בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות. להלן הלו"ז הרלבנטי:

1. ב 19.6.03 נפגעה התובעת בתאונת הדרכים נשוא התביעה.

2. מאז ועד הגשת התביעה בת.א 4853-03-09 חלפו חמש שנים , 8 חודשים ו 17 יום.

3. ב 6.10.11 הופסקה התביעה. כידוע – הנפקות הנודעת להפסקת תביעה על מרוץ ההתיישנות , זהה לנפקות הנודעת למחיקת תביעה (ראה להלן).

4. הרקע להפסקת התביעה: מונה מומחה אורטופד שהגיש חוו"ד (קבע נכות בת 3.33%). מונה בנוסף מומחה פסיכיאטרי ומחצית משכרו הוטלה על התובעת. התובעת טענה שהיא מתקשה לגייס את אותה מחצית, וביקשה להפסיק התובענה לפי תק' 154. היא הוסיפה וביקשה כי ככל שתבקש לחדש ההליכים ימשכו אלה מאותה נקודה בה היו מצויים מבחינה דיונית, במועד הגשת בקשת ההפסקה. הנתבעת התנגדה להפסקת התובענה אך ביקשה אף היא למען הזהירות בתגובתה לבקשה, כי במידה ותיעתר הבקשה, והתביעה תוגש בשנית, ייקבע תנאי שהתביעה תמשך מאותה נקודה.

בפסק הדין מיום 11.10.11 קבע כב' השופט פיש שהתביעה תופסק בהתאם לתק' 154(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, בכפוף לתנאים הבאים: במידה והתביעה תחודש תעמודנה חווה"ד על כנן, התביעה תמשך מאותה נקודה בה הופסקה, והחידוש יותנה בתשלום הוצאות בסך 3000 ₪ (הוצאות אלה שולמו).

5. ב 25.12.16 הוגשה בקשה על ידי התובעת לחידוש התביעה, וב 5.1.17 חודשה התביעה

(בתיק 15516-01-17) , לאחר שניתנה הודעה כי התובעת הפקידה בידי בא כוחה סכום ההוצאות בסך 3000 ₪ ומחצית משכרו של המומחה בתחום הנפשי שמונה בטרם הופסקה התובענה. הפסקת תובענה כמותה כמחיקה אף לענין זה שחידושה נעשה על דרך הגשת תביעה חדשה ואין להמשיכה תחת מס' התביעה שהופסקה (רע"א 3771/12 המאגר הישראלי לבטוחי רכב נ' קבודי, פס' 10) .

גם אם נתייחס למועד החידוש הקובע לצורך ההתיישנות כאל המועד בו הוגשה בקשת החידוש (ענין שאינו מובן מאליו, לאור העובדה שעל התובעת היה להמחיש ששלמה ההוצאות שנקבעו כתנאי לעצם החידוש): מאז שהופסקה התביעה ועד שהוגשה בקשת החידוש ב 25.12.16 חלפו עוד 5 שנים , חודשיים ו 14 יום.

6. מרוץ ההתיישנות מעוכב במהלך התקופה בה שהתה התביעה בערכאות לאור סע' 15 של חוק ההתיישנות. סע' 15 פורש כך שהוא דן בכל סוג של דחית תביעה (במובן הרחב ולא הצר של המלה) שאינו מונע הגשת התביעה מחדש, היות ולא הקים מעשה בי"ד. היינו לרבות (ובעיקר) מחיקה, ואף הפסקת תובענה – שכמותה כמחיקה . כלומר מירוץ ההתיישנות מוסיף לרוץ הן מעת שנמחקה תובענה והן מעת שהופסקה (ראה למשל ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי פ"ד נז(5) 166, 178 ; רע"א 9015/12 אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ נ' וסים שאטר , בסע' 11 של פסה"ד; רע"א 68/89 צור חברה לביטוח נ' סרסור ג'ומעה מחמוד).

