לפני תובענה שיטרית וכן תובענה כספית אשר אוחדו הואיל והן עוסקות באותו עניין והן בין אותם צדדים.

1. התובע בת.א. 9259-03-09 (התובע 1) קיבל מהנתבע (נתבע 1) שטר ע"ס 200,000 ש"ח ז"פ 10.10.08, ואותו הגיש לביצוע בתיק הוצל"פ 02-11075-09-1 (להלן – "התביעה השיטרית").

התובעים בת.א. 20750-08-11 טוענים כי נתנו לנתבעים הלוואה בסך של 77,400 יורו, אף חתמו על הסכם הלוואה ביום 1.3.02. עפ"י הנטען בכתב התביעה, הנתבעים לא השיבו לתובעים את מלוא סכום ההלוואה, אלא סך של 11,000 יורו בלבד.

בנוסף טוענים התובעים, הם נדרשו לשאת בהוצאות בסכום כולל של כ-95,000 ש"ח בגין נסיעות ושכ"ט עו"ד. הוצאות אלה, בצירוף יתרת ההלוואה שלא שולמה, מביאה לחוב נטען בסך של 482,000 ש"ח, אך לצרכי אגרה, העמידו התובעים תביעתם זו על הסך של 200,000 ש"ח (להלן – "התביעה הכספית").

2. בהתנגדות שהוגשה בתביעה השיטרית טענו הנתבעים, כי בשנת 2002 ניהלו עסק בשותפות עם התובע 2, בנו של התובע 1, וכל אחד מהצדדים השקיע בעסק כספים. העסק היה מסעדה באיטליה, שם גרו אותה עת הנתבעים והתובע 2. משקרס העסק בשנת 2004 הסתיימה השותפות. הנתבעים מכחישים כי קיבלו כספים מהתובע 1 או שיש להם כל קשר איתו. השטר, כך נטען, נחתם כשהיה ריק, והתובע 1 הוסיף את פרטיו בשלב מאוחר יותר.

בכתב ההגנה שהוגש בתביעה הכספית, שבו הנתבעים על טענותיהם הנ"ל, אף טענו כי כל ההסכמים וכל ההפרות, ככל שהיו, אירעו באיטליה, ולא בישראל ולכן אין סמכות בינלאומית. עוד טענו הנתבעים להתיישנות.

בהחלטה מיום 25.10.11, אוחד כאמור הדיון בשתי התובענות (בק' מס' 8).

3. בישיבת קדם המשפט מיום 31.1.11 נקבע כי ככל שהנתבעים עומדים על טענתם בדבר העדר סמכות, יגישו בקשה בעניין בתוך 30 יום, תוך שצוין ע"י המותב הקודם שדן בתיק זה, כי לא יידרש לטענה אלא אם תוגש בקשה נפרדת.

משלא הוגש דבר, קבע המותב הקודם שדן בתיק בישיבת קדם המשפט הבאה, שהתקיימה ביום 21.12.11, כי לא תשמע עוד טענה בעניין (עמ' 2 ש' 24-25).

4. ההליך

4.1 בישיבת קדם המשפט מיום 21.12.11 גם ניתנה החלטה המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.

4.2 התובעים הגישו תצהיריהם ביום 13.1.13;

בהקשר זה ראוי לציין, כי הוגשו שתי בקשות מוסכמות לארכה להגשת תצהירי התובעים וניתנו החלטות המאשרות את הארכה (החלטה מיום 22.4.12 בבקשה מס' 15 והחלטה מיום 25.10.12 בבקשה מס' 16), ניתנה החלטה המתירה ארכה נוספת ביוזמת בית המשפט ביום 26.11.12, ושתי החלטות בבקשות לא מוסכמות למתן אורכות נוספות (החלטה מיום 12.12.12 בבק' מס' 17 והחלטה מיום 7.1.13).

4.3 לאחר שהוגשו תצהירי התובעים, החל ה"מרדף" אחר הנתבעים: בהחלטה מיום 18.2.13 ניתנה לנתבעים ארכה להגשת תצהיריהם וזאת ביוזמת בית המשפט, בהחלטות מיום 24.2.13 (בק' מס' 22) ומיום 4.4.13 (בק' מס' 23) ניתנו ארכות נוספות לבקשת הנתבעים, וכן ניתנה החלטה שנייה המתירה ארכה נוספת ביוזמת בית המשפט ביום 9.5.13 (בבק' מס' 24).

בהחלטה אחרונה זו נקבע, כי במידה ולא יוגשו תצהירי הנתבעים בתוך 14 יום, תינתן מלוא המשמעות הקבועה בתק' 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

הנתבעים לא הגישו תצהיריהם, ועל כן ביום 30.5.13 ניתנה החלטה הקובעת כי הנתבעים לא יהיו רשאים להגיש ראיות מטעמם, אף התיק נקבע לשמיעת ראיות התובעים בלבד, תוך שהוקצב זמן לצורך כך, ליום 27.3.14.

4.4 ביום 3.3.14 הגישו הנתבעים "הודעה על הגשת תצהירי עדות ראשית" (בק' מס' 29).

באותו יום הגישו הנתבעים לא פחות מארבע בקשות נוספות, כולן נדחו.

לאחר קבלת תגובת התובעים ל'הודעה על הגשת תצהירי עדות ראשית' קבעתי בהחלטה מיום 24.3.14 כי אינני מתירה לנתבעים להגיש תצהיריהם, משהוגשו באיחור ניכר ביותר, ללא כל הסבר או הצדקה, שבועיים בלבד לפני המועד שנועד לשמיעה, כאשר הזמן שנקצב לשמיעה נקבע בשים לב לכך שישמעו התובעים בלבד.

הנתבעים המשיכו והגישו 'בקשה חוזרת' להארכת מועד להגשת תצהיריהם (בק' מס' 31 מיום 6.3.14), אשר נדחתה אף היא.

4.5 חרף כל המפורט לעיל, מחדליהם המתמשכים של הנתבעים בניהול ההליך ובזבוז הזמן היקר של בית המשפט במעקב אחר הגשת ראיותיהם, המשיך ב"כ הנתבעים תוך מהלך ישיבת ההוכחות בבקשות חוזרות ונשנות לאפשר לו להגיש ראיות, בדרך לא דרך, תוך כדי חקירת התובעים, אף ביקש בסיום הבאת ראיות התובעים לאפשר חקירת הנתבע 1.

כל הבקשות נדחו, אך הדבר גרם להארכה שלא לצורך של ישיבת ההוכחות ולבזבוז זמן נוסף הן של בית המשפט והן של התובעים ובא-כוחם.

4.6 הפירוט שהובא לעיל בדבר אופן ניהולו של ההליך נועד כדי להבