1. בפניי בקשה מיום 16.12.2014 להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין ולביטול שני פסקי דין שניתנו על ידי ביום 19.10.2014 וביום 20.10.2014 כנגד המבקש בהעדר הגנה, בו חויב המבקש לשלם למשיבות 1 ו- 2 כ- 36,000 ₪ ולמשיבה 3 כ- 24,000 ₪, במסגרת הודעות צד ג' אשר הגישו המשיבות כנגד המבקש ואשר המבקש לא התגונן כנגדן.
2. טענות המבקש בתמצית הן, כי לא נתקבלו אצלו כתב התביעה, במסגרתו הוא הנתבע 4, ואף הודעות צד ג' שהוגשו כנגדו לא הומצאו לו כדין. טען שפסק הדין מיום 21.09.2014, אשר נתן תוקף להסדר גישור שנחתם בין שאר הצדדים לתיק אף הוא לא הומצא לו, ובשל כל אלו נמנעה ממנו זכותו להגיש הגנתו מפני התביעה ונמנעה זכותו ליומו בבית המשפט.
3. המבקש טוען כי נודע לו על ההליך במקרה כאשר פגש בנתבע 7 אשר סיפר על כך לאחר שכבר ניתן פסק הדין, ואז התברר לו כי הוא אינו חלק מהסדר הגישור ולכן עוד בטרם הומצאו לו פסקי הדין שאת ביטולם הוא מבקש, הגיע להסדר עם התובע במסגרת התיק כך שיצורף להסכם הגישור שקיבל תוקף של פסק דין בתמורה לתשלום של 7,000 ₪ לתובע. בקשה לאישור הסכמה זו בין המבקש לתובע הוגשה לאישור בית המשפט ביום 03.11.2014 ואושרה בהתאם להסכמת שני הצדדים.
4. לטענת המבקש הוא למד על פסקי הדין כאשר באת כוחו ניהלה משא ומתן עם בא כוח התובע על צירופו לפסק הדין שניתן במסגרת הסדר הגישור.
5. כנגד אישורי המסירה שנמסרו לבית המשפט בתמיכה לבקשות למתן פסק דין בהעדר הגנה, טוען המבקש כי לא ברור מאישורי המסירה מהם כתבי הטענות שצורפו להם, וכי גם במקרה בו כתבי הטענות הודבקו על דלת ביתו וגם במקרה בו הם נמסרו לאמו, הם לא הגיעו לידיו, כאשר הסיבה לכך לטענתו נעוצה בכך שאמו המבוגרת סובלת מעיוורון ואינה יודעת קרוא וכתוב בעברית.
6. לאור טענות אלו עותר המבקש לביטולו של פסק הדין מחובת הצדק.
7. המשיבות 1 ו- 2 טוענות כי כתבי הטענות מטעמן הומצאו למבקש ביום 22.11.2012 והוגש לתיק אישור מסירה בצירוף תצהיר מוסר לאימות, העובדה שאלו נמסרו לאם הנתבע אשר חתמה על אישור המסירה, ולפיכך ההמצאה בוצעה כדין, כאשר המשיבות מדגישות שיש לראות בטענות המבקש הודאת בעל דין לגבי מגוריו עם אמו לעניין התקיימות התנאים הקבועים בתקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, באשר לביצוע ההמצאה כדין.
8. ביחס לטענת המבקש כי אמו אשר קיבלה את המסירה סובלת מעיוורון, נטען כי האישור אשר צורף אינו מלמד על כך שהאם סובלת מעיוורון וכלל אינו קביל מבחינת דיני הראיות. עוד נטען כי טענות המבקש ביחס לאי ידיעת השפה לא גובו בתצהיר האם ולא ניתן כל הסבר לכך שדברים אלה לא נמסרו לשליח, הן ביחס לעיוורון הנטען והן ביחס לאי ידיעת השפה. יתר על כן, לא ניתן כל הסבר מה נעשה עם כתבי בי-דין שקיבלה האם.
9. עוד נטען כי המבקש לא העלה בבקשתו כל טענת הגנה והסתפק באמירות כלליות בדבר קיומן הנטען של כאלה מבלי לפרטן, ולכך מבקשות המשיבות 1 ו- 2 לתת משקל הן במסגרת השיקולים האם להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין והן במידה ויוארך המועד בייחס לשאלה האם לבטל את פסק הדין שניתן כנגד המבקש.
10. לעניין סיכויי ההצלחה של הגנתו של המבקש מוסיפות המשיבות וטוענות כי כנגד המבקש ניתנה הכרעת דין מרשיעה במסגרת ת"פ (כ"ס) 3194/05 מ"י נ' חאג' יחיא בן סלאם מוחמד שם הורשע המבקש במסגרת הסדר טיעון בהחזקת סכין שלא כדין ופציעה בנסיבות מחמירות, כאשר כתב האישום המתוקן בו הודה ייחס לו דקירה של התובע עם סכין קפיצית בחלקו התחתון של הגב בסמוך למותן וגרימה לפצע דקירה במותן.
11. המשיבה 3 טענה כי ההמצאה של ההודעה לצד ג' אשר בוצעה למבקש באמצעות משרד חקירות ואשר אישור מסירה וצירוף דו"ח חוקר הוגש לתיק בית המשפט נעשתה כדין.
12. המשיבה 3 מציינת כי בקשת המבקש לצרפו לפסק הדין שניתן במסגרת הסדר הגישור הוגשה רק בהסכמת התובע והמבקש, ולא הובאה לידיעת המשיבה 3, כך שלא ניתן לראות בה כפוגעת בזכויות שניתנו לה במסגרת הסדר הגישור.
13. המשיבה 3 טענה כי העבירה לבאת כוחו של המבקש את פסק הדין מיום 19.10.2014 בהודעת פקס מיום 19.11.2014 ותגובה נענתה על ידי באת כוחו של המבקש ביום 16.11.2014, לפיכך הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בחלוף למעלה מ- 30 יום ממועד שנודע למבקש קיומו של פסק הדין כנגדו, ואין בבקשה כל נימוק לעיכוב בהגשת הבקשה.
14. המשיבה 3 מעלה אף היא, טענות ביחס להעדר סיכויי ההגנה של המבקש וההשלכות שיש לכך על בקשתו.
15. המבקש ויתר על זכותו ולא הגיש תשובה לתגובת המשיבות במועד שהוקצב, ואף עד למועד כתיבת החלטתי זו לא התקבלה תשובה מטעמו.

