נתוני רקע ועובדות

1. התובעים הגישו תביעה זו לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי כספי לתובעים, חברי הועד המקומי, וועד האגודה השיתופית בבצת מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: "בצת"). בגין לשון הרע שפרסם לטענתם נגדם.

2. התובעים מכהנים מזה למעלה מעשר שנים, כחברי הועד המקומי בבצת, הנתבע הינו תושב בצת החל משנת 1996 וחבר באגודה השיתופית החל מאוקטובר 1998. במועדים הרלוונטיים לתובענה, כיהנו כאמור התובעים וחלקם עודם מכהנים, כחברי הועד המקומי וכחברי ועד האגודה השיתופית בצת (בזהות וועדים) לאחר שנבחרו בבחירות דמוקרטיות במושב. מאז התקבל הנתבע לחברות במושב התמודד בכל מערכות הבחירות, מלבד אחת, אולם לא נבחר. מכתב התביעה עולה כי הנתבע מכפיש באופן שיטתי וקבוע במשך מספר שנים את שמם של הטוב של התובעים וזאת ע"י פרסומים שונים בע"פ ובכתב.

3. במכתב מיום 2.2.06 שהפיץ הנתבע בין כל תושבי בצת כינה הנתבע את התובעים דוברי שקר, ואף הוסיף כי בנוסף לתפקודם הירוד כוועד, חלקם גם דחפו ידיהם לכיס הציבורי של תושבי בצת ע"י אישור תשלומים ומשכורות לעצמם. גם באסיפה שנערכה במרץ 2008, במליאת המועצה האזורית מטה אשר (להלן: "המועצה"), כאשר הובא תקציב בצת לאישור המליאה הנתבע טען במליאה, כנציג בצת, כי לפחות חלק מחברי הוועד לוקחים כספי ציבור לכיסם הפרטי. במכתב נוסף מיום 1.5.08 שהפיץ הנתבע בין התובעים וכן לראש המועצה שוב כינה את התובעים כדוברי שקר וטען כי הם שוחטים את תושבי בצת במיסים המוניציפאליים. במכתב מיום 10.7.08, שהפיץ הנתבע בין כל חברי צוות היגוי איוש הנחלות (שחלק מנציגיו אינם תושבי בצת) כתב למעשה כי תובע מס' 1 אינו ניטראלי ובעל אינטרס אישי במהלך העניינים של איוש הנחלות. בנוסף כעשרה ימים לאחר מכן, במכתב מיום 17.7.08 שהפיץ הנתבע בין כל תושבי בצת חזר וטען כי התובעים עושקים את הציבור ואף מתעללים בתושבים.

הפרסומים, שתוכנם ותפוצתם לא הוכחשו, מדברים בעד עצמם. הנתבע הציג את התובעים בפרסומיו כמי שנכשלו בתפקידם ושמוסריותם פגומה ואף גנבו מהקופה הציבורית. לאור האמור הגישו התובעים תביעתם זו. בטרם אכריע במחלוקת הן בשאלת האחריות והן לעניין גובה הנזק/הפיצויים אציג בתמצית את טענות הצדדים.

טענות התובעים

4. לטענת התובעים הנתבע מכפיש באופן שיטתי וקבוע במשך מספר שנים את שמם של הטוב וזאת ע"י פרסומים שונים בע"פ ובכתב. הנתבע פרסם מודעות פוגעניות באופן חוזר ונשנה בפני ציבור גדול עליו נמנים כלל תושבי בצת, צוות איוש נחלות, ומר יהודה שביט ראש המועצה וכן ודיבר בגנות התובעים בפני נבחרי ציבור של המועצה בישיבת המליאה בנוגע לאישור תקציבי הישובים של המועצה שהתקיימה בחודש מרץ 2008 (להלן: "ישיבת המליאה"). בפרסומים האמורים ייחס הנתבע לתובעים התנהגות מופקרת, מעשי עושק, שקר, מעילה סחיטה וכו'. הפרסומים, שתוכנם ותפוצתם לא הוכחשו ע"י הנתבע, מדברים בעד עצמם וניכר לעין כי הם מהווים לשון הרע. הנתבע הציג את התובעים בפרסומיו כמי שנכשלו בתפקידם ושמוסריותם פגומה ואף גנבו מהקופה הציבורית. הנתבע לא הסתפק בהטלת דופי באופן ביצוע התובעים את תפקידם כוועד אלא גם השתמש בכינויים משפילים ומבזים בקשר לאופיים, התנהגותם ואישיותם במטרה לפגוע בהם באופן אישי.

לטענתם, מטרת הפרסומים הינה להטעות את הציבור, להשפילם, לעשותם מטרה לשנאה, לבוז וללעג ולפגוע במשרתם הציבורית. לטענתם בניגוד מוחלט לאופן הצגתם באותם פרסומים, הם מילאו ועודם ממלאים תפקידם כוועד בצת כדין, בתום לב בנאמנות ובשקיפות כשהם נתונים לפיקוח שוטף ומבלי שנמצא פגם באופן ביצועם את תפקידם. הפרסומים מהווים לשון הרע ואין הם חוסים תחת איזה מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). התובענה הנוכחית אף אינה בגדר "השתקה" של ביקורת והנכון הוא כי זו נועדה לתיקון הנזק הרב לשמם הטוב של התובעים בפרט ושל וועד האגודה ככלל.

5. עוד נטען כי הדברים שנשא הנתבע באסיפת המליאה, גרמו להם לנזק גדול במיוחד הן לאור הפורום בו הם נשמעו, הן מאחר והדברים באו מפי מי שנכח במליאה כנציג בצת וככזה דבריו זוכים לאמון והן מאחר ומאחר והדברים נאמרו בהיעדר התובעים ומבלי שהתאפשר להם להשיב לנטען. כפי שהוכח, נגרם נזק ממשי לשמם וליכולתם לבצע את תפקידם. לטענתם עקב הדברים שהשמיע הנתבע התעורר אצל חברי המליאה, שחלקם אינו מכיר את התובעים, ספק שהביא לכך שבאופן חסר תקדים לא אושר תקציב בצת אף כי נבדק ואושר ע"י גזברות המועצה להבדיל מתקציבי יתר הישובים שאושרו ע"י המליאה.

זאת ועוד, לשון הרע הנדונה פגעה בהערכה ובהוקרה לה זוכים התובעים בבצת בפרט ובמועצה בכלל מתוקף היותם חברי וועד ומעמודי התווך בקהילתם הפועלים בהתנדבות משך שנים למען בצת. הפרסומים לא רק עוררו בתובעים תחושת עלבון אלא גם דבקה בהם בגינם תדמית שלילית ומבישה. הפגיעה בשמם הטוב של התובעים היא קשה במיוחד לא רק לאור תוכן הדברים אלא גם לאור מספר הפרסומים הרב והפורום בו פורסמו. הפרסומים הנדונים נעשו בתפוצה נרחבת, לכלל תושבי בצת, לבעלי תפקיד ונבחרי ציבור במועצה ולראש המועצה. כמו כן, המדובר בהוצאת דיבה חוזרת ונשנית ב- 5 הזדמנויות שונות כשכל אחד מהפרסומים הפוגעניים שונה מקודמו ומוסיף עליו.

6. התובעים טענו כי מספר הפרסומים, תפוצתם ופריסתם ע"פ שנים מלמדים שהנתבע לא מעד חד פעמית בלשונו, בלהט הדברים, אלא כי מדובר במעוול סידרתי ומחושב המבקש להרוס את שמם הטוב של התובעים בשיטתיות. התובעים מתייחסים לטענות הנתבע וטוענים כי אין להן אחיזה במציאות מה גם שהם אינם מקימם הגנה או הצדקה לפרסום לשון הרע. התובעים פועלים בשקיפות ונתונים לביקורת של האסיפה הכללית, המועצה, רשם האגודות השיתופיות ומבקר המדינה ופעילותם נמצאה תקינה. אף הנתבע עצמו אינו חולק על כי ספרי המושב נתונים לביקורת חשבונאית ועל כן יש לדחות מכל וכל הטענה כי התובעים מנהלים את ענייני האגודה בחשאיות.

למעלה מזאת, התובעים לא מנעו לטענתם מהנתבע או מכל תושב אחר עיון בפרוטוקולים, וככל שנמנעה מהנתבע האפשרות לעיין בפרוטוקולים מסוימים ולהעתיקם נבע הדבר מהצורך להגן על צנעת הפרט ולאור הנחיות רשם האגודות השיתופיות. תשלומי שכר והוצאות ששולמו לתובעים 1 ו-5, אושרו ע"י הוועד בתמורה לעבודה והוצאות שאינן בגדר תפקידם בוועד (הנעשה בהתנדבות). התשלומים היו בסכומים סבירים ולא בהיקפים הנטענים ע"י הנתבע. התשלומים נכללו בתקציב בצת, היו גלויים לעין כל , אושרו ע"י האסיפה הכללית, תועדו בפרוטוקולים ונכללו בספרי החשבונות המבוקרים. למעט הנתבע שהביע את מורת רוחו עוד, במכתבו מיום 2.2.06, שהופץ כאמור לכל הציבור בבצת, האסיפה הכללית בבצת תמכה בביצוע התשלומים. יתר על כן, סמכות הוועד לאשר החזר הוצאות הובהרה בהחלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 5.10.08 בתיק 3363/138/07 בו נכתב, "כפי שנוכחתי לדעת, המשיב כמו גם הועד בהחלטתו לאשר את החזרה ההוצאות, לא סטו ולא חרגו מסמכותם. הנושא בתפקיד ציבורי, לא נדרש לממן מכיסו הפרטי את הוצאות הכלל. דברים קם וחומר הם כאשר התפקיד הינו בהתנדבות".

7. בנוסף נטען כי יש לדחות את טענות הנתבע לפיהן הוועד גבה מתושבי המושב מסים גבוהים מאלו הנגבים במושבים אחרים אף זו לא הוכחה במאומה ואין בה ממש. גביית המיסים ע"י הוועד נעשתה כדין, באישור המועצה ובתום לב מוחלט ואין בהם משום "עושק" ו"התעללות" או "שחיטה" כמיוחס ע"י הנתבע לתובעים. התקציב ודרכי מימונו אושרו ע"י המועצה, הליכים משפטיים שונים בהם נקט הנתבע על מנת למנוע מהוועד גביית מיסים בהתאם להנחיות המועצה נדחו. אף אם נגבו אגרות שהמועצה לא הייתה רשאית להטילן היה זה בתום לב וכשניתנה הנחייה ע"י המועצה להפסיק בגבייה כך היה.

כמו כן יש לדחות את הטענות הנוגעות למימון ההוצאות המשפטיות, שכן אלו מהוות שינוי חזית וגם אינן רלוונטית להליך הנוכחי. מדובר באירועים שאירעו לאחר תחילתו של ההליך ואין כל קשר ביניהם לבין הפרסומים הפוגעניים. למעלה מן הצורך, החלטת הוועד לאשר תשלום ההוצאות היא כדין. מדובר בהוצאות שהוצאו במסגרת הליך משפטי בו נקט הנתבע כאן נגד התובע מס' 1 בניסיון להביא להדחתו מן הועד. דובר בהליך שננקט אך בשל תפקידו הציבורי של התובע 1 ויאמר כי טענת הנתבע באותו ההליך נדחתה תוך שנפסק כי התובע רשאי להמשיך לשמש כחבר וועד. התובע נשא מכיסו במרבית הוצאות ההליך וקיבל החזר מהאגודה בגין חלקן. אישור הוועד להחזר נעשה בהסתמך על חוו"ד משפטית מפורטת לפיה אין מניעה לעשות כן, בין היתר, לאור תקנון בצת והחלטת ביהמ"ש העליון בבג"צ 320/96. בהתייחס למימון ההליך הנוכחי, תקנון האגודה מתיר לוועד להיזקק לתביעות חבריו ולשאת בהוצאות הנדרשות. נוהל מימון הוצאות משפטיות בשלטון המקומי (חוזר מנכ"ל מס' 3/2004 מיום 14.3.04) אף מתיר לרשות לשאת בהחזר הוצאות בגין תביעת לשון הרע המוגשת עקב פגיעה בשמו של נבחר ציבור וראוי להחיל את העקרונות הנוהל גם בענייננו. לא רק זאת, הפרסומים בגינם הוגשה התובענה גרמו לא רק לפגיעה אישית בשמם של התובעים עקב אופן ביצוע תפקידם בוועד האגודה אלא גם לפגיעה בשמו של וועד האגודה עצמו כגוף ציבורי. לאור האמור, אישור ההוצאות המשפטיות הנ"ל הוא פעולה כדין שאין בה טעם לפגם, כך גם עולה גם ממכתב האגף לאיגוד שיתופי במשרד התמ"ת במסגרתו נדחתה תלונה הנתבע נגד הוועד בעניין זה

8. באשר לטענות הנתבע בעניין מכירת תכולת המחסן (במסגרת הליכי סגירתו לצמיתות מחמת חוסר יעילות כלכלית), נטען כי המכירה נעשתה כדין ואין בה התנהגות לא ראויה מצד התובעים. ניסיון ב"כ הנתבע להציג את מכירת תכולת המחסן לבעלה של התובעת כהליך שאינו תקין המצדיק את התבטאויותיו תמוה בהתחשב בעובדה שהליכי המכירה היו ידועים בבצת ואף לנתבע עצמו אשר רכש באותה מכירה "10 ג'ריקנים של תכשיר לריסוס צמחים". כפי שהעידה התובעת, בעלה רכש את שארית תכולת המחסן בלבד בה איש לא רצה. כך גם טענותיו של הנתבע בנוגע להוצאות צנרת וטרקטור אין בהן ממש ומקורם בדמיונו הפורה של הנתבע.

