הצדדים ופתח דבר

עניינה של התביעה הוא מכר של דירת התובעים, המצויה ברחוב ראשון לציון 26, נתניה, והידועה כחלקה 122/17 בגוש 8263 (להלן - הדירה). הדירה נמכרה על ידי התובעים למר אבישי לאור (להלן – מר לאור).

הנתבע 3 (להלן – הבנק) הלווה למר לאור חלק מכספי תמורת המכר. בדיעבד התברר, כי מר לאור נמלט מן הארץ והותיר אחריו חובות כבדים לתובעים ולבנק. לשם גביית החובות שכר הבנק את שירותיהם של הנתבעים 1 ו-2, על מנת שאלו יפתחו בהליכי גביה נגד מר לאור ויפעלו למימוש זכויותיו של מר לאור בדירה. הנתבע 1 (להלן – עו"ד סונדרס) מונה ככונס הנכסים על זכויותיו של מר לאור בדירה. הנתבעת 2, עו"ד ארונוביץ, שימשה כעורכת דין במשרדו של עו"ד סונדרס.

בתביעה שבפני עותרים התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום הנזקים, שנגרמו להם – לטענתם - מחמת הסתמכותם על הסכם פשרה, שצפוי היה להיחתם בין התובעים ובין הבנק, באמצעות הנתבעים 1 ו-2.

יוער, כי בין התובעים והנתבעים כאן התנהלו הליכים נוספים בת"א 6096-08-07 בביהמ"ש המחוזי-מרכז, שם עתרו התובעים, בין השאר, לביטול הסכם המכר מחמת הפרתו ע"י מר לאור, רוכש הדירה, ולמחיקת הערת האזהרה, שנרשמה לטובת הבנק על הדירה בגין ההלוואה, שהעניק הבנק למר לאור. ביום 3.10.2011 ניתן פסק הדין באותה תביעה. נקבע בפסק הדין, כי הסכם המכר, שנחתם בין התובעים ובין מר לאור יבוטל, ואולם תירשם משכנתא על זכויותיהם של התובעים בדירה, מכוח כספים שקיבלו מהבנק על חשבון תמורת המכר. גם בהליכים בת"א 6096-08-07 העלו התובעים את טענותיהם ביחס למו"מ, שניהלו עם הבנק באמצעות הנתבעים 1 ו-2 (ראה סעיף 24.ט לפסק הדין שם). טענות אלו לא הוכרעו במסגרת פסק הדין.

אמנם על פסק דין הוגש ערעור לבית המשפט העליון, וזה החזיר העניין לבית המשפט המחוזי, אך רק בשאלות אחרות, שאינן נוגעות לאותן טענות בדבר מו"מ, שנוהל בין התובעים והבנק באמצעות הנתבעים 1 ו-2. עוד נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1685/12, כי הסכם המכר, שנחתם בין התובעים ובין מר לאור לא יבוטל. כמו כן נקבע שם, כי הבנק רשאי היה לרשום משכנתא על הדירה בסכום המשכנתא שנפרעה בעבור התובעים וכן היה רשאי לממש את המשכון על זכויות מר לאור.

טענות התובעים

ביום 30.11.2000 התקשרו התובעים ומר לאור בהסכם מכר למכירת הדירה בתמורה לסך של 420,000$. לביצוע אחד התשלומים על חשבון תמורת הדירה, תשלום בסך 222,000$, נטל מר לאור הלוואה מהבנק.

בחודש מרץ 2002, הגיע מועד פירעונן של חלק מהשיקים, שקיבלו התובעים ממר לאור על חשבון תמורת הדירה. חלק מאותם שיקים לא כובדו מבלי שנפרעו. אז שיגרו התובעים הודעה למר לאור על ביטול הסכם המכר, מחמת הפרתו היסודית.

מר לאור נמלט מהארץ בשנת 2002 והותיר אחריו חובות כספיים הן כלפי התובעים והן כלפי הבנק. עוד התברר, כי מר לאור הותיר אחריו חובות גם כלפי גב' מרטה כהן (להלן – גב' כהן) ממנה רכש דירה אחרת ולא עמד בתשלומים בהם התחייב.

לשם גביית החובות של מר לאור כלפי הבנק, פתח הבנק בהליכי הוצל"פ - באמצעות הנתבעים 1 ו-2 - במטרה לממש את זכויותיו של מר לאור בדירה, שמושכנו לטובת הבנק. ביום 6.5.2002 מונה עו"ד סונדרס ככונס נכסים על זכויותיו של מר לאור בדירה.

