פתיח

1. ענייננו בשאלה - האם קיבל מר נאווים אברמוביץ' ז"ל (להלן: המנוח או התובע), אשר עבד כמאבטח באתרים שונים מטעם חברת "כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ" (להלן: הנתבעת או החברה), זכויות שונות מתחום משפט העבודה המגן, במלואן, ובמיוחד - האם היה זכאי לתשלום חלופי לקצבת נכות, עקב מצבו הרפואי ואי ביטוחו בקרן פנסיה, מכח צו הרחבה בענף השמירה.
2. הצדדים היו חלוקים גם באשר להיקף המשרה - האם המנוח עבד 100%, כטענתו, או רק 80%, כטענת הנתבעת. טענותיהם הסתמכו על המשתקף מתלושי השכר, אשר הוסכם, שהרישום בהם מצביע על הסכום ששולם למנוח במהלך העסקתו; עוד הסכימו, כי אין צורך בחקירות על התצהירים שהוגשו - על ידי המנוח, מחד, ומנכ"ל הנתבעת מאידך - וביקשו לסכם בכתב, על יסוד כל המסמכים שבפני בית-הדין [עמ' 4 לפרוטוקול].
3. כמן כן, הסכימו הצדדים, שעל יחסיהם חל צו ההרחבה בענף השמירה, ולא הסכם קיבוצי מיוחד, שצורף לתצהיר המנוח [עמ' 4, ש' 22 (נוסח ראשוני, מיום 30.12.73, צורף כנספח א' לסיכומי הנתבעת, להלן: צו ההרחבה)]; מדובר בנוסח צו הרחבה שהיה תקף עד החלפתו - לאחר סיום יחסי העבודה - ביום 14.7.09, בצו הרחבה חדש בענף השמירה, שהרחיב הסכם קיבוצי בענף, מיום 2.11.08.
4. נוכח הסכמות הצדדים, היה עלינו לבחון את טענותיהם, על בסיס העולה מהחומר המונח לפנינו, כאשר המחלוקת העיקרית להכרעה היא - האם היה צריך לבטח את המנוח בפנסיה "מקיפה", כטענתו, או בפנסיית "יסוד", בלבד, כטענת הנתבעת. לפני מתן פסק-דין זימנו את הצדדים לדיון, בחודש 3/13, על מנת לתת להם אפשרות להתייחס לנוסחים השונים של תקנות "מבטחים", אליהן מפנה צו ההרחבה, במועדים הרלבנטיים. לצערנו, התברר אז שהמנוח נפטר סמוך לפני כן - ביום 5.2.13 [תעודת פטירה צורפה להשלמת סיכומים מטעם עזבונו (להלן: העיזבון)].
5. נוכח שינוי המצב - הצענו לצדדים להידבר ולהגיע להבנה [החלטה בדיון מיום 17.3.13]. משלא צלח הדבר נקבע, כי העיזבון יבוא תחת המנוח, בתביעה שלפנינו, וניתנה לצדדים אפשרות להשלים סיכומיהם, בשל פטירת המנוח [החלטה מיום 19.5.13]. העיזבון השלים סיכומים ביום 29.5.13 ובהשלמה מטעם הנתבעת, מיום 17.6.13, נאמר בלאקוניות, כי היה צריך להגיש כתב תביעה מתוקן ומשלא נעשה כך "כל הסכומים והטענות בכתב התביעה אינם רלוונטיים."; "אין לתבוע כל סכום הנובע ממותו של המנוח" ויש לדחות את התביעה "בנסיבות אלו" [שם]. לטעמנו, יש לדחות עמדה זו של הנתבעת. משהעיזבון בא בנעלי המנוח - להבדיל מתביעות של שארים, אם קיימות, שהינן עצמאיות - היה צריך רק לעדכן את טיעוני הצדדים וחישוביהם, בהתאם למועד פטירת המנוח, ככל שיש לעובדה זו השפעה על הזכויות שנתבעו; משהנתבעת לא עשתה כן, יינתן לכך המשקל המתבקש, בפרק הדיון וההכרעה.
6. נקדים ונאמר - מצאנו שהנתבעת הפרה חובתה, מכח צו ההרחבה, לבטח את המנוח בביטוח להבטחת תנאים סוציאליים, על-פי תקנותיה של "מבטחים", שהקנו ביטוח פנסיוני "מקיף" - הן לפי תקנות "מבטחים הותיקה", שהן "התקנון האחיד", והן לפי תקנות "מבטחים החדשה". על כן, הנתבעת חייבת בנזקי המנוח, כתוצאה מהעדר ביטוח שהקנה לו זכאות לקצבת נכות, במועד הרלבנטי; באשר לזכויות הכספיות האחרות שנתבעו - קיבלנו את רוב תביעות המנוח, אם כי, לא במלוא הסכומים שנתבעו. נימוקינו יובאו להלן.

דיון והכרעה

1. מוסכם, שהמנוח הועסק ע"י הנתבעת החל מיום 1.1.06 ועבד בפועל עד סוף חודש 11/07, מועד בו אושפז בביה"ח רמב"ם בשל דלקת ריאות ואי ספיקת לב קשה, שגררו תקופה ממושכת של אשפוזים וטיפולים רפואיים, בה נעדר המנוח מעבודתו בנתבעת. הצדדים גם מסכימים, כי המנוח חזר לעבוד בחודשים 9/08 - 10/08, באופן חלקי, והמחלוקת ביניהם היא - האם יש לראות בכל התקופה האמורה, כתקופת העסקה רציפה אחת, כטענת המנוח, אם לאו, כטענת הנתבעת [עמ' 1, ש' 11]. נתייחס לכך בהמשך.

היקף המשרה

1. בסיכומי המנוח נערכה טבלה המפרטת את שעות עבודתו, בפועל, בתקופה מיום 1/06 עד 11/07, כולל, ולפי הנתונים בה, הועמד היקף משרתו על ממוצע שעות חודשי של 191 שעות; בהתאם - טען המנוח - שעבד מעל משרה מלאה; ואילו הנתבעת - שטענה שהמנוח עבד רק 80% משרה [עמ' 4, ש' 14], הסתפקה בתצהיר מטעמה בטענה למשרה חלקית, ללא כימות, ואף בסיכומיה לא הזכירה נתון זה, מפורשות, ולא התייחסה לאופן חישוב חלקיות המשרה הנטענת.
2. לאור האמור, אנו קובעים, כי - המנוח עבד במשרה מלאה, קרי - בהיקף 100% משרה, ויש לחשב את כל זכויותיו בהתאם לכך.

תקופת העבודה

1. המנוח טען - כי מעולם לא התפטר, שהפסקת עבודתו בנתבעת, בסוף חודש 11/07, נבעה מאבחון מצבו הרפואי, אשר גרר אשפוזים רבים, שהחלו אז ונמשכו בחודשים שלאחר מכן, ובפועל אישר לו רופא תעסוקתי לחזור לעבוד, באופן חלקי, רק בחודש 9/08. אולם, כשניסה לחזור לעבוד, הרופא התעסוקתי אמר לו שלא יוכל לעבוד יותר והוא הוגדר כנכה 100%, אך - "התובע לא התפטר בשום שלב והוא אף לא פוטר." [עמ' 1, ש' 19 - עמ' 2, ש' 2].

לדעתו, הרישום בתלוש השכר של חודש 9/08 - "תחילת עבודה 1.9.08" - נעשה בחוסר תום-לב, תוך התעלמות ממצבו הרפואי הקשה ומתקופת מחלה, שגובתה בתיעוד רפואי מתאים והיתה ידועה לנתבעת היטב. לעניין זה, המנוח הדגיש את העובדה, שכל אותה עת נותר בידו אקדח של הנתבעת, אשר הושב לה רק בתחילת שנת 2009, כאשר הרופאה התעסוקתית הבהירה לו, שאינו יכול לעבוד יותר [אישור ד"ר מרינה ינטין, מיום 20.1.09 - בנספחי תצהיר המנוח (להלן: אישור הרופאה התעסוקתית)].

