בפניי תובענה כספית מיום 26.2.2009 בסך של 150,000 ₪ .

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

1. התובע מתגורר בבית מגורים משותף הממוקם ברחוב הרצל 22 בעיר צפת הידוע כחלקה 100 גוש 13074 (להלן : "הבית המשותף" ו/או "הבניין") בו מתגוררים כשלושים וחמישה דיירים . התובע , אשר הינו בעל הסמכה לשמש כרב , הינו הבעלים של שתי דירות מגורים הנמצאות בבניין וממוקמות אחת מעל השנייה . הנתבעת משמשת כיו"ר נציגות ועד הבית המשותף של הבניין .
2. לטענת התובע , הנתבעת פרסמה כנגדו שלושה פרסומים שיש בהם משום הוצאת לשון הרע כנגדו , ובשל כך הינו עותר לשפותו בפיצויים סטוטוריים בסך כולל של 150,000 ₪ (50,000 ₪ כ"א) בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע , תשכ"ה – 1965 . שני הפרסומים הראשונים הצריכים לענייננו נוגעים לדברים אותם רשמה הנתבעת בפרוטוקול אסיפת דיירי הבניין מיום 27.12.2008 , בה נדונו בין היתר, מגוון נושאים (כגון : מועדי התשלומים לוועד בחירת נציגי הועד , דו"ח שנת 2008 וכו') , ואף הופצו על ידה באמצעות הדבקת תוכן הפרוטוקול על גבי לוח המודעות של דיירי הבניין .
3. לטענת התובע , הפרסום הפוגעני הראשון נרשם בעמוד השני לפרוטוקול בהאי לישנא : "פתיחת פתח -דלת יציאה וכניסה לדירתם התחתונה של משפחת עמרוסי . הפתח הוא דרך הקיר המשותף אל הגג והגינה שהם הרכוש המשותף . לשימוש לחג הסוכות. – נגד משפחת עמרוסי קיימים 3 פסקי דין - צו מניעה קבוע מתאריך 10.9.07 "האוסר" –פניית ועד הבית ב – 12/2008 לעו"ד מטעם האגודה לתרבות הדיור , להגשה לבזיון בית-המשפט בית המשפט+קנס . לשאלתו של הדייר חי יעקב לגבי הוצאות המשפט ? ומספר הדיירים המתנגדים ...? ---התשובה : ההוצאות השנה לטיפול במשפט הן – 1.998 ₪ . ומספר הדיירים המתנגדים למשפחת עמרוסי(+חתימות) הוא 27 דיירים מתוך 35 הדיירים בבית המשותף ... הוצע ע"י חי יעקב לאפשר למשפחת עמרוסי לפתוח את הפתח בקיר המשותף(דלת) לשימוש רק בסוכות . – הנושא הועלה שוב להצבעה ! הוחלט פה אחד להתנגד לפתיחת הדלת לשימוש בסוכות ! חשוב לציין כי משפחת עמרוסי הרחיבה את דירתה התחתונה על ידי בניית תקרה למרפסת הקיימת כלכתחילה בבניין הבית המשותף והגבהתה , סגירת המרפסת מכל צדדיה . המרפסת בגודל 16 מ"ר(+) ככתוב בטאבו וכן בבדיקה שנעשתה שוב במח' הטכנית בעיריית צפת לגבי גודל המרפסת (16.82 מ"ר) כל זאת עשו ללא הסכמת וידיעת הדיירים וללא היתר כחוק לכך! " .
4. הפרסום השני נוגע גם הוא לעניין דברים אשר נרשמו בפרוטוקול הדיון ביחס למשפחת התובע בזו הלשון :"כמו כן הוסיפו בביתם צלעות הסקה מעבר למה שהותקן כלכתחילה בדירה ובכך יש ניצול יתר של אמצעי החימום ! עניין השינוי הנ"ל במרפסת הנ"ל הובא לידיעת מח' הפקוח והבניה ומהנדס העיר בעירית צפת , כמו כן בעיתוי המתאים תבחן האפשרות לחייבם בתשלום נוסף לועד הבית , היות וגובה התשלום הוא פונקציה של גודל הדירה .(שינוי בחוק לגבי בתים משותפים) ."
