רקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובע, יליד 3.8.80, עותר לפיצוי בגין נזק גוף אשר נגרם לו, לטענתו, בשל מעורבותו בתאונת דרכים מיום 13.4.08.
2. הנתבעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים לתובענה את האופנוע עליו נהג התובע בעת התאונה.
3. התובע טוען, כי ביום 13.4.08 בעת שנהג על אופנוע בעל מספר רישוי 53-233-64 (להלן: "האופנוע") הוא התנגש ברכב אחר וכתוצאה מכך נפגע בגופו. לטענתו, עסקינן בתאונת דרכים כמשמעות המונח בחוק ועל הנתבעת לפצותו בגין נזקיו.
4. לאחר התאונה הובהל התובע לבית חולים רמב"ם שם אובחן, כי הוא סובל משבר מרוסק בפמור שמאל, פגיעה בכף יד ימין, קרע בטחול ופגיעה בכבד. התובע אושפז עד ליום 17.4.08 ושוחרר להמשך מעקב וטיפול רפואי. ביום 12.5.08 הופנה התובע, בשל אי שיפור במצבו, לבית חולים אלישע ואושפז עד ליום 21.5.08.
5. התובע טוען, כי בעקבות התאונה נותרה לו נכות צמיתה ונכותו התפקודית אף גבוהה מנכותו הרפואית. התובע עותר לפיצוי בגין הפסד שכר בעבר ובעתיד, עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד, הפסדי פנסיה וכאב וסבל.
6. לטענת הנתבעת דין התביעה להדחות. הנתבעת מודה, כי עסקינן בתאונת דרכים אך מכחישה חבותה לפצות את התובע, מאחר ולטענתה, בעת התאונה התובע נהג באופנוע בעת שהיה בפסילה ו/או שלילה ולא היה בידו רישיון נהיגה תקף לאופנוע ועל כן אין כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה. בנוסף, מכחישה הנתבעת את נזקיו הנטענים של התובע וקיום קשר סיבתי בינם לבין התאונה נשוא התובענה. כן טוענת, כי מאחר ועסקינן בתאונת עבודה הרי שהוצאותיו הרפואיות של התובע כוסו או יכוסו על ידי המל"ל.

ראיות

1. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, של הגב' משאייב סוניה (להלן: "משאייב")- אמו של התובע ושל מר בוריס רבייב (להלן: "רבייב)- אחיינו של התובע. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון ומסקנות

