפגע בגרסה, ועל כן יש לפרש את אי הופעת העד, כנגדו (ראה: ספרו של י. קדמי "על הראיות" מהדורת תשס"ד 2003 עמ' 1648 ואילך והפסיקה שם: "וזהו הכלל אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשש שיש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד" (וגם ע.א 2275/90 לימה נ' רוזנברג ואח' מ"ז(2) עמ' 605 בעמ' 614 ).

מנהל הסניף שהובא לעדות הסתפק באמירה כללית כי כל ערב שבא לחתום על ערבות מסבירים לו בדיוק את מהות ערבותו (ראה: עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 4-5) אך הוא אינו יודע בדיוק איזה הסבר ניתן לנתבעים טרם חתימתם על כתב הערבות מאחר והוא לא נוכח במועד החתימה (שם, שורות 4-8). מנגד, נמצאת גרסתם של הנתבעים כי לא היו חותמים על מסמכי הערבות לו היו יודעים כי הם ערבים לכל חוב שהוא והם הוטעו לחשוב כי המדובר בערבות בגין נטילת הלוואה.

אני מקבלת את גרסת הנתבעים, ומאמינה כי פקיד הבנק שהחתימם על המסמכים, מר ואאם שבאט, לא העמידם על מהותה האמיתי של התחייבותם, שאלמלא כן לא היו חותמים על כתב הערבות, וכי הם סברו כי הם חותמים כערבים לפירעון ההלוואה ולא על התחייבות לכל חוב, מהנימוקים הבאים:

לא לחינם סברו הנתבעים כי הם ערבים לגובה ההלוואה שקיבל החייב מאת התובע. בטופס מידע על הערב החתום על ידי הנתבעים (מצורף כנספח ב' לתצהירו של מנהל הבנק) בסעיף "פרטים על האשראי" כתובים כל פרטי ההלוואה שקיבל החייב מאת התובע, כך לדוגמא מצוין שמו של החייב כמקבל ההלוואה, את סכום ההלוואה – 22,000 ₪, את הריבית להלוואה – 5+3, את תנאי ההלוואה – משתנה, את מס' חשבון ההלוואה וכן את תקופת ההלוואה – למשך 21 חודשים.

בהמשך המסמך בסעיף "תוקף הערבות" מצוין כי תוקף הערבות הינו עד ליום 20.2.2000 וכפי שהעיד מנהל התובע, בתאריך זה ממש מסתיימת תקופת ההלוואה (עמ' 4, שורות 15-19).

זאת ועוד, הנתבעים ערבו בגובה ההלוואה שקיבל החייב מאת התובע בסך של 22,000 ולא מעבר לכך.

מכל האמור לעיל ניכר כי קיימת סתירה פנימית במסמכי הערבות. הכיצד ייתכן כי מטופס "מידע על הערב" עולה כי הערבות הינה להבטחת הלוואה אשר קיבל החייב מהתובע בסך של 22,000 ₪ ומצד שני עסקינן בערבות מתמדת ל"כל חוב"? ברי כי יש במסמך זה לבדו כדי להטעות את הנתבעים לחשוב כי הם ערבים לגובה ההלוואה בלבד ותו לו.

לכך מצטרפת העובדה כי הנתבע 2 אינו יודע קרוא וכתוב בעברית והנתבע 1 עבד בזמנים הרלבנטיים לתביעה בתחנת דלק ובהתאם לפסיקה אשר ציטטתי לעיל, הרי שהיקף חובת הנאמנות של בנק משתנה בהתאם לסוג הלקוחות והבנק יצא ידי חובת הנאמנות ברמת התנהגות שונה המותאמת הן ללקוחות והן לנסיבות ואני מאמינה לגרסת הנתבעים, כי פקיד הבנק אשר החתים את הנתבעים על מסמכי הערבות, לא דאג להסביר לנתבעים בכלים המתאימים ולא העמידם על מהותה האמיתית של התחייבותם, כי ערבותם הנה לכל חוב ולאו דווקא לפירעון ההלוואה בלבד ואני מאמינה לנתבעים, כי לא היו חותמים על הערבות אילו פקיד הבנק היה מסביר להם את מהותה, ועל כן יש במעשי פקיד הבנק, משום הטעיית הנתבעים.

סיכומו של דבר, האחריות נופלת לפתחו של התובע שכן פקיד הבנק מטעמו לא הבהיר לנתבעים את כל פרטי העסקה די הצורך ומהמפורט במסמך ההודעה על הערב ניתן להבין מדוע אומד דעתם של הנתבעים בעת חתימתם על הסכם הערבות היא, כי יהיו ערבים להבטחת השבת הלוואה שנטל החייב מהתובע בסך 22,000 ₪ ותו לא.

סיכומו של דבר:

התביעה נדחית.

התובע יישא בשכ"ט עו"ד הנתבעים והוצאותיהם בשיעור 4,800 ₪.

ניתן היום, ג' אדר תשע"ג, 13 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.