1. בפניי מונחת המרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו יורה בית המשפט כי חוב המים שהוטל על המבקשת בחשבון המים של חודש יולי 2008, ואשר הוגדר כ-"פחת", איננו נכון, מופרז, בלתי חוקי, ניתן ללא סמכות ויש לבטלו או למחוק אותו מרישומי המשיבים. כמו כן, נתבקש להורות על ביטול או מחיקת הריביות שנצברו עקב חיוב המבקשת בחוב האמור (להלן: "הסעד ההצהרתי").
2. המבקשת, נהריים תוצרת חקלאית בע"מ, הינה חברה בע"מ העוסקת בעבודות חקלאות ובניהול רפת בקר השייך למר לוי אהרון והמצוי בשטח המשיב 2 (להלן: "המבקשת").

המשיבה 1, הינה אגודה שיתופית המספקת שירותי מים למושבים החברים בה, לרבות המשיב 2, וכן לכלל תושבי המושבים (להלן: "האגודה"). בזמן ניהול התיק דנן האגודה נמצאה בהליך של פירוק ומונה לה מפרק, עו"ד עניא יפתח, ביום 01.06.2009 (להלן: "המפרק").

המשיב 2, מושב פרזון, הינו כאמור המושב בו קיים משק המבקשת מס' 14 (להלן: "המושב").

תמצית טענות המבקשת

1. המבקשת טוענת, כי הופתעה לגלות כי בחשבון המים המתייחס לחודש הצריכה יולי 2008, היא חויבה בתשלום סכום נוסף מעבר לחוב השוטף ואשר הוגדר כפחת מים בסך של 38,444 ₪. עוד נתגלה למבקשת, כי חויבה בריביות שנצברו בחשבונות המים העוקבים בשל אי תשלום חיוב הפחת האמור. עקב החיובים האמורים פנתה המבקשת אל המשיבים על מנת לברר את פשר החיוב ואופן חישובו, ונענתה כי "מדובר בפחת של המושב אשר הינכם מחויבים לשלמו כי גנבתם מים ממתקן כיבויי האש שמוצב ליד המשק".
2. המבקשת דוחה, מכל וכל, את טענת המשיבים, ולפיה נעשה שימוש במים ציבוריים לצרכיה הפרטיים וטוענת, כי היא משלמת את חשבונותיה באופן סדיר ושוטף באמצעות הוראת קבע מחשבון הבנק שלה, כל חודש בחודשו.
3. בהתייחס לטענת המושב, כי השימוש במים הציבוריים נעשה תוך התחברות שלא כדין לברז כיבוי האש לצרכי השקיית מטע זיתים שנטע מר לוי אהרון (להלן: "אהרון") בשטח ציבורי של המושב שאליו פלש שלא כדין, טוענת המבקשת כי השקיית מטע הזיתים ע"י אהרון נעשתה מהברז הפרטי המצוי במשק המבקשת (משק מס' 14) ובגינה שולמו דמי המים במלואם. עוד טוענת המבקשת, כי אהרון הינו בר רשות בקרקע הנ"ל וכי החזקתו בקרקע ונטיעת עצי הזית בה, נעשתה כדין.
4. בתמיכה לתביעתה, צירפה המבקשת חשבוניות מים המעידות, לשיטתה, כי התמורה בגין צריכת המים ממשק המבקשת שולמה במלואה מדי חודש בחודשו. כן צורפה חוות דעת של מומחה לעניין כמויות המים הנצרכות מהמשק עבור השקיית מטעם הזיתים ואשר מלמדת, לטענתה, על עלייה בצריכת המים במשק לאחר הנטיעה של עצי זיתים לעומת הצריכה בטרם הנטיעה.
5. עוד טוענת המבקשת, כי אין מקום לחייבה בתשלום פחת המים עבור השקיית עצי הזית, מכיוון שהמושב בעצמו מודה כי החזקה בקרקע, נטיעת העצים, השקייתם, ההתחברות שלא כדין לברז כיבוי האש (המוכחשת ע"י המבקשת), נעשו כולם ע"י אהרון. המושב אף הגיש את תביעת הפינוי נגד אהרון על מנת לסלק את ידו של האחרון מן הקרקע. כך, שהמושב בעצמו ראה את אהרון כאחראי לפלישה לקרקע ולשימוש במים הציבוריים שלא כדין. לאור זאת, אין לראות במבקשת כמי שחייבת בתשלום פחת המים עבור השקיית המטע. ולראיה - מזכיר המושב הגיש שתי תלונות במשטרה כנגד אהרון בגין גניבת מים, אהרון נחקר ובסופו של יום שני תיקי המשטרה נסגרו, באופן המלמד כי אין כל ממש בטענת המושב אודות גניבת מים ציבוריים.
6. באשר לחוקיות החיוב, המבקשת טוענת כי החלטת וועד המושב לחייבה בפחת מים של המושב הינה בלתי חוקית ונתקבלה ללא סמכות. לטענתה, הסמכות להורות על חיוב בדמי מים ו/או פחת מים נתונה לאגודה בהתאם לחוק התאגידים וחוק המים ותקנותיו, ולא לוועד המושב, כאשר כל צרכן צריך להיות מחויב בהתאם לחלקו היחסי בצריכה. עוד נטען, כי ההחלטה לחייבה בפחת מים נתקבלה ע"י ועד המושב מבלי שנתקיימה אסיפה או הצבעה בעניין וכי בקבלת ההחלטה היו מעורבים שיקולים זרים ופסולים שמקורם בריב ארוך שנים בין משפחת לוי לבין מזכיר המושב. באשר לשיעור החיוב, נטען כי מדובר בסכום בלתי סביר, השווה לצריכת המים של יישוב שלם שנקבע ע"י ועד המושב באופן שרירותי ואינו עומד בקנה מידה סביר עם ממוצע השימוש החודשי של המבקשת.
7. באשר למעשה הגניבה, טוענת המבקשת כי המשיבים לא השכילו להוכיח, חרף הצילום שביצע חוקר פרטי שהוזמן מטעם המושב, כי אהרון ביצע את מעשה הגניבה ע"י חיבור צינור לברז כיבוי האש והשקיית מטע הזיתים במים ציבוריים. בהקשר זה, נשענת עמדת המבקשת, בעיקר, על חוסר הידיעה שהפגין החוקר הפרטי במהלך חקירתו הנגדית אודות המקום בו ביצע את הצילום. לטענת המבקשת, החוקר אינו מכיר את המקום שצילם והוא הובל אליו ע"י חבר ועד המושב. עוד נטען, כי מעשה הגניבה לא תועד בסרטון וכל שנצפה בו היה חיבור צינור לברז כיבוי אש, כאשר החוקר בעצמו לא ידע לומר בחקירתו הנגדית באם הברז המתועד בסרטון מוצב בשטח המוחזק בידי המבקשת או מי מטעמה. עוד טוענת המבקשת בהקשר זה, כי דו"ח החקירה שעליו סמך המושב את יתדותיו נפסל ע"י בית המשפט, ובכך נשמט הבסיס מתחת לעדות החוקר.
8. לתמיכה באמור בהמרצת הפתיחה צירפה המבקשת תצהיר ערוך ע"י אהרון.

טענות האגודה

1. כתב תשובה המהווה כתב הגנה הוגש מטעם המושב בלבד. באשר לאגודה, נטען כי היא פורקה ומונה לה מפרק, עו"ד עניא יפתח (להלן: "המפרק"), זאת בהתאם לצו פרוק ומינוי מפרק מתאריך 1.6.09, ולכן אין להיזקק לכל הליך נגדה מבלי פנייה למפרק.
2. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 12.04.10 הופיע המפרק והודיע, כי אגב הפירוק כאמור, המנהלים והאחראים באגודה עזבו ואין למפרק כל קשר עמם. לאור זאת, הגיעו המבקשת והמפרק בהמשך לכדי הסכמה, ולפיה תוותר המבקשת על התייצבות המפרק לדיונים ותסתפק בצירוף מסמכים רלוונטיים לתובענה שיידרשו ע"י המבקשת ואשר יאותרו ע"י המפרק. בהתאם להסכמה זו, לא הגישה האגודה כתב תשובה.