1. בין הצדדים אין מחלוקת, כי התובע היה מעורב בתאונה וכי עסקינן בתאונת דרכים. המחלוקת הינה בשאלה, האם קיים כיסוי ביטוחי ואילו נזקים נגרמו לתובע בעקבות התאונה.
2. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפני מצאתי, כי דין התביעה להתקבל, מהנימוקים שיפורטו.
3. אין מחלוקת, כי בתקופה הרלוונטית לתובענה רישיונו של התובע לא היה בתוקף לאחר שהוא לא התייצב לבדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים. המחלוקת הינה, האם התובע היה מודע לכך אם לאו ומה ההשלכות של זה על התביעה בה עסקינן.
4. התובע נשאל האם יש לו רישיון נהיגה והשיב בחיוב. התובע העיד, כי בשנת 96, בהיותו בן 16, הוא הוציא רישיון נהיגה ראשון על אופנוע 50 סמ"ק ולאחר מכן הוציא רישיון על אופנוע 500 סמ"ק ואז נשפט וקיבל שלילה למשך שנתיים ולאחר מכן הוציא רישיון חדש. לטענתו, בפעם הראשונה היה לו רישיון לאופנוע 50 סמ"ק, בפעם השנייה לאופנוע 500 סמ"ק ורכב ובפעם השלישית אינו זוכר (עמ' 11 ש' 20-30).
5. לשאלה, מתי הייתה הפעם הראשונה בה נבדק התובע במכון הרפואי לבטיחות בדרכים הוא השיב, כי למיטב זכרונו זה היה סביב שנת 2003. התובע נשאל, האם הסיבה לבדיקה אז הייתה העובדה ששללו לו את הרישיון לפני כן בגלל הפריצות לרכבים והשיב, כי אינו יודע מדוע נבדק. לטענתו, מנהלת משרד הרישוי החליטה שהיא מזמנת אותו למכון הרפואי והוא לא יודע את הסיבה לכך. התובע הוסיף, כי הם לא אומרים את הסיבה (עמ' 13 ש' 12-16). התובע אישר, כי כאשר הורשע בפריצה לרכבים, נהיגה ללא רישיון ושימוש בלא רשות שללו לו את הרישיון לשנתיים. נטען בפניו, כי במסגרת ההליך האמור בית המשפט קבע, כי בכדי לחדש את הרישיון הוא יצטרך לעבור בדיקות פסיכולוגיות. התובע השיב, כי הדבר לא זכור לו. לטענתו, הוא לא נשפט על זה ולא זכור לו שבכתב האישום כתוב שעליו להגיע למכון הרפואי (עמ' 13 ש' 17-24).
6. בשלב זה אציין, כי אף אם ייקבע, כי אין ממש בטענת התובע לפיה לא היה מודע לקביעת בית המשפט בעניין, הרי שאין בכך כדי לשלול טענתו לפיה לא ידע, כי במועד הרלוונטי לתאונה רישיונו לא היה בתוקף. אף אם התובע ידע שעליו לעבור בדיקות פסיכולוגיות בכדי לחדש את רישיונו הרי שאין מחלוקת, כי הוא עבר בדיקות כאמור ורישיונו חודש. אין בעובדה שהתובע היה מודע לדרישה זו בכדי ללמד, כי היה מודע לסיבות בגינן זומן לבדיקה בשנת 2007 ולהשלכות של אי התייצבותו לבדיקה, כפי שיפורט בהמשך.
7. במהלך עדותו נטען בפני התובע, כי מתיקו במכון הרפואי עולה שהוא עשה 4,5 בדיקות במכון הרפואי. התובע השיב, כי הוא זוכר שלוש בדיקות. הוא נשאל מדוע הגיע לבדיקות והשיב, כי מנהלת משרד הרישוי החליטה שהיא שולחת אותו לבדיקות וכי אין סיבה ולטענתו, היא טעתה. התובע נשאל, באשר לפעמים בהן זומן ולא הגיע והשיב, כי המועד לא התאים לו. הוא אישר, כי אם המועד התאים לו הוא הלך לבדיקה. התובע נשאל, מדוע הלך לבדיקה והאם יכול היה לא ללכת והשיב, כי אם לא היה הולך הוא לא היה מקבל את רישיון הנהיגה שלו. הוא טען, כי לפי חוות דעתו של המכון הרפואי רק ככה הוא יכול להוציא רישיון (עמ' 16 ש' 3-13).
8. כאמור לעיל, אין בעובדה שהתובע היה מודע לכך שהתייצבותו לבדיקות הכרחית בכדי שיקבל רישיון נהיגה בכדי ללמד, כי היה מודע לנסיבות בגינן זומן לבדיקה הרלוונטית, אליה לא התייצב. בכדי שתתקבל הטענה לפיה התובע היה מודע לכך שרישיונו לא היה בתוקף לא די בכך שהתובע היה מודע לזה שעליו להתייצב במכון הרפואי. תחת זאת, יש להראות, כי התובע קיבל את הזימון הרלוונטי, כי היה מודע לכך שאלמלא יתייצב רישיונו יפסל וכי קיבל הודעה באשר להתליית רישיונו.
9. התובע נשאל מה היו התוצאות בפעם הראשונה שנבדק והשיב, כי קיבל רישיון רק על אופנוע 50 סמ"ק לניסיון בכדי לראות איך הוא מתנהג בכביש ואז היה עליו לעבור בדיקה נוספת בכדי שיחליטו אם אפשר לתת לו רישיון לאופנוע כבד, רכב או משאית (עמ' 13 ש' 25-27). התובע העיד, כי נבדק במכון לבטיחות בדרכים שלוש פעמים וכי הפעם האחרונה הייתה ב- 24.6.12. הוא נשאל מדוע נבדק שם והשיב, כי נבדק משום שביקש רישיון למשאית, מלגזה ואופנוע כבד (עמ' 13 ש' 28-31).
10. נטען בפני התובע, כי בשאלון שנשלח עליו הוא נשאל לגבי בדיקות קודמות במכון והוא השיב, כי סביב שנת 2003 אישרו לו רישיון לרכב פרטי. התובע השיב, כי בשנת 2003 לא אישרו לו רישיון לרכב פרטי וכי הוא זוכר שהפסיכולוגית אמרה לו שהיא מאשרת לו רק רישיון לאופנוע 50 סמ"ק בכדי לראות במשך שנה איך הוא מתנהג, לראות אם יש עבירות תנועה ושהוא לא מסכן חיי אדם. התובע נשאל מה היה במשך השנה הזו והשיב, כי אינו זוכר האם ביקש או ששלחו לו לקבל רישיון לאופנוע כבד ולרכב. לטענתו, הוא נבדק ואחר כך אושר לו רישיון לאופנוע כבד ולרכב פרטי (עמ' 14 ש' 1-8).
