לפני בקשה לעיכוב ביצוע צו סגירת עסק , מטעם המבקשים (נאשמים 1 ו-4 - להלן- הנאשמים).

נאשמים 1 ו – 4 מנהלים משתלה וכן עסק לאחסון ציוד למשתלות (להלן – בית העסק). בית העסק פעל ללא רישיון עסק ועל כן הוגש נגד הנאשמים ושניים נוספים כתב אישום המייחס להם ניהול עסק ללא רישיון עסק בניגוד לסעיף 4 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1968 (להלן – חוק רישוי עסקים).

הנאשמים 1 ו – 4 הודו בעבירות המיוחסות להם וביום 12.7.11 נגזר דינם. בין יתר ההוראות בגזר הדין הורה בית המשפט (כב' השופט מסארווה) על סגירת בית העסק. בגזר הדין עוכבה סגירת העסק, כאמור, למשך 18 חודשים על מנת לאפשר לנאשמים להוציא רישיון עסק.

ביחס לנאשמים 2,3 (משיבים 2,3 כאן) נדחה הדיון מעת לעת , שכן נטען כי נאשמים אלו הנם מעל גיל 80 ואינם פעילים בעסק. המשפט ביחס לנאשמים אלו טרם הסתיים.

כעת מונחת לפני בקשה להורות על עיכוב נוסף של צו הסגירה.

לטענת הנאשמים מאז גזר הדין הם עשו רבות לצורך עמידה בתנאים לקבלת הרישיון, אולם המכשול העיקרי העומד בדרכם הוא תכנוני. לטענת הנאשמים היעדרה של תכנית תכנונית מונעת אפשרות קבלת רישיון עסק. הנאשמים התייחסו גם להיעדרו של אישור כיבוי אש וטענו כי הם נדרשים להוצאה כספית ניכרת של מיליון וחצי ₪ על מנת לעמוד בדרישות כיבוי אש. לטענת הנאשמים הם מוכנים להוציא סכום זה ולקיים את דרישות כיבוי אש, אלא שאין די בכך, כאמור, שכן אף אם ישקיעו את סכום ניכר זה, תעמוד להם לרועץ היעדרה של תב"ע. מכאן, טוענים הנאשמים שמצויים הם במלכוד. על כן ביקשו הם הבטחה מהרשות לפיה באם יעמדו בכל הדרישות האחרות, לא ימנע מהם הרישיון מטעמים הקשורים בהיעדרה של תב"ע. לטענתם גורמי האכיפה סרבו ליתן התחייבות כזו ועל כן טען ב"כ הנאשמים כי הנאשמת "לא רוצה להשקיע מיליון וחצי ₪ ולאחר מכן לא תקבל אישור של התב"ע". ביחס לפן הבטיחותי טענו הנאשמים שקיימים במקום אמצעי כיבוי אש (מטפים), אך לא כפי שדורש מכבי אש (מתזים) וכי אין בכך לפגום בבטיחות.

בסופו של טיעון ביקשו הנאשמים ארכה בת 60 יום על מנת "שנוכל לראות אם התב"ע תאושר" כדי שיוכלו לכלכל את צעדיהם, היינו אם תאושר התב"ע ישקיעו את הסכום הנדרש להתאמה לדרישות מכבי האש ואם לא תאושר- לא יעשו כן.

ב"כ המאשימה התנגדה לבקשה וטענה כי לבית משפט זה אין סמכות כלל להאריך מועד של צו סגירת עסק. ב"כ המאשימה הפנתה לעניין זה להיעדר הוראה בחוק רישוי עסקים המאפשרת הארכת מועד כאמור וטענה כי הדבר מעיד שלא קיימת סמכות כזו.

לגופו של עניין טענה ב"כ המאשימה כי אמנם תכנית חד/2020 מקודמת, אלא שאישורה הסופי אינו קרוב ואף הנאשמים עצמם הגישו התנגדות לתכנית, שכן היא אינה כוללת תכנון לעסק נשוא בקשה זו. לטענתה הליכים אלו צפויים להימשך זמן רב. עוד הדגישה ב"כ המאשימה כי היעדרו של אישור מכבי אש מצביע על בעיה בטיחותית המקימה סיכון שאינו מאפשר היעתרות לבקשה. לעניין זה הוצגו מסמכים מטעם מכאבי האש המתריעים על "סכנה לנפש ורכוש".

