רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1. זוהי תביעה כספית ע"ס 316,000 ₪. תובע מס' 1 (להלן: "עלי") טוען, כי בשנת 1997 הקים מבנה חקלאי ורפת בחלקה 102 גוש 16621 באדמות כפר טורעאן. המבנה היה מרוחק מהכפר במרחק של כ- 3 ק"מ מהשטח הבנוי אז. הוא פנה לנתבעת מס' 1 (להלן: "המועצה") לחברו לרשת המים, אך זו הודיעה לו כי אין באפשרותה לעשות כן, לפיכך הקים בעצמו את קו המים המחבר את הקו הראשי בדרך למחצבה ועד לחלקה. בעקבות הקמת הקו על- ידו, נחתם הסכם בינו למועצה ביום 2.10.97 (להלן: "הסכם ראשון"- נספח א' לכתב התביעה), בו צוין מפורשות, כי הקו הוקם ע"י עלי והוא בבעלותו הבלעדית, ובאחריותו לתחזקו על חשבונו. בהסכם התחייבה המועצה שלא לאשר חיבור צרכנים אחרים לקו ללא הסכמתו של עלי, מראש ובכתב.

2. עלי טוען, שבשנת 2003 ולאחר שהמועצה חיברה מספר צרכנים לקו ללא רשותו, פנה אליה והגיע איתה להסכם שני שנערך ונחתם ביום 5.9.03 (להלן: "הסכם שני"-נספח ב' לכתב התביעה), על פיו רכשה המועצה מעלי טת קו המים תמורת סך של 220,000 ₪. עלי טוען כי סוכם עם המועצה כי תמורת הקו תקוזז כנגד חובותיו שלו, של אחיו סאלם, וילדיו למועצה עד לתאריך 1/1/04, למרות שלא צוין מאומה בעניין הקיזוז בהסכם השני.

3. עלי טוען, כי עם הקמת המבנה החקלאי בשנת 1997 על ידו, סלל על חשבונו כביש חקלאי המחבר בין שטחו ובין הכביש צומת גולני- צומת בעינה, בעלות של 186,000 ₪. סוכם בינו למועצה לטענתו כי יוציא לה חשבונית על סכום זה כדי שתשלם לו את הסכום, אך עניין זה נדחה ונסחב על-ידה עד שפוזרה המועצה וראש המועצה הודח מתפקידו בחודש 10/07.

4. תובע מס' 2 (להלן: "השאם") טוען, כי נחתם בינו לנתבעת מס' 2 (להלן: "מכבי") ביום 2.11.98 הסכם (להלן: "הסכם שלישי"- נספח ד' לכתב התביעה), לפיו תשלם לו מכבי 30,000 ₪ תמורת השתתפותו במשחקי הקבוצה בעונה. הנתבעות לא שילמו לו סכום זה, וסוכם איתן כי סכום זה יקוזז מחובות התובעים ושאר ילדי התובע ואחיו סאלם, למועצה.

5. התובעים טוענים, כי הנתבעות הפרו את התחייבויותיהן דלעיל, ועלי הופתע לגלות שבועיים לפני הגשת התביעה, כי נדרש ע"י המועצה לשלם חובות בסכום של מאות אלפי שקלים בגין היטלים, ארנונה ומים, וכי המועצה משכה מחשבון הבנק שלו באמצעות עיקול מנהלי סך של 70,000 ₪. עלי טוען עוד, כי זכאי לקבל מהנתבעת 186,000 ₪ עלות סלילת הכביש, 30,000 ₪ בגין השתתפות במשחקי הקבוצה, כל הסכומים שגבתה המועצה מהצרכנים שחוברו לקו המים שלו לפי הרשימה שצורפה לתביעה, ופיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפרת הסכם ועוגמת נפש. חשוב להדגיש, כי בכתב התביעה לא תבע עלי את עלות הקמת הקו בסך 220,000 ₪.

6. בכתב ההגנה הודתה המועצה בהקמת קו המים על חשבון עלי בשנת 1997, אך הכחישה את כל האמור בנוגע להסכם הראשון, וטענה כי אין לו תוקף משפטי, ואין בו כדי לחייבה על פי סעיף 193 לצו המועצות המקומיות (בכתב ההגנה נכתב ככל הנראה בטעות סעיף 93 לצו– ר.נ.). אכן התקבלה החלטה עקרונית במועצה לרכוש הקו מעלי, כאשר התמורה שתשולם לו תשקף את שוויו האמיתי, אולם באותה תקופה המועצה לא נוהלה כראוי ונקלעה לקשיים כלכליים עקב ניהול כושל, עד שפוזרה בחודש 10/07, והודח ראש המועצה דאז מאזן עדוי מתפקידו. מאז המועצה מנוהלת ע"י וועדה ממונה מטעם משרד הפנים.