11. נטען בפני התובע, כי בסעיף 13 לתצהירו טען שלא ידע שהרישיון שלו הותלה ונשאל האם משמעות המונח ידועה לו, התובע השיב, כי הכוונה שאם לא יגיע למקום מסוים הרישיון שלו יילקח ושהוא אמור לעבור בדיקות (עמ' 17 ש' 8-9). התובע אישר, כי בשנים 2002 ו- 2003 הוא נבדק בכדי לחדש את הרישיון ושב והעיד, כי ניתן לו רישיון לאופנוע 50 סמ"ק לתקופה של שנה לניסיון. התובע נשאל האם הניסיון היה לשנה והשיב, כי אמרו לו שנה- שנתיים. הוא נשאל האם לאחר שנה זומן לבדיקה בכדי לראות, האם ניתן להאריך את הניסיון והשיב, כי זומן. לאחר מכן טען התובע, כי אינו זוכר וכי יכול להיות. נטען בפניו כי אלמלא כן הרי שהרישיון לא היה בתוקף והוא שב וטען, כי יכול להיות. לשאלה האם לאחר שנה קיבל שוב שנת ניסיון השיב התובע, כי אמורים לשלוח לו זימון כל שנתיים בכדי שיבוא להיבדק במכון הרפואי אולם הם לא שולחים כל שנתיים אלא מתי שהם רואים לנכון (עמ' 15 ש' 5-17).
12. התובע נשאל, האם בכל הפעמים שהוא נבדק במכון הרפואי מישהו שלח לו מכתב ובו היה כתוב את תאריך הבדיקה והוא הגיע לבדיקה בתאריך שרשום והשיב בחיוב. התובע העיד, כי את כל המכתבים הוא קיבל בדואר רגיל לכתובתו. הוא נשאל האם הגיע לכל בדיקה אליה זומן והשיב, כי אם התאריך לא היה מתאים לו הוא היה מתקשר ודוחה והיו שולחים לו מועד חדש והוא היה מגיע (עמ' 15 ש' 24-32).
13. עדות התובע לפיה היה מתייצב לכל הבדיקות אליהן זומן ולחלופין היה מבקש, כי ייקבעו לו מועד חדש ובו התייצב לבדיקה לא נסתרה. יש בעדות זו בכדי ללמד על התנהלות התובע ולתמוך בטענתו באשר לנסיבות בגינן לא התייצב לבדיקה בשנת 2007, כפי שיפורט בהמשך בהרחבה.
14. התובע הופנה לכך שבתצהירו טען, כי לאחר שהגיש בקשה לרישיון למשאית הוא זומן לבדיקה ונשאל לאיזו כתובת נשלח הזימון והשיב לכתובת מגוריו (עמ' 11 ש' 31-33). התובע נשאל, האם זו הפעם הראשונה שביקש רישיון על משאית והשיב בשלילה. מאחר שחושב שזו הייתה הפעם השנייה. עוד הוסיף, כי בעבר לא קיבל רישיון על משאית וכי זה שיקול של המכון הרפואי והוא אינו יודע את הסיבה (עמ' 12 ש' 1-3). נטען בפניו, כי בתצהיר טען, כי הוא זומן לבדיקה והתאריך לא התאים לו. התובע אישר טענה זו (עמ' 12 ש' 4-5). התובע העיד, כי קיבל זימון אחד ובהמשך הוסיף, כי קיבל את הזימון הראשון (עמ' 12 ש' 8-9).
15. נטען בפני התובע, כי הזימון הראשון היה לתאריך 14.2.07 והתובע השיב, כי הפעם הראשונה הייתה בשנת 2003. התובע נשאל האם זכור לו שבשנת 2007 הוא זומן ב- 14.2.07 והזימון הגיע בדואר רגיל והשיב, כי יכול להיות וכי אינו זוכר. נטען בפניו, כי ב- 4.3.07 נשלח זימון נוסף והפעם בדואר רשום והשיב, כי לא קיבל את הזימון האמור למרות שבדרך כלל הוא לוקח דואר רשום שמגיע (עמ' 13 ש' 1-8).
16. טענת התובע לפיה לא קיבל את הזימון אמינה בעיניי. אין מחלוקת, כי לא הוגש לתיק בית המשפט אישור באשר לשליחת הזימון האמור. כאמור לעיל, התובע זומן מספר פעמים לבדיקות על ידי המכון הרפואי וככל שהיה בידו להתייצב עשה כן וככל שהמועד לא התאים לו הוא ביקש דחייה. סביר בעיניי, כי ככל שהתובע היה מקבל את הזימון האמור, הוא היה פועל באותו אופן ומתייצב לבדיקה או מבקש לדחותה למועד אחר, כפי שעשה בעבר.
17. התובע אישר, כי התקשר למשרד הרישוי וביקש לדחות את מועד התייצבותו (עמ' 12 ש' 10-11). נטען בפניו, כי הוא טען שהמכון לבטיחות בדרכים הוא זה שזימן אותו והוא נשאל מדוע בנסיבות אלו הוא התקשר למשרד הרישוי והשיב, כי בפעם השנייה הוא ביקש אבל הם זימנו אותו (עמ' 12 ש' 10-14). לאחר שנשאל שוב מדוע פנה למשרד הרישוי בכדי לדחות את הבדיקה, לאור טענתו, כי מי שזימן אותו היה המכון לבטיחות בדרכים, השיב, כי הזימון הראשון היה בשנת 2003 ואז הוא זומן על ידי המכון לבטיחות בדרכים. הוא נשאל מי זימן אותו בשנת 2007 והשיב, כי הוא ביקש והמכון הרפואי זימן אותו. הוא נשאל פעם נוספת מדוע פנה למשרד הרישוי, ככל שזומן על ידי המכון הרפואי, והשיב, כי פנה למכון הרפואי בכדי לבטל את התאריך. נטען בפניו, כי בתצהירו הוא טען כי פנה למשרד הרישוי בכדי לדחות את המועד. התובע השיב, כי התכוון למכון הרפואי וכי מבחינתו המכון הרפואי ומשרד הרישוי זה אותו גוף (עמ' 12 ש' 10-29). התובע נשאל כיצד ידע להתקשר למשרד הרישוי והשיב, כי הוא מחשיב את משרד הרישוי והמכון הרפואי כגוף אחד. התובע הוסיף, כי אף היום הוא עשה בחינות ודחה את המועד שלוש פעמים וכי רשום על הדף לאן להתקשר (עמ' 13 ש' 9-11).
