1. בפני תביעה ע"ס 923,000 ₪ שעילתה כספית נזיקית, בין היתר, בגין ביצוע עוולות של תקיפה, לשון הרע, הסגת גבול וכן טענה להפרת חוקי יסוד.

התובע השתייך לקהילת ברסלב בעיר צפת (להלן: "הקהילה"), אשר הנתבע 1 הינו הרב והמנהיג שלה. הנתבע 2 הוא בנו של הנתבע 1. הנתבע 3 הינו אחיו של הנתבע 1 והנתבע 4 הינו אחד מחברי הקהילה.

התובע התגורר עם משפחתו בקרית ברסלב בעיר צפת (להלן: "הקריה") החל מ- 7/06, כאשר כבר שנים קודם לכן השתייך לקהילה.

2. טענות התובע: התובע טען כי מתחילת נישואיהם, שיתפה אשתו (גרושתו דהיום, תכונה להלן: "אשתו"), את הנתבע 1 בכל ענייניהם.

התובע טען, כי הנתבעים הפיצו עליו דיבה ולשון הרע כאילו הוא נרקומן, סוחר סמים, מחלק סמים לקטינים וכן השפיעו על אשתו, הסיתו את ילדיו כנגדו והביאו לסילוקו מהקריה.

התובע תיאר בתביעתו מס' פעמים בהם סולק, לטענתו, מביתו בקריה, אשר התרחשו לטענתו, כדלקמן:

ביום 4.6.08 הודיע לו נתבע 4 כנציג נתבעים 1-3 כי עליו לעזוב את ביתו ואת צפת אחרת יסולק, יפגע פיזית ואף ילדיו יסולקו ממוסדות החינוך. לפיכך, טען התובע, עזב את ביתו ליומיים.

ביום 6.6.08 לאחר שחזר לביתו – התגודדו בסמוך לביתו, עשרות מחברי הקהילה כשבראשם נתבע 2 ודרשו ממנו לעזוב את הדירה ולצאת מהעיר.

ביום 17.6.08 כשהגיע לדירה, התקשר אליו נתבע 2 ודרש ממנו לעזוב את הדירה שאם לא כן, ישלח בריונים לגרשו.

ביום 18.6.08 כשבא לדירה כדי לקחת חפצים, הגיעו 30 אברכים וגרמו ליציאתו מהדירה תוך כדי צעקות, איומים וקריאות "צא טמא".

ביום 23.6.08 בעת שבא לדירה על מנת לשכנע את אשתו, לעזוב עימו את הקריה, הגיעו עשרות אברכים בהם נתבעים 2-3 אשר סילקוהו מהדירה בקללות, דחיפות, איומים ואלימות פיסית.

ביום 3.8.08 בעת שהתובע חזר לביתו בלוויית אמו מאבטחים וצלם, הגיעו למקום, תוך מספר דקות אברכים שהקימו אוהל בחזית הבית והחלו לקרוא בקולי קולות פרקי תהילים.

לטענת התובע – ביום 5.8.08, במהלך דרשה שנמסרה למאות חסידים, קראו הנתבעים 1-2 להוקיע את התובע, תוך שהם משמיצים אותו ואוסרים על הקהילה לבוא עמו במגע.

ביום 6.8.08 החלו לצור על דירתו עשרות אברכים, אשר אף פגעו ברכב אביו שחנה בסמוך.

ביום 7.8.08 שוב החלו אברכים לצור על דירתו, לקלל, לזרוק אבנים ובוץ וכתוצאה מכך בשל חשש לחייו ופגיעה בילדיו, נאלץ התובע, לטענתו, לעזוב את ביתו ומשפחתו בקריה.

בנוסף, טען התובע, כי הנתבעים מסרו למשטרת צפת מידע שקרי כאילו הוא מחזיק סמים בדירתו, דבר אשר הוביל לחיפוש בדירה וגרימת נזקים.

לטענת התובע, בהמשך סירבה אשתו בהנחיית נתבע 1, כי יפגוש את ילדיו, אלא מחוץ לעיר צפת.

התובע טען, כי גם אם לטענת הנתבע 1, לא נכח בעצמו באירועים שתוארו, הרי אף הוא אחראי לאירועים אלו, שכן עפ"י חוק השליחות - "שלוחו של אדם כמותו".

לטענת התובע, בהתנהגות המתוארת פגעו התובעים בזכויות יסוד שלו – הזכות לכבוד, לקניין, חופש התנועה והפרטיות וכן בזכות לחיי משפחה. התובע הוסיף, כי הנתבעים אף גרמו לקרע בלתי ניתן לאיחוי בינו לבין אשתו וילדיו, עד כדי תביעת גירושין שנאלץ להגיש נגד אשתו וסירוב חלק מילדיו להיפגש עימו.

התובע תבע בגין הפגיעה בזכויות היסוד הנ"ל, לרבות בזכות לחיי משפחה ופירוק התא המשפחתי – סכום של 270,000 ₪.

כן טען התובע, כי מעשי הנתבעים מהווים תקיפה עפ"י סעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") וכי כתוצאה מהאירוע ביום 23.6.08 נחבל בכל גופו ונבדק בבית החולים בצפת. התובע טען כי מדובר ב- 5 תקיפות אשר ביחס לכל אחת מהן הינו זכאי לפיצוי בסך 20,000 ₪ ובסה"כ לסכום של 100,000 ₪.

התובע טען, כי הנתבעים בצעו כנגדו גם עוולה של הסגת גבול עפ"י סעיף 29 לפקודה.

התובע תבע סך של 1,000 ₪ בגין הפגיעה ברכושו וברכוש אביו וכן סך של 2700 ₪ - הוצאות שנאלץ להוציא לתשלום למאבטחים וצלם.

בנוסף ובגין עוולת לשון הרע, ההשמצות, קריאות הגנאי והדרשות שנשאו נתבעים 1-2 תבע התובע סכום של 100,000 ₪ כנגד נתבעים 1-2 וסך של 50,000 ₪, בגין לשון הרע שבהגשת התלונה למשטרה.

בנוסף, טען התובע לפיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין הסתת ילדיו ופיצויים עונשיים בסכום של 250,000 ₪.

3. לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות בהיותה קנטרנית וטורדנית וכי יסודה בתסכול התובע מהליכי הגירושין בינו לבין אשתו.

הנתבעים טענו, כי לא הוכח שמי מהנתבעים תקף או הסיג גבולו של התובע וכי הם אף אינם קשורים למערכת היחסים בינו לבין אשתו.

הנתבע 4 טען, כי כל המיוחס לו הינו הודעה שמסר לתובע כי עליו לעזוב את ביתו ואין לתובע עילת תביעה כנגדו.

הנתבע 3, טען אף הוא, כי לא הוצגה כל עילת תביעה כנגדו.

הנתבעים טענו, כי הקהילה, אשר הנתבע 1 משמש כמנהיגה, פועלת בין היתר באמצעות עמותה אשר החכירה לתובע ולרעייתו חלק יחסי במקרקעין ללא תמורה בכפוף להתחייבותם לעמוד בתנאי ההסכם. תנאי ההסכם התייחסו, בין היתר, לשמירה על הצביון הדתי והחסידי של הקריה. לטענת הנתבעים, התובע הפר את התחייבויותיו, הפסיק להגיע באופן סדיר לתפילות ואף בנה בסמוך לדירתו חדר עם כניסה נפרדת (להלן: "החדר"), אליו נהגו להגיע טיפוסים מפוקפקים, שאינם מתאימים לרוח הקהילה, על מנת לקבל מהתובע סמים. לטענת הנתבעים, שכני התובע הגיעו אל הנתבע 1 והתחננו בפניו כי יפסיק את עישון הסמים במקום. הנתבעים טענו, כי למרות פניות הנתבע 1, התובע סירב לפנת לגמילה, או להתחייב בפני הנתבע 1, כי לא ישתמש בסמים.

הנתבעים הוסיפו, כי אשתו של התובע התלוננה בפני הנתבע 1 על חוסר שלום בית בינה לבין התובע, על הטיפוסים המפוקפקים שהגיעו לחדר ועל עישון סמים ע"י התובע. הנתבעים טענו כי, במשך שנים רבות הפציר ושכנע הנתבע 1 את אשת התובע להמשיך בחיי הנישואים עם התובע.

לטענת הנתבעים רק לאחר שהמשיכו להגיע לנתבע 1 תלונות על רכישת סמים מהתובע ועל השפעתו על חברי הקהילה להשתמש בסמים ומאחר שניסיונותיו להביא את התובע לגמילה, לא צלחו, הודיע הנתבע 1 לתובע, כי התנהגותו אינה מתאימה לקהילה וכי הוא מפר את התחייבויותיו כלפי העמותה אשר ערכה עימו את חוזה החכירה. הנתבעים הודו כי נאמר לתובע שכל עוד התנהגותו נמשכת, אין מקומו בקהילה ועליו לעזוב, אולם הכחישו כי נאסר על התובע להיות בקשר עם משפחתו, או כאילו איימו עליו שיסלקו את ילדיו ממוסדות החינוך, או הסיתו אותם נגד התובע.

הנתבעים טענו, כי התלונה למשטרה לא הוגשה ע"י נתבעים 1,3,4 וכי בכל מקרה אין בהגשת תלונה למשטרה משום ביצוע עוולת לשון הרע.

הנתבעים הכחישו את הטענות לביצוע עוולת תקיפה וטענו, כי ההתגודדות ביום 23.6.08 הייתה הפגנה ללא כל אלימות, קללות, דחיפות או איומים.

הנתבעים טענו, כי קריאת התהילים ביום 3.8.08 הייתה נהוגה גם בעבר וכי נעשתה בשטח פומבי ולא בתוך חצר התובע.

הנתבעים הכחישו כניסה לבית התובע, הסגת גבולו, או מעשי אלימות וגרימת נזקים, לו או לרכושו.

הנתבע 1 טען , כי הדרשה שנשא שיקפה את חובתו כלפי קהילתו. הנתבע 1 טען כי לא הזכיר בדרשה את שם התובע וכי בכל מקרה עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק. הנתבע 1 הפנה להגנת אמת דיברתי וכן להגנות המופיעות בסעיף 15 לחוק.

הנתבע 2 הכחיש את הדברים שנטען, כי אמר בדרשה והפנה אף הוא, לחילופין, להגנות הקבועות בחוק ולחובתו כמנהל הישיבה וראש הכולל להגן על חברי הקהילה.

מטעם התובע העידו: התובע, גד ליאור, אמו ואחותו של התובע, המאבטחים: מור לביא ותומר ברזילאי וכן אילן מושקוביץ-אשר צילם חלק מהנראה בדיסק שהגיש התובע (המיוחס לאירוע מיום 23.6.08).

מטעם הנתבעים העידו הנתבעים עצמם וכן השכנה שרה גבאי, מר צארום יונתן, אשתו(לשעבר)של התובע, השכן נחמן קליין.

דיון

4. צר לי על כי הצדדים לא הצליחו ליישב את המחלוקת ביניהם בדרכי גישור, או בוררות וכי דברים אשר אין ספק, כי מעבר לצד המשפטי יש בהם גם עניינים שברגש ותחושות, נאלצו להיות מוכרעים בצורה משפטית, חדה ונוקבת. יחד עם זאת, משהצדדים עמדו על כך שהסכסוך יתברר בדרך זו, אין מנוס אלא להכריע עפ"י הדין ועקרונות הפסיקה.

כבר בראשית הדברים אציין, כי אף שבפועל לא הוכח כי התובע עישן סמים בסמוך לתקופה הרלוונטית, שוכנעתי כי הנתבע 1 האמין בתום לב, לאור התלונות שהגיעו אליו, בהתאם לעדויות שהושמעו, כי התובע אכן משתמש בסמים. לפיכך, ראה הנתבע 1 מחובתו להבהיר לתובע, כי כל עוד הינו נוהג בדרך זאת ולא פונה לגמילה, לא יוכל להשתייך לקהילה ולהמשיך להתגורר בקריה.

מובן כי אין כל הצדקה לאירועים שתוארו בכתב התביעה ואשר עצם קיום חלק מהאירועים הוכח באמצעות התיעוד המצולם. אולם, מאחר שמדובר בתביעה אזרחית כנגד נתבעים ספציפיים, יש צורך לבחון האם הוכחו המעשים המיוחסים לכל אחד מהנתבעים באופן ספציפי ואין די בכך שהוכח כי "קבוצת" אנשים הפגינה מול ביתו של התובע, תוך כדי שימוש באלימות פיסית ומילולית.

5. לא מצאתי לקבל את טענות התובע, כי הנתבעים או מי מהם, פגעו בזכותו של התובע לחיי משפחה, או הביאו לפירוק נישואיו, או פגעו ביחסיו עם ילדיו:

שוכנעתי, כי יחסיו של התובע עם אשתו היו בעייתיים כבר שנים רבות קודם לאירועים המתוארים. לא הוכח כי מי מהנתבעים אחראי בקשר ישיר להחלטתה של אשתו שלא לעזוב עם התובע את הקהילה ולעבור לגור במקום אחר. כן לא הוכח כי מי מהנתבעים השמיץ את התובע באוזני ילדיו, או גרם להם להיות בנתק מהתובע. בעניין זה, כמו גם בכל ההכרעות העובדתיות להלן, אדגיש, מושכלות ראשונים, כי נטל הראיה לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילת התביעה, מוטל על התובע שהרי כלל ידוע הוא ש"המוציא על חברו עליו הראיה" (י. קדמי, "על הראיות" חלק שלישי עמ' 1503 ואילך).

6. לעניין הטענה להסתת הילדים – לא הובאה כל עדות ישירה כאילו מי מהנתבעים שוחחו, או השפיעו על ילדי התובע. גד ליאור העיד, כי ילדי התובע אמרו לילדיו דבריו שליליים על אביהם. אולם, לא רק שמדובר בעדות שמיעה, אלא שהעד לא טען כלל, כי מי מהנתבעים הוא זה שלדברי ילדי התובע, סיפר להם, את הדברים שאמרו. לכל היותר, מעדות עד זה עולה, כי ילדי התובע אמרו לילדיו דברים ששמעו מאשתו של התובע (עמ' 9 שורות 14-15, 23-24), או ששמעו ממורתם אשר אינה נתבעת בתביעה זו (עמ' 9 שורה 25).

גם התובע לא העיד כאילו מי מהנתבעים דווקא, דיבר עם ילדיו, אלא תיאר באופן כללי את האווירה בתלמוד תורה בו למדו (עמ' 54 שורות 16-19) והודה כי את הכינוי "גוי", בו לטענתו, השתמשו ילדיו, לא שמע מפי הנתבעים (עמ' 54 שורה 19). הטענה כאילו הפגישות עם ילדיו נערכו תחילה בטבריה ולא בצפת בהוראת הנתבע 1, לא רק שלא הוכחה (שכן הן האשה והן הנתבע 1 הכחישו כי היה זה בהוראת הנתבע 1), אלא שבכל מקרה, אין בעצם מקום הפגישה כדי להוות תמיכה בטענה, כי הילדים הוסתו כנגד התובע. הטענה שהועלתה בסיכומי התובע, כאילו נתבע 3 אמר לילדים כי אביהם הוא "גוי" נטענה על דרך הסתם ולא הוכחה בכל עדות שהיא.

7. לעניין הגירושין מאשתו – גם בעניין זה לא הוכח כי דווקא הנתבעים הם שהביאו להחלטת אשתו של התובע לא להצטרף אליו ולגירושין. שוכנעתי, כי המדובר במערכת יחסים מורכבת, אשר לא רק שלא ניתן להאשים את הנתבעים בכישלונה, אלא שגם יהיה זה שטחי, או פשטני לייחס את האירועים המתוארים בכתב התביעה כגורמים לסיומה של מערכת יחסים זו.

גד ליאור העיד, כי עוד בשנים הקודמות, אשתו של התובע הייתה מתקשרת לאשתו ומתלוננת על בעלה. לטענת עד זה, אשת התובע התייחסה לתובע כמו שוטר וזה מה שגרם ליחסים העכורים ביניהם (עמ' 14 שורות 26-28).

ייתכן, כי העובדה שאשתו של התובע הקפידה יותר מבחינה דתית, או דרשה מהתובע דרישות שלא נראו לו מבחינה דתית, או אחרת, היא שהביאה לחוסר התאמה ביניהם. יתכן וגורמים אחרים הביאו למחלוקות ביניהם. אולם, חילוקי דעות בעניין אורחות חיים או חוסר יכולת להסתדר, כמו שמתרחשים אצל זוגות רבים שמתגרשים בסופו של דבר, הינם מטבע הדברים עניין מורכב אשר לא הוכח, כי נבע דווקא מהוראה, או השפעה כלשהיא של הנתבעים.

אשתו של התובע העידה, ועדותה נמצאה מהימנה בעיני, כי מתחילת הנישואין היו מחלוקות בינה לבין התובע וכי כבר לאחר לידת הילד הראשון רצתה להתגרש (עמ' 100 שורות 12-20). עוד תיארה האשה את הסבל שסבלה, מנקודת מבטה, במהלך חייהם המשותפים והתייחסותו של התובע, לטענתה, אליה ואל הילדים. האישה תיארה את התנהגותו ומצבי רוחו של התובע, באופן שניכר כי החלטתה לא להצטרף אליו כשעזב את הקריה הושתתה, על כל הכעסים הקודמים שנצברו ולא על האירועים נשוא התביעה. גם התובע הודה כי כבר לפני כ- 8 שנים הופנה על ידי נתבע 1 לרב לוריא לצורך טיפול בעניין שלום בית בינו לבין אשתו (עמ' 44 שורות 21-26). אלמלא היו בעיות כבר אז - שנים קודם לאירועים נשוא התביעה, לא היו התובע ואשתו מופנים לרב לוריא, עוד בעבר, לעזרה בתחום.

גד ליאור אשר התעקש בעדותו, כי אשתו של התובע נהגה לפי הוראת רבנים (אף כי לא הוכחה הוראה להתגרש, או לא ללכת אחרי בעלה), הודה כי ככל שהיה מדובר בו עצמו, הייתה אשתו עוזבת עימו את הקריה (עמ' 12 שורות 24-26).

ייתכן שאכן הסביבה והחברה בקריה הם שהביאו להקפדות עליהן החלה אשתו של התובע להקפיד. אולם, האם ניתן להאשים סביבה, או קהילה, המשפיעה על אורחות החיים של אחד מבני זוג, בכך שבני הזוג לא הצליחו לשמור על מכנה משותף ועל חיי נישואיהם. דומני שהתשובה לכך הינה שלילית. קודם כל אחראיים בני הזוג עצמם לכישלון נישואיהם. בנוסף, לא הוכחה באופן ספציפי השפעה של מי מהנתבעים על החלטת אשתו של התובע. גם התובע טען, כי המדובר בשינוי כללי שארע במשך הזמן לאשתו וכן כי היה זה בהשפעת "חברות", אך לא טען להשפעה ספציפית של מי מהנתבעים:

"מאז שעברנו לקריית ברסלב, הדברים התחילו להשתנות בהשפעת כל מיני חברים. השפיעו עליה ואמרו לה שבעלה לא שווה כלום ואפשר לפרק את הבית. זה היה בהשפעה של חברות" (עמ' 46 שורות 22-24).

החלטה להתגרש הינה בסופו של דבר של בני הזוג עצמם ובד"כ, כמו גם במקרה זה, מורכבת ומושפעת ממכלול גורמים. גם אשתו של התובע לא החליטה כלאחר יד, והתובע תיאר את התלבטותה עד להחלטה (עמ' 50 שורות 8-10). התובע אף הודה כי לא שמע את הנתבע 1 מנחה את אשתו להגיע להחלטה זו, אלא רק הניח, כי הושפעה מהנתבע 1 שכן "ראה את התוצאות" (עמ' 50 שורה 15). אולם, לא רק שאין די בהנחות לצורך קבלת תביעה אזרחית ועל התובע הנטל כאמור להוכיח את כל יסודות טענותיו, אלא שבנוסף שוכנעתי מעדות אשתו של התובע ועדות הנתבע 1, כי הנתבע 1 דווקא ניסה במהלך השנים לשמור על נישואי הזוג. עוד כפי שיפורט, שוכנעתי כי אף שהנתבע 1 הורה להבהיר לתובע שמקומו אינו בקהילה, לא האמין הנתבע 1 שהתובע יסרב ללכת לגמילה והתוצאה תהיה פירוק המשפחה.

לאור כל האמור, אני דוחה את הטענה, כי הנתבעים הם שהביאו לפירוק משפחתו של התובע, או לקרע בינו לבין ילדיו, או כאילו הסיתו את ילדיו.

8. עוד ובטרם אדון בטענות התובע לגופם של דברים ואירועים, אתייחס לטענת התובע בדבר פגיעה בזכויות יסוד נוספות של התובע כגון: בחופש התנועה, קניינו, חרותו, כבודו ורגשותיו: מהבחינה העובדתית לא הוכיח התובע, כי נפגעה זכות התנועה שלו שהרי מהעדויות עלה שהגיע ויצא מביתו מס' פעמים, במהלך האירועים הנטענים, עד שבחר לעזוב את ביתו. כן לא הוכחה פגיעה בקניינו, שהרי הדירה נותרה בבעלותו. הנתבעים, גם על פי טענות התובע, לא אילצו אותו לוותר על הדירה, אלא רק דרשו כי לא יהיה חבר בקהילה ולא יגור בקריה וזאת לאור התחייבותו בחוזה החכירה שלא לפגוע בצביון החיים החרדי של המקום.

יחד עם זאת, שוכנעתי כי בהפגנות שהתקיימו ליד ביתו ואשר נתבעים 2-4 השתתפו לפחות בחלקן, אכן נגרמה פגיעה בכבודו של התובע כתוצאה מקריאות הגנאי והגידופים שנשמעו בהן, ובין היתר ע"י הנתבעים 2-4. יחד עם זאת, עמדתי הינה כי התובע יהיה זכאי לפיצוי כספי רק במידה ויתקבלו טענותיו לביצוע עוולות נזיקיות כלפיו. ככל שמדובר רק בפגיעה בכבודו, אשר לא ניתן יהיה לקבוע כי הגיעה עד כדי ביצוע עוולה נזיקית, הרי שבהעדר עוולה חוקית, או פסיקה מטעם ביהמ"ש עליון המכירה בה כעוולה עצמאית, לא ניתן לפסוק לתובע פיצוי רק בגין עצם הפרת זכותו לכבוד.

אמנם בספרו של כבוד הנשיא לשעבר, השופט א. ברק פרשנות במשפט (כרך ג'), נאמר בצורה נחרצת כי בצד הזכות החוקתית צריך שתהא תרופה:

"כאשר זכות אדם מוגנת נפגעת, בית המשפט רשאי וחייב לעבד תרופה מתאימה. לשם כך, אין צורך בדבר חקיקה מיוחד הקובע תרופה להפרת זכות חוקתית: התרופה טמונה בעצם ההפרה, ובזכותו של הנפגע".

יחד עם זאת, בהמשך, הבהיר כב' השופט ברק, כי לאחר חקיקת חוקי היסוד מן הראוי שפקודת הנזיקין היא שתתאים את עצמה לחוקי היסוד כדי שהסעד יתאים לזכות לפיצוי. ברק העלה את השאלה, האם ניתן להכיר בישראל בעילת תביעה חוקתית הנגזרת מחוקי היסוד עצמם, כאשר אינה מעוגנת בפקודת הנזיקין והאם ראוי לעשות כן. מסקנת כב' השופט ברק הייתה כי יש לעשות כל מאמץ לשינוי דיני הנזיקין עצמם.

בחינת הפסיקה מעלה כי עד היום טרם הכריע ביהמ"ש בשאלה זו וטרם קבע כהלכה כי ניתן לפסוק פיצוי בגין הפרת זכות יסוד חוקתית מחוץ לתחום דיני הנזיקין. ביהמ"ש העדיפו במקרים שהובאו בפניהם להשתית קביעתם על עילות נזיקיות.

בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' ביה"ח כרמל, פד"י נג' 4 526, נפסקו אומנם פיצויים בגין עצם הפגיעה באוטונומיה של התובעת על גופה, אלא שמדובר היה בפגיעה רשלנית ולפיכך הדגיש כב' השופט אור כי לא נזקק להכרעה בשאלה הנוגעת להכרה השיפוטית בקיומן של עוולות חוקתיות.