7. המועצה טוענת כי גם בהתנהלות מול עלי לא נהגה כראוי, לא החתימה את הגזבר על ההסכם השני לרכישת הקו, וההסכם השני גם אינו נושא את חותמת המועצה בניגוד להוראת סעיף 193 לצו המועצות המקומיות, ומבלי שנערכו לגביו הבדיקות המקצועיות הנדרשות ביחס לשווי קו המים, וכי הסכום שצוין בכתב יד לא שיקף את שוויו האמיתי שנע לטענתה בין 120,000-140,000 ₪ בלבד. על אף שהתביעה בגין קו המים התיישנה, מוכנה המועצה לשלם את שוויו האמיתי. בכל מקרה, לא סוכם מאום לגבי חובות ילדיו או אחיו של עלי בהסכם השני, או על תקופה מסוימת. המועצה מודה, כי חיברה מספר צרכנים לקו המים, אך טענה, כי היה זה בידיעתו ובהסכמתו של עלי. בנוסף, המועצה כופרת בטענת עלי בדבר "זכותו" לקבל ממנה כספים שגבתה מצרכנים אחרים.

8. המועצה כפרה בטענות עלי בנוגע לסלילת הכביש, וטענה כי תביעה זו התיישנה, וכי מעולם לא סוכם איתו דבר בעניין סלילת הכביש, וכי גם אם סוכם איתו משהו, הרי שסיכום זה אינו תקף או מחייב בהיותו נוגד את סעיף 193 לצו המועצות המקומיות.

9. המועצה מודה, כי נקטה נגד עלי בהליכי גבייה, היות וחובותיו הסתכמו עד יום 19.3.09 בסך 584,559.4 ₪, לפי דו"ח יתרות חשבון - נספח א' לכתב ההגנה. חובות עלי עד ליום 31.12.03 הסתכמו ב- 287,094 ₪נספח ב', וחובות השאם למועצה עד ליום 19.3.09 עומדים ע"ס 133,122.3 ₪ - נספח ג'.

10. המועצה הכחישה כל הנוגע להסכם השלישי, וטענה כי מכבי היא אישיות משפטית נפרדת הפועלת באופן עצמאי ובמנותק מהמועצה, והמועצה מעולם לא נטלה על עצמה לשאת בתשלום נשוא ההסכם השלישי.

11. התובעים הגישו בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המועצה לנקוט בהליכי גביה נגד התובעים, ונגד סאלם, אחיו של עלי. ביום 16.3.09 ניתן צו במעמד צד אחד ע"י כב' השופטת בוהדנה, וביום 23.3.09 התקיים דיון בפניי במעמד ב"כ הצדדים. באותה ישיבה הוסכם להשאיר הצו על כנו ללא הגבלה בסכום ככל שהוא נוגע לעלי בלבד, ויבוטל ככל שהוא נוגע להשאם או סאלם.

12. בדיון אשר התקיים ביום 28/4/2011, קבעתי בין היתר, כי ייקבע מועד להוכחות בשאלת ביצוע סלילת הכביש ע"י עלי וההבטחה שכנטען ניתנה לו בשנת 2003 לכיסוי העלות. כן נקבע בהחלטה כי אם יוחלט כי עלי עבר את כל המכשולים, לרבות נטל ההוכחה המוטל עליו בביצוע הכביש, בהוכחת ההבטחה, ומחסום ההתיישנות, תידון שאלת עלות הכביש.

13. הוגשו תצהירי עדות ראשית, כשמטעם התובעים הוגש תצהיר עלי, ומטעם המועצה הוגש תצהיר מר מוחמד עדוי, גזברה החל מיום 2/2006 (להלן: "עדוי"). בישיבת ההוכחות העיד מטעם התובעים גם מר מאזן עדוי, ראש המועצה במועדים הרלוונטיים לתביעה (להלן : " מאזן").

קו מים:

14. ביום 17/10/2010 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, בין היתר, למינוי מומחה מטעם בית-המשפט שיחווה דעתו בשאלה, מה הייתה ביום 5/9/03 עלות הקמת קו המים שהוקם על-ידי עלי. בהתאם, מונה כמומחה המהנדס סוהיל סאבא (להלן: "המומחה"), אשר קבע ביום 14/2/2011, שעלות הקמת הקו לפי מחירי השוק ב- 5/9/03 הייתה 190,240 ₪ (כולל מע"מ). בדיון מיום 28/4/2011, קבעתי כי בעניין קו המים, קיימת חוו"ד המומחה והסכמה בין הצדדים, למעט רכיב המע"מ לפי דברי ב"כ הנתבעת באותו דיון.