טענות המושב

1. המושב טוען, כי אהרון ושני בניו פלשו לשטח קרקע ציבורית שבמרכז המושב, גדרו וסיפחו אותה לשטח המשק הפרטי שלהם ונטעו בה עצי זית בסוף חודש יולי 2006. אגב כך, נקט המושב בהליך של פינוי וסילוק יד נגד אהרון מהשטח הנ"ל במסגרת ת"א 4551/06 בבית משפט השלום בנצרת. ביום 3.04.08 ניתן פסק דין תחת ידה של כבוד השופטת נ. דלה-מוסא שהורתה להם לפנות את השטח האמור (להלן: "ההליך הקודם").
2. המושב טוען, במהלך אותה פרשה התברר, כי אהרון ובניו משקים את עצי הזית ממערכת ההשקיה הציבורית תוך שימוש במים הציבוריים לצרכיהם הפרטיים וללא ששולמה כל תמורה בעדם. לטענתו, הגניבה התאפשרה ע"י אהרון ובניו, מכיוון שברז כיבוי האש היה מוצב בשטח הציבורי שעליו השתלט אהרון וגידר אותו, ובכך סיפח את הברז לשטח המשק הפרטי שלו אגב הפלישה לשטח הציבורי. עוד גילה המושב, כי גם הגינה והחצר הפרטית של משפחת לוי הושקתה במשך שנים באותה דרך תוך נטילת מים ממערכת ההשקיה הציבורית על חשבון כלל הציבור לשימושם הפרטי והאישי מבלי שנשאו בעלויות צריכה זו. המושב טוען, כי אגב הגילוי האמור הוזמן חוקר פרטי שתיעד את מעשה הגניבה ומצא, כי חובר צינור לברז כיבוי האש שהוביל את המים לשיבר פרטי בתוך משק משפחת לוי ומשם הוביל צינור השקיה אל מטע הזיתים, הכול כמפורט בדו"ח חקירה מיום 20.08.07 שצורף ע"י המושב (להלן: "דוח החקירה").
3. לטענת המושב, ראיה נוספת לגניבת המים נמצאת במכתב של אגודת מושבי תענך מתאריך 13.08.07, ממנו עולה כי יומיים לאחר תיעוד חיבור המים בתצלומים ע"י החוקר הפרטי שהוזמן לצורך כך, ניגש עובד מטעם האגודה על מנת לפרק חיבור הברז, אולם נתקל בהתנגדות אלימה מצד אחד מבניו של אהרון.
4. באשר לדרישת המבקשת לחייבה לפי צריכתה, טוען המושב כי אין בהפניה לחשבוניות וחוות דעת מומחה המתעדות צריכה עד למועד החיוב נשוא התיק, כדי להושיע למבקשת בהוכחת גרסתה, מכיוון שהמחלוקת אינה נוגעת לשיעור צריכת המבקשת והסכום הנכון שיש לחייבה בגין צריכה זו, ומשום שצריכת המים מברז כיבוי האש לא נכללה בשעון המים הפרטי הרשום ע"ש המבקשת.
5. המושב טוען, כי החיוב נעשה ע"ש המבקשת משום ששעון המים רשום על שמה. אהרון ובניו מנסים להרחיק את המבקשת מהחיוב ולהטילו על כתפיו של אהרון, כיוון שהוא מצוי במצב של איחוד תיקים בהוצל"פ.
6. באשר לגובה החיוב, נטען כי הפחת חושב הן בגין צריכת המים בגינה ובחצר המשק בפרטי והן בגין מטע עצי הזית. עוד נטען, כי החישוב בוצע בהתאם לחיוב המתקבל מהפחתת סך צריכת המים בשעונים הפרטיים של חברי המושב בכל המשק מסך צריכת המים הכללית של המושב, כמופיע בשעון הראשי, כאשר החיוב הרטרואקטיבי לשנים שעברו, נעשה לאחר שנודע כי משפחת לוי נהגה להשקות את החצר והגינה הפרטית על חשבון כלל הציבור גם לפני הגילוי האמור.
7. באשר לחוקיות וסמכות החיוב, טוען המושב כי השיקול הציבורי ולפיו כלל חברי המושב לא יממנו מכספם את צריכת המים הפרטית של אחד מחבריה, הוא שעומד ביסוד ההחלטה לחייב את המבקשת בפחת המים. נטען כי לוועד המושב נתונה הסמכות לבקש מהאגודה את מי לחייב בגין גניבה של מים ציבוריים למטרות פרטיות.
8. המושב הגיש תצהיר עדות ראשית ערוך ע"י מר רחמים אליה, מזכיר המושב (להלן: "רחמים" או "מזכיר המושב").