גם בע"א 1081/00 אבנעל חברה והפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, הותיר ביהמ"ש כשאלה פתוחה את כוח החקיקה השיפוטית של ביהמ"ש ליצור הלכות שיפוטיות המטילות אחריות לתשלום פיצויים מחוץ לנורמות המקובלות במשפט הפרטי.

כן ניתן להסיק מע"א 1303/09 קדוש נ' ביה"ח ביקור חולים – פסק דינו של ביהמ"ש העליון מיום 5.3.12 שם שב ביהמ"ש והבהיר כי גם כיום, כל עוד אין בסיס לעילה נזיקית, אין לפרוץ את הגבולות בקביעת פיצוי בגין עוולה שטרם הוגדרה (בדין או בפסיקה) כעוולה חוקתית:

"...כמו כן, אציין כי למרות שהביטוי עוולה חוקתית הפך כבר למטבע לשון בפסיקה, הרי שבית משפט זה טרם הכיר בעוולה חוקתית".

עוד אוסיף כי עיון בפסיקה מעלה, שאפילו ביחס למעשים של השפלה וביזוי בין בני זוג ואף שבאותם מקרים, ביהמ"ש כבר הביע דעתו בעניין הצורך בקביעת עוולה חוקתית, העדיף ביהמ"ש שלא להשתית את פסיקתו על קביעת עוולה חוקתית, אלא בסופו של דבר קבע פיצוי על בסיס עוולה נזיקית מוכרת. ראה תמ"ש 18551/00 ק.ס.נ.ק.מ:

"אולם עיקרם של הדברים נכונים לנדון דנן, האם אין מקום להרחיב העוולות כך שהתנהגות של השפלה, ביזוי, פגיעה בכבוד ברגשות באוטונומיה של בן זוג על ידי בן זוגו תיקבע בגינה עוולה ספציפית מיוחדת תוך התחשבות במרכיביה היחודיים, היותה מעין "מכת מדינה" והצורך הנחוץ והדחוף למגרה. אכן, יש שיראו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו תשתית ומקור להתערבות ולפיצוי בגין התנהגות מעוולת כזו, ברם שאלה היא האם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ופגיעה ביסודותיו מהווים תשתית לחיובים ופיצויים בגין הפרתו גם כאשר מדובר בהפרה או פגיעה ביסודותיו ביחסים שבין פרטים ולא פרט מול אורגן שלטוני.

אהרון ברק זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי, ספר קלינגהופר, 1993, 163.

דפנה ברק ארז, עוולות חוקתיות.

ואף אז, האם יש להוסיף על העוולות בפקודת הנזיקין עוולות שיסוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המוגדר באופן רחב, גורף ובדרך של קביעת תשתיות של עקרונות וזכויות על זכויות יסוד.

התשובה של כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, לפני כארבע שנים היא כי טרם בשל הזמן לכך. שאלה זו לא נפתרה עד היום על ידי בית המשפט העליון..."

לאור כל האמור ומשלא מצאתי כי נקבעה, או הוכרה בפסיקה עוולה חוקתית ברת פיצוי של פגיעה בכבוד, סבורתני כי יש לבחון את טענות התובע ביחס לעילות הנזיקיות הספציפיות הנטענות: תקיפה, הסגת גבול, לשון הרע. אבהיר כי, בנסיבות העניין, ככל שאמצא שבהפרת זכותו לכבוד של התובע, ביצע מי מהנתבעים עוולה נזיקית, הרי גם אם התובע לא הגדיר אותה ביחס לאותו נתבע ספציפי, הרי מאחר שטען לפגיעה בכבודו ובשמו, יהיה התובע זכאי לפיצוי מכוח אותה עוולה נזיקית (כך לדוגמא טען התובע לביצוע עוולות לשון הרע רק ביחס לנתבעים 1-2, אולם ככל שיוכח כי גם בהתנהגות נתבעים נוספים היה משום ביצוע עוולה זו, יהיה התובע זכאי לפיצוי בגינה, שהרי זהו הלבוש המשפטי הקיים בדיני הנזיקין המאפשר פיצוי על הפגיעה בכבודו ובשמו הטוב, כפי שנקבע אף בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו).

עוד אציין, כי בכל מקרה לא יכול היה התובע לקבל פיצוי כפול בגין אותם מעשים, שכן:

"הלכה היא, שאם עומדים לאדם סעדים מכוח עילות שונות – כגון בנזיקין ובעשיית עושר ולא במשפט או בחוזים ובנזיקין – אין הוא זכאי בגין אותו מעשה לגבות פיצויים פעמיים, בהסתמכו על שתי העילות השונות העומדות לרשותו" [כב' השופט אור בע"מ 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י לז (2) 633, 642]

וראה ת"א (מרכז) 44503-03-10 Tommy hlfiger bicesing LLC נ' בן שוורץ:

"גם העובדה שדרישתן של התובעות הינה לקבלת פיצויים מסוגים שונים – פיצוי סטטוטורי ופיצוי בגין הוכחת נזק ממשי – אין בה כדי לסייע להן, שהרי כבר נפסק כי שתי דרכי פיצוי אלו הינן חלופיות זו לזו [פרשנות ניניו, עמ' 265; ע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ. חשב היחידה הבין קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא (5) 337, 350 (להלן: "פרשת דקל")]".

לאור האמור, יש לבחון את העילות הנזיקיות הנטענות ביחס לכל אחד מהנתבעים:

9. הנתבע 1 – התובע לא טען כי הנתבע 1 נכח בפועל בהפגנות ובאירועים שהתרחשו בסמוך לביתו. לטענתו של התובע, הנתבע 1 אחראי לפעולות מכוח חוק השליחות בגין מעמדו בקהילה וכיוון "ששלוחו של אדם כמותו". בנוסף נטען כנגד הנתבע 1 לביצוע עוולת לשון הרע בגין הדברים שאמר בדרישתו ביום 5.8.08.

דין הטענה כאילו הנתבע 1 אחראי כשולח למעשי אחרים, להידחות:

ראשית אציין, כי ההפניה לחוק השליחות במקרה דנן, אינה מתאימה, שכן חוק השליחות מתייחס למצב בו בוחנים האם ניתן לחייב אדם בגין תוצאות של פעולה משפטית מותרת, שבוצעה על ידי אדם אחר. ראה הגדרת "שליחות" בחוק השליחות: "השליחות היא יפוי כח של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי אדם אחר".

"המונח פעולה משפטית, מתייחס לפעולה במסגרת הדין ולא תוך כדי הפרתו... לעיתים יקרה, כי פעולה עשויה להיחשב כפעולה משפטית לעניין חוק השליחות, ועם זאת לגרור אחריה אחריות מחוץ לחוק השליחות, כגון אחריות בנזיקין או בפלילים..." (א' ברק חוק השליחות (כרך א) [6]).

כך לדוגמא, כאשר אדם נותן יפוי כח לאחר לחתום בשמו על חוזה, לנהל בשמו משא ומתן וכיו"ב, ייבחנו מעשיו של האחר ­­­­­באספקלריה של חוק השליחות. יחד עם זאת, כאשר הפעולה בה מבקשים לחייב את האדם האחר, היא פעולה אסורה, הרי כדי להשית על האחר את האחריות, יש לבחון את הוראות פקודת הנזיקין. מאחר שבמקרה דנן, אין המדובר בפעולות משפטיות מותרת, אלא בייחוס עוולות של תקיפה, הסגת גבול, לשון הרע – הרי אין המדובר בסיטואציה עליה חל חוק השליחות והוראת החוק הרלוונטית הינה סעיף 14 לפקודת הנזיקין המתייחסת לאחריות שילוחית (ראה ע"א 318/82 יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון פד"י לח' (4)85 91-92).

עפ"י סעיף 14 לפקודה:

"לעניין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם".

וראה בע"א 6871/99 רינת ואח' נ' רום ואח', פד"י נו' (4) 72, 94.

"על מנת שתתכונן זיקה של שליחות, מכוח הוראת סעיף 14 לפקודה, נדרש כי יתקיימו היסודות הבאים: ראשית, העסקת שלוח שאיננו עובד (למבחנים שהותוו בהקשר זה, ראו: ע"א 404/54 גורדון נ' פילרסקי, פד"י ט 1429; ברק, דיני הנזיקין, בעמ' 462; ברק, אחריות שילוחית בדיני נזיקין, 103; ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים, פד"י לה (4) 748; ע"א 262/60 כוז'הינוף נ' מירום, פד"י טו 144; ע"א 553/66 סולימה נ' יפאורה בע"מ, פד"י כא (1) 515). שנית, ביצוע עוולה על ידי השלוח; ושלישית, עשיית העוולה במסגרת ביצוע המעשים אשר השלוח הועסק לבצעם למען השולח".

כלומר, יש צורך בקיום 3 עובדות: העסקת שלוח שאינו עובד. ביצוע עוולה ע"י השלוח. עשיית העוולה במסגרת המעשים אשר השלוח הועסק לביצועם למען השולח.

במקרה דנן, הנתבעים 2-4 לא "הועסקו" ע"י הנתבע ובכל מקרה, שוכנעתי כי העוולות המיוחסות להם, לא בוצעו במסגרת המעשים אשר "הועסקו" לבצעם למען הנתבע 1. בעניין זה הוראת פקודת הנזיקין דומה לדיני החריגה מסמכות עפ"י דיני השליחות, שכן יש צורך שהמעשה יבוצע במסגרת אותו מעשה, או סוג מעשים שהיה אמור להיעשות למען השולח. בכל מקרה של סטיה מהרשאה, אזי הפעולה שבוצעה אינה מחייבת את השולח.

בנוסף ולגבי ביצוע עוולת תקיפה נקבעה הוראה ספציפית שכן עפ"י סעיף 25 לפקודה נקבע:

"על אף האמור בפקודה זו, לא יהיה שולח, או מעביד, אחראי לתקיפה שתקף, שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אישר אותה".

הוראות חוק ספציפית זו המתייחסות לאחריות שילוחית במקרה של תקיפה, מהווה הסדר פרטני הגובר על הוראת סעיף 14 לפקודה. על פי הוראה זו, במקרה של תקיפה, ניתן יהיה לחייב את השולח רק במקרה של היתר מפורש מצידו, או באישורו, לאותה תקיפה.

10. במקרה דנן – גם אם התיר, או שלח הנתבע 1, להבהיר לתובע כי מקומו אינו בקהילה, או למחות על התנהלותו, לא מצאתי כי התיר, או אישר תקיפה של התובע ולא מצאתי כי שלח את הנתבעים להסיג את גבול ביתו של התובע ולהיכנס אליו. הנתבע 1 הינו הסמכות הרוחנית המנהיגה את הקהילה. יחד עם זאת ובשים לב לנטל הראיה המוטל על התובע, לא הוכח ביחס ליתר העוולות הנטענות כי הנתבעים "הועסקו" על ידו, או כי העוולות המיוחסות להם, בוצעו במסגרת מעשים שבוצעו למען הנתבע 1. בוודאי לא הוכח כי הנתבע 1 הורה, או התיר, או אישר, תקיפה של התובע.

לא מצאתי לתת אמון בעדות היחידה, של גד ליאור, כאילו הנתבע 1 הורה לתקוף את התובע "לשבור לו את העצמות". דברים אלו אינם מתיישבים עם יתר העדויות, לרבות של התובע עצמו, לגבי אופיו של הנתבע 1 ואף אינם מתיישבים עם התרשמותי מהנתבע 1.

סבורתני כי עדותו של גד ליאור בעניין זה הייתה מגמתית ונבעה מכעסו של העד על היחס שניתן לו לטענתו, ע"י הנתבע 1 והקהילה. אציין כי אפילו עד זה משנשאל האם שמע את הנתבע 1 מורה לבצע את הפעולות נשוא התביעה, אישר כי מדובר בהנחה שלו: "מי שמכיר את הקהילה, ברור שזו הוראה מלמעלה של הנתבע 1" (עמ' 13 ש' 2-3), אלא שבביהמ"ש צריך להוכיח דברים, אפילו אם הם "ברורים" לכאורה ואלו לא התבררו בפני. נהפוך הוא – על אופיו של הנתבע 1, העידה אפילו אימו של התובע: " אמרתי לו שלא יכול להיות שזה קורה, קודם לכן הרב לימד אותו להיות בן אדם" (עמ' 33 ש' 2-3). כלומר אין המדובר באדם המשפיע על אחרים לנהוג באלימות, או דרכים שליליות, אלא הוא אף הביא את התובע לפי גרסת אמו, "להיות בן אדם".