טענות הנתבע

9. לטענת הנתבע תביעה זו הינה תביעת סרק ההופכת ביקורת כנה, ישרה ואמיתית, ל''עילות תביעה'', והכול על מנת לגרום להשתקתו של הנתבע, אשר כל ביקורתו הינה ביקורת כשרה, לגיטימית ובתחום הסביר. התביעה לא נועדה אלא להזיק לנתבע ולהרתיע אותו, ואחרים עימו, מהתמודדות לוועד או מהעברת ביקורת עליו, ולרפות את ידי ציבור המתנגדים לעריצות הוועד הנוכחי, מפני ניהול קמפיין שלילי כנגד התובעים,  פן חלילה יבולע למבקרים, והם ייתבעו בסכומי-עתק. נטען כי מהעדויות שנשמעו בבית המשפט עולה כי התובעים מודים בלקיחת כספי ציבור לידי עצמם באמתלות שונות ומשונות, מודים בניגוד עניינים, ובפעולות שאינן תקינות, וזאת בלשון המעטה. הנתבע הוציא לאורך שנים פרסומים רבים לחברי הישוב בצת, ובהם לא חסך את שבט ביקורתו מהתנהלות הוועד המקומי, וועד האגודה, וכן המועצה האזורית. התובעים בחרו להתמקד רק במספר מצומצם של פרסומים, אולם אם קוראים את כל פרסומי הנתבע כסדרם, תוך אבחנה בין אלה שצורפו כיסוד לתביעה, לבין יתר הפרסומים ניתן להתרשם שעסקינן באיש עקרונות, פעיל חברתי ולוחם צדק, ולא ב''משמיץ לשם השמצה''. מהפרסומים ניכר שהנתבע משתף בעקביות את התושבים בידוע לו אודות האופן החוקי להטלת מסים, בפעולות שהוא נוקט, ובדעותיו לרבות דרך הפעולה המומלצת על ידו. הואיל והנתבע איננו רשות בעלת סמכויות חקירה או אכיפה, אלא אך אזרח, הרי שבוודאי מדובר בהבעת דעה, גם אם זו אינה נעימה או נוחה לתובעים.

10. לטענת הנתבע תושבי בצת יודעים כי פרסומיו של הנתבע הינן רק דעותיו והצעותיו. גם אותם פרסומים בם נעשה שימוש בשורש ש.ח.ט. נעשה הדבר בצמידות מיידית ל''מיסי עתק'', ''מיסוי מוניציפאלי'', ולכן אין – ולא יכול היה להיות ולו לרגע – ספק קל בעיני הקורא מהי הכוונה. הנתבע אינו עוסק, באף אחד מפרסומיו, בענייניהם האישים של התובעים, אלא בתפקודם הציבורי ולמען הציבור, ואף חזר על כך ברורות ומפורשות גם במהלך הדיון, בניגוד לעמדת התובעים בתביעה זו, הנתבע אינו מונע מנקם או רצון להזיק, אלא רק רצון לתקן עוולות.

הנתבע ממשיך וטוען כי הוא חוסה תחת הגנת אמת דיברתי. לטענתו כי דבריו ביחס לכך שהתשלומים שהוטלו על התושבים היו שלא כדין התקבלו בבית המשפט. טענותיו אודות חוסר תקינות פעולת הנתבעים המערבבים את האגודה (שהינה פרטית) עם הועד המקומי (שהינו ציבורי), הוכחו כדבעי. גם דברי הנתבע אודות שימוש התובעים בכספי ציבור היו אמת: התובע 1 קיבל במשך שנים שכר חודשי של 3,000 ₪ על פעילות שאמורה הייתה להיות התנדבותית, ולמצער חייב להתפרסם מכרז לביצועה. העובדה שהתובעים מחריגים ''צורך'' (קיים או פיקטיבי) מתחום ההתנדבות, מצמידים לו תג מחיר, המשולם כשכר לעצמם מתוך הקופה הציבורית, זועקת מחוסר תקינות, ומוכיחה את כל דברי הנתבע.

11. הנתבע ממשיך וטוען כי התובעת מס' 5 קיבלה כספים רבים מהקופה הציבורית בגין ''ביצוע פעולות'' לכאוריות, שממילא נכללות במסגרת התנדבותה לתפקיד ציבורי, ולחלופין היו צריכות להיות מוצעות באופן פתוח, למצער לכלל התושבים, ולא רק כ''מכרז פנימי'' בין התובעים היושבים על הקופה הציבורית. התובע מס' 3 ''תיקן טרקטור'' וקיבל כספי ציבור והתובעת מס' 5 (באמצעות בעלה) רכשה בנזיד עדשים תכולה של מחסן ששוויה עולה כמה וכמה מונים. כאמור הכל ''נסגר'' בתוך קבוצת התובעים.

תובע מס' 1 קיבל שכר במשך 7 שנים - כרבע מליון ₪ בחישוב גס ורק בעקבות פסיקת בית המשפט בהליכים שננקטו ע''י הנתבע ותושבים נוספים, נפסק מתן השכר. נוסף על כך, קיבל התובע מס' 1 ''הלוואה'' של עשרות אלפי שקלים מן הקופה הציבורית (שמתן הלוואות כאלה אסור עליה ובנוסף התובעים ובעיקר תובע מס' 1 לקחו כספים מהקופה הציבורית, למימון של עורכי דין בהליכים פרטיים.

זאת ועוד, גם סגן ראש המועצה, שהובא לעדות, אישר כי נציג הישוב במליאת המועצה, שהיה הנתבע באותו מועד, הוא מקור רלוונטי ממנו יכולה המועצה ללמוד אם יש באחד הישובים דבר המצריך בדיקה, ובפרט כשהוועד פועל בצורה שאיננה שקופה כנדרש. סגן ראש המועצה העיד שישנם אי-סדרים בהתנהלות התובעים, שאינם מקפידים על נהלים, ולמעשה המליץ לנתבע לפנות למשטרה.

הנתבע שב וטוען כי כוונתו אינה לפגוע בתובעים, והוא אף הבהיר זאת מפורשות באולם בית המשפט. כל שהטיח בתובעים, הכול ביקורת עניינית, אין בו שום חרטה על מעשיו לחשיפת האמת, אין שום חרטה על הבאת מה שהיה ידוע לו, לידיעת כלל התושבים, אין שום חרטה על הבעת דעתו אולם יש צער, ואפילו התנצלות, אם מי מבין התובעים בחר לקבל את הדברים באופן אישי.

