פתח דבר והצדדים

בפני תביעה של מר גפייב דימיטרי (להלן - התובע) שהוא התובע והנתבע שכנגד, לתשלום פיצויים בסך של 83,000 ₪ בשל נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב פינויו ממבנה המגורים אותו שכר. המדובר באשקובית מס' 555 ביישוב מגדלים (להלן - המבנה). עוד עותר התובע למתן צו עשה, שיורה לנתבעת (להלן – האגודה) להשיב לו את החזקה במבנה ולהשיב לו את כל מיטלטליו, שנלקחו על ידי האגודה בעת פינוי המבנה. האגודה הגישה הודעה לצד שלישי נגד צד ג'.

טענות התובע

בשנת 2003 שכר התובע את המבנה. התובע שילם את כל החובות בגין המבנה, שהותירו דייריו הקודמים. התובע גם שיפץ את המבנה, ומימן את השיפוץ מכספו הפרטי.

לטענתו של התובע, האגודה פנתה לחברת החשמל, ותוך הטעיתה של חברת החשמל, מסרה לה הודעה ולפיה לא מתגוררים כלל אנשים במבנה. זאת למרות שהתובע התגורר באותה עת במבנה. לנוכח קבלת הודעה זו הסירה חברת החשמל את מונה החשמל מהמבנה.

בשנת 2008 נסע התובע לחו"ל. כשחזר התובע ארצה, הוא גילה, כי אנשים זרים מתגוררים במבנה. עוד גילה, כי אנשים מטעם האגודה פרצו למבנה שלא כדין, פינו משם את חפציו של התובע, לרבות חפצים אישיים ומזכרות נוסטלגיות, וכן תיעוד, הנוגע לשאלות הנדונות בתיק זה.

בעקבות כך פנה התובע ביום 5.1.09 במכתב לאגודה. במכתבו דרש התובע את החזרת רכושו וכן קבלת פיצוי בגין הנזק שנגרם לו. האגודה השיבה לו, כאשר בתשובתה לא הכחישה את עצם הפריצה למבנה ונטילת חפציו של התובע.

כאמור לעיל, התובע עתר בתביעתו להחזרת החזקה במבנה לידיו, השבת חפציו שנלקחו בעת פינוי המבנה וקבלת פיצוי בסך של 83,000 ₪ בגין השקעותיו במבנה והנזקים, שנגרמו לתובע בעטיו של הפינוי.

טענות הנתבעת והתובעת שכנגד

דין התביעה להידחות מחמת חוסר עילה והעדר יריבות. הסכם השכירות ביחס למבנה נכרת בין התובע ובין צד ג', בעלת הזכויות במבנה. האגודה איננה צד להסכם השכירות, אלא רק משמשת כגוף המאשר את ההתקשרות בין הצדדים להסכם השכירות.

לחילופין, יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי בהגשתה. פינוי המבנה נעשה ע"י צד ג' כבר ביום 12.6.08, ומאז ועד הגשת התביעה חלפה כשנה.

לגופם של דברים, החל מינואר 2006 לא נרשמה צריכת מים וחשמל בחשבונות של התובע, ומכאן מוכח, שהוא לא התגורר במבנה החל מחודש ינואר 2006, דבר המהווה הפרה של הסכם השכירות.

התובע מושתק מלטעון נגד נסיבות פינויו מן המבנה, בשל כך שהיה מודע לחובותיו כלפי האגודה וכלפי צד ג'. מכתבי ההתראה, המופנים לתובע, הודבקו על דלת המבנה, והדבר יוצר חזקה, ולפיה התובע יכול היה לצפות את העתיד לבוא, דהיינו, את פינויו מן המבנה.

בתביעה שכנגד, שהגישה האגודה נגד התובע, טוענת האגודה כי היא זכאית להיפרע מהתובע, סך של 2,772 ₪ בגין מיסי יישוב, סך של 1,750 ש"ח בגין הוצאות אחסון תכולת המבנה, סך של 501 ₪ בגין חיבור המבנה לחשמל לאחר הניתוק שנגרם עקב חובו של התובע, סך של 1,500 ₪ בגין התקנת תריסים שפורקו ע"י התובע, סך של 1,694 ₪ בגין תיקוני חשמל וביקורת חשמל ע"י חשמלאי מוסמך, וסך של 70 ₪ בגין צריכת מים במבנה, ובסך הכל סך של 8,287 ₪. כמו כן, עותרת האגודה בתביעה שכנגד לצוות על התובע לפנות מיטלטליו, המאוחסנים אצלה.

טענות התובע ביחס לתביעה שכנגד

דין התביעה שכנגד להידחות על הסף בשל כך שהאגודה פעלה נגד התובע – הנתבע שכנגד שלא כדין, בכך שפרצה לביתו באופן בלתי חוקי, תפסה את ביתו והעלימה מסמכים חפצים ורכוש אישי, אשר שייכים לתובע, ובכך יצרה האגודה נזק ראייתי שעדיין קיים מאחר והמסמכים עדיין ברשותה. התובע התגורר במבנה עד לנסיעתו לרוסיה, ולכן לא היתה כל זכות לאגודה לפנות את התובע מהמבנה. ממילא יש לדחות את התביעה שכנגד מצד האגודה ולחייב את האגודה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

התובע טוען, כי העביר סכומים מידי פעם על ידי צדדים שלישיים לידי פקידת מזכירות האגודה, גב' ליאורה ויגודה ז"ל, אשר נפטרה בשנת 2008. הקבלות, שהוצאו כנגד תשלומים אלו, הועלמו ע"י האגודה. התובע מסכים, כי נותר חייב לאגודה סך של
כ-1000 ₪ בלבד.

לא מגיע לאגודה כל תשלום עבור אחסון חפציו ורכושו של התובע, מאחר שעצם לקיחת חפציו ורכושו של התובע מהמבנה נעשתה באופן לא חוקי. ניתוק אספקת החשמל למבנה בוצע גם הוא שלא כדין לבקשת האגודה. לכן אין התובע צריך לשאת בעלות חידוש אספקת החשמל למבנה. כך גם לא זכור לתובע קיומו של חוב בגין צריכת מים במבנה.

טענות האגודה בהודעה לצד ג'

החובה לשפות ו/או לפצות את התובע בגין נזקיו הנטענים, כל שקיימת חובה כזו, מוטלת על צד ג', האחראי לנזקי התובע. התובע איננו חבר באגודה. צד ג' הוא בעל הזכויות במבנה והוא המחזיק במבנה ובמבנים נוספים, המצויים בשטח האגודה. מעמדה של האגודה בכל הקשור להסכם השכירות, הוא של גוף אשר רק מאשר את התקשרותו של משתכן בהסכם שכירות עם צד ג' או ממליץ עליה.

הסכם השכירות, על פיו החזיק התובע במבנה, נכרת בין התובע ובין צד ג'. זכויותיו וחובותיו של התובע במבנה, נגזרות ישירות מכוח הקבוע בהסכם השכירות. הנזקים הנטענים ע"י התובע בכתב התביעה נכנסים בגדרו של הסכם השכירות ונעשו מכוחו.

עוד טוענת האגודה, כי צד ג' היה האחראי לפינויו של התובע מן המבנה.

טענות צד ג'

צד ג' טוען, כי אמנם הוא בעל הזכויות בנכס והוא החתום על הסכם השכירות עם התובע, אך גם האגודה היא צד להסכם השכירות, כאשר היא חתומה עליו כגורם מאשר. התובע השתכן במבנה ביוזמת האגודה, והיא זו אשר עדכנה את צד ג' בכך.

האגודה פעלה בשיתוף מלא עם צד ג' בכל הקשור לפינויו של התובע מהמבנה. זאת לנוכח האינטרס שיש לאגודה באיכלוסם של המבנים הקיימים ביישוב הקטן. האגודה נטלה חלק בפינוי, ונציגיה נכחו בעת ביצועו. לפיכך, בהצגת עצמה, כמי שאינה קשורה לפינוי, יש משום חוסר תום לב מצידה של האגודה.

לגופה של התביעה טוען צד ג', כי כל הפעולות נעשו כדין. באישורו של התובע פלש למבנה בחודש אוקטובר 2007 דייר בשם שמעון גוזלן. גם אז פעלה האגודה בשיתוף עם צד ג' לפינוי הפולש.

התובע לא עמד בתשלומים, המוטלים עליו בגין החזקתו במבנה. היעדרותו של התובע מהמבנה במשך יותר משנתיים וחצי נוגדת את הוראות הסכם השכירות. שם נקבע כי על השוכר להתגורר במבנה לאורך כל התקופה החוזית. נשלחו לתובע מספר התראות בטרם נקיטת הליכים כלשהם, והוא הוזהר, כי אם לא ישוב להתגורר ביישוב דרך קבע תוך 10 ימים ממועד משלוח ההתראה, יהיה צד ג' רשאי לפתוח נגדו בהליך פינוי ואף להיכנס למבנה בעצמו.

פינוי המבנה נעשה תוך שמירה על החפצים שהיו בו ורישום מוקפד של התכולה, והעברתה לאחסנה באופן שלא תינזק.

עוד טוען צד ג', כי דרישת הפיצוי מועלית ע"י התובע באופן סתמי ובלתי מפורט.

דיון והכרעה

האחריות לפינוי המבנה

על פי עדותה של הגב' מיכל אהרוני, מנהלת חטיבת האכלוס של צד ג', הפינוי התבצע על ידי שני נציגים של צד ג', ושני נציגים של האגודה (עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 7-9). כך גם העיד מר אפרים אהרוני, עובד צד ג', שציין, כי בפינוי המבנה השתתפו שני נציגי צד ג' ושני נציגים של האגודה - מזכיר האגודה דאז, מר חגי רז, והרבש"ץ מר ארי מלאך (סעיף 7 לתצהיר העדות). גם מר שלומי ורמשטיין, שהיה מנהל אזור השומרון בחטיבה להתיישבות של צד ג', העיד בתצהיר עדותו (סעיף 5 לתצהיר ונספח ד לתצהיר), כי בפינוי נטלו חלק מלבדו ומלבד מר אלי כהן, שנכחו במקום כנציגי צד ג', גם שני נציגים של האגודה, מר חגי רז ורבש"ץ היישוב מר ארי מלאך. מר חגי רז, שהיה בזמן הפינוי מזכיר האגודה, אכן אישר, כי היה נוכח בזמן הפינוי, וכי היה שותף בפריצת הדלת ובהחלפת מנעול המבנה (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 26-32; סעיף 10 לתצהיר העדות).

מדברים אלו עולה מסקנה ברורה, ולפיה האגודה וצד ג' חברו יחדיו, וביצעו את הפינוי באמצעות נציגיהם. לפיכך יש לראות שני גורמים אלו כאחראים יחדיו לביצוע הפינוי.

חוקיות הפינוי

בסעיף 4.ב. להסכם השכירות, אשר צורף כנספח א לתצהיר עדותו של מר חגי רז, מזכיר האגודה בזמן הפינוי, נאמר:

"בכפוף להוראות הסכם זה, הרי עם תום תקופת הרשיון הבסיסית יוארך הסכם זה, אוטומטית בכל פעם לתקופה נוספת של 12 חודשים (להלן: "התקופה הנוספת") אלא אם כן יודיע צד אחד למשנה, בכתב, 45 יום לפני תום תקופת הרשיון הבסיסית, או לפני תום כל התקופה הנוספת, על סרובו להאריך את תקופת הרשיון לתקופה נוספת, ובלבד כי תקופת הרשיון הבסיסית ותקופת הרשיון הנוספת לא תעלינה ביחד על 5 (חמש) שנים".

על פי טענת התובע, ההסכם אכן התחדש אוטומטית כל שנה. טענה זו לא נסתרה ואף לא הוכחשה. ממילא יש לקבלה.