התובע הודה בעדותו כי ראה כל השנים את הנתבע 1 כאיש של "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" וכי עד אותו זמן היה ידוע לו שהנתבע 1 מתנגד לכל אלימות. אומנם בהמשך טען התובע כי ראה את הנתבע 1 מרים יד על אנשים כולל על הנתבע 2, אלא שלא הובאו כל עדויות תומכות בטענה והנתבע 1, או הנתבע 2 כלל לא נחקרו על טענה זו.

בהמשך ובניגוד לטענתו כאילו האלימות כנגדו, הייתה בשליחות הנתבע 1, העיד התובע כי הנתבע 1 כעס וגירש מביתו את מי שהיכה את התובע:

"בדיעבד נודע לי שמי שהרביץ, התוודה בפני הרב, אבל הייתי עם הגב אליהם ולא ראיתי מי הרביץ.

ש. מה הרב אמר למי שאמר לו שהייתה אלימות.

ת. לא יודע, הבנתי שהרב כעס עליו וגירש אותו מביתו". (עמ' 52 שורות 10-14).

ועוד בהמשך כשנשאל התובע כיצד מתיישבות האשמותיו כלפי הנתבע 1, עם עדותו זו השיב: "נכון, אבל מצד שני, הוא שלח לאלימות. אנשים אמרו לי שהוא אמר לשבור את העצמות, גם אני התפלאתי. גיליתי משהו שלא האמנתי" (עמ' 56 שורות 8-9).

אולם, אותם אנשים שאמרו לתובע, לדבריו, כי הנתבע 1 אמר לשבור את העצמות, לא הובאו להעיד והמדובר בעדות שמיעה. העד היחיד אשר העיד בעניין, הינו גד ליאור, אשר כאמור, לא מצאתי את עדותו מהימנה והסתבר כי גם הוא הוצא מן הקהילה, וכי יש בלבו טינה ממילא לנתבע 1 ולחברי הקהילה.

הרושם שניסה ב"כ התובע ליצור בחקירת העדים היה כי כל המעשים בקהילה נעשים עפ"י הנחיית הנתבע 1. אולם, גם אם הוכח ואף מצוי בידיעה שיפוטית כי חברי קהילה דתית מתייעצים עם רב הקהילה בענייני הלכה, כמו גם אורחות חייהם, אין בכך די להרמת נטל השכנוע כאילו הנתבע 1 הוא שהורה, או שלח לביצוע המעשים הנטענים.

אכן כפי שיתואר להלן, הוכח שהנתבע 1 ביקש להוציא את התובע מחברתו בקהילה ואין ספק כי העביר לאנשי קהילתו מסר כי מקומו של התובע אינו בקהילה. יחד עם זאת, אין בכך די כדי שאקבע כי שלח, או הנחה לבצע פעולות אלימות המנוגדות לאופיו, למנהגיו והתנהלותו של הנתבע 1, כפי שהתבררו בפני.

וראה גם עדות שרה גבאי: "ההתקהלויות היו ספונטניות של אנשים שגרו במקום שהשקיעו כסף רב דווקא לגור במקום מה ולא הסכימו שמצב זה שהתמשך, שרצו שהוא יעזוב עד שיטפל בעצמו שלא ימשיך במצב כזה" (עמ' 20 שורות 12-13).

גם אם ההפגנות לא היו ספונטניות, אלא אורגנו ע"י מי מחברי הקהילה, לא שוכנעתי כי ביצוען באופן הנטען, נעשה בהוראת הנתבע 1 דווקא.

בעדותו של צארום, מצאתי תמיכה נוספת להתנהגותו הלא אלימה, של הנתבע 1, גם ביחס לאדם אשר נמצא לא מתאים לקהילה, עד זה תיאר כיצד סולק בעבר מן הקהילה (בגין אותה סיבה בה נחשד התובע – סמים), עמ' 73 שורות 24-31: "ביקשתי להתקבל לקהילה, אמרו לי שבמצב זה אי אפשר, התחלתי לשקם את עצמי, כל הזמן הייתי מגיע לרב ומבקש שיחזירו אותי, אחרי חצי שנה, החזירו אותי".

ובהמשך כשנשאל נזרקת בכוח? השיב – "מה פתאום. אמרו לי שבן אדם שמתעסק בסמים אין לו מקום בקהילה" (עמ' 76 שורה 25).

כלומר, אין המדובר באלימות, אלא בהבהרה כי אינו מתאים לקהילה וכששינה התנהלותו הוחזר לקהילה.

גם מעדות התובע עולה, כי כבר שנים קודם לכן נחשד בשימוש בסמים (שהרי הודה שאחיו של הנתבע 1 הורה לו לעזוב את הכולל בשל כך) ולמרות זאת, עד לאירועים המתוארים, לא נטען כי ננקטו נגדו, בהוראת הנתבע 1, מעשי אלימות.

עובדה זו מתיישבת עם עדויות צארום, עדות אשת התובע ועדות הנתבע 1, כי הנתבע 1 דיבר עם התובע פעמיים רבות בעבר וביקש ממנו בדרך של שיחה ודיבור שיפסיק עם הסמים שהנתבע 1, חשב כי התובע נוטל. ראה בעדות צארום: "הרב אמר לי שהוא ביקש הרבה פעמים מברוך שיפסיק עם זה והרב אמר לי שהוא כ"כ ביקש ממנו" (עמ' 74 שורה 26-27).

ובהמשך:

"אני אישית לא שמעתי את הרב או נתבע 2 אומרים ללכת להפגין שם" (עמ' 75 שורה 19).

וראה עדות נתבע 4: "חס וחלילה, הרב אמר לי בפירוש לא לאיים. כל מי שמכיר את הרב, מכיר את הסובלנות ואת הקבלה ורוחב הלב שלו" (עמ' 81 שורות 17-18).

ובעדות נתבע 1: "אני מתכוון לומר שאני הודעתי שכלו כל הקיצים שיסבירו לו שמקומו לא כאן" (עמ' 86 שורות 4-5).

הפער בין הדרישה כלפי התובע שלא ישתייך לקהילה כל עוד, לגישת הנתבע 1, הוא משתמש בסמים, לבין "לשבור עצמות" והפגנות תוך צעקות וגידופים, הינו פער רב. לפיכך, אין די בטענות התובע על מנת לקבל גרסתו כי האירועים המתוארים על ידו ואשר נשאו אופי אלים, היו בשליחות, או בהנחיית הנתבע 1. וראה גם בהמשך עדות הנתבע 1: "אני אמרתי שזה יהיה בלי כוח" (עמ' 93 שורות 32, 27-28).

הנתבע 1, העיד באופן אמין ומשכנע תוך שהוא חוזר שוב ושוב על כך שלא תיאר לעצמו שהדברים יגיעו למצבים המתוארים: "אני לא האמנתי שיהיו דברים כאלה, חשבתי שהוא ילך לגמילה" (עמ' 94 שורה 16).

מכל העדויות שבפני שוכנעתי, כי כוונתו של הנתבע 1 הייתה באמת ובתמים לגרום לתובע ללכת לגמילה וכי לא העריך שהדברים יגיעו לכדי כך שהתובע יצטרך בפעול לעזוב את הקהילה. לפיכך לא שלח ולא הורה הנתבע 1 לבצע את המעשים הנטענים.

לאור האמור, אני דוחה את הטענה לאחריות שילוחית של הנתבע 1 למעשי הנתבעים האחרים.

11. עוולת לשון הרע ביחס לדרשת הנתבע 1- מאחר שלא הוכח כי הנתבע 1 השתתף במעשים המכונים בכתב התביעה "הגירושים" ואשר חלקם תועדו בדיסק שהוגש ומאחר שכאמור דחיתי את הטענה לאחריותו השילוחית לאותם מעשים, הרי שהעוולה היחידה אותה נותר לבחון ביחס לנתבע 1, הינה עוולת לשון הרע ביחס לדרשה, אשר הנתבע 1 אף אישר את תימלולה.

בהמשך תידון עילה זו גם ביחס ליתר הנתבעים, אשר הוכח כי השתתפו בגרושים או בחלקם:

פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית בהתקיים 2 יסודות: "פרסום" ו"לשון הרע", בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק איסור לשון הרע (להלן: "החוק") יהווה "פרסום", אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאדם זולת הנפגע. במקרה דנן, המדובר בדרשה אשר הנתבע 1 נשא בפני רוב חברי הקהילה. טענה דומה נטענה אף ביחס לנתבע 2 וכן ביחס לדברים אשר נטען כי יתר הנתבעים אמרו במהלך הגירושים בפני האנשים אשר נטלו חלק בגירושים. לפיכך, אין ספק כי התקיים יסוד "הפרסום".

לעניין הגדרת "לשון הרע" – על פי סעיף 1 לחוק, "לשון הרע" הינו דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בפני הרבים או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או ללעג, או דבר שעלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו, או דברים העלולים לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו במשלח ידו או במקצועו. המדובר במבחן אובייקטיבי – מה היא המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. אין חשיבות לשאלה הסובייקטיבית מה היתה כוונת המפרסם מחד, או הבנת הנתבע בפועל מאידך (ראה דברי השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ. העצני פ"ד מ"ג (2) 333, וכן ע"א 466/86 שאהה נ. האכיגמון דרדריאן פ"ד ל"ט (4) 734:

"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להיות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי מהותי לאמור: לא קובע מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדברים שבאותו פרסום...".

בדרשה שהושמעה ע"י נתבע 1 בפני רבים מאנשי הקהילה ואשר תימלולה צורף כנספח טו' לתצהיר התובע ואושר ע"י נתבע 1 (עמ' 92 שורות 2-3), נאמרו בין היתר הדברים הבאים:

"יש בקריה אדם מושחת שהתעסק בדברים שלא שייך בקהילה ולא מתבייש. הרחקנו אותו ואמרנו לו שלא יגיע לכאן והוא נמצא כאן היום הזה לא יישאר כאן, הוא ייצא מכאן".

וכן: "פיתה בני אדם בויטמינים לאנשים... וזה סם" וכן: "לראות שיש אדם שמשחית אחרים".

אין ספק שכינוי אדם בשם מושחת, משחית אחרים, מחלק סמים וכי צריך להרחיקו, הינם דברים אשר יש בהם לבזות ולפגוע. אומנם שמו של התובע לא הופיע בדרשה. יחד עם זאת, הבחינה הינה, האם האדם הסביר יקשור בין הדברים שנאמרו לאדם הספציפי. ראה סעיף 3 לחוק הקובע כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה, משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות או מקצתן מזה ומקצתן מזה". דרישת הזיהוי מתבטאת באותם המקרים בהם מיוחסים הדברים שנאמרו לפרט הנפגע, אף אם לא נזכר בהם שמו במפורש: "כך למשל, במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו, אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו בידי הסביבה הקרובה לו, או אף בידי סביבה רחבה יותר יכול שיימצא המפרסם (או יתר האחראים לפרסום), חייב בגין הוצאת לשון הרע" (ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי).

במקרה דנן, אין ספק שחברי הקהילה בפניהם הושמעה הדרשה, ידעו כי הכוונה לתובע. גם מבלי שצוין שמו של התובע, היה ברור כי הדברים נאמרו ביחס לתובע. וראה בעדות שרה גבאי, אשר אישרה כי הבינה שהדברים שנאמרו בדרשה יוחסו גם לתובע (עמ' 69 שורות 24-25).

12. עדיין, יש לבחון האם עומדת לנתבע 1 הגנה מההגנות הקבועות בחוק.

לאחר שבחנתי את מסכת הראיות שנפרסה בפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא הוכחה הגנת "אמת דיברתי", או הגנת "הבעת דעה", יחד עם זאת, וביחס לנתבע 1 בלבד, הוכחה הגנת סעיף 15(2) לחוק.

הגנת אמת דיברתי – עפ"י סעיף 14 לחוק, קיימת הגנה טובה, אם מוכח שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. כן נקבע שהגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי, שאין בו פגיעה של ממש.

היסוד הראשון הוא עובדתי ומתייחס להשוואה בין נתוני הפרסום לבין המציאות העובדתית היסוד השני הינו ערכי – האם יש הצדקה חברתית - עניין ציבורי בפרסום.