לטענת הנתבע על בית המשפט להגן לא רק על חופש הביטוי, אלא גם על טוהר המידות בשלטון המקומי, וקבלת תביעה זו , אפילו באופן חלקי, משמיעה לכל אזרח כי גם אם הוא יודע על דבר מה שאינו תקין , עדיף שישתוק, אחרת יבולע לו.

דיון

12. מעשה פרסום לשון הרע מוגדר בסעיף 7 לחוק, הקובע כי העוולה כוללת שני יסודות. היסוד הראשון הוא יסוד ה"פרסום" אשר הוגדר על ידי המחוקק בסעיף 2 לחוק. פרסום הוא כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע. היסוד השני של העוולה הקבועה בסעיף 7 לחוק הוא "לשון הרע". פרסום יהווה עוולה על פי החוק רק אם יהיה בו משום "לשון הרע", כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק בצירוף סעיף 3 (ראה: א. שנהר, דיני לשון הרע [תשנ"ז – 1997), עמ' 79 ועמ' 86 (להלן: "שנהר")).

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם

2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו"

ההגדרה שבסעיף 1 לחוק אינה מתנה את קיומה של "לשון הרע" בכך שתוכן הפרסום לא יהיה אמת. לפיכך עשוי פרסום להכיל עובדות אמת בלבד, ועדיין להיחשב כ"לשון הרע". גם היותו של הפרסום הבעת דעה אינה שוללת ממנו את הגדרתו כ"לשון הרע". הבעת דעה, העלולה לגרום לאחת הפגיעות שבסעיף 1 לחוק, תיחשב כ"לשון הרע". כמובן שלפרסום עובדות אמיתיות או להבעת דעה, יכולות להיות הגנות המנויות בסעיפים 14 ו – 15 לחוק (ראה: שנהר, עמ' 121 - 122).

השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. יש לדלות מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר (ראה: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558).

13. ומן הכלל אל הפרט; האם הצליחו התובעים להוכיח כי מכתביו של הנתבע ודבריו באסיפת המליאה מהווים לשון הרע? אבן את העובדות בהתאם למבחן שני השלבים;

פרסום - נראה כי מכתביו השונים של הנתבע בעניין פעילות הועד (ראה: נספחים ג' ו – ד' לת/1, וכן ראה נ12/, נ/13) וכן דבריו באסיפת המליאה (ראה נספח ה/ לת/1) עומדים בתנאי של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגעים ודומה שאין על כך חולק במקרה שלפניי.

לשון הרע – כאמור פרסום יהווה עוולה על פי החוק רק אם יהיה בו משום "לשון הרע", אשר מוגדרת בסעיף 1 לחוק כדבר שפרסומו יכול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו וכן לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו. האם יש במכתביו ובדבריו של הנתבע באסיפת המליאה כדי לפגוע בתובעים? סבורני כי יש להשיב על השאלה בחיוב. להלן אבהיר מסקנתי זו.

14. לנוכח מרכזיות הסוגיה בענייננו ראיתי לנכון לצטט את ההתבטאויות הרלבנטיות לתיק זה:

במכתבו של הנתבע לחברי אגודת בצת מיום 2.2.06 (נספח ד' לת/1) כתב הנתבע:

"1. זה למעלה מ – 8 שנים מנהלים אותם חברי ועד את המושב.

2. במשך שנים אלה הצליחו מנהלים אלו לדרדר מושב פורח שהיה דוגמא להצלחה כלכלית, למצב שהמושב הוא שבר כלי מבחינה כלכלית וחברתית.

3. במשך 8 שנים 5 אנשים שאינם מוכשרים באף תחום של ניהול, ורחוקים מאוד מיכולת לשמש דוגמה להצלחה, ליושר, להגינות, ולפעולה למען הציבור באמונה מתרצים את כשלונותיהם בהטלת אחריות על אחרים.

4. חלקם גם דחפו ידיהם לכיס הציבורי של בצת ע"י אישור תשלומים ומשכורת לעצמם בעבור פעולות שהיו אמורים לבצע מתוקף תפקידם כחברי ועד ללא תשלום..." (ההדגשות שלי, י.ו)

במכתבו של הנתבע לחברי ועד מושב בצת מיום 24.2.08 (נ/12) כתב הנתבע את הדברים הבאים:

"אינכם מגישים מאזן שאינו משקף את המציאות הכלכלית של האגודה, מעבירים באופן פיקטיבי הוצאות לענפים שהוצאות אלה לא היו ולא נבראו בתחומם, אינכם מאפשרים לבדוק את ספרי האגודה, למרות שלפחות חלק מחברי ההנהלה מעבירים לכיסם כספים מקופת האגודה, אינכם מצביעים היכן נמצאים מיליוני שקלים שגביתם ולא העברתם לנציבות המים, וממשיכים לצבור ריביות בליתי נחוצות בנציבות..."

15. במכתבו של הנתבע לצוות היגוי איוש נחלות במושב בצת מיום 10.07.08 (נספח ב' לת/1) כתב הנתבע:

בסעיף 6:

"אסור למסור בידי מר פורטנוי, את ניהול הפרויקט. יש למצוא פרויקטור מחוץ למושב. איש נטרלי שאינו בעל אינטרס אישי במהלך העניינים של איוש הנחלות..."

במכתבו מיום 17.7.08 המכונה "דף מידע מס' 10" (נספח א לת/1) המופנה לכל תושבי בצת כתב הנתבע:

בסעיף 6ג

"מי שצריך לדרוש כספים אלו מן המועצה, זה הועד המקומי! ולכן במקום ללחום במועצה, להשגת תקציבים אלו, העדיף הועד את הדרך הקלה, לשחוט את תושבי המושב במיסי עתק..."

בסעיף 7:

"מצער לראות איך ועד שאמור להיות זה הנלחם על זכויות הציבור אותו הוא אמור לייצג, לא רק שאינו נלחם למען ציבור זה ולא רק משת"פ לעושק הציבור הזה, אלא היוזם לעושק זה..."

בסעיף 9:

"אם נוותר גם הפעם, נהיה חשופים להמשך התעללות הועד בתושבים..."

מתמלול ישיבת המליאה ממרץ 2008 (נספח ה' לת/1) עולה כי הנתבע אמר בין היתר, את הדברים הבאים:

שורות 17- 19 בעמ' 3 לתמלול :

"ידוע לי שלפחות חלק מחברי הועד לוקחים כספים באופן פרטי, אם אישרו לעצמם רשמי או לא אישרו לעצמם רשמי זה לא חשוב, שם נלקחים כספים באופן פרטי, אני מבקש לא לאשר יותר.."