5. הפרסום השלישי אליו מתייחסת התובענה נוגע לאמירות פוגעניות ביותר אשר יוחסו ביחס לתובע , לטענתו , על ידי הנתבעת ביחס לאי הסמכתו לשמש כרב על אף העובדה שהינו בעל הסמכה מתאימה לשמש כרב עיר מטעם מועצת הרבנות הראשית לישראל החל משנת תשס"ג . לגרסת התובע , אמירות אלו הופצו על ידי הנתבעת בפני עשרות אנשים שונים המתגוררים בצפת בכדי לבזותו , וכן בכדי לשים ללעג ולשנינה את עצם הסמכתו המקצועית כרב .

ההליכים המשפטיים הקודמים הנוגעים לצדדים :

1. בעקבות תלונת נציגות ועד הבית המשותף ,הגישה הועדה המקומית לתכנון ובנייה שליד עיריית צפת בתאריך 10.2.2003 כתב אישום כנגד התובע ,בו יוחסה לו עבירה של עשיית שימוש במקרקעין ללא היתר כדין הוראות חוק התכנון והבנייה , התשכ"ה- 1965 בשל פתיחת פתח לדלת דירתו הפרטית אל עבר השטח המשותף של הבניין . במהלך הדיון בבית-משפט השלום בצפת בתאריך 8.5.2003 (תיק עמ"ק 20036/03) קיבל ביהמ"ש את עסקת הטיעון שנעשתה בין התובע לבין הועדה המקומית והשית על התובע קנס כספי בשיעור של 600 ₪ . בנוסף לכך , הורה ביהמ"ש לתובע לסגור את הדלת בתוך פרק זמן של חצי שנה וכן להשיב את המצב לקדמותו . עוד קבע ביהמ"ש בהחלטתו ,כי ככל שהנאשם לא יעשה כן או אז הועדה המקומית תהא רשאית לבצע את הצו ולחייב את התובע בהוצאות הביצוע , למעט במקרה שהנאשם יקבל היתר מתאים המכשיר כדין את מעשיו .
2. בין נציגות ועד הבית לבין התובע התנהל הליך משפטי בפני המפקחת על רישום מקרקעין בנצרת (כב' המפקחת עידית ויינברגר) . בכתב התביעה (תיק מספר 21/05) , אותו הגישה נציגות הבית המשותף כנגד התובע , נטען כי התובע ורעייתו פרצו פתח בקיר החיצוני של ביתם , וזאת על אף שמדובר בשטח שהינו חלק מן הרכוש המשותף . עוד נטען בכתב התביעה כי השניים הפכו את אחד מחלונות הבניין לדלת מעבר פרטית המשמשת אותם לצורך יציאה וכניסה אל תוך גינת הבית המשותף . עוד נטען , כי בנוסף לכך השניים אף השתלטו על הגינה הממוקמת בחצר הבניין ותפסו בה חזקה ייחודית תוך ביצוע הכנות להקמת פרגולה במקום . עוד נטען בכתב התביעה דנן כי התובע העתיק את מיקומם של שני דודי החשמל בדירות מתוך חדר האמבטיה אל המרפסות באופן הפוגע בחזותו של הבניין תוך גרימת סיכון בטיחותי בהיותם מותקנים מתחת למרזבי המים של הדירות העליונות . בתאריך 16.10.2005 קבעה כב' המפקחת בפסק-דין מנומק ,כי התובע פרץ שלא כדין את הקיר החיצוני של הבית תוך הפיכת הפתח שנוצר לדלת דירתו , וכל זאת על אף שמדובר בחלק מן הרכוש המשותף . אי לכך , הורתה כב' המפקחת לתובע להשיב את המצב לקדמותו ,באופן שהיה ערב פריצת הדלת ברכוש המשותף , ובכלל זאת גם פירוק המשטח המרוצף הצמוד לדלת .
3. עוד נקבע בפסה"ד , כי התקנת דודי השמש על ידי התובע במרפסות הבית פוגעת ברכוש המשותף משום שהאסיפה הכללית של הבניין לא התירה אותה . אי לכך , הורתה כב' המפקחת לתובע להעתיק את דודי החשמל אל תוך הדירות , דהיינו , אל מחוץ למרפסות דירותיהם , או לחילופין לבנות קיר גבס באופן שיסתיר לחלוטין את הדודים . עם זאת , נדחתה טענת נציגות הבניין בכל הנוגע לשימוש שנעשה על ידי התובע בגינת הבניין .
