התביעה

מונחת לפניי תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין נזקים אשר נגרמו לתובעים, לטענתם, כתוצאה מחשיפת פרטיה של תוכנית חסכון שלהם, בפני צד ג', זאת כתוצאה מפעולה שביצע הנתבע הוא הבנק (להלן: "הבנק").

התובעת 1 (להלן: "התובעת") מנהלת בבנק מספר חשבונות.

התובע 2 (להלן: "התובע") מתגורר עם הנתבעת. הוא גרוש ואב לקטין ועל פי כתב התביעה והתצהירים, עוזר הוא לתובעת, נכה המרותקת לכסא גלגלים.

בתאריך 1.3.2000 פתחה התובעת תוכנית חסכון בבנק, על שמו של בנו הקטין של התובע. הכספים אשר הופקדו בתוכנית היו, על פי הטענה, כספיה של התובעת, אולם הם הופקדו על שם בנו של הנתבע 2, כיוון שאותה עת היו נגד התובעת תיקי הוצאה לפועל אשר נפתחו בגין המחאות אשר נגנבו ממנה והתובעת ביקשה לשמור על כספה לעצמה. התובעת הורתה לבנק כי הכתובת למשלוח דברי דואר ביחס לתוכנית החיסכון תהיה כתובתה של התובעת. לטענת התובעת, פתיחת תוכנית החיסכון על שם בנו של התובע היתה על פי המלצת עובד הבנק.

משך תקופה נשלחו, לטענת התובע, מכתבי הבנק, אכן, לכתובתה, עד אשר בשנת 2002 פעל הבנק בניגוד להנחיה ושלח דבר הדואר הנוגע לתוכנית החיסכון לכתובתה של גרושתו של התובע (להלן: "הגרושה") שם מתגורר בנו הקטין של התובע כדרך קבע. לטענת התובעים, בעקבות קבלת דבר הדואר, פתחה הגרושה בהליכים משפטיים נגד התובע בין היתר להגדלת סכום המזונות. התובעים טענו כי הכספים שייכים היו לתובעת בלבד ובשל מחדלו של הבנק והתנהגותו נפגעו הם שניהם בשמם הטוב וכן נאלצו לשלם כספים עבור הוצאות משפטיות אשר אלמלא מחדלו של הבנק לא היו נדרשים להם.

לטענת התובעים, שימשה תוכנית החיסכון כראיה בידי הגרושה, לצורך הוכחת היותם ידועים בציבור ולהחלת חזקת השיתוף דבר אשר היו לו השלכות כספיות משמעותיות במערכת היחסים שבין התובע לגרושתו במסגרת הסכסוך המשפטי ביניהם. כמו כן, טענו התובעים כי האירוע גרם לפגיעה במערכת היחסים ביניהם ולאור הפגיעה המצטברת כאמור, זכאים הם לפיצויים - הן בעילה חוזית והן בעילה נזיקית.

יצויין כי בסיכומיהם, נוספה לתובעים טענה אשר לא בא זכרה בכתב התביעה והיא בגדר הרחבת חזית אסורה, כי ניתן לתובעים יעוץ כושל על ידי פקיד הבנק. לטענה זו יוחד חלק נכבד בסיכומי התובעים, אך כאמור, המדובר בהרחבה חזית אסורה.

טענות הבנק

לטענת הבנק, התובעים נכנסו לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים ותוך כוונה לעשות שימוש לרעה בהליכי בית משפט. לטענתו, התובעים הינם ידועים בציבור משנת 1995 ולפי הילכת השיתוף, כל הנכסים אשר ברשות אחד מבני הזוג שייכים במחצית לבן הזוג השני. אי לכך, ממילא, מחצית מהכספים אשר מוחזקים בתוכנית החיסכון שייכים לתובע. עוד טען הבנק כי כל ההליכים המשפטיים אשר נפתחו נגד התובעים, בדין הם. התובעים ניסו להעלים את הכספים כדי להגן עליהם מפני הליכי הוצאה לפועל אשר נפתחו הן נגד התובעת הן נגד התובע. התנהגות זו עולה כדי חוסר תום לב ניכר אשר מאיין את זכותם של התובעים לפיצוי כלשהו. בנוסף טוען הבנק כי התובעת פנתה אל נציגי הבנק במודע ומתוך כוונה להעלים את הכספים. לכל הפחות, ככל שלא התכוונה להעלים את הכספים מפני נושיה, לא נתנה התובעת טעם המניח את הדעת מדוע אם כן פתחה את תוכנית החיסכון על שמו של בנו הקטין של התובע. לאור כל האמור טען הבנק כי יש לדחות את התביעה.