1. מנגד, הנתבעת - מאשרת שהפסקת העבודה בפועל, בחודש 11/07, נבעה מאבחון מצבו הרפואי של המנוח, שחזר שוב לעבוד אצלה ועבד בתקופה 10/08-9/08 [ס' 33-32 לסיכומיה]; אולם, לטענתה - המנוח התפטר בחודש 1/08, נערך לו "גמר חשבון כדין", ולבקשתו חזרה וקיבלה אותו שנית לשורותיה, בחודש 9/08, כעובד חדש, שעבד כחודשיים עד התפטרותו בחודש 10/08 [ס' 13-12 לתצהיר מטעם הנתבעת]. על כן, לדעתה - מדובר בשתי תקופות עבודה נפרדות של המנוח אצלה וחישוב זכויותיו הכספיות השונות אמור להיגזר מכך.
2. הנתבעת לא פירטה בכתב-ההגנה, בתצהיר או בסיכומים שלה את נסיבות ה"התפטרות", ב-1/08, ולא הוצג לנו מכתב הפסקת עבודה - מהמנוח או ממנה - בשלב כלשהו לאחר התחלת מחלתו, בסוף שנת 2007, או סמוך לאחר מכן. אף לא צורף מטעם הנתבעת מסמך אחר המעיד על סיום יחסי העבודה, בחודש 1/08, כטענתה, או חוזה עבודה חדש, שנמסר למנוח בחודש 9/08, בו התחיל לעבוד כעובד "חדש", לגרסתה, או מסמך מסכם מחודש 10/08, שילמד על כך.

כל שהציגה הנתבעת הוא מכתב של מנהל סניף חיפה בנתבעת, מיום 13.1.09 [נספח א' לתצהיר מטעמה] - בו דחה טענות של המנוח, במכתב מיום 11.1.09 [שצורף לכתב התביעה], טען לסרוב המנוח לעבוד, ללא פרטים, ודרש את הנשק.

1. לפי התכתובת שלפנינו:

המנוח הוא שהחל את ההתכתבות בין הצדדים, במכתבו מיום 11.1.09, בו הנדון הוא: "קבלת מכתב פיטורים או החזרה מיידית לעבודה";

לגרסתו, כמשתקף במכתב הנ"ל, לאחר תקופה ארוכה בה נאלץ להיות מושבת מעבודה, בשל אשפוז בבתי-חולים, שב לעבודה חלקית ולאחר מספר ימים, מחודש 10/08, הנתבעת לא משלבת אותו בעבודה ולא קוראת לו לעבוד, על כן, ביקש מכתב פיטורים והסבר, כיצד הוא יכול להשיב לנתבעת את הנשק שבידיו;

המנוח הוסיף וכתב, אז, כי אם מעוניינים שהוא ימשיך לעבוד בנתבעת, הוא מבקש לעדכנו, כדי שיוכל לפנות לרופא על מנת לבחון את כמות השעות שהוא מאשר לו לעבוד ביום, וכך סיים את פנייתו - "במידה ותתעלמו גם ממכתבי זה, אבין שהחלטתם לפטר אותי, ואגיע בעצמי בעוד 30 ימים להשיב במשרדכם את הנשק שבידיי ואפעל בהתאם לחוק כדי לקבל את כל מה שמגיע לי." [שם, ס' 7].

בתשובת הנתבעת, מיום 13.1.09, כאמור לעיל, ניתנה גרסה עובדתית מסוימת, לפיה - לאחר סיום מחלתו (ללא תאריך), המשיך המנוח להיות בבית ואף זכה לנכות מסוימת מהביטוח הלאומי, רצונו "לשוב לעבודה" התקבל בברכה, אלא, שאז רצה לעבוד במשרה מלאה ולקבל שכר על משרה חלקית; לזאת לא הסכימה הנתבעת והמנוח היה מוכן לעסוק בחלקיות משרה, אולם, לא עבד כראוי, על כן, התבקש המנוח "להגיע לעבודה במגה חיפה תוך 7 ימים ...", תוך שהוסף, כי אם לא יופיע "יילקח ממך הנשק ללא דיחוי מאחר ובזמן התפטרותך מהעבודה אינך יכול להמשיך ולהחזיק בנשק של החברה." [שם, ס' ז'-ח'].

על כך הגיב המנוח, במכתב מיום 22.1.09 [שאף הוא צורף לתביעתו], בו העמיד את הדברים כהווייתם, לגרסתו, תוך הדגשת מצבו הרפואי, הידוע לחברה, והזכרת העובדה, שהוא מחזיק באקדח של הנתבעת, והוסיף: "בעת כתיבת מכתבי הקודם לא ידעתי עד כמה מצבי גרוע ואכן רציתי מאוד לשוב לעבודה, אך לצערי בביקור אצל הרופאה התעסוקתית מיום 20/1/09 הובהר לי ע"י הרופאה שאני לא יכול לעבוד יותר. *** להלן מצו"ב עותק המכתב של הרופאה התעסוקתית." [שם, ס' 6]. לא הוצגה תשובה מהנתבעת, למכתב זה.

1. נזכיר, כי נוכח הסכמות הצדדים - עלינו להכריע בגרסה העובדתית, בהתאם לעולה ממכתבי הצדדים, הנזכרים לעיל, בדבר נסיבות הפסקת העבודה, למרות שהתביעה אינה כוללת דרישה לתשלום פיצויי פיטורים - לא עקב טענה לפיטורי המנוח ולא עקב טענה להתפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים.
2. לדעתנו - מנוסח מכתב התשובה של הנתבעת, לא ניתן ללמוד שיחסי העבודה הסתיימו כבר בתחילת שנת 2008, כטענתה, והמנוח החל אחר-כך העסקה מחדש אצלה; נהפוך הוא. זאת, בשל עמימות הדברים שנכתבו ביחס לעבר ובהירותם בקשר להווה, דאז; וכך נכתב בשמה:

"א. לאחר סיום מחלתך המשכת להיות בבית ואף זכית לנכות מסוימת מהביטוח הלאומי.

ב. רצונך לשוב לעבודה התקבל בברכה ואף ניתן לך ... טענת כי בלית ברירה הנך מוכן לעסוק בחלקיות משרה אף לכך הסכמנו ושיבצנו אותך בעבודה.

...

ד. לאחר מכן נשלחת למס' מקומות עבודה אך סרבת להגיע בטענה כי זה לא מתאים לך.

...

ז. לאור האמור לעיל הנך נדרש להגיע לעבודה במגה חיפה תוך 7 ימים ... באם לא תופיע לעבודה כנדרש ממך נראה בזאת סיום יחסי עובד מעביד וגמ"ח ייערך לך כמקובל במקרים דנן. ..."

במכתב הנתבעת אין תאריכים, לבד מיום כתיבתו, והלשון בה נקט נציג הנתבעת היתה "לשוב לעבודה", ולא - להתחיל מחדש, ומההקשר נראה שמדובר ברצף אירועים, כאשר הנתבעת מבקשת לנתק את יחסי העבודה רק אם המנוח לא יקבל את הצעות העבודה הנזכרות במכתבה, נכון לסוף שנת 2008 ותחילת 2009, דבר שלא עשתה קודם לכן, ב-1/08, או 2/08. גם מהעובדה המוסכמת, כי עד אותו זמן נשאר האקדח של הנתבעת בידי המנוח, ניתן להסיק, שיחסי העבודה טרם הסתיימו, לפני תאריך המכתב הנ"ל, בינואר 2009.

1. בתלושי השכר של המנוח צוין תחילה מועד התחלת העבודה בתאריך 1.1.06, זאת - אף בתלושים לחודשים 1/08 - 2/08, בהם אין חולק, כי המנוח לא עבד פיזית בנתבעת. אין לפנינו תלושים מחודש 3/08 עד 8/08, כולל, ולעומת זאת, בחודשים 9/08 - 10/08 צוין בתלושי השכר, כתחילת עבודה, התאריך 1.9.08. המנוח התרעם על כך ודעתנו כדעתו: משלא הציגה הנתבעת הודעה על סיום העסקה, בתקופה בה נעדר המנוח מעבודתו, עקב מחלתו - 8/08-11/07 - ואף לא הציגה הסכם התקשרות חדש, החל מחודש 9/08 ואילך - אין הצדקה לראות את חזרתו לעבודה, בחודש 9/08, אף אם להיקף חלקי, כהעסקה חדשה.
2. אנו קובעים, אפוא, כי - יש לראות את כל התקופה, מחודש 1/06 עד 10/08, כולל, כתקופת העסקה אחת, שהסתיימה, הלכה למעשה, רק ביום 22.1.09, מטעמי בריאות, לפי מכתבו האחרון של המנוח והאישור הרפואי שצורף אליו.
3. את העובדה, שהיו חודשים מסוימים בהם המנוח לא עבד ואף לא קיבל שכר, עקב המחלה, יש להביא בחשבון בעת חישוב זכויותיו הכספיות, בכל רכיב ורכיב, בהתאם להוראות הרלבנטיות לגביו. ברם, עולה מהמסמכים שלפנינו, כי המנוח הפסיק לעבוד מסיבות רפואיות, לפי אישור הרופאה התעסוקתית, מיום 20.1.09, המופנה אל מר אורי קדוש, מנהל סניף חיפה בנתבעת, שזו לשונו:

"בדקתי את הנ"ל לצורך קביעת כושר עבודה. לפי מצבו הנוכחי ולאחר עיון במסמכיו הרפואיים הגעתי למסקנה שהנ"ל איננו מתאים לתפקיד של מאבטח או לכל תפקיד אחר שכרוך במאמץ פיזי ניכר. לא צפוי שיפור בטווח הנראה לעין, לכן המגבלה תישאר תקופה ממושכת. לדעתי יש מקום לשקול מקום עבודה חלופי."