15. עלי ביקש לאחר ישיבת ההוכחות, להורות על ביטול ההסכמה הדיונית, עקב הטעייתו ע"י המועצה, ומתן פסק דין חלקי לשלם לו 220,000 ₪ בגין התקנת קו המים, כמצויין בהסכם מיום 5/9/03, שכן על אף שבכתבי טענותיה המועצה הצהירה כי הסכום של 220,000 ₪ המופיע בהסכם משנת 2003 מופרז, התברר בעדות עדוי היפוכו של דבר, וכי גם היא אינה חולקת על כך, שהליך כריתת ההסכם תקין ועל היות הסכום לעיל, סכום סביר. מנגד טענה הנתבעת, כי דין הבקשה להידחות. ביום 23/2/2012 קבעתי שאין מקום להתיר לעלי לחזור בו מההסכמה הדיונית או ליתן פס"ד חלקי, וההכרעה בנידון תעשה במסגרת פסק הדין הכולל שינתן בתיק.

16. בעניין ביטול ההסכמה הדיונית, לא מצאתי בעדותו של עדוי בסיס המוכיח שההסכמה הדיונית הושגה עקב הטעייה מצד המועצה. עדוי העיד, כי ה- 220,000 ₪ בהסכם השני מולא בכתב יד וסוכם באותו מעמד ואחרי מו"מ:

"ת. הסכום נראה לי סביר. זה לא חובה שלי לבדוק את זה, אני לא ניהלתי את המו"מ, ראש המועצה הוא שניהל את המו"מ מול התובע, אני גם לא חתמתי על ההסכם. ..

ש. היתה איזה שהיא אסמכתא לסכום הזה.

ת. אני יודע שנעשתה בדיקה במועצה.

ש. מי עשה את הבדיקה. מתי נעשתה הבדיקה.

ת. נדמה לי, שמהנדס המועצה, עשה הערכה של הסכומים. אני זוכר שנעשתה הערכה על ידי מהנדס המועצה" (ישיבה מיום 21/12/2011, עמ' 38).

מהנדס המועצה לא העיד כדי לאשש או לשלול דברים אלו, וזאת בכפוף לטענת ב"כ הנתבעת בישיבה מ- 14/10/09, כי המהנדס לא ביצע הערכת שווי קו המים. טענת עדוי, כי הסכום נראה לו סביר, אין בה ולא כלום, שכן לא הוכח בפניי, כי הוא שמאי או מהנדס, על מנת שיוכל לקבוע כן. טענה הזוכה למשנה תוקף לאור תפקידו באותה עת - מנהל מחלקת גבייה וארנונה, ולאור עדותו, כי מהנדס המועצה קבע שהעלות בסביבות 120,000-140,000 ₪ במונחי דאז, והסיבה שבגינה נכתב 220,000 ₪ הייתה ש: "האדם טען לאביזרים שהוא התקין, ועוד עבודות, והוא טען שהערכה של המהנדס לא מקובלת עליו. לכן, ראש המועצה הגיע איתו להסכמה על תשלום של 220,000 ₪" (עמ' 39, שורות 10-11). כאשר נשאל בשנית האם הסכום סביר, השיב : "לא אמרתי. שאלתי אם זה נראה לי סביר. לזה התכוונתי" (שם, עמ' 39, שורה 13). בהמשך חזר על גרסתו, כי ה- 220,000 ₪ נראה לו סביר (שם, עמ' 39, שורה 27). לדבריו, ה- 220,000 ₪ נסגר לאחר התמחקות, כאשר למיטב זכרונו עלי לא הציג בפניהם קבלות או חשבוניות, ובכלל זה גם לא אומדן או תוכנית כלשהי.

17. לאור האמור לעיל, לא ניתן לטעון להטעיה, ואף אם מאזן הסכים על תשלום 220,000 ₪, לא הוצגו בפניי ראיות הכיצד הגיע הוא לסכום זה, ומשכאן ההסכמה, ככל שהייתה, אין בה כדי לחייב את המועצה, ועצם התנהלותו של מאזן מצביעה על אי תקינות ההליך ואין להתירה. עניין זה זוכה למשנה תוקף לאור עדות מאזן : "...כינסתי את המועצה, ואני זוכר שההחלטה היתה להפנות את זה למתכנן המים, לאמוד לנו כמה עולה הקו. על סמך זה, כנראה שנחתם ההסכם הזה, שהוא בסביבות 220,000 ₪..." (שם, עמ' 14, שורות 2-4) ובהמשך העיד : "..לאחר שמתכנן המים אמד את העלות, יש סכום שמדברים עליו, לא זוכר כמה, גם על זה אין ויכוח מבחינת המועצה..." (עמ' 15-16). כן, לא זכר מי כתב את הסכום בכתב יד (שם, עמ' 14, שורות 19-20).

