ביום 25/6/2009 התקיים בפני דיון בהתנגדות המבקשת לביצוע תביעה על סכום קצוב שהגיש נגדה המשיב.

מאז ועד היום, חרף מספר החלטות לא הוגשה תשובת המבקשת לסיכומי המשיב אשר הוגשו עוד ביום 12/04/2010.

בהחלטה אחרת מהיום קבעתי, כי המבקשת ויתרה על זכות התשובה לאחר הומצאו לה סיכומי המשיב עוד ביום 23/08/2012, ולא הוגשה תשובה.

כתב התביעה מציין, כי ביום 21/8/2007 סיפק המשיב למבקשת שירותי כבאות, כמפורט בדו"ח אירוע אשר הופק על ידו.

קרן הסכום שנדרשה המבקשת לשלם, היא, 469.00₪, נכון ליום 5/9/2007.

הסכום לא שולם, ומכאן התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המבקשת הגישה התנגדות הנסמכת בתצהירה ובה היא טוענת, כי הרכב בגינו ניתנו שירותי הכבאות "יצא משליטתי, בכך 3 שבועות מיום 21/8/08 נגנב רכבי, וזאת כשהייתי בחוף אולגה...".

(התאריך הנכון, כעולה מצרופות כתב התביעה, היה 21/08/2007 ולא 2008 – ש.ר)

עוד מצהירה המבקשת תוך שהיא מפנה אל מזכר שחתום בידי הכבאים שביצעו את שירותי הכבאות בשטח, כי הגישה תלונה במשטרה, מיד כשהתאפשר לה, שכן היה עליה לחזור לביתה בלא הרכב.

המבקשת מצהירה גם, כי 3 שבועות לאחר גניבת הרכב נמסר לה ע"י המשטרה, כי הרכב נמצא כי ככל הנראה היה מעורב בפשע והיא נתבקשה למסור פרטים נוספים למשטרה.

עפ"י המוצהר, הרכב נשרף, הוא לא היה מבוטח בביטוח מקיף והמשיב דורש תשלום בגין שירות שניתן לגונבי הרכב ולא למבקשת...

בדיון שהתקיים בפני עמדה המבקשת לחקירה נגדית.

המבקשת העידה, כי הרכב נמצא בידי המשטרה, אינה יודעת מתי הסתיים ההליך הפלילי הנזכר בתצהירה וכן נמסר לה ע"י המשטרה, כי הרכב ישמש כראיה והיא אינה יכולה לקבלו.

סיכומי המבקשת שהוגשו ביום 21/7/2009, חוזרים על האמור בבקשתה ובחקירה הנגדית.

סיכומי המשיב מיום 12/4/2010 שבים על הוראות חוק שירות הכבאות ותקנותיו המטילים חובת תשלום על מקבל השירות אשר עפ"י החוק הוא הבעלים או מחזיק בנכס שלהגנתו נעשתה פעולת כיבוי.

אליבא דמשיב, חובת התשלום אינה מותנית בכך שמקבל השירות הוא אשר יזמין את שירותי הכבאות, אין חולק על כך שהרכב שנשרף היה בבעלות המבקשת עובר למתן שירותי הכבאות.

המשיב סבור, כי המבקשת חבה בתשלום למרות שהשריפה אירעה בעת שהרכב לא היה ברשותה, באשר היא עונה על הגדרת "מקבל שירות" עפ"י תקנות הכבאות.

המשיב נסמך על בש"א 2880/05 עיריית ירושלים נגד בסט קאר חברה לשירותי רכב, שם נקבע, "גם אם הרכב נגנב, נהנה בעליו מכאן שהאש שהוצתה בו כובתה" ולכן חייב הוא לשלם בעד השירות שניתן לו.

המשיב סבור, כי משביכרה המבקשת שלא לבטח את רכבה בביטוח מקיף, אין לה אלא להלין על עצמה.

פסה"ד הנ"ל צורף לסיכומי המשיב.

עיינתי בפסה"ד ולעניות דעתי הבלתי קובעת, אין המשל דומה לנמשל:

פסה"ד קובע בין היתר, "התקנות שלפניי מתמקדות ב"נהנה" משירותי הכיבוי, וברור שבסיטואציה של השכרת רכב הרגילה הנהנה הראשי מפעולות הכיבוי הוא חברת ההשכרה שבבעלותה הרכב".

תקנות הכבאות עפ"י פסה"ד הנ"ל והן עפ"י הדין בכללו, מגדירות את מקבל השירות כ"בעל או מחזיק בנכס שבו או להגנתו נעשתה פעולת הכיבוי...".

תכלית התקנות היא (אף זאת עפ"י פסה"ד הנ"ל) ש"מי שנהנה מפעולת כיבוי בהיותו בעל נכס, הוא אשר ישלם עבורה".

עפ"י פרשנות זו, קל וחומר שאין המבקשת נהנת באופן כלשהו מפעולת הכיבוי וכי מי שאמור לשלם עבורה, הוא זה אשר נהנה מפעולת הכיבוי, קרי, זה אשר להצלת חייו או מסיבה אחרת נעשו מאמצי כיבוי ברכב.

הדעת אינה סובלת, כי אדם אשר רכבו נגנב יהא אחראי לכל אשר נעשה באותו רכב או ביחס לאותו רכב בהתעלם מן העובדה, כי הרכב נגנב ובענייננו אף שימש לצורך ביצוע עבירות.

לו דעתי תשמע, הרי שגניבת הרכב (אין מחלוקת אודות היות הרכב גנוב עובר למתן שירותי הכיבוי) מפקיעה את הבעלות (במובנה הפיזי) מן המבקשת.

היותה הבעלים (במובן הרעיוני) של הרכב, אינו מטיל עליה חבות לשאת בהוצאות שנגרמו בעטיה של עבירה שבוצעה כלפיה מעצם גניבת הרכב.

הגם שע"פ תקנות הכבאות, שיקול הדעת מסור למשיב, בשאלה אל מי יפנה על מנת להיפרע בגין השירות שניתן, אל הבעלים או אל המחזיק (עובר למתן שירותי הכבאות).

ע"פ העובדות שבפני, בחירת המשיב לפנות אל הבעלים ולא אל המחזיק, בנסיבות העולות מן העובדות השייכות, היה מוטעה.

לפיכך, אני מקבל את ההתנגדות.

נתונה למבקשת הרשות להתגונן.

נוכח שווי התובענה (נמוך מ- 75,000.00₪) תתברר התובענה בסדר דין מהיר.

החלטה זו תועבר למנ"ת, על מנת שייקבע דיון בפני מותב.

בהחלטת המנ"ת, יינתנו הוראות מתאימות לקראת הדיון, בהתחשב בטיב ההליך ובסוגו.

בהוצאות ההתדיינות עד כה, בסך 1,000.00₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לפירעון בפועל – ישא מי אשר יצא מבימ"ש השלום בחדרה וידו על התחתונה.

ניתנה היום, י"ד חשון תשע"ג, 30 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.