4. במהלך שנת 2007 התנהל בין הצדדים הליך משפטי נוסף בפני כב' המפקחת (תיק מספר 62/06) ,לאחר שנציגות הבית המשותף הגישה כנגד התובע ורעייתו תובענה למתן צו הצהרתי קבוע האוסר עליהם מלפתוח פתח בקיר הבית המשותף , וכן מבניית מבנה כלשהו על גג הבניין , ובכלל זאת פרגולה , בלא הסכמת בלי הדירות . בתאריך 10.9.2007 ניתן על ידי כב' המפקחת פס"ד המקבל את תביעת הנציגות . במסגרת פסה"ד ניתן צו מניעה קבוע האוסר על התובע ורעייתו מלבצע כל שינוי שהוא ברכוש המשותף של הבניין , וכן מלבצע הסגת גבול ברכוש המשותף , ובכלל זאת אי פתיחת פתח בקיר הבית המשותף ו/או מלבנות פרגולה או כל סככה אחרת על גג הבית בלא הסכמת כל בעלי הדירות בבית המשותף .
5. בשלהי שנת 2008 הגישה נציגות הבית המשותף לבית-משפט השלום בעפולה בקשה למתן צו לפי הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט לכוף על התובע ורעייתו לציית לשני פסקי-הדין אשר יצאו מלפני כב' המפקחת ביום 16.10.2005 וביום 10.9.2007 (תיק מספר : ה"פ 10798-12-08) . בתאריך 14.3.2008 קבע בית-המשפט (כב' השופטת שאדן נאשף אבו-אחמד) כי ניסיון העבר מצביע על כך שהתובע ורעייתו הפרו באופן בוטה את פסק-הדין והצווים אשר ניתנו על ידי כב' המפקחת וכן על ידי בית-משפט השלום בצפת , ולכן קיים חשש של ממש כי המשיבים ישובו ויפרו את פסה"ד והצווים שיצאו מלפני כב' המפקחת ויפתחו פתח בקיר הבית המשותף , וזאת חרף אי הסכמת בעלי הדירות המתגוררים בבניין למעשיהם . אי לכך , חויבו התובע ורעייתו בתשלום קנס כספי לטובת אוצר המדינה בסך של 1000 ₪ וכן נצטוו לבצע את כלל הפעולות הנדרשות לצורך השבת מצב הקיר המשותף לקדמותו , כפי שהיה ערב פריצת הדלת ברכוש המשותף , לרבות איטום הפתח בקיר המשותף , טיוח וצביעת הבית בתוך 30 יום , או לחילופין הטלת קנס כספי בשיעור של 500 ₪ לכל יממה בה יופר הצו . עוד קבע ביהמ"ש , כי ככל שפתח הקיר ייפתח מחדש ו/או ככל שהפתח ישמש ככניסה לדירתם או אז יושת על התובע ורעייתו קנס כספי בשיעור של 2000 ₪ לכל יום של הפרה .

האם קיימת יריבות משפטית בין התובע לבין הנתבעת :

1. הנתבעת העלתה כטענת סף מקדמית את הטענה לפיה הפרסומים המיוחסים לה נעשו במסגרת תפקידה כיו"ר נציגות הבית המשותף , וכי התובע מבקש לבוא עימה נקם בשל כך שהיא עצמה שימשה בכל אותן התדיינויות המפורטות מעלה כנציגת ועד הבית המשותף מתוקף תפקידה כיו"ר הנציגות . אי לכך , סבורה הנתבעת כי מאחר ועסקינן בתובענה נקמנית וחסרת תום לב העוסקת רובה ככולה בדרך התנהלותה כחברת יו"ר נציגות הבית המשותף ולא באמירות שפורסמו כ"אדם פרטי" , הרי שיש לדחות על הסף את התובענה התלויה ועומדת כנגדה .
2. עיון בכתב התביעה , בפרוטוקול דיון ההוכחות בביהמ"ש וכן בפרוטוקול אסיפת הדיירים המצורף כנספח לכתב התביעה מלמד על כך ,כי שני הפרסומים הראשונים המיוחסים לנתבעת נעשו ב"כובעה" המעין ציבורי כיו"ר נציגות הבית המשותף , בעוד שהפרסום השלישי מיוחס להתנהגותה כאדם "פרטי" . בסופו של יום , התובע בחר שלא להתייחס לטענה זו בתצהירו ו/או בסיכומיו , אם כי במסגרת סיכומיו הבהיר כי האמירות המיוחסות לנתבעת נאמרו על ידה "כגברת פרטית" , כלשונו (ראה : סעיף 28 לסיכומי התובע) .
