האם יש לחייב את חברי הועד המנהל של המכללה האזורית גליל מערבי בתשלום חוב המכללה לתובעת בגין עבודות בנייה? זו עיקר המחלוקת מושא תביעה זו.

רקע עובדתי

1. המכללה האזורית גליל מערבי פעלה כמוסד ציבורי ללא כוונת רווח, למטרת חינוך והשכלה גבוהה עבור תושבי אזור הגליל המערבי, החל משנות השבעים (לעיל ולהלן "המכללה" או "העמותה").

2. חברי הוועד המנהל של המכללה (אשר חלקם בלבד נתבעו במסגרת תביעה זו) מונו מכוח תפקידם כנציגי גופים ציבוריים באזור, לרבות מועצות מקומיות ואזוריות, ערים וישובים וכהנו בו בהתנדבות.

3. בתחילת שנות ה-90 החל במכללה פרויקט בינוי במטרה לחדשה ולמשוך סטודנטים להישאר בפריפריה. הפרויקט מומן ברובו מכספי תרומות, כאשר בשלב זה המכללה שגשגה. המבנים הוקמו על קרקע בבעלות רשות מקרקעי ישראל ובחכירת הסוכנות היהודית, כאשר למכללה ניתנה זכות שימוש לתקופה קצובה ולמטרת פעילות חינוכית/לימודית בלבד.

4. במהלך השנים, נחתמו בין התובעת ובין המכללה, באמצעות מנכ"לה, מר פרידמן, מספר חוזי בניה, במסגרתם הקימה הנתבעת מספר מבנים במכללה וביצעה עבודות בניה שונות, בגינן שולם לה עד כה כ- 70 מיליון ₪.

5. החל משנת 2003 נקלעה העמותה לקשיים כלכליים, לרבות עקב האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה. כמו כן, משנת 2000, עקב המשבר הארצי בענף ההי-טק, החלה ירידה דרסטית במספר הסטודנטים שנרשמו לבית הספר להנדסאים, אשר היווה מקור למרבית הכנסות המכללה כמו גם ירידה במספר הנרשמים למסלולים נוספים.

6. במהלך השנים, המשיכה התובעת לבצע עבודות בניה במכללה, למרות, שלשיטתה, המכללה הייתה כל העת ביתרת חובה כלפיה.

7. הליכי התייעלות אשר ננקטו על ידי המכללה, לרבות תכנית קיצוצים והבראה, ניסיונות לאתר משקיעים, שיתוף פעולה עם מוסדות אחרים ואף בקשה להקפאת הליכים - לא צלחו. משכך, בחודש מרץ 2007 המכללה נכנסה להליכי פירוק ומונה לה מפרק זמני (פש"ר (חיפה) 350/07 – להלן "תיק הפירוק").

8. בין לבין, פעלה המכללה החל משנת 2000 להפרדה בין הפעילות האקדמית ובין הפעילות הלימודית של השכלה גבוהה שאינה אקדמית וזאת בהתאם לדרישת המועצה להשכלה גבוהה והועדה לתכנון ותקצוב (להלן "המל"ג" ו-"הות"ת" בהתאמה). במסגרת זו, הוקמה עמותה חדשה נפרדת בשם "המכללה האקדמית גליל מערבי" (לעיל ולהלן "האקדמית"); וביום 18/11/01 נחתמה בין שני הגופים אמנה המסדירה את אופן השימוש במבנים ובמתקנים השונים בקמפוס, לרבות יחסי ההעמסה בין המכללות (להלן: "האמנה").

9. במסגרת תיק הפירוק אישר בית המשפט, בין היתר, את קליטת הסטודנטים של המכללה באקדמית ואת האמנה, לרבות העמדת המבנים לשימוש האקדמית ויחסי ההעמסה. מאוחר יותר, בשנת 2012, אישר בית המשפט, לאחר דיון בו נשמעה גם עמדת התובעת, את הסכם הפשרה אליו הגיעו, בהמלצתו, מפרק המכללה והאקדמית. על פי הסכם הפשרה, האקדמית שילמה לקופת הפירוק סכום של 3.25 מיליון ₪, לאחר ניכוי תביעת חוב מאושרת של האקדמית.

התביעה

10. עסקינן בתביעה לחיוב הנתבעים, חברי הוועד המנהל במכללה, בתשלום חובות המכללה לתובעת בגין עבודות בניה.

המחלוקת

11. התובעת טוענת לחיוב הנתבעים הן מכוח דיני העמותות בגין הפרת חובת זהירות ואמון; הן מכוח עוולת הרשלנות; והן מכוח חוסר תום לב, הטעיה ומצג שווא. נבחן להלן כל אחת מסוגיות אלה. כמו כן, אם וככל שהתשובה לשאלות אלה, או איזה מהן, תמצא חיובית - נוסיף ונבחן את סוגיית הנזק.

דיון והכרעה

האם חלה על הנתבעים חובת זהירות ואמון כלפי התובעת מכוח דיני העמותות?

12. בפתח הדברים יובהר כי התובעת מערבת בין חובות זהירות ואמון של חברי הועד כלפי העמותה ובין חובת זהירות כלפיה, כנושה; וכן בין חיוב מכוח דוקטרינת הרמת מסך ובין הטלת אחריות אישית על אורגן בשל פעולותיו. נבהיר הדברים.

13. אין תמה כי חברי הועד המנהל חבים בחובת אמון וזהירות כלפי המכללה ועליהם לפעול לטובת המכללה ולהגשמת מטרותיה בדרך הקבועה בתקנונה ועל פי החלטות האסיפה הכללית, כאמור מפורשות גם בסעיף 27 לחוק העמותות (ראו למשל: ע"א 7307/11 וייס נ' איתרי (5.5.13); ת"א 2584/00 (מחוזי ירושלים) הורוביץ נ' עמותת ישיבות בני עקיבא נתיב מאיר (29.5.01); ה"פ 593/96 מלר נ' מוסדות יד עזרה עמותה רשומה (30.12.97); ת"א (ב"ש) 7506/05 בית"ר ירושלים אחזקות (2000) בע"מ נ' אגודת ספורט בית"ר ירושלים (בפירוק) (28.12.10)).

14. מנגד, חוק העמותות התש"ם – 1980 (לעיל ולהלן "חוק העמותות") אינו דן בסוגיית אחריותם של נושאי משרה בעמותה כלפי צדדים שלישיים.

15. השאלה האם ניתן לבצע "הרמת מסך" בין עמותה, המהווה אישיות משפטית נפרדת, ובין חבריה טרם הוכרעה (ראו: ע"א 616/04 עמותת מורים בונים בלוד – עמב"ל נ' דו בר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ (13/12/2006)), הגם שניתן למצוא פסיקה המכירה באפשרות להטיל, בנסיבות מסוימות, אחריות על נושאי משרה בעמותה כלפי צדדים שלישיים תוך היקש מדיני החברות, בין מכוח הרמת מסך ובין מכוח הטלת אחריות אישית (ראו למשל: ע"א (חיפה) 1683/03 ליניאל די. די. בי. חיפה בע"מ נ' עמותת החיפאים למען אדן חיפה בע"מ (30.6.04) ביחס ליו"ר עמותה; ע"א 7307/11 וייס נ' איתרי (5.5.13) ביחס למנהל עמותה).

16. בכתב בתביעה נטען כי הנתבעים ניהלו את עסקי העמותה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ומתוך מודעות למצבה הכלכלי הקשה (ראו למשל: סעיפים 29,37), קרי: התובעת נקטה בלשון סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). ברם, התובעת הודיעה, כבר בתחילת ההליך, כי היא אינה טוענת להרמת מסך (ראו: סעיף 12 לתשובה מיום 30.9.09). די בכך כדי לראותה כמי שזנחה טענה זו.

