1. בהתאם להסכמת הצדדים, ניתן פסק דין זה על סמך חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט ולאחר הגשת סיכומי טענות בכתב, ללא שמיעת עדויות.
2. עסקינן בתביעה על סך 67,642 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבע ותביעה שכנגד בסך 88,769 ₪ שהגיש הנתבע נגד התובעת (להלן "התביעה שכנגד").

מטעמי נוחות, התובעת/הנתבעת שכנגד תיקרא להלן "התובעת". הנתבע/התובע שכנגד יקרא להלן "הנתבע".

טענות הצדדים

1. התובעת טוענת בתביעתה, כי על הנתבע רובץ חוב ארנונה ומים (להלן "חוב הארנונה") ביחס לנכס המוכר בספרי התובעת בזיהוי מספר (פיזי) 70422, וכי יתרת חוב הארנונה הינה בסך 67,642 ₪, נכון ליום 7/10/08. יודגש, כי גם התובעת מסכימה כי חלק מהחוב התיישן ומשכך, הסכום הנתבע הועמד למעשה על סך 31,689 ₪, כפי שעולה מסיכומי טענותיה של התובעת והתדפיסים שצורפו להם.
2. הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, בהעדר פירוט תקופת החוב הנטען. בנוסף טוען, כי במהלך שנת 2002 פנתה אליו התובעת וביקשה לקבל את הסכמתו להעברת קו ביוב בתוך קרקע שבבעלותו. לשם כך, הוא נפגש עם מר סמיר אבו פארס, האחראי על מחלקת התברואה אצל התובעת ומר לביב תלחמי, מהנדס הפרויקט, ואלה הציגו בפניו את תוכנית הפרויקט והראו לו את מיקום קו הביוב המתוכנן. תחילה התנגד הנתבע לתוכנית, אך לאחר שבמהלך המו"מ שניהלו עמו נציגי העירייה הציעו לו פיצוי בדרך של קבלת פטור מתשלום ארנונה, הסכים להעברת קו הביוב בשטחו, בסמוך לגבול, וזאת בתמורה להענקת פטור כאמור. הנתבע מציין, כי כל ההסכמות נעשו בעל פה.

הנתבע טוען, כי בהתאם למוסכם, פנה אל מחלקת הארנונה של התובעת וחתם על הוראה לחיוב חשבון הבנק בהתייחס לחשבונות המים בלבד. לפי הנתבע, מאותו מועד, קיבל דרישות לתשלום חשבונות המים בלבד, אשר נגבו באמצעות הוראת הקבע.

1. לפי הנתבע, מספר שבועות לאחר הסיכום הנ"ל בשנת 2002, קבלן מטעם התובעת התחיל בביצוע עבודות בקרקע ובכלל זה ביצע חפירות של תעלות, הניח צינורות ביוב ושוחות. לאחר שסיים להעביר את קו הביוב, כך נטען, עזב הקבלן את השטח והותיר אחריו נזק רב לקרקע, שוחות נותרו בולטות, טרסות נהרסו, ערמות עפר, תעלות פתוחות ועוד. הנתבע מציין, כי פניותיו לתובעת בעניין זה לא הועילו.

במהלך קיץ שנת 2005, פנתה אליו התובעת והודיעה לו כי הקבלן צריך להיכנס למקרקעין כדי להשלים את העבודה. הנתבע, כך נטען, הסכים לכך והאמין שהפעם, לאחר סיום העבודה, הכול יסודר. אלא, שבמהלך עבודות אלה, נהרסו עוד טרסות בקרקע ודרך גישה המשמשת מעבר לחלק התחתון של הקרקע, קו הביוב לא הועבר אל קו הגבול ובנוסף המבנה הטופוגרפי של הקרקע שונה בכך שנותר מדרון תלול ומסוכן, ערמות עפר לא סודרו ושוחות ביוב נותרו בולטות.

לפי הנתבע, מאז לא נעשה דבר בקרקע והיא נותרה כפי שהקבלן עזב אותה.

1. הנתבע טוען, כי רק בתחילת שנת 2008 קיבל, לראשונה, דרישת תשלום ארנונה עבור אותה שנה. משפנה לתובעת והודיע לה על ההסכם ביניהם, התנערה התובעת מכל ההסכמות; גם פניותיו למר פארס לא הועילו, שכן הלה הודיע לנתבע, כי אינו יכול לסייע או לטפל בעניין.