גם אם אין ספק שבפרסום בדבר שימוש וניסיון למכירת סמים לחברי הקהילה, יש משום עניין ציבורי, הרי הנתבע 1 לא הוכיח כי בסמוך לאירועים הנטענים השתמש התובע בסמים. לעניין אמיתית הפרסום הנדרשת, ראה בספרו שנהר "דיני לשון הרע" בעמ' 216: "ההגנה הקבועה סעיף 14 לא תחול על פרסום שגוי, אפילו אם המפרסם פעל בתום לב והאמין בכנות באמיתות הפרסום. יתר על כן, ההגנה לא תחול, גם כאשר טעותו של המפרסם היתה סבירה והוא כלל לא התרשל".

נטל ההוכחה לאמיתות הדברים מוטל על הנתבע, כאשר על ביהמ"ש להכריע, האם המציאות האובייקטיבית במועד הפרסום, כפי שהוכחה באמצעות ראיות שהובאו במשפט, תואמת את מה שפורסם.

כל העדויות שהובאו בפני (ואשר יפורטו להלן בהתייחס להגנת סעיף 15 (2) לחוק, אשר מצאתי כי כן עומדת לנתבע), מצביעות על הבסיס שהביא לחשד של הנתבע 1, על התלונות שהגיעו אליו ועל ניסיונותיו (אשר יש בהם כדי להצביע על תום ליבו), להביא את התובע להפסיק מלהשתמש בסמים. יחד עם זאת, התובע הכחיש כי בשנים שקדמו לאירועים, השתמש בסמים וטען כי השתתף בעבר בטיפול גמילה רק כדי להוכיח שאינו נרקומן (עמ' 46 שורות 10-15). אומנם, התובע לא העיד את אותו מטפל מטעם רטורנו, אשר, לטענתו, בדק אותו וקבע כי הוא נקי מסמים. אולם, נטל ההוכחה להוכיח "אמת דיברתי" – שהתובע השתמש ופיתה אנשים להשתמש בסמים מוטל על הנתבע 1. מלבד חשדות, שמועות ותלונות אשר העדויות לגביהן היו בגדר עדויות שמיעה, לא הוכחו הטענות באופן פוזטיבי באמצעות ראיות (כגון צילום, קביעת משטרה, הגשת כתב אישום), או עדות ישירה, של מישהו שעישן עם התובע סמים בתקופה הרלוונטית.

עדות שרה גבאי כי בחיפוש בחדר נמצאו כדורים, הייתה עדות שמיעה והשוטר אשר מסר לה את הדברים, לטענתה, לא הובא להעיד.

עדות צארום על כי רכש מהתובע סמים התייחסה לתקופה בלתי רלוונטית מהעבר הרחוק עוד לפני שהתגייס וגם טענתו כי עישן עם התובע ביחד סמים, התייחסה לשנים רבות קודם לכן עובר לסילוקו של התובע מהכולל ולא לשנים הרלוונטיות. גם עדות נתבע 4, כי ראה באוטו של התובע מכשיר עישון, או כי ראה את התובע חוזר עם כדורים, אינה בגדר עדות פוזיטיבית על פיה ניתן לקבוע כי התובע עישן סמים. ודוק, הדברים אכן מקימים חשד סביר אשר כפי שיפורט להלן, די בו להקמת הגנת סעיף 15 (2) לחוק. יחד עם זאת, לא ניתן על בסיסם לקבוע כי הטענות הוכחו כאמת.

גם עדות נחמן קליין על כי ראה אנשים שזיהה אותם כמשתמשים בסמים, מגיעים לחדר אינה בגדר עדות ישירה על כי התובע עצמו השתמש באותה תקופה בסמים.

לאור האמור, לא הוכחה אמיתות האמירות בדרשה ביחס לתובע ולא עומדת לנתבע 1 הגנת אמת בדברים.

13. הגנת הבעת דיעה – סעיף 15(4) לחוק – על פי סעיף זה תעמוד למפרסם הגנה במקרה שפרסם בתום לב, דיעה ביחס להתנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי, או ציבורי, בשירות הציבור, או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות. הגנה זו אינה מותנית אומנם בכך שהפרסום היה אמת, אולם יש צורך שהפרסום יובן כדיעה גרידא.

"השאלה אם פרסומים שונים "מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה". האבחנה נעשית "על פי השכל הישר וכללי ההיגיון", ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה. בית המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו" (שנהר, בעמ' 310).

בהמשך (עמ' 312) מסביר המלומד, כי על בית המשפט לבחון את מכלול הפרסום, כיצד יבינו האדם הסביר כאשר הסיווג כדעה, צריך להיות מפורש וברור.

"מלות הפרסום צריכות לשמש כנקודת המוצא בסיווגו כהבעת דעה או כעובדה. כדי שפרסומים יסווגו כהבעת דעה מוגנת, "הדברים צריכים להיות מנוסחים בנוסח ברור, כבקורת, או כהבעת דעה".

במקרה דנן, עיון בתמלול הדרשה מעלה כי הנוסח בה נאמרה, היווה הצגת עובדות ולא הבעת דעה, או הצבת סימן שאלה, או העלאת אפשרות כי כך מתנהג התובע. הדברים נוסחו כעובדות חד משמעיות על פיהן התובע משתמש ומפתה אנשים לרכוש סמים. לפיכך, לא עומדת לנתבע 1 גם הגנה זו.

14. יחד עם זאת, מצאתי כי לנתבע 1 עומדת ההגנה המופיעה בסעיף 15(2) לחוק על פיה חלה על המפרסם חובה חוקית מוסרית, או חברתית, לעשות את הפרסום – בהתאם להגנה זו תעמוד למפרסם ההגנה במקום שהפרסום נעשה בתום לב, אם היחסים בין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום, הטילו על המפרסם חובה חוקית מוסרית, או חברתית לעשות את אותו פרסום.

ההגנה המופיעה בסעיף 15(2) לחוק נועדה למקרים בהם האינטרס החברתי הערכי מכיר בקיומה של חובה למסור לזולת מידע מהסוג שפורסם, זאת בשל חשיבותו הרבה. המקרים המובהקים בהם הכירו בתי המשפט בעבר בגינם קמה החובה לפרסום הינם מקרים בהם הפרסום היה נחוץ, כדי להגן ולהזהיר מפני פגיעה בחיי אדם, בבריאותו או ברכושו.

במקרה דנן, מדובר בדרשה שהושמעה לחברי קהילה דתית ע"י מנהיגה הרוחני ובה הפנה הנתבע 1 את תשומת לב קהילתו לכך שאחד מחברי הקהילה – התובע, מתנהג באופן שאינו מתאים לאורחות חיי הקהילה, משתמש בסמים ואף מפתה אחרים מהקהילה להשתמש בסמים.

מובהר, כי לצורך הגנה זו אין צורך בקביעה שהדברים היו אמת, אלא די בכך שהמפרסם עשה את הפרסום בתום לב, מתוך חובתו מכח יחסיו עם הגורמים אליהם נמסר הפרסום.

אין ספק שכמנהיג קהילה חלה על הנתבע 1 חובה להגן על קהילתו ולהוקיע התנהגות אשר לא רק שאינה מתאימה לאורחות הדת, אלא אף אינה חוקית ויש בה כדי לסכן את חברי הקהילה ובריאותם.

עיון בדרשה מעלה, כי אכן תכנה משקף דאגה לשלום הקהילה: "...לא צריך להיות כמו טמבלים שלא יודעים איך לשמור על עצמם ועל כולם ועל הילדים שלנו. לא יתכן שישאר דבר כזה בקריה. האדם יברח מכאן ויבריחו אותו מכאן ויפה שעת אחת קודם, אבל העיקר שכל אחד צריך גם כן להתעורר בעצמו".

וראה בעדות שרה גבאי – "רוח הדברים היתה שהוא לא יישאר עד שלא יטפל בעצמו".

נתבע 1 הבהיר בעדותו, כי מי שרוצה לחיות בקהילה, צריך להתאים לרוח הקהילה וכי מטרתו היתה רק, כשכלו כל הקיצין, להבהיר לתובע כי לאור התנהגותו (כפי שהנתבע 1 סבר שהיתה), מקומו אינו בקהילה.

סבורתני כי אכן בנסיבות, חלה על הנתבע 1 חובה חברתית ודתית מכוח מעמדו בקהילה לבצע את הפרסום. בעניין זה אפנה גם לע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס פד"י נג' (3) 352 שם נתבעו הנתבעים שהיו בעלי תפקידים חשובים בעדה של קהילה נוצרית, בגין הוצאת דיבת התובע בכך שייחסו לו מעשי ניאוף ופרסמו זאת באסיפה של כלל חברי העדה. ביהמ"ש העליון דחה את ערעור התובע על דחיית תביעתו בשל הגנת סעיף 15(2) לחוק, וקבע כי מעמדם ותפקידם של הנתבעים בקרב הקהילה הדתית, הטילו עליהם חובה דתית מוסרית וחברתית לפעול למען קידום האינטרס של המאמינים הנמנים על הקהילה ולפרסם את הדברים. יודגש כי ביהמ"ש קבע שם כי מבחינה עובדתית הדברים שפורסמו לא היו אמת וכי לא היה ניאוף מצד התובע. יחד עם זאת נקבע:

"קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מבססות את תנאיה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק שלפיה, חלה על המשיבים חובה – חוקית, מוסרית או חברתית – הנצמחת בעטיים של היחסים שבין המשיבים לקהל שומעיהם – הוא קהל המאמינים הנמנים על עדת "קהילות השם בארץ הקודש"- לפרסם את הדברים שפורסמו על ידיהם, ושבית המשפט קבע כי יכולים היו לפרסמם למקרא האמור במכתבים האמורים ועל יסוד התנהגותו של המערער, כאמור לעיל. מעמדם ותפקידם של המשיבים בקרב עדת "קהילות השם בארץ הקודש" – שתוארו בפסק דינו של בית המשפט קמא כ"תפקידים רבי ערך וחשיבות" – הטילו עליהם חובה דתית, מוסרית וחברתית לפעול למען קידום האינטרס של המאמינים הנמנים על הקהילה. בית המשפט קבע, כי התנהגותו של המערער והמכתבים האמורים שהוצגו בפני בית המשפט, שמהם עולה קיומו של קשר אינטימי בין המערער לבין לידיה, יצרו את התשתית המתאימה שעל יסודה פעלו המשיבים".

כן ראה ת"א (מחוזי ת"א) עמותת "אמת תורה ומדע בזמננו" ואח' נ. עיתון יום השישי ואח' בפס"ד זה התייחס בית המשפט למבחנים לקביעת חובה חברתית או מוסרית וקבע:

"המבחן הראשון הוא מבחן אמפירי לפיו על בית המשפט לבחון האם רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר, שהיו נמצאים במצבו של הנתבע- המפרסם, היו חושבים שחובתם לפרסם בנסיבות המקרה. המבחן השני הוא מבחן נורמטיבי, שבמסגרתו מסתמך בית המשפט על השקפת עולמו הערכית כדי לקבוע אם המפרסם פעל בגדרה של חובה מוסרת או חברתית (ע"א (ת"א) 3721/04 כהן נ' עו"ד וילצ'יק (לא פורסם, 1.2.07) וכן שנהר בספרו בעמוד 283).

ואורי שנהר מציע בספרו (עמוד 283-284) כי:

"...יש, לדעתנו, להכיר קיומו של חובה לפרסם במקרים שבהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עש שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת".

אני סבור כי בענייננו, שני מבחני המשנה התקיימו, ויש לראות בנסיבות העניין במשיבים כמי שחלה עליהם חובה מוסרית, חברתית, מקצועית ודתית להגיב על דבריו המשתלחים והפוגעים של ידען".

גם במקרה דנן, שוכנעתי, כי שני המבחנים התקיימו. כפי שיתואר להלן, גם אם לא הוכח כי התובע עצמו השתמש בסמים בתקופה הרלוונטית (ולא בעבר הרחוק), עדיין משהיה בסיס סביר לחשד הנתבע 1 (וראה פירוט בעניין להלן), חלה עליו חובה, הן על פי המבחן האמפירי והן על פי המבחן הנורמטיבי, להזהיר את קהילתו ולהגן עליה.