17. מעבר לדרוש יאמר, כי אין לערב בין הטלת חבות מכוח דוקטרינת הרמת מסך לבין הטלת אחריות אישית. בכל הקשור לדוקטרינת הרמת המסך - הודגש לא אחת כי ייחוס חובות החברה לבעלי המניות בה, קרי: ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת, מהווה סעד קיצוני שיש לעשות בו שימוש זהיר במקרים קיצוניים ביותר, עת נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר ובהתקיים אחד מן המקרים המפורטים בסעיף 6 לחוק החברות (ראו: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי , פ"ד סד (1) 398 (2010); ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חב' לבניה בע"מ (5.2.04); ע"א 4263/04, קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ פ"ד סג(1)548 (2009); ע"א 1759/93, כהן נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מח(2) 143 (1994); ד"ר א. חביב סגל, "דיני חברות", התשס"ז-2007, עמוד 281, ואילך, עמוד 318).

18. המדובר בסוגיה שאינה נקייה מספקות ועל כן, דרך כלל יועדף מסלול הטלת חיוב אישי (ראו: כב' הנשיא (כתוארו אז) הש. א. ברק ב- ע"א 10582/02, בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.05)).

19. הדברים אמורים במשנה תוקף עת מבוקש להחיל, על דרך היקש, דוקטרינה זו על מוסד העמותות. יש לזכור כי בצד הצורך להטיל אחריות אישית אשר תמחיש לחברי הוועד את גודל התפקיד המוטל על כתפיהם ולתמרץ אותם לנהוג בזהירות ושיקול דעת, קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל המושכים לכיוון של ריסון וזהירות יתר בטרם תוטל אחריות על חברי וועד ובכלל זה חשש מהרתעת יתר, שעלולה להביא להימנעות אנשים ראויים ליטול על עצמם תפקיד כחבר ועד מנהל של עמותה, חשש מזהירות יתר ורתיעה מוגזמת מנטילת סיכונים אשר תכשיל את מלאכתם, ריבוי תביעות ועוד (והשוו: רע"א 9227/12, 3148/13 עו"ד גרנות נ' שפייזר (27/8/13), הדן בבעל תפקיד).

20. לדידי, בכל הקשור לעמותות, האיזון הראוי ימצא על דרך הטלת אחריות אישית, במקרים המתאימים לכך ועל-פי אמות המידה הרגילים במשפט האזרחי, בשינויים המחויבים (וראו גם להלן) ואין להרחיק לדוקטרינת הרמת מסך, אשר צומצמה גם בדיני החברות (ראו: תיקון מס' 3 לחוק החברות, לרבות ביטול סעיף 54(ב) לחוק החברות שאפשר הטלת אחריות אישית גם על נושאי משרה בחברה במקרה שהתקיימה עילה להרמת מסך בין החברה לבעלי מניותיה). באופן זה, גם בעל תפקיד בעמותה לא יהיה חסין מעוולות שביצע באופן אישי אך בד בבד יישא רק בנזק שהוא אישית גרם לו לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים, הבדיל מהסרת "קו החיץ" שעלולה לחייבו בהיקף עצום, ללא בחינה מדויקת של אחריותו האישית בהתאם למכשירים המקובלים במשפט אזרחי (ראו: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח(5) 661 (1994); ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק. ע. בע"מ נ' שמעון, (22/01/2015)).

21. מכאן, הטענה לניהול עסקי העמותה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים, וכן הטענה בסיכומים בדבר העדר פיקוח על ניהול עסקי העמותה - לא תיסכון (וראו לעניין זה גם להלן). טענה זו מערבת בין הרמת מסך - שלא נטען לה ומכל מקום, אין בידי לקבלה בנסיבות מקרה זה - ובין הטלת אחריות אישית על אורגן במישור הנזיקי, בלא להוכיח את יתר התנאים הנדרשים בכגון דא (לרבות מודעות לשימוש שלא כדין להבדיל מרשלנות גרידא).

אחריות אישית

22. אימוץ הקונסטרוקציה המשפטית של הטלת אחריות אישית על אורגנים מדיני החברות לענייננו, מחייבת אף את החלת האיזון שנקבע לעניין דא.

23. בכל הקשור להטלת אחריות אישית על אורגן בחברה מכוח עוולת הרשלנות נפסק כי המדובר ב"שאלה סבוכה". מחד גיסא, הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית של הצדדים שיש לכבדה כמו גם את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. מאידך גיסא, במקרים מסוימים קיימים שיקולי מדיניות המטים את הכף לטובת הטלת אחריות אישית. האיזון הראוי נמצא על דרך הוכחת מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה, כגון: מומחיות אישית של נושא המשרה בעניין נושא ההתקשרות, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות; חובות מקצועיות של נושא המשרה המבוססות על מיומנות מקצועית שלו; יחסים מיוחדים בין נושא המשרה ובין הצד השלישי, אשר גרם לצד השלישי ליתן בו אמון כי ייטול עליו באופן אישי אחריות כלפיו (ראו: ע"א 9183/99, פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4), 693 (2004); ע"א 2792/03, יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ (2006); ע"א 4612/95, מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997); ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ (17.12.03)).

24. ויאמר מיד - לא הוכח כי במקרה דא נקשרה בין הנתבעים או מי מהם לבין התובעת מערכת יחסים מיוחדת שגרמה לתובעת ליתן בהם או במי מהם אמון; ולא בוססה מערכת נתונים החורגת מפעילות רגילה של נושא משרה.

25. היפוכם של הדברים הוא הנכון. העד היחיד מטעם התובעת, מנהלה, מר אבו עיאש (להלן "מר אבו עיאש"), הצהיר כי מכוח היכרות רבת שנים בינו לבין המכללה נוצר אמון הדדי בגינו הסכים להמשיך ולבנות בניינים למרות אי תשלום (ראו למשל: סעיף 18 לת/1). סתם ולא פירש, לרבות עם מי במכללה נוצרו אותם יחסי אמון מיוחדים אלה. אין די בכך.

26. יתירה מכך. בחקירתו הנגדית, הודה מר אבו עיאש, כי לכל היותר, פגש בנתבעים או מי מהם "בחנוכות בית" או מפגשים אקראיים, וגם בשלב זה לא פירט באופן ספציפי את מי מהם פגש ואימתי. כך או כך, פגישה אקראית בחנוכת מבנה זה או אחר בוודאי שאין בה כדי ליצור את אותה מערכת יחסים מיוחדת הנדרשת בענייננו.

27. מר אבו עיאש הודה עוד כי אף אחד מהנתבעים לא ניהל עמו משא ומתן, לא חתם עמו על הסכמים ולא ביקש ממנו להמשיך לבנות; וכי כל ההתנהלות ו- "כל העסקים", כלשונו, מהלך השנים לא היו עם הנתבעים או מי מהם אלא בינו ובין מנכ"ל העמותה, מר פרידמן (לעיל ולהלן "מר פרידמן") ולעיתים גם עם יו"ר העמותה (ראו: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 20-27; עמוד 10 שורות 1, 15-24; נ/3).