יובהר כי הבנק אינו מכחיש את משלוח המכתב אל כתובת בן התובע, אצל גרושתו, ועל כן, בין הצדדים לא קיימת מחלוקת עובדתית של ממש. הבנק הודה במכתבו אל התובעת, מכתב הנושא תאריך 30.4.02 כי כבר במועד פתיחת התוכנית הוזנה כתובת בנו של התובע ככתובת למשלוח דואר ומאז לא שונתה, הבנק הודה באותו מכתב כי הזנת כתובת זו בוצעה בניגוד להוראת התובעת וזאת על יסוד הנתונים המופיעים במרשם התושבים. באותו מכתב, הביע הבנק התנצלותו על הדבר.

דיון

אחר ששמעתי את העדים ואחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. המדובר בתביעה אשר הורתה והולדתה במעשים פסולים ובחוסר תום לב במטרה להשיג רווח ממעשה פסול של ניסיון הברחת נכסים אשר נכשל. למעשה, מבקשים התובעים כי בית המשפט ייתן ידו למעשיהם הפסולים ועוד, טוענים התובעים לנזקים מנזקים שונים, אשר אף לא אחד מהם הוכח כדבעי.

אסביר טעמיי אלו.

מעמדם האישי של התובעים ומשמעות הדבר

התביעה מתבססת, בין היתר, על הטענה כי כספי תוכנית החיסכון היו של התובעת בלבד ועל כן, בכך שהועבר המידע אודות התוכנית לכתובת בנו של התובע, אצל הגרושה, נחשף בפניה מידע אשר שימש אותה, ואת בתי המשפט, בהליכים משפטיים שנקטה הגרושה כנגד התובע וכל זאת כאשר הכספים היו שייכים לתובעת, באופן בלעדי. באותם הליכים נקבע כי מחצית הכספים שייכים לתובע ובכך, ניזוקה התובעת.

מכאן גם ברורה הסיבה בעטיה טענו התובעים בכתב התביעה ובתצהיריהם, כי הינם, לכאורה, ידידים ותו לא. טענה זו התבררה כמצג שקרי, זאת על יסוד עדויותיהם, כאשר מתברר כי חיים הם יחדיו כבר משנת 1995 (ראו עמ' 14 ש' 7-8 ובהמשך עמ' 15 ש' 29-30 וכן עמ' 8 ש' 28-29) ומנהלים קשר של בני זוג וניהול בית משותף, על כל המשתמע מכך. לא זו אף זו, הדבר אף התברר בערכאות משפטיות בהליכים קודמים אשר בהם היו מעורבים התובעים והוכרע כי התובעים הינם ידועים בציבור. כך נקבע בפסק דינה של כב' השופטת עירית הוד בה"פ 154/07 נאווה דגן נ' חיים ויצמן ורינה ויצמן (22.1.2008) וכך אף נפסק בפסק דינו של כב' השופט סארי ג'יוסי בתמ"ש 6992/98 חיים ויצמן נ' אביב ויצמן ורינה ויצמן (31.10.2005).

חרף זאת, התובעים בכתב תביעתם ובתצהיריהם לא רק שלא מוסרים את עובדת היותם ידועים בציבור, אלא שהם אף מתארים את מערכת יחסיהם כאילו המדובר בעזרה של התובע לתובעת, המרותקת לכסא גלגלים, עזרה ותו לא. דומה כי הטעם להסתרה זו הוא הרצון להציג את כספי תוכנית החיסכון ככספים של התובעת בלבד, אולם עניין זה יש לראות בחומרה, שכן המדובר בפגם חמור ביותר בכתב התביעה ובתצהיריהם ובכלל בהתנהלות התובעים.