יתירה מכך, אין מחלוקת, כי ביום 12.6.08 פונה המבנה. כפי שנמצא לעיל והוכח, בוצע הפינוי על ידי האגודה וצד ג' במשותף. אין מחלוקת, שהפינוי בוצע ללא שניתנה עובר לביצוע הפינוי החלטה שיפוטית כלשהי, שהורתה על הפינוי והסמיכה את האגודה ו/או את צד ג לבצעו. כלל לא קדמה לפינוי פניה כלשהי לאיזו ערכאה מוסמכת בתביעה לפינוי התובע מהמבנה.

בתי המשפט בפסיקותיהם הביעו הסתייגות מעשיית דין עצמי, והעדיפו פנייה להליכים משפטיים למימוש הזכויות. לעניין זה יפים הדברים, שנאמרו ברע"א 4311/00, מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון, פד"י נח(1)827, 837:

"עיקרה של השיטה הוא מתן הגנה נרחבת לחזקה במקרקעין, בין חזקה מכוח זכות ובין חזקה בפועל, נגד מסיג גבול ואף נגד צד שלישי הטוען לזכות בקרקע. אכיפתה של ההגנה על החזקה נעשה, ככלל, באמצעות תביעה משפטית של המחזיק כנגד תופס המקרקעין, ובהוכחת הזכות לחזקה או החזקה בפועל יש כדי להכריע את התביעה כנגד תופס המקרקעין, ובכלל זה מי שטוען לזכויות בקרקע, אלא אם ראה בית-המשפט להכריע בהגנה על החזקה ובשאלת הזכויות המהותיות לקרקע בהליך משולב.

הקו המאחד כללים אלה הוא הסתייגותו של המשפט מעשיית דין עצמית לתפיסת חזקה בקרקע. הדבר נכון בדרך-כלל לגבי תפיסת חזקה על-ידי מסיג גבול בין כלפי מחזיק בזכות ובין כלפי מחזיק בפועל; הוא נכון לגבי תפיסת חזקה על-ידי מי שטוען לזכות בקרקע גם כאשר תפיסתו נעשית כלפי מחזיק שלא בזכות. המשפט אומר גם לזכאי האמיתי לנכס כי עליו להיזקק להליכים משפטיים להוכחת זכותו לקרקע, ואין הוא יכול לעשות שימוש בכוחותיו העצמיים כדי לממש את זכותו".

כן ראה האמור ברע"א 9077/08, עיריית קרית אתא נ' תלמוד תורה בית יהודה, ניתן ביום 1.12.08 (סעיף ז לפסה"ד):

"המשפט אינו אוהב עשיית דין עצמית, וגדריה מצומצמים".

דברים דומים מצויים גם בספרות המלומדים, וכך נאמר בעניין זה ע"י פרופ' יהושע ויסמן, דיני קניין - החזקה ושימוש(2005), 95-96:

"כאשר אדם מקבל את ההחזקה בנכס בהסכמת הבעלים, ולאחר מכן אינו מפנה את הנכם במועד שהוסכם עליו, הרשאי בעל הנכס לפנותו בכוח תוך עשיית דין עצמית? לשאלה זו יש חשיבות רבה בחיי המעשה. למשכירי נכסים יש עניין בכך שבתום תקופת השכירות יוכלו לקבל את נכסיהם בחזרה בלא להסתבך בהתדיינויות ממושכות. כך גם בהסכמי מכר מסוגים שונים, כאשר מוסכם בין הצדדים כי הבעלות תעבור לקונה לאחר זמן, עם הפירעון המלא של המחיר, וכי אם לא יעמוד הקונה במועדי התשלומים יהא עליו להשיב את הממכר למוכר. בהסכמים שכאלה – אם הקונה אינו עומד בהתחייבויותיו - חשוב למוכר שיוכל לקבל את הממכר בחזרה בלא שיהא הדבר כרוך בהתדיינויות ארוכות. הרשאים משכירים ומוכרים, במצבים שכאלה. להיזקק לעשיית דין עצמית כדי להחזיר לעצמם את ההחזקה בנכסיהם ?