28. עוד הוכח כי מר פרידמן ניהל את עסקי העמותה במהלך השנים, חתם בשמה על החוזים עם התובעת ו- "הוא עשה הכל. הוא היה מעורב בהכל". כמו גם, השניים נפגשו בתדירות של פעם-פעמיים בשבוע, כאשר מר אבו עיאש הודה כי מכלול ההתחייבויות והתשובות ניתנו לתובעת על ידי מר פרידמן (ראו: עמוד 12 לפרוטוקול שורות 1-25). ברם, התובעת בחרה, מטעמים השמורים עמה, שלא לתבוע את מר פרידמן. התובעת גם בחרה שלא לזמנו לעדות, בלא שיש בידה הסבר לכך וכשל זה יפעל לחובתה. זאת מעבר לתהיות שעלו באשר לקשר המיוחד בין מר פרידמן ובין התובעת, באשר מר אבו עיאש הודה כי התובעת בנתה את בית בנו של מר פרידמן בכפר ורדים (ראו: עמוד 12 לפרוטוקול שורות 28-29).

29. בנסיבות אלה, לא הוכחו יחסי אימון בין התובעת ובין הנתבעים או מי מהם. משלא גובשה מערכת יחסים החורגת מגדר פעילותם הרגילה של הנתבעים כאורגנים של העמותה כנדרש בכגון דא, הרי שלא הוכח כי קיימת במקרה זה חובת זהירות של הנתבעים או מי מהם כלפי התובעת. ניתן היה לסיים בכך ולא להמשיך להתרשלות ולנזק. עם זאת, מאחר והצדדים הרחיבו לעניין ההתרשלות, אתייחס גם לשתי טענות התובעת בהקשר זה: האחת, ניהול העמותה תוך סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה; והשנייה, הפרדת פעילות המכללה והאקדמית תוך העמדה של מבנים לרשות האקדמית ללא תמורה.

המסלול הנזיקי

ניהול העמותה תוך סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה

30. בסיכומיה, טענה התובעת להעדר פיקוח על ניהול העמותה, להבדיל מניהול עסקיה.

בכתב התביעה נטען אמנם כי במסגרת תפקידם היה על הנתבעים לפקח על ניהול העמותה וכן על ההתקשרות עם התובעת (ראו: סעיפים 25,26 לכתב התביעה). ברם, בד בבד נטען כי הנתבעים היו "מעורבים באופן פעיל בענייני הבניה והשתתפו בישיבות הקשורות לעבודות הבניה ולחוב" ו-"היו מודעים היטב למצבה בכלכלי הקשה של העמותה" (ראו: סעיפים 27, 37 לכתב התביעה). טענה זו סותרת מניה וביה את הטענה להעדר פיקוח כמו גם טענות חדשות נוספות שהעלתה התובעת בעניין דא, בסיכומיה. מכל מקום, המדובר בשינוי חזית, אשר הנתבעים התנגדו לו במועד ואין להתירו. הצורך להקפיד על קיום הוראות פרוצדוראליות מהווה תנאי יסוד לניהול הליכים משפטיים, נאותים והוגנים בשמרו לבל ייטלטל הדיון עד אין קץ ו-"נמצאו צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה." (ראו: ע"א 507/64, בטאן נ' זאבי, פד יט (4) 337 (1965); ד"ר י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה שביעית) 1995, עמוד 510). די בכך כדי לדחות את הטענה.

31. מעבר לדרוש יצוין, כי דין הטענה אף להידחות לגופה. גם אם התובעת הייתה מוכיחה את קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית במקרה דא (ולא היא, בהעדר הוכחת מערכת יחסים מיוחדת) - שומה היה עליה להוסיף ולהוכיח את התרשלותם של כל אחד מהנתבעים, קרי: כי כל אחד מהנתבעים פעל בצורה לא סבירה במילוי תפקידו וחדל מלנקוט באמצעים שחבר ועד סביר היה נוקט לשם הגשמת תפקידו בעמותה. התובעת כשלה גם בכך.

32. ראשית, בכתב התביעה, ובמהלך הדיונים, התובעת התייחסה בצוותא חדא לכל הנתבעים ולכל שנות הבניה (החל משנות התשעים), ללא הפרדה בין התחייבויות שנטלה העמותה בכלל וביחס לתובעת בפרט בכל שנה ושנה לעומת מצב העמותה באותה שנה והחלטות שנתקבלו ביחס לשנה מסוימת זו. מכאן, גם לא הוכח כי בשנה ספציפית, בה כיהן נתבע ספציפי כחבר וועד, העמותה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר (ואדרש לכך גם להלן). כך גם אין להתייחס לוועד המנהל כגוף אחד אלא שומה להוכיח התרשלות של כל אחד מחברי הוועד באותה שנה מאחר ואין להשית על אורגן אחריות אלא בגין פעולותיו שלו. התובעת חדלה מלהוכיח זאת.

33. שנית, יש לזכור כי המדובר במוסד ציבורי כאשר פעילות הבניה מומנה בעיקרה (88%) מכספי תרומות והיתרה, מתמיכת הסוכנות היהודית. על כן, אין להקיש ביחס לניהול עסקי העמותה בכלל ופעילות הבניה בפרט מהעולם המסחרי-עסקי אלא יש להתאימה לפרקטיקה הנהוגה במוסדות ציבור מסוג זה (וראו גם: נספחים י"ד, ט"ו ל-נ/5). מכאן, היה על התובעת להוכיח כי התנהלות הנתבעים או מי מהם לא עלתה בקנה אחד עם התנהלות סבירה (על פי מבחן אובייקטיבי) של ועד מנהל בעמותה מסוג זה ביחס לפעילות העמותה בכלל והבניה בפרט, וגם בכך כשלה.

34. שלישית, המדובר בשיקול דעת עסקי, כאשר בהיקש מדיני החברות, עומדת לחברי הועד חזקת התקינות כל עוד פעלו בתום לב ולא היו בניגוד עניינים (ראו: ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות בע"מ (23.2.10)). חזקת התקינות לא נסתרה.

ודוק: החובה בה מצווים חברי הוועד היא לפעול בתום לב לטובת העמותה בלבד ואל להם להביא עצמם למצב של ניגוד עניינים בין חובתם לעמותה ובין טובתם האישית או חובם לכל אדם או גוף אחר. במקרה זה לא נטען, וממילא לא הוכח, כי הנתבעים או מי מהם פעלו לטובתם האישית או תוך ניגוד עניינים וטוב שכך. המדובר בנציגי ציבור אשר פעלו בהתנדבות לטובת מיזם חינוכי בפריפריה ולא הונחה לפני כל תשתית המצביעה על נטילת טובת הנאה או ניגוד עניינים או אף נגיעה אישית לפרויקט הבינוי.

35. בהקשר זה, יש להיזהר מלבחון החלטות, בפרט החלטות עסקיות, ב"חוכמה שלאחר מעשה". (והשוו: פש"ר (ת"א) 261/97 אשכולי כמפרק חברת ברק א.צ. תעשיות פלסטיקה ושיווק בע"מ נ' ברקוביץ (8.6.04) הדן בסעיפים 373-374 לפקודת החברות; בש"א (מחוזי) 3979/08 א. פשה סיטונאות פירות וירקות (1997) בע"מ (בפירוק) נ' הכונס הרשמי (7.9.09)).

ודוק: מחוות דעת מומחה בית המשפט, רואה חשבון נתן יזרלביץ (לעיל ולהלן: "המומחה" ו-"חוות הדעת"), עולה אמנם שהחל משנת 2003 הגרעון המצטבר של העמותה גדל. נתון זה אף לא שנוי במחלוקת. ברם, לא עולה מחוות הדעת כי העמותה נוהלה שלא כהלכה או תוך נטילת סיכון בלתי סביר בשים לב לאופי פעילותה ומימונה מתרומות ותקציבים או כי החלטות ספציפיות, לרבות של הנתבעים או מי מהם, גרמו למצבה זה או החמירו אותו (וראו גם חוו"ד זונטג - נספח ט"ו ל-נ/5).