אישור הרופאה התעסוקתית הנ"ל הופנה, כאמור, ישירות לנתבעת, עם העתק לנבדק - המנוח. גם אם נכון, שנכתב באותו אישור שיש מקום לשקול מקום עבודה חלופי - לא הוצג לנו, מטעם הנתבעת, שהוצע תפקיד חלופי הולם בשורותיה, ככל שקיים, ועובדה מוסכמת היא, שהמנוח לא המשיך לעבוד שם. המסקנה מהמקובץ היא, כי המנוח עבד אצל הנתבעת ברציפות, החל מיום 1.1.06 ועד 22.1.09, מועד בו הודיע שלא יוכל להמשיך לעבוד, עקב מצבו הרפואי. על בסיס זה נפנה לבחון את הזכויות הכספיות שתבע המנוח, בהתחשב בתקופת העבודה שקבענו, ובזמנים בהם נעדר מעבודה, בפועל, עקב מחלה.

גמול שעות נוספות

1. לטענת המנוח - בחלקים נרחבים מתקופת עבודתו הנתבעת נהגה לא לשלם עבור השעות הנוספות שעבד, אבל - בהעדר רישום מדויק של שעות אלו, תבע המנוח גמול עבור עבודתו ב"שעות נוספות", לפי הנתונים העולים מתלושי השכר; כזכור - הצדדים הסכימו, כי יש לחשב את זכויות המנוח לפי רישומים אלה.
2. לגרסת המנוח - בהסתמך על ניתוח הרישומים בתלושי השכר מגיע לו, ברכיב זה, תשלום של 2,184 ₪ [ס' 54-51 לתצהירו; ס' 87ד'+87ו' לסיכומיו]. מנגד, גרסת הנתבעת התמצתה במשפט אחד [ס' 48 לתצהיר מטעמה]:

"לפי יעוץ משפטי שקיבלתי, ככל שהמנוח עבד שעות נוספות, הוא קיבל מלוא הגמול בגינן לרבות כל גמול המגיע עפ"י דין ו/או עפ"י המוסכם בגין עבודה בשעות נוספות.".

לא הובאה הדגמה לנטען ובסיכומי הנתבעת נטען, גם כן בלאקוניות, כך: "כעולה מתלושי השכר קיבל המנוח גמול שעות נוספות כאשר עבד שעות נוספות. המנוח מעולם לא טען כי קופח בתשלום שעות נוספות." [ס' 57 לסיכומים]; כמו כן, הוסף משפט נוסף: "הנתבעת שילמה למנוח גם תוספת 9% על פי צו ההרחבה בענף השמירה לכיסוי השעות הנוספות." [ס' 58, שם] - הא ותו לאו. בהתאם, לטענתה - יש לדחות את התביעה ברכיב זה.

1. עיון בתלושי השכר מראה, אכן, כי בנוסף לרכיב "משכורת", ששולם למנוח לפי שעות עבודה - שולמו למנוח, מדי פעם, גם תשלומים בגין רכיבים שהוגדרו "שעות 100%", "שנ"ג 9%", "ש.ש 150%" או "ש. נוספות 150%". כפי שהדגשנו לעיל - לא היה כל הסבר, מטעם הנתבעת, להבדלים בין התשלומים השונים, שזכו לכותרות שונות, ולא ניתן מצידה, למעשה, כל מידע עובדתי, או פרשנות משפטית, שיאפשרו לעקוב אחר הבסיס לתשלומים שקיבל המנוח, כרשום ברכיבים אלה בתלושי השכר, ומדוע סבורים שהם היו "כדין".
2. לפי סעיף ח.6 לצו ההרחבה - מעסיק רשאי להוסיף על שכרו של העובד, בעד יום עבודה פלוני, תוספת כוללת בשיעור של 9%, לפחות, משכר העבודה הרגיל, המשתלם בעד כל שעות העבודה באותו היום, ויהיה "פטור מלשלם לאותו העובד גמול עבודה בשעות נוספות בעד עבודה שבוצעה באותו יום עבודה", אולם, זאת - כפוף לתנאי, שהוא - הסכמת העובד. הסכמה זו אמורה להיות בכתב, לפי הוראות סעיף ח.9 לצו ההרחבה, הקובעות שהסדר כאמור "ייערך בכתב ויישלח למועצת הפועלים אשר בתחומה מועסק העובד.".
3. הנתבעת לא הציגה את הסכמתו של המנוח לתשלום גלובלי כזה, בכתב, ולמעשה, כל המופיע בתצהיר היחיד שהוגש מטעמה, של המנכ"ל עדי אדלר, הוא המשפט שכבר צוטט, המעמיד סימן שאלה בדבר עצם העבודה בשעות נוספות, באמירה: "... ככל שהמנוח עבד שעות נוספות, ..." [ההדגשה שלנו]; ובאותה נשימה נטען, ששולם עבור שעות עלומות אלה, כדין: "... הוא קיבל מלוא הגמול בגינן לרבות כל גמול המגיע עפ"י דין ו/או עפ"י המוסכם בגין עבודה בשעות נוספות." [שם, ס' 48]. אף בין הנספחים לתצהיר הנתבעת איננו מוצאים, ולו רמז, לעניין הסכמה של המנוח לתשלום גלובלי עבור עבודה בשעות נוספות.
4. כאמור, הנתבעת אף לא טרחה להציג את דרך החישוב, ולו בצורה מדגמית, כדי להראות שהתשלום ששולם למנוח עבור גמול השעות הנוספות, באופן שוטף - כמשתקף בכותרות השונות שבתלושי השכר - נערך "כדין" ובהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, המהווה את המסגרת להעסקת שומרים ומאבטחים גם לפי צו ההרחבה [ס' ח', שם]. לעומתה, כפי שכבר ציינו, המנוח ערך חישוב פרטני, חודש בחודשו, לפי הנתונים בתלושי השכר - החל מכתב התביעה, עבור דרך תצהירו [ס' 54-53], וכלה בסיכומיו [ס' 89-86].
5. משכך - אנו מקבלים את תביעת המנוח, ברכיב זה, ועל הנתבעת לשלם לעיזבון הפרשי שכר, עבור גמול שעות נוספות, בסך 2,184 ₪.

החזר ניכויים

1. המנוח טען - כי במהלך תקופת העבודה, נוכו ממשכורתו "סכומים שונים ומשונים", ללא הסכמתו או אישורו, ובהם גם ניכוי חודשי עבור "סל ביטוח", למרות שלא בוטח בביטוח כלשהו ע"י הנתבעת, ונתבע החזר של הסכומים שנוכו, המצטברים לסך של 821 ₪ [ס' 43-38 לתצהירו; ס' 77-71 לסיכומיו].

הנתבעת טוענת - כי ההפרשה "לסל ביטוח" היתה בהסכמתו של המנוח [ס' 51 לסיכומיה], אולם - לא הציגה הסכמה כזו, לא בתצהיר מטעמה, בו הסתפקו בטענה "כל ניכוי משכר המנוח בוצע בהסכמה" [ס' 38, שם], ואף לא בסיכומיה.

נושא נוסף, בגינו נוכה תשלום משכרו של המנוח, הינו עבור: "העתק תלוש", כאשר הנתבעת מודה - רק בסיכומיה - בניכוי כזה בחודש אחד, בלבד - 6/07, ולא בשלושה, כטענת המנוח [ס' 41 לתצהירו וסעיפים 75-74 לסיכומיו; לעומת ס' 53 לסיכומי הנתבעת].

ובעניין "ביגוד" - המנוח טוען, שנוכו 100 ₪ משכרו, על ביגוד שהוחזר [תצהירו, ס' 40], בעוד שנקודה עובדתית זו אינה מוסכמת על הנתבעת, הטוענת, כי הביגוד לא הוחזר ולכן נוכה מהמנוח "פיקדון ביגוד" [התצהיר מטעמה, ס' 39].