בנוסף הנתבע הגיש תלונה במשטרת ישראל מחוז החוף, בין היתר התלונן כי לא ניתנה לו גישה לפרוטוקולים של ועד האגודה, היה מימון של ייעוץ משפטי של חברי הועד בהליכים בהם היו מעורבים האופן פרטי וביצוע תיקון של רכבי האגודה במוסך ללא מכרז (ת/4).

16. ייחוס של ביצוע עבירה לאדם, לא ייחשב בהכרח כ"לשון הרע", ומי שהעבירה מיוחסת לו צריך יהיה להוכיח כי הפרסום עלול היה לגרום לאחת ההשלכות המפורטות בסעיף 1 לחוק. עם זאת, נראה, כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע בית-המשפט שייחוס של ביצוע עבירה אינו מהווה לשון הרע (ראה: שנהר, עמ' 128). במקרה שלפנינו נראה כי פרשנות הפרסום לפי "המובן הטבעי והרגיל של המילים" על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" לא יכולה אלא לקבוע כי הפרסומים הן בכתב והן בע"פ של הנתבע הינם פוגעים ומהווים לשון הרע. יחוס של לקיחת כספים מהקופה ציבורית לכיסם הפרטי לתובעים, ייחוס של חוסר יושר, חוסר הגינות ועושק לא יכולה, ולא משנה עד כמה מפולפלים ניסיונותיו של הנתבע בסיכומיו לטעון אחרת, לא יכולה להיות אלא פרסום לשון הרע.

17. בחנתי את הסבריו של הנתבע בעיון, גם בחנתי את המסמכים השונים שהוגשו. אין בעדויות ובראיות שהובאו לפני כדי לשנות או ל"נקות" את המילים הכתובות או הנאמרות שהמשמעות העולה מהם הינה חד משמעית, ולא ניתן לטעון כיום כי הם לא הובנו כהלכה או שיש להם משמעות או קונוטציה שונה. מסקנתי ממכלול הראיות שהוצגו הינה כי ברור הן מנוסח הדברים, במיוחד הדברים שנאמרו במליאת המועצה שם דיבר הנתבע על התובעים כ " חלק מחברי הועד אשר לוקחים כספים באופן פרטי, אם אישרו לעצמם רשמי או לא אישרו לעצמם רשמי זה לא חשוב, שם נלקחים כספים באופן פרטי", (נספח ה' לת/1 - שורות 17- 19 בעמ' 3 לתמלול) כלומר מייחס להם לקיחת כספים מהקופה ציבורית לכיסם הפרטי לתובעים, וכן הדברים שנכתבו במכתב לחברי אגודת בצת מיום 2.2.06 (נספח ד' לת/1) על התובעים אשר לדעתו "... רחוקים מאוד מיכולת לשמש דוגמה להצלחה, ליושר, להגינות, ולפעולה למען הציבור באמונה מתרצים את כשלונותיהם בהטלת אחריות על אחרים... חלקם גם דחפו ידיהם לכיס הציבורי של בצת ע"י אישור תשלומים ומשכורת לעצמם בעבור פעולות שהיו אמורים לבצע מתוקף תפקידם כחברי ועד ללא תשלום..." . הנתבע כתב את הדברים במטרה ליצור את המשמעות העולה בבירור מהמכתב, לא יכולה להיות משמעות אחרת מאשר לשון הרע על פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק לשון הרע.

לסיכום; הפרסום הינו פוגע ומהווה לשון הרע.

כעת, לאחר שקבעתי כי המכתבים והדברים שפורסמו ונאמרו ברבים, מכילים לשון הרע, יש לעבור ולבחון האם מתקיימות גם ההגנות הנקובות בחוק.

18. ההגנות שבחוק קבועות בשלושה סעיפים: סעיף 13, סעיף 14 וסעיף 15. סעיף 13 מגדיר פרסומים אשר פרסומם לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי (לדוגמה: פרסומים של רשויות ממשל שונות) סעיף 14 מסדיר את ההגנה של "אמת הפרסום" וקובע, כי מפרסם נהנה מהגנה אם הפרסום היה אמת והיה בפרסום "עניין ציבורי". סעיף 15 מאחד מספר רב של הגנות שונות. כל אחת מההגנות שבחוק איסור לשון הרע מתאפיינת בכך, שהיא יכולה להתקיים גם כאשר ההגנות האחרות אינן חלות (שנהר, עמ' 187).

הגנת אמת דיברתי

19. השאלה האם הפרסום היה אמת והאם היה בו עניין ציבורי מוכרעת על פי מבחן אובייקטיבי. ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק לא תחול על פרסום שגוי אפילו אם המפרסם פעל בתום לב והאמין בכנות באמיתות הפרסום. אין כל חשיבות למניעיו ולמטרותיו של המפרסם בעשותו את הפרסום, וגם אין חשיבות לשאלה, האם סבר בעת הפרסום כי הפרסום הוא אמת. מפרסם יהנה מהגנת סעיף 14 רק אם יצליח להוכיח במשפט את יסודותיה האובייקטיביים של ההגנה (אמיתות הפרסום ועניין ציבורי), ואילו מניעיו, כוונותיו ומודעותו בעת הפרסום כלל לא יהיו רלבנטיים לצורך ההכרעה בשאלה האם עומדת לו ההגנה (שנהר, 215 – 216).

היסוד הראשון הנדרש בהגנת אמת הפרסום הוא ש"הדבר שפורסם היה אמת". מרכיב זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט (שם).

אציין כבר כעת בפתח הדברים, כי למרות העדים ולמרות המסמכים הרבים שהוגשו, לא הצליח הנתבע לשכנעני ולעמוד בנטל הנדרש על מנת להוכיח כי יש אמת בפרסום דברי הבלע הנ"ל.

בדיקות שנערכו הן ע"י משטרת ישראל והן ע"י משרד התמ"ת (ת/5, ת/6) לא העלו כי היה בהתנהלות התובעים במספר נושאים שהועלו דופי. באשר לעניין תיקון רכבי האגודה במוסך ללא מכרז, הבדיקה התמשכה אולם לא נראה כי יש מסקנות חד משמעיות שכן לא הובא לבית המשפט כל מסמך נוסף בעניין זה. באשר לטענותיו בנוגע לשכר שקיבל התובע מס' 1 וכן התובעת מס' 5 עבור אל אלו שירותים שביצעו עבור המושב, שכר זה אושר בנוהל המקובל והתקין, כמו גם מכירת תכולת המחסן לבעלה של התובעת מס' 5.