דיון ומסקנות

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את העדויות ולאחר שעיינתי במסמכים שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להידחות.
2. עניינה של תביעה זו בחיוב המוגדר כ- "פחת" שהוטל על המבקשת במסגרת חשבון המים של חודש יוני 2008 ע"ס 38,444 ₪ ובחיובי ריבית קבועים שהתווספו לחשבון המבקשת באופן חודשי החל מחשבונית המים של חודש אוגוסט 2008 ועד דצמבר 2008 (המבקשת אינה חולקת על החיוב החודשי השוטף). התובענה נתמכת כאמור בתצהיר ערוך ע"י אהרון מתוקף תפקידו כמנהל החברה והמעורה בעובדות ההליך.
3. בענייננו, השאלה המרכזית המצריכה הכרעה היא, האם אירעה גניבת מים ציבוריים על ידי המבקשת- או מי מטעמה- ועשיית שימוש פרטי במים הציבוריים בלא ששולמה התמורה בגינם. אקדים ואומר, כי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב.
4. מקרה דומה נדון בפני כבוד השופטת ג'ני טנוס בת"א (עכו) 2234/08 רג'ב אגודה חקלאית בע"מ נ' מקורות חברת המים בע"מ (18.09.08), שם נדונה פרשת גניבת מים ממתקני חברת מקורות, כאשר האשם העיקרי הופנה לאחד החקלאים באזור. כבוד השופטת טנוס עמדה על נטל השכנוע ונטל הראיה במקרה שבו נטענת טענה של 'גניבה'. דבריה שם, המבוססים על הפסיקה, יפים גם לענייננו.
5. כלל יסוד במשפט אזרחי הוא, כי נטל השכנוע לעולם מוטל על כתפי התובע. ברגיל, התובע אף פותח בנטל המשני הכרוך בהבאת הראיות מטעמו- למעט חריגים מסוימים, כגון במקרים בהם העלה הנתבע טענת הודאה והדחה- כי אז נושא הנתבע ראשון בנטל הראיה. כידוע, במשפט אזרחי מידת ההוכחה הנדרשת היא 'מבחן ההסתברות'. בנוסף, צד להליך- בין אם הוא תובע ובין אם הוא נתבע- שהעלה טענה המקדמת את עניינו, נושא בנטל להוכחתה [ע"א 4612/95 מתתיהו נ' יהודית (1997)]. אם עמד אותו צד בהצלחה בנטל זה לפי מבחן ההסתברות, עובר הנטל לצד השני להוכיח כי אין בה כל ממש. לעיתים, אם הצד השני הביא די ראיות כדי לכרסם באמיתות הטענה, עשוי הנטל לחזור לצד שבפניו נטענה הטענה לראשונה, וככל שהלה לא יעמוד בו, תידחה הטענה.
6. טענות בדבר מרמה, זיוף או גניבה הינן טענות מתחום המשפט הפלילי. כאשר בעל דין מעלה טענות כאלה במסגרת הליך אזרחי, הרי הדבר מצריך הצגת תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה. המשותף לטענות אלו הוא היותן נגועות במעשים אסורים המהווים עבירה פלילית ובתור שכאלה דרשו בתי המשפט ראיות טובות יותר לביסוסן. במקרים כגון אלה, הגם שהנטל הוא של מאזן ההסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, קרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות (ע"א 3456/10 מישאלי נ' קליין (18.04.2012), וההפניות שם).
7. יש הסבורים, כי קיימת מחלוקת פוסקים באשר למידת ההוכחה הנדרשת להוכחת טענות בעלות גוון פלילי. גישה אחת אוחזת בדעה, לפיה מדובר במידת הוכחה שלישית: כזו העולה על מבחן ההסתברות, אך נמוכה ממידת ההוכחה במשפט פלילי שהינה מעבר לכל חשד סביר. אחרים סבורים, כי לא מדובר במידה חדשה והנטל נותר כפי שהיה קרי, לפי מידת ההסתברות, אולם הראיות שיש להביאן צריכות להיות איכותיות יותר [ראו: י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי (מהדורה תשס"ד-2003), בעמ' 1554-1559]. בספרו של קדמי נכתב, כי "ברם, בחינה מדוקדקת של כוונת הדברים האמורים מלמדת כי לא למידת ההוכחה הם מכוונים אלא ל"רצינות" הראיה- או ל"משקלה הסגולי" של הראיה - המובאת לצורכי העמידה במידת ההוכחה הנדרשת: רצינות העניין נושא ההוכחה משפיעה על רצינות הראיה הנדרשת להוכחתו, ולא על מידת ההוכחה הדרושה" (שם, בעמ' 1558).
8. בית המשפט העליון אשר דן בסוגיה זו בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.06), אישר את הגישה השנייה בקובעו, כי מידת ההוכחה להוכחת עבירה פלילית במשפט אזרחי נותרה כפי שהייתה, לפי מידת ההסתברות. מאוחר יותר, ביהמ"ש העליון הותיר בדעת יחיד את המחלוקת הקיימת בין שתי הגישות הנ"ל בצריך עיון (רע"א 9713/07 עו"ד פואד ח'יר נ' סופיה שטרמל (4.6.08)). כלל ראייתי נוסף, הראוי לציון הוא זה הקובע כי צד הטוען טענה בעלת יסודות שליליים די לו בהבאת כמות פחותה של ראיות (ע"א 7303/01 עסאף נ' מנהל מקרקעי ישראל, (05.03.03)).
9. יישום ההלכה הפסוקה שנסקרה לעיל ביחס לנטלי הראיה וההוכחה על ענייננו, מביאה לכך שהחובה המוטלת על המושב היא להביא ראיות איכותיות המבססות את החשד כלפי המבקשת או אהרון, הואיל וטענתה כי מדובר במעשה של 'גניבת מים', הינה טענה שמקורה בדין הפלילי המועלית בגדרו של הליך אזרחי. לעומת זאת, על המבקשת, או מי מטעמה, להביא ראיות כדי להוכיח כי לא בוצעה על ידה או על ידי מי מטעמה 'גניבת מים' וכי עסקינן בחיוב שלא כדין ולהראות מדוע הינו כזה.
10. על מנת להכריע בטענות אלה, יש לבחון את ראיות ועדויות הצדדים, בשים לב לנטל ההוכחה המוטל על כל אחד מהם, וזאת בניגוד לאמור בסיכומי הצדדים {כך למשל- טענה הנתבעת כי נטל ההוכחה במלואו מוטל הוא על התובעת- המבקשת], בעוד שכאמור הדין קובע כללים לגבי נטל ההוכחה, כאשר מועלית טענה מהמישור הפלילי במסגרת הליך אזרחי ללא זיקה ישירה לזהות בעל הדין כתובע או נתבע.
11. הנטל הראשוני, אם כך, מוטל הוא על המושב להוכיח, כי המבקשת או אהרון מטעמה גנבו מים ציבוריים לצורך השקיית מטע הזיתים ע"י התחברות אסורה לברז כיבוי האש המוצב בשטח ציבורי במושב בו מתגוררים אהרון ומשפחתו. רק לאחר מכן, ובהנחה כי המושב עמד בהצלחה בנטל זה, עובר הנטל למבקשת ואהרון מטעמה להוכיח, כי לא הייתה להם מעורבות בגניבה המיוחסת אליהם. נשאלת השאלה, האם הרים המושב את הנטל הראשוני הנ"ל המוטל על כתפיו. דעתי היא, כי יש לענות על השאלה הנ"ל בחיוב, ואבהיר.

החזקת השטח ונטיעת העצים הייתה כדין, האומנם?

1. טענת המבקשת בסיכומיה, לפיה החזקת השטח הציבורי ונטיעת העצים בו היו כדין, דינה להידחות. כזכור, המבקשת טוענת כי מפסה"ד שניתן בתביעת הפינוי עולה, שאהרון החזיק בשטח שנמצא במרכז המושב כ- 'בר רשות', ועל כן החזקתו הייתה כדין והוא היה רשאי לעשות בשטח כבשלו, כפי שעשה בפועל משך 55 שנה, וכאשר הוא נתבקש על ידי המושב להחזיר את הקרקע, הוא עשה כן.
2. עיון בפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי וסילוק היד שהגיש המושב ביום 03.04.2008 מעלה, כי כנגד אהרון ושני בניו, ה"ה לוי נחשון ולוי שמשון, הוגשה תביעה לסילוק יד מחלקת אדמה 16 במושב המיועדת לשטחי ציבור. כבוד השופטת נ' דלה-מוסא שדנה בתביעה הנ"ל אימצה בגדר פסק הדין את גרסת הנתבעים שם (אהרון ובניו) אשר הוכיחו, כי הם החזיקו בחלקה מאז שנת 1954. לגבי השאלה, אם החלקה נשוא התביעה מיועדת למבנה ציבורי, התשובה לכך בפסק הדין הייתה חיובית. משכך עבר בית המשפט לדיון בשאלה, האם לאחר שהוכיחו הנתבעים שם כי הם החזיקו בחלקה מאז שנת 1954, עדיין קמה לתובעת הזכות לבקש סילוק ידם ממנה. בית המשפט הגיע לכלל מסקנה, כי ניתנה לנתבעים "רשות גרידא", קרי רשות מכוח הסכמה שבשתיקה או מכוח התנהגות, וכי רשות זו בוטלה שעה שהודיע המושב באמצעות נציגיו על ביטול הרשות והתקבלה ביחס לכך החלטה רשמית בעניין מטעם ועד האגודה ביום 27.7.06. עוד נקבע, כי בהגשת תביעת הפינוי בגדרה דרש המושב – בעל הרשות- פינוי וסילוק ידם של הנתבעים, הגיעה הרשות לידי סיום. משכך, ניתנה הוראה על פינוי הנתבעים וסילוק ידם מהחלקה.
3. באשר לנטיעת עצי הזית בחלקת הפלישה, קבעה כבוד השופטת דלה-מוסא כי "לגבי ההשקעה שהושקעה בנטיעת עצי הזיתים, הרי אומנם אין חולק, כי הנתבעים נטעו זיתים בחלקה ביום 28.7.06, אולם, מהראיות שהוצגו בפניי עולה, כי נטיעה זו בוצעה בסמוך לדרישת התובעת ונציגיה לסלק ידם מהחלקה, ויום לאחר שניתנה החלטה רשמית מטעם הועד של התובעת (נ/1). על כן, במצב מעין זה, בו החליטו הנתבעים 'להקטין ראש' ולהתעלם מדרישות התובעת ונציגיה תוך נטיעת עצי זית, במטרה להקשות על התובעת בפינוים מהחלקה, הסתכנו הם מראש בלהעמיד את עצמם במצב מעין זה בו הם יידרשו, בסופו של דבר, לסלק ידם מהחלקה ולעקור את העצים שנטעו. במעשיהם אלו הם עצמו עיניים ופעלו בחוסר תום לב, ועל כן אין להם אלא להלין על עצמם" (פסקה 14 לפסק הדין). משכך, הורה בית המשפט על קבלת התביעה ופינוי החלקה הידועה כחלקה 16 בגוש 20751, מכל אדם וחפץ, וזאת תוך 20 יום מיום קבלת פסק הדין ע"י הנתבעים [בשלב מאוחר יותר אף הוגשה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, המצורפת כנספח לתצהיר מזכיר המושב].
4. הנה כי כן, לפי קביעותיו של בית המשפט בהליך הקודם, שאין חולק שהוא מהווה פסק דין סופי וחלוט, הנתבעים בהליך הקודם (אהרון ושני בניו) נטעו את החלקה בעצי זית בתאריך 28.07.06 בניסיון שלהם להשתלט על השטח, שלא כדין. בעדותו בפניי אישר אהרון, כי מטע הזיתים נמצא מול הבית שלו במשק 14 אשר ממוקם במושב.

