עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף בגין תאונה אשר אירעה לתובע על פי הנטען ביום 20/8/00 שעה 15:30 או בסמוך לכך.

התובע יליד 27/11/92 ובעת אירוע התאונה היה קטין בן 8 שנים.

לטענת התובע, בסמוך לביתו הוצב על ידי הנתבעת 1 עמוד חשמל שמספרו 71. לעמוד החשמל הותקנו כיסויים מפח אשר הוצמדו אליו באמצעות קשירות של 'בנד' או חגורה ממתכת מסביב לעמוד. באחת הקשירות נותר קצה חד שבולט החוצה מהעמוד.

התובע הוסיף, כי במועד אשר צוין לעיל ובזמן ששיחק עם ילדים נוספים ליד ביתו, הוא נפצע ברגלו הימנית כתוצאה מהיתקלות באותו קצה בולט של הקשירה הנמצא בגובה הרגליים (להלן – "התאונה").

הצדדים חלוקים ביניהם לאורך כל החזית, החל מעצם התרחשות התאונה בנסיבות המתוארות לעיל, ובהמשך בשאלת האחריות של הנתבעת 1, וכלה בשאלת הנזק.

הצדדים הסמיכו את בית המשפט להכריע במחלוקות ביניהם על יסוד סיכומים בכתב אשר הוגשו לתיק.

נסיבות התאונה ושאלת האחריות:

אקדים את המאוחר ואציין, כי לאחר ששקלתי טענות הצדדים בסיכומיהם, נחה דעתי לקבל את גרסת התובע כי נפצע כפי הנטען, וכי הנתבעת 1 נושאת באחריות לנזקי הגוף אשר נגרמו לו בעקבות כך.

אומנם הנתבעות הרחיבו את הטיעון בסיכומיהן לגבי סימני השאלה האופפות את גרסת התובע בנוגע לנסיבות התאונה ולגבי העדר כל אחריות מצדן בגינה, ואולם, די אם נעיין בתמונות הצבעוניות והברורות אשר צורפו לסיכומי התובע כדי להתרשם מקיומה של אותה קשירה ממתכת עם קצה בולט מפני העמוד באופן המהווה מפגע של ממש למי שמתקרב אליו.

בהקשר זה טען התובע – ולא מצאתי כי הנתבעות חלקו עליו - כי בעקבות התאונה הנתבעת 1 או מי מטעמה פעלה לשינוי המצב ותיקון המפגע. ואכן, מעניין לגלות לפי אחת התמונות שצורפו על ידו, כי הקשירה הישנה הוחלפה בקשירה אחרת באופן שנותרה ללא קצה בולט כלשהו.

בעקבות התאונה פונה התובע לחדר המיון בבית חולים נהריה לשם קבלת טיפול רפואי. בגיליון חדר המיון נרשם, כי התובע נפצע כתוצאה מ-"חות חשמל" (כך במקור). לעניין זה טוענות הנתבעות, כי התיאור הנ"ל אינו מתיישב עם גרסת התובע לגבי נסיבות פציעתו. דעתי שונה. העובדה כי אבי התובע השתמש בביטוי 'חוט חשמל' כדי לתאר את הקשירה המצויה על העמוד, מתיישבת היטב עם המצב לאשורו כפי שניתן להתרשם ממנו מהתמונה הרלוונטית של העמוד, שבה הקשירה דומה לחוט מתכת. גם העובדה כי ב"כ הצדדים השתמשו במונחים שונים כדי לתאר אותה קשירה – 'בנד' או 'חגורה' בלשון ב"כ התובע, ו-'חבק מברזל' בלשון ב"כ הנתבעות – מצביעה על כך שניתן לכנות קשירה זו באופנים שונים.

יוצא אפוא, כי התמונות של העמוד מלפני ואחרי התאונה וכן הרישום שבגיליון חדר המיון לגבי סיבת הפציעה, תומכים בגרסת התובע לגבי נסיבות התרחשות התאונה. בנסיבות אלו, אין כל צורך לדון ביתר הטענות המתייחסות למשקלם של תצהירי התמיכה אשר צורפו לסיכומי התובע.

אשר לשאלת האחריות – הנתבעות מאשרות קיומה של חובת זהירות מושגית אך חולקות על קיומה של חובת זהירות קונקרטית וחולקות על טענת התובע אודות פגם במוצר.