המסגרת הנורמטיבית

1. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקסד"א"), קובעת כי המועד להגשת בקשה לביטול החלטה שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, הוא תוך 30 ימים מיום שהומצאה ההחלטה.
2. מועד שנקבע בחיקוק מוסמך בית המשפט להאריכו אך ורק מטעמים מיוחדים שירשמו, וזאת בהתאם לתקנה 528 לתקסד"א.
3. בדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד, יש להבחין בין פסק דין שניתן שלא כהלכה, שאז הביטול הוא מחובת הצדק, לבין פסק דין שניתן כהלכה וביטולו נתון לשיקול דעת בית המשפט. קיים שוני בשיקולי בית המשפט לגבי שני סוגי החלטות אלה.
4. בביטול מחובת הצדק בית המשפט בוחן את תקינות ההליך שהביא למתן פסק הדין, וככול שיוכח לבית המשפט הפגם הפוגע בתקינות ההליך, ייעתר בית המשפט לבקשה. כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע:

"פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה – דרך משל: מבלי שהנתבע הוזמן כחוק – רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק Ex debito justitia. פסק דין כזה פגום הינהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין ואפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה."

ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, 397-398.

1. בביטול פסק דין שניתן כהלכה, נתונה ההחלטה בבקשת הביטול לשיקול דעת רחב של בית המשפט. השיקולים שעל בית המשפט לשקול במקרה זה נקבעו בהלכה שהשתרשה במשך שנים רבות.

"ניתן פסק-דין כהלכה, יציג לעצמו בית-המשפט, אשר עליו פנה הנתבע בבקשת ביטול שתי שאלות אלו: ראשית, מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא רשם הופעה, או שלא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט. שנית – ושאלה זו חשובה לאין ערוך מהראשונה – מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבע-המבקש, אם יבוטל פסק-הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט."

ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, 397-398 (ראו גם ע"א 5000/02 בן-ציון נ' גורני ואח', פ"ד מח(1) 830, 835.)

1. לשאלה השנייה חשיבות רבה, שכן בהיעדר סיכוי להצליח במשפט לא תצמח כל תועלת מביטול פסק הדין. לכן ייעתר בית המשפט לנתבע, רק אם יצא ידי חובתו והצביע על נימוקים העלולים להכשיל את תביעת התובע לגופו של עניין, ראו לעניין זה ע"א 422/63 חצרוני נ' מחמוד עבד-אל חי, פ"ד יח(1) 67, 71-72.

ומן הכלל אל הפרט

1. עוד בטרם אוכל להתייחס לטענותיו של המבקש ביחס לבקשה לביטול פסקי הדין, שניתנו במעמד צד אחד, יש לבחון אם יש להיעתר לבקשתו להארכת המועד להגשתה.

האם יש טעמים מיוחדים להארכת המועד

1. המבקש הגיש את הבקשה לביטול פסקי הדין לאחר כחודשיים מיום שניתנו.
2. המבקש ציין בבקשתו כי נודע לו לראשונה על קיומם של פסקי הדין במהלך משא ומתן שניהלה באת כוחו עם בא כוח התובע לצורך הכנסתו לפסק הדין שאישר את הסדר הגישור.
3. הבקשה המוסכמת על המבקש והתובע לצירופו של המבקש לפסק הדין הוגשה ביום 03.11.2014, לפיכך וודאי שנודע למבקש על קיומם של פסקי הדין לפני מועד זה.
4. הבקשה לביטול פסקי הדין הוגשה כאמור ביום 16.12.2014, למעלה מ- 40 יום לאחר הגשת הבקשה לצירופו של המבקש לפסק הדין שניתן במסגרת הסדר הגישור.
5. גישתו של בית המשפט העליון הינה להכיר בידיעת בעל דין אודות פסק דין שניתן בעניינו כמתחילה את מרוץ הימים.  בהקשר זה קבע הנשיא א' ברק (כתוארו אז) ברע"א 1113/97 אסמעיל נ' סלימאן (לא פורסם, 6.4.97) כי:

"הדין הוא שיש להעדיף את מועד ה"ידיעה" על פני מועד ה"המצאה"

והשופטת ד' ביניש (כתוארה אז) ציינה בבר"ם 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, (לא פורסם, 27.5.02) כי:

"כשלעצמי נוטה אני לכך, שכאשר הוכח כי בעל דין ידע על החלטה של בית משפט לא יוכל להסתתר מאחורי טענה של היעדר המצאה".

1. לפיכך אני מוצאת שאין בטענות המבקש לגבי ההמצאה, שאני מסופקת באמיתותן בלשון המעטה, כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין.
2. המבקש אינו מפרט בבקשתו טעמים מיוחדים כל שהם לעיכוב בהגשת הבקשה לביטול פסקי הדין בכל הזמן שחלף מאז שנודע דבר קיומם של פסקי הדין שניתנו כנגדו ועד למועד הגשת הבקשה.
3. על כגון דא אמר כב' השופט רובינשטיין ברע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2004(4) 836:

"הטוען לצדק צריך שינהג בדרכי הצדק - והטענה בדבר אי המצאה באופן מהותי אינה יכולה לעמוד בנדוננו, גם לשיטת בית הלל, בשעה שהיתה ידיעה מזה עת רבה".

1. אציין כי במסגרת פסק הדין אליו ביקש המבקש להצטרף ביום 03.11.2014 נקבעה זכותם של המשיבות לבקש כי יינתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד המבקש, ולפיכך עצם העובדה שהמבקש נחשף לפסק הדין היה בה כדי לחייבו לבדוק את המצב המשפטי.
2. אבהיר שגם בבחינת הבקשה לגופה אני מוצאת שיש לדחותה, כפי שיפורט להלן.
3. המבקש לא הביא בבקשתו כל פירוט, ולו מינימאלי (!!!) באשר להגנתו הנטענת ובכך מנע מבית המשפט את האפשרות לבחון יסוד זה. לא די באמירה כי הגנה קיימת, חובתו של המבקש להביא בפניי בית המשפט ולו בצורה כללית את עיקרי טענות הגנתו, אך כאמור בענייננו זה הדבר לא נעשה.

יצויין כי שאלת סיכויי ההצלחה ככלל, היא העיקר ועל המבקש להוכיח כי :

"ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה נגדו בהתייחס למשקל קו ההגנה שהוא עומד להעלות"

(רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', טרם פורסם (27.02.01)).

1. לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת כי הבקשה הוגשה באיחור לאחר שהמבקש ידע על פסקי הדין שניתנו כנגדו ומבלי שניתן על ידי המבקש כל הסבר מניח את הדעת לעיכוב בהגשת הבקשה, בקשתו אינה מגלה סיכויים שיש בהם על פניהם די כדי להצדיק את הארכת המועד בנסיבות המקרה והמבקש לא מצא לפרט את טיעוני הגנתו כלפי התביעה גופה ובכך מנע שקילת שיקול זה, לפיכך אין מקום להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, ואני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין הואיל ולא הוגשה במועד ואף לא הועלו כל טיעוני הגנה מצד המבקש שהיה בהם לגלות ולו ראשית הגנה לכאורית.
2. לפיכך הבקשה נדחית, ופסקי הדין אינם מבוטלים.
3. לפנים משורת הדין, אינני מחייבת את המבקש בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד המשיבים, הגם שראוי היה מלכתחילה לחייבו בהם.

ניתנה היום, ה' שבט תשע"ה, 25 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.