עיון בפרוטוקול מלמד כי התובעים ניסו להתחמק ממתן מענה ברור לשאלת מהות יחסיהם. כך, למשל, התובע:

"ש: בכתב התביעה וגם בתצהיר לא כתוב שאתם ידועים בציבור, אלא יש תמונה שמצטיירת ואני מקריאה : "התובעים הם ידידים ....".

ת: נכון, עדיין לא היינו בני זוג במצב הזה.

ש: אני מקריאה מכתב התביעה ושם לא מובן שאתה בן זוג שלה ולא כמטפל בה. אתה מבין שזה שונה.

ת: זה מה שהיה בהתחלה בשנות ה90

ש: למה זה מה שעולה מכתב התביעה שאתם רק ידידים.

ת: אין לי תשובה, יכול להיות שלא עברתי על זה טוב.

ש: שפגשתם את עו"ד אמרתם לה שאתם ידועים בציבור ומנהלים משק בית משותף.

ת: אני לא זוכר מתי החל ההסכם שאנו ידועים בציבור.

ש: שהייתה התנהלות של ענייני משפחה בבית המשפט ניהלתם בית משותף.

ת: חייתי איתה אבל לא היה לי להכניס לה מקורות, אני עזרתי לה בדרכים שלה ועצם זה שהייתי עזר לידה וטיפלתי בה. גם היום אין לנו חשבון בנק משותף או משהו כזה"

(ראו עמ' 12 ש' 7-19)

ובהמשך, טוען התובע כי הפכו להיות בני זוג "לפני שנים בודדות" וכאשר מתבקש לענות מתי "בערך" משיב הוא "אולי משנת 2009" (עמ' 12 ש' 22-25).

כך גם התובעת, ניכר כי מתפתלת בתשובותיה לשאלה מתי חצו יחסיה עם התובע את מחסום ה"ידידות" והפכו הם לידועים בציבור:

"ש: את קראת את התצהיר עדות ראשית שלך שחתמת עליו.

ת: כן.

ש: מפנה אותך לסעיף 2, למה כתוב ידידים.

ת: כי זה מה שהיינו, היום אנחנו בני זוג.

ש: את רואה אותו כידיד שלך.

ת: זה הכול ביחד, זה לא שהוא בעלי, אנחנו הכול ביחד, הכוונה שלי, שהוא לא בעלי וכל השאר מסביב.

ש: מה זה הכול ביחד.

ת: שהוא ידיד שלי, הכול שלי, אני לא מתייחסת להגדרת המילה.

ש: חוץ מבעל מבחינתך אתם זוג לכל דבר ועניין.

ת: היום כן.

ש: וממתי זה ככה.

ת: קשה לי להשיב לך.

ש: למה, אתם חיים הרבה זמן יחד.

ת: קשה לי להגיד מתי זה היה יותר כזוג.

ש: תנסי להיזכר.

ת: קשה לי להגדיר זאת.

ש: בחמש השנים האחרונות הוא בן זוג שלך.

ת: כן.

ש: בתחילת שנות ה 2000 הוא כבר בן זוג שלך.

ת: כן."

(ראו עמ' 14 ש' 15 עד עמ' 15 ש' 3)

יוצא כי הן התובע והן התובעת מנסים להסביר את טענתם בכתב התביעה ובתצהיר כי הם "ידידים" בכך שלדבריהם, במועד בו הוגש כתב התביעה ונחתמו התצהירים, היו ידידים ותו לא.

טענה זו אינה מתיישבת עם המועדים ועם הראיות.

כתב התביעה הוגש בשנת 2009 והתצהירים נחתמו והוגשו בשנת 2011.

לשיטת התובע הם ידועים בציבור משנת 2009 או קודם לכן בעת שנוהלו התיקים בבית המשפט לענייני משפחה. לטענת התובעת, כבר מתחילת שנות ה- 2000 התובעים בני זוג לכל דבר וענין.