הן התובעים והן הגב' כהן פתחו בהליכים משפטיים נפרדים בתביעה להצהיר, כי הסכמי המכר, שנכרתו עם מר לאור, בטלים (להלן – התביעות). במסגרת ניהול התביעות החל משנת 2002, החל משא ומתן לצורך פשרה בין התובעים באמצעות בא כוחם דאז, עו"ד עודד שלזינגר, ובין עו"ד סונדרס, שפעל בשמו של הבנק. בשנת 2005 התנהל משא ומתן ישיר בין התובע 1 (להלן – מר גרינברג) ובין עו"ד סונדרס.

בחודש דצמבר 2005 - במהלך פגישה בין מר גרינברג ובין עו"ד סונדרס - מסר עו"ד סונדרס למר גרינברג, כי הבנק הסכים, שלצורך סיום הסכסוכים בשתי התביעות ישולם לבנק סך כולל של 1,550,000 ₪, סכום שבתשלומו יתחלקו התובעים ובין גב' כהן. הצעת הבנק הנ"ל היתה כפופה לכך שההליכים בשתי התביעות יסולקו.

בכל שלבי המשא ומתן הבהירו התובעים לנתבעים, כי התשלום של סכום הפשרה יבוצע מתוך כספי מכירת הדירה, אותה ימכרו התובעים לשם מימון חלקם בתשלום, כאשר התנאי היה, שעם קבלת התשלום יסיר הבנק את השעבוד, שנרשם לטובתו על הדירה.

ביום 14.03.2006 שלחו התובעים לנתבעים 1 ו-2 שני נוסחים של הסכמי פשרה, ולפיהם התובעים וגב' כהן ישלמו לבנק סך כולל של 1,500,000 ₪. בדיעבד התברר, כי הנתבעים 1 ו-2 כלל לא העבירו את ההצעה הנ"ל לאישור הבנק, וזאת בניגוד להתחייבותם המפורשת, הן בפני התובעים עצמם והן בפני עו"ד שלזינגר.

על מנת להוציא את הסדר הפשרה הצפוי אל הפועל, העמידו התובעים את הדירה למכירה. ביום 5.4.06 נחתם זיכרון דברים למכירת הדירה, בין גרינברג ובין המנוח חיים בן-אור ז"ל (להלן – המנוח), ובו הוסכם על מכירת הדירה למנוח תמורת סך של 357,000$. במועד החתימה על זיכרון הדברים שולם לתובעים - על חשבון תמורת המכר - סך של 100,000$. גרינברג הודיע למנוח, כי קיימים עיקולים על זכויותיו בדירה של מר לאור, ואלו יוסרו עם תשלום סכום הפשרה לבנק.

לאחר החתימה על זיכרון דברים, הודיע גרינברג לעו"ד סונדרס, כי מכר את הדירה, וכי תשלום סכום הפשרה יהיה על בסיס מזומן לאחר אישורו של הסכם הפשרה ע"י בית המשפט.

ביום 6.6.06 נשלחה לנתבעים 1 ו-2 טיוטה נוספת של הסכם פשרה בכל אחת מהתביעות, כשסכום התשלום הכולל עמד על 1,500,000 ₪. מתוך סכום זה התחייבו התובעים לשלם סך של 810,000 ₪, שישולם לבנק הבינלאומי תוך 30 ימים ממועד אישור הסכם הפשרה.

בדיעבד התברר לתובעים, כי הנתבעים 1 ו-2 לא העבירו את הצעת התובעים לפשרה מיום 6.6.06 לידיעת ואישור הבנק. חוסר תום ליבם של הנתבעים 1 ו-2 התעורר גם, כשהם נמנעו מלהעביר לבנק הצעות נוספות של התובעים לפשרה: הצעה מיום 30.1.2006 בסך של 1,400,000 ₪; הצעה מיום 14.3.2006 בסך של 1,500,000 ₪; הצעה מיום 6.6.2006 בסך של 1,500,000 ₪ והצעה מיום 27.6.2006 בסך של 1,550,000 ₪.

התובעים עותרים לפיצוי בגין הנזקים, שנגרמו להם – לטענתם - מחמת הסתמכותם על הסכם הפשרה ומכירת הדירה, כדלקמן:

• פיחות בערך הכסף - סך של 91,550 $, השווה בשקלים לסך של 390,003 ₪;
• ירידת ערך הדירה - סך של 63,000 $, השווה בשקלים לסך של 290,430 ₪;
• תשלום הוצאות ששילמו התובעים לבא כוחם, עו"ד שלזינגר, בסך של
  156,203 ₪;
• תשלום התובעים לבנק לאומי בתיק הוצל"פ המתנהל בלשכת ההוצל"פ בכפ"ס – סך של 34,550 ₪. המדובר בבנק שלזכותו היתה רשומה משכנתא על זכויות התובעים בדירה. התובעים פרעו את החוב המובטח לשם מחיקת המשכנתא והשלמת העסקה עם המנוח.
• תשלום הוצאות ששילמו התובעים לבאת כוחם, עו"ד אירה אלקלעי, בסך של 54,712 ₪;
• תשלום, ששילמו התובעים, לעיריית נתניה בסך של 1,399 ₪;
• עלויות פרסום הדירה בעיתונות – 1,605 ₪;
• אגרת בימ"ש – 892 ₪;
• נזק שאינו ממוני – 50,000 ₪.

עוד עותרים התובעים להורות על אכיפת הסכם הפשרה, שגובש בין התובעים לנתבעים 1 ו-2 באופן שייקבע, כי התובעים ישלמו לבנק סך של 810,000 ₪, ולאחר קבלת התשלום יסיר הבנק את כל העיקולים שנרשמו על הדירה.

טענות הנתבעים

למימון רכישת הדירה, שרכש מר לאור מהתובעים, חתם מר לאור על הסכם הלוואה עם הבנק על סך של 1,208,000 ₪. בהסכם ההלוואה הורה מר לאור לשלם את כספי ההלוואה לתובעים – המוכרים.

להבטחת פירעון ההלוואה, מישכן מר לאור לבנק את כל זכויותיו בדירה. המשכון נרשם ביום 6.11.2000 ובהתאמה נרשמה הערת אזהרה בדבר התחייבות לרישום משכנתא לטובת הבנק. במסגרת זו חתמו התובעים על כתב התחייבות לטובת הבנק לרישום משכנתא. חלק מכספי ההלוואה, שנטל מר לאור מהבנק, הועברו ישירות לבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן – בל"ל) לכיסוי חוב של התובעים לבל"ל, שהובטח במשכנתא, שהיתה רשומה לטובת בל"ל על זכויות התובעים בדירה. עם סילוק החוב לבל"ל באמצעות אותם כספים, נמחקה המשכנתא לטובת בל"ל.

התובעים עדיין מחזיקים בדירה. התובעים הגישו לבית המשפט המחוזי – מרכז תביעה נגד מר לאור ונגד הנתבעים. במסגרת אותה תביעה עתרו התובעים, בין השאר, לביטולו של הסכם המכר - בגין הפרתו ע"י מר לאור - ולמחיקת הערת האזהרה, הרשומה לטובת הבנק על הדירה. התביעה מתבררת במסגרת ההליכים בת"א 6096-08-07 בבית המשפט המחוזי – מרכז. שם טענו התובעים, כי את הסך של 299,354 ₪, שקיבלו התובעים מהבנק, הם נתנו למר לאור כהלוואה. עוד נטען שם, כי ההמחאות הדחויות, אותן מסר מר לאור לתובעים, ניתנו כהחזר הלוואה ולא כתשלום עבור הדירה.

בעניין הסכם הפשרה הנטען – הנתבעים מכחישים מכל וכל, כי הושג בין הצדדים בתיק זה הסכם פשרה כלשהו. הנתבעים 1 ו-2 מכחישים, כי הם גרמו לאי כריתת הסכם הפשרה או לביטולו של הסכם הפשרה. אמנם, לאחר פתיחת ההליכים בהוצל"פ פנו התובעים לנתבעים 1 ו-2 וניסו באמצעותם להגיע להסדר פשרה עם הבנק. ההצעות שהועלו ע"י התובעים היו לתשלום סכומים נמוכים בהרבה מיתרת החוב לבנק ואף נמוכים בהרבה מסכומי הקרן, שקיבלו התובעים מהבנק. סכומים אלו נדרשו התובעים להשיב לבנק לנוכח רצונם של התובעים לבטל את הסכם המכר, שנכרת בינם ובין מר לאור ביחס לדירה. התובעים ידעו היטב, כי הצעותיהם נמוכות ולכן נדחו על הסף.