36. רביעית, התובעת לא טענה כי הנתבעים כשלו בבחירת מר פרידמן לכהן כמנכ"ל העמותה או בבחירת גורם מקצועי אחר. לעניין זה יש לזכור כי העמותה פועלת באמצעות אורגנים שלה, לרבות אנשי מקצוע שונים -מנכ"ל, יו"ר, רו"ח, יועמ"ש ועוד.

37. חמישית, גם אם התובעת הייתה צולחת משוכה זו (ולא היא), היה עליה להוכיח כי פיקוח הדוק יותר על עסקי העמותה היה מונע את גירעון העמותה בכלל או מקטין אותו, באופן שהנזק הנטען לעמותה היה נמנע או מופחת ואף בכך כשלה (ואדרש לכך גם להלן).

38. לפיכך, דין הטענה להידחות.

39. לא אסיים פרק זה בטרם אציין כי אכן, נפרשה לפני תמונה לא משביעת רצון, באשר נוכח חילופי גברי תדירים בעמותה חלק מחברי הוועד אינם מעודכנים כהלכה ולחלקם נדרש זמן על מנת ללמוד את פעילות העמותה. כך גם אין תמה כי הנתבעים אף הם סמכו על דיווחי מנכ"ל העמותה ועל הגופים המקצועיים שליוו אותם, לרבות רו"ח העמותה ויועמ"ש העמותה, בפרט בכל הקשור לפרויקט הבינוי ומימונו בעיקר על דרך תרומות. אף חברי הוועד שהתעמקו בדו"חות הכספיים, התמקדו בגרעון השוטף של העמותה, להבדיל מהגרעון המאזני (רכוש קבוע ותרומות בגינו).
עם זאת, ניכר בפרוטוקולים שחברי הוועד מבקשים הסברים, שואלים שאלות, לרבות את המנכ"ל ואת רו"ח העמותה; עומדים על קבלת דו"חות כספיים רבעונים וחצי שנתיים על מנת לזהות שינויים במגמות בצורה מהירה ולמנוע את הגדלת הגרעון; מבקשים חוו"ד באשר לאישור גרעון ותפקוד במצב של גרעון כמו גם ביחס למצב העמותה; ואף מאשרים תכנית הבראה, התייעלות וקיצוצים שהניבה חיסכון של כ- 3.5 מיליון ₪, הגם שלא היה די בו (וראו גם: ת/4; נספח י"ג ל-נ/5; עדות מר לנקרי בעמוד 19 לפרוטוקול שורות 10-14; 27-30; עדות מר קרמפה בעמוד 22 לפרוטוקול שורה 25 ; עמוד 23 לפרוטוקול שורה 10; עמוד 24 לפרוטוקול שורות 12-29).

40. ברם, אין די בכך כדי לקומם חבות במקרה זה. לדידי, האינטרס שלא להרתיע אנשים ראויים לפעול בהתנדבות באמצעות עמותות לשם קידום אינטרסים ציבוריים חשובים מחייב משנה זהירות בבואנו להטיל עליהם חבות אישית. בהתאמה, בכל הקשור לנושאי תפקיד בעמותה מסוג זה שלפני (להבדיל למשל מהעמותה מושא ע"א 1683/03 ליניאל די.די.בי. חיפה בע"מ נ' עמותת החיפאים למען אדן (30.6.04)), בבחינת סבירות המעשה או המחדל יש לבחון האם המדובר בהתרשלות חמורה, רציפה לאורך תקופה, בעלת תועלת אישית וכיו"ב, שהיא, והיא בלבד עשויה להקים חבות. בכך, ימצא האיזון הנכון בין הרתעת יתר ופגיעה בקידום תכליות ציבוריות חשובות ובין חסינות מפני חבות בנזיקין של אדם הפועל בכובעו כאורגן, נושא משרה או עובד בעמותה, מקום בו מעשיו או מחדליו ממלאים אחר יסודותיה של עוולה נזיקית, גם אם ביצוע העוולה אינו למענו אלא למען העמותה.

41. לפיכך, אף אם תאמר כי הפיקוח לקה בחסר, אין בכך בלבד בכדי להקים בנסיבות מקרה דא חבות אישית של הנתבעים או מי מהם כלפי התובעת. זאת מעבר לעובדה, כי שומה היה על התובעת להוכיח ביחס לכל נתבע כי לא פיקח כהלכה על ניהול ענייני העמותה וכי פיקוח שונה, היה מונע או מצמצם את נזקה. זאת אף זאת לא נעשה.

פיצול פעילות המכללה

42. גם טענה זו לא תסייע בידי התובעת.

43. ראשית, הוכח כי המדובר בקרקע בבעלות רמ"י ובחכירת הסוכנות היהודית, כאשר למכללה נתונה זכות שימוש בלבד לתקופה קצובה ולמטרת פעילות חינוכית/לימודית.

מכאן, אין המדובר בוויתור על נכס השייך לעמותה. יוער, כי התובעת ידעה על כך או הייתה צריכה לדעת על כך, בין מכוח בניית מבנים בקמפוס עבור הסוכנות היהודית כטענתה, בין במסגרת הבדיקות המחויבות ערב חתימת החוזים עם המכללה ובין מכוח הסכמי בניה שנחתמו בינה ובין האקדמית (ראו: סעיפים 9-11 ל-ת/1; וראו גם עדות מר קרמפה "אנו לא יכולים למכור מה שלא שלנו" - עמוד 26 לפרוטוקול שורות 9-13).

44. שנית, הוכח כי הפרדת הפעילות לא היתה יוזמה של חברי הוועד המנהל אלא דרישות המל"ג והות"ת ביחס למכללות המקיימות לימודים אקדמיים באחריות אוניברסיטה לשם הכרה בהם וכתנאי לתקצוב פעילות הלימודים האקדמיים. משכך, חברי הועדה היו מחויבים לבצעה, שאם לא כן היו פועלים בניגוד למטרת העמותה, בניגוד לאינטרס הסטודנטים ופוגעים במצבה הכללי. מר קרמפה העיד כי חברי הוועד רצו שהאקדמית תיוותר חלק מהמכללה אך הות"ת והמל"ג קבעו אחרת ולא היתה להם יכולת להתנגד. עדותו לא נסתרה. (ראו: עמוד 25 לפרוטוקול שורה 23 - עמוד 26 שורה 2).

45. שלישית, לא הוכח כי האמנה שנחתמה בין המכללה ובין האקדמית והסדירה את היחסים ביניהן, לרבות שימוש במבנים, יחסי העמסת הוצאות וכיו"ב, הרעה את מצבה של העמותה.

להיפך. בהתאם לאמנה, בצד התרת שימוש הדדי במבני הקמפוס, נוטלת האקדמית על עצמה חלק ניכר מהוצאות אחזקת המבנים ותפעול הקמפוס (50%-70%). מהלך זה, מטבע הדברים מוביל לקיטון בהוצאות המכללה. מה גם שבפועל הנטל בו נשאה האקדמית אף גדל (ראו: חוו"ד רו"ח זונטג – נספח ט"ו לנ/5; וכן המצוטט בחו"ד רו"ח הות"ת). מר קרמפה העיד, ועדותו לא נסתרה, כי הוא סבר שהמדובר בהסכם מכובד, אם רוצים לשמור על המכללה כאלטרנטיבה וכי האמנה ויחסי ההעמסה היו הוגנים (ראו: עמוד 25 לפרוטוקול שורה 23 - עמוד 26 שורה 2; עמוד 26 שורות 28-31; עמוד 27 לפרוטוקול שורה 31 - עמוד 28 לפרוטוקול שורה 4).