1. גם ברכיב זה יש להעדיף את גרסת המנוח, בהיעדר ראיה על הסכמתו לניכויים, כלשהם, משכרו. זאת, בקשר לכל הניכויים האמורים, משלא הוצגה הסכמה שלו - בכתב - לניכוי, כלשהו, משכרו ואף לא תיאור ההסכמה בע"פ, כביכול.

באשר לביגוד שקיבל המנוח, אף אם הביגוד לא הוחזר, כגרסת הנתבעת - דבר שלא נוכל להכריע בו ללא ראיה חיצונית - אין להצדיק את הניכוי, שמוסכם שבוצע משכר המנוח, מבלי שהציגו לנו הסכמה בכתב, מראש, לניכוי כאמור.

באשר לניכויים בגין "העתק תלוש" - המנוח תבע החזר של 105 ₪, כשלטענתו הסכום נוכה בחודשים 1/07, 6/07 ו-9/07. עיון בתלושים מעלה, אכן, שהיה ניכוי כזה, בסך 85 ₪, בחודש 6/07 ולא בשני החודשים הנוספים שציין המנוח, אך, נוכו תחת אותה כותרת גם 25 ₪ בחודש 1/08. מכאן, שהיה צריך להחזיר למנוח 110 ₪ ואי הדיוק של המנוח היה לרעתו, ולא נתבע יותר מהסכום שנוכה.

1. אנו מחייבים, אפוא, את הנתבעת להחזיר למנוח, באמצעות עזבונו, 821 ₪, במצטבר, שנוכו משכרו ללא הסכמתו, בניגוד למתחייב מהוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958.

חגים

1. לטענת המנוח - שולם לו "סך זעום של 508 ₪ עבור ימי חג.", במקום תשלום עבור 27 ימי חג, לפי 166 ₪ ליום, ובסה"כ 4,482 ₪. לפיכך, תבע את ההפרש, בסך 3,974 ₪ [ס' 33 לתצהירו]. בתצהיר הנתבעת - הסתפקו בטענה, לפי יעוץ משפטי, שהמנוח קיבל תשלום מלוא ימי חג "ככל שהיה זכאי להם", והוסיפו שחישוביו שגויים, משום שלא עבד משרה מלאה ומספר הימים שגוי, שכן, תקופת עבודתו בפועל היתה מיום 1.1.06 ועד חודש 11/07 [שם, ס' 30-29].
2. הלכה פסוקה היא, כי:  "דמי חגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה בעבורם שכן עובד יומי אינו זכאי לשכר עבודה בגין ימים שלא עבד בהם" [עע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר (צפון) (1986) בע"מ (במאגר ממוחשב)]. נפסק עוד, כי עובד יומי, שעבד ביום חג, זכאי הן לתשלום עבור עבודתו באותו יום - בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים - והן לתשלום עבור יום החג עצמו [דב"ע מג/91-3 מולה נוהד - חב' אל-וו  בע"מ, פד"ע ט"ו 163, 168].
3. 10 ימי חג, בגינם הוסכם בעבר לתגמל עובד יומי בענף השמירה, צומצמו ל-9 ימים, בהסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות דמי חגים וימי אבל, אשר הורחב בצו הרחבה מתקן, מתאריך 1.12.96 [י"פ תשנ"ז, 707 (להלן: הצו המתקן)].  הצו המתקן היה תקף בתקופת עבודתו של המנוח בנתבעת, והוא חל "על כל העובדים והמעבידים בישראל, בענפי העבודה המפורטים בתוספת השניה", ובתוספת זו נכלל גם ענף "שמירה ואבטחה". סעיף 7 לצו המתקן עניינו "דמי חגים" ובס"ק א', שם, נאמר:

"עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא עבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות).

עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת."

1. הצו המתקן שינה, אם כן, את תנאי הזכאות לתשלום "חגים", גם לעובד בשכר בתחום השמירה. הוא בוטל, אמנם, ביום 21.6.2000, בצו הרחבה חדש [י"פ תש"ס, 4002], אך, בצו החדש כלולה הוראה זהה בלשונה לנ"ל, וזה הנוסח המחייב ביחסי הצדדים שלפנינו. משעה שקבענו, כי המנוח עבד בהיקף של 100% משרה, ומאחר שהיה עובד בשכר - מובן, כי היה זכאי לתשלום עבור המכסה המקסימלית של ימי חג, לפי צו ההרחבה החדש, בכל תקופת עבודתו. עם זאת, אין לקבל את חישובי המנוח במלואם, שכן, הוא ערך את חישוביו לפי 3 שנות עבודה מלאות, בעוד שתקופת עבודתו, בפועל, היתה פחותה מזו - סה"כ 25 חודשים [מחודש 1/06 ועד 11/07, כולל, וכן בחודשים 9/08 - 10/08].
2. החישוב הנכון שיש לערוך, ברכיב זה, הוא: תשלום עבור 7 ימי חג במהלך שנת 2006, בה עבד המנוח משרה מלאה, מאחר ששני ימי חגי סוכות נפלו בשבת; ועוד 9 ימי חג בשנת 2007, שכן, כל החגים חלו בתקופת עבודתו - עד 11/07, ולא בשבתות. אבל, אין להביא בחשבון חגים שחלו בתקופת המחלה, עד חודש 8/08, כולל, תקופה בה חלים כללים אחרים.

בחודשיים שעבד המנוח, לאחר מחלתו, לא עבד בהיקף מלא, גם לגרסתו. מתלושי השכר עולה, כי בחודש 9/08 עבד המנוח רק 16 ימים, מתוך 25 ימי עבודה בחודש, כאשר ראש-השנה, באותו חודש, חל גם בשבת; ואילו בחודש 10/08 עבד המנוח רק 13 ימים, מתוך 25 ימי עבודה, כאשר שני ימי חג סוכות היו בשבת; ללמדנו - שבאותם חודשים היה המנוח זכאי, לכל היותר, לתשלום עבור 2 ימי חג [אחד בראש-השנה ואחד ביום כיפור], לו המשיך לעבוד במשרה מלאה. אמנם, נוכח חלקיות העבודה אין וודאות שעבד בימים שלפני החג ולאחר החג, אך, מאחר שהעסקה חלקית באותם חודשיים היתה בהסכמת המעסיקה - יש להוסיף את החלק היחסי, לפי ימי העבודה בפועל (בעיגול), קרי - עוד יום.

1. אנו קובעים, שהגיע למנוח תשלום עבור 17 ימי חג, סה"כ. המנוח העמיד את ערך יום עבודתו על 166 ₪ והנתבעת לא חלקה על כך ולא טענה אחרת; לכן - ברכיב זה הגיע למנוח סך 2,314 ₪ (166 ₪ X 17 ימים = 2,822 ₪, בניכוי 508 ₪, שקיבל עבור "חגים"), שעל הנתבעת לשלם לעיזבון.

ימי מחלה

1. לפי האישורים הרפואיים שהוצגו מטעם המנוח, הוא נעדר מהעבודה, עקב מחלה, החל מיום 28.11.07 ועד 31.8.08 [נספחי י"ב לתצהירו].

לטענת התובע - בהתאם לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 וההסכמים המחייבים, היה המנוח זכאי לתשלום עבור 90 ימי מחלה, כאשר מהסכום שהיה אמור להשתלם לו, יש לנכות את התשלום שקיבל ברכיב זה, בחודש 1/08 [כמפורט בתצהיר המנוח, ס' 46-45; ובסיכומים מטעמו, ס' 80-79].

1. לטענת הנתבעת - המנוח היה זכאי רק ל-34.5 ימי מחלה בתשלום והסכום שקיבל בחודש 1/08 - משקף "33 ימי מחלה - מעל ומעבר למגיע לו.";

הכל - מבלי שהובהר כיצד הגיעו למכסה בה נקבו, אך, בהסתמך על טענת ההגנה הכללית, בדבר חלקיות המשרה [ס' 44-40 לתצהיר מטעמה; ס' 54 לסיכומיה].

לנתבעת היתה גם טענה נוספת - עובדתית - כי: "המנוח לא המציא לנתבעת את אישורי המחלה מיום 03.02.08 ומיום 12.01.09 ..." [ס' 43 לתצהירה].