3. הרוכש דירה בבית משותף מקבל על עצמו חובות בעלות תכונות קנייניות מכוח תקנון הבית המשותף והחלטות האסיפה הכללית (ראה: י' ויסמן, דיני קניין - חלק כללי (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, תשנ"ג) , עמ' 71). אין חולקין בענייננו , כי עסקינן בבית משותף כהגדרתו בסעיף 52 לחוק המקרקעין המתנהל באמצעות הנציגות המתמנה על פי הוראות התקנון כאמור בהוראת סעיף 65 לחוק . כידוע , התקנון הוא דיספוזיטיבי ובעלי הדירות רשאים לערוך אותו ולשנות את הוראותיו בתנאים הקבועים בסעיף 62 לחמ"ק (ראה : פנחס נרקיס , הבית המשותף, הוצאת "תמר" בע"מ , עמ' 87), ואילו מקום שלא נרשם תקנון לפי סעיף 62, עומד התקנון המצוי, שניסח המחוקק בעבור דיירי הבית המשותף בתוספת לחוק .
4. הגישה המקובלת היא, כי הנציגות מופקדת על ניהול הבית המשותף ומשמשת כמורשה על פי החוק של בעלי הדירות . התקשרויותיה עם צד שלישי מחייבות את כלל הדיירים , והיא רשאית להיות צד בכל הליך משפטי ובכל משא ומתן בשם כל בעלי הדירות. מכאן המיון המשפטי שניתן לה כאישיות משפטית, "הפועלת באמצעות בעלי הדירות, שנבחרו לשמש כחברי הנציגות" . בפסיקה ובספרות המלומדים נוהגים למיין את הנציגות כאישיות משפטית מוגבלת הזכאית לקבל זכויות מחד , ולהטלת חובות מאידך, וכמי שרשאית לייצג את כלל בעלי הדירות אל מול גורמים חיצוניים , ובכלל זאת לשמש כבעלת זכות לתבוע ולהיתבע (ראה : אברהם פלדמן וד"ר הדרה בר-מור, דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה (כרך א', מהדורה רביעית , עמ' 3; ע"א 98/80 קדמת לוד בע"מ נ' נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77, לוד, פ"ד לו (2) 21 (1981) .
5. הוראת סעיף 64 לחמ"ק מוסיפה וקובעת ,כי מקום שלא נרשם תקנון לפי סעיף 62 לחמ"ק וכן במידה שאין בתקנון שנרשם הוראה בנדון , או אז יראו את "התקנון המצוי" שבתוספת לחוק המקרקעין כתקנון שנרשם על ידי בעלי הדירות . עם הירשמו של הבית המשותף נרשם גם התקנון , אולם ניתן גם לשנות את הוראות התקנון ברוב של 2/3 מפעם לפעם , ובכלל זאת בכל דבר ועניין הנוגע לזכויותיהם וחובותיהם ברכוש המשותף , השימוש בו וכן ההשתתפות בהוצאות החזקתו וניהולו של הבית המשותף .
6. בענייננו , הצדדים לא טענו כלל לתחולתו של "תקנון מוסכם" , ולפיכך ברי כי בענייננו היחסים שבין דיירי הבניין מוסדרים באמצעות "התקנון המצוי" הקבוע במסגרת תוספת הסעיף 64 לחמ"ק (להלן : "התוספת") . הוראת התוספת קובעת ,כי על נציגות הבית המשותף לקבוע מועד לקיום אסיפה כללית אחת לשנה לשם קביעת דרכי ניהולו של הרכוש המשותף והשימוש בו , קביעת ההוצאות הכרוכות בכך , מינוי הנציגות,אישור חשבונות והסדר העניינים האחרים הנובעים מהשכנות בבית המשותף . נוסף על האסיפות הכלליות לפי סעיף 5 רשאית הנציגות להועיד אסיפה כללית כל אימת שהדבר ייראה לה והיא חייבת להועידה, אם דרשו זאת בעליהן של שליש מן הדירות לפחות. עוד קובע ה"תקנון המוסכם" כי על "האסיפה הכללית" לבחור בנציגות בת חבר ועד חמישה חברים לכל היותר וכן יו"ר , מזכיר וגזבר .