אכן, הודע לתובע 1 ולבא כוחו, עו"ד שלזינגר, כי אם תתקבל הצעה בכתב מטעם התובעים והגב' כהן בסכום של 1,550,000 ₪ לתשלום במזומן, היא תועבר לבחינת הנהלת הבנק. הובהר לתובע 1 ולבא כוחו באופן ברור וחד-משמעי, כי הצעה שתעמוד על סך של 1,550,000 ₪ לתשלום במזומן הינה ההצעה המינימאלית, שניתן יהיה להעביר לבחינת הנהלת הבנק לצרכי מו"מ לפשרה. הצעות בסכומים נמוכים יותר יידחו על הסף. הנתבעים לא ידעו, באותה העת, כי התובעים מכרו את הדירה למנוח.

ביום 27.6.06 שלח עו"ד שלזינגר – לראשונה – הצעת פשרה בסך של 1,550,000 ₪. ביום 2.7.06 נשלח לעו"ד שלזינגר מכתב תשובה. במכתב התשובה נכתב, כי ההצעה תועבר לבחינת הבנק. הצעה זו אכן הועברה ע"י הנתבעים 1 ו-2 לבחינת הבנק, אך נדחתה ע"י הבנק. הודעה בדבר דחיית ההצעה וכן הצעתו הנגדית של הבנק נמסרה לב"כ התובעים ביום 11.10.06. התובעים סרבו להצעתו הנגדית של הבנק ודחו אותה.

הנתבעים מכחישים, כי ידעו על מערכת היחסים, שנרקמה בין התובעים והמנוח למכירת הדירה למנוח. התובעים אכן הודיעו לנתבעים, כי אם וכאשר יתגבשו הצעות הפשרה לכדי הסכם, אזי בכוונתם של התובעים לממן את הסכום שיושג בפשרה על ידי מכירת הדירה. אולם בשום מועד לא ידעו הנתבעים, כי התובעים כבר מכרו את הדירה למאן דהוא. אם מכרו התובעים את הדירה בטרם נחתם הסכם הפשרה, אין להם אלא להלין על עצמם.

ביחס לנזק הנטען טוענים הנתבעים, כי לא נגרם לתובעים נזק בכך שהדירה לא נמכרה למנוח. זאת מפני ששוויה של הדירה כיום הוא כפול ואף יותר משוויה לעומת שוויה עת ביקשו התובעים למכור את הדירה למנוח. עוד טוענים הנתבעים, כי לא מתקיים קשר סיבתי בין מעשי הנתבעים ובין יתר הנזקים הנטענים בכתב התביעה.

דיון והכרעה

בבסיס התביעה שבפני עומדת שאלה עובדתית פשוטה. האם יש לראות את המו"מ, שהתנהל בין התובעים ובין הבנק באמצעות הנתבעים 1 ו-2, ככזה המצדיק הסתמכות התובעים עליו? האם המו"מ הנ"ל הבשיל לכדי מערכת יחסים מחייבת, אשר ניתן מכוחה לחייב את הנתבעים בנזקי ההסתמכות הנטענים? כפי שיפורט להלן, התשובה לכך היא שלילית.

הסתמכות

אין מחלוקת, כי המשא ומתן, שהתנהל בין הצדדים, לא הוביל לחתימה על הסכם פשרה בין התובעים ובין הבנק. התובעים מבקשים – למעשה – להסתמך על עצם קיומו של המו"מ ועל המצגים הנטענים, שהוצגו במהלך ניהולו.

התובעים טוענים, כי עו"ד סונדרס נתן להם להאמין, שככל שסכום הפשרה שיוצע על ידם ועל ידי הגב' כהן, לסיום המחלוקת בשתי התביעות, יעמוד על סך כולל של 1,500,000 ₪, יצרף עו"ד סונדרס את המלצתו לבנק, והצעת הפשרה תתקבל (ראה סעיף 32 לתצהיר עדותו של מר גרינברג). הנתבעים, מנגד, מכחישים טענה זו בכל תוקף וטוענים, כי מעולם לא התחייבו לכך שהבנק יאשר הצעת פשרה כזו או אחרת. הנתבעים טוענים, שהבהירו לתובעים, כי הבנק סוברני להחליט באופן סופי על קבלת הצעה כלשהי לסילוקו של חוב (בעניין זה ראה סעיפים 9-10 לתצהיר עדותו של עו"ד סונדרס).

