התובע, מר חנא מוסלאם, יליד 1971, טבח במקצועו, נפגע בתאונת דרכים ביום 3.11.07. התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1965, (להלן: "החוק").

בעלי הדין הסכימו, כי פסק הדין יינתן על פי סעיף 4 (ג) לחוק.

התובע נפגע בחלקים שונים בגופו, בעיקר בכף רגלו הימנית, במהלך התאונה.

ד"ר קרפ, מומחה מטעם בית המשפט, קבע, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה, אך קבע, כי נותרו נכויות זמניות כלהלן:

20% מיום התאונה ועד ליום 31.12.07;

10% בין התאריכים 1.3.08-1.1.08.

טענות התובע:

ב"כ התובע סבור, כי הפיצוי ההולם המגיע לתובע מסתכם ב-70,185 ₪, על פי הפירוט כדלקמן:

א. כאב וסבל:

ב"כ התובע מבקש שלא לקבל את קביעתו של ד"ר קרפ, אשר בחר לא שלוח את התובע לבדיקת E.M.G, למרות שהתובע התלונן על חוסר תחושה בכף רגלו, וזה ליקוי המזכה ב-5% עד 10% נכות, ולכן בראש נזק של כאב וסבל מבוקש לקבוע הסכום המקסימאלי, על פי שיקול דעת בית המשפט, בגין 10% נכות.

התובע הוא טבח במקצועו, ועבודה זו מצריכה עמידה ממושכת, הרמת משא כבד והליכות רבות. הפציעה מקשה עליו, והיום בגלל התאונה הוא מוגבל בעבודתו. הוא אינו יכול לעסוק בעבודת שליחות בה עסק עובר לתאונה בגלל המאמץ על כפות הרגליים. הסכום הנדרש בראש נזק זה של כאב וסבל הוא 13,435 ₪.

ב"כ התובע מפנה ל-ע"א 146/87 מדינת ישראל נ' רם רוזנברג (פד"י מ"ג (3), עמ' 421).

הפסד השתכרות בעבר:

התובע נעדר מעבודתו עד ליום 20.12.07

ממוצע גובה השכר, על פי התלושים, היה 3,368 ₪. ביום הגשת הסיכומים, הפיצוי המבוקש הוא 5,250 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד:

סכום גלובאלי של 30,000 ₪ בגין הפגיעה ביכולתו של התובע לעבוד באותה עבודה.

הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' בעבר ובעתיד:

תרופות, טיפולים ונסיעות, שאינם בסל הבריאות, בסך 6,000 ₪. בגין עזרה חריגה של בני משפחה נתבקש בית המשפט לפסוק לו סך של 8,000 ₪. ב"כ התובע מפנה ל-ע"א 830/76 עאידה נ' חמדה (פד"י ל"ג (1), עמ' 589 וכן עמ' 610.

עזרת צד ג' בעתיד – 7,000 ₪.

בסה"כ הפיצוי הנדרש הוא 70,185 ₪, ולכך יש להוסיף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.

טענות הנתבעת:

ב"כ הנתבעת סבורה, כי יש לדחות את התביעה, או לחילופין יש לקבוע, כי לתובע נזק של מה בכך, וכן גם לאור קיום עבר רפואי. התובע מנסה להאדיר את נזקיו כתוצאה מתאונה זו, כאשר הוא מסתיר את התאונות בעברו הרפואי (14 במספר).

התובע התעקש על מינוי מומחה וגרם בכך הוצאות לנתבעת, והתברר כי לא היה לכך מקום. מחוות דעתו של ד"ר קרפ, עולה ברורות, כי הכאבים והבעיות מהם סובל התובע בקרסול וכף רגל ימין אינם קשורים לתאונה.