46. יוער, כי מר אבו עיאש אמנם הצהיר כי העמותה התחייבה לשאת בגרעון האקדמית בשנתיים הראשונות לקיומה, אך בחקירתו הנגדית לא ידע , ולא בכדי, להצביע על סעיף באמנה המורה כן (ראו: סעיף 46 ל-ת/1 ועמוד 11 לפרוטוקול שורות 17-23).

47. אך אין אנו צריכים להרחיק לכת, באשר אמנה זו הייתה מושא דיונים ארוכים במסגרת תיק הפירוק תיק הפירוק, במהלכם נשמעה גם התנגדות התובעת, והאמנה אף נבחנה על ידי שלושה רו"ח. כבוד הנשיאה (כתוארה אז) הש. ב. גילאור אישרה את האמנה, לרבות העמדת המבנים לשימוש האקדמית ויחסי העמסה כמו גם את הסכם הפשרה, אליו הגיעו בהמלצתה מפרק המכללה והאקדמית (שהגישה תביעת חוב), בדחותה את טענות התובעת.

48. רביעית, אף לא הוכח קשר בין פיצול פעילות העמותה והאמנה ובין מצב העמותה בכלל ואי תשלום החוב הנטען לתובעת בפרט. לשיטת התובעת, חובות היו כל העת, אף בטרם תקופה זו. ההפרדה החלה להתבצע כבר בשנת 2000, האמנה נחתמה ביום 18.11.01 (ומתייחסת לתקופה בת 5 שנים החל מיום 1.1.01), כאשר במקביל (משנת 2001) התובעת הוסיפה וחתמה חוזים למתן שירותי בניה עם האקדמית. ודוק: הנכסים המועברים הם שלושה בלבד (בית הסטודנט, מבנה מנהלה אקדמית, ומבנה מרכז מדעים). מנגד, נכסים אחרים להם טענה התובעת, למשל מרכז הספורט הוא מושא התקשרות ישיר שלה עם האקדמית (צורף כנספח לת/1; וראו גם: עמוד 34 לפרוטוקול שורות 11-13, עמוד 44 לפרוטוקול שורות 24-25).

49. יתירה מכך. בהתאם לחוו"ד זונטג, במועד ההעברה (30.9.01) המכללה טרם נקלעה לקשיים. כך גם לשיטת רו"ח גינזבורג מטעם הות"ת, האמנה יצרה חיוב יתר של האקדמית, אשר היטיב עם המכללה ויתכן כי אף השהה, במידה מסוימת, את קריסת המכללה (ראו: סעיף 21 לנספח י"ד ל-נ/5 וסעיף 1 לנספח ט"ו ל-נ/5; וכן טענת האקדמית שהאמנה יצרה עומס תקציבי עליה - נספח יב' ל-נ/5).

50. לא זו אף זו. גם אם היה מוכח לפני כי אכן הייתה התרשלות ואכן נגרם נזק (ולא היא), הרי שהיה מקום לשקול את השלכת התנהלות התובעת, המודעת לפיצול וממשיכה לבנות, למרות חוב נטען של מיליוני שקלים (ואדרש להתנהלותה להלן).

51. משכך, דין טענות התובעת לחיוב התובעת במסלול הנזיקי להידחות. עם זאת, התובעת מוסיפה וטוענת לטענות במסלול החוזי/עקרון תום הלב, הגם שכיום היטשטשו הגבולות בין המישורים (ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק. ע. בע"מ נ' שמעון, (22/01/2015)).

המסלול החוזי/מסלול תום הלב

52. בכתב התביעה נטען באורח כללי כי הנתבעים לא נהגו בתום לב ובדרך מקובלת ופעלו בידיעה ברורה שהמכללה אינה יכולה לשלם את החוב. על פניו, התובעת מערבת בין הצגת מצג שווא ובין הפרת חובת תום הלב. מכל מקום, בסיכומיה, התובעת לא חזרה על הטענה ועל כן, יש לראותה כמי שזנחה אותה (ראו: ע"א 401/66 מרום נ' מרום פ"ד כ"א(1)673 (1967); ת"א 13427-02-10 אוטוליין בע"מ נ' יוניברסל מוטורס ישראל בע"מ (19.6.12); ע"א 8168/03 ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ (8.11.09)).

53. עם זאת, בפרט בנסיבות, אתייחס להלן גם לטענות אלה.

54. בכל הקשור להפרת חובת תום הלב, בהיקש מדיני חברות, יש להדגיש שניים:

האחד, הפסיקה הכירה בהטלת חבות בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן לקראת חתימת חוזה. ברם, לשם הטלת חבות אישית על אורגן, אין די בהוכחה כי חובת תום הלב הופרה, אלא יש להראות שעל האורגן רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית, כגון "שימוש ציני" במושג האישיות המשפטית הנפרדת של החברה; ריקון חברה אחת תוך החלפתה בחברה אחרת, רשלנות ויצירת מצג מטעה כלפי צד ג' ועוד.

והשני, מעת שנכרת חוזה, ככלל בעלת דינו של הצד השלישי, בכל הנוגע להפרת החוזה הינה החברה ואין הצדקה להטיל חיוב אישי על האורגן שפעל בשמה, למעט מקרים נדירים דוגמת תרמית. כך גם אין ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה לבין הסטנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן. הטעם נהיר - מדובר בנושה חוזי, רצוני, שלא נכפתה עליו התקשרות חוזית עם החברה (להבדיל מנושה נזיקי שהדבר נכפה עליו). נושה חוזי בוחר האם להתקשר עם החברה אם לאו; האם לדרוש התקשרות אישית או להתנות את ההתקשרות עם החברה בבטוחות שונות וכיו"ב. המדובר בהחלטות עסקיות כלכליות תוך שקילת עלות-תועלת. על כן, אין לשעות לטרוניית הנושה החוזי אם הסיכון שנטל בעת ההתקשרות התממש (ראו: ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53 (2003); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, (1994);ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005); ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט (20.9.2007)).

55. בבואנו להחיל כללים אלה ביחס להטלת אחריות אישית על אורגנים בעמותות, שומה להקפיד, הקפדה יתירה, ביישומם.

56. על פניו, טענת התובעת מתייחסת לשלב קיום החוזים להבדיל משלב כריתתם, על אף שגם לעניין זה בחרה התובעת שלא לפרט נתונים ומועדים מדויקים ולהציג מסמכים חלקיים בלבד וכשל זה יפעל לחובתה (וראו גם להלן).

57. בכל הקשור לשלב זה, שומה היה על התובעת להוכיח, כאמור, ביחס לכל נתבע מקרה חריג כגון תרמית, בטרם תוטל עליו אחריות אישית. תרמית לא נטענה, ובוודאי שלא הוכחה. קל וחומר במידת ההוכחה ועוצמת הראיות הנדרשת בכגון דא, בין אם תאמר כי נדרשת חובת הוכחה שלישית שבין זו הקבועה בהליך אזרחי לבין זו הדרושה בהליך פלילי ובין אם תאמר כי קיימת מידת הוכחה אחת בהליך אזרחי - מאזן ההסתברות, אך יש לשים את הדגש על הרצינות ועוצמת הראיות (ראה: ע"א (חיפה) 4911/07, קליין נ' עיזבון המנוח זאב הראל ז"ל (2008); רע"א 9713/07, חיר נ' סופיה (2008); ת.א. (מרכז) 22341-09-10, פבוש נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (2012)).

מצג שווא

58. התובעת אמנם מוסיפה וטוענת למצג שווא/הטעיה, אך כשלה בהוכחתה.