בעניין זה, מצאתי ממש בטענות הנתבעים בסיכומיהם לעניין אופי הקהילה המתגוררת בקריה, וכי על פי חוזה החכירה (נ/2), עליו חתם התובע עצמו, התחייב להימנע מלהפריע לשמירת הצביון הדתי והחסידי של הקריה בה נמצאת הדירה (סעיף 13 ג' להסכם). הנתבע 1 הינו מנהיג קהילה, אשר גם לתובע היה ברור בחתמו על חוזה החכירה, כי צביונה הוא דתי- חסידי. בהתאם לעדותו אישר התובע, כי מי שלא עומד בתנאי אותו צביון אינו יכול להתגורר בקריה (עמ' 47 שורות 12-24 וכן עמ' 43 שורות 1-5).

לנתבע 1 כרב הקהילה וכמנהיגה הייתה חובה לא רק לשמור על צביון החיים בקהילתו, כפי שהמתגוררים בקריה התחייבו אליו, אלא גם חובה מהבחינה הדתית והחברתית להוקיע התנהגויות אשר על פי החשד שהתעורר, שיקפו נטילת סמים, פגישות עם טיפוסים מפוקפקים וכיוב'- התנהגות המהווה סכנה לחברי הקהילה.

15. עדיין כאמור, יש לבחון את תום ליבו של הנתבע 1 ביחס לפרסום – מהעדויות שהובעו בפני שוכנעתי, כי אף שלא הוכחה אמיתות הטענה בדבר שימוש בסמים, הרי שהנתבע 1 חשד בתום לב ועל בסיס התלונות שהגיעו אליו ואשר היה בהן אכן להקים חשד כאמור, כי התובע משתמש בסמים ומתרועע בחדר עם טיפוסים מפוקפקים. שוכנעתי כי מטרת דרשתו של הנתבע 1 היתה כאמור תמת לב, להגן על קהילתו.

הבסיס לחשד בגינו פעל הנתבע 1 ולמסקנתי כי אכן הנתבע 1 חשד בדברים בתום לב, נמצא בעדויות הרבות שהובאו בפני: הן עדות אשת התובע, הן עדות התובע עצמו בדבר השיחות שניהל עמו הנתבע 1 בעניין והן עדויות העדים הנוספים. בתמצית אפנה לעדויות כדלקמן: נספח 2 לתצהיר אשת התובע הינו מכתב בו הואשם התובע בין היתר, בשימוש בסמים. אף כי תכנו של המכתב הוכחש ע"י התובע ולא הוכח, הרי שהתובע הודה כי קיבל את המכתב. העובדה שאשתו מצאה את המכתב, מצביעה על גורם לחשד. (כאמור די בכך שהתעורר חשד בתום לב ולצורך הגנה זו אין צורך להוכיח את אמיתות הדברים בהם נחשד התובע).

הסתבר מעדות אשת התובע כי לא הורשתה להיכנס לחדר. למרות טענת התובע כי היה גם לה מפתח, הרי מאחר שהסתבר כי המשטרה הייתה צריכה לפרוץ לחדר עולה לכאורה כי אשת התובע לא יכלה להיכנס לחדר (עמ' 52 שורה 20). כלומר בניגוד לטענת התובע, לא היה לה מפתח. בכך שנמנע מהאישה להיכנס לחדר, יש כדי לעורר חשד כי לתובע היה מה להסתיר בחדר.

עדויות על הטיפוסים המפוקפקים שנראו מגיעים לחדר נמצאו הן בעדות שרה גבאי (עמ' 67 שורות 21-22), הן בעדות אשת התובע (עמ' 100 שורות 29-30), הן בעדות נתבע 4 (עמ' 83 שורות 10-11) והן בעדות נתבע 2 (עמ' 108 שורות 27-29).

אשת התובע העידה, כי התובע עצמו סיפר לה חודש לפני שגורש, כי נתפס עם סמים ונלקח למשטרה. כן ראה עדותה לעניין התנהגותו של התובע אשר על פי יעוץ שקיבלה מתאימה להתנהגות של אדם מסומם. גם בכך היה כדי לעורר את החשד.

כן ראה תצהיר נחמן קליין בדבר האנשים שראה מגיעים לחדר ובדבר פניותיו לנתבע 1 על מנת שיפסיק הגעתם של אותם טיפוסים. התובע עצמו הודה כי בעבר הודיע לו אח הנתבע 1, כי אינו יכול להמשיך ללמוד בכולל אם ימשיך בהתנהגות כזו (סמים) עמ' 40 שורות 31-32.

התובע הודה כי הנתבע 1 התרה בו לאורך השנים וביקש ממנו להפסיק להשתמש בסמים (עמ' 41 שורות 5-8) וכי אף הפסיק לנגן בלהקה בה ניגן בשל כך (עמ' 41 שורות 16-18). אומנם לטענת התובע הודיע לנתבע 1 כי אינו משתמש בסמים, אולם יש בכך כדי להעיד שאכן הנתבע 1 חשד כבר לאורך שנים בכך שהתובע משתמש בסמים וניסה לדבר על ליבו ולהשפיע עליו לזנוח דרך זו.

עדויות על השיחות והפניות שנערכו במשך השנים מצד הנתבע 1 אל התובע הובאו, הן מצד הנתבע 1 עצמו והן מצד צארום:

הנתבע 1 הבהיר בעדותו שנמצאה כנה ומהימנה בעיני, כי התובע הפסיק להגיע לביהכנ"ס בשבתות וכן לתפילות ביום חול שנערכו בסמוך לבית הנתבע 1. כן העיד הנתבע 1 על התלונות והעדויות ששמע מצד אנשים שעישנו סמים עם התובע ואשר ניסה למכור להם סמים. ודוק – אומנם אותם אנשים לא הובאו להעיד על אמיתות הדברים, והדברים הינם בבחינת עדות שמועה שלא הוכחה אמיתותם. יחד עם זאת, שוכנעתי כי אכן בעצם השמעת התלונות בפני הנתבע 1 (ואשר בעניין שמיעתו את התלונות, עדותו אינה עדות שמיעה) היה כדי לעורר את חשדו של הנתבע 1. בנוסף הפנה הנתבע 1 לשכנים שהתלוננו בפניו וראה בעמוד 87 שורות 6-15:

"כשבאו בני הקהילה ואמרו לו שההתנהגות של התובע היא לא בהתאם לקהילה, התנהגות בנוגע לסמים, דיבורים על סמים עם אחרים, הוא בנה לו חדר והגיעו לשם אנשים מפוקפקים עם סמים, אנשים אמרו לי מה זה כאן?! ולכן אמרו לו שהמקום שלו לא כאן. היה ראש חודש סיוון שהו התאריך שאז הודענו לו על ידי השליח שלי – נתבע 4, ואמרתי שהוא צריך לעזוב את הקהילה... זה לא היה רק הוא אלא עוד כמה אנשים בקהילה שהיו קשורים לסמים, ואנחנו החלטנו להוקיע אותם".

לטענת התובע בחקירתו, הנתבע 1 יכול היה לדבר עימו והדרך אינה הלבנת פניו של אדם ברבים.

אכן, כשלעצמי, סבורתני, כי הדרך להתמודד עם החשדות, אשר שוכנעתי, כאמור, כי הנתבע 1 האמין בהם בתום לב, אינה בדרך של פרסום, אלא בדרך של פניה לגופים הרלבנטיים – רשויות הרווחה, משטרה וכיוצ"ב. לחילופין, ככל שבהתנהגותו הפר התובע את התחייבויותיו לאורח החיים בקריה בהתאם לחוזה החכירה, הרי הדרך הייתה צריכה להיות הגשת תביעה להפסקת מגוריו במקום (לחייבו לעזוב את הדירה בדרך של צו עשה – להשכירה לאחרים, או למכירה). יחד עם זאת, כאמור, שוכנעתי כי הנתבע 1 האמין בתום לב בחשדות הנטענים וכי לפיכך מתוקף חובתו כלפי קהילתו ראה לנכון להזהירם ולהודיע להם כי מי שמתנהג בדרך זו, אינו יכול להמשיך ולהיות חבר הקהילה. עוד מוצאת אני לתת אמון בדברי הנתבע 1 על כי חפץ שהתובע יוצא מן הקהילה רק לצורך גמילה ולאחר מכן יוכל לחזור. ראה בעדות צארום בעמ' 74 שורות 29-30, בעדות שרה גבאי כאמור בעמ' 69 שורות 24-25 ובעדות הנתבע 1.

לאור כל האמור, עומדת לנתבע 1 הגנת סעיף 15 (2) לחוק ומאחר שכבר פורט לעיל בהרחבה כי לא הוכחו כנגדו עילות נוספות, דין התביעה כנגד הנתבע 1 להידחות. (למעלה מן הצורך ראה התייחסות תמציתית לנתבע 1 גם ביחס ליתר העוולות המפורטות בהמשך).

16. הטענה לאמירת לשון הרע על ידי נתבע 2 במהלך דרשה שנשא- התובע טען כי ביום 5.8.08 נשא גם הנתבע 2 דרשה, אשר תימלולה צורף לתצהיר התובע ובמהלכה כינה את התובע בשמות גנאי, הודיע כי אסור לדבר עם התובע וכיוב'.

הנתבע 2 הצהיר כי לא זכור לו שנשא דרשה באותו מועד והכחיש כי קולו הוא זה שנשמע בהקלטה שהושמעה על ידי התובע. מאחר שהתובע הודה כי לא הוא ביצע את ההקלטה, אלא "אחד האברכים", ומאחר שההקלטה לא הוגשה באמצעות המקליט, המדובר בהקלטה שאינה קבילה ואין רלוונטיות לתמליל שצורף. הנתבע 1 לא זכר שהנתבע 2 דיבר באותו מועד (עמ' 92 שורה 4-7), ואף כשהושמעה לו ההקלטה (אשר כאמור נקבע כי אינה קבילה), לא יכול היה לזהות בוודאות את קולו של נתבע 2 שכן הקול לא ברור (עמ' 93 שורה 4). עדות זו מחזקת את נכונות ההלכה, כי בנסיבות כאלה, ללא עדות לעניין עורך הקלטה, אופן ההקלטה וודאות כי לא נעשו בה שינויים ופעולות, לא ניתן להסתמך על ההקלטה כראיה. לא מצאתי, כי מי מהעדים אישר שהנתבע 2 נשא את הדרשה הנטענת. נחמן קליין אף העיד מפורשות כי לא שמע את הנתבע 2, או הנתבע 3 מדברים בהילולא (עמ' 113,120). לפיכך, משנטל ההוכחה מוטל על התובע ומשלא שוכנעתי כי הדברים נשוא התמליל שצורף, נאמרו על ידי הנתבע 2, לא הוכחה הטענה העובדתית כאילו הנתבע 2 אמר את הדברים וראה התייחסות גם בהמשך.

17. האם ביצעו נתבעים 2-4 את העוולות הנטענות במסגרת ההפגנות- כבר עתה אציין כי התובע לא הוכיח את טענותיו כנגד נתבע 3 ומלבד היותו אח הנתבע 1 ועצם נוכחותו בעת אמירת תהילים ברח' הארי לאחר ההילולא, לא הוכח כי נתבע זה פרסם לשון הרע, או ביצע אלו מן העוולות הנטענות. מעבר לכך שנתבע 3 לא אפשר לתובע לדבר עם הנתבע 1, לטענתו, במהלך ימי השבעה על אימם, או לאחר מכן כשהנתבע 1 לא חש בטוב (עמ' 123) ומעבר לכך שאמר תהילים לאחר ההילולא בסמוך לבית התובע, לא הובאה כל ראיה על פיה נתבע זה צעק, או העליב, או תקף, או דיבר לשון הרע על התובע.

אמנם, תומר ברזילאי, אלון מושקוביץ ומור לביא הצהירו כי מי שניהל את ההפגנות היה הנתבע 2 והנתבע 3. אולם להבדיל מהנתבע 2 אשר זוהה על ידי מור, לא יכל איש מהם לזהות את הנתבע 3.

ראה עדות נתבע 3 בעמ' 124: "אני אמרתי תהילים והלכתי משם, לא שמעתי שום דבר". גם אם הנתבע 3 נכח במקום בעת שאחרים צעקו "צא טמא", משלא הוכח כי הוא עצמו צעק מילים, או נהג באלימות וכיוב', לא הוכחה כנגדו כל עילת תביעה .ראה גם התייחסות בהמשך ביחס לכל עוולה ועוולה.