התשובה לשאלה זו תימצא לנו אם נשוב ונעיין בטעמים שביסוד ההשלמה עם עשיית דין עצמית כחריג לכלל שהדרך הנאותה ליישוב סכסוכים היא בהבאתם בפני בית משפט. כאשר אדם מחזיק בנכס, ומישהו מנסה להוציא את הנכס מידו, צפויה תגובה ספונטנית של התנגדות מצד המחזיק, והמשפט נותן גושפנקה לתגובה ספונטנית זו, נימוק זה שביסוד ההכרה בעשיית דין עצמית אין לו אחיזה במצבים שבהם המבקש לעשות דין לעצמו העביר מרצונו, את ההחזקה לאחר, ובשלב מסוים הוא מבקש לקבל את הנכס בחזרה. אין לדבר אז על תגובה ספונטנית של הגנה על ההחזקה, מעין זו של אדם שמבקשים להוציא מידו נכס שבהחזקתו. על כן אנו נוטים להשיב בשלילה על השאלה אם אדם שנפרד מרצונו מן ההחזקה זכאי להיזקק לעשיית דין עצמית כדי להשיב לעצמו את הנכס, בהגיע המועד שבו הוא זכאי לקבלו. הדרך הראויה לאכיפת זכותו היא בהבאת עניינו לפני בית המשפט. אכן, דומה כי זו הייתה גם עמדתו של המחוקק, כפי שהיא עולה מניסוחו של סעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין, תשכ״ט־1969. הסעיף מתיר עשיית דין עצמית כנגד אדם שתפש את הנכס, ובתנאי שלא חלפו שלושים יום מיום התפיסה. שוכר הממשיך להחזיק במושכר לאחר תום תקופת השכירות אינו כמי שתופש נכס מידי המחזיק בו. הוא הדין בקונה במסגרת של 'שכירות מכר' שאינו עומד במועדי התשלום שנקבעו בהסכם. המשך החזקתו את הנכס בנסיבות אלה אינה שקולה כנגד תפיסת נכס מידי המחזיק בו. נימוק נוסף כנגד עשיית דין עצמית בנסיבות אלה נעוץ בכך שמי שנפרד מרצונו מן ההחזקה בנכס (כגון משכיר או מוכר בשכירות מכר), והוא טרם קיבל לידו את הנכס בחזרה, אין לראות בו כ'מחזיק' בעוד שעשיית דין עצמית מותרת ל מחזיק בלבד. בפסקה הסמוכה. גם במדינות אחרות רווחת הגישה לפיה אין להשלים עם עשיית דין עצמית כנגד מי שתחילת החזקתו בנכס הייתה כדין, וההחזקה הפכה עם הזמן להחזקה שלא כדין, אם כי יש חריגים ספורים שבהם הכירו בעשיית דין עצמית גם במצב זה".

התנאים לעשיית דין עצמי לשם סילוק פולש ממקרקעין נקבעו בסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, שם נאמר:

"תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם".

בבג"ץ 384/09, הקרי נ' משטרת ישראל, ניתן ביום 2.2.09, נאמר (סע' 5 לפסה"ד):

"סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין מתיר שימוש בכוח סביר לסילוק פולש מנכס מקרקעין, תוך הצבת שלושה תנאים לשם כך: כי המבקש לפנות היה מחזיק כדין טרם הפלישה; כי הנכס נתפס על ידי הפולש שלא כדין; וכי הפינוי הוא בתוך שלושים ימים מיום הפלישה".

האם התקיימו במקרה דנן כל אותם שלושה תנאים, שנקבעו בחוק. נראה, כי יש לענות על כך בשלילה. ראשית, אין מחלוקת שהתובע תפס החזקה במבנה מלכתחילה כדין. אישר זאת מזכיר האגודה, שאמר בעדותו בפני (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 26-27):

"אין מחלוקת שמר גפייב קיבל את הנכס כדין. הוא לא החזיר לנו את הבית אף פעם".