18. עדות התובע בעניין זה אמינה בעיניי. מקובלת עליי טענתו לפיה הוא מתייחס למכון הרפואי ולמשרד הרישוי כאל גוף אחד ואינו מבחין ביניהם וכי פעל לשם דחיית זימוניו בהתאם לפרטים אשר הופיעו על הזימון שקיבל. אין מחלוקת, כי היה בידי התובע לטעון, כי אף את הזימון האמור לא קיבל ומכאן שכלל לא ידע על הכוונה לזמנו לבדיקה בשנה הרלוונטית. תחת זאת התובע טען, כי קיבל את הזימון וביקש לדחות את הדיון. עדותו בעניין זה הותירה עליי רושם אמין.
19. בתצהיר תשובות לשאלון, התובע טען שלמיטב זכרונו בשנת 2007 ביקש שיאשרו לו העלאת דרגת הרישיון לנהיגה במשאית אולם לא נבדק מאחר ולא קיבל מועד לבדיקה וזנח את עניין רישיון המשאית. בעדותו אישר, כי בשנת 2007 קיבל זימון והודיע שהמועד לא מתאים לו ושישלחו מועד חדש. התובע העיד, כי לא נשלח מועד חדש וכי העניין נזנח. לטענתו, זו הייתה בקשתו משום שהיה מעוניין להוציא רישיון על משאית (עמ' 16 ש' 14-17).
20. נטען בפניו, כי בבדיקה ממאי 2006 כתוב שנותנים לו רישיון ומומלץ שייבדק כעבור שנה. התובע השיב, כי אמרו לו, כי עליו להיבדק כעבור שנתיים. לאחר שהוצג לו המסמך הרלוונטי התובע אישר, כי צוין בו "כעבור שנה". נטען בפניו, כי מהאמור עולה, כי היה עליו לעבור ביקורת בשנת 2007. התובע השיב, כי זה אם היו מחליטים לשלוח לו הזמנה להיבדק במכון הרפואי וכי אם לא שולחים לו הזמנה הוא לא אמור להגיע. נטען בפניו, כי בשנת 2007 הוא קיבל הזמנה והתאריך לא התאים לו. התובע שב וטען, כי הגיש בקשה להוציא רישיון על משאית וטען, כי אחרי זה זה התגלגל (עמ' 16 ש' 18-27).
21. הוצג לתובע מסמך של ד"ר קליין, הרופא של המכון, בו כתוב, כי "בשנת 2006 פנה בבקשה לאישור נהיגה ברכב משא ונפסלה בקשתו בנסיבות דומות". התובע טען, כי לא קיבל את התשובה האמורה וכי לא קיבל כלום. עוד נטען בפניו, כי במסמך כתוב כי במרץ 2007 נשלחו לתובע שני זימונים כדי להעריך את הכשירות שלו לנהיגה. נטען בפניו, כי הזימון לא היה קשור למשאית אלא לזה שבהתאם לבדיקה משנת 2006 היה עליו להגיע לבדיקה נוספת שנה לאחר מכן. בתגובה טען התובע, כי אם אלו פני הדברים הרי שאינו מבין איך הוציא רישיון רכב ב- 1.1.07. התובע הוסיף, כי אינו יודע מה כתוב וכי לא הראו לו כלום ולא נתנו לו תשובות. לטענתו, הוא שאל מדוע עליו להגיע למכון הרפואי ולא השיבו לו. עוד טען, כי המידע שהוצג לפניו בעדותו הוסתר ממנו (עמ' 16 ש' 28-31, עמ' 17 ש' 1-7).
22. עדות התובע הותירה עליי רושם אמין. התרשמתי, כי התובע התייצב לבדיקות אשר נקבעו לו במכון הרפואי, ולחלופין ביקש לקבוע מועד בדיקה חדש כאשר המועד שנקבע לא התאים לו. לא נסתרה טענתו לפיה המידע אשר הוצג לו במהלך עדותו לא נמסר לו וכי הוא לא נחשף למלוא החומר הרלוונטי. התובע היה מודע לכך שעליו להגיע למכון הרפואי בכדי להוציא רישיון והוא פעל בהתאם. התרשמתי, כי יש ממש בטענתו לפיה סבר, כי עליו להתייצב ככל שיזמנו אותו וכי הוא אינו מנוע מלעשות שימוש ברישיונו ככל שלא יזמנו אותו לבדיקה נוספת. ברי, כי אין לדרוש מהתובע להתייצב על דעתו למרות שלא קיבל זימון. כמו כן, התובע הגיש בקשה להוצאת רישיון על משאית והתרשמתי, כי סבר שבשל בקשה זו הוא זומן לבדיקה נוספת במכון הרפואי. התובע ביקש לדחות את מועד הזימון ולאחר שלא קיבל זימון נוסף ולאור העובדה שזנח את רצונו להוציא רישיון על משאית הוא סבר, כי אינו צריך להתייצב לבדיקה וכי אין בכך בכדי להשליך על רישיון הנהיגה אשר ניתן לו בעבר. לא הוכח לי, כי התובע היה מודע לכך שבקשתו לקבלת רישיון נהיגה על משאית נדחתה וכי זימונו אינו קשור לבקשה האמורה.
23. לאור עדות התובע, אשר לא נסתרה ואשר מצאתיה סבירה, הרי שקיים, לכל הפחות, ספק באשר לשאלה האם התובע היה מודע לכך שבמועד התאונה רישיונו לא היה בתוקף. לא הוכח לי, כי התובע קיבל הודעה באשר לשלילת רישיונו או כי היה מודע לכך שזו התוצאה של אי התייצבותו לבדיקה בשנת 2007. כאמור, קיים ספק באשר לידיעת התובע באשר לסיבות בגינן זומן לבדיקה בשנת 2007. ככל שהתובע סבר, כי זומן בעקבות בקשתו להוצאת רישיון נהיגה על משאית הרי שלא היה בידו לדעת, כי בשל אי התייצבותו ייפסל רישיונו. לאור הפסיקה הנוהגת, הספק האמור פועל לטובת התובע. לעניין זה רלוונטית אף העובדה שרישיונו של התובע לא היה בתוקף בשל עניין טכני בלבד ולא בשל העובדה שהתובע נמצא לא כשיר להחזיק ברישיון נהיגה. לפיכך, איני מקבלת את טענת הנתבעת באשר להיעדר כיסוי ביטוחי במועד התאונה.