לעניין הירידה בתחושה, כתב ד"ר קרפ, כי ידוע, שזה ממצא הנובע מעמוד השדרה. ד"ר קרפ מצא, במסמכים הרפואיים שהיו לתובע לפני התאונה, כי התובע סבל מבעיות שונות הקשורות לרגל ימין ולגב. משלא נשלחו שאלות הבהרה לד"ר קרפ, והמומחה לא נחקר בסוגיה זו, הרי קביעתו של ד"ר קרפ, כי הירידה בתחושה קשורה לעמוד השדרה – מסבירה מדוע לא שלח את התובע לבדיקת E.M.G.

ב"כ הנתבע מציינת קיומן של 14 תאונות בעברו הרפואי של התובע (לפני תאונה זו), בהן תאונה מיום 4.1.06, בהן נגרמה חבלה בקרסול ימין ב-3 תאונות קודמות. התובע נפגע בגב ובצוואר.

התובע עבר ניתוח בגב בשנת 2005 עקב בעיות בגבו עוד משנת 1992.

לעניין העבודה – התובע עבד רק מס' חודשים לפני התאונה, וקודם לכן עבד כ-8 שנים. לתובע נכות צמיתה של 30% בגלל בעיות נשימה.

נוסף לכך טוענת ב"כ הנתבעת, על סמך חומר חקירת התאונה, ובכלל זה עדות נהג המכונית, אשר בנסיעה לאחור פגעה במכונית התובע, כי לא ייתכן, שמפגיעה כל כך מינורית, אשר הנזק בגינהּ תוקן בסך 1,500 ₪, תיגרם חבלה לרגלו של התובע.

בדיקת C.T שהוגשה שייכת לרגל שמאל, ואילו התובע התלונן, כי נפגע בתאונה זו ברגל ימין.

יש לדחות תביעה זו, וב"כ הנתבעת הפנתה לדברי כב' השופט עילבוני ב-ת.א 2226/03 פאעור יוסף ואח' נד הכשרת הישוב וכן הפנתה לפסקי דין נוספים, על פי חוק הפלת"ד, שכאשר לא אובחנו פגיעות אובייקטיביות, בתי המשפט דחו את אותן תביעות.

לעניין ראשי הנזק:

הפסד השתכרות בעבר: מדובר באישורים רטרואקטיביים של רופא משפחה ולא אורטופד, כאשר בחדר המיון הייתה המלצה ל-30 ימי מנוחה בלבד. גם המומחה לא קבע אי-כושר מלא, אלא רק נכות זמנית. יתירה מכך, התובע לא צירף כל ראיה או אסמכתא, כי אכן לא עבד לאחר התאונה.

אין מקום לפסוק כל פיצוי בגין הוצאות או טיפולים וכי מדובר בנזק מיוחד, והתובע היה חייב להוכיח זאת באמצעות קבלות או בדרך אחרת. כך גם לגבי עזרת צד ג'.

לעניין ראש נזק של כאב וסבל, זה לא המקרה שיש לפסוק פיצוי מקסימאלי, וכאן לאור האמור לעיל, אין לפסוק פיצוי כלל.

לעומת זאת, יש לדחות את התביעה ולחייב התובע להחזיר את הסכום ששילמה הנתבעת למומחה בסך 4,872 ₪, או לחילופין, מכל סכום ייפסק, יש לקזז שכר טרחתו של המומחה.

ב"כ הנתבעת צירפה לסכומים דו"ח חקירה, פסקי דין, תיק רפואי של התובע מקופ"ח ומסמכים נוספים.

התובע לא הגיש ולא ביקש להגיש סיכומי תשובה.

דיון והכרעה:

בגיליון חדר המיון מיום התאונה: הרופא מצא לגבי רגל ימין רגישות במישוש. בצילום לא נמצא כל ממצא פתולוגי.

ביום 7.11.06 הפנה רופא המשפחה את התובע להתייעצות עם מומחה אורטופד, ובבדיקה נמצא: נפיחות + אודם בבוהן, והגבלה בתנועות האצבעות.