אדגיש כי החוק אינו מהווה כלי "לסתימת פיות" או חלילה דרך לרמוס ביקורת ציבורית נוקבת ולעיתים אף מוצדקת ביותר, על התנהלות מוסדות השלטון, הנהלה או במקרה שלנו, ועד הישוב. עם זאת, כאשר נטען בפרסום באופן חד משמעי, כי חברי הועד ביצעו בפועל מעשה המהווה עבירה פלילית, כגון גניבה מהקופה הציבורית, יוכל המפרסם ליהנות מהגנת אמת דיברתי, רק אם יצליח להוכיח כי אותם אנשים אכן ביצעו את המעשה שיוחס להם (שנהר, 236). נתבע או נאשם בתביעת דיבה רשאי להסתמך על הגנת אמת הפרסום גם כאשר לשון הרע מנוסחת בדרך של הבעת דעה. עם זאת, אם הבעת הדעה איננה אמת או שלא היה בה עניין ציבורי ייזקק מפרסם הדעה להגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק. הגנת "אמת דיברתי" עשויה להיות הגנה טובה לפרסום המוגדר כדעה, אך היא אינה יאה לכל סוג של הבעת דעה אלא רק לדעות בעניינים עובדתיים הניתנים לאימות. (שנהר, עמ' 219).

20. באשר לטענת הנתבע כי הוא למעשה אופוזיציונר פעיל וכי קיים עניין ציבורי בדיווח על עבירות או על חשד לביצוע עבירות ע"י דמויות ציבוריות, דיווח אודות מינהל בלתי תקין או חשדות לליקויים בהתנהלות הרשות הציבורית או מי מעובדיה. תועלת חברתית קיימת גם בנוגע לקבלת מידע על אנשים המצויים בעמדה חברתית המאפשרת להם להשפיע על כלל הציבור, שכן בחברה דמוקרטית ופתוחה זקוק ומעוניין הציבור במידע מלא, שיאפשר לו לגבש דעה על האנשים המשפיעים על חייו (שנהר, 223). ככל שאוחז אדם במעמד ציבורי בכיר יותר, בעל השפעה רבה יותר על חיי הציבור, כך קיים 'עניין ציבורי' מוצדק יותר בידיעתן של עובדות בעלות אופי 'פרטי' ביסודן (שנהר, 232 – 233). במקרה שלפניי, אכן ניתן לראות את הצדדים בדיון זה כדמויות ציבוריות שכן כולם עסקו בפעילות ציבורית כזו או אחרת בבצת. עם זאת, סעיף 14 לחוק קובע כי עניין ציבורי איננו תנאי מספיק לצורך תחולת הגנת אמת דיברתי, וכדי ליהנות מההגנה צריך המפרסם להצביע גם על כך שהדבר שפורסם היה אמת. הגנת סעיף 14 לחוק נועדה לפרסומי אמת

21. אדגיש כי בעניין נטל ההוכחה, במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על הנתבע הטוען להגנת "אמת דיברתי" להוכיח את גרסתו כדי לצאת ידי חובתו. חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864). חובה זו מתגברת כאשר עוסקים בטענות בעלות גוון פלילי, טענות כגון גניבה או מרמה. בהן נהוגה מעין מידת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית המקובלת לבין מידת ההוכחה הפלילית. זאת מעין "מידת הוכחה מוגברת", אשר זכתה לכינוי "דרגת ביניים" או "רמת ביניים". כאשר הנתבע מעלה טענת הגנה המייחסת למעשה לתובעים עבירה פלילית כגון גניבה, מדובר בטענות המייחסות ליריב ביצוע עבירות רציניות, המטילות עליו סטיגמה ושיש עימן משום קלון. משקלן הסגולי ("כמותן" או "רצינותן") של הראיות הדרושות לעמידה במידת ההוכחה הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ולרצינותו של העניין הטעון הוכחה.

על משקל הראיות בעניין שהוא 'רציני' יותר, להיות גדול יותר. בענייננו, מדובר בטענת חמורות, המייחסת לתובעים מעשים בעל גוון פלילי, ועל כן 'רצינות העניין' גדולה יותר. על כן, נדרש מהנתבע להביא כמות ראיות רבה יותר, במשקל גדול יותר, בהשוואה לדרוש בהוכחת טענות ללא גוון פלילי (ראה: י. קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי, תשנ"ט – 1999] עמ' 1316 – 1319). במילים אחרות, טענותיו של הנתבע לעושק ולגניבה מהקופה הציבורית, הינן טענות רציניות בעלות גוון הפוגע כאמור, בשמם הטוב של האנשים שנגדם הן מכוונות. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענות כאלה ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה. את העברה יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין (ראה והשווה: ע.א. 400/86 עזבון המנוח בן-ציון קריגר נגד ד"ר סבינה שטנה פ"ד מ"ב(4) 500, 504 ). הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע.א. 475/81 זיקרי נ. כלל פ"ד מג(1) 589, עמ' 600-599). עול ההוכחה לעניין טענות המרמה הינו "כבד למדי" (ע.א. 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח אסעד פ"ד מו(1) 491, 500).

22. ונחזור לעניין שלפניי. במקרה זה לא שוכנעתי כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח עושק של הציבור, או גניבה מהקופה הציבורית לכיסיהם הפרטיים של התובעים. משקלן של הראיות שהובאו כנגד התובעים "אינן ראיות בעלות משקל רב וכבד" והנתבע לא הצליח להביא "הוכחה קרובה לוודאות" והעברות המיוחסת לא הוכחו "על כל חלקיהן ופרטיהן ועל כל תגיהן ודקדוקיהן".

מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי לא הייתה כל אמת בפרסום, לא יכול לחסות הנתבע תחת עניין לציבור או תחת הטענה כי התובעים הינם דמויות ציבוריות, על מנת להגן על דבריו לפי סעיף זה.

הגנת תום הלב

23. הרציונל העומד בבסיסן של הגנות "תום הלב" הקבועות בסעיף 15 הוא כי ישנם מצבים שלגביהם קיים אינטרס ציבורי כה חשוב בהתבטאות חופשית, עד שכל התבטאות באותן נסיבות צריכה להיות מוגנת מפני תביעת דיבה, יהיו מניעיו, כוונותיו ואמונתו של המפרסם אשר יהיו. נטל ההוכחה ביחס לתחולת הגנה זו הינה על הנתבע (שנהר,223 – 226).

נתבע ייהנה מהגנת סעיף 15 לחוק בהתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא שהפרסום נעשה בתום לב, והתנאי השני הוא שהפרסום נעשה באחת או יותר מ – 12 החלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק (שנהר, 249 – 251).

כאמור, כמו בשתי ההגנות האחרות שבחוק, גם נטל הוכחתה של הגנת תום הלב – או ליתר דיוק: של כל אחת ואחת מהגנות תום הלב – מוטל על הטוען, הנתבע.