הנזק

כאב וסבל

1. עסקינן בתאונת דרכים אשר הוכרה כתאונת עבודה. וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי אשר בדקה את התובע קבעה לו נכות זמנית בשיעור של 100% מיום 14.7.08 ועד ליום 31.8.08 ונכות זמנית בשיעור של 50% מיום 1.9.08 ועד ליום 28.2.09. כמו כן, נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% מיום 1.3.08. התובע אושפז מיום 13.4.08 עד ליום 17.4.08 ובהמשך אושפז בשנית מיום 12.5.08 ועד ליום 21.5.08.
2. לאור נכותו הצמיתה, גילו של התובע ותקופת אשפוזו זכאי התובע לפיצוי משוערך להיום בגין ראש נזק זה בסך 24,234 ₪.

הפסד השתכרות לעבר

1. התובע צירף לתצהירו טופסי 106 של השנים 2007, 2008 ו- 2009 ולא צירף את הטפסים של שנת 2010 ו- 2011 לטענתו, מאחר ויכול להיות שעו"ד לא ביקש או שעוד לא היו קיימים. כך שאין נתונים עדכניים לגבי השתכרות התובע. התובע נשאל האם יש ממש בטענתו לפיה שב לעבודה ב- 1.7.09 והשיב, כי אינו זוכר תאריך מדויק. נטען בפניו, כי נכותו הזמנית על פי המל"ל הייתה עד ה- 1.3 בתגובה השיב התובע, כי ישב בבית משום שעדיין היה פצוע וחזר לעבוד משום שלא הייתה לו ברירה (עמ' 18 ש' 25-33). התובע העיד, כי חזר לעבוד באותו מקום בו עבד טרם התאונה. התובע טען, כי אינו זוכר מתי סיים לעבוד שם וכי מצא עבודה עם משכורת יותר גבוהה ויותר טובה (עמ' 19 ש' 1-5).
2. התובע אישר, כי בינואר 2010 התחיל לעבוד בחברה בשם א.י. לביא בע"מ בתור שליח. הוא העיד, כי צירף תלושי שכר שלו משם עד אוגוסט 2010. התובע נשאל עד מתי עבד שם והשיב, כי עד מרץ וכי אינו זוכר את השנה. הוא נשאל מדוע הפסיק לעבוד שם בסוף 2010 והשיב, כי לא רצו לשלם לו את השכר המגיע לו וכי עבר למקום יותר טוב מבחינת תנאים. נטען בפניו, כי לפי הדיווח של המל"ל בין ינואר 2011 ליוני 2011 לא יודעים מה עשה והשיב, כי עבד בחברת שליחויות Y.D.M. נטען בפניו, כי החל לעבוד שם ביוני 2011 והוא נשאל מה עשה מינואר 2011. התובע השיב, כי נראה לו שלא עבד חודשיים. בהמשך טען, כי לא עבד כל התקופה. לאחר מכן העיד, כי אינו זוכר וכי יכול להיות שעבד בפיצרייה. נטען בפניו, כי הוא העיד שעזב את החברה בה עבד משום שמצא מקום טוב יותר. התובע השיב, כי עזב משום שלא שילמו לו את מה שמגיע לו. התובע העיד, כי עליו לבדוק תלושים וכי זה קצת מבלבל (עמ' 19 ש' 6-21). לטענתו, הוא עבד חצי שנה ב- Y.D.M ולאחר מכן לא עבד חודשיים שלושה משום שהתחתן והייתה לו בעיה עם המעסיק ולאחר מכן החל לעבוד בפיצריה אחרת (עמ' 19 ש' 22-27).
3. התובע העיד, כי הוא עובד בפיצרייה ממרץ 2012 (עמ' 20 ש' 3-4). התובע נשאל כמה הוא משתכר במקום עבודתו הנוכחי והשיב, כי זה לא מדויק ולטענתו לא קיבל תלוש שכר וכי התלוש אצל המעביד. התובע נשאל, האם לא קיבל אף תלוש מאז שהחל לעבוד בחודש מרץ 2012 והשיב, כי לא קיבל וכי זה במחשב של המעביד וזה לא מעניין אותו אלא המשכורת (עמ' 20 ש' 5-10).