התובעים לא תמכו את טענותיהם במסמך כלשהו או בראיה אחרת שתתמוך בטענתם, ולפיה עו"ד סונדרס אכן הבטיח או גרם לתובעים להאמין, שהצעת הפשרה בסכום של 1,550,000 ₪ תתקבל.

לא רק שהתובעים לא הביאו ראיה תומכת לטענתם, אלא שב"כ התובעים במועד ניהול המו"מ עם הבנק, עו"ד שלזינגר, שהוזמן לעדות ע"י התובעים, אישר בעדותו בפני, כי עו"ד סונדרס לא הבטיח, שהבנק יקבל את הסכם הפשרה ע"ס 1,550,000 ₪. כל שנאמר ע"י עו"ד סונדרס, כך לדבריו של עד התובעים – עו"ד שלזינגר, היה רק שיעביר את ההצעה, שניתנה על ידי התובעים, לאישור הבנק (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות
23-28):

"אמרתי לו שהסכום גבוה והוא אמר לי תגיש הצעה לסך של 1,500,000 ₪ יביא את זה בפני הבנק ויראה אם אפשר לסיים בסכום הזה. הוא לא אמר לי שאפשר לסיים בסכום הזה, הוא אמר שיגיש הצעה לבנק.

...

לא הבטיח שיורידו לי את אותם 50,000 ₪. הוא אמר לי שיש הסכמה של הבנק. לא ראיתי מסמך כתוב על זה".

בדבריו אלו של עו"ד שלזינגר יש כדי להוות תימוכין לגרסת הנתבעים, ולפיה לא הובטח להם מעולם, לא ע"י הנתבעים 1 ו-2 ולא ע"י הבנק, כי הצעה כלשהי תתקבל.

לביסוס טענותיהם מפנים התובעים גם לדבריו של עו"ד סונדרס בעדותו במסגרת ההליכים בת"א 6096-08-07 (פרוטוקול הדיון מיום 20.12.10 צורף כנספח יד לתצהיר עדותו של מר גרינברג), שם אמר עו"ד סונדרס (עמ' 167 לפרוטוקול, שורות 11-18 ובהמשך שורות 24-32):

"ש. אתה אומר שדיברת עם זהבה וובק מהבנק בעקבות הפגישה, ואתה יכול לסיים את העניין תמורת תשלום של 1,550,000 ?

ת. זה לא מה שאני אומר. אני אומר שהבהרתי לתובע עוד לפני שחזרתי אליו הבהרתי לו איך הדברים עובדים ושאני לא יכול לתת לו הצעה נגדית. כי הסכומים שהוא מדבר עליהם כרוכים באישור הנהלת הבנק, והם לא בסמכות מח' גבייה ואין תהליך שהנהלת הבנק מתכנסת כדי לתת הצעה נגדית. אני אסיים את המשפט. הסכום של 1,550,000 הובהר שאם תוגש הצעה לתשלום הסכום הזה במזומן אזי היא תועבר לבחינת הנהלת הבנק. הנהלת הבנק יכולה להסכים ויכולה שלא להסכים. הא ותו לא.

...

ש. אחרי השיחה שלך עם זהבה בבוק (גב' וובק – נ"ש), אתם הגעתם למסקנה שראוי לקבל הצעה משותפת בין התובעים למרתה כהן?

ת. לא. לא מדוייק בכלל. בא אלי התובע ואמר שהוא מעוניין לקדם ויש אופציה ללכת עם סכום אחד ולסגור את הכל, כשאני בקשר עם כהן, שאגיד לו סכום שיכול לעבור, כי עד עכשיו הוא מציע והוא מסורב. הסברתי לתובע שאני לא יכול לתת לו סכום, הבנק לא נותן הצעות נגדיות כי זה תהליך שעובר בדירקטוריון הבנק, והוא לא דן בהצעות תיאורטיות. הוא ביקש שאבדוק כיוון שיש סיכוי שיאושר, ותשובתי התייחסה לסכום שאם תוגש עליו הצעה במזומן יש סיכוי שזה יאושר אבל זה כפוף לאישור הנהלת הבנק, כך שאני מעולם לא נתתי הצעה לתובע. הוא יכול היה להגיש הצעה בכתב על הסכום הזה, ואז היא היתה עולה לדיון".