נטל זה חל לגבי כל אחד משני מרכיביה של כל אחת מההגנות. לפיכך מוטל על הנתבע להוכיח, כי עשה את הפרסום החוסות באחת או יותר מהנסיבות המצוינות באחד עשר מסעיפיו הקטנים של סעיף 15 לחוק. וגם כי עשה את הפרסום ב"תום לב".

סעיף 16 לחוק מתייחס לנטל ההוכחה וקובע:

 " נטל ההוכחה
(א)   הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)   חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)   הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)   הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)   הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15..."
 

מוכן אני לקבל את עמדת הנתבע כי הוא חדור בתחושת שליחות ומאמין באמת ובתמים כי הוא מהווה מעין לוחם צדק אשר מתריע בשער מפני שחיתויות ומנהל לא תקין.

עם זאת לא שוכנעתי כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח גזל או גניבת כספי ציבור מצד התובעים. משקלן של הראיות שהובאו כנגד התובעים אינו מספק, ואינו עומד בדרישת החוק. במקרה שלפניי, הנתבע טען כי דבריו וכן המכתבים ששלח כללו תיאור וביקורת עניינית של הדברים (ראה עדותו של הנתבע בעמ' 57 בפרוטוקול הדיון מיום 25.11.12). כל רצונו היה לפעול לטובת כלל חברי המושב וטובת ניהול תקין של ענייני הועד והאגודה בכלל. לטענתו טרם משלוח המכתבים נקט הנתבע אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא, ומאמציו כללו אין ספור דרישות לראות את הפרוטוקולים של ישיבות הועד והאגודה וכן את ספרי החשבונות (ראה: עדותו של הנתבע בעמ' 53 – 54 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.12, וכמו כן ראה את המכתבים המסומנים, נ/3, נ/4, נ/5) אולם בקשותיו נענו ריקם. לאור האמור הנתבע סבור כי מעשיו חוסים תחת הגנת תום הלב. אינני מקבל טענות אלו של הנתבע.

24. לתום הלב הנדרש בסעיף 15 לחוק יש, נוסף על המאפיינים הנוגעים לאמונת המפרסם וכוונתו, גם היבטים עובדתיים-התנהגותיים. היבטים אלה מתחלקים להתנהגות שקדמה לפרסום ולמעשה הפרסום עצמו. על תום לבו של המפרסם או על העדרו ניתן ללמוד גם מהפרסום עצמו. פרסום זהיר ומתון בלשונו, שאינו פוגע בנפגע מעבר לסביר על פי מטרת ההגנה הספציפית שבמסגרתה הוא נדרש, ילמד על תום לבו של המפרסם ואף עשוי להקים לו את החזקה כי עשה את הפרסום בתום לב. יצירת דרמטיזציה בפרסום באמצעות הכללה מודעת של פרטים לא מדויקים, או השמטה מכוונת של פרטים חשובים, עשויות להעיד על חוסר תום לבו של המפרסם. ניסוח בוטה ומעליב בצורה בלתי סבירה עשוי להעיד על העדר תום לבו של המפרסם ואף לגרום לכך שלא תעמוד לו החזקה שעשה את הפרסום בתום לב (שנהר, 263 – 269).

אינני מקבל את טענותיו של הנתבע כי הפרסומים נכתבו שלא במטרה לפגוע או לבייש את התובעים, וכלל תיאור וביקורת ענייניים בלבד של הדברים. לטעמי לשון המכתבים כמו גם הדברים שנאמרו בישיבת המועצה ושהודגשו לעיל, הינם מתלהמים ופוגעניים. מסגנון המכתבים ומתוכנם עולה בבירור כי לנתבע הייתה כוונה לפגוע בתובעים. יתכן והסיבות להתבטאויותיו של הנתבע נובעות מיריבות פוליטית. כאמור, הנתבע מהווה אופוזיציה לוחמת לתובעים וניסיונותיו להיבחר שנה אחר שנה במקומם לוועד הישוב עלו בתוהו. אולם זאת היה עליו לדעת כי טרם משלוח המכתבים, מאחר ואינו יודע מה בדיוק כתוב בפרוטוקולים ובספרי החשבונות, יש סיכוי, לא קטן כלל, כי הדברים המפורסמים אינם נכונים בעליל ובכל זאת כתבם והפיצם. הנתבע לא היסס להמשיך במסע ההשמצות כנגד התובעים תחת כל עץ רענן ובכל הזדמנות תוך שהוא לוקח על עצמו סיכון כי אם הדברים אינם נכונים הוא ישלם על כך. הנתבע עשה את הפרסום, ככל הנראה, כחלק ממאבק כוחות ארוך בשנים בבצת בין קבוצות שונות ויש בכך יותר מרמז על כוונה בפרסומים, לפגוע בתובעים.

25. יודגש כי דברים שנכתבו במכתבים ובדברים שנאמרו בישיבת המועצה אין משום הבעת דעה החוסה גם תחת ההגנה של סעיף 15. כמעין תחליף לדרישת סעיף 14 שהפרסום יהיה אמת קיימת בסעיף 15 דרישה שהפרסום יובן כדעה גרידא, וכי יסתמך במקרים המתאימים על עובדות אמת.

פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. השאלה אם פרסומים שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה והאבחנה נעשית "על פי השכל הישר וכללי ההיגיון". פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו.

האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי הרושם הכללי שיוצר הפרסום בעיני הקורא הסביר. בבוא בית-המשפט לקבוע אם קטע של פרסום הוא דעה או עובדה, הוא יקפיד לבחון את המלים בהקשר שבו פורסמו, ללא הזדקקות לנתונים חיצוניים, אלא אם אלה היו בידיעתם הרגילה של מי שקרא אותן. הפרשנות תיעשה תוך בחינת הפרסום בכללותו, כולל הקטעים שבגינם לא הוגשה התביעה. מילות הפרסום צריכות לשמש כנקודת המוצא בסיווגו כהבעת דעה או כעובדה. כדי שפרסומים יסווגו כהבעת דעה מוגנת, הדברים צריכים להיות מנוסחים בנוסח ברור, כבקורת או כהבעת דעה. ניסוח טענות כדעות אין די כדי שעל אותן טענות תחול הגנת הבעת הדעה. הבעת דעה צריכה להופיע כהבעת דעה ואסור שתהיה שזורה בעובדות במידה שהקורא לא יוכל להבדיל ביניהן (שנהר, 308 – 319).