1. לאור העובדה המוסכמת, כי המנוח שב לעבוד בנתבעת בחודשים 10/08-9/08 - אין לקבל את הטענה, שהנתבעת לא ידעה על מחלתו, קודם לכן, מסוף חודש 11/07 ועד 9/08, תקופה הכוללת גם את חודש 2/08, עם האישור הרפואי מאותו מועד. בנוסף, לפי אישור הרופאה התעסוקתית, מחודש 1/09, שהופנה ישירות אל מנהל סניף חיפה בנתבעת וצורף למכתב של המנוח לנתבעת, מיום 22.1.09 - אשר הוצג לנו בצירוף אישור על העברתו בפקס' לנתבעת - חזקה שהנתבעת ידעה גם על מצבו הרפואי של המנוח עובר להודעתו על אי יכולתו להמשיך לעבוד, מסיבות רפואיות - מגובות באישור רופאה תעסוקתית - בחודש 1/09.
2. בהתאם לאישור הרופאה התעסוקתית ומכתב המנוח, מיום 22.1.09, קבענו תאריך זה כמועד סיום יחסי העבודה ויש להתייחס אל תקופות המחלה של המנוח, בהתאם לאישורים הרפואיים שמונחים לפנינו. נעיר רק זאת, כי תמוה בעינינו, בלשון המעטה, שהנתבעת לא התייחסה בכתובים למצבו הרפואי של המנוח, למרות שלא היתה לה כל ראיה לסתור את מצבו החמור, כמסתמן מהמסמכים הרפואיים שהציג, כבר מתחילת מחלתו - עליהם לא חלקו.
3. לפי ס' י"ב לצו ההרחבה - על מנת להבטיח תנאים סוציאליים לעובדי השמירה, על פי תקנותיה של "מבטחים", היה על המעביד לשלם לסניפי מבטחים בארץ, בהתאם למקומות העבודה, גם 2.5%, מהשכר היומי המלא, עבור "דמי מחלה". בענייננו - הוסכם, כי הנתבעת לא הפרישה הפרשות סוציאליות, כלשהן, לזכות המנוח, והמנוח הוסיף וטען, כי לו היה מבוטח, כמתחייב מצו ההרחבה, היה זכאי לקבל ממבטחים גם "דמי מחלה" [ס' 25 לתצהירו; סיכומיו - ס' 56].
4. כבר נפסק, כי במקום שבו היה על מעביד, מכוח הסכם עבודה, לבטח עובד בביטוח דמי מחלה והוא לא עשה כן, יהיה עליו לשלם ישירות לעובד את דמי המחלה, שיחושבו על פי הקבוע בתקנון קרן דמי המחלה, אליה היו אמורים להשתלם דמי הביטוח [דב"ע נב/3-40 רחל פדידה - סטיב וייז פד"ע כה 87]. ברם, בענייננו - לא הוצגו לנו הוראות התקנון הרלבנטי לעניין תשלום כזה, והלכה למעשה - לא נתבע סעד מכוחו. כפועל יוצא מכך, התביעה נסמכה, ברכיב זה, רק על הוראות חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976.
5. בחוק דמי מחלה, הוכרה זכותו של עובד, שנעדר מעבודתו, לקבל תשלום "דמי מחלה" בכפוף לתקופה מקסימלית, כאמור בס' 4(א) לחוק, לפיו הזכאות - "לא תעלה על תקופה מצטברת של יום וחצי לכל חודש עבודה מלא שהעובד עבד אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה החל מהיום שבו חל עליו חוק זה ולא יותר מ-90 יום, בניכוי התקופה שבעדה קיבל העובד דמי מחלה על פי חוק זה.". לאור קביעותינו, כי המנוח עבד בהיקף של 100% משרה, מתחילת עבודתו, ביום 1.1.06 ועד סוף חודש 11/07 - יכלו לעמוד לרשותו 34.5 ימי מחלה (23 חודשי עבודה X 1.5 יום מחלה בחודש). מכאן, שהמכסה המקסימלית שעמדה לזכות המנוח, היתה קרובה לטענת הנתבעת, ולא כטענתו.
6. אין חולק, שהתשלום עבור ימי המחלה צריך להיות לפי הוראת ס' 5 לחוק דמי מחלה, הקובעת - "דמי המחלה יהיו בגובה שכר העבודה שהיה העובד זכאי לקבל בתקופת זכאותו לדמי מחלה אילו המשיך בעבודתו", בכפוף לקבוע בס' 2 לחוק, האומר, שלא מגיעה תמורה עבור יום המחלה הראשון, וכי בעד הימים השני והשלישי להיעדרות יש לשלם רק מחצית דמי המחלה, הוראה שהובאה בחשבון בתשלום ששילמה הנתבעת למנוח. הצדדים היו חלוקים רק באשר לתשלום עבור הימים מיום המחלה הרביעי ואילך.
7. משקבענו, שמכסת ימי המחלה שעמדה לזכות מנוח תואמת יותר את גרסת הנתבעת - נדחית התביעה ברכיב זה.

פדיון חופשה

1. לטענת המנוח - בכל תקופת עבודתו אצל הנתבעת היה זכאי למכסה של 37 ימי חופשה, ובמהלך עבודתו לא ניהלה הנתבעת רישום מסודר של ניצול ימי החופשה, אלא, רק שילמה לו מדי פעם תשלום בגין "ימי חופש", מבלי שצוינו מספר ימי החופשה שנוצלו או היתרה הצבורה. לדעתו, מאחר שכל יום חופשה שווה 166 ₪, היה אמור לקבל סה"כ 6,142 ₪, בעוד שקיבל עבור ימי חופשה 1,653 ₪; לכן - תבע 4,489 ₪, כפדיון חופשה [ס' 37 לתצהירו, 69 לסיכומיו].
2. לטענת הנתבעת - למנוח שולמו מלוא דמי החופשה המגיעים לו, בהתאם לחלקיות משרתו. בתצהירה נערך החישוב לפי סכומים ששולמו, ללא פירוט ימי החופשה שנוצלו והמכסה שנותרה לפדיון בסיום יחסי עובד-מעביד [ס' 37-34], ואילו בסיכומים נערך חישוב שונה, לפי מספר ימים - ייתכן שבהתאם לימי החופשה הרשומים בתלושי השכר - אך, לא ניתן פירוט והסתפקו באמירה "סה"כ קיבל כ-20 ימי חופשה שהם מעל ומעבר למגיע לו בהתחשב בחלקיות משרתו ..." [ס' 50 לסיכומי הנתבעת].
3. כפי שכבר קבענו - המנוח עבד משרה מלאה ובהתאם לכך, היה זכאי למכסת החופשה השנתית המלאה העומדת לעובד. יצוין, כי גם בתקופה בה לא עבד המנוח, עקב מחלתו - אבל, היה אמור לקבל תשלום של "דמי מחלה" - היה זכאי לצבירת ימי חופשה, אף על פי שלא עבד בפועל באותה עת [לצבירת ימי חופשה, בעת חופשת מחלה בתשלום, ראו: עס"ק 68/09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה האיגוד המקצועי של עובדי החשמל, המתכת והאלקטרוניקה - אלביט מערכות אלקטרו-אופטיקה בע"מ (אל-אופ), מיום 29.11.2012 (במאגר ממוחשב) - ס' 16 לפסה"ד וההנמקות לאחר מכן].
4. נוכח תקופת העבודה של המנוח אצל הנתבעת עד תחילת המחלה, יחד עם תקופת המחלה בה היה המנוח זכאי לתשלום דמי מחלה, כפי שקבענו בסעיף קודם - יש לראותו כמי שהיתה לו זכות לצבור גם ימי חופשה עד תום חופשת המחלה בתשלום; קרי - סה"כ משך שנתיים ימים.
5. על פי הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, מחובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשמו ימי החופשה של כל עובד ועובד וזאת בנוסף לחובתו לתת לעובד את ימי החופשה, להם הוא זכאי, או לשלם פדיונם עם סיום יחסי העבודה. הנתבעת התעלמה מכלל היסוד, כי מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לתת לעובדו וכמה נתן, הלכה למעשה, לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בחוק ובתקנות על פיו [דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט - חייב קסטנר פד"ע ד' 215, 219; וראו גם דב"ע נו/3-201 שמש ירושלים בע"מ - מאיר ניסימיאן, 25.6.1997 (במאגר ממוחשב)]. נוסיף, כי לפי הפסיקה, נטל ההוכחה, בעניין זה, מוטל על כתפי המעביד משכבר הימים [דב"ע לד/3-17 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך פד"ע ה' 253, 257].
6. לפי ס' 3 לחוק חופשה שנתית - בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות, זכאי העובד לקבל 14 ימי חופשה, כולל מנוחה שבועית אחת לכל 7 ימים. עובד בשכר, אמור לקבל פדיון חופשה רק עבור ימי עבודה, נטו, ולא עבור ימי המנוחה השבועית, אולם, המנוח לא התייחס לשאלה, אם עבד במתכונת של 5 או 6 ימים בשבוע, ואף הנתבעת לא התייחסה לעובדה זו. אבל, בתלושי השכר צויינו 25 ימי עבודה בחודש. לכן, נצא מהנחה, שעבד 6 ימים בשבוע, ומשמעות הדבר - זכות למכסה של 12 ימי חופשה, נטו, בשנה. מכאן, שעבור שנתיים של עבודה בנתבעת, סה"כ, היה המנוח זכאי למכסה של 24 ימי חופשה, בעין, או לפדיון של מספר הימים שלא ניצל, מתוך מכסה זו.
7. מאחר שלפי הרשום בתלושי השכר, מצטבר התשלום שקיבל המנוח על ימי חופשה, לסך 1,659 ₪, בלבד, העולים כדי תמורה עבור 10 ימים - נותרה הנתבעת חייבת למנוח פדיון עבור 14 ימי חופשה. כפי שכבר ציינו, המנוח העמיד את ערך יום החופשה - הזהה לערך יום עבודה - על סך 166 ₪ ליום, והנתבעת לא חלקה על נתון זה.
8. משכך - על הנתבעת לשלם לעיזבון 2,324 ₪, כפדיון מכסת ימי החופשה הצבורה של המנוח, לרבות בתקופת מחלה בתשלום, שלא נוצלה (166 ₪ X 14 ימים).