הכיצד מבקשים התובעים להסתמך על דברים אלו להוכחת טענתם, כי עו"ד סונדרס הבטיח להם, שהבנק יאשר ויקבל את הצעתם? אתמהה!

במצב דברים זה יש לקבוע, כי התובעים לא הרימו הנטל הרובץ עליהם, ולא הוכיחו טענתם, ולפיה התחייב מי מהנתבעים בפניהם, כי הבנק יאשר את הצעתם.

למעשה גם התובעים עצמם מאשרים, כי היה ידוע להם, שהצעותיהם לפשרה אינן סופיות וטעונות אישור הבנק. בעניין זה ראה מכתבה של עו"ד ענת קליין, ממשרדו של עו"ד שלזינגר – ב"כ התובעים דאז, מיום 6.6.06, שהופנה אל עו"ד סונדרס. במכתב זה, שנשלח במסגרת המו"מ לפשרה, נכתב (נספח לד לתצהיר עדותו של מר גרינברג):

"רצ"ב מועבר אליכם נוסח של הסדר הפשרה בתיקים שבנדון.

כפי שתוכלו לראות מהנוסח הרצ"ב, הסכום הכולל הנקוב בהן הינו בסך של 1,500,000 ₪, למרות שאתם הודעתם לנו כי מרשכם מסכים לפשרה בסך כולל של 1,550,000 ₪, וזאת כפי שנמסר לנו בחודש ינואר 2006, או בסמוך לכך.

...

אנו חוזרים על בקשתנו כי תעבירו למרשיכם את הבקשה לאישור הפשרה בסכום כולל של 1,500,000 ₪, ואם זו לא תאושר על ידי מרשכם, נבקשכם להעביר את מכתבנו זה למרשכם ולזמן פגישה עם נציגים מוסמכים של מרשכם, כך שנוכל להגיע בה לסכום הפשרה המוסכם".

ביום 7.6.06 שלח עו"ד סונדרס תגובה למכתבה הנ"ל של עו"ד קליין, שם נכתב (נספח לו' לתצהיר עדותו של מר גרינברג):

"1. בכל הכבוד אין בסיס לטענה כי בחודש 1/2006 הודענו כי מרשנו מסכים לפשרה בסכום של 1,550,000 ₪. בחודש 12/05 הודענו למר גרינברג כי נהייה מוכנים להעביר לבחינת הנהלת הבנק הצעת פשרה בסכום שך 1,550,000 שישולם במזומן לאלתר, וזאת באם הצעה כזו תעלה מטעמו ומטעמה של הגב' מרתה כהן. הצעה כאמור לא הועלתה ולכן גם לא הועברה לבחינת הנהלת הבנק ומן הסתם לא אושרה.

לפיכך אנו דוחים מכל וכל את הניסיון הבלתי מכובד (הן בתוכנו והן בסגנונו) מצידו של עו"ד שלזינגר לטעון כי הודענו על הסכמה כלשהי בנדון. ההסכמה היחידה מבחינתנו היתה הסכמה להעביר הצעה כזו, אם תוגש, לבחינת הנהלת הבנק, תוך שהובהר כי אין כל ודאות שתאושר.

...

3. ... בעקבות קבלת ההצעה נפגשנו ביום 10/4/06 עם עו"ד שלזינגר בענין. בפגישה הובהר .... כמו כן הובהר כי הסכום של 1,500,000 ₪ איננו רלוונטי, כי אף הסכום של 1,550,000 ₪ אינו רלוונטי יותר וכי מועד התשלום המוצע אינו רלוונטי אף הוא...

...

5. בעקבות פנייתך למשרדנו בבקשה להחלפת מועד הוכחות הקבוע ליום 26/6/06 לתזכורת פשרה, הודעתי לך כי אין עדיין הסכם פשרה הואיל ולא קיבלנו הצעה ממרשך לאחר שהובהר כי הסכום של 1,550,000 ₪ מחודש 12/05 איננו רלוונטי יותר.

6. ביום 5/6/2005 נתקיימה במשרדנו (בהסכמתכם) פגישה עם מר גרינברג. בפגישה הודע לו מפורשות פעם נוספת כי הבנק אינו נכון כיום לבחון הצעת פשרה בסכום של 1,550,000 ₪ וכי יש לשפר את ההצעה באופן משמעותי, הן מבחינת הסכום המוצע והן מבחינת מועד התשלום.

...