הוכחת מעשה הגניבה

1. אקדים אחרית לראשית, ואציין כי לאחר ששקלתי את מכלול הראיות שהונחו בפניי, ובשים לב לנטלי ההוכחה כפי שפורטו לעיל, דעתי היא כי המושב, עליו מוטל הנטל הראשוני, השכיל להוכיח צריכה של מים ציבוריים באמצעות חיבור שלא כדין של ברז כיבוי האש לצרכי השקיית מטע הזיתים אשר בו החזיק אהרון במועדים הרלוונטיים לתובענה דנן.
2. כפי שכבר צוין לעיל, המושב סומך את יתדותיו על חקירה פרטית שהוזמנה לתיעוד מעשה הגניבה של מים ציבוריים ע"י המבקשת או מי מטעמה. אמנם, דו"ח החקירה נפסל מלשמש כראיה מטעם המושב, זאת לאחר שהוכח כי הדו"ח לא הוגש באמצעות עורכו. ברם, מוצא המושב עיגון לטענת הגניבה בעדות החוקר שביצע את צילום החיבור. המבקשת ניסתה לכרסם במשקל הראייתי שיש לייחס לעדות החוקר בקשר לטענת הגניבה. ייאמר כבר עתה, כי ככל שהצליחה המבקשת לעורר תהיות כאלה ואחרות באשר לעדות החוקר בכל הנוגע למיקום ברז כיבוי האש הנצפה בחקירה ותיעוד מעשה הגניבה, הרי שתהיות אלו מצאו מרפא בעדותו של אהרון עצמו אשר אישר במהלך חקירתו הנגדית, כי החיבור לברז כיבוי האש המתועד בסרטון מצוי בשטחו, כפי שעוד יפורט בהמשך.
3. כזכור, הוזמנה חקירה מחברת "מקור חקירות" להוכחת הגיבה, ובמהלכה תועד החיבור בברז כיבוי האש המצוי בשטח אליו פלש אהרון וסיפח אותו לשטח משקו הפרטי. הצילום נעשה ע"י החוקר, מר עופר גלבוע (להלן: "החוקר") אשר צילם, כאמור, את החיבור לברז כיבוי האש.
4. כפי שכבר צוין לעיל, הדו"ח שנערך ביחס לחקירה שהוזמנה נפסל כראיה בהליך דנן, ברם נותרה עדות החוקר אשר ביצע את החקירה ותיעד את החיבור באמצעות תמונות (נ/9) וסרטון מעקב, אשר מהווים, יחד עם עדות החוקר, ראיות כשרות מטעם המושב. עדותו של החוקר הינה בחינת עדות ישירה של עד ניטראלי שאין לו כל עניין או אינטרס בתוצאות ההליך, ומכאן חשיבותה.
5. החוקר העיד בפניי אודות הפעולות שביצע במסגרת החקירה שהוזמנה בציינו, כי "המעקב בוצע בחודש 8/07, הגעתי למושב פרזון בשני תאריכים שונים: 4/8/07 ו- 11/08/07 ביצעתי שתי תצפיות, צילמתי את הבית והחצר המדוברים" (עמ' 41, ש' 13-20). בהמשך, נשאל החוקר כיצד הגיע למקום, והלה השיב כי "הגעתי למקום בליווי גבר נוסף בשם צביקה אני חושב, ראיתי בסרט מעקב שגם היה שוטר, הוסבר לי איך מתבצעת הגניבה, צילמנו את המקום, צילמנו את השיבר, צינור המים לאן הוא מוביל וכאן הסתיים חלקי בעניין" (עמ' 42, ש' 1-4). עוד נשאל החוקר בחקירתו היכן הגיע הצינור שחובר להידרנט, והלה השיב כי "יש דו"ח חקירה. הוא הוביל מהגינה של משפחת לוי לעבר הכביש הראשי אל שטח מטע זיתים"(שם, ש' 5-6).
6. עוד תיאר החוקר בעדותו אחד לאחד את אופן צילום החיבור להידרנט, תוך כדי הקרנת סרטון המעקב שצילם, בציינו כי "רואים צילום סמוי ובהמשך למעשה אני מוציא גלויה ומצלם. אני מתקרב ורואה שוטרים, ראיתי גם את הבחור שפגשתי בשם צביקה. צביקה מסביר לשוטרים על הגניבה ואני מסריט את זה. רואים צילום גלוי של השיבר, הכוונה להידרו, ראו צילום [צ"ל צינור – ש.נ.] ירוק שעובר לאחר מכן ואני חושב שפה השוטר מסביר לי מה לצלם. רואים את הצינור שלמעשה משקה את שטח הזיתים. רואים את השיבר של המשפחה שהוא מחובר עם צינור להידרו המרכזי" (שם, ש' 13-18).
7. למיותר לציין, כי עדות החוקר הינה עדות ישירה של אדם אשר ראה במו עיניו ותיעד חיבור צינור לברז כיבוי אש שהוביל את המים לשיבר פרטי המצוי בתוך משק פרטי ומשם הוביל צינור השקיה אל מטע זיתים.
8. אכן, כשלעצמי, צפיתי בקלטת, גם לאחר תום ישיבת ההוכחות, ומצאתי כי דבריו של החוקר אודות החיבור האמור, מוצאים את ביטויים בסרט ההקלטה. בסרטון ניתן לראות, כי בין הבית המצולם לבין מטע הזיתים הניצב ממול לאותו בית, חוצה כביש המפריד ביניהם. עוד ניתן לראות בקלטת שוטר אשר מצביע על מטע הזיתים ועל החיבור שנעשה לברז כיבוי האש, כאשר צינור השקיה עובר מברז כיבוי האש למטע הזיתים.
9. אין חולק, כפי שהחוקר בעצמו הודה בחקירתו, כי הלה אינו מכיר את המקום וכי הובל ע"י איש מהמושב אל המקום לגביו התבקש הצילום. יחד עם זאת, קיימות ראיות ישירות אודות זהות המקום בו בוצע החיבור בתוך משקו הפרטי של אהרון בדמות עדותו של אהרון עצמו ועדותם של רחמים, מזכיר המושב, וכן עד התביעה מר יונה אמנון (להלן: "יונה") אשר שימש כיו"ר ועד המושב בתקופה הרלוונטית לתובענה, וכיום הוא מכהן כחבר בוועד המושב.
10. מצאתי כי עדויותיהם של רחמים ויונה בפניי מחזקות, הלכה למעשה, את עדות החוקר עופר בעניין המיקום, זיהוי מעשה הגניבה והחיבור שלא כדין של מטע הזיתים לברז כיבוי האש. חשיבותן של עדויות אלו נעוצה בהיותן כאמור עדויות ישירות של מי שראו במו עיניהם את החיבור מושא הדיון.
11. רחמים פירט בפניי, באריכות, כיצד גילו את מעשה הגניבה וכן הפעולות בהן נקט המושב אחר גילוי החיבור האמור. לדבריו, "אני שומר שבת. במוצ"ש התקשר אליי יו"ר ההנהלה בשם אמנון יונה ואמר לי שיש את הדבר הזה, ששני בחורים שעשו הליכה רגלית בבוקר וראו שהצינור מחובר לברז כיבוי אש כפי שמופיע בתמונות שהצגנו" (עמ' 29, ש' 13-16). בהמשך מסר רחמים כי "לאחר מכן שיו"ר וועד קרא לי, אני הלכתי בחושך עם פנס, ראיתי את החיבור כפי שמופיע בתצהיר ובתמונות. הלכנו למשטרה, רצינו להגיש תלונה והפנו אותנו לקצין המודיעין, הוא הסביר לנו איך לטפל בזה. שמרנו את זה בסוד בזמן שכל המושב שקט. ידענו שמתחברים רק שישי שבת כי החברה שעברו שם ראו את זה ביום שבת בבוקר. תיאמנו עם המשטרה ועם החוקר של מושבי תענ"ך, יצרנו קשר כולם וקבענו שעה של הבוקר ביום שבת בבוקר, שהמשטרה תגיע עם החוקר יחד. החוקר הגיע ואני לא הייתי נוכח מאחר ואני שומר שבת. אז המשטרה לא הגיעה, צלצלו אל המשטרה ואמרו שלא הגשנו תלונה. לאחר שבוע נקבעה עוד פגישה" (שם, ש' 22-29).
12. יונה ציין בעדותו, כי הוא היה נוכח במקום, שעה שבוצע התיעוד בנוכחות השוטר והחוקר עופר. גם יונה מסר עדות ברורה ונהירה, ולפיה בוצע חיבור לברז כיבוי האש המוצב בשטח של אהרון לצרכי השקיית מטע הזיתים (עמ' 23, ש' 14-24). עוד ציין יונה בעדותו, כי "רואים את המערכת עובדת אצלו בחצר. היה צינור שעלה לכיוון הגינה שלו. אני לא בודק עץ עץ" (עמ' 24, ש' 20-21). יונה העיד בצורה פסקנית וחד משמעית, ועדותו כלל לא נסתרה, כי הבית ומטע הזיתים אשר מופיעים בצילום הינם של אהרון (עמ' 25, ש' 22-31). באשר לאופן גילוי החיבור, מסר יונה עדות התואמת את עדות רחמים בנושא זה ולפיה, חבר מהמושב שעשה צעדה ביום שבת במושב ראה שחובר צינור לברז כיבוי האש שהוביל למטע הזיתים של אהרון ודיווח על הדבר לוועד המושב (עמ' 26, ש' 8-11).