דמי הבראה

1. המנוח טען - כי "הנתבעת לא שילמה לו דמי הבראה כדין, וכאשר כבר שילמה לו דמי הבראה, הסכום ששולם היה נמוך מהסכום שהיה על הנתבעת לשלם לו.", על כן, תבע הפרשים בסך 2,377 ₪, מבלי לפרט את התקופות בגינן כן שולם לו רכיב זה, או את התעריף לפיו ערך את חישוביו [ס' 34-32 לכתב-התביעה]. בתצהירו חזר המנוח כמעט מילה במילה על האמור בכתב-התביעה, ולא הוסיף שום נתון על אופן החישוב [שם, ס' 36-34].
2. לגרסת הנתבעת - היא שילמה למנוח את מלוא דמי ההבראה, בהתאם לתקופת עבודתו וחלקיות משרתו, ובכל מקרה, חלק מתביעת המנוח התיישן, מאחר שלא ניתן לפדות דמי הבראה "מעבר לשנתיים" [התצהיר מטעמה - ס' 33-31]. בסיכומיה נטען, כי המנוח קיבל בחודש 2/07 תשלום עבור 5 ימי הבראה, ובחודש 1/08, עבור 6 ימים; תשלום העולה על המכסה שהמנוח היה זכאי לקבלה, בגין תקופת העבודה בפועל של שנה ו-11 חודש.
3. ההסכמה היחידה בין הצדדים היא, כי הנתבעת שילמה למנוח דמי הבראה בסך 3,055 ₪ [סיכומי המנוח - ס' 67; סיכומי הנתבעת - ס' 48]. צודקת הנתבעת, כי לאחר סיום העבודה יכול עובד לתבוע תשלום של "דמי הבראה", רק עבור השנתיים שקדמו להפסקת עבודתו, ובלבד שלא קיבל דמי הבראה בעבור אותה תקופה, במהלך עבודתו. יחד עם זאת, צודק התובע, כי תשלום דמי הבראה שבוצע, יש לזקוף תחילה על חשבון שנת העבודה הראשונה, גם אם שולם, הלכה למעשה, במועד הנופל בשנתיים האחרונות לעבודה בפועל.
4. הזכות לתשלום "הבראה" קמה רק עם השלמת שנת עבודה, על כן, סביר לקבוע, שהתשלום בחודש 1/07, בו הודתה הנתבעת, היה עבור שנת העבודה הראשונה, שהחלה, כזכור, בחודש 1/06. לכן, מהתשלום ששולם למנוח, על חשבון "הבראה", יש לנכות סכום של 1,590 ₪ - ערכם של 5 ימי הבראה, לשנת העבודה הראשונה, להם היה זכאי המנוח לפי התעריף דאז - 318 ₪ ליום.
5. לאור האמור לעיל - עבור התקופה של השנתיים האחרונות לעבודת המנוח בפועל - מחודש 11/06 ועד 10/08, כולל, שילמה לו הנתבעת רק 1,465 ₪ (ההפרש שנותר, לאחר שמופחת מהסכום הכולל ששולם: 3,055 ₪, התשלום היחסי לשנת העבודה הראשונה: 1,590 ₪); מובן, שיש לזקוף הפרש זה עבור חלק יחסי מאותן שנתיים, קרי, מהמועד בו שולם למנוח התשלום הראשון של "הבראה" - 1/07 - שכן, אין לשלם שנית עבור פרק הזמן בשנתיים האחרונות לעבודה, עליו קיבל המנוח תשלום בעת ששולם לו עבור שנת העבודה הראשונה, היינו - לחודשים נוב'-דצמ' 2006. תקופה בה היה המנוח בחופשת מחלה, כל עוד זו חופשה בתשלום, היא תקופה בגינה הוא זכאי לקבל גם את רכיב דמי ההבראה.
6. עבור שנת העבודה השניה - עד חודש 12/07, כולל - היה המנוח זכאי לתשלום 6 ימי הבראה לפי התעריף דאז - 318 ₪ ליום, סה"כ 1,908 ₪. לפי הסכומים בהם נקבנו לעיל, היה על הנתבעת לשלם למנוח עוד 443 ₪, לשנה זו, לאחר הפחתת ההפרש הנ"ל - 1,465 ₪; ועבור החלק היחסי של השנה השלישית לעבודתו של המנוח - 1/08 עד 10/08, כולל, היה המנוח זכאי לקבל 4/5 מתוך מכסה של 6 ימי הבראה לשנה, כאשר התעריף ביום הפסקת העבודה הינו 331 ₪ ליום. מכאן, שהיה על הנתבעת לשלם למנוח עוד 1,589 ₪ (בעיגול: 331 ₪ X 6 ימים X 4/5).
7. סה"כ חייבת הנתבעת למנוח 2,032 ₪, בגין "הבראה" (433 ₪ + 1,589 ₪), תשלום שיש לשלם לעיזבון.

הוצאות נסיעה

1. המנוח טען, כי הנתבעת נהגה לשלם לו, ברוב תקופת העבודה - "תשלום מופחת בגין דמי נסיעה", סתם ולא פירש [תצהירו, ס' 47]. בנוסף טען, כי בחודשים מעטים, בהם עבד פחות משמרות, לא זכה לקבל תשלום מלא עבור "חופשי-חודשי", אלא, רק תשלום חלקי [שם, ס' 48]. לפיכך, תבע ברכיב זה הפרשים בסך 2,133 ₪, שהם ההפרש בין התשלום שהיה עליו לקבל, לפי תעריף של עלות "חופשי-חודשי" למרחב חיפה, בסך 280 ₪ לחודש X 24 חודשי עבודה (כשאינו מביא בחשבון חודשים בהם שהה במחלה), ממנו הופחתו הסכומים המצטברים שקיבל המנוח לפי תלושי השכר, בגין רכיב "נסיעות" [תצהירו, ס' 50].
2. בתצהיר מטעם הנתבעת נטען, כי דמי הנסיעה שולמו במלואם - לפי יעוץ משפטי - שכן, התביעה אינה מפורטת כנדרש והתעריפים עליהם הסתמך המנוח היו בתוקף החל מ-1.1.09 - תקופה שאיננה רלבנטית לתביעה [ס' 47-45 לתצהיר מטעם הנתבעת].
3. ברכיב זה עלינו לקבל את גרסת הנתבעת, מאחר שהתעריף לפיו ערך המנוח את ההתחשבנות, הינו, אכן, תעריף המאוחר לתקופת העבודה ולא ניתן להשליך ממנו על השאלה, האם בזמן הרלבנטי שולמה קצובת הנסיעה במלואה, אם לאו. על כן, התביעה להפרשי תשלום עבור נסיעות - נדחית.

הפרשות לפנסיה

1. לטענת המנוח - בהתאם לס' י"ב לצו ההרחבה, היה על הנתבעת להפריש עבורו "כספים לשם הבטחת דמי מחלה, פנסיה ותגמולים ופיצויים" [ס' 21 לסיכומיו]. לטענתו, מדובר בחובת ביטוח בפנסיה מקיפה, בשיעור כולל של 17.5% מהשכר, כאשר קרן הפנסיה "מבטחים" נבחרה בצו ההרחבה כברירת המחדל להפרשות המעסיקים ותביעתו התבססה על תקנון מבטחים הרלבנטי - לדעתו [ס' 23-22 לסיכומיו; עם הפניה לתקנות "מבטחים יותר", לפי נוסח תקף מיום 21.3.05, שצורפו, חלקית, כנספח ז' לכתב-התביעה, ובמלואן, כנספח ט' לתצהיר המנוח].