כלומר, התובעים לא מסרו כל הסבר מניח את הדעת לניסיונם להעלים מעיני בית המשפט את היותם ידועים בציבור כבר שנים קודם להגשתה של תביעה זו.

יתרה מכך, גם הטענה כאילו חיו השנים יחדיו כי התובע טיפל בתובעת, המרותקת לכסא גלגלים (סעיף 4 לכתב התביעה וסעיף 3 לתצהיר התובעת) אינה מתיישבת עם המציאות, שכן התובעים הודו כי בזמן בו החלו במערכת היחסים, התובעת הלכה על רגליה ולא היתה רתוקה לכסא גלגלים (עמ' 15 ש' 29-30). רק בשנת 99, לאחר תאונה, הדרדר מצבה וחייב כסא גלגלים, כך שהטענה כי התובעים חיים יחדיו מאחר שהתובע עוזר לתובעת, אינה מסבירה את חייהם המשותפים, משך שנים עוד קודם לתאונה.

לאור האמור אני קובעת כי במועד פתיחת תוכנית החיסכון היו התובעים בני זוג, ידועים בציבור, ולא "רק ידידים" כפי שטענו. טענת התובעים כי חייהם יחד מבוססים על עזרה שמושיט התובע לתובעת נדחית, באשר הוכח כי עוד קודם למועד שבו נאלצה התובעת לשבת בכסא גלגלים, חיו השנים יחדיו. כך גם, מטבע הדברים, לא הוצגה כל ראיה לכך שהתובע משמש כעוזר של התובעת – לא הסכם, לא תלוש שכר וכל הראיות מצביעות על בני זוג החיים יחדיו וחולקים את רווחי חנותם המשותפת, כדרכם של בני זוג.

לכך יש להוסיף כמובן, את הכרעות הערכאות השונות בדבר היותם של השניים ידועים בציבור, הכרעות אשר כפי שצויין מעלה, הוסתרו מבית המשפט ואשר התובעים היו צד להם.

משנקבע כי התובעים הינם ידועים בציבור, חלה עליהם חזקת השיתוף זאת בהתאם להלכת השיתוף. חזקת השיתוף מחלקת את הנכסים אשר צברו בני הזוג במהלך חייהם המשותפים ואף לפני כן, באופן שווה בין בני הזוג. משכך, גם אותם כספים אשר הופקדו בתוכנית חיסכון על שמו של בנו הקטין של התובע, הם בבעלות התובע, וכך אף פסקו כב' השופט ג'יוסי וכב' השופטת הוד בהליכים שהתנהלו בעניינם של התובעים שניהם.

לעניין זה, ראו גם ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי פ"ד מט(3) 529:

"חזקת השיתוף נלמדת מאורח חיי בני הזוג (נשואים או ידועים בציבור) לאורך זמן. בחלוף פרק זמן מסוים, ניתן "למתוח אחורה" את ההסכמה המונחת בבסיס חזקת השיתוף. אמנם, כטענת המערער, חזקת השיתוף איננה מתחילה לפעול מרגע שבני-זוג מתחילים לחיות יחדיו, אולם משהיא קמה ומוכחת, ניתן לתפוס בגדרה גם נכסים שנרכשו במהלך אותה תקופה, ובנסיבות מסוימות, גם נכסים שנרכשו לפני כן. לגופם של דברים, לטעמי, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי הוכחו יסודותיה של חזקת השיתוף באשר לדירת המגורים, וכי כוונת הצדדים מגלה שיתוף בדירה. הדירה אמנם נרכשה עוד בטרם הנישואין וממשאביו הפרטיים של המערער והוריו. אולם ההסכמה שהייתה בין הצדדים, ומצב הדברים, כפי שהיה מובן למשיבה לאור המציאות הכלכלית וכפי שהציגו המערער, היה, שהדירה שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים, וכך גם אמר לה בהציגו מצג שווא בדבר מעשיו וכוונותיו. חזקת השיתוף נלמדת מן הכוונה האובייקטיבית המשותפת של בני הזוג. אורח חייה של המשיבה ותכנון צעדיה הכלכליים מעידים אף הם על תפיסתה את מצב הדברים ככזה. הבעל ידע כי היא מסתמכת על ההסכמה המשותפת והוא טיפח את אמונתה במצב דברים זה...

...חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ משותף, וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר. כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכאשר כל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב, ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר".

יוצא, כי כספי תוכנית החיסכון שייכים, במחציתם, גם לתובע, כפי שכבר נקבע בעבר, ועל כן, ניסיון להסתירם מגרושתו, הוא ניסיון פסול, כפי שיידון בהמשך.

שאלת תום הלב בהתנהלות התובעים

התובעת הודתה בפה מלא, בתצהירה ובעדותה, כי הפקדת הכספים בחשבון על שם בנו של התובע היתה על מנת שכספים אלו לא יוכלו לשמש לצורך כיסוי תביעות שהתנהלו נגדה בהוצאה לפועל. אמנם, טענה התובעת כי הליכי ההוצאה לפועל כנגדה נפתחו בעקבות גניבת פנקס המחאות, אולם אין בכך כדי להלבין את הגוון העז של המעשה. המדובר בניסיון להעלמת כספים והתובעת אינה מהססת להודות בכך.

היא אף גוררת עימה שותף למעשה – פקיד בנק עלום שם. באופן תמוה, הגם שהתובע היה עם התובעת בעת פתיחת תוכנית החיסכון, איש מהם אינו יודע לומר מהו שמו של אותו פקיד בנק ולא ניתן כל טעם לכך שפרט משמעותי זה נשכח מן השניים. מטעם זה, לא יכול היה הנתבע להתגונן מפני הטענה כי הפקדת הכספים לצורך הברחתם מנושים בתוכנית חיסכון על שם קטין, היתה על פי המלצת פקיד הבנק. טענות התובעים כפי הנתבע, כפי שהועלו בסיכומיהם, כי היה על הבנק לשמור את מסמכי התוכנית ולאתר את אותו פקיד דינן להידחות. התוכנית בה עסקינן נפתחה בשנת 2000. התביעה הוגשה בשנת 2009, בשיהוי ניכר, גם אם עדיין בתקופת ההתיישנות – לאור מועד היווצרות הנזק הנטען. כיצד זה מצפים התובעים כי בחלוף 9 שנים ישמור הבנק את המסמכים? אין זו חובתו של הבנק ואין לצפות ממנו לעשות כן. דווקא מן התובעים, אשר כפי שנטען, סבלו בעקבות גילוי תוכנית החיסכון, ניתן היה לצפות כי יבררו ויזכרו את שמו של הפקיד.

מעדות התובע עולה כי לאורך השנים נקטה גרושתו של התובע כנגדו בהליכים משפטיים שונים. התרשמותי מן התובע עת דיבר על ההליכים הללו היא כי הלה התקשה להתמודד עם התביעות כנגדו (עמ' 9 ש' 24 עד עמ' 10 ש' 11). בסופו של יום, טענת התובעים, בין היתר, היא כי חשיפת תוכנית החיסכון במסגרת הליכי הגירושין של התובע מגרושתו, גרמה לתובע לנזק.

כלומר, מעדויות התובעים עולה כי רצונם בהסתרת תוכנית החיסכון נבע משניים – הרצון להסתירה מנושיה של התובעת והרצון להסתירה מגרושתו של התובע.

סבורה אני כי הניסיון להסתיר כספים, בין אם מפני נושיה של התובעת ובין מפני גרושתו של התובע, הוא נסיון פסול ותביעה הנשענת על יסוד רעוע שכזה, סופה שתקרוס. בקשתם של התובעים, כי בית המשפט יושיט להם סעד בעקבות פגיעה בתוכניתם להעלמת נכסים וכספים, היא פסולה. אמנם, בסופו של יום, הצליחה התוכנית ככל שהדבר נוגע לנושיה של התובעת (לא נטען אחרת) אולם לא כך היה ביחס לרצון להסתיר את הכספים מגרושתו של התובע ולטעמי, בית המשפט אינו יכול ואף לא ראוי כי יושיט סעד לתובעים במקרה שכזה.