18. גם אם עדוי סבר כי ה- 220,000 ₪ בשנת 2003 הינו סביר, לא קמה זכות לתושב, שהמועצה תמשיך לפעול בהתנהלות קלוקלת כמתואר לעיל, ואין לטעון להטעייה שעה שהמועצה מלכתחילה חלקה על הסכום הנתבע, ולמרות טענת ההתיישנות הסכימה לשלם בעבור קו המים, אך לא כנתבע על-ידי עלי, במיוחד שעלי לא הציג כל קבלה אודות עלות ביצוע הקו, ומשכך לא נהיר לי היכן ההטעיה.

19. יתרה מכך, העיד כאמור עדוי כי לא היה מחובתו לבדוק את הסכום, ונראה כי, כלל לא היה מעורב בכריתת ההסכם הנטען. עדוי עוד השיב לשאלה שאם אמר למאזן, כי יש להם חוו"ד האומדת בין 120,000-140,000 ₪ מדוע אם כך לשלם לעלי יותר: "האחריות על ראש המועצה. באותה תקופה, לי לא היתה אחריות. .." (שם, עמ' 39, שורה 20). עדוי כלל לא היה בטוח מי ערך ההסכם משנת 2003, ולדבריו : "נערך על ידי המועצה, לא בטוח בזה" (שם, עמ' 37, שורה 19). לשאלה מי נסחו השיב: "לא יודע בוודאות" (שם, עמ' 37, שורה 21). אומנם אישר, כי ההסכם נחתם ברפת בנוכחותו ובנוכחות עלי ומאזן, אך הסתבר כי התלווה לראש המועצה בתור מנהל הגבייה, מתוך אינטרס של גביית החובות.

20. סיכומו של דבר, נראה כי אין בעדותו להביא לביטול ההסכמה הדיונית, או להכשיר את הסכום של 220,000 ₪ כסכום סביר. התוצאה היא כי יש לפעול בהתאם לחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, בכל הקשור לעלות הקמת הקו נכון למועד הקמתו. לאור העובדה שהמועצה הסכימה לשלם עבור קו המים, והמומחה קבע סכום הכולל מע"מ, הנני מוצאת לנכון לקבוע, כי הסכום יכלול מע"מ.

סלילת כביש:

17. המחלוקת העיקרית ברכיב זה היא כאמור בהתיישנות. ב"כ עלי טען בסיכומיו, כי התביעה לא התיישנה, ומרוץ ההתיישנות החל לכל המוקדם בשנת 2003 (מועד הפגישה הנטענת), ולמעשה במועד מתן עדות מאזן בביהמ"ש, והסתמך בין היתר על האמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958. יש להצר על כך שב"כ עלי לא קיבל המלצתי בדיון מ- 14/10/09, לוותר על רכיב התביעה של תמורת סלילת הכביש.

18. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות התביעה ברכיב זה מפאת התיישנות, משהכביש נסלל בשנת 1997 והתביעה הוגשה רק בשנת 2009. עלי לא הוכיח כל אירוע שיש בו כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות, או הודאה מטעם המועצה בקיום החוב או בחובתה לשלם לו בעבור עלות סלילת הכביש. הטענה, כי הובטח לו כי אם ינפיק חשבונית ישולם לו הסכום, לא הוכחה, לא מצד מאזן ולא מצד עדוי שנכחו בפגישה מיום 5/9/03, בה נחתם הסכם קו המים. עדות מאזן-עד התביעה- תמכה דווקא בעדות עדוי, כי לא הייתה הבטחה מעין זו:

"ש. התובע אומר שהוא העלה את נושא הכביש, באותה פגישה. מוחמד עדוי נתן תצהיר, הוא אומר שהוא היה באותה פגישה, הוא אומר שעלה הנושא של הכביש, אבל כדרך אגב, לא דובר על סכומים, או על כסף, לא דובר אם פתח או לא פתח. האם אתה יכול לאשר את הדברים.

ת. אני מאשר את הדברים של מוחמד. לא דובר על סכומים או על כסף" (שם, עמ' 19).

מאזן עוד העיד כי: "...קשה לי להיזכר אם היתה התחייבות לפצות על הכביש" (שם, עמ' 18, שורה 7). אמנם, בהמשך העיד, כי תגובתם בנוגע לכביש הייתה ש: "לא שללנו את זה על הסף. כנראה שרצינו לבדוק כמה עלה" (שם, עמ' 18, שורה 27), אלא שקודם לכן השיב לשאלה, בין היתר, ככל שלא שולם עבור הכביש, מה היו הנסיבות: "המצב של המועצה היה גירעוני, והיה ויכוח סביב הפיצוי על הכביש. אני מנחש, אם אני לא טועה" (שם, עמ' 16, שורה 29). מעדות זו עולה, כי עמדתו אינה נחרצת כפי שעולה מתצהיר עלי. אלא שבסופו של דבר אישר מאזן, כי לא נתן כל הבטחה לעלי, כטענתו:

"ת. נכון, לא היתה החלטת מועצה לגבי הכביש.

ש. האם זה נכון שלא היתה החלטת מועצה, אתה בעצמך לא התחייבת בפני התובע, כי המועצה תשלם לו פיצוי.

ת. נכון. לא התחייבתי.

ש. האם זה נכון שאתה מעולם לא אמרת לתובע: "לך תוציא חשבונית על עלות הכביש, והמועצה תשלם לך".

ת. אני מוצא לנכון שלא להגיב. אני נראה לך אהבל להגיד לתושב שתביא חשבוניות ואני אשלם לך?

ש. הוא אומר שאתה ביקשת ממנו להוציא חשבונית שלו, על סלילת הכביש.

ת. לא. זה לא נכון...

ש. ולכן בעצם לא יכולת להתחייב לפצות אותו על מה שאתה לא יודע עליו. אם אתה לא יודע כמה עלה לו, ולא הציג בפניך קבלות, לא דיברתם על סכום הפיצוי אם מגיע לו, לא יכול להיות מצב שאתה התחייבת שהמועצה תשלם לו סכום כלשהו.

ת. נכון " (שם, עמ' 20).

עוד העיד, כי לא ראה את עלי סולל את הכביש ואינו יודע מי עשה את זה (שם,שם). עדותו של מאזן משמיטה את הקרקע מתחת לגרסתו של עלי בדבר הסכמת המועצה לתשלום בעבור הכביש. אומנם בחקירה החוזרת העיד מאזן, כי סביר להניח שעם הקמת קו המים, עלי סלל, שיבח או תחזק הדרך (שם, עמ' 21, שורה 7), אך לא די בכך כדי להוכיח הבטחה מחייבת מצד המועצה או הסכמה לשאת בעלות סלילת הכביש. גם עדוי טען, כי לא אמר לעלי להנפיק חשבונית (ראה עמ' 45, שורות 14-23).

19. עסקינן אם כך בגרסת עלי מול עדויות עדוי ומאזן, אשר שניהם סתרו את טענתו לגבי ההבטחה שניתנה לו כביכול בפגישה מיום 5/9/03. יתרה מכך, לא עלה בידי עלי ליתן הסבר המניח את הדעת, מדוע רק לגבי קו המים דאג שיהיה הסכם בכתב. לא זו אף זו, שטענת עלי בדבר ההבטחה לשלם לו 186,000 ₪ באותה פגישה עלתה לראשונה רק על דוכן העדים (עמ' 30 שורות 6-7. ראה גם עמ' 32, שורה 1), לשאלה, מדוע בתצהירו, לא אזכר הסכום שהעלה בפגישה, השיב : "לא נשאלתי" (שם, עמ' 31, שורה 3. ראה גם, שם, שורות 5-6 ו- 13-14). תשובה, זו אינה משכנעת ואינה מצופה מתובע.

20. אין לגזור גזרה שווה בין הסכמת המועצה לשלם עבור קו המים לבין תשלום עבור סלילת הכביש, רק מהטעם ששני הרכיבים התיישנו. המועצה יכולה להכיר בחובתה לשלם רכיב אחד שהתיישן ולסרב לרכיב אחר, הואיל וההתיישנות הינה טענה דיונית ולא מהותית. בעניין זה, איני מקבלת את טענת ב"כ עלי, כי במועצה ישנו "נוהג" להתעלם מהתיישנות, כפי שנלמד בעניין קו המים (שם, עמ' 44, שורות 9-10). אישור חוב שהתיישן – קו המים – כאמור לעיל, אין בו להוכיח "נוהג" מחייב, וכפי שהעיד עדוי כל מקרה נבחן לגופו (שם, עמ' 44, שורה 11). הסבר עדוי לתשלום בעבור קו המים ולא סלילת הכביש הינו משכנע וסביר, ועניינו בקיומו של הסכם וביצוע העבודה (ראה: עמ' 39, שורה 30, עמ' 40, שורות 13-15. ראה גם עמ' 46, שורות 1-3). אין גם מחלוקת, כי האיזור בו בנה עלי את הרפת, האיזור החקלאי, התפתח ותושבים אחרים הקימו בו עסקים חקלאיים, דבר שחייב את חיבורם לקו מים, כך שבפועל המועצה השתמשה בקו המים של עלי לחיבור תושבים אחרים שם אליו. לגבי קו המים קיימת הבטחת המועצה לרכוש ממנו הקו ונחתם ההסכם השני. מה גם, שישנה חובה על המועצה לספק לתושבים מים, חובה שלא קיימת לעניין סלילת כבישים חקלאיים באזוריים חקלאיים (ראה עדות עדוי, עמ' 41, שורות 15-17. עמ' 42, שורות 1-3. ראה גם בעניין זה עמ' 44, שורות 2-3).

לפיכך יש לאבחן את המקרה של קו המים ממקרה סלילת הכביש, שלגביו אין הסכם מחייב ולא הוכחה עובדתית לביצוע העבודה והיקפה, אלו בנוסף לטענת ההתיישנות לגבי מרכיב זה.

21. מעבר לכך, איני מקבלת את טענת ב"כ של עלי בסיכומיו, כי אי פעילות המועצה לגביית חובותיו עד הפגישה בשנת 2003 ובמשך שנים עד 2009, לאחר הגשת התביעה, יש לראות בה כהודאה, שעוצרת את מרוץ תקופת ההתיישנות. המועצה כפופה לדין, ואינה יכולה לעשות בכספיה כבשלה, ואין להסיק מאי גביית חובות כהודאה בזכות עלי, שעה שלא הוכח כי הסכימה לשלם לו בעבור הכביש.

22. גם לגופו של עניין מצאתי לדחות התביעה ברכיב זה, מהנימוקים הבאים:

א. עלי לא הוכיח עובדתית את ביצוע העבודה והיקפה, המדובר בעדות יחידה של בעל דין, שלא נתמכה בכל אסמכתא או תוספת ראייתית. העדות היחידה שיכלה לתמוך בה היא של מאזן, אלא שכל מה שהעיד הלה היה מידיעה כללית, הואיל ולא ראה במו עיניו את ביצוע העבודות, ואין בעדותו לחזק את גרסת עלי : "...יש כביש שהתובע סלל אותו, השאלה מה היה השקעה שם, אם הוא הוסיף, האם את הכל הוא הקים, יכול להיות שהיה כביש ראשוני, או פרש מחלוטה או משהו אחר, אני לא יודע במדוייק כמה עשה, ומה עשה. כל הזמן מאז שהוא גר בכפר, וגם לפני כן, היו מעין שבילים באיזורי החקלאות, פעם עלה יותר ופעם פחות. קשה לי לזכור מה היה בשנת 1997. מה היה מצבו, ומה התחיל, ומה הוסיף, אני לא יכול לזכור" (שם, עמ' 16, שורות 15-19). עוד העיד כדלקמן:

"ש. אתה אומר אני יודע. אתה אומר על סמך ידיעה אישית שלך או על סמך שהוא אמר לך.

ת. אני לא ראיתי אותו סולל. הוא הקים את קוו המים. היתה דרך גישה נוחה. מישהו עשה את זה, המועצה בטח לא עשתה את זה.

ש. אתה לא יודע מי עשה את זה.

ת. נכון, לא יודע מי עשה את זה" (שם, עמ' 20).

גם עד ההגנה-עדוי, לא יכל היה לסייע לעלי, ולדבריו הסיבה שבגינה לא שילמו לו עבור הכביש הייתה: "כי אין לנו כל הוכחה כמה ביצע, מה ביצע, מתי ביצע, איך הוא ביצע, ולמה ביצע..." (שם, עמ' 41, שורה 5).

מעדות עלי עולה, כי היו בידיו די כלים וראיות לחזק את טענתו אודות סלילת הכביש, אך הוא נמנע מהבאתן. עלי העיד, כי ביצע העבודות בשנת 1997, בעזרת עובדיו וילדיו (שם, עמ' 23, שורות 11-12), אך לא העידם, ובכלל זה לא קרא לעדות את המהנדס שלטענתו עשה את הגבול של הדרך, או לנהגים שנהגו במשאיות ששכר ואשר ביצעו העבודה בשטח (שם, עמ' 24, שורות 21-22) וכיוצ"ב. כן העיד, כי שכר משאיות, מכבש ומיכל מים (שם, עמ' 22, שורות 26-27), אלא שגם כאן, כשל מהצגת כל אסמכתא להוכחת שכירת כלים אלו, כגון חשבוניות או קבלות, ובכלל זה רכישת חומרים ומחלוטה שהונחו לטענתו בכביש (ראה גם שם, עמ' 24-25). בעניין זה נשאל עלי :

" ת. כן. יש מצעים שאני הבאתי שהיו ערימות אבנים, ויש מצעים שאני קניתי ממחצבת כפר טורעאן,בשנת 1997 תבדוק ותסתכל.

ש. אם נלך עכשיו למחצבת גולני, יכולים למצוא לנו את החשבוניות.

ת. לא יודע. לך תבדוק" (שם, עמ' 25, שורות 17-20).

אין זו התשובה המצופה מתובע שעול ההוכחה עליו, הוא זה שהיה צריך לבדוק ולראות אם נשמרו שם החשבוניות ולהציגן בפני בית המשפט. עלי אישר, כי לא הציג בפני מאזן ועדוי קבלות או חשבוניות על ביצוע העבודות (שם, עמ' 31, שורות 19-20). לא זו אף זו, שהשיב לשאלה האם יש לו תוכניות מדידה השיב: "כן, אצל הדוד של מוחמד...קוראים לו מוחמד שעבאן...אין לי את התוכניות, אבל שכרתי את שירותיו" (שם, עמ' 23, שורות 22-23). גם כאן כשל מלהעיד את מר שעבאן.

כידוע הימנעות מהעדת עד או מהבאת ראייה פועלת לרעת הצד שנמנע מהעידו, ובמקרינו עלי. איני מאמינה לעלי, כי לא זכר מי הם בעלי המשאיות מהם שכר המשאיות, שכן על אף חלוף הזמן, יש להניח שלפחות את זהות חלק מבעלי המקצוע זכר. מה גם, שמהמשך עדותו התברר, שלו היה פועל בשקידה ראויה, כמצופה ממנו, היה יכול להציג את השקעתו בכביש, וכך העיד:

" ש. כמה כסף שילמת לקבלנים, וכמה כסף אתה השקעת.

ת. לא זוכר כמה שילמתי לזה ולזה. אם הייתי בחוץ ולא בבית משפט, הייתי אומר לך" (שם, עמ' 32).

ב. אומנם, בישיבה מיום 28/4/2011 קבעתי, כי ישיבת ההוכחות הינה בשאלות שהוצגו לעיל, ללא התייחסות בשלב זה לעניין עלות הכביש, עם זאת, אין להתעלם מכך, כי עלי לא נתן הסבר המניח את הדעת הכיצד הגיע לסכום התביעה ברכיב זה של 186,000 ₪, ולכך מתווספת גם אי שמירתו על חשבוניות או קבלות ושלא טרח להתחקות אחריהן. עסקינן בתביעה כספית שיש להוכיחה ולא לטעון לסכום בעלמא. התובעים הגישו חוו"ד של המהנדס חנוך צימנד מיום 11/11/2010, שהעריך את העלות לדרך גישה מכביש 65 ועד למתחם החקלאי במחירי יוני 2003 בסך 324,180 ₪. לעניין זה, לא די בהגשת חוו"ד כדי להוכיח את שווי ההשקעה, הרי אין כאן תביעה לתשלום שווי ההשקעה או רכישת הכביש ע"י המועצה כמו המקרה של קו המים, אלא השבת השקעות שהושקעו בפועל. יתרה מכך, הכביש עבר שיפוצים במהלך השנים ע"י המועצה, ובשנת 2010 נסלל כולו ע"י המועצה לפי עדות עדוי (שם, עמ' 36, שורה 5, עמ' 41 שורות 28-29), כך שחוות דעת המעריכה את שווי עבודות הסלילה באותו קטע אינה רלבנטית, ככל שניתנה אחרי ביצוע העבודות. נראה גם, כי התובע העלים מתצהירו טענות רלבנטיות אודות מועד דרישתו מהמועצה לראשונה שישלמו לו בעבור סלילת הכביש, וכך העיד :

" ת. בשנת 1999 , אני חושב. לפני שמאזן נכנס לתפקיד, ביקשתי שיפצו אותי על הכביש, אני ביקשתי כסף, אמרו שיהיה להם כסף, הם ישלמו לי. זה היה לפני התקופה של מאזן.

ש. אתה יכול להגיד לנו איפה זה כתוב בתצהירך.