59. שומה היה על התובעת להוכיח ביחס לכל אחד מן הנתבעים וביחס לכל מפגש/מצג: כי במועד זה ידע את מצבה הכלכלי הקשה של העמותה; ידע את גובה החוב לתובעת; ידע כי העמותה לא תוכל לפרעו; וחרף כל זאת התחייב לפני התובעת באופן אישי כי אין מניעה להתחיל או להמשיך בעבודות והסכומים ישולמו לה. עוד היה על התובעת להוכיח כי היא פעלה על סמך מצג זה של הנתבע הספציפי והתחילה או המשיכה עבודה מסוימת ואת הנזק שנגרם לה בעקבות כל אחד מן המצגים, קרי: הסכום בו גדל החוב. ברם, התובעת לא הוכיחה אף אחד מרכיבים אלה ביחס למי מהנתבעים.

60. בכתב התביעה אין כל פירוט של אירוע מסוים או אירועים מסוימים במסגרתו/ם הוצג/ו לתובעת מצג/ים על ידי הנתבעים או מי מהם. הוא הדין בתצהיר, הנוקט בלשון כללית ומתייחס, כאמור, למצגי העמותה.

61. הנתבעים הצהירו כי לא פגשו את התובעת או נציגיה, לא היו בקשר עמם וממילא לא הציגו לפניהם כל מצג ולא התחייבו כלפיהם. עדותם זו לא נסתרה.

62. יתירה מכך. בחקירתו הנגדית הודה מר אבו עיאש, כאמור, כי חתימת החוזים, המשא ומתן לקראת חתימתם כמו גם מכלול ההתכתבות, התנהלות, עסקים ומפגשים במהלך השנים היו עם המנכ"ל, מר פרידמן, שהיה האיש הדומיננטי בעמותה (ולעיתים גם עם יו"ר העמותה, חשב או נציגים אחרים), ולא עם הנתבעים. כמו כן מר אבו עיאש הודה כי חברי הועד לא חתמו על החוזים ולא נתנו לו, באופן אישי, הוראות להמשיך לבנות (ראו: עמוד 10 לפרוטוקול שורות 15-20).

63. אם לא די בכך, מר אבו עיאש הודה כי מר פרידמן הוא שהבטיח לו בפגישותיהם הבטחות שווא ביחס לפרעון החוב (ראו: עמוד 12 לפרוטוקול שורות 17-19). מר אבו עיאש הוסיף והעיד כי לשיטתו החוזים (כך!) הם המצגים ויש לחייב את הנתבעים מאחר ומר פרידמן, אשר "ניהל הכל", הציג לפניו כי הוא מייצג אותם ועושה דברם, "הוא סיפר לי כל הזמן" (ראו: עמוד 10 לפרוטוקול שורות 1-22; ראו גם: עמוד 12 לפרוטוקול שורות 1-25). מכאן, המצג היחיד, אם בכלל, שהוצג לתובעת בוצע על ידי המנכ"ל, מר פרידמן, אשר התובעת בחרה כאמור שלא לתבעו. כך גם שלושת המסמכים, עליהם נסמכת התובעת בטענתה למצג שגרם לה להמשיך ולבנות מהלך השנים חרף החובות, נחתמו על ידי התובעת ומר פרידמן וכלל לא הוכח כי המכתבים או איזה מהם ניתנו בסמכות או אף בידיעת הנתבעים או מי מהם (ראו: נספחים ב-ד לת/1; ואדרש לכך גם להלן).

64. התובעת גם נמנעה מלזמן לעדות את מר פרידמן אשר יכול היה לשפוך אור על מהלך הדברים כמו גם להעיד על תוכן פגישותיו עם מר אבו עיאש, התחייבויותיו ומצגיו כלפיו, אם בכלל, והאם היה זה בידיעתם של הנתבעים או מי מהם וכשלוחם. חזקה שבעובדה היא, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, הייתה פועלת לחובת הנמנע (ראו: ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736 (1980); בע"מ 2468/11, פלוני נ' פלונית (26.5.11); ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ פ"ד סא(3)18 (2006); רע"א 3961/10, המל"ל נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.12); י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1865).

65. אין די בכך שלשיטת מר אבו עיאש הוא רואה בחוזים מצגים ובמנכ"ל את עושה דברם של הנתבעים. בכל הכבוד יש פה עירוב בין הדברים. אין מחלוקת כי כל החוזים נחתמו עם העמותה וכי בוצעו עבודות בנייה עבור העמותה. משכך, המנכ"ל פרידמן פעל עבור ובשם העמותה, אך לא עבור ובשם חברי הועד.

66. שומה היה על התובעת להתכבד ולהוכיח כי עסקינן במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד כל אחד מהנתבעים אשר תרם להפרת החוזה, כגון שהנתבעים או מי מהם התחייבו כלפיה באופן אישי לקיים את החוזה או הציגו בפניה באופן אישי מצג שעל בסיסו המשיכה במתן שרותי הבניה. התובעת חדלה בשניהם כאחד.

67. לעניין דא, יש לזכור כי אם לא ישמר השימוש בהטלת חיוב חוזי על אורגנים או נושאי משרה בחברה בגין הפרת חוזה של החברה עצמה, למקרים חריגים ואם לא ינקוט בית המשפט במבחן מחמיר, יהיה הדבר שקול הלכה למעשה להתעלמות מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וליצירת מעין חוזה בין התובע ובעל המניות או נושא המשרה, על אף שלא הוכחה התחייבות אישית של בעל המניות או נושא המשרה (ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק. ע. בע"מ נ' שמעון, (22/01/2015); ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי , פ"ד סד (1) 398 (2010)). הדברים אמורים, במשנה תוקף, עת מבוקש להקיש מדיני החברות לדיני העמותות.

68. אם לא די בכך, הוכח כי התובעת לא המשיכה בבניה מחמת מצג של מי מהנתבעים אלא מכוח החלטה של מר אבו עיאש, ועל יסוד ניסיונו. מר אבו עיאש העיד כי ידע שהבניה מבוצעת על סמך תרומות עתידיות והודה כי המשיך בבניה מאחר, ועל יסוד ניסיון העבר, סבר שבסופו של יום התרומות תגענה והכל יסתדר. עוד הוסיף כי לא חשש (ראו: עמוד 15 שורות 1-3 ,14-17; עמוד 12 שורות 14-23; עמוד 14 שורה 24 עד עמוד 15 לפרוטוקול שורה 3).

69. משכך, אין המדובר בפעולה על יסוד מצג של מי מהנתבעים אלא נטילת סיכון עסקי שהתממש. התובעת בחרה להמשיך ולבנות מבלי לקבל סכומים מסוימים או לדחות קבלת סכומים מסוימים ויש להניח כי כחברה היא עשתה כן מחמת כדאיות כלכלית. כך או כך, אם וככל שהתובעת בחרה להסתכן ולפעול באופן זה, אין לה אלא להלין על עצמה (וראו גם: עמוד 15 לפרוטוקול שורות 14-17). בכל מקרה, יתכן ויש לתובעת תביעה כנגד העמותה (ועל פניו תביעתה מתבררת במסגרת תיק הפירוק) ושמא אף נגד מנכ"ל העמותה (וזאת מבלי לחוות דעה), אך לא כלפי הנתבעים או מי מהם.

ידיעת הנתבעת והתנהלותה

70. בטרם אמשיך, אתעכב קמעא על ידיעת התובעת והתנהלותה. אין בידי לקבל את טענת התובעת כי רק ביום 4.9.06 נודע לה, לראשונה, על מצב העמותה.

71. ראשית, המדובר ב"עדות יחידה" של בעל דין, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, ביחס אליה אנו מצווים בזהירות יתירה בטרם אימוצה ואין בידי להסתפק בה, בפרט נוכח התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות מר אבו עיאש (ראו: ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733 (1992); ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48 (1980); ת"א (חיפה) 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א (10/4/08)).