בענייננו: בסה"כ מאז אירוע התאונה , לא שהתה התביעה בערכאות , 10 שנים ו 11 חודש (במעוגל): מדובר בצירוף הזמן שחלף ממועד התאונה ועד שהוגשה התביעה הראשונה, עם הזמן שחלף מעת הפסקת התובענה ועד חידושה) . זוהי התקופה בה לא התעכב מירוץ ההתיישנות. וגם אם נפחית שנה ממניין תקופה זו לאור סע' 16 של חוק ההתיישנות, תעמוד התקופה בה לא עוכב מרוץ ההתיישנות על 9 שנים ו 11 חודש.

7. תקופת ההתיישנות החלה בענייננו הנה בת 7 שנים, כאמור בסע' 5(1) של חוק ההתיישנות. מכאן יוצא שתקופה זו חלפה.

8. משהמחישה הנתבעת שחלפה תקופת ההתיישנות, ואף באופן מובהק , עבר הנטל לתובעת להצביע על טעם או כלל השעיה, מכוחם לא התיישנה תביעתה. אזכיר עוד כי הכלל הוא שהתובע הוא הנושא בנטל להפנות לכלל ההשעיה הספציפי עליו הוא חפץ להסתמך. לא הפנה – לא יוכל להסתמך עליו. אם הפנה – עליו להמחיש תחולתו.

לרוב ייעשה הדבר בגדרו של כתב תשובה, כאשר מציפה הנתבעת טענת ההתיישנות בכתב הגנה (ובמידה ומדובר בבקשה לדחיית התביעה מטעמה של התיישנות – המקום לעשות כן הנו בגדר התשובה לבקשה. אך החשוב הוא שהנטל הנו על התובע בענין זה; מכאן החובה להגיש כתב תשובה ולהתייחס בו לטעמים בעטיים לא התיישנה התביעה, משעה שממחיש נתבע בכתב הגנתו שחלפה תקופת ההתיישנות). ראה למשל: ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ פ"ד נד(4) 464-475. וכך – כאשר הפנה התובע לכלל השעיה זה או אחר, ואותו כלל כולל גם רכיבים עובדתיים, עליו לתמוך תשובתו לבקשת הסילוק בתצהיר (ראה למשל סע' 47 לפסק דינו של השופט מלצר בע"א 3260/11 רחל ברכה משרד עורכי דין נ' אפריקה ישראל להשקעות).

בענייננו, כפי שיחוור, לא טוענת התובעת כלל בתגובתה לאי התגבשות העילה או כוח התביעה כבר במועד התאונה (לפי סע' 6 של חוק ההתיישנות), ביחס לנכות או נזק כלשהם; ואף לא טוענת לתחולת כלל השעיה זה או אחר של המרוץ. טענותיה שונות ונוגעות בעיקרן לפרשנות פסה"ד שהפסיק התובענה. ממילא אין להיזקק לכל טענה או כלל השעיה שהתובעת עצמה אינה מתיימרת לטעון לתחולתו .

עם זאת, ולו לשלימות התמונה, אזכיר בקצרה גם ריכוז הכללים ההלכתי הבא: כדי שיוקנה כוח התביעה לפי סע' 6 לחוק ההתיישנות הקובע שמרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו נולדה עילת התובענה, די בקצה חוט הקושר סיבתית בין התאונה לבין הנזק (שאינו חייב להתגבש באופן סופי כדי שיחל המירוץ), ודי בקצה חוט גם לעניין עצם גלוי הנזק ; כאשר בשני המקרים המבחן הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. אותו קצה חוט מתייחס לעצם החשד ולא לאיסוף הראיות הקבילות שנועדו להמחישו. איסוף הראיות גם לא יעכב תקופת ההתיישנות אלא במקרים נדירים שאינם רלבנטיים לכאן – הנוגעים להטעיה של תובע על ידי נתבע האוחז בידיו הראיות הדרושות לשם הקמת כוח התביעה אך מוסר שאלו אינם בידו (עיין:ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גת פ"ד מ(1) 528; ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה פ"ד לח(4) 554; ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב פ"ד נב(1) 857 ; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב פ"ד נד(2) 535; ע"א 2206/18 סיגמן נ' דובק; ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה; רע"א 901/07 מדינת ישראל הועדה לאנרגיה אטומית נ' אודית כהן; ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה.

9. להלן אתייחס אפוא לטענות התובעת, בתגובתה, על שום מה לא התיישנה התביעה.

10. התובעת טוענת כי התובענה הראשונה לא באה לקיצה עם החלטת ההפסקה , אלא הוקפאה בלבד. התובעת מתיימרת לטעון כי הנוסח בפסה"ד שהפסיק התובענה, לפיו התובענה המחודשת תימשך מן המקום בו הופסקה מלמד על כך כי מדובר בהקפאה, עליה לא חל מרוץ ההתיישנות. אין ממש בטענה מאולצת זו. הפסקת תובענה אינה בגדר הקפאה שלה.

כאמור, ההלכה לגבי הפסקת תובענה לפי תק' 154 לתקנות סדר הדין האזרחי ונפקות סע' 15 של חוק ההתיישנות ברורה, ואינה מבחינה בין מחיקה לבין הפסקה לענין מרוץ ההתיישנות.

ניסוחים לפיהם תימשך התובענה המחודשת מאותה נקודה או מן המקום שבו הופסקה וכיוצ"ב – הנם בגדר תנאי נפוץ שקובע ביהמ"ש לא אחת, הן במקרה של הפסקת תביעה והן במקרה של מחיקתה. טעמו של תנאי זה לחידוש הנו מניעת מצב בו כל העבודה שהושקעה עד כה תרד לטמיון או שתנוצל המחיקה או ההפסקה לרעה, לשם השמטת יתרון דיוני בו כבר זכה הנתבע בהליך שנמחק או הופסק (למשל: מומחה ביהמ"ש קבע 0%; באין תנאי מעין זה לא תחייב חווה"ד בהליך המחודש). תנאי מעין זה נקבע לא אחת דווקא משום שהפסקה, כמו מחיקה, אינה מונעת הגשת התביעה מחדש, והכלל הוא כי באין קביעה של תנאי כזה – לא תהא תחולה לקביעות ולחווה"ד שניתנו בהליך הקודם. מנוסח זה בפירוש אין ללמוד כי כולל הוא , ועוד מכללא, תנאי לפיו לא תשוב ההתיישנות ותחל מרוצה עם המחיקה או ההפסקה. לא אחת מעוניינים שני הצדדים כאחד בקביעת תנאי מעין זה – וכך היה אף הפעם.

העובדה כי התובעת לא ביקשה להשיג יתרון דיוני באמצעות אקט ההפסקה, אלא לגייס עלות חווה"ד, אינה מעלה ואינה מורידה ביחס לנפקות אקט ההפסקה – שכמותו כאמור כמחיקה. גם אין ממש בטיעון כאילו יש לראות בהחלטה משום החלטת דחיה בלא מועד, ולא הפסקת תובענה לפי תק' 154. התובעת היא שביקשה להפסיק התביעה (ועוד ציינה בכותרת הבקשה שמדובר בהפסקה לפי תק' 154 לתקנות סדר הדין האזרחי). ביהמ"ש נעתר לבקשה, ולהסרת ספק ציין אף הוא בגדר פסק דינו , שמדובר בהפסקת תביעה לפי תק' 154(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי (ולא בדחיה בלא מועד לפי תק' 153 – בשונה מהילוכה של התובעת בתגובתה).

לא זו אף זו: לא ברור הכיצד ומדוע מבקשים לייחס לביהמ"ש כאילו קבע בהחלטתו תנאי שאין הוא מוסמך לקבוע. קביעת הדין הנה שעם הפסקה או מחיקה של התביעה מתחיל מחדש מרוץ ההתיישנות (כפוף לסע' 16 של חוק ההתיישנות). ביהמ"ש אינו מוסמך לסטות מקביעה זו של הדין , אלא בהסכמה. שכן אחרת המשמעות היא הארכה חד צדדית של תקופת ההתיישנות ופגיעה בזכויותיו הדיוניות של הנתבע.

בענייננו לא ניתנה הסכמה של הנתבעת להארכה מעין זו. וראה רע"א 9015/12 אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ נ' ואסים שאטר , פסקה 11.

צא ולמד: מקבלת פרשנותו של ב"כ התובעת יוצא כי ביהמ"ש ביקש, ועוד מכללא ובלי הסכמה של הנתבעת, להאריך תקופת ההתיישנות ועוד בלי הגבלת זמן. מרוץ ההתיישנות , לשיטה זו, לא היה אמור לשוב ולהתחיל מרוצו בשום נקודת זמן, ויכולה היתה התובעת אפוא להגיש תביעתה מחדש בכל זמן שתחפוץ בו בעתיד. ברור שבמדובר בפרכה.

גם העובדה כי תיק ביהמ"ש לא נסגר בזמנו מזכירותית בנט, אינה אלא ענין מנהלי (שמא שגגה מנהלית), שאינה משפיעה על קביעת הדין.

11. אין בהעלאת הטענות בתגובה בדבר זכות הגישה לערכאות כדי לשנות מן התוצאה. הרי ההתיישנות מטבעה מגבילה ומציבה חסם של זמן על זכות הגישה לערכאות, מסיבות טובות שעיקרן העסקת ביהמ"ש בבעיות ההווה ולא העבר, ויצירת מצג של ויתור כלפי הנתבע שבשלב מסוים עליו לקנות לו וודאות שאין הוא צפוי עוד לאימתה של תביעה, ואף הצורך לתחום נקודת זמן שממנה ואילך לא יהא עוד צורך לשמור או ללקט ראיות. מכל מקום יהיו הרציונלים למוסד ההתיישנות אשר יהיו אין צורך לבחון התקיימותם כל אימת שנטען להתיישנות. שכן מעת קימומו של מוסד ההתיישנות בדין – עומד הוא על רגליו שלו, יהיו טעמיו אשר יהיו. עם זאת, יש לומר שפרק זמן של 7 שנים הנו פרק זמן מכובד לכל הדעות (לא כל שכן אם נוסיף לו התקופה בה שהתה התביעה בערכאות עד שנמחקה), גם אם ניתן לקבוע תקופה מקוצרת או מוארכת. כל תקופת התיישנות שתיקבע – יש בה בהכרח משום אלמנט של שרירות, ויש לכבד קביעת המחוקק.

12. אני דוחה טענת התובעת כאילו כשלה הנתבעת להעלות טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. בהליך הנפתח על דרך הגשת כתב הגנה אותה הזדמנות ראשונה אינה אלא כתב ההגנה. אלא שכאן כזכור הופסקה התביעה המקורית שהוגשה במועד, וב"כ התובעת ראה להגיש בקשתו לחידוש בגדרו של התיק בו ניתן פסה"ד המפסיק. בנסיבות, אין לקבל הטענה כי היה על הנתבעת להגיב לבקשת החידוש בתוך 20 יום לפי תק' 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ושם לטעון טענת ההתיישנות. ראשית, עם הגשת הבקשה לחידוש ב 25.12.16 הועברה היא לטיפולי, וניתנה החלטתי מיום 27.12.16 בה קבעתי שעל ב"כ התובעת להודיע האם הפקידה שולחתו בידיו מחצית משכרו של המומחה הפסיכיאטרי ואת סכום ההוצאות שתשלומו נקבע כתנאי לחידוש התביעה. קבעתי כי אם תינתן תשובה חיובית אורה על חידוש התובענה תוך הקצאת מס' תיק חדש, כהחלטת סגנית הנשיא מיום 25.12.16.

קביעה זו בדבר פתיחת תיק חדש, הולמת כאמור ההלכה הפסוקה לפיה במקרה של הפסקת תביעה יש להגיש תביעה חדשה (ואגב – אף לשלם אגרה מחדש); ולא להמשיך בה תחת אותו תיק בו ניתן פסה"ד שהפסיק התביעה (ראה בפס' 5 לעיל , וההפניה שם). החלטתי זו נועדה אך לוודא שהתקיימו התנאים שנקבעו בפסה"ד לשם חידוש התביעה, ולא למנוע דיון בסוגיית ההתיישנות. אך הפועל היוצא היה שהבקשה לא הועברה אפוא לתגובת הנתבעת, אף אם היה ביכולתה להגיש לה תגובה. בנסיבות אלה יכולה היתה הנתבעת לפעול על דרך הגשת תגובה יזומה לבקשת החידוש או לחלופין, כפי שעשתה, להגיש בקשה נפרדת לסילוק התביעה מן הטעם שהתיישנה. שנית, מבחינת השלב הדיוני, עת הוגשה הבקשה ב 14.2.17 , התיק לא "עבר שלב" (אף טרם נקבע קדם משפט) ואין לומר כי הוחמצה ההזדמנות הראשונה להעלות טענת התיישנות, רק משום שחלפו 20 הימים למתן תגובה לבקשת החידוש (יש לזכור גם שאת ההחלטה שאני מורה על חידוש התביעה נתתי עוד עובר לחלוף 20 ימי התגובה לבקשת החידוש, משעה שהובטח לטעמי המקור הכספי לתשלום ההוצאות שנקבעו כתנאי לחידוש). שלישית, לטעמי אף מנועה התובעת לטעון טיעון זה, שכן הדרך הנכונה בה היתה אמורה היא לנקוט היתה כאמור בכלל להגיש תביעה חדשה תוך תשלום אגרה, ולא בקשה לחידוש בגדרו של התיק שהופסק. לו פעלה כנדרש, ממילא ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות הייתה בגדר כתב ההגנה שהיה מוגש, וכל הטיעון האחרון – שהורתו בדרך הפעולה השגויה בה נקטה התובעת עצמה - לא היה נולד.

13. אין ממש גם בטיעון שבתגובה כאילו ויתרה הנתבעת על טענת ההתיישנות בהתנהגותה, משעה שקיבלה לידיה את ההמחאה בסכום ההוצאות שנפסק כתנאי לחידוש. באותה החלטה מיום 5.1.17 הנחיתי את ב"כ התובעת לדאוג לתשלום ההוצאות שנקבעו כתנאי לחידוש. קבלת השיק שנשלח למשרד ב"כ הנתבעת אינה בגדר אקט של הנתבעת המשמיע ויתור על טענת התיישנות. מקל וחומר שכך פני הדברים כאשר מדובר במה שנקבע בכלל כתנאי לחידוש התביעה בפסה"ד המפסיק, ואין לו לתנאי דבר וחצי דבר עם שאלת ההתיישנות. היה על התובעת לדאוג לתשלום מיוזמתה עם הגשת התביעה אם לא מעט עובר להגשתה. ניתן לכל היותר להתפלפל בשאלה כלום ראוי שההוצאות תיוותרנה בידי הנתבעת, מעת שהתוצאה הנה שהתביעה התיישנה. לטעמי התשובה חיובית. חזקה שהתובעת (המיוצגת) היתה מודעת לכך כי התביעה התיישנה. אם בחרה היא ליטול סיכוניה ולהגיש התביעה מחדש, היה עליה לעמוד בתנאי הסף שנקבע כתנאי לחידוש, ולשלם ההוצאות, בלי קשר לשאלה כלום תטען הנתבעת להתיישנות או תמחל על הטענה.

14. משעה שנדחות כל טענות התובעת על שום מה לא התיישנה התביעה, והיא לא התיימרה להסתמך בתגובתה על כל כלל השעיה שיעכב מרוץ ההתיישנות ביחס לתביעה או רכיב כלשהו שבה, אני מורה על דחית התביעה מן הטעם שהתיישנה, בהתאם לתק' 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי.

בשים לב לתוצאה הדיונית הלא קלה – אין צו להוצאות. איני מורה כאמור על השבת הסכום של 3000 ₪ שהשתלם והיווה תנאי לעצם הגשת התביעה מחדש, אולם אמליץ לנתבעת להשיבו , ולו לפנים משורת הדין.

ניתן היום, ז' אב תשע"ז, 30 יולי 2017, בהעדר הצדדים.