7. עיון בפרוטוקול המודפס של אסיפת הדיירים מיום 27.12.2008 מעלה ,כי האסיפה התקיימה במוצ"ש בשעה 19:40 , וכי הפרוטוקול אף כולל בחובו את פירוט שמות הדיירים אשר השתתפו באסיפה , וכמו כן גם את שמות הדיירים אשר נעדרו ממנה . עיון בפרוטוקול האסיפה מעלה כי פרט לעניינו של התובע נדונה גם שורה ארוכה של נושאים , ובכלל זאת מועדי התשלומים לוועד הבית , דוחו"ת כספיים של הוצאות תפעול הבית , ניקיון הבית , בחירת ועד בית , הסקת הבניין וכו' . מסיפת הפרוטוקול אף עולה ,כי במהלך האסיפה אושרה פה אחד הארכת כהונתה של הנתבעת כיו"ר ועד הבית המשותף , וכי בנוסף אליה נבחרה הדיירת תקווה אוחנה לשמש כגזברית הבניין , בעוד שהדיירים שמעון תייר וזיסמן מנחם נבחרו לשמש כחברי הנציגות .
8. לאור האמור מעלה , הנני מקבל את טענת הסף של הנתבעת לפיה יש ממש בטענתה כי יש מקום לדחות כנגדה את התובענה על הסף בגין שני הפרסומים הראשונים המיוחסים לה בפרוטוקול הדיון , שכן הפרסומים הועלו על הכתב במסגרת תפקידה המעין ציבורי כיו"ר ועד הבית . על אף שנציגות ועד בית משותף הוכרה בפסיקה כאישיות משפטית נפרדת לכל דבר ועניין הרי שהתובע בחר מטעמיו שלו להגיש את התובענה כנגד הנתבעת באופן אישי משל הייתה אדם פרטי , וכל זאת חרף העובדה שהיה סיפק בידיו לפנות אל ביהמ"ש בכל שלב של ההתדיינות בבקשה לצרף את נציגות ועד הבית המשותף כצד ישיר להתדיינות .
9. תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מסמיכה את בית המשפט, או הרשם, לצרף תובע או נתבע בכל שלב של הדיון, אם מדובר במי "שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה" , כפי לשון התקנה (ראה : רע"א 10176/09 אוטוורקס בע"מ נ' סוכנויות אפק-רקורד בע"מ ואח' מיום 7.3.2010) . עם זאת , התובע בחר מטעמיו שלו שלא לבקש את צירופה של נציגות הבית המשותף כנתבעת נוספת בתיק , וכל זאת על אף שהיה מקום לעשות כן בשל כך שגם לגבי דידו שני הפרסומים הראשונים פורסמו על ידי הנתבעת במסגרת תפקידה כיו"ר נציגות הבית המשותף .
10. אמנם , קיימת סמכות טבועה בידי ביהמ"ש לצרף בעל דין נוסף לתובענה גם מיוזמתו שלו בכדי להכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה , ברם הלכה פסוקה היא כי אך ורק במקרים נדירים ביותר יצורף בעל-דין כנתבע שלא על-פי רצונו של התובע בשל ההנחה כי התובע זכאי לקבוע עם מי רצונו להתדיין ולמי יהיה עליו לחוב בהוצאות בתום ההליך, אם תביעתו לא תתקבל וכי התובע בוחר בנתבע הרלוונטי בעיניו , ומכאן שאין מקום לכפות עליו לתבוע אדם שממנו אינו חפץ לדרוש סעד [ראה : בר"ע (מחוזי - י-ם) 3250/97 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 97 (4) 559 (1997); בש"א (מחוזי - י-ם) 6355/01 אברהם רייכמן נ' יפה שיינפלד, תק-מח 2001(2) 15132 (2001) ; ע"א 543/59 מדינת ישראל נ' טובה קיסלוג (שפיגלמן), פ"ד יד(2) 1165 (1960)] .