למיותר לציין, חשיבות עדותם של רחמים ואמנון נעוצה בעובדה כי עדים אלה ראו במו עיניהם את מיקום החיבור בתוך שטח בו מוצב ברז כיבוי האש והמוחזק ע"י אהרון, ומכאן ייחוס מעשה הגניבה ממערכת ההשקייה הציבורית לאהרון ושני בניו (עמ' 31, ש' 4-13).

אין חולק, כי אין בעדויות החוקר, רחמים ויונה הוכחה ישירה לכך, שאהרון ביצע במו ידיו את החיבור לברז כיבוי האש. כך, גם אין ראיות ישירות לעניין מועד ביצוע החיבור האמור. ברם, אין לכך כך רבותא, משום שגם אם נאמר כי החיבור לא בוצע ע"י אהרון, הרי שבוצע חיבור לברז כיבוי אש שמוצב בשטחו של אהרון ואשר שימש להשקיית מטע הזיתים שלו, ולכן הוא נהנה מצריכת מים ציבוריים מבלי שהוכיח, כי שילם תמורה בעד צריכה זו.

עוד יצוין, כי אין כל חשיבות לגניזת התלונות שהוגשו נגד אהרון ע"י משטרת ישראל, כיוון שדי בתשתית הראייתית שהונחה בפניי לצורך גיבוש הקביעות והמסקנות בהליך דנן, שהינו הליך אזרחי באופיו. עוד ייאמר, כי טענת אהרון לפיה רחמים פעל ממניע נקמני כלפיו, נטענה בעלמא וכלל לא הוכחה. לא התרשמתי, כי הגשת התלונות במשטרה ע"י רחמים כנגד אהרון שעניינן בגניבת המים הציבוריים, נבעה ממניעים פסולים או זרים, והטענה כי קיימת יריבות פוליטית בין רחמים, כמזכיר המושב, לבין אהרון, נטענה באופן סתמי ולא הוכחה כלל ועיקר.

1. מעבר לעדויות הישירות של החוקר, רחמים ויונה, כמי שהיו במקום בזמן תיעוד החיבור צינור לברז כיבוי האש והובלתו למטע הזיתים של אהרון, קיימת הודאה מפורשת של אהרון עצמו במהלך עדותו בפניי, לפיה הבית והמשק אשר מופיעים בסרטון, הינם שלו. כך, שניסיון ב"כ המבקשת להטיל ספק בדבר מיקום החיבור בשטחו של אהרון, דינו להיכשל.
2. הואיל וסלע המחלוקת בין הצדדים טמון בשאלה, האם חיבר אהרון את משקו לברז כיבוי האש שלא כדין, נשאל האחרון על כך ע"י ב"כ המושב בחקירה נגדית. מפאת חשיבות הדברים, אביא להלן את עדותו של אהרון, כאמור בעמ' 7, ש' 20-31:

"ש. אתה מזהה את חומת הבטון שאני מציג לך בתמונה.

ת. אני מזהה את הברז אבל לא את החיבורים. לכל אחד יש ברז כזה. יכול להיות שזה שלי. לכל בית יש ברז כזה.

ש. זה ברז כיבוי האש של המשיב. יש כזה אצלך במשק.

ת. כן. זה ברז כיבוי אש שמופיע בתמונה הוא שלי. זה לא במגרש שלי אלא מחוץ למגרש שלי. לכולם יש ברז כזה במושב.

ש. אני מראה לך תמונה, איפה הוא מחוץ למגרש.

ת. אל תראה לי תמונות. אני 60 שנה באדמה והוא עושה לי תירוצים.

ש. אני מראה לך תמונה ואתה מזהה את החומה.

ת. לכל המושב יש חומה. גם עכשיו יש חומה.

ש. אתה מזהה את הברז ככיבוי אש.

ת. לא מזהה".