בתחילה טען המנוח, כי מאחר שהנתבעת הפרה את חובת הביטוח, מכח צו ההרחבה, היא חייבת לפצותו ולהעמידו במצב בו היה נמצא אילו קיימה את חובתה בעוד מועד. בהתאם, תבע תשלום של 1,000,389 ₪ - סכום מהוון של קצבת הנכות לה היה זכאי, לדעתו [ס' 24-23 לתצהירו, ונספח י', שם; ס' 55-38 לסיכומיו]; בנוסף, תבע המנוח גם 496,824 ₪ - בגין "קצבת זקנה" [ס' 27-25 לתצהירו, ונספח יא', שם; ס' 58-57 לסיכומיו].

נוכח פטירתו של התובע שונו הסכומים הנתבעים, ברכיבים הנ"ל, ובהשלמת הסיכומים מטעם העיזבון הועמדה התביעה לתשלום חלף "פנסיית נכות" על 262,043 ₪ [ס' 6 להשלמה, לפי שיערוך שצורף שם - נספח ב']; ובשל מותו של המנוח ביקשו למחוק את רכיב התביעה של הפסד "פסיית זקנה" [שם, ס' 9].

לעניין "קצבת זקנה":

1. המנוח סבר - כי אילו עמדה הנתבעת בחובתה לבטחו ביטוח פנסיוני, כקבוע בצו ההרחבה, היה זכאי לקבל קצבת זקנה החל מגיל 67 [ס' 26 לתצהירו; ס' 58-57 לסיכומיו]. על כן, תבע ברכיב זה את הסכום נוסף - כנקוב לעיל, עד שחזר בו מהתביעה ברכיב זה, בסיכומים המשלימים מטעם העיזבון. הנתבעת, מנגד - טענה, מלכתחילה, שלמנוח לא קמה עילה לתשלום פנסיית זקנה, שכן, הוא ממילא לא הגיע לגיל הפרישה ולא עמד בתקופת האכשרה לקבלתה [ס' 28-26 לתצהיר מטעמה; ס' 14 לסיכומיה]; זאת, נכון למועד הגשת התביעה, עוד בחייו.
2. אשר לדעתנו - אנו מסכימים, שהתביעה לתשלום "קצבת זקנה", היתה מוקדמת, עוד לפני פטירת המנוח, הואיל ובעת הגשת התביעה המנוח טרם הגיע לגיל המתאים, המהווה תנאי ראשוני לקבלת קצבה כזו. המנוח היה יליד 7.2.77 ועמדו לעבור עוד שנים רבות, לפני שהיה מגיע לגיל הפרישה, בו היתה יכולה לקום לו עילה לתביעת קצבת זקנה, אם בכלל. אשר על כן - לולא חזרו מהתביעה ברכיב זה, לא היינו דנים בו, אף לו המנוח היה עדיין בחיים.

לעניין פנסיית נכות:

1. כאמור, המנוח העמיד את תביעתו, ברכיב זה, נוכח טענתו, שהיה על הנתבעת לבטחו בפנסיה מקיפה, בהתבסס, בין השאר, על האמור בצו הרחבה בדבר הגדלת תשלומים לפנסיה, מיום 14.1.88 [ס' 23 לסיכומיו, עם הפניה לנספח ז' לתצהיר המנוח]; ברם, הצו שצורף הינו "צו הרחבה בדבר הגדלת פנסיית יסוד." [ההדגשה שלנו], לא דובר בו על פנסיה מקיפה.
2. לטענת הנתבעת - צו ההרחבה בענף השמירה, בתקופה הרלבנטית, הינו צו הרחבה להחלת פנסיית יסוד, בלבד. בסיכומיה, טענה, כי גם צו ההרחבה הנוסף, עליו מסתמך המנוח, בעניין הגדלת התשלומים לפנסיה, עניינו "הגדלת פנסיית יסוד", אך, משום מה - היא מתייחסת להגדלת התשלומים לפנסיה החל מיום 14.1.81 [ס' 5 לסיכומיה], בעוד שהמנוח דיבר על צו מ-14.1.88 [ס' 17 לתצהירו] והציג הוראות מורחבות להגדלת ההפרשות לפנסיה, החל מיום 1.2.1989 [כאמור בנספח ז', שם].
3. למרות טעות זאת, צודקת הנתבעת בטענתה, כי מדובר באותו צו הרחבה על הגדלת הפרשת המעסיק לקרן פנסיית יסוד, שהועמדה החל מאותו תאריך - 1.2.89 - על 6% מהשכר, על חשבון המעסיק, ועוד 5.5% שינוכו משכר העובד בגין חלקו בהפרשות לפנסיה.
4. אשר לביטוח הפנסיוני למקרה נכות - כל אחד מהצדדים הביא פסיקה קודמת לתמיכה בעמדתו, ברם, לא כולה רלבנטית להכרעה במחלוקת בנקודה זו. כך, למשל, פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, בעניין ליאוניד קוגן - כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ [ע"ע 420/06 (6.5.2007, במאגר ממוחשב)], מתייחסת להגדלת הפרשות המעסיק ל-6% מהשכר, במקום 5% - הן לעובדים המבוטחים בפנסיה מקיפה והן לעובדים המבוטחים בפנסיית יסוד [ס' 20 לפסה"ד].
5. אנו סבורים, כי התשובה לשאלה - האם הביטוח הפנסיוני שהיה צריך לבטח בו את המנוח, בתקופת עבודתו בנתבעת, הוא פנסיית יסוד או פנסיה מקיפה, תלויה בהסדרים הקבועים בתקנות הקרן הרלבנטית. זאת, מאחר שבצו ההרחבה בענף השמירה, בסעיף י"ב, נקבע במפורש, כי:

"על מנת להבטיח תנאים סוציאליים עפ"י תקנותיה של מבטחים [ההדגשה הוספה] ישלם המעביד לסניפי מבטחים בארץ בהתאם למקומות העבודה:

כדלקמן:

דמי מחלה - 2.5% מהשכר היומי המלא;

פיצויים לעובדים חדשים - 8.3% מהשכר היומי המלא;

פיצויים לעובדים יומיים - 4.0% מהשכר היומי המלא;

פנסיה ותגמולים - 5.0% מהשכר היומי המלא."