11. מעבר לכך , יש לציין כי מפרוטוקול האסיפה הכללית עולה ,שהתובע נעדר מההשתתפות בה חרף העובדה שבין נציגות הבית המשותף לבינו התנהלו מזה מספר שנים הליכים משפטיים במספר ערכאות משפטיות כך שבמידה ואכן היה משתתף באותה אסיפה הרי שהיה סיפק בידיו להכחיש את הטענות שהועלו כנגדו במהלך האסיפה ולהציג בפני הדיירים את גרסתו לטענות שהופנו כנגדו . לא זו אף זו , גם במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש סירב התובע ליתן הסבר של ממש בכל הנוגע להחלטתו שלא להשתתף באופן גורף במסגרת אסיפות הדיירים (ראה : עמוד 5 שורות 16 – 17 לפרוטוקול מיום 6.2.2012). יתירה מכך , התובע , מטעמיו שלו , בחר שלא לזמן לעדות בביהמ"ש את יתר נציגי ועד הבית וכן את אותם דיירים אשר השתתפו באסיפת הדיירים , ומכאן טענתו בכל הנוגע לחוסר תום ליבה של הנתבעת בכל הנוגע לתוכן הפרוטוקול , שעה שהוא עצמו בחר שלא להגיע לישיבה משיקוליו האישיים ולהפריך את הטענות שהועלו כלפיו , אומרת אף היא דרשני .
12. הנתבעת ב"כובעה" כיו"ר נציגות הבית המשותף מחויבת מבחינת חובה מוסרית וחברתית להביא לידיעת שאר דיירי הבית עובדות שונות שנודעו לה בכל הנוגע לדרך התנהלותו של התובע על מנת שתתקבלנה במסגרת האסיפה הכללית ההחלטות המתאימות בכל הנוגע להתנהלות התובע , קל וחומר משנציגות ועד הבית ניהלה כנגדו הליכים משפטיים במספר ערכאות משפטיות לאורך שנים ארוכות וכמי שתפקידה מחייב להגן על קניינם האישי של דיירי הבניין. מכאן , יש בעצם פרסום הדברים משום הגנה טובה כאמור בהוראת סעיף 15(3) לחוק ,קל וחומר משהפרסום נעשה לשם הגנה על נכסיו של אדם היא בגדר "עניין אישי כשר" בהתאם להגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע (ראה : ראה ע"א 310/74, שיטרית נ' מזרחי, פד"י ל(1)389, 391) .

1. לאור המקובץ מעלה ,הנני דוחה את התובענה בכל הנוגע לשני הפרסומים הראשונים המיוחסים לנתבעת כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול האסיפה הכללית מיום 27.12.2008 .

הפרסום השלישי :

1. עניינו של הפרסום השלישי נוגע לטענת התובע לפיה הנתבעת הפיצה במספר הזדמנויות ובחוסר תום לב בפני עשרות אנשים המתגוררים בצפת את הטענה לפיה התובע איננו בעל הסמכה מתאימה לשמש כרב , וכל זאת מתוך מטרה לבזותו . לטענת התובע , האמירות הללו גרמו לפגיעה קשה בשמו הטוב מאחר והינו מוסמך לשמש כרב עיר מטעם מועצת הרבנות הראשית לישראל החל מיום י"א בטבת , תשס"ג . לטענתו , אמירות אלו גרמו לו לנזק מתמשך מאחר ואותם אנשים אשר נחשפו לאמירות הללו הטילו ספק בהכשרתו . התובע אף מדגיש בדבריו כי יש באמירות הללו כדי לפגוע בשמו הטוב ובעיסוקו כרב . לעומת זאת , לגרסת הנתבעת בתצהירה היא עצמה ציינה במהלך שיחות עם מספר מצומצם של דיירים המתגוררים בבניין כי נוכח התנהגותו של התובע כלפי שכניו ולאור קביעותיהם החלוטות של בתי-המשפט השונים כלפיו אין הוא ראוי לכהן כרב (ראה גם : עמוד 10 שורות 15 – 18 לפרוטוקול) .
2. גרסתה של הנתבעת מהימנה בעיניי על פני גרסת התובע , ואבאר , שכן לא זו אף זו שהתובע לא ציין בכתב התביעה ו/או בתצהירו ולו שם אחד מבין עשרות האנשים אשר , לטענתו , נחשפו לאמירות אותן הינו מייחס לנתבעת , אלא גם שהתובע בחר שלא לזמן לביהמ"ש ולו אדם אחד מבין אותם עשרות אנשים , וכך נותרת עדותו בכל הנוגע לאמירות המיוחסות לנתבעת בבחינת עדות של בעל דין מעוניין .