1. כפי שניתן לראות, מודה אהרון באופן נחרץ בתחילת דבריו, כי ברז כיבוי האש שמופיע בצילום (נ/3), הוא שלו, אך מסייג את תשובתו בטענה כי הברז ממוקם מחוץ למגרש שלו. ברם, כאשר נתבקש אהרון להראות בתמונה היכן ממוקם הברז מחוץ למשק שלו, מסר הלה תשובה מתחמקת, באופן המוכיח כי טענתו בדבר הימצאות ברז הכיבוי מחוץ לחומה המקיפה את משקו, אין לה על מה לסמוך. ככל שהתקדמה חקירתו של אהרון בסוגיה זו, ככל הנראה, מגלה הלה כי תשובתו הקודמת פוגעת למעשה בסיכויי התובענה, והוא חוזר בו מעדותו הקודמת ומוסר גרסה סותרת ולפיה הוא אינו מזהה את הברז המופיע בתמונה כברז כיבוי אש המצוי בשטחו. עדות זו, לא רק שאינה ראויה לאימון, היא אף נוטלת מעדותו של אהרון את מהימנותה.
2. על יסוד כל המפורט לעיל, אני קובעת כי המושב הרים את הנטל הראשוני המוטל על שכמו, לפיו בוצע חיבור של צינור לברז כיבוי האש המצוי בשטח המוחזק ע"י אהרון והעברתו למטע הזיתים הממוקם מול ביתו של אהרון לצורך השקיית המטע באמצעות מי הברז הציבורי ע"י חיבור שאינו כדין. עקב כך, עובר נטל השכנוע לכתפי המבקשת להוכיח, כי לא כך הדבר וכי ההשקיה בוצעה כדין, נטל שלטעמי המבקשת לא השכילה לעמוד בו.
3. אל מול עדויותיהם הישירות של החוקר, יונה ורחמים, ניצבה עדותו של אהרון. ייאמר כבר עתה, כי עדותו של אהרון הייתה מתחמקת בנוגע לנקודות הסכסוך המרכזיות שעומדות על המדוכה. נוכחתי כי בעדותו של אהרון נפלו סתירות מהותיות הפוגמות במהימנות עדותו. התרשמתי כי עסקינן בעדות מגמתית שדרכה ניסה אהרון לקדם את האינטרס האישי שלו, מבלי שדבריו התיישבו כיאות עם עדותו בפניי במהלך הדיון ואף לא עלו בקנה אחד עם קביעותיו של בית המשפט בהליך הפינוי הקודם, ואבהיר.
4. כזכור, הכחיש אהרון כי ביצע את מעשה הגניבה המיוחס לו או למי מטעמו, וטען כי השקיית עצי הזית בוצעה ע"י השימוש בברז הפרטי המוצב במשקו ולא מברז כיבוי האש המוצב בשטח שבו החזיק, לטענתו, כבר רשות. בחינת הראיות שהונחו לפניי מלמדת, כי גרסתו של אהרון נטענה בעלמא מבלי שנתמכה בראיות כלשהן.
5. בהמשך עדותו, טען אהרון כי הצינור העובר בכביש ומוביל אל מטע הזיתים ואשר מופיע בסרטון, הוא צינור המעביר את המים מהמשק הפרטי שלו אל מטע הזיתים. גם ביחס לטענה זו לא הניח אהרון תשתית ראייתית לתמיכה בה (ראו מלוא עדותו של אהרון בעמ' 8, ש' 27-28 ובעמ' 9 ש' 7-8).
6. להוכחת הטענה בדבר אי צריכת מים ציבוריים להשקיית מטע הזיתים, צירפה המבקשת חשבוניות מהשנים 2005-2008 וחוות דעת של מומחה מטעמה להמחשת כמויות המים הנצרכות מהמשק הפרטי של אהרון. לטענת המבקשת, חשבוניות אלו ממחישות עלייה בצריכת המים מהברז הממוקם במשק הפרטי של אהרון לאחר נטיעת עצי הזית. אין בידי לקבל טענה זו, משום שעיון בחשבוניות שצירף המושב נ/5 ו- נ/6 ואשר מתייחסות לתקופה שלאחר פסק הפינוי מעלה, כי לא חלה ירידה בצריכה מברז המים שבמשקו של אהרון חרף עקירת מטע עצי הזית. באם הצריכה נעשתה מברז המים שבמשקו של אהרון, כטענתו, ניתן היה לצפות שתחול ירידה בצריכה מהמשק הפרטי עקב מתן פסק הפינוי ועקירת מטע הזיתים. במהלך חקירתו הנגדית אישר אהרון בעצמו כי תשלומי המים היו זהים לפני ואחרי הנטיעה של עצי הזית.
7. עוד יצוין, כי הואיל ומדובר בנטילת מים ציבוריים מברז כיבוי האש אשר אינה מופיעה בשעון הפרטי של משק אהרון הרשום ע"ש המבקשת, הרי שאין כל רלוונטיות לחשבוניות שמציגה המבקשת אודות הצריכה של המשק.
8. לסיכום פרק זה, אני קובעת כי על יסוד עדויות ישירות של 3 עדים, החוקר עופר, המזכיר רחמים ויונה, בצירוף התמונות והקלטת, השכיל המושב להוכיח, בהתאם לנטל ההוכחה הנדרש, כי בוצע במשקו של אהרון חיבור שלא כדין לברז כיבוי האש המוצב בשטח שבחזקתו, כאשר הצינור המחובר לברז הכיבוי עובר על פני הכביש אל עבר מטע הזיתים שנמצא מול ביתו של אהרון ומשמש לצרכי השקייתו. נטיעת מטע הזיתים האמור, כפי שנקבע בהליך הקודם, בוצעה ע"י אהרון ומשפחתו ביום 28.07.06, כאשר מעשה החיבור שלא כדין תועד לאחר מתן פסק הדין האמור. טענתו של אהרון, לפיה חיבור המים בוצע מהברז הפרטי שבמשקו, כלל לא הוכחה, ומשכך דינה להידחות.

ההוראה לחיוב המבקשת בפחת המים התקבלה ע"י גוף בלתי מוסמך, בצורה בלתי חוקית ולא כדין

1. חלק ניכר מסיכומי המבקשת הוקדשו לטענה, כי ההחלטה בדבר חיובה של המבקשת בפחת המים התקבלה ע"י גוף בלתי מוסמך, בצורה בלתי חוקית ושלא כדין, ולכן היא בטלה. בהקשר זה, מפנה המבקשת לחוק התאגידים ותקנות המים וטוענת כי הסמכות לחייב בדמי מים או פחת נתונה לאגודה בלבד. מנגד, טוען המושב כי דין טענה זו להידחות, שכן דפי החיוב שהמבקשת צירפה הינם דפים של אגודת המים, שעל ידה בוצע החיוב, ומשכך מדובר בחיוב חוקי ותקין.