הנתבע טוען, כי עומדת לו טענת הסתמכות על מצג של בעלי תפקיד אצל התובעת וכן טענת קיזוז לפיה מכל סכום בו יחויב הוא זכאי לקזז את סכום הפיצויים המגיע לו, לשיטתו, מהתובעת תמורת מתן הסכמתו להנחת קו הביוב ובגין הנזק שנגרם לו בקרקע.

1. בקשר עם טענותיו, הגיש הנתבע חוות דעת מומחה מטעמו, מר קדור שאדי (להלן "מומחה הנתבע"), לפיה העריך המומחה את סך הנזקים ועלות פעולות תיקון הקרקע, בסך של 88,769 ₪, הוא סכום התביעה שכנגד.
2. התובעת, בכתב הגנתה לתביעה שכנגד, טוענת שדין התביעה שכנגד להידחות על הסף מחמת התיישנות. היא דוחה את הטענה לפיה קו הביוב גוזל משטח התובע, מה גם שלטענתה כלל לא ברור, באם קו הביוב עובר בחלקה אליה מתייחס הנתבע. התובעת מכחישה את הטענה בדבר הצעה ו/או אישור לקבלת פיצוי וטוענת, שבכל מקרה, לא הייתה סמכות להציע פיצוי לנתבע, לבטח לא באופן של מתן פטור מארנונה.

לפי התובעת, אין בטענות הנתבע משום ראשית עמידה במבחנים המחייבים "הבטחה שלטונית".

התובעת מכחישה את הנזק הנטען ולעניין חוות דעת מומחה הנתבע, טענה, כי היא אינה ערוכה בהתאם לדין וכי מבוססת, ברובה, על דברי הנתבע ולא על הערכותיו של המומחה. עוד טענה התובעת, שכדי להעריך שיעורם של נזקים יש לבחון מצב לפני ואחרי הנזק ושלא ברור כיצד מומחה הנתבע יכול להעריך נזק למצב שאירע, לפי הטענה, למעלה מ - 8 שנים קודם לכן.

ראיות הצדדים

1. מטעם התובעת הוגשו תצהירה של הגב' רים אסדי (גזברית התובעת) אליו צורפו תדפיסים מפנקסי התובעת לגבי חוב הארנונה ותצהירו של מר סמיר אבו פארס (להלן: "אבו פארס"), אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמנהל היחידה לאיכות הסביבה של התובעת, ושבמסגרתו התייחס הלה למצג שיוחס לו ע"י הנתבע. הוא אישר כי ביקר בשטח ואף התקיים דין ודברים בינו ובין הנתבע, אולם הכחיש את הטענה לפיה הבטיח לנתבע פטור מתשלום ארנונה למשך 10 שנים ("מעולם לא הבטחתי דבר כזה") והבהיר, כי אין בסמכותו לוותר על ארנונה או כל חוב אחר שקיים לתושב כלפי הרשות. עוד ציין, כי לאחר סיום העבודות מעולם לא קיבל תלונה כלשהי מצד הנתבע.

בנוסף, הגישה התובעת חוות דעת מומחה מטעמה, אינג' אברהמי יאיר (להלן "מומחה התובעת") מיום 28/3/12, במסגרתה התייחס המומחה לחוות דעת מומחה הנתבע בכל הנוגע לנזקי הבנייה הנטענים.

1. מטעם הנתבע הוגש תצהיר שלו עצמו ובנוסף הוגשה חוות דעת המומחה מטעמו. בעניין חוות הדעת זו, יצוין, כי תחילה הוגשה ע"י הנתבע חוות דעת מיום 5/5/10 ובהמשך הוגשה חוות דעת מתוקנת, מיום 18/10/12.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי במסמכים ובראיות שהונחו בפניי ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולאמור בתצהירים מטעמם, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולדחות את התביעה שכנגד, הכל כפי שיפורט להלן.
2. לנתבע למעשה מספר טענות כנגד חוב הארנונה המיוחס לו ע"י התובעת.

בעניין טענת ההתיישנות, אין חולק, שדין התביעה בכל הנוגע לחלק החוב המתייחס לתקופה הקודמת לחודש 3/02 להידחות, בשים לב שהתביעה הוגשה בחודש 3/09.

ואכן, במסגרת סיכומיה מעמידה התובעת את חוב הארנונה על סך של 31,689 ₪, לאחר ניכוי החוב שהתיישן. הנתבע, לעומת זאת, טוען בסיכומיו שיש להעמיד את חוב הארנונה, אם בכלל, על סכום הקרן בלבד וללא צירוף הפרשי הצמדה וריבית, סך של 21,055 ₪.