3. אי לכך , יש להידרש לשאלה האם התקיימו יסודות "לשון הרע" בכל אותן אמירות מצידה של הנתבעת לפיהן התנהגותו בנסיבות המפורטות מעלה מצביעה על כך ,כי אין הוא ראוי לשמש כרב . סעיף 1 לחוק קובע ,כי לשון הרע היא כל דבר שפרסומו עלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע באחת הדרכים המצוינות בסעיף ובין היתר לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [סעיף 1(3) לחוק כאשר על פי הוראת סעיף 2(ב) לחוק, הפרסום חייב להיעשות לפחות לאדם אחד זולת נפגע. המבחן שאומץ על-ידי הפסיקה על-מנת לקבוע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים לפי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי. היינו, פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על-ידי האדם הסביר [ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חב' החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2)281, 293]. מכיוון שכך, הרי שאין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע [ר' ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1)1, 7].
4. בכדי לקבוע האם דבר מה מהווה פרסום לשון הרע, ראוי להתבונן בטקסט ו/או בתוכן האמירה בו הוא מופיע כמכלול ,על-מנת להבין כיצד הוא נתפס בעיני האדם הסביר שקרא את הכתוב ו/או שמע את הדברים מפי אומרם כאשר בסופו של יום יש לתת משקל לאופן בו היא נתפשת בעיניו של הקורא/השומע הסביר דהיינו , האם השומע/קורא סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמרה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה וללא ביקורת עצמאית [ראה : ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2)843 עמ' 859-858].
5. כאמור מעלה , התובע הציג בפני ביהמ"ש תעודת הסמכה עליה חתומים הרבנים הראשיים לישראל ואשר מלמדת על כך כי הינו מוסמך לשמש כרב עיר , מה גם שאין גם חולקין כי להכשרתו המקצועית/עבודתו של התובע אין כל קשר וזיקה לסכסוך נשוא מחלוקת זו . מכאן , גם אם הדברים נאמרו אך ורק בקרבה חוג דיירי הבית המשותף ולא בפורומים נרחבים יותר , הרי שיש בפרסום מעין זה כדי לפגוע, לבזות ולהשפיל את התובע .ב
6. אשר על כן , כל שנותר הוא לבחון האם עומדת לתובע הגנת הוראת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע כי המצויין בסיכומיו , דהיינו , האם האמירות הללו מהוות הבעת דעה לגיטימיות נוכח קביעותיהם של בתי-המשפט . חוק איסור לשון הרע מבחין בין פרסום של עובדות לבין פרסום של דעות, כאשר פרסום של דעה להבדיל מפרסום עובדה האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית, אמור לשקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים ש"בטעם ובריח", שאינם יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר. עם זאת, הבעת דעה איננה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים (כגון:טוב, רע, יפה, מכוער וכד') , והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה (ראה : א.שנהר , אורי שנהר , דיני לשון הרע ( 1997) , עמוד 307) . הגנות הבעת דעה אינן מותנות בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת והן אף אינן מותנות בכך שבפרסום היה "עניין ציבורי" [ראה : ד"נ 9/77 חב' החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3)337, 348] , שכן המבחן להבעת הדעה נעשה עפ"י השכל הישר וכללי ההגיון, כשפרסום יוגדר כהבעת דעה אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של המפרסם ולא כהצגת עובדות מצידו [ראה : ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פד"י מו(3)48] .
7. בעניין ע"א 323/98, אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח', תקדין-עליון 2002(1), 158 ניתח בית-המשפט את סוגיית ההבחנה בין הבעת דעה ובין קביעת עובדה, וּבהמשך הוסיף: "ככלל, יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה, אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה, אם צויינו על-ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו, אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן ... במקרים שבהם ההבחנה איננה ברורה מתחדד הצורך במערכת שיקולים נוספת על זו המופעלת במישור העובדתי. זהו המישור המשפטי. בגדרו ניתן להפעיל שיקולי מדיניות, שיאפשרו לסווג אמירה, אם כקביעת עובדה ואם כסברה, מקום שסיווגה העובדתי-לשוני איננו מוביל למסקנה חד-משמעית. ודוק: סיווג הנעזר בכללי מדיניות משפטית, אין משמעו שהאמירה באמת משתייכת לאחת משתי הקטיגוריות האמורות - לה בלבד ולא לקטיגוריה האחרת - אלא רק שמבחינה משפטית יש להתייחס אליה ככזו" .