1. התובע לא הוכיח טענתו לפיה שב לעבוד רק בחודש יולי 2009. כאמור, ב-1.3.09 נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%. התובע לא הוכיח, כי מהמועד האמור ועד לחודש יולי 2009 לא היה בידו לשוב למעגל העבודה. לאור אחוז הנכות הצמיתה אשר נקבעה לתובע הרי שטענתו בעניין זה אינה סבירה בעיניי.
2. התובע העיד, כי שב לאותו מקום עבודה בו עבד טרם התאונה וכי בהמשך עבר למקום עבודה אחר בו קיבל תנאים טובים יותר. ברי, כי עדות זו רלוונטית לטענת התובע באשר להפסדי השתכרותו בעקבות התאונה. כמו כן, התובע לא המציא תלושי שכר ממקום עבודתו הנוכחי ואף לא היה בידו להעיד באשר לגובה שכרו כיום.
3. מתלושי השכר אשר צורפו לתיק עולה, כי שכרו הממוצע של התובע בשנה שקדמה לתאונה עמד על סך של 3,839 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 4,428 ₪. איני מקבלת טענת התובע לפיה יש לחשב את הפסדי השתכרותו בהתאם לשכר הממוצע במשק. התובע, יליד 3.8.80, היה כבן 28 במועד בו התרחשה התאונה נשוא התובענה. אין עסקינן בקטין או בצעיר אשר טרם גיבש את דרכו המקצועית. כמו כן, התובע לא טען או הוכיח, כי המסלול המקצועי בו ביקש לצעוד נקטע בשל התאונה נשוא התובענה. לאחר התאונה שב התובע לעבוד כשליח, כפי שעבד טרם התאונה. לא שוכנעתי, כי אלמלא התאונה היה התובע בוחר בנתיב מקצועי שונה אשר נמנע ממנו בשל נכותו בעקבות התאונה. בעניין זה הועלתה טענה לפיה התובע מנסה להוציא רישיון נהיגה במשאית ומכך ניתן ללמוד שהוא מנסה להתקדם. אין בטענה האמורה בכדי ללמד, כי יש לחשב את הפסדיו של התובע בהתאם לשכרו של נהג משאית. אין מחלוקת, כי ככל שהתובע מנסה לפעול בנדון הרי שהדבר מלמד שהתאונה לא מונעת ממנו להתקדם בעבודתו.
4. כמו כן, התובע לא הוכיח טענתו לפיה נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית. סבורני, כי אופי עבודתו של התובע, אליה שב לאחר התאונה ובה הוא עובד עד היום והעובדה ששכרו של התובע עלה מאז התאונה, תומכים בעמדתי בעניין זה.
5. התובע שהה בתקופת אי כושר למשך שלושה חודשים בהמשך נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 100% מיום 14.7.08 ועד ליום 31.8.08 ונכות זמנית בשיעור של 50% מיום 1.9.08 ועד ליום 28.2.09. סביר בעיניי, כי בתקופות האמורות לא היה בידי התובע לשוב לעבודתו. אופי עבודתו של התובע מחזק את התרשמותי לפיה אף בתקופה בה נקבעה לו נכות בשיעור של 50% לא היה בידו לשוב לעבודתו.
6. הנה כי כן, בגין התקופה מיום התאונה 13.4.08 ועד ליום 28.2.09 ובמשך 10.5 חודשים זכאי התובע לפיצוי בסך 46,494 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה סך של 50,154 ₪.
7. ביום 1.3.09 נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%. לאור האמור לעיל ולאור העובדה שהתובע לא המציא אסמכתאות באשר לנתוני השתכרותו ולאור העובדה שמשכורתו של התובע לא השתנתה ובהמשך אף עלתה על פי עדותו מצאתי לקבוע לתובע פיצוי גלובאלי מהמועד האמור ועד למתן פסק הדין בסך 8,000 ₪. סכום זה לוקח בחשבון את התקופות בהן לא עבד התובע מאז התאונה ועד מועד פסק הדין.
8. הנה כי כן, התובע זכאי לפיצוי בסך של 58,154 ₪ בגין ראש הנזק שבכותרת.