בדבריו אלו של מזכיר האגודה, מר רז, יש כדי להוות הודאה מפורשת בכך, שהמבנה לא נתפס על ידי התובע שלא כדין. כניסתו של התובע למבנה נעשתה באופן חוקי לחלוטין. בדבריו אלו של מזכיר האגודה ישנה גם הודאה מכך, שאין מדובר בפינוי, אשר נעשה בתוך 30 יום ממועד כניסתו של התובע למבנה. התובע תפס כדין חזקה במבנה כבר בשנת 2003. פינוי של התובע מהנכס על ידי האגודה וצד ג' בוצע רק בשנת 2008.

במצב דברים זה, ומשלא התקיימו תנאי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, לא היו האגודה וצד ג' רשאים לבצע הפינוי באופן בו בוצע ללא פניה מוקדמת להליך שיפוטי מתאים. ממילא מוטלת עליהם האחריות לכל נזקיו של התובע, אשר נגרמו לו בעטיו של הפינוי.

שיהוי והשתק

האגודה טוענת, שמיום הפינוי של המבנה ישנו שיהוי בהגשת התביעה לבית המשפט ולגורמים קשורים. כמו כן טוענת האגודה, שהתובע מושתק מלהעלות טענות כלשהן בעניין הפינוי עקב היותו מודע לחובותיו, שבנוגע אליהם הותרע במכתבי ההתרעה, אשר נשלחו אליו.

באשר לשיהוי הנטען, בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פד"י נז(5)433, ,446-447, נאמר:

"השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע.

איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית-המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה.

התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם.

במקרה דנן בוצע הפינוי ביום 12.6.08. התביעה הוגשה ביום 25.2.09, מעט לאחר חלוף שמונה חודשים ממועד הפינוי. בנסיבות אלו יש לדחות מכל וכל את טענת השיהוי. בנסיבות אלו לא ניתן להצביע על מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. כך גם לא ניתן לראות בעיכוב קצר זה בהגשת התביעה משום התנהגות בלתי ראויה של התובע, אשר הביאה לשינוי לרעה במצבה של האגודה. משלא הוכחו התנאים לקיומו של שיהוי, המצדיק סילוקה של התביעה, הטענה נדחית.

הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהפינוי

התובע טוען, שנגרמו לו בעטיו של הפינוי נזקים בסך של 83,000 ₪, הנובעים הן מאובדן השקעותיו במבנה, הן כתוצאה מאובדן רכושו, שהוצא מהמבנה בעת הפינוי, והן מעגמת הנפש, שנגרמה לו בעטיו של הפינוי.

הפיצוי הכספי הנתבע מפורט בסעיף 19 לכתב התביעה כדלהלן:

"עוד דורש התובע כי לאור המעשים אלה (כך במקור – נ"ש), הנתבע יפצה אותו בסך 83,000 ₪ בגין השקעותיו הרבות בבית, בגין נזקיו שנגרמו לו, בגין הציוד והמטלטלין הרבים והמסמכים האישיית והחפצים הרגשיים שנלקחו ממנו, וכן בגין עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו ע"י הנתבע בהתנהגותו הבלתי חוקית".

התובע בכתב תביעתו אינו מבחין בין נזק ממוני לנזק שאינו ממוני, ומעמיד תביעתו הכספית על סך כולל של 83,000 ₪.

התובע לא הוכיח נזקיו הממוניים הנטענים בכתב התביעה. לא הובאו ראיות כלשהן להוכחת השקעות של התובע במבנה. כך גם לא הובאו ראיות בנוגע לשווי הרכוש, שהוצא מהמבנה בעת הפינוי. ממילא יש לדחות טענות התובע לקיומו של נזק ממוני, משום שטענות אלו לא הוכחו כדבעי.