עולה אפוא, שסכום החוב עצמו אינו שנוי במחלוקת, והשאלה שיש להכריע בה (היה ותדחה טענתו של הנתבע לעניין פטור מתשלום) הינה איזה תוספות יתווספו לקרן החוב? לשאלה זו נשוב בהמשך.

1. בעניין הטענה לקיומו של הסכם בדבר פטור מארנונה מצאתי שדין טענה זו להידחות בהעדר הוכחה, וכי גם אם היו הסכמות או הבטחות כלשהן מצד נציגי העירייה, הרי שלא היה בהם כדי לחייב את התובעת או כדי להוות "הבטחה שלטונית", כטענתו של הנתבע.
2. אמנם, הסכם יכול שייעשה גם בעל פה, ברם, לא מצאתי שבעניינו הוכח הסכם כאמור ו/או קשר סיבתי בין עבודות הבנייה הנטענות (הנחת קו הביוב) לבין נושא הארנונה.

התובעת הכחישה את הדברים ואף הגישה את תצהירו של אבו פארס שהעיד כי מעולם לא הבטיח לנתבע מתן פטור מארנונה ושאינו מוסמך כלל להבטיח הבטחות מעין אלו בשם התובעת.

בנסיבות העניין, משנטל ההוכחה בדנן רובץ לפתחו של הנתבע ומשלא הביא כל ראיה אחרת בעניין זה, מלבד עדותו היחידה (של בעל דין), שנסתרת ע"י עדותו של אבו פארס, לא מצאתי להעדיף את גרסתו של הנתבע ולבסס ממצא כלשהו על פיה.

1. ניסיון הנתבע להיבנות, בעניין זה, מהתנהלות התובעת משך השנים, הן בנוגע לאי משלוח דרישות תשלום (טוען שרק בתחילת שנת 2008 קיבל דרישת תשלום ביחס לאותה שנה) והן בנוגע לגביית חשבונות המים בלבד, כהתנהלות המעידה, כשלעצמה, על קיומו של ההסכם הנ"ל, אין בו ממש ואין בו כדי לשנות מקביעתי בדנן.

התנהלות זו יש בה לכל היותר כדי להעיד על התרשלות התובעת ועל גביה לא מסודרת של חובות תושביה, אך אין בה כדי להצביע על קיומו של הסכם או על הודאה מצד התובעת בזכאותו של הנתבע לפטור מתשלום.

עם זאת, יובהר כבר עתה, שבהעדר דרישה, אין מקום לחייב את הנתבע בהפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן "חוק הריבית"), כפי שמבקשת התובעת לעשות, וגם לא בתשלומי ריבית "רגילה", כפי שגם יובהר בהמשך.

1. מכל מקום ולמעלה מהצורך בלבד, יצוין, שגם אם היה ממש בטענת הנתבע לגבי הסכמה בעל פה לפטור מארנונה, הרי שהסכמה זו ממילא לא הייתה מחייבת את התובעת, בהיותה בלתי חוקית.

סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש], קובע, כי "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מהסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה והגזבר; לא הייתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העירייה אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה והמזכיר, ובאין מזכיר – עובד אחר של העירייה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה".

ברי, כי הסכם בעל פה כפי הנטען בענייננו, אינו עומד בתנאי הסעיף הנ"ל.

1. זאת ועוד, מתן פטור ו/או הנחה מארנונה יכולים להיעשות רק ע"פ התנאים וההיתרים הנדרשים בדין ובכלל זה חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 ותקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג – 1993. אין חולק, שאלה לא התקיימו בענייננו.

בהתאם לכך נפסק, כי "...כשם שאין מטילים תשלומי חובה אלא על-פי חוק – ובמיגבלות הקבועות בחוק – כן אין רשות ציבורית מותרת לפטור את פלוני מתשלום היטל שכלל הציבור חייב בו, אלא על-פי היתר הקבוע בחוק – או על-פי חוק – ובמיגבלותיו של אותו היתר.

עקרון שלטון החוק מזכה רשות ציבורית לגבות מיסים רק על-פי היתר בחוק או על-פיו, ואותו עקרון עצמו מזכה רשות ציבורית לפטור מתשלום מיסים המוטלים על כלל הציבור, רק על-פי היתר בחוק או על-פיו" (בג"ץ 8791/96, חיים מאור נ' מדינת ישראל ואח', מאגרים משפטיים).

1. טענת הנתבע לכך שהסתמכותו על ההסכמה הנטענת כמוה כהסתמכות על הבטחה שלטונית דינה להידחות. הלכה מקדמת דנא היא, כי אחת הדרישות הבסיסיות לקיום הבטחה שלטונית מחייבת, היא שההבטחה ניתנה על ידי מי שמוסמך לתת אותה.