72. שנית, עדות מר אבו עיאש, אינה מתיישבת עם המסמכים שלפני, לרבות המסמכים אשר צורפו לתצהירו:

-במכתב מר פרידמן מיום 25.4.02 מבוקש השלמת בית הסטודנטים בעלות של 2.5 מיליון ₪ על מנת לאפשר את אכלוסו. אחת משתיים: או שבשלב זה העמותה לא חבה לתובעת כספים (והדבר אינו מתיישב עם טענותיה); או ששומה היה על התובעת לדעת כבר בשלב זה, שאין ביכולת העמותה לשלם אותם, שהרי על פי המכתב המדובר בתרומה ייעודית למבנה זה (ולא לחוב אחר), אשר עתידה להגיע רק בשנת 2003.

- בסיכום פגישה בין מר פרידמן ובין נציגי התובעת מיום 4.3.03 מפורט אשראי בסכום כולל של 5.75 מיליון ₪ שמעניקה, לכאורה, התובעת, לעמותה, ללא ריבית, החל משנת 2001. עוד מצוין הסדר של העמותה ובנק הפועלים. מכאן, כבר בשנת 2001, ולכל היאוחר בעת פגישה זו, ידעה התובעת כי העמותה אינה יכולה לממן את הבניה, ומטעם זה התובעת אף העמידה לרשותה אשראי ללא ריבית בסכומי עתק. התובעת עשתה זאת ללא כל בטוחה ושיקוליה עמה. ודוק: רב הסתום על הנגלה במכתב זה. כך למשל לא ברור מהמכתב בגין מה הועמדו הסכומים והקשר בינם לבין איזה מעבודות הבניה ומועדן. כך או כך, נהיר ממכתב זה כי העמותה במצב כלכלי שמחייב ליטול הלוואות הן מהבנקים והן מצדדים שלישיים. אם בכך לא די - מסמך זה מעיד כי התובעת ידעה היטב על ההפרדה בין האקדמית ובין המכללה ובהתאמה, מצוין בו כי אשראי נוסף בסכום של מיליון ₪ עבור מרכז הספורט – שחוזה ביחס לבנייתו נחתם בין התובעת לבין האקדמית עוד ביום 6.11.01 - ניתן בהסכם נפרד.

- פרוטוקול פגישה מהתאריכים 29-30.4.03 בו לכאורה המנכ"ל פרידמן מציג כי יש תרומות להשלמת מרכז המדעים והטכנולוגיה, שתגענה מחצית בשנת 2003 והיתרה, בשנים 2004-2005. סיכום זה מבהיר כי כל העבודה תמומן מצפי לתרומות עתידיות. חרף זאת, וחרף העובדה שעד מועד זה כבר העמידה התובעת, לכאורה, לעמותה אשראי בהיקף של מיליונים עד מועד זה - התובעת אף לא עומדת על קבלת בטוחות בטרם תמשיך, כטענתה, בבניה.

- במכתב מר פרידמן לבנק מרכנתיל מיום 13.4.05, מאשר מר פרידמן חוב לתובעת בגובה של 7.8 מיליון ₪ ומתחייב בשם המכללה לפרוע אותו בפריסה של 52 תשלומים החל מחודש 5/05 וכן מסכים להמחאת זכות כללית. מכאן הנך למד שניים: האחד, בשנת 2005 התובעת ידעה היטב כי העמותה ממשיכה להיות בקשיים והיא אינה מצליחה לעמוד בהתחייבויותיה, לרבות כמפורט במכתבים וסיכום פגישות משנת 2002 ו- 2003; והשני, חרף כל זאת, התובעת לא מפסיקה, לשיטתה (שלא הוכחה כדבעי) את הבניה מזה ולא דואגת לבטוחות וערבויות לתשלום החוב וקיום החוזה מזה.

73. כך או כך, הסיכומים וכל ההתכתבות במהלך השנים, היא עם המנכ"ל ועמו בלבד, ללא העתקים לנתבעים או מי מהם או כל גורם אחר בעמותה (למעט המכתב מיום 25.4.02 שנשלח למשנה למנכ"ל בלבד). הפעם הראשונה בה התובעת מוצאת לנכון לפנות ליו"ר העמותה הוא בחודש יולי 2006 והיא מקבלת מענה מידי (שלא הוצג לפניי אך עולה ממייל עוקב מיום 11.9.06), ומאוחר יותר, אף נערכת פגישה עם יו"ר העמותה הפורס לפני התובעת את מצבה הכלכלי של העמותה ואי יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה כמו גם את הצעדים שהעמותה מתכוונת לנקוט בעקבות כך. מצינו כי המצב היה ידוע לתובעת ולמצער, היה צריך להיות ידוע לה, הרבה קודם. מה גם שלא הייתה כל מניעה לפנות ליו"ר קודם לכן.

74. התנהלות זו של התובעת אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות סבירה. לפיכך, גם אם הייתי מוצאת כי נגרם לתובעת נזק עקב מעשה או מחדל של מי מהנתבעים וגם אם היה מוכח גובהו כנדרש (ולא היא) - היה מקום למצוא אשם תורם מכריע לחובת התובעת (ולעניין אשם תורם חוזי ראו: ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירם מושב עובדים (14/4/09);רע"א 9488/02 שחר נ' גד (23/3/05); ע"א 9447/06 פוקס נ' אלבס (25/3/08); ע"א 4697/05 אסטבלישמנט נ' דודאי (27/8/12).

75. אם בכך לא די, הרי שגם לא הוכח לפני כדבעי כי התובעת אכן המשיכה בעבודות בניה בשנים אלה. וחשוב מכך - לא הוכח גובה התחייבויות הבניה החדשות אותם נטלה על עצמה התובעת כלפי העמותה בשנים הרלבנטיות (אם בכלל) וסכומן.

76. התובעת הציגה מסמכים חלקיים ביותר למרות שלא הייתה כל מניעה לצרף את מכלול החוזים והחשבונות המאושרים הנטענים על ידה. לתצהיר מר אבו עיאש צורפו חוזים מתאריכים 30.3.96, 9.7.96, 31.8.98 ונספח מיום 28.9.98, העוסקים בעבודות לפרק זמן של 11 חודשים עד 18 חודשם ממועד צו התחלת עבודות. עוד צורף חוזה עם להקמת מרכז הספורט שנתחם בין התובעת ובין האקדמית ביום 6.11.01 ומעיד, כאמור, על ידיעת התובעת על דבר ההפרדה. ממסמכים חלקיים אלה לא ניתן לדלות בגין איזה חוזה/פרויקט מורכב החוב, הרלבנטיות שלו למועדי התביעה בשים לב לתאריכי החוזים ומועד השלמת העבודות הצפוי מזה וטענת ההתיישנות מזה.

77. מר אבו עיאש לא ידע להסביר מדוע צורפו רק חוזים משנות התשעים ואף לא ידע לפרט מתי הסתיימה בנייה של כל מבנה, למעט בנין הספורט בשנת 2006 (שאינו רלבנטי לענייננו באשר החוזה להקמתו נחתם כבר ישירות עם האקדמית); ובנין המנהלה "אולי" בשנת 2004 (ראו: עמוד 13 לפרוטוקול שורות 9-30).