דיון

שאלת סמכותו של בית המשפט לעכב תחילת ביצוע צו סגירת עסק טרם הוכרעה בפסיקה. יש שסוברים כי בית המשפט המוציא צו לסגירת בית עסק, נעדר סמכות לשוב ולדון בנושא, לרבות ביחס למועד תחילת הצו. גישה זו מבוססת על העובדה שבית המשפט "סיים את מלאכתו" בתיק והוא אינו רשאי להיזקק שנית לנושא, לעיתים לאחר שנים (ע"פ 133/79 מ"י נגד ממן, פס"מ תש"ם ב' 287, וכן ע.פ. 5021/08 חב' מינילנד נגד מ"י (פורסם בנבו ; 2.7.08)). המצדדים בעמדה זו רואים חיזוק בהיעדרה של הוראה מפורשת המעניקה סמכות זו בחוק רישוי עסקים, להבדיל מסעיף 207 לחוק התכנון והבנייה המעניק לבית המשפט סמכות מפורשת לדחות מועד כניסתו לתוקף של צו הריסה שנתן. ביחס לאפשרות עיכוב ביצוע הצו בהתאם לסמכות המוענקת לבית המשפט על ידי סעיף 87 לחוק העונשין, משיבים התומכים בעמדה זו כי צו סגירת עסק, לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים , אינו עונש כלל ועל כן סעיף 87 אינו מעניק פתרון לסוגיה.

מנגד יש הסוברים כי הארכת מועד כניסתו לתוקף של צו סגירת עסק עולה בקנה אחד עם סמכותו הטבעית של בית המשפט ליתן סעדים מסוג זה וכי יש בכך אף יתרון המאפשר גמישות לצורך התמודדות עם מצבים הנראים לבית המשפט כמצדיקים התחשבות והארכה נוספת של כניסת הצו לתוקף.

כאשר הגיעה השאלה לפתחו של בית המשפט העליון, היא הושארה בצריך עיון , תוך שהבקשה נדחתה לגופה (רע"פ 7912/08 חב' מינילנד נ' מדינת ישראל - עיריית אילת (פורסם בנבו ; 28.9.08(.

לדעתי נתוני המקרה אינם מצריכים הכרעה בשאלה משפטית זו. הנאשמים קיבלו ארכה בת 18 חודשים להוצאת רישיון עסק והדבר לא הסתייע. מדובר בעסק לגביו קבעו שירותי כיבוי האש כי הוא אינו עומד בדרישות הבטיחות. מעצם העובדה כי הנאשמים נדרשים להתקין ציוד כיבוי אש שעלותו (לטענתם) מיליון וחצי ₪ ! ניתן להסיק כי מדובר בליקוי של ממש הדרוש שינוי מהיסוד.

מתן ארכה נוספת משמעה מתן רישיון עסק זמני, ולאור הליקוי הבטיחותי כאמור, לא ראיתי כי זוהי תוצאה סבירה. אציין עוד כי עמדת הנאשמים היא שיתקינו את ציוד הכיבוי רק אם ידעו אל נכון שלא יסורבו בשל הפן התכנוני. השתכנעתי כי השאלה התכנונית אינה קרובה לפתרון, ולמצער לא תבוא על פתרונה בחודשים הקרובים. על כן אין כל טעם במתן ארכה בת 60 כמבוקש.

עמדת הנאשמים המסרבים להשקיע סכום ניכר, ללא ביטחון שבכך יושג הרישיון המיוחל, יתכן שיש בה הגיון כלכלי מבחינתם, אולם מנגד הגיונית ונכונה עוד יותר עמדת המאשימה האמונה על בטחון הציבור ומסרבת לדחייה נוספת של צו הסגירה, מקום בו המשך פעילות העסק מסכן את שלום הציבור ורישיון אינו נראה לעין.

סיכומו של דבר. המקום אינו עומד בדרישות שעניינן בטיחות באי המקום ולא ראיתי לנכון להמר על שלום הציבור, מקום בו הנאשמים מצהירים שלא יפעלו לתיקון המצב טרם שידעו בוודאות שיזכו ברישיון עסק.

על כן אני סבור שאין מקום להארכה נוספת של צו הסגירה ואני מורה על דחיית הבקשה.

היות והנאשמים אמורים לסגור את בית העסק ביום 12.1.13 ראיתי להיעתר לבקשתם ולהתיר להם שהות קצרה להתארגנות לצורך פינוי עד יום 3.2.13

המזכירות תודיע ההחלטה לצדדים וכן תקבע מועד להקראה ביחס לנאשמים 2ו-3 לחודש מאי 2013

ניתנה היום, י"ט טבת תשע"ג, 01 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.