על חוסר תום הלב בהתנהלות התובעים ניתן גם ללמוד מסוגיית עסקם של בני הזוג.

התובעים נחקרו ארוכות בעניין, אשר לכאורה, אינו רלוונטי להליך זה, אולם מתברר כי גם בו יש כדי ללמוד על דרך התנהלות שאינה תמת-לב ואשר בדומה למקרה הנדון כאן, גם בעניין זה נעשה ניסיון להסתיר כספים ונכסים של התובע.

התובעים הקימו עסק משותף לממכר חומרי בניין, אשר התבסס רובו ככולו על ידע אשר ברשות התובע, כך לפי דבריו ( ראו עמ' 9 ש' 1-4), זאת בין היתר לאור העובדה שבעבר היתה בבעלותו חנות לחומרי בניין.

התובע, כך נראה, כשל בלשונו, כאשר מחד, טען כי החנות היא של התובעת:

"ת: עבדתי בחנות של בת זוגתי

ש: מי היא

ת: נאוה דגן"

(עמ' 8 ש' 21-23)

אך בהמשך, לגבי שם החנות, אומר כך:

"ש: אז למה זו חנות שלה ולא שלך

ת: כי לא היה לי כסף לפתוח. קראו לעסק ח.ו והכוונה לחיים וייצמן, סליחה חיים ונאוה".

(עמ' 9 ש' 3-4).

ועוד, כאשר נשאל אם קיבל תלוש בגין עבודתו, השיב:

"לא הייתי צריך לקבל פיזית כי היינו ביחד"

(עמ' 8 ש' 27).

התובע מודה בהמשך דבריו כי פרנסתם של הזוג באה מהחנות אך מבהיר כי כל הכסף של המשכורת שלו הופנה לחשבון של התובעת והוא קיבל את צרכיו ממנה (עמ' 9 ש' 10).

התובע טוען, מחד כי עבד דרך קבע בחנות, שעות רבות – 10 ביום (עמ' 11 ש' 25) אך מאידך, טוען כי הכספים מהחנות הם של התובעת והוא קיבל מה שצריך היה (עמ' 9 ש' 19).

יוצא מן הדברים האמורים, כי התובע שב וסותר את עצמו ביחס לסוגיית הבעלות בעסק ומן הדברים עולה כי התובע הוצג כחסר כל, כאשר בפועל, ניהל את החנות בדומיננטיות יתרה, כפי שאף עולה מדברי התובעת (עמ' 17 ש' 11-12) אך בסופו של יום, לא החזיק עסק על שמו, לא חשבון על שמו וכל כספו ונכסיו הוחזקו על שם התובעת.

נכון הוא כי נסיבות הקמת העסק והפעלתו אינם מעניינו של הליך זה, אולם יש בכך כדי להצביע על דרך התנהלותם של בני הזוג התובעים, בחוסר תום לב ותוך הסתרה והעלמת עובדות.

מסקנות

אין חולק כי התובעת ביקשה כי הכתובת למשלוח דואר בנושא תוכנית החיסכון המדוברת תהיה כתובתם של התובעים ולא כתובת הבן הקטין המתגורר עם הגרושה. אין גם מחלוקת כי הבנק, בניגוד להוראה, שלח הודעה על התוכנית לכתובת הבן. הבנק לא התכחש לעובדות, למן הרגע הראשון.

ואולם, הקושי בתביעה זו הוא ברצונם של התובעים "לגייס" את בית המשפט לסייע להם, או ליתר דיוק, לפצות אותם על כישלון ניסיונם להסתרת נכסים, כישלון אשר צמח כתוצאה ממעשה הבנק.

אין מחלוקת כי הבנק צריך היה לפעול כפי שהתבקש לעניין הכתובת למשלוח דואר.