18. טענה לביצוע עוולה של הסגת גבול- על פי סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"):

"הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

לא הוכח כי נתבעים 1 או 3 נכנסו, או הזיקו, למקרקעי התובע.

ביחס לנתבעים 2 ו- 4 אכן שוכנעתי כי נתבע 4 נכנס לדירת התובע ונתבע 2 נכנס לחצרו במהלך ההפגנות. אולם, לא הוכח נזק ממון כתוצאה מאותה כניסה, הגם לגבי החצר, גם לא הוכח כי מדובר בחצר פרטית אשר כניסה אליה מהווה כניסה לא כדין. יצוין, כי עד התובע, גד ליאור, העיד, כי לא ראה מי מהנתבעים שובר רכוש, או מזיק לרכוש התובע (עמ' 13 שורות 24-25 31-32). תומר ברזילאי העיד, כי לא ראה מי מהנתבעים נכנס לדירת התובע (עמ' 17 שורה 19). מור לביא השיב כשנשאל מי מהנתבעים נכנס לדירת התובע: "לדעתי זה נעצר בפתח הבית. אולי אחד נכנס לבית", אולם מיד לאחר מכן סייג את דבריו בכך שאינו מתכוון לאחד מהנתבעים ואף אינו יכול להצביע עליהם כגורמי נזק לרכוש (עמ' 21 שורות 24-28).

אימו של התובע העידה, כי מי שנכנס לבית היה נער כבן 17, מגולח בלי פאות, צעיר וכי לא היה זה הנתבע 2 (עמ' 31 שורות 22-24, 30-31).

יחד עם זאת, מצפיה בדיסק שהציג התובע מההפגנה שהתקיימה ביום 6.6.08 (עמ' 79 שורות 1-3), עולה כי אכן הנתבע 4 נכנס למקרקעי התובע. מאחר שאין ספק כי במהלך אותה הפגנה, לא היה מדובר בכניסה ברשות, יש בכך משום הסגת גבול, אלא שהתובע לא זכאי להיפרע מהנתבע 4 פיצויים על כניסה זו, שכן לא הוכיח כי נגרם כתוצאה מכך נזק ממון.

גם ביחס לנתבע 2 אומתה מתוך צפיה בדיסק, טענת התובע כי נתבע 2 נכנס לחצרו שכן הוא נראה יוצא מהחצר. אציין כי התובע לא טען בעדותו כלל, כי נתבע 2 נכנס לדירתו, אלא רק כי נכנס לחצר: כשנשאל האם מי מהנתבעים נכנס לדירה ללא רשות השיב: "לחצר הפרטית שלי, כן. הנתבע מס' 2" (עמ' 49 שורות 12-16). גם במקרה דנן, לא הוכח כל נזק ממון כתוצאה מכניסה זו לחצר.

אדגיש כי התובע טען אמנם, כי במהלך ההפגנות הושלך בוץ לביתו וכיוב'. אכן ניתן לראות בתמונות שהוגשו כי מופיע בוץ בבית. אולם, כפי שכבר צוין, המדובר בתביעה אזרחית. יש להוכיח כי מי מהנתבעים הספציפיים, הוא זה שעשה מעשה זה.

מכל מקום, התובע לא הציג כל ראיה לנזק ממון כתוצאה מאותה השגת גבול נטענת. התובע לא הציג ראיות לחלונות הדירה שנשברו, או חפצים שנהרסו בבית, הגם כאמור, בכל מקרה, לא הוכח כי הנתבע 4 בהיכנסו לדירה , או הנתבע 2 בהיכנסו לחצר, גרמו לנזקים אלו. לאור האמור ומאחר שתנאי לקבלת פיצוי בגין עוולה של השגת גבול הינו שכתוצאה ממנה נגרם נזק ממון, לא זכאי התובע להיפרע פיצויים בגין הטענה לביצוע עוולה של הסגת גבול.

גם לעניין נזקי הרכוש שהתובע טען שנגרמו לרכב, לא הוכח כי מי מהנתבעים הוא שביצע את שבירת החלון ברכב, הגם ממילא המדובר ברכב של אב התובע ולא של התובע, ולפיכך לא זכאי התובע לקבל פיצויים בשם אביו.

19. הטענה לעוולה של תקיפה- עפ"י סעיף 23 (א) לפקודה:

"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".

לטענת התובע, הנתבעים בעצמם או באמצעות שלוחיהם, נקטו כנגדו בכוח במהלך פעולות גירושו מהבית, לרבות איומים, דחיפות והכאות. כפי שיפורט להלן, מצאתי כי הנתבעים 2 ו- 4 ביצעו עוולה של לשון הרע כנגד התובע. יחד עם זאת, ולמרות שאין ספק כי נתבעים 2 ו- 4, היו שותפים להפגנות בהם קראו לתובע לעזוב את ביתו, ואף בקריאות גנאי מבזות כגון "צא טמא", לא מצאתי כי הוכחה פגיעה פיסית, או איומים בפגיעה פיסית, על ידי מי מהנתבעים.

עדותו של גד ליאור אשר צוטטה בסיכומי התובע, לא התייחסה לנתבעים הספציפיים והוא לא טען כי ראה מי מהנתבעים, מכה או מאיים, בפגיעה פיסית, על התובע. גד ליאור אשר העיד כי נתנו לתובע מכות, השיב באופן מפורש: "ש. אתה ראית שנתן מכות? ת. מצד הנתבעים לא ראיתי נותנים מכות. אבל ראיתי את נתבע 2 מתלהם מעודד ומסית את ההמון" (עמ' 13 שורה 22). כאמור, ביחס להתלהמות ולדברים שהושמעו כנגד הנתבע 2, אתייחס להלן בעניין עוולת לשון הרע. יחד עם זאת, לצורך הכרה בעוולות התקיפה, יש צורך בפגיעה פיסית, או באיום מצד הנתבע דווקא, בפגיעה כזו.

גם ביחס לנתבע 4 אישר התובע בתגובה לשאלה האם נתבע 4 תקף אותו: "פיסית לא. הוא איים עלי" (עמ' 48 שורה 12-13). אלא שלא מצאתי כי הוכח שהנתבע 4 איים בפגיעה פיסית בתובע. התובע אמנם טען כי נתבע 4 איים עליו שאם לא יעזוב, יפגע פיסית, אלא שעל פי עדות אשתו: "זו היתה שיחה מאוד קצרה הוא אמר לו שילך", ובתשובה לשאלה אם איים עליו שילך, השיבה: "לא" (עמ' 103 שורה 8-10). ובהמשך: "זה היתה שיחה מאוד קצרה, זה לא היה משהו ארוך, אולי אחרי דקה כבר נכנסתי. השיחה נגמרה יפה, אז היא לא יכלה להתחיל לא יפה" (עמ' 103 שורה 14-15) גם הנתבע 4 עצמו הכחיש כי באותה שיחה איים על התובע.

המדובר לפיכך, בעדות יחידה של התובע, אל מול עדות נתבע 4 ואשת התובע . גם אלמלא עדות אשתו (שסתרה את גרסתו של התובע, כאילו המדובר היה בשיחת איום), לא ניתן היה להשתית הכרעה על סמך עדותו היחידה של התובע, כאילו באותה שיחה איים עליו הנתבע 4 בפגיעה פיסית. טענת התובע כי באותה שיחה איים עליו הנתבע 4, הינה עדות יחידה כמשמעותה בסעיף 54 (2) לפקודת הראיות. לגבי עדות זו קבע המחוקק כי בית המשפט לא יפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, אלא אם כן, יתן טעם וינמק מדוע מצא לנכון להסתפק בה. דרישה זו נועדה להזכיר לבית המשפט כי בנסיבות בהן קיימת רק עדות אחת מטעם התובע, בן משפחה, קרוב, או אדם מעונין, יש צורך בטעם אמיתי וכבד משקל, המצדיק קביעה על פי אותה עדות בלבד (ראה בספרו של קדמי "על הראיות" מהדורת תש"ע בע"מ 1435). נטל ההוכחה מוטל כאמור על התובע, ומשבענין זה אין בידו עדות נוספת כאילו הנתבע 4 איים עליו, לא מצאתי טעם המצדיק הסתפקות בעדותו. אין ספק שהנתבע 4 בא להודיע לתובע כי מקומו אינו עוד בקהילה, אך מכאן ועד קביעה כי איים בפגיעה פיסית המרחק רב.

לעניין טענת ב"כ התובע, כי מצפיה בדיסק שהוצג ניתן ללמוד כי הנתבע צעק: "חבל על הילדים שלך" (עמ' 61 שורה 17-18), אציין כי לא הצלחתי לזהות בוודאות את קולו של נתבע 4, אף כי אכן הדברים נאמרו.

לגבי נתבע 3- הודה התובע "הוא לא תקף ולא סחט. הוא צעק "צא טמא" עם כל השאר..." (עמ' 48 שורה 18).

אציין כי בסיכומיו, עמ' 53, ציטט התובע את דבריו ביחס לנתבע 3 כאילו נתן לו סטירה מצלצלת, אלא שעיון בעמ' 54 בפרוטוקול שם נאמרו הדברים, מצביע על כך שנאמרו ביחס לעבר הרחוק ולא לאירועים נשוא התביעה.

גם לגבי נתבע 2 העיד התובע כי: "הוא לא תקף ולא סחט. הוא דרש ממני להסתלק" (עמ' 48 שורות 28) ובהמשך כשתיאר את האירוע בו קיבל מכות בגינם פנה לבית החולים הודה: "אני לא ראיתי אותו פוגע בי, לא ראיתי מי פגע בי, בדיעבד נודע לי, שמי שהרביץ, התוודה בפני הרב, אבל הייתי עם הגב אליהם ולא ראיתי מי הרביץ" (עמ' 52 שורות 9-11). וגם בהמשך: "באתי לביה"ח ואמרתי שהרביצו לי וכואב לי בגב. אני לא ראיתי מי הרביץ לי. הייתי עם הגב אליהם" (עמ' 56 שורה 21-22, עמ' 52 שורה 12-13).

אשוב ואדגיש, כי שוכנעתי שנתבעים 2 ו- 4 נטלו חלק פעיל בהפגנות ואף השתתפו בצעקות, בין היתר, "צא טמא". שוכנעתי כי גם נתבע 3 נכח באחת ההפגנות.

סבורתני כי הן ביחס לנתבע 3 והן ביחס לנתבע 2, מן הראוי היה שמכוח מעמדם בקהילה יפעילו את סמכותם ויגרמו למפגינים לנהוג בצורה מאופקת ואף ימנעו אלימות פיסית, אם לא מכוח הכרה דתית ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", לפחות מכוח חובה מוסרית, אנושית, בסיסית. יחד עם זאת, כפי שכבר ציינתי מספר פעמים, המדובר בתביעה נזיקית אזרחית, בה יש להוכיח כי הנתבע הספציפי הוא זה שביצע את העוולה, או שהמבצעים פעלו בשליחותו. לא הוכח כי מי מהנתבעים תקפו, או איימו בתקיפה על התובע ואף לא הוכח כי הורו או שלחו את התוקפים לבצע את התקיפה. גם אם יכלו למנוע את תקיפת התובע הנטענת, וגם אם מן הראוי היה שאנשים בעלי מעמד וסמכות רבנית ינהגו כך, וגם אם מצאתי פסול מוסרי בכך שלא נהגו באופן זה, עדיין אין בכך כדי להביא לקביעה כי הם עצמם ביצעו את העוולה הנזיקית של תקיפה, ואין די בכך על מנת לאפשר חיוב בנזיקין.