26. במקרה שלפניי, לא ניתן לומר כי האדם הסביר יבין מן האמור, כי המכתבים אותם כתב הנתבע, ודבריו במליאת האסיפה הינם דעתו האישית של הנתבע ולא הצגת עובדות מצידו. הדברים העובדתיים הקשים שהוטחו בתובעים, אינם בגדר ביקורת או בגדר הבעת דעה ועל כן לא יכול הנתבע לחסות תחת הגנה זו.

אשר על כן מהנימוקים שפורטו לעיל, הנני דוחה את הגנת הנתבע וקובע כי מכתביו ודבריו של הנתבע מכילים תוכן המהווה לשון הרע, הפרסום נעשה במטרה לפגוע בתובעים ולנתבע לא עומדות ההגנות הקבועות בחוק.

היקף הפיצויים

27. הפיצויים הנפסקים בתביעות לשון הרע מיועדים לא רק לפצות את התובע על הנזק שגרם לו הפרסום, אלא גם להשיג מטרות אחרות. הפיצויים במשפטים אלה משמשים במקרים מסוימים גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם, כמו כן אמורים הפיצויים לחנך את הציבור בכללו ולהרתיע אותו מפני פגיעה בכבודו של אדם (שנהר, 369).

לצורך פסיקת הפיצויים אמור בית-המשפט לקבוע מה אירע לשמו הטוב של התובע בעקבות עשיית הפרסום, כיצד השפיע הפרסום על הדרך שבה נתפש התובע בעיני כל אחד ואחד מהאנשים שאליהם הופנה הפרסום; בנוסף ישקול בית המשפט חומרת ההאשמות שבפרסום ככל שההאשמה המיוחסת לנפגע חמורה יותר, כך ראוי יהיה להגדיל את סכום הפיצוי. בחומרה יתירה יראה בית-המשפט פרסום המייחס לנפגע ביצוע של עבירה פלילית ובייחוד עבירה פלילית חמורה. בית-המשפט יראה בחומרה גם ייחוס כוזב של שחיתות ציבורית, במיוחד כשהנפגע הוא איש ציבור. גם ניסוח חריף של הפרסום או עשיית שימוש בתיאורים פוגעים במיוחד יצדיקו החמרה בפסיקת הפיצויים. לצורך פסיקת הפיצויים יתחשב בית-המשפט לא רק באותו חלק של הפרסום שבגינו הוגשה התביעה ושלגביו נקבעה חבות הנתבע, אלא גם במה שנאמר בשאר חלקי הפרסום (שנהר, 370 – 383).

28. תפוצת הפרסום מהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצויים. פרסום בתפוצה גדולה, כמו פרסום באמצעי התקשורת, מחמיר את הפגיעה בנפגע ומצדיק את הגדלת הפיצוי^. מאידך גיסא, רשאי בית-המשפט להקל עם הנתבע כאשר תפוצת הפרסום מוגבלת. פרסום הפוגע בשמו הטוב של אדם גורם לפגיעה סובייקטיבית בנפגע, הן בשל השינוי בהערכה שממנה הוא נהנה מהחברה ומהסובבים אותו והן בשל עצם העלבון שבפרסום המשמיץ. בית המשפט יתחשב לצורך פסיקת הפיצויים בנזק הנפשי שנגרם לתובע, בהשפלה שגרם לו הפרסום, ובסבל האישי, הסובייקטיבי, שנגרם לו מכך שראה את עצמו מוכפש (שנהר, 834 – 386)

בפסיקה התפתחה חזקה הקובעת, כי פרסום המהווה לשון הרע גורם נזק כלשהו לאדם שאליו הוא מתייחס. לפיכך, יכול תובע שהוכיח את יסודות עוולת פרסום לשון הרע להסתמך על החזקה ולקבל פיצוי כספי מבלי שיביא ראיה כלשהי להוכחת נזקיו.

נזק שבגינו ניתן לקבל פיצוי אף ללא הוכחתו נקרא "נזק כללי", ובית-המשפט פוסק אותו על דרך של אומדן. גם תובע הבוחר שלא להביא ראיות להוכחת נזקיו, צריך להציג בפני בית-המשפט לפחות את הקווים הכלליים שעליהם הוא סומך את תביעתו, לשם קבלת הסכום הנתבע על ידו. במקרים שבהם בוחר התובע שלא להביא ראיות להוכחת נזקיו, יפסוק לו בית-המשפט את הפיצוי בגין הנזק הכללי על דרך של אומדן הנזק שעלול היה להיגרם מהפרסום תוך התחשבות במכלול הנסיבות (שנהר, 386 – 389).

הנסיבות הנבדקות הן מניעים, כוונת הנתבע, תום לבו, הזהירות בה נקט, השכנוע העצמי של הנתבע באמיתות לשון הרע שבפרסום, שיקולים הנוגעים להתנהגות הצדדים לאחר הפרסום לפני ובמהלך המשפט ועוד. בית-המשפט יקל עם מפרסמי לשון הרע שהתנצלו בפני הנפגע, תיקנו את הפרסום המשמיץ או הכחישו אותו. מאידך גיסא, בית-המשפט יחמיר בפסיקת הפיצויים שייפסקו נגד מפרסמי לשון הרע שלא עשו דבר כדי לתקן את המעוות, אם בדרך של פרסום התנצלות ואם בדרך של פרסום תיקון או הכחשה (שנהר, 397).

29. ומן הכלל אל הפרט; לאחר שבחנתי את כלל נסיבות המקרה שלפניי ושקללתי את כלל השיקולים הרלבנטיים לעניין הפיצויים הראויים במקרה זה, תוך התחשבות במצב החברתי המפולג בבצת ותוך התחשבות כי כל צד עומד בצד הקבוצה היריבה במושב, ותוך שימת לב לעובדה כי התובעים יכלו למנוע לפחות חלקית את מרבית הפרסומים אלו אפשרו לנתבע את הגישה אותה הוא דרש לפרוטוקולים ולספרי החשבונות, והעובדה כי בשלבים מסוימים הנתבע אף התנצל על הפגיעה (ראה עמ' 57 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.12). בשים לב למכלול הנסיבות הפוליטיות והיריבות בין הצדדים, הנני קובע באומדן גלובאלי את סכום הפיצויים שעל הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים שיעמוד על סך של 10,000 ₪ להיום. בסך הכל ישלם הנתבע לתובעים 50,000 ₪ בגין הפרסומים.

סוף דבר

30. הנני קובע כי מכתבו של הנתבע והדברים אותם ייחס לתובעים, העומדים ביסוד התביעה בתיק זה מהווים פרסום לשון הרע במשמעות החוק, וכי הנתבע אינו חוסה תחת כנפי אף הגנה מההגנות המנויות בחוק.

הנני מחייב את הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 10,000₪ בסה"כ 50,000 ₪.

בנוסף הנני מחייבו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ כולל מע"מ.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתנה היום, כ"א טבת תשע"ד, 24 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.