הפסד השתכרות לעתיד

1. לאור שכרו של התובע טרם התאונה, כמפורט לעיל, עתיד, לכאורה, להיגרם לתובע נזק כדלקמן:

115,057=4,428x 10%x259.8413

עם זאת, לאור שובו של התובע לאותה עבודה בה עבד טרם התאונה והעובדה שעם שובו למעגל העבודה הוא קיבל את אותו שכר ובהמשך אף עבר לעבודה עם תנאים טובים יותר, כפי שעולה מעדותו וכן, לאור שיעור נכותו מצאתי, כי אין לפסוק לתובע פיצוי בהתאם לחישוב אריתמטי בראש נזק זה. לאחר שהבאתי את כל הנתונים הרלוונטיים בחשבון, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של כ- 70% מחישוב אריתמטי בסך 80,000 ₪.

אובדן פנסיה

1. כאמור לעיל, מצאתי, כי בשל פגיעתו תפגע יכולת ההשתכרות העתידית של התובע ועתיד להיגרם לו הפסד השתכרות לעתיד בשיעור של 80,000 ₪. בהתאמה לגריעה בשכרו, יפגעו אף ההפרשות בעבור תנאים סוציאליים ופנסיה אשר מעבידו של התובע יהיה חייב להפריש על פי חוק. אני מעריכה את הפסדו של התובע בגין ראש נזק זה בשיעור 8% מהפיצוי בגין אובדן השתכרות לעתיד, כמפורט לעיל, ובסך הכל 6,400₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