1. עוד נטען בסיכומי המושב, כי החיוב בוצע כדין ע"י האגודה, כיוון שכאשר מתגלה קיומו של שימוש שלא כדין, הרי שהטלת חיוב מסוג פחת על מי שביצע את השימוש האמור, הינה בסמכותו של ועד ההנהלה של המושב לבקש מאגודת המים לחייב את מי שאחראי לגניבה בגין הפרש הצריכה. לשיטתו, אין מניעה, ואולי אף יש חובה, כי המושב יפנה את אגודת המים לצרכן הנכון, שעה שמדובר בצריכה שלא כדין של מים ציבוריים לצרכים פרטיים שאינה מופיעה בשעוני הצרכנים הפרטיים.
2. עיינתי בטיעוני הצדדים בנקודה זו, וראיתי לאמץ את עמדת המושב. כזכור, עסקינן בהליך של המרצת פתיחה, על כל מאפייניו, ואין מדובר בהליך תקיפה מנהלי גרידא. עם זאת, אחר בחינת טענות המבקשת, ובשים לב לדלות חומר הראיות בעניין זה, לא ניתן לקבוע כי צודקת המבקשת בעמדתה בנושא זה, ואבאר.
3. תחילה, לא מצאתי לנכון לזקוף לחובת המשיבים אי הצגתם של מסמכים שנתבקשו ע"י המבקשת, כגון ההסכם שבין האגודה למושב ופרוטוקול ההחלטה המורה על חיוב המבקשת בפחת. כזכור, האגודה התפרקה ומסמכיה עברו לידי המפרק אשר מסר, כי מסמכים שנתבקשו לא אותרו על ידו במהלך החיפוש שערך. לפיכך, לא ניתן לומר כי עסקינן בעדים אשר נמנעו מלהביא ראיה שהינה בשליטתם מנימוקים בלתי ענייניים.
4. בחינת חומר הראיות שהונח לפניי, מעלה כי חיוב המבקשת בפחת מים בוצע ע"י אגודת המים (ראו חשבונית נ/7), לפי דרישת וועד המושב להשית את הפחת, שברגיל משולם ע"י המושב, על כתפי המבקשת, וזאת לנוכח הממצאים שנתגלו אגב הזמנת החקירה אודות גניבת המים מברז כיבוי האש. ב"כ המבקשת היפנה את חיציו אל עבר וועד המושב בטענה, כי החלטת החיוב נתקבלה שלא בסמכות ע"י האחרון. ברם, מחומר הראיות שהובא בפניי עולה, כי הייתה זו האגודה שיידעה את המושב אודות הפחת שנתגלה. עוד עולה, כי חיוב המבקשת בפחת בוצע ע"י אגודת המים אשר הייתה מעורבת בהליך בירור ובדיקת טענות המושב אודות גניבת המים ע"י אהרון או מי מטעמו. האגודה אף שיגרה ביום 03.08.2007 מכתב למושב (נספח ד' לכתב התשובה) ובו היא מתריעה בפני המושב אודות הגניבה מהברז המצוי בשטח משקו של אהרון ואף מציינת, כי נציג מטעמה נכח במהלך תיעוד הגניבה ע"י החוקר הפרטי ובנוכחות המשטרה. עוד צוין במכתב הנ"ל, כי יומיים לאחר מכן ניגש למקום עובד המים מטעם האגודה לפרק את החיבור לברז ואחד מבניו של אהרון מנע בכוח את הפירוק. הוכח בפניי כי בירור נסיבות ההתחברות לברז כיבוי האש, בין היתר באמצעות הזמנת חקירה פרטית, נעשה תחת "חסותה" של האגודה. עוד הוכח, כי האגודה הייתה מעורבת בהליך הבירור והבדיקה שנעשה והייתה שותפה בקבלת ההחלטה בדבר חיוב המבקשת בפחת מים. האגודה אף נטלה חלק בניסיון לנטרל את החיבור ע"י נציג מטעמה אשר נתקל כאמור בסירוב מצד אחד מבניו של אהרון. מכאן, אין לומר כי האגודה עשתה אך ורק את שנתבקשה ע"י וועד המושב, כטענת המבקשת. עצם השתת חיוב הפחת ע"י כתפי המבקשת נעשה כאמור ע"י האגודה, לה נתונה הסמכות לפי חוק המים ותקנותיו, ולכן החלטת החיוב נתקבלה ע"י האחרונה כדין.
5. בהקשר זה יצוין, כי חיוב המבקשת בפחת בוצע בחודש יולי 2008 ואילו האגודה התפרקה ביום 01.06.2009, דהיינו שנה לאחר מכן. כך, שאם היו למבקשת השגות בעניין החיוב שבוצע ע"י האגודה, הרי שהיה לה די והותר זמן לפני מועד פירוק האגודה ע"מ "לתקוף" את החיוב הנ"ל באמצעות פנייה בהליך מנהלי מתאים. גם לאחר פירוק האגודה עמדה למבקשת האפשרות להשיג על חיוב האגודה באמצעות פני מתאימה למפרק עצמו. כל אלה לא נעשו ע"י המבקשת, ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה בעניין זה.
6. אודות קבלת החלטת וועד המושב שביקשה מהאגודה לחייב את המבקשת בפחת, העידו בפניי שני עדי תביעה אשר שימשו בתקופה הרלוונטית לתביעה, כחברי וועד במושב. במעמד הדיון העיד מר ערן יעקב, מי ששמש במועד מתן עדותו כיו"ר וועד המושב, ובמועדים הרלוונטיים לתובענה (מועד הנפקת החשבונית שהכילה את חיוב הפחת) היה חבר בוועד (להלן: "יעקב"). בעדותם בפניי מסרו יעקב ויונה, כי אחר שהתקבלו ממצאי החקירה אודות מעשה הגניבה נערכה ישיבת וועד המושב ובמהלכה החליטו כל חברי הוועד, ללא יוצא מן הכלל, לפנות את השטח, לעקור את מטע הזיתים ולהשית את הפחת על כתפי המבקשת.
7. לסיכום נקודה זו, משלא השכילה המבקשת להוכיח כי מדובר בחיוב שלא כדין, ומשהוכיח המושב כי החיבור של ברז השקיית מטע הזיתים שהיה בחזקת המבקשת באותה תקופה, ומשפחת לוי מטעמה, בוצע שלא כדין, הרי שמוענקת בידי המשיבים הסמכות להטיל את חיובי הפחת על מי שנתגלה כמבצע הגניבה. בשים לב לטיב ואופי ההליך בפניי, היינו המרצת פתיחה בגדרה נתבקש כי בית המשפט יורה על כך שהחיוב אינו בסמכות, הרי שאין מקום לבחון את התביעה המונחת בפניי כתביעה כספית, ואין מקום לפסוק את סכום החיוב עצמו (ממילא הדבר לא נתבקש בגדר התובענה דנן). די בדברים אלה, על מנת לדחות את עמדת המבקשת אודות היות החיוב שלא כדין.
8. בבחינת מעבר לנדרש, אוסיף ואומר את הדברים הבאים בהקשר של חוקיות החיוב. אכן, חוק המים ותקנותיו מסדירים את כל נושא אספקת המים במדינה בכלל, ואת אופן הגבייה של דמי המים, בפרט. ההוראה הרלוונטית לענייננו קבועה בתקנה 6(א) לתקנות המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), התשנ"ד-1994 שקובעת בזו הלשון:

"6(א)- רשות מקומית תגבה את התעריפים בתקנות אלה אך ורק על פי קריאת מדי מים, שנעשה אחת לחודשיים לפחות בהתאם לתקנות מדידת מים (מדי מים), תשמ"ח-1988, ובסמוך למתן הודעה לצרכנים על תצרוכת המים שלהם כאמור באותן תקנות אחת לחודשיים לפחות (להלן- ההודעה לצרכנים); לא תגבה רשות מקומית תעריפי מים לפי תקנות אלה בכל דרך אחרת ".

אופן המדידה נקבע בחוק מדידת מים, תשט"ו-1955 הקובע בסעיף 2, כי "לא יספק אדם מים, אלא במדידה" ובסעיף 3 לחוק נקבע, כי "הספקה במדידה תהיה לכל צרכן לחוד". סמכות גביית דמי מים בגין "פחת", הכוללת את מידת הסמכות המוענקת לתאגיד עירוני לגלגל על הצרכן את ההפרש בין הרישום במד הראשי לבין הרישום בכלל מדי המים הדירתיים, במקרים של גניבת מים (בבתים משותפים) נדונה למשל במסגרת בר"ע (י-ם) 3106/07 הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ נ' ד"ר בנימין האזרחי (פורסם במאגרים משפטיים ביום 17.03.2008), ולגבי אגודות שיתופיות חקלאיות היא נדונה למשל בת"א 11383/02 תעשיות מזון תנובה אגודה שיתופית חקלאית בישראל בע"מ נ' המועצה האזורית מטה יהודה (31.10.2005) [להלן: "עניין תעשיות מזון"] כתביעת השבה; וכן בבג"צ 377/82 פלדברג נ' רשם האגודות השיתופיות (11.12.1983).

בדומה לעניין תעשיות מזון, בענייננו עסקינן בחיוב צרכנים בנכסים הפזורים על פני שטח המושב ולא בנכס משותף בודד והאגודה השיתופית המרכזית- לפתוח אזור תענ"ך בע"מ (בפירוק) אינה מפיק מים, כמשמעו בחוק המים, תשי"ט-1959. בדומה למצב הנדון בת"א 3006/96 (ש'-טבריה) ארמונד נ' מושב חזון אגודה שיתופית בע"מ (22.11.1999) [להלן: "עניין ארמונד"], האגודה היא 'תאגיד צרכן' המקבל מים מחברת מקורות שהיא הספק המורשה בהתאם להוראות חוק המים. המושב מחלק את המים בין חברי המושב בהתאם להוראות תקנות האגודה החלות עליו והנהלים הפנימיים של האגודה השיתופית. על מנת לקבל את הטענה, כי ההחלטה שנתקבלה על ידי האגודה או המושב אינה חוקית, על הטוען להוכיח זאת. ככלל, בית המשפט לא יתערב בהחלטה פנימית כל עוד לא מיצה החבר את זכויותיו לנקוט בהליכים על פי תקנות האגודה, כגון פניה לאסיפת האגודה ו/או לרשם האגודות השיתופיות. בית המשפט יתערב בהחלטה אם היא נעשתה בניגוד לדין, תוך חריגה מסמכות ובפרוצדורה המנוגדת לתקנות האגודה; בביקורת על סבירות החלטות אגודה יטה בית המשפט להימנע מהתערבות, אלא אם כן מדובר בהחלטה שיש בה חוסר סבירות קיצוני, ניצול לרעה של כוחות האגודה או פגיעה בזכויות יסוד של חבר באגודה (עניין ארמונד וההפניות שם).