למעלה מן הצורך אוסיף ואציין, כי התובע בשלב מאוחר יותר של ההליך בתיק העלה דרישה לתשלום פיצוי בגין נזקיו, שנגרמו עקב הצורך בדיור חלופי, שהיה יקר יותר. דין הטענה להידחות, ולו מן הסיבה הפשוטה, שבהתאם להוראות סעיף 4.ב. להסכם השכירות הנוגע למבנה, נספח א לתצהירו של חגי רז, עמדה תקופת השכירות של התובע במבנה להסתיים תשעה ימים לאחר הפינוי, ביום 21.6.08. ממילא אין התובע זכאי לאותו פיצוי, הנדרש על ידו בגין דיור חלופי, היות שגם ללא הפינוי, היה נאלץ לעבור לדיור חלופי עם תום תקופת השכירות המירבית, הקבועה בסעיף 4 הנ"ל.

בנסיבות אלו, אין גם מקום להעתר לדרישת התובע, להורות לאגודה להשיב לידי התובע את החזקה במבנה. ההסכם בנוגע לבית נכרת ביום 22.6.03. בסעיף 4.ב. להסכם זה נאמר:

"... ובלבד כי תקופת הרשיון הבסיסית ותקופת הרשיון הנוספת לא תעלינה ביחד על 5 (חמש) שנים".

ממילא תמה תקופה זו של חמש שנים כבר ביום 21.6.08, תשעה ימים לאחר הפינוי. אין מקום, איפוא, להורות על השבת החזקה בבית לידי התובע.

מאידך, התובע טוען לעגמת נפש בעטיו של הפינוי. נראה שהתובע אכן זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני זה. הוכח, כמפורט לעיל, שהפינוי בוצע שלא כדין ושלא בנוכחות התובע. אין מחלוקת, כי חפציו ומטלטליו של התובע לא הושבו לו. בנסיבות אלו, אני מעמיד את הפיצוי לו זכאי התובע בגין עגמת נפש על סך של 25,000 ₪.

חובותיו של התובע לאגודה

אין מחלוקת בין הצדדים, והתובע מודה בקיומו של חוב שלו לאגודה, העומד על סך של 1,000 ₪. נטען, כי לתובע חובות נוספים לאגודה בגין צריכת מים, מיסי אגודה, דמי אחסנה, ועוד.

נקודת המחלוקת היא האם לתובע קיימים חובות נוספים כלפי צד ג' והאגודה בשל השכירות.

האגודה טוענת, כי התובע לא שילם לה את חובותיו בשל צריכת מים, מיסי אגודה, דמי אחסנה וחיבור המבנה לחשמל בסך של 5093 ₪. מכרטסת האגודה, אשר צורפה כנספח לתצהירו של מר חגי רז עולה, כי חובו של התובע לאגודה עמד בחודש 2/09 על סך של 5,093.21 ₪. סכום זה לא נסתר על ידי התובע. דא עקא, בסכום כלול חיוב בגין אחסנת חפציו של התובע לאחר הפינוי בסך 1,750 ₪. משנקבע, כי הפינוי בוצע שלא כדין, אין האגודה זכאית לתשלום מהתובע בגין אותה אחסנה, של החפצים, אשר הוצאו מהבית שלא באופן הקבוע עפ"י דין. ויש להפחית החיוב בגינה מסך חובותיו של התובע.

ממילא יש לקבוע, כי חובו של התובע לאגודה, נכון למועד הגשת התביעה שכנגד, 23.3.09, עמד על סך 3,343.21 ₪. סכום זה יש לקזזו מסכום הפיצוי, המגיע לתובע, כאמור לעיל.

חיוב צד ג'

הפינוי בוצע במשותף ע"י האגודה וצד ג'. לפיכך יש לראותן כאחראיות במשותף לנזקי התובע בגין הפינוי. ממילא יש לקבל את ההודעה לצד ג' במובן זה, שצד ג' ישפה את האגודה במחצית מכל סכום שתשלם לתובע בהתאם לפסק דין זה.

סיכום

האגודה תשלם לתובע סך של 21,657 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 25.2.09, ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף תשא האגודה בהוצאות התובע בסך 2,400 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

צד ג' ישפה את האגודה במחצית מכל סכום שתשלם לתובע בהתאם לפסק דין זה, וכן תשא בהוצאות האגודה בסך 2,700 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 5,900 ₪, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ב סיוון תשע"ה, 09 יוני 2015, בהעדר הצדדים.