78. הוא הדין באשר לגובה החוב. מומחה בית המשפט הדגיש כי קיבל מהתובעת אך ורק דו"ח אקסל, ללא מסמכים מאמתים, כגון העתקי חשבונות ואסמכתאות על תקבולים, ועל כן לא ניתן להסתמך עליו. מעבר לכך, אין התאמה בין דו"ח אקסל זה ובין כרטסת הנהלת החשבונות והדו"חות הכספיים המבוקרים של העמותה, כאשר התובעת לא ידעה להסביר את אי ההתאמה. כך גם המומחה לא קיבל מהתובעת כל מסמך המתעד את הפגישות שלטענתה התקיימו בינה ובין מנכ"ל העמותה מעת לעת לחישוב החוב. משכך, המומחה קובע כי גם לא ניתן לקבוע מה החוב והרכבו ובכלל זה לאיזה שנים הוא מתייחס (וראו עמוד 7 לחות הדעת). ודוק: אין בידי לקבל את הטענה לנזק ראייתי באשר התובעת מחויבת בניהול ספרים ועל כן, מכלול המסמכים צריכים להיות בחזקתה, חלף הסתמכות על הנהלת החשבונות של העמותה הנמצאת בפירוק מזה שנים. עצם אי המצאת המסמכים, גם לא למומחה בית המשפט והסתפקות בדו"ח אקסל, מעלה יותר מתמיהה ומכל מקום פועלת לחובתה.

79. יתירה מכך. אמנם חוב העמותה לתובעת על פי הספרים גדל מסך של 703,000 ₪ נכון ליום 1.1.13 לסכום של 11.359 מיליון ₪ נכון ליום 30.11.06 (יתרה לא מבוקרת), אך מרבית הגידול בחוב מתייחס לשנת 2004 (כ- 8 מיליון ₪), כאשר כבר בשנת 2005 שילמה העמותה לתובעת סך של 8.3 מיליון ₪ ונרשם זיכוי של 5.8 מיליון ₪. על כן, כדברי המומחה, לא ניתן לקבוע האם החוב משנת 2004 נפרע בשנת 2005 ונוצר חוב חדש או לא. אם המדובר בחוב חדש, הרי שבוודאי בשלב זה (2005-6) התובעת מודעת למלוא מצבה של העמותה.

80. לא זו אף זו. בהתאם לחוות הדעת, אמנם בשנים 2002-2005 חל גידול בגרעון המצטבר של העמותה (18,442,000 ₪ מתוכו סכום 10,719,000 ₪ נובע מרכישת רכוש קבוע שלא התקבלו מענקים/תרומות בגינו); כאשר בשנת 2004 חלה הרעה ניכרת במצב העמותה (בכ- 7.6 מיליון ₪). ברם, בשנת 2005 חל קיטון בחוב העמותה לתובעת.

81. מכאן, לא רק שלא הוכח כי העמותה נטלה על עצמה התחייבויות בניה חדשות כלפי התובעת בשנים הרלבנטיות, ובפרט משנת 2003 ואילך, אלא שאף לא הוכח כי מצב העמותה בשנים 2004-2005 מנע את פירעון החוב לתובעת.

82. לפיכך, גם דין שלל הטענות בדבר חוסר תום לב, מצג שווא והטעיה - להידחות.

83. בסיכומיה הוסיפה התובעת וטענה, הן לעניין עירוב נכסים והן לעניין עשיית עושר ולא במשפט. די בעובדה שהטענות נטענו, לראשונה, בסיכומים כדי לדחותן. למעלה מהצורך יובהר בתמצית, כי דינן גם להידחות לגופן.

84. עירוב נכסים - אמנם, מר קרמפה אישר כי מר פרידמן היה מנכ"ל משותף של המכללה והאקדמית החל משנת 2004 וכך גם רו"ח, במטרה לחסוך בעלויות. אך אין בנתון זה כשלעצמו כדי לחייב את הנתבעים (ראו: עמוד 27 לפרוטוקול שורות 4-15). מצינו כי לא הוכחה חובת זהירות מושגית וקונקרטית או אף התרשלות. מעבר לכך, לא הוכח איזה נזק נגרם לתובעת (אם בכלל) עקב כך. מנגד, הוכח כי התובעת ידעה על הפיצול, הייתה מעורבת בענייני המכללה ואף חתמה חוזים נפרדים עם המכללה ועם האקדמית החל משנת 2001. מכאן, טענה זו לא תושיעה.

85. עשיית עושר - לא הוצגה לפני כל ראיה כי הנתבעים או מי מהם קיבלו נכס, שירות או טובת הנאה אחרת. נהפוך הוא. הוכח כי הנתבעים כיהנו כחברי וועד בהתנדבות לטובת מטרה ראויה. על כן, מן הראוי היה, בפרט בנסיבות, שלא להרחיק עד טענה זו.

86. לפיכך, לא הוכח כי יש לחייב את הנתבעים או מי מהם בחובות המכללה.

סוגיית הנזק

87. משכך, מתייתר הדיון המפורט בסוגיית הנזק, אך בנסיבות, מצאתי לציין אך זאת:

88. התביעה אינה מפרטת את ההתחייבויות והחוזים הנטענים כמו גם את מועדי הפרתם באופן שניתן לקבוע את המועדים הרלבנטיים לתביעה זו ואת החוב הנטען (ואף לא את היחס בין החוב הנתבע לבין החוב הנטען). מה גם שאכן, כטענת הנתבעים, כל חוב שנוצר לפני 2/3/02 התיישן זה מכבר.

89. מצינו כי גם חוות דעת מומחה בית המשפט לא תסייע לתובעת בעניין דא. המומחה קובע, כי הוא אינו יכול להתבסס על דו"ח האקסל שסיפקה התובעת ומהמסמכים שלפניו לא ניתן כלל לייחס חוב מסוים למבנה או לעבודה מסוימת.

90. הדבר יפעל לחובת התובעת בשלושה מישורים: האחד, אי הוכחת גובה החוב בכלל וביחס לכל נתבע ותקופה בפרט; השני, וחשוב מכך - התנהלות התובעת אשר בחרה במשך כעשור, לשיטתה, להמשיך ולהתקשר עם העמותה בחוזי בנייה ולבצע עבודות בנייה מבלי שעמדה על כך שחובות עבר ישולמו לה תחילה ומבלי שנקטה בכל פעולה שהיא; והשלישי, רלבנטיות הנתבעים או מי מהם.
ויודגש - הנזק הטעון הוכחה בענייננו הוא הנזק שנגרם עקב מעשה או מחדל של מי מהנתבעים, להבדיל מגובה החוב של העמותה לתובעת.

92. בהקשר זה יוער כי התובעת מבקשת, בשלב זה, את מחיקת הנתבעים מס' 1,2, ו-9 (נתבע 7 נמחק קודם לכן). כפי שהובהר עוד בהחלטה מיום 4/2/10, שומה היה על התובעת לברר בטרם הגשת התביעה מי מהנתבעים רלבנטי לתביעה. חרף זאת, התובעת בחרה להמתין עד לאחר הסיכומים.

זאת ועוד. גם בשלב זה, התובעת חדלה כאמור מלהתייחס בנפרד ולהוכיח תביעתה ביחס לכל אחד מהנתבעים. התובעת אף כשלה מלצרף את רישומי העמותה עליהם כביכול היא נסמכת. די היה בכך כדי למחוק את התביעה לפחות גם כנגד הנתבעים מס' 3 ו- 12. ודוק: נטל ההוכחה של עובדה זו רובץ לפתחה של התובעת. מכל מקום, הדברים נאמרים למעלה מהדרוש נוכח המסקנה אליה הגעתי.

סוף דבר

93. דין התביעה להידחות.

94. בנסיבות, ונוכח התמונה שנפרשה לפניי - אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסכום כולל מתון של 20,000 ₪.

לצדדים נתונה זכות ערעור.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום ואישור מסירה.

ניתן היום, כ"ח חשוון תשע"ו, 10 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.