8. מכאן , לכאורה מדובר במבחן מרובע הכולל הן את צורת הניסוח , הן את ציון העוּבדות המבססות את הבעת הדעה, הן את הבחנה בין העוּבדות ובין הבעת הדעה וכן את הזיקה שבין השניים . לפיכך , גם משפטים שממבט ראשון נראים כקביעה עובדתית, הרי שעיון במכלול הדברים ילמד אם בסופו של דבר מדובר בהבעת דעה או לפחות באמירה המשתייכת לתחום ה"אפור" שביניהן. הגישה הינה כי כשמדובר באישי ציבור תינקט פרשנות מרחיבה עת שנדרש בית המשפט לקבוע אם מדובר אכן בהבעת דעה או בגדר קביעת עובדה (ראה : ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2)607, בעמ' 623) .
9. עם זאת, לא מדובר בהגנה כוללת אלא יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו , שכן פרסומים בעלי אופי רכילותי מובהק עשויים שלא להיות מוגנים . עם זאת , הבעת ביקורת על אנשי ציבור זוכה למעמד מיוחד, המוצא את ביטויו בסעיף 15(4) ובפסיקה , אשר קבעה ,כי ביישום הוראת חוק זו ייתן בית-המשפט לחופש הביטוי משקל רב מכפי שייתן לו בעניינים אחרים . ההתנהגות שבקשר אליה תהיה הבעת הדעה מוגנת היא התנהגות של הנפגע "בקשר לעניין ציבורי" , בתי המשפט ראו חשיבות מיוחדת לביקורת בנושאים ציבוריים , ולפיכך נראה כי בישום הגנה ספציפית זו ייתן בית-המשפט לחופש הביטוי משקל רב מכפי שינתן לו בעניינים אחרים (ראה : ע"א 6871/99 רינת ואח' נ' רום ואח' תק-על 2002 (2) 214 ; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח' , פ"ד מט(2) 843 שנהר , שם , עמוד 74 , בעמוד 322) .
10. מן הכלל אל הפרט , במקרה דנן ,אין מחלוקת כי בין התובע לבין הנתבעת ומרביתם המכריע של דיירי הבניין שורר סכסוך ארוך שנים במספר ערכאות משפטיות שונות . כמו כן אין גם כל חולק ,כי משרת רב הינה משרה ציבורית יוקרתית כאשר אדם הנושא במשרה זו נהנה מטבע הדברים מהשתכרות כספית גבוהה וכן מיוקרה ציבורית רבה , קל וחומר בעיר צפת שהינה עיר בעלת צביון מסורתי מזה דורי דורות . עם זאת , מקביעותיהם השיפוטיות של בתי המשפט וכן מעדותו של התובע בביהמ"ש עצמו עולה בבירור ,כי עסקינן באדם שהינו איש ריב ומדון העושה דין לעצמו , מתעלם באופן גורף מהוראות הדין ומפר ברגל גסה החלטות שיפוטיות אשר יצאו מלפני בתי-המשפט . אי לכך , על אף שטענת התובע בתצהירו ,לפיה אמירותיה של הנתבעת כלפיו פגעו מאוד בסיכוייו להתמנות לתפקיד ציבורי הנובע נוכח הסמכתו לשמש כרב כרב לא הוכחו על פי אמות המידה הראייתיות הנדרשות , הרי שכלל אמירותיה ביחס למידת התאמתו של התובע לשאת בתפקידו ציבורי הנובע מעצם הסמכתו כרב חוסות תחת הגנת הוראת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע מאחר ומדובר בדעה אישית/פרטית של הנתבעת בכל הנוגע למידת התאמתו של הנתבע למשרה ציבורית רמה זו . אשר על כן , הנני דוחה גם את התובענה בגין הפרסום השלישי .
11. לאור המקובץ מעלה התובענה נדחית . התובע יישא בהוצאות הנתבעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ .

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ג, 24 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.