20. ביצוע עוולה של לשון הרע- כפי שפורט לעיל, מצאתי כי לנתבע 1 עומדת הגנה הקבועה בחוק ואין לחייבו בגין עוולה זו. גם ביחס לנתבע 3, לא מצאתי לקבל את התביעה, שכן לא נסתרה טענתו של נתבע 3 (עמ' 124 לפרוטוקול), כי באירוע בו נכח, אמר תהילים בלבד. אשוב ואדגיש כי נתבע 3, לא זוהה כלל על ידי העדים מטעם התובע, אשר טענו כי נמסר להם שהוא מנהל ההפגנה. גם אם הנתבע 3 נכח בעת שצעקו ודברו דברי לשון הרע על התובע, אין בכך כדי לחייבו בעוולת לשון הרע וזאת משלא הוכח כי הוא עצמו השמיע את הדברים. בעניין זה אבהיר כי מלבד עדותו של התובע שגם בעניין זה הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין, כאילו זיהה את קולו של הנתבע 3 (אם כי הודה שלא ראה אותו (עמ' 47 שורות 12-13), לא הובאה בפני עדות נוספת כאילו נתבע 3 השמיע את קריאות הגנאי במהלך אותה הפגנה (גם המאבטחים שהובאו לעדות לא זיהו את הנתבע 3 במהלך עדותם). לפיכך, לא הורם נטל ההוכחה המוטל על התובע להוכיח כי הנתבע 3 השתתף בקריאות הגנאי במהלך אותה הפגנה.

כפי שכבר צוין בראשית פסק הדין, גם טענת התובע בסיכומיו כאילו הנתבע 3, אמר לילדי התובע כי התובע הוא גוי, או כי יסולקו ממסגרות הלימוד, אם יהיו בקשר עימו, הועלתה על דרך הסתם ולא מצאתי לה כל בסיס בראיות שהוצגו בפני.

בעניין הטענה כי נמסרה תלונה שקרית למשטרה- לא הוכח כי מי מהנתבעים הגיש את התלונה. בעניין זה ראה בסיכומי התובע (סעיף 86), אשר אפילו במסגרתם התייחס התובע בכלליות לנתבעים כולם ובהמשך הפנה לכך ש"חברי הקהילה" הגישו תלונה. ברי, כי אין בכך שמי "מחברי הקהילה" הגיש תלונה, כדי להוות עילה כנגד מי מהנתבעים הספציפיים.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי בכל מקרה על פי סעיף 15 (ב) לחוק, קיימת הגנה על הגשת תלונה לרשות מוסכמת, ובלבד שהוגשה בתום לב. כפי שהובהר לעיל, מצאתי כי היה קיים בסיס לחשדות שהתעוררו כנגד התובע (אף כי אמיתותן לא הוכחה), ולפיכך גם אילו היה מוכח כי מבין הנתבעים הגיש תלונה למשטרה כי התובע משתמש בסמים בדירתו, הייתה עומדת למגיש התלונה ההגנה כאמור. בעניין זה ראה בספרו של שנהר בע"מ 302 בסיס להגנה זו של הגשת תלונה לרשות מוסמכת: "המקרה המובהק של הגשת תלונה לרשות מוסכמת הוא תלונה המוגשת למשטרה. הפסיקה קבעה כי משטרת ישראל היא רשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור חשדות לביצוע עבירות פליליות".

ובהמשך: "כוונה לפגוע בנפגע לא תשלול כשלעצמה את ההגנה החלה על הגשת תלונה במשטרה וזאת כאשר המתלונן האמין באמיתות הפרסום".

אין לי ספק, כי הנתבעים האמינו ועודם מאמינים כיום כי התובע השתמש בסמים וכי עשה זאת מחדר שבנה בצמוד לביתו. גם אם חשד זה לא הוכח בפני, אין בעצם הגשת התלונה כדי להוות לשון הרע.

21. יחד עם זאת, שוכנעתי כי נתבעים 2 ו- 4 אשר נכחו בהפגנות, השתתפו בקריאות הגנאי, צעקו לתובע בין היתר "צא טמא" כשהנתבע 2 אף הוביל ואמר את הדברים במערכת הכריזה.

אציין כי העדויות המפורטות להלן נתמכות גם בדיסקים שהוגשו לצפייתי ואשר בהם נראו הנתבע 2 והנתבע 4 לוקחים חלק פעיל בהפגנה בצעקות "צא טמא" והנתבע 4 אף צועק "שקרן תעוף מפה".

לאור האמור, ביחס לנתבעים אלו, אין המדובר בעדות יחידה ואני מוצאת לקבל את טענות התובע.

התובע העיד ביחס לנתבע 4: "הוא היה בכל ההפגנות וצעק "צא טמא"" (עמ' 24 שורה 20. כאמור, הנתבע 4 נצפה בדיסק צועק גם: "שקרן תעוף מפה".

ביחס לנתבע 2 העיד התובע: "... והפיץ עלי שמועות וצעק שאני בן אדם רשע, מטורף ושאני טמא ושכולם צריכים לגרש אותי משמה..." (עמ' 48 שורות 28-29).

מור לביא העיד: "היו אנשים שדיברו בכריזה דברים כמו "צא טמא" לא רוצים אותך פה ואתה פוגע בילדים שלנו...". אמנם, העד לא הכיר את שמות הדוברים והבהיר כי שמות הדוברים בכריזה נאמרו לו על ידי המשתתפים באותה הפגנה. יחד עם זאת ובניגוד לטענת התובעים בסיכומיהם כאילו הנתבע 2 לא זוהה, הרי שבחקירתו החוזרת הצביע העד במפורש על הנתבע 2 כאחד מהמנהלים (הדוברים בכריזה) של ההפגנה.

גם העד אילן מושקוביץ הבהיר כי "מנהל ההפגנה" (אשר זוהה כאמור על ידי מור לביא כנתבע 2), הינו אותו: "בחור שעומד בראש וצעק צעקות כגון "כופר" וכל מיני דברים שלא עולים בקנה אחד עם התורה שלנו" (עמ' 25 שורות 25-26).

גד ליאור העיד: "ראיתי את נתבע 2 מתלהם, מעודד ומסית את ההמון" (עמ' 18 שורות 22-23). וכן ראה בעדותו עת תיאר כי שמע את הנתבע 2 אומר במיקרופון כי מי שידבר עם התובע, אין לו חלק בקהילה הקדושה, וכי מי שרואה אותו מחויב לצעוק לו "צא טמא" (עמ' 10 שורות 1-3). אמנם הקלטת אשר לטענת התובע, משקפת דברים שאמר הנתבע 2 במהלך דרשה שנשא, לא הוגשה שכן נקבע שאינה קבילה (ראה החלטתי מיום 11.7.13). יחד עם זאת, גם ללא הדברים שנטען על ידי התובע כי נאמרו באותה דרשה, הוכח כי נתבע 2 אמר דברי לשון הרע כמפורט לעיל, וכי במהלך ההפגנות בהן השתתפו נתבעים 2 ו- 4 ,השמיעו את קריאות הגנאי שתוארו לעיל.

22. אין ספק שבאמירות כגון: "טמא", "גוי", "כופר", "שקרן", וכיוב', יש משום לשון הרע. בתיאורו של אדם המשתייך לקהילה דתית, ככופר, גוי ואף כטמא, יש בוודאי כדי להשפיל לבזות, לעורר שנאה ובוז (כפי שהוכח כי אכן התקיימו ובאו לידי ביטוי בהפגנות ההמון מול ביתו של התובע).

בע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח' (פ"ד מג (3) 840) ע' 856) נקבע:

"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נס אחר. בתודעתינו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים, כי "לשון הרע הורגת" וכי כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים".

גם אם לא הוכחה הסגת גבול או תקיפה מצד נתבעים אלו, הרי השם הרע שהוציאו לתובע, כתוצאה מקריאות אלו הינו בגדר לשון הרע חמורה ואגרסיבית. באופן אמירתה של לשון הרע הנ"ל- במהלך הפגנות, בנוכחות מס' רב של אנשים מול ביתו של התובע בצעקות (לעיתים אף בכריזה ברמקול), יש אף להחמיר את העוולה.

23. בניגוד להגנה אשר מצאתי, כי עומדת לנתבע 1 ביחס לדרשה שנשא, אינני מוצאת כי עומדת לנתבעים 2,4 הגנה כלשהיא בגין השמעת דברי לשון הרע כאמור. לא רק שאין המדובר במנהיגי הקהילה, אלא שגם קריאות גנאי כגון אלו שפורטו, אינן משקפות אמירות שיש בהן כדי למלא חובה כלשהיא כלפי הקהילה. המדובר במילות גנאי שהוטחו או נצעקו במהלך ההפגנות, אין בהן משום הבהרה, או אזהרה לקהילה מלבד הטחת עלבונות בתובע. גם אם נחשד התובע בעיני נתבעים אלו בשימוש בסמים, לא מצאתי כי הדרך למלא חובה כלשהיא, היא בכינויו ככופר, גוי, או טמא באופן בו נאמרו מילים אלו (בצעקות ובכריזה בהפגנה מול ביתו).

24. התובע לא טען לנזקים ממוניים ספציפיים שנגרמו לו כתוצאה מאמירת אותה לשון הרע.

גם אם הייתי מקבלת את טענתו של התובע כי עזיבת ביתו נבעה מהוצאת אותו שם רע, הרי התובע הודה כי הדירה נשארה בבעלות משותפת שלו ושל אשתו ולא הוכיח כל נזקים כלכליים ספציפיים, או הוצאות שהוציא בגין מקום מגורים חלופי, או הוצאות כספיות ממשיות אחרות.

יחד עם זאת, על פי סעיף 7 א' לחוק, מוסמך בית המשפט לפסוק עד לסך של 50,000 ₪ גם ללא הוכחת נזק. סמכות זו הוקנתה בדין על מנת להרתיע לשון הרע, בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק. בהתאם לסעיף 7 א' (ג) לחוק, במקום בו הפרסום היה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע אף בכפל הפיצוי כאמור.

במסגרת פסיקת הפיצויים, על פי סעיף זה, על בית המשפט להביא בחשבון, את היקף הפרסום, את מהות הפרסום ואת אופי הפגיעה הנטענת בתובע.

בעניין זה ראה בספרו של שנהר (אוזכר לעיל) בעמ' 381:

"חומרת ההאשמות שבפרסום, איננה באה לידי ביטוי בשלב קביעת האחריות וזאת כל עוד הדברים שבפרסום עוברים את הסף שנקבע בסעיף 1 לחוק. לפיכך, יוגדר כלשון הרע פרסום המטיל בנפגע אשמה או עלבון קלים יחסית... חומרת ההאשמות שבפרסום באה לעומת זאת, לידי ביטוי בשלב פסיקת הפיצוי" (ההדגשה שלי ר.א).

בעניין זה ראה גם רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ. יוסף ואח':

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט בין היתר בהיקף הפגיעה במעמד של הניזוק בקהילה, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית".

25. במקרה דנן, לאחר ששקלתי מחד את מהות האמירות, חומרתן, האופן בו נאמרו (במהלך ההפגנות לעיתים בכריזה) מס' האנשים ששמע אותן, הפגיעה במעמדו של התובע בקהילה, מול העובדה שמאידך בהתאם לעדויות שהובאו בפני, ממילא עוד לפני ההפגנות במהלכן הושמעו הדברים נחשד התובע ע"י שכניו וחברי הקהילה בשימוש בסמים, אני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי בסך 35,000 ₪ מכל אחד מהנתבעים הנ"ל.

לאור כל האמור:

א. אני מורה על דחיית התביעה כנגד נתבעים 1 ו- 3, ומחייבת את התובע בהוצאותיהם בסך של 4,000 ₪ לכל אחד.

ב. אני מקבלת את התביעה כנגד נתבעים 2 ו- 4 וזאת בגין ביצוע עוולת לשון הרע ומחייבת את הנתבע 2 בפיצוי התובע בסך של 35,000 ₪ וגם את הנתבע 4 בפיצוי התובע בסך של 35,000 ₪.

בנוסף, יישאו הנתבעים 2 ו- 4 בהוצאות התובע , לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל, של 7,000 ₪ (כל אחד מנתבעים אלו יישא בהוצאות התובע בסך של 3,500 ₪).

לא נשמט מלפני, כי רק סכום האגרה ששילם התובע, עולה על סכום ההוצאות שנפסק. יחד עם זאת, סכום האגרה ששילם התובע נובע מהעובדה שהתובע בחר להגיש תביעתו בסכום גבוה ביותר. לאור גובה הסכום שנפסק לבסוף (והאגרה שהיה התובע נדרש לשלם, אילו היה בוחר מלכתחילה להגיש תביעתו בסכום ריאלי), לא מצאתי לפסוק לתובע סכום המשקף גם את סכום האגרה ששולם בפועל.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ג, 09 מאי 2013, בהעדר הצדדים.