1. התשובה - אם מדובר בפנסיית יסוד או פנסיה מקיפה טמונה, אפוא, בהסקת מסקנות מלשון צו ההרחבה ומתקנות "מבטחים", אליהן הוא פנה, במועד הרלבנטי. משההפרשות הסוציאליות לפי צו ההרחבה לא כללו דרישה להפרשה בגין "נכות ושאירים" נראה, כי במועד הוצאתו - צו ההרחבה בענף השמירה חייב ביטוח בפנסיית יסוד ולא מקיפה, לפי תקנות "מבטחים", באותה עת.
2. כפי שצוין לעיל, כללה חובת הבטחת תנאים סוציאליים, לפי סעיף י"ב להסכם הקיבוצי, גם הפרשות של 2.5% מהשכר היומי המלא, עבור "דמי מחלה", אולם, המעסיק לא היה מחויב בביטוח נכות או מוות. ניתן ללמוד על כך, גם מההוראות בצו ההרחבה החדש, בסעיף 25, שעניינו "הסדר פנסיוני", שם נקבע במפורש, כי עובד "יהיה זכאי להיות מבוטח בקרן פנסיה מקיפה המאושרת על ידי משרד האוצר ..." [ס' 25.1, שם], יחד עם הוראה מפורשת, כי "בתקופה שעד לביטוחו של העובד בהסדר פנסיוני יבוטח על ידי החברה בביטוח מסוג ריסק קולקטיבי המקנה לעובד או לשאיריו, לפי העניין, פיצוי קבוע וחד פעמי בגין נכות עקב תאונה, שאינה תאונת עבודה, או מוות ..." [ס' 25.9, שם]. כפי שרואים באותו הסדר פנסיוני חדש, יש לוח תשלומים להגדלת הפרשות המעביד, מיום 1.1.09 ועד 1.1.14, שרק אז מגיע שיעור ההפרשה עד לשיעור המקסימלי שנקבע - 6%, וביחד עם ניכויי העובד סה"כ 17.5%.
3. עם זאת, שני הצדדים מסכימים, שמשנת 1995 לא ניתן עוד להצטרף לקרנות הפנסיה הוותיקות [תצהיר התובע, ס' 20-18; סיכומי הנתבעת, ס' 17; ס' 11 לסיכומי תשובה], וכידוע - בקרנות הפנסיה החדשות, מאז, הפנסיה מקיפה.
4. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לא הופרשו בעבור המנוח כספים לקרן פנסיה - כלשהי - בכפוף לשאלת הזכאות [עמ' 1, ש' 14]. לטענת המנוח, מחדלה של הנתבעת, שלא ביטחה אותו בביטוח פנסיוני כמתחייב מצו ההרחבה, הסבה לו נזקים עצומים, שכן, אילו היתה מקיימת חובתה זו, היה זכאי לקבל "פנסיית נכות", משום שכושר עבודתו נפגע מחמת דלקת ריאות שהביאה למצב של אי ספיקת לב קשה, בה לקה, ובהתאם לתקנון "מבטחים", היה זוכה לקבל פנסיית נכות [ס' 39 לסיכומיו]; ואילו לטענת הנתבעת - גם אם היתה חובה לבטח את המנוח בפנסיה מקיפה, ממילא לא הוכחה זכאותו לקצבת נכות ולא הוכח גובה הקצבה [פרק ב' לסיכומיה].
5. לפי צו ההרחבה הנתבעת היתה חייבת לבטח את המנוח ב"מבטחים"; נוכח מועד תחילת העבודה - 1.1.06, לאחר שקרנות הפנסיה הוותיקות נסגרו למצטרפים חדשים, מובן, לדעתנו, שהנתבעת היתה אמורה לבטחו בקרן חדשה.
6. לו הנתבעת היתה מבטחת את התובע בביטוח פנסיוני, בהתאם לתקנות "מבטחים" - כאמור בצו ההרחבה - בתאריך תחילת עבודתו הביטוח כבר היה כולל כיסוי לאירועי נכות ושאירים, היינו - "פנסיה מקיפה". התאמת החובה הקבועה, מפורשות, בצו ההרחבה - "להבטיח תנאים סוציאליים עפ"י תקנות מבטחים ...", לשינוי העיתים שנעשו בקרנות הפנסיה, חייבה מעבידים, דוגמת הנתבעת, לבטח עובדים בענף השמירה בפנסיה מקיפה, מאחר שבאותו זמן ניתן היה לבטח עובד חדש רק בקרן "מבטחים החדשה", בה היתה חובת ביטוח כזו.
7. מאחר שהמנוח לא בוטח כלל בביטוח פנסיוני - אין לשמוע את הנתבעת בטענות על כך שהמנוח לא עמד בתנאים של תקנון זה או אחר, לרבות תקופת הכשרה, התלויה "במחלה קודמת" בה חלה, כביכול [ס' 29-19 לסיכומי]. ראשית, אין בא-כח הנתבעת מחליף רופא, ולא לו לקבוע בנושאים אלה, שהנתבעת לא העמידה לבדיקה רפואית של המנוח "בזמן אמת" נכון למועד תחילת העסקתו אצלה. שנית, טיעוניו הובאו לפי לשון "התקנון האחיד" [נספח ו' לסיכומים], אשר הוראותיו מחייבות את "מבטחים" בקשר ל"קרן פנסיה לעמיתים ותיקים", בעוד שאין, ולא יכולה להיות, מחלוקת שלא ניתן היה לבטח את התובע בקרן הפנסיה הוותיקה של "מבטחים", נוכח מועד התחלת עבודתו בנתבעת.
8. גם שאר טענות הנתבעת, בדבר העדר קביעת רופא הקרן או וועדה מוועדותיה [ס' 37-30 לסיכומיה], אינן יכולות לעמוד, כאשר הנתבעת היא אשר במחדלה - אי ביטוח התובע בקרן פנסיה - מנעה אפשרות קיום של "תנאי" כלשהו מהתנאים שהיא טוענת להם עתה, כשוללים את מצבו של התובע כ"נכה". לא למותר להוסיף, שטענות כאלה עדיף היה להן שלא להיטען, שכן, הן בבחינת "הרצחת וגם ירשת" - לא זו בלבד שהחברה לא מילאה אחר חובתה לבטח את המנוח ב"מבטחים", היא מנסה, בדיעבד, להיבנות ממחדלה ולשלול זכאותו, בהסתמך על כך שלא עמד למבחן רפואי של ביטוח שלא פתחה לו. בנקודה זו, נפנה לתיעוד הרפואי הרב שצורף לתצהיר המנוח, בו נקבע: "...הינו נכה לחלוטין בשל מחלת הלב. אינו מסוגל לעבוד בכל עבודה גופנית ולו במאמץ קל ביותר ..." [ההדגשות במקור: חוו"ד רפואית של פרופ' מיכאל שכטר, מיום 1.3.10].
9. נוכח כל המצטבר אנו בדעה, כי יש לחייב את התובעת בתשלום פיצוי חלף אי ביטוחו בביטוח פנסיוני, שלו הי הנעשה, בעוד מועד, היה עשוי העניק לו קצבת נכות, מיום סיום עבודתו ועד פטירתו - משך כ-62 חודשים.
10. בסיכומי ההשלמה מטעם העיזבון הועמד סכום זה על סך 262,042.88 ₪ [נספח ב', שם]. הנתבעת לא מצאה לנכון להגיש שום תחשיב נגדי. משכך - אנו מעמידים את סכום הפיצוי, בגין מחדל החברה, על 265,000 ₪, נכון להיום.

סיכום

1. המנוח הועסק בנתבעת בהיקף של משרה מלאה, החל מיום 1.1.06 ועד 22.1.09, מועד בו הודיע שמצבו הרפואי, לפי חוו"ד רופאה תעסוקתית, אינו מאפשר לו להמשיך לעבוד, ולו בהיקף חלקי; בתקופה 1.12.07 - 31.8.08 נעדר מעבודתו עקב מחלה, בחודשים 10/08-9/08 עבד חלקית (כחצי משרה) ומאז ועד ניתוק יחסי עובד-מעביד לא שובץ לעבודה מתאימה למגבלותיו.
2. עבור תקופת העבודה חייבת הנתבעת למנוח את התשלומים הבאים:
   1. גמול "שעות נוספות" - 2,184 ₪;
   2. החזר ניכוי שכר לא כדין - 821 ₪;
   3. בגין "חגים" - 2,314 ₪;
   4. פדיון חופשה שנתית - 2,324 ₪;
   5. דמי הבראה - 2,032 ₪.

הסכומים המצטברים הנ"ל ישולמו לעיזבון בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה - 5.3.09 - ועד יום התשלום המלא בפועל.

1. נדחו התביעות לתשלום "דמי מחלה" והפרשי הוצאות נסיעה.
2. התביעה לתשלום חלף "קצבת זקנה" לא נדונה - מאחר שהיתה מוקדמת, משהוגשה בטרם הגיע התובע לגיל המזכה בקצבה כזו, שהוא תנאי ראשון לקבלתה, ולאחר מותו חזר העיזבון מהתביעה ברכיב זה. למען הסר ספק נציין, כי הדבר אינו מונע בירור של תביעות שאירים, ככל שיימצא מי שיטען להן.
3. בנוסף, על הנתבעת לפצות את העיזבון, בגין אי ביטוח המנוח בביטוח פנסיוני, ומאחר שפרש מעבודתו בנסיבות שהיו יכולות להקנות לו "קצבת נכות", ואפשרות זו נמנעה מהמנוח עקב מחדלה של הנתבעת - עליה לשלם 265,000 ₪; לתשלום עד 30.10.13, שאם לא כן - יש סכום זה הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.
4. למרות התוצאה, שלא כל התביעה התקבלה, מאחר שהנתבעת הפרה חובותיה כמעסיקה, לא ניהלה רישומים נדרשים ולא ביטחה את המנוח בביטוח פנסיוני כלשהו, אף לא לפי פרשנותה את הוראות צו ההרחבה - הננו מחייבים אותה בתשלום הוצאות המשפט: בגובה האגרה ששולמה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, החל מהיום ששולמה ועד התשלום מצד הנתבעת לעיזבון; ובתוספת 10,000 ₪ שכ"ט עו"ד, לתשלום תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין, שאם לא כן ישא סכום שכר הטרחה הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.
5. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום מקבלת פסק-הדין.

ניתן היום, ‏4 באוגוסט 2013 (‏כ"ח באב תשע"ג), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לבאי-כח הצדדים, בדואר רשום.