1. התובע טוען, כי בעקבות התאונה נגרמו ויגרמו לו הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים וכן הוצאות רפואיות.
2. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). כמו כן, בענייננו עסקינן בתאונת עבודה והתובע זכאי להחזרי הוצאות מהמוסד לביטוח לאומי.
3. התובע נשאל, האם ביקש מהמל"ל החזרים בגין ההוצאות הרפואיות אשר נגרמו לו, לטענתו, והשיב, כי ביקש חלק. התובע טען, כי קיבל חלק מההוצאות. התובע נשאל האם יש לו אישורים על מה קיבל ומה לא והשיב, כי הוא מאמין שהקבלות נזרקו לפח. הוא נשאל מדוע לא צירף חלק מהקבלות לתצהירו והשיב, כי אינו יודע האם צירף לתצהירו אולם צירף לביטוח לאומי ולקופת חולים. התובע העיד, כי חלק קיבל מהמל"ל וחלק מקופת חולים וטען כי אינו יודע כמה בדיוק קיבל (עמ' 20 ש' 11-20).
4. התובע לא הוכיח, כי יזקק לטיפולים רפואיים בעתיד בעקבות התאונה. כמו כן הוא לא הוכיח, כי הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק או יזקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. התובע לא צירף ראייה כלשהי לשם הוכחת טענתו באשר להוצאות אשר נגרמו לו בעבר בעקבות התאונה, זאת על אף העובדה שעל כתפיו מוטל הנטל להוכיח את הנזק האמור, אשר כבר התגבש. כמו כן, התובע לא פירט ולא הוכיח את שיעור ההחזרים שקיבל בגין הוצאותיו. באשר להוצאות הנסיעה, ועל דרך האומדן, אני מעריכה את הפיצוי לתובע בראש נזק זה בסך 1,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי בשל מצבו ומגבלותיו בעקבות התאונה הוא נזקק לעזרת צד שלישי. בעניין זה העידו אמו ואחיינו של התובע.
2. התובע העיד, כי אמו לא עובדת הרבה שנים וכי במועד התאונה היא לא עבדה (עמ' 20 ש' 21-24). כן העיד, כי האחיין שלו היה בן 18 במועד התאונה וכי כיום הוא בצבא וגר לידם (עמ' 20 ש' 25-32). התובע אישר, כי לטענתו הוא נזקק לעזרה ממשית מהזולת כמעט בכל תחומי החיים לרבות פעולות יום יומיות, רחצה ולבישה. התובע אישר, כי זה כולל גם אכילה וטען, כי לא היה יכול לקום מהמיטה והיה צריך שיביאו לו את האוכל. נטען בפניו שבסיכומי אשפוז ובכל המקומות כתוב שהוא נעזר בקביים. בתגובה טען התובע, כי בחודשיים וחצי- שלושה הראשונים היה כסא גלגלים. לטענתו, היו צריכים ללמד אותו איך ללכת על קביים (עמ' 20 ש' 33, עמ' 21 ש' 1-6).
3. אמו של התובע העידה, כי היא פנסיונרית. היא נשאלה, האם עבדה במועד התאונה והשיבה, כי יצאה לפנסיה בגיל 61. כן העידה, כי היא ילידת 10.10.45 (עמ' 22 ש' 24-25, 32-33, עמ' 26 ש' 1-2). נטען בפניה, כי כאשר התובע השתחרר מבית חולים אלישע נכתב שהוא עצמאי ברוב פעולות היום יום. בתגובה טענה, כי הוא לא היה עצמאי. לטענתה, הוא היה בבית במיטה והיא הייתה עוזרת לו. היא העידה, כי הוא היה בכסא גלגלים ולפעמים היא הייתה הולכת לקופ"ח בשביל תרופות. אמו של התובע אישרה, כי עזרה לו לאכול וטענה, כי לפעמים היה לו קשה והוא לא הרגיש טוב. היא נשאלה האם התובע היה יכול לאכול לבד והיא רק הייתה מביאה לו את האוכל והשיבה בחיוב. לטענתה, הוא לא היה קם ולא יכול היה לזוז. אמו של התובע טענה, כי גם עכשיו לפעמים בלילות יש לו כאבים חזקים והוא בוכה וצועק. היא נשאלה, האם לפני התאונה התובע בישל לבד והשיבה בחיוב (עמ' 23 ש' 3-12). אמו של התובע העידה שאין לה רישיון נהיגה. היא נשאלה למה התכוונה כשטענה במסגרת תצהירה שהיא עזרה לתובע בניידות. בתגובה שאלה מה זה ניידות. לאחר שנשאלה שוב טענה, כי הייתה מסיעה את התובע בכסא גלגלים (עמ' 23 ש' 15-21). היא העידה, כי הם מתגוררים בקומת קרקע וכי אין להם מדרגות (עמ' 23 ש' 23).
4. אמו של התובע אישרה, כי רבייב היה מגיע בכדי לעזור לתובע להתרחץ. היא נשאלה האם היא הייתה עושה את כל השאר והשיבה בחיוב (עמ' 23 ש' 24-27). רבייב נשאל האם היה תלמיד יב' במועד התאונה והשיב בשלילה. לטענתו, בתקופה הרלוונטית עבד בעבודות מזדמנות (עמ' 24 ש' 26-27). נטען בפני רבייב, כי בתצהירו הוא ציין שהוא עזר לתובע אחרי התאונה בסמוך לתאונה ובמשך כל תקופת האשפוז. הוא נשאל כמה זמן זה בסמוך והשיב, כי עזר לתובע כל הזמן וכי אינו יודע להעריך זאת בזמנים. רבייב נשאל באיזה שעות של היום היה עוזר לתובע והשיב, כי כאשר היה פנוי. הוא נשאל במה עזר לתובע מלבד מקלחת והשיב, כי היה עוזר לו במקלחת, שירותים, הליכה בבית ממקום למקום וכי היה לוקח אותו עם כסא גלגלים, ומרים אותו למיטה ולמקלחת (עמ' 24 ש' 32-33, עמ' 25 ש' 1-6).
5. רבייב נשאל האם יש לו רישיון נהיגה והשיב, כי על טרקטור. הוא נשאל כיצד עזר לתובע בניידות והשיב, כי אינו מבין את המילה. בהמשך טען, כי התכוון שהסיע את התובע בכסא גלגלים בבית ממקום למקום (עמ' 25 ש' 7-12).
6. לאוד העדויות האמורות ולאור העובדה שלא הוכח לי שנגרם למי מהמיטיבים של התובע חיסרון כיס בשל העזרה שהושיטו לתובע וכן לאחר שהתרשמתי, כי חלק מהעזרה שניתנה לא חורגת מעזרה רגילה של בני משפחה, יחד עם זאת לאור תקופת אי הכושר שנקבעה לתובע ממועד התאונה ועד ליום 31.8.08 ובהמשך נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 50% מיום 1.9.08 ועד ליום 28.2.09 מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 12,000 ₪ בראש נזק זה בגין העזרה לה סביר,כי נזקק בתקופה האמורה החורגת מעזרה רגילה של בני משפחה.

התוצאה

1. הנה כי כן, לא שוכנעתי שהתובע היה מודע להתליית רישיון נהיגתו במועד התאונה. טענתו לפיה סבר, כי זימונו לבדיקה בשנת 2007 נבע מבקשתו להוציא רישיון נהיגה על משאית אמינה בעיניי. כאמור, הספק באשר למודעות התובע באשר למשמעות של אי התייצבותו לבדיקה והתליית רישיונו פועלת לטובתו. לפיכך, הרי שאינני מקבלת טענת הנתבעת באשר להעדר כיסוי ביטוחי.
2. כאמור לעיל, בעקבות התאונה נגרמו ועתידים להיגרם לתובע הפסדים בסך של 181,788 ₪. מהסכום האמור יש לנכות תגמולי מל"ל אשר שולמו לתובע בשיעור של 63,296 ₪ משוערכים להיום.
3. לפיכך, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 118,492₪, בגין נזקיו אשר נגרמו בעקבות התאונה נשוא התובענה. בנוסף, מחייבת את הנתבעת בשכר טירחת עו"ד בשיעור 13% וכן החזר אגרה ששולמה משוערכת להיום. הנתבעת תישא ביתרת האגרה החלה בתיק.
4. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ב, 02 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.