אולם התוצאה של מעשהו של הבנק היא כי עצם קיומה של תוכנית החיסכון התגלה לגרושתו של התובע- דבר אשר מלכתחילה צריך היה התובע לגלות.

לפיכך, טענת התובעים כי נגרם להם נזק כתוצאה ממעשה הבנק, אין לה כל בסיס, שהרי הבנק לא גרם לכל נזק אמיתי, אלא לכל היותר, שיבש לתובעים את תוכניתם הפסולה להעלים נכסים.

לא אוכל שלא להעיר גם ביחס לשאלת היריבות בין התובע לנתבע. טוען התובע כי כספי תוכנית החיסכון אינם שלו. כך גם טוענת התובעת. החשבון בבנק, ממנו הועברו הכספים אל תוכנית החיסכון על פי הטענה, אף הוא אינו שלו, אלא של הנתבעת. אם כך, מדוע התובע הוא חלק מן התובענה? מה לו ולבנק? אלו חובות היו לבנק כלפי התובע אשר הופרו? לכך לא ניתן מענה ברור.

התובעים טוענים בסעיפים 19-20 לכתב התביעה לשורה של נזקים שנגרמו להם ומעמידים את התביעה על סך של 200,000 ₪, זאת בלא כל ראיה ממשית לגובהו של נזק כזה או אחר:

א. חשיפה להליכי עיקול – טענה אשר לא הוכחה והמסמך שצורף על ידי התובעת מעיד דווקא על כך שבקשת העיקול נדחתה.

ב. דחיית תביעת התובעת לפסק דין הצהרתי כי המטלטלין בביתם של השניים שייכים גם לתובע –לאור היות השניים ידועים בציבור כאמור לעיל, ברי כי אין המדובר בנזק אמיתי.

ג. הוצאות, טרחה וטרדה וכן שכ"ט עו"ד בגין כל ההליכים – לא הוכח נזק שכזה. בכל הכבוד, טענת התובע כי נשללה ממנו הזכות לסיוע משפטי היא עזות מצח. אם יש לו לתובע מקורות פרנסה ונכסים, הגם שמנסה להסתירם, מדוע זה קמה לו הזכות ליהנות מסיוע משפטי על חשבון הציבור כאשר יכול גם יכול הוא לרכוש לעצמו שירותי ייצוג? חובתו של התובע, בראש וראשונה, היא לחשוף בפני הסיוע המשפטי את מקורות הכנסותיו ואת נכסיו, זאת על מנת שתיבדק שאלת זכאותו לסיוע משפטי מן המדינה. האם מצפה התובע כי בית המשפט ייתן ידו להסתרת הכספים והנכסים? לא ניתן לכך כל מענה בראיות או בסיכומים מטעם התובעים.

ד. דחיית תביעת התובע להקטנת סכום המזונות – גם ביחס לכך, בדומה לאמור לגבי דחיית תביעת התובעת לפס"ד הצהרתי, אין כל נזק אמיתי שנגרם, שהרי נקבע כי לתובע חלק בנכסים ובכספים המוחזקים לכאורה על שם התובעת בהיותם בני זוג.

ה. תשלום דמי מזונות שלא כפי יכולתו האמיתית של התובע- הערכאה המוסמכת שקלה את מכלול השיקולים ונטלה בחשבון את מכלול נכסיו של התובע ואין לקבל את הטענה שהמדובר בנזק שנגרם לתובע.

למעלה מן הצורך, אעיר כי התובעים לא הביאו בדל ראיה ביחס לגובה הנזקים הנטענים והסתפקו בהעלאת טענות כלליות ובאמירה כי לצרכי אגרה, מעמידים הם, כל אחד בנפרד, את תביעתו על 100,000 ₪.

"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"

דיני האקוויטי של המשפט האנגלי, מהווים חלק מהדרישה הכללית מתובעים, לפעול בתום לב למיצוי זכויותיהם. דינים אלה מהווים את הבסיס, בין היתר, לחוק עשיית עושר ולא במשפט. גם חובת תום הלב הינה בבחינת דרישה רחבה הרובצת על הנכנסים בשערי בית המשפט. על תובע להיכנס לכותלי בית המשפט כשידיו נקיות לא כך במקרה שלפנינו, התובעים מבקשים לצאת נשכרים מחטאם.