ת. לא נשאלתי. לכן לא ציינתי את זה בתצהירי" (שם, עמ' 29)

ג. עלי העיד כי ביום 5/9/03 נחתם ההסכם השני ברפת (שם, עמ' 27). עדוי אישר זאת וטען כי שם מולא הסכום של 220,000 ₪ בגין קו המים, לאחר ניהול משא ומתן של מאזן עם עלי (שם, עמ' 37-38). גם אם התנהגות זו אינה ראויה, ואיני נדרשת להתייחס לשאלה זו היות והצדדים הגיעו להסכמה בעניין קו המים, גם אז לא צומחת לעלי זכות לכך, שהנתבעת תמשיך לנהוג שלא כדין ותבוא לקראתו בעניין סלילת הכביש. טעות אחת לזכות תושב אינה מצדיקה או מחייבת המשך ביצוע טעויות נוספות מצד המועצה כלפי אותו תושב.

ד. באשר לטענת ב"כ של עלי בסיכומיו בנוגע לסעיף 193 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א – 1950, הרי שבסעיף 193 נקבע, כי התחייבות כספית של המועצה לא יחייבוה, אלא אם חתמו עליה בשמה, בצד חותמתה, ראש המועצה וגזברה. כל זה כמובן בהנחה שהוכחה התחייבות המועצה כלפי התושב. בסעיף 142ג(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] נקבעו סמכויות החשב המלווה ופעולות הטעונות אישורו. סעיף זה הוחל על מועצות מקומיות מכוח סעיף 34א לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. אין מחלוקת, כי לא התקיימו במקרה דנא, התנאים המנויים בסעיף 193 לצו, וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה. יש לאבחן מקרה דנן מהמקרים אליו מפנה ב"כ עלי בפסיקת בית-המשפט העליון, שכן אין להתעלם מהעובדה שבמקרה דנן עלי החליט על דעת עצמו לסלול בשנת 1997 כביש גישה לחלקתו, לשימושו ולהנאתו, למרות שתוואי הכביש היה מחוץ לאדמתו (שם,עמ' 23, שורות 24-29), והוא פנה למועצה רק בדיעבד בשנת 2003 להשיב לו עלויות סלילת הכביש, ללא כל מסמך או ראייה לביצוע ההשקעה, ובכלל זה הסכמה מצידה לשלם בעבור סלילת הכביש (שם, עמ' 29, שורות 7-9, עמ' 31, שורות 15-20, עמ' 32 שורות 29-32, עמ' 33 שורות 1-2). אומנם בחקירתו טען, כי הוא חושב שפנה למועצה לראשונה בעניין פיצוי בעבור הכביש בשנת 1999, לפני שמאזן נכנס לתפקיד, אך טענה זו לא אוזכרה בתצהירו ושנשאל היכן מופיעה הטענה בתצהירו השיב : "לא נשאלתי. לכן לא ציינתי את זה בתצהירי" (שם, עמ' 29, שורה 6). אין להכביר במילים אודות תשובה זו, ובכל אופן גם אם פנה בשנת 99 היה זה בדיעבד, לאחר שכבר החל בסלילת הכביש, ובלא שהוכח שניתנה לו הבטחה לתשלום בעבורו. לא המועצה היא שביקשה ממנו ביצוע ההשקעה, אלא עלי ביצע זאת על דעת עצמו, ומכאן שזהו המקרה הקלאסי, בו יש לדבוק בהוראת סעיף 193 לצו ולדחות התביעה, שכן מול אינטרס עלי למנוע מצד המועצה עשיית עושר ולא במשפט, עומד האינטרס הציבורי והשמירה על כספי הציבור, לבל כל תושב יעשה ככל העולה על רוחו ובדיעבד ידרוש מהמועצה כיסוי עלות השקעתו, הגם אם השקעה זו היטיבה עם המועצה.

23. לעניין ההשתתפות במשחקי הקבוצה - אני דוחה את התביעה נגד המועצה ברכיב זה, משלא עולה מההסכם עם השאם, כי המועצה התחייבה בתשלום כלשהו כלפיו. ההסכם נערך בינו למכבי והיא זו שחתומה עליו, ולא נסתרה טענת המועצה, כי מכבי אישיות משפטית נפרדת ממנה. לא הוצגה בפניי כל אסמכתא, כי המועצה היא התומכת במכבי, כנטען בכתב התביעה, מה גם, שההסכם משנת 1998 והתביעה הוגשה בשנת 2009, כך שנראה שהתיישנה ברכיב זה. יחד עם זאת, רשאי השאם להגיש בקשה לפס"ד בהיעדר הגנה מטעם מכבי.

24. לסיכום, הנתבעת תשלם לתובע סך של 190,240 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.9.03 ועד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 15%.

התביעה כנגד המועצה ברכיב של סלילת הכביש והשתתפות במשחקי הקבוצה, נדחית.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז חשון תשע"ג, 01 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.