בענייננו, המבקשת מעולם לא מיצתה את ההליכים האפשריים לשינוי החלטות האגודה, כאשר אף לא נמצאה כל פניה לרשם האגודות השיתופיות או למוסדות האגודה במועדים הרלוונטיים לפני פירוקה בשנת 2009 (למעט אותה פניה אשר בגדרה נתבקשה הבהרה לגבי מהות החיוב בפחת ואופן חישובו ואשר זכתה למענה, ולפיו הטלת החיוב נעשה בשל איתור קיומו של חיבור שלא כדין).

בנוסף לאמור, יש להפנות לפסיקה שבגדרה התייחס בית המשפט למעמדו של תקנון האגודה בע"א 788/87 דוד לוי נ' כפר פינס מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (14.3.1990) שם נפסק, כי "אין טעם לחפש בתקנון הרשאה ספציפית ומפורטת לכל פעולה ופעולה של האגודה, או להסיק מסקנות מהעדרה של הרשאה ספציפית כזאת. מטבע הדברים ניתן למצוא בו רק מטרות כלליות, מעין מטרות-על [...]" לרבות סמכותו של הוועד לנהל את כל עסקי האגודה.

כמו כן, המבקשת לא הביאה ראיות להוכיח, כי מדובר בהחלטה בלתי תקינה. במקרה שכזה, לא שוכנעתי כי קיימת עילה להתערבות בית המשפט באופן שבו אורה, כדרישת המבקשת, על ביטול ההחלטה בדבר חיוב האחרונה בתשלומי פחת וריבית.

1. לסיום פרק זה, המבקשת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כדבעי, כי הפחת שהוטל עליה היה נגוע באי חוקיות. אין חולק, כי "פחת" הינו הפער בין קריאת המונה הראשי של חברת מקורות, לבין קריאת המונים הפרטיים של כל אחד מחברי המושב, והוא נוצר כתוצאה מנזילות בצנרת, מעשה מכוון או טעות גרידא. המבקשת לא הניחה בפניי תשתית עובדתית ומשפטית שמכוחה ניתן לקבוע, כי נעדרים האגודה או וועד המושב או מי מהם את הסמכות מכוח החוק להטלת פחת המים, לרבות שיעורו. למושב הוענקה סמכות לאספקת המים לתושבים, כאשר לא קיימת מניעה חוקית, להעברת תפקידיו הכרוכים באספקת המים לאגודה. ככל שחפצה המבקשת להסתמך על הטיעון, כי מדובר בהחלטה שהתקבלה שלא כדין, מוטל על שכמה נטל הראיה, ובנטל זה היא לא עמדה בענייננו. משכך, מידע שהגיע למושב אודות ייחוס מעשה בדבר שימוש וחיבור שלא כדין במים בדמות חיבור מטע זיתים לברז כיבוי האש והשקייתו משם, נקיטת פעולות לאיתור קיומו של חיבור שלא כדין, והעברת הנושא לטיפול האגודה, אין בו כדי להוות חריגה מסמכות או מתן החלטה בהעדר סמכות. כמו כן, לא מצאתי כי יש לייחס חשיבות מכרעת למי הגיעה ידיעה זו תחילה, לאגודה או למושב, שכן סמכותו של המושב נותרה בעינה בסוגיית אספקת המים [ראו והשוו בעניין נטל ההוכחה: ע"א 726/72 'החקלאי' אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' צבי זאב שפירא (2.8.1973)].

זהות הגוף המחויב במים

1. כזכור, המבקשת טוענת כי אין לה כל קשר למטע הזיתים ולהשקייתו, וכי המושב בעצמו ייחס פעולות אלו לאהרון. עוד טוענת המבקשת, כי משק 14 נמצא בבעלותו של אהרון, כאשר תפקידה של המבקשת מתמצה בניהול רפת הבקר בלבד. מכאן, דרישתה של המבקשת להורות על ביטול הפחת שהוטל עליה בגין שימוש שלא כדין במים ציבוריים. מנגד, טוען המושב כי החיוב הושת על כתפי המבקשת כיוון שחיובי המים רשומים על שמה. בנושא זה אני מאמצת את גישת המושב, ואבהיר את נימוקיי בקצרה.
2. ראשית, יצוין כי המבקשת כלל לא התייחסה בגדר התובענה לעניין זהות הגוף או האדם המחויב בפחת, אף שידעה מלכתחילה אודות טענת המושב לעניין מעשה הגניבה מברז כיבוי האש לצרכי השקיית מטע הזיתים. יתרה מכך, המבקשת הודתה בתשלומי החיוב השוטף ונימוקיה לעניין אי הטלת תשלומי הפחת לא נשענו על טעות בזהות המחויב בפחת, אלא בעיקר על חוקיות החיוב לכשעצמו.
3. שנית, בעדותו של אהרון נמצאו תימוכין וחיזוק לגרסת המשיבה בנושא זהות המחויב בפחת. אהרון בעדותו ביסס, למעשה, קיומו של קשר בין השימוש במים במשק הפרטי שלו לבין הרישום של חשבון המים על שמה של המבקשת. עוד מסר אהרון, כי קיימת התחשבנות פנימית בינו לבין המבקשת בעניין זה. ניכר בעדותו של אהרון, כי נעשה ניסיון פסול להרחיק את המבקשת מהחיוב ולהטילו על כתפיו באופן אישי בשל תיקי הוצל"פ רבים התלויים ועומדים נגד אהרון, כפי שהוכח על ידי המושב.
4. מפאת חשיבות הדברים מובאת להלן עדותו של אהרון לעניין יחסי הגומלין שבינו לבין המבקשת :

"ש. בשם מי אתה מפעיל את המשק.

ת. החשבון הוא על שם של חברת נהריים. המשק הוא שלי אבל את כל הרכוש החברה מנהלת.

ש. אתה מוציא חשבוניות על שם החברה, עבור חלב ומים.

ת. הכל על נהריים. הם לא שייכים לי היום.

ש. גם על חשבונות של המים אתה רושם נהריים.

ת. גם את המים משלמים נהריים. מכסת המים על חשבוני ושנהריים משתמשים במים, אנו מתקזזים. מכסת המים היא שלי ולא של נהריים.

ש. חשבונית של מים שאתה מגיש למע"מ.

ת. אגודת המים מחייבת אותי דרך נהריים. שם רשום לוי אהרון ונהריים.

....

ש. חלק מההוצאות הם בגין מים.

ת. הוא משתמש במים שלי ואנו מתקזזים בזה, כשאני אומר הוא, אני מתכוון לחברת נהריים.

ש. על שם מי אתה מגיש חשבוניות למע"מ. אתה מציג להם את החשבונית עבור המים.

ת. על שם נהריים.

ש. ז"א אתה מבחירתך מנהל את העסק על שם נהריים והעסק מתנהל מול רשויות המס וכל גורם על שם נהריים.

ת. החברה מנהלת את הכל" (עמ' 5 ש' 18-27 ועמ' 6 ש' 1-16 ; הדגשה הוספה – ש.נ.)

1. בהמשך חקירתו הנגדית, הודה אהרון כי רישום חשבון המים של משק 14 שמצוי במושב ע"ש המבקשת נעשה לבקשתו (עמ' 11, ש' 11-21). כאשר נשאל אהרון בחקירתו החוזרת מי ייעץ לו לנהל את המשק באמצעות המבקשת, השיב בפה מלא "אני בעצמי" (עמ' 12, ש' 27-30 ועמ' 13 ש' 1-5), כאשר הסיבה האמתית שעמדה מאחורי צעד זה היא הזדכות המבקשת בחיובי המע"מ. מכאן, ניסיונו של אהרון להרחיק את המבקשת מחיובי המים, דינו להיכשל.

סוף דבר

1. לשיטה אחרונה, דין התובענה למתן פסק דין הצהרתי, להידחות.
2. אני מחייבת את המבקשת לשלם למושב (המשיב 2) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

1. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ג, 24 יוני 2013, בהעדר הצדדים.