נכון הוא כי זכות הגישה לערכאות, זכות מהותית היא, אולם איני רואה כיצד זה תאפשר זכות זו למי שבא בידיים לא נקיות ופועל בחוסר תום לב, לנצלה לרעה. תביעה זו היא ניסיון לנצל לרעה את זכותם של המתדיינים להביא עניינם בפני הערכאות, משום שעל מה מלינים התובעים? על כך שתוכניתם להסתיר מגרושתו של התובע את נכסיהם כשלה בגלל מחדלו של הבנק.

בענייננו, לא רק מקורה של התביעה בניסיון לעוול, כפי שהובהר לעיל, אלא שגם בעיצומו של הליך, חטאו התובעים במתן הצהרות שקר במסגרת תצהיריהם ובניסיון להסתיר מפני בית המשפט את מכלול העובדות הרלוונטיות. ענין זה בפני עצמו, עשוי לעלות כשימוש לרעה בהליכי בית משפט והוא אף יכול להוביל לסילוק התביעה על הסף.

(אבישי אדד, "שימוש לרעה בהליכי משפט- הגנה דיונית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות" התשע"ג-2013 עמ' 50-54)..

יפים לענייננו דברי כב' השופט פוגלמן בע"א 3375/06 קמטק מערכות נ' מדינת ישראל (23.3.2011):

"חזקה נוספת שיש בה כדי להשליך על פרשנות החוזה בענייננו היא כי תכלית החוזה מבקשת למנוע מ"רשע" את פרי מעלליו (ברק בעמ' 613). חזקה זו, העולה בקנה אחד עם העיקרון הכללי שלפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", וביטוי לה קיים, בין היתר, בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: חוק החוזים), נגזרת מן העקרון שלפיו אין החוטא יוצא נשכר, מן הרצון שלא לתת לאדם להינות מפרי חטאו, דבר שיש בו "עלבון למצפון" ומן הרצון שלא לעודד הפרת חוק או לתת יד לפגם מוסרי ( ראו למשל: ע"א 11172/05 אלון נגד חדד, פסקה 9(לא פורסם), 21.10.2009): ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאק, סעיף 16 (18.7.2005): ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3)1, 16-15 (2004)). " (פסקה 18)

(ראו גם: ע"א 3015/06 מ"י נ' פנינה פינקלשטיין (9.12.2008) מפי כב' השופטת ע' ארבל, וכן ע"א 6667/10 גלית הלוי בר טנדלר נ' דרור קוזינצקי (12.9.2012) מפי כב' השופט י' עמית).

דעתי היא כי פסק דין ברוח זו המתבקשת על ידי התובעים, מנוגד לתקנת הציבור, מעודד הפרת חוק ונקיטת דרכים פסולות של העלמת נכסים והסתרת עובדות ובית המשפט אינו יכול לתת ידו לכך.

נכון הוא כי הבנק במחדלו, שלח את המכתב אודות תוכנית החיסכון לכתובת הקטין. לא הוכח כי יד מכוונת עומדת מאחורי הדבר, אלא אך מחדל, אשר אף הוסבר על ידי נציג הבנק.

ואולם, עצם העובדה כי היה מחדל, אין בה די כדי לזכות את התובעים בפיצוי בגינו. ראשית, כאמור, לא הוכח נזק של ממש, אך גם מעבר לכך, המדובר בפגיעה, אכן, אך בפגיעה זניחה בזכות התובעת. כזו שהיא כה קלת ערך, שאין כל אינטרס ציבורי בבירורה ובמתן הגנה מפניה (לעניין זה, ספרו של אדד בעמ' 241 ואילך).

לאור המבואר לעיל, מורה אני על דחיית התביעה.

לאחר ששקלתי בדבר, אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ‏ב' ניסן תשע"ג, ‏13 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.