"על-פי ההלכה הפסוקה, התנאים לחיובה של הרשות המנהלית מכוח הבטחה הם, כי ההבטחה ניתנה על-ידי מי שמוסמך לכך בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי; כי בכוחו לקיים את הבטחתו וכי אין לרשות סיבה מוצדקת לסטות ממנה" (ראו: ע"א 2019/92, משרד הבינוי והשיכון ואח' נגד מרדכי זיסר ואח', פ"ד נב(3) 208, בעמוד 219 והפסיקה המצוינת שם).

אין חולק, שדרישה זו אינה מתקיימת בעניינו. הגורמים להם מייחס הנתבע את אותה הבטחה שלטונית, פשיטא, אינם מוסמכים ליתן פטור מארנונה.

1. אשר לטענת הקיזוז שהעלה הנתבע בהגנתו, משלא חזר עליה במסגרת סיכומיו, יש לומר כי היא נזנחה על ידו ודי בכך כדי לדחותה.

מכל מקום, משקבעתי שהנתבע לא הוכיח קיומו של הסכם לפטור מארנונה ו/או קשר סיבתי בין העבודות הנטענות לבין נושא הארנונה, ממילא אין לקשור בין חיובי הארנונה לבין הנזק הנטען, כך שדין הטענה להידחות גם מטעם זה.

1. המסקנה היא, אפוא, שהנתבע לא הראה הגנה כנגד החוב המיוחס לו, למעט עניין ההתיישנות (שבגינו צומצם סכום התביעה כמפורט לעיל) ולמעט חלק החוב שעניינו הפרשי ריבית והצמדה ע"פ חוק הריבית.

בעניין זה האחרון, יצוין, כי התובעת לא הניחה בפניי כל ראיה בדבר משלוח דרישות תשלום לנתבע. התובעת אינה יכולה לשבת ב"חיבוק ידיים" במשך שנים (למצער משנת 2002 ועד שנת 2008) ולדרוש בשלב מאוחר ביותר תשלומי ריבית והצמדה לפי חוק הריבית בנוסף לקרן החוב.

גם השיהוי הרב בהגשת התביעה, שלא כפי המצופה מרשות ציבורית, מצדיק את אי הוספת ההפרשים הנ"ל.

בנסיבות דנן, סבורני, כי יהיה זה נכון לחייב את הנתבע בערכי קרן חוב הארנונה ובתוספת הפרשי הצמדה בלבד וזאת בכל הנוגע לתקופה שמחודש 3/02 ועד ליום הגשת התביעה (בכל הנוגע לשערוך מיום הגשת התביעה תהיה לכך התייחסות בהמשך).

התביעה שכנגד

1. בכל הנוגע לתביעה שכנגד, הרי שזו דינה להידחות, בין מחמת התיישנותה ובין מחמת אי עמידה בנטל ההוכחה.
2. במסגרת בקשתו לרשות להתגונן, טען הנתבע, כי "במהלך שנת 2002, פנו אליי מהעירייה (מ.מ עספיא אז) וביקשו לקבל את הסכמתי להעביר קו ביוב בתוך הקרקע שלי...מס' שבועות לאחר הסיכום שלנו קבלן של המועצה נכנס לשטח והתחיל בעבודה...לאחר שסיים להעביר את קו הביוב, הקבלן עזב את השטח והותיר אחריו נזק רב לקרקע...ולמרות כל הפניות שלי למועצה לתקן את הקרקע כלום לא בוצע" (ההדגשות אינן במקור).

מטענות אלו, עולה, כי עילת התביעה שכנגד, משמע הנזקים להם טוען הנתבע, נוצרה כבר בשנת 2002. משהוגשה התביעה שכנגד רק בשנת 2010 (ביום 6/9/10), הרי שהיא התיישנה, בחלוף תקופת ההתיישנות של שבע שנים הקבועה בחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958.

1. כאן יצוין, כי בבקשה לרשות להתגונן, אין זכר לעבודות השלמה ו/או תיקון שביצע, כביכול, הקבלן בשנת 2005 בקרקע, כפי שנטען לראשונה ע"י הנתבע במסגרת התביעה שכנגד.