ביום 3.12.07 נמצא טווח תנועות כף רגל מלא, ללא חוסר/קושי נוירולוגי.

בתאריך 1.1.06 התובע הותקף ונחבל בין השאר ברגלו הימנית "לא יכול להזיז את הרגל". בדו"ח חדר המיון, אליו הגיע כעבור 4 ימים נכתב, כי לדבריו נפגע משכנים שזרקו אבנים.

ב-24.6.09 התלונן על כאבים בכף הרגל, בעיקר בבוהן, בגלל התאונה לפני שנה וחצי. התובע הופנה לבדיקת E.M.G וצילום – לא נמסרו לבית המשפט תוצאות בדיקה זו, וכנראה גם לא למומחה.

מדו"ח קבלה מיום 8.9.05 במרכז הרפואי "רמב"ם" עולה, כי התובע הגיע לביה"ח בגלל כאבי גב תחתון המקרינים לרגל ימין. התלונן על החמרה ועל "נימולים באצבעות של כף רגל ימין וחולשה". בדיקת הרקמות הרכות – בלי ממצא פתולוגי.

יש ממש בטענת ב"כ הנתבעת, הנתמכת על ידי חוות דעתו של ד"ר קרפ, כי אכן בתאונה נשוא התביעה לא ניזוק התובע נזק של ממש, ותלונותיו הקשורות לרגל ימין מקורן בעבר, ברובן הגדול.

התובע לא התייצב בבית המשפט, למרות החלטתי המפורשת מיום 12.2.2010, כי על בעלי הדין להתייצב לדיון, החלטה עליה חזרתי ביום 30.5.2010.

גרסתו לנסיבות הפגיעה ברגלו נשמעה לראשונה בפני ד"ר קרפ: "רגלו נלכדה בדוושת הגז של רכבו בעת נסיעה לאחור". אין לכך זכר בכתב התביעה.

התלונות בפני ד"ר קרפ:

כאבים בכף רגל שמאל, נפיחות לסירוגין, תחושת חשמל בכף הרגל.

ברי מהמשך התעודה, כי נושא התלונה היה כף רגל ימין.

הרופא מצא, כי אכן קיימת רגישות קלה, אך ללא הגבלה בתנועה בהנעת ה-MTPJ1 (?) בהשוואה לשמאל, ולגבי הירידה בתחושה, זה ממצא הקשור לעמוד השדרה.

ד"ר קרפ מצא באמור לעיל, כי אין נכות צמיתה, אלא רק נכות זמנית.

משנמצאה נכות זמנית, אין לומר, כי לא היה נזק גוף כלל, וכי מדובר בנזק של מה בכך, שאינו חייב בפיצוי.

אני ערה להסתרת העבר הרפואי של התובע, ובעיקר תאונות בהן נפגע בקרסול רגל ימין (בין תאונות דרכים ובין תקיפה/קטטה, ושאר תחלואים).

יש מקום לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל, ופיצוי בגלל הפסד השתכרות בעבר. בהעדר נכות צמיתה אין לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד, ובהעדר ראיות, ולו לכאוריות ו/או היעדר קיומו של בדל ראיה להוצאות כלשהן או עזרת צד ג' – כאמור, אין לפסוק פיצוי בגין ראשי נזק אלה.

הפיצוי המגיע לתובע בגין פגיעתו, שהינה קלה מאד, בתאונה זו מסתכם בסך 5,500 ₪.

מסכום זה יש לקזז סכום של 4,872 ש"ח אותו שילמה הנתבעת עבור חוות דעת המומחה.

הנתבעת תישא במחצית האגרה, אשר שולמה בלבד, ובשכ"ט עו"ד בשיעור 8% + מע"מ.

הנני פוטרת מתשלום יתרת האגרה.

הערה לסיום:

לא היה מקום לצרף לסכומים דו"ח החקירה על נספחיו.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ג, 17 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.