8. הננו להודיעכם כי מרשנו דוחה את ההצעה שהועברה כאמור. לאור הסכומים ומועדי ותנאי התשלום שהוצעו אין גם מקום לפגישה עם נציגי הבנק באשר הצעה זו אינה יכולה להוות בסיס להמשך המו"מ.

9. ככל שמרשיך יבחרו לשפר הצעתם ניתן יהיה להמשיך המו"מ ולשקול קיום פגישה עם הבנק.

10. יובהר כי גם אם תשופר הצעת מרשיך וינתן אישור לסכום הפשרה ותנאי מועדי התשלום, אין באמור משום הסכמה ליתר תנאי נוסח טיוטת הסדר הפשרה שהעברתם, ובמיוחד למנגנון המופע בסעיף 4 להסכם זה".

מן האמור עולה, כי התובעים ידעו עוד בטרם התקשרו בהסכם למכירת הדירה עם המנוח, כי עו"ד סונדרס מכחיש קיומה של הסכמה מחייבת כלשהי אודות תשלום סך של 1,500,000 ₪ או 1,550,000 ₪ לסילוק החוב. ממילא לא ברורה טענתם בדבר הסתמכות שלהם.

סיכומם של דברים. טענת התובעים ביחס לקיומם של התחייבות או מצג מצד הנתבעים או מי מהם, ולפיו הצעה לתשלום סך של 1,550,000 ₪ תתקבל על ידי הבנק, לא הוכחה, ועל כן יש לדחותה.

חוסר תום לב בניהול משא ומתן

טענה חלופית, שנטענה ע"י התובעים, היא שהנתבעים הפרו את חובתם לניהול משא ומתן בתום לב בניגוד להוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. התובעים טוענים, כי פרישתם של הנתבעים מהמו"מ היתה בשלב סופי, שבו סוכמו כבר כל תנאי הסכם הפשרה (סעיף 139 לתצהיר עדותו של מר גרינברג).

אין בידי לקבל טענה זו. כפי שכבר נסקר, בחלופת המכתבים בין הצדדים שצוטטה לעיל, הובהר נחרצות על ידי הנתבעים, כי בפרטים חשובים ומרכזיים טרם הושגה הסכמה כלשהי. כך לא הוסכם דבר בנוגע לסכום הפשרה וכך גם בנוגע למועדי התשלומים ואופן פריסתם. שני נושאים אלו הם מעמודי התווך של הסכם הפשרה, ועמדו במרכז המו"מ בין הצדדים. אי ההסכמה בשני נושאים מהותיים אלו, שהתובעים היו ערים לה, כפי שהוכח בפני, כאמור לעיל, מלמדת בעליל, כי המו"מ היה רחוק מלהיות בשלביו הסופיים. זאת בניגוד לנטען על ידי התובעים. הוכח דווקא היפוכו של דבר. הוכח, כי כל העת הבהירו הנתבעים לתובעים, כי אין הם מקבלים הצעתם של התובעים. התובעים לא העלימו, איפוא, דבר מהנתבעים.

ממילא, יש לדחות את טענת התובעים אודות ניהול משא ומתן שלא בתום לב.

הנזקים הנטענים

למעלה מן הצורך, ומשיש די בדחיית טענת ההסתמכות וטענת חוסר תום הלב במו"מ כדי להביא לדחיית התביעה, גם הנזקים הנטענים לא הוכחו כדבעי.

טענת התובעים להפסד בגין ירידת ערך הדירה (סעיף 94 לכתב התביעה) לא הוכחה. התובעים לא צרפו חוו"ד של שמאי להוכחת טענה זו, למרות שמדובר בדבר שבמומחיות. ממילא לא הוכחה אותה ירידת ערך נטענת. כך גם לא הוכחה הטענה בדבר ירידת ערך הכסף, המופיעה גם היא בסעיף 94 לכתב התביעה, שלהוכחתה לא הוצגה חוות דעת כלכלית כלשהי, למרות שמדובר בדבר שבמומחיות. ממילא גם דין טענה זו להידחות.

סיכום

התביעה נדחית.

התובעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות הנתבעים וכן בשכר טרחת בא כוחם בסך כולל של 40,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, ובהמשך להחלטתי מיום 21.11.10, ישאו התובעים, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבעים בגין הבקשה לתיקון כתב התביעה והדיון בה בסך 1,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.11.10 ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ז סיוון תשע"ה, 14 יוני 2015, בהעדר הצדדים.