כפי שציינתי מקודם, הקשירה הישנה שבה נותר קצה מתכתי בולט כלפי חוץ מפני העמוד עצמו מהווה מפגע של ממש, באופן שמקים חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה דנן. הנתבעת 1 יכולה וצריכה הייתה לצפות כי הותרת קצה מתכתי חד ובולט מפני העמוד בגובה הרגליים, עשויה לגרום נזק גוף למי שמתקרב לעמוד, ובפרט לאור העובדה כי מדובר בעמוד המוצב בשטח מאוכלס הנגיש לעוברי אורח, ולא בשטח פתוח.

אשר על כן אני מקבלת את טענות התובע לגבי התרשלותם של עובדי או שלוחי הנתבעת 1 בביצוע הקשירה, כפי שנעשתה עובר לתאונה, מבלי לחתוך או להסיר את הקצה שנותר בולט כלפי חוץ.

די בכך כדי לבסס את אחריותה של הנתבעת 1 לאירוע התאונה, ולאור כך אין כל צורך לברר יתר טענותיו של התובע לגבי קיומה של אחריות לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980.

בנסיבותיו של המקרה, ולאור גילו של התובע, לא מצאתי מקום לייחס לו אשם תורם כלשהו.

אעבור כעת לשאלת הנזק.

שאלת הנזק:

בחדר המיון אובחן אצל התובע פצע באורך 6 ס"מ בעור ובתת-עור בשוק רגל ימין, ללא חדירה של הפצע לתוך הברך. בהרדמה מקומית בוצעה תפירה וחבישה של הפצע והתובע שוחרר לביתו עם המלצה להרמת הרגל, שימוש במשכך כאבים והמשך טיפול אצל כירורג בקופת חולים.

פרט לגיליון חדר המיון התובע לא צירף תיעוד רפואי נוסף, ואולם הנתבעות צירפו לסיכומיהן תעודה רפואית המצביעה על כך כי התובע המשיך את המעקב הרפואי גם בקופת חולים, כפי שהומלץ לו בחדר המיון, לשם הוצאת התפרים לסירוגין.

הצדדים חלוקים ביניהם לגבי קיומה של צלקת ברגלו של התובע בעקבות התאונה. בעוד התובע טוען כי נותרה אצלו צלקת מכערת לפי התמונות שצירף לסיכומיו, טוענות הנתבעות כי טענה זו לא הוכחה שכן מדובר בתמונות של התובע בהיותו ילד, כאשר היום הוא בן 21 שנים. הנתבעות טוענות לחילופין, כי לא מדובר בצלקת במקום רגיש בגוף, כגון על הפנים, ומכל מקום טענת התובע לא הוכחה באמצעות חוות דעת רפואית.

אכן, צודקות הנתבעות בטענתן, כי התמונות של התובע המתעדות את הצלקת ברגלו הן תמונות לא עדכניות, בהיות התובע בגיר כיום ואילו בתמונות הוא נראה עדיין ילד. לפיכך אני קובעת, כי התובע לא הוכיח את טענתו כי נותרה אצלו צלקת במקום הפצע. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון כי בתמונות שצורפו לסיכומיו, התובע נראה מבוגר יותר מבן 8 שנים, כך שניתן להניח בסבירות גבוהה כי משך תקופה ארוכה נותרה אצל התובע צלקת ברגלו.

אשר ליתר ראשי הנזק, לא מצאתי עיגון כלשהו לטענת התובע בדבר הצורך בניתוח להסרת הצלקת או עלות ביצועו, מה גם שמקודם קבעתי כי התובע לא הוכיח את טענתו כי עד היום נותרה אצלו צלקת ברגל. נוכח כך לא מצאתי הצדקה לפסיקת פיצוי בגין עזרה עתידית לאחר הניתוח. ואולם, לאור מהות הפציעה, התפרים וההמלצה להרמת הרגל, יש לפסוק לתובע פיצוי מינורי בגין עזרה מוגברת של המשפחה בעבר.

על יסוד האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 12,000 ש"ח בגין כאב וסבל ועזרה בעבר, כאשר סכום זה לוקח בחשבון את השיקולים אשר מניתי לעיל וכן חלוף הזמן מאז התאונה ועד היום.

אחרית דבר:

אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 12,000 ש"ח.

לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 17.5% ומע"מ והחזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון להיום.

לאור הדרך בה הסתיים התיק, ככל שיחול חיוב בגין יתרת אגרה ניתן פטור מתשלומה.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ג, 08 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.