הסברו של הנתבע בכגון דא לפיו לא היה כל צורך בפירוט העבודות שנערכו בשנת 2005 (סעיף 24 לסיכומיו), אינו משכנע. הסבר זה אינו מתיישב עם טענות הנתבע, בהגנתו, לפיהן הקבלן סיים "להעביר את קו הביוב" ו/או שחרף פניותיו לתובעת לתיקון הקרקע, כלום לא בוצע (שהרי אם סיים בשנת 2002 וכלום לא בוצע לאחר מכן, כיצד זה בשנת 2005 הגיע להשלים העבודה ולתקן הטעון תיקון?) בנסיבות, מצופה היה, שגרסתו בכל הנוגע לעבודות משנת 2005 תובא גם במסגרת הגנתו לתביעת התובעת, בשים לב לגרסה בכללותה וכחלק בלתי נפרד מהשתלשלות העניינים.

משכך, יש לקבוע שגרסת הנתבע באשר לעבודות הקבלן משנת 2005 והנזקים הנטענים כתוצאה מהן, הינה גרסה כבושה (בבחינת שינוי חזית) שהועלתה כדי להתמודד עם טענת ההתיישנות שריחפה מעל התביעה שכנגד, וכפי הנטען ע"י התובעת בדנן.

1. מכל מקום, גם אם נניח שאין מדובר בגרסה כבושה, הרי שהעבודות הנטענות משנת 2005 ממילא לא הוכחו. הנתבע לא הביא כל ראיה לביצוען של עבודות אלה ע"י הקבלן ו/או לנזקים שנגרמו בעטיין, וניסיונו להיבנות בעניין זה מתצהירי התובעת, אין בו ממש.

הוא הדין באשר לטענתו לפיה היה על התובעת לטרוח ולהגיש תצהירים נוספים מטעמה "כגון מהנדס או הקבלן המבצע או כל אדם אחר שהיה מעורב בביצוע העבודה" (סעיף 23 לסיכומיו), בשים לב שנטל ההוכחה בדנן מוטל על כתפיו הוא.

גם השיהוי הרב בהגשת התביעה שכנגד, כשלעצמו, בשים לב למועד העבודות הנטענות ובשים לב לאי הוכחת פניות כלשהן מצד הנתבע לתובעת בעניין זה משך כל אותה תקופה, אומר דרשני.

1. בנסיבות אלה, מתייתר למעשה הדיון בשאלת הנזק וכפועל יוצא מכך גם בחוות הדעת שהגישו הצדדים ביחס לשאלה זו.

למעלה מהנדרש ועל קצה המזלג בלבד, יצוין, שגם לגופו של עניין, לא מצאתי להעדיף את חוות דעת מומחה הנתבע על פני חוות דעת מומחה התובעת וזאת, בשים לב, בין היתר, לכך שתיאור המגרש לפני החפירה נעשה "ע"פ דיווח של המזמין" (סעיף 3 לחוות דעת מומחה הנתבע) ולנוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבודות הנטענות ועד למועד עריכת חוות הדעת.

בנסיבות אלה, לא שוכנעתי בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין העבודה הנטענת, ודין התביעה שכנגד להידחות.

אופן ניהול התיק:

1. בטרם אניח את עטי מצאתי להתייחס לשתי סוגיות הקשורות באופן ניהול התיק על ידי הצדדים, בעיקר על ידי התובעת.

בהחלטה מיום 15/02/12 בה נקבע שעל הצדדים להגיש סיכומי טענות בכתב, הוגבל אורך הסיכומים באופן שלא יעלה על 3 עמודים. דא עקא, התובעת בחרה על דעת עצמה להגיש סיכומי טענות באורך של 11 עמודים וסיכומי תשובה (שלא ניתנה להם רשות מפורשת) באורך 7 עמודים. הנתבע לעומת זאת, "הסתפק" בסיכומים באורך 5 עמודים. עובדות אלה הביאו אותי, בסופו של יום, שלא לפסוק לטובת התובעת הוצאות משפט על אף שזכתה בתביעתה באופן חלקי.

לא זו אף זו, בהחלטתי מיום 06/07/11 ציינתי במפורש, כי נוכח התנהלות התובעת שהביאה, בין היתר, לביטול שתי ישיבות הוכחות, ישליך הדבר על שאלת ההוצאות בתיק ואף על שאלת ההצמדה ו/או שערוך החוב בנוגע לתקופה בה נמשך התיק "לחינם". בשים לב לאמור, מצאתי שעל סכום החוב (המוצמד עד ליום הגשת התביעה), יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 10/02/12 בלבד, שהינו מועד הישיבה בה הוצג ההסדר הדיוני שבין הצדדים, ולא מיום הגשת התביעה.

סוף דבר

1. התביעה העיקרית מתקבלת אפוא בחלקה, באופן שהנתבע ישלם לתובעת את הסך של 26,400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10/02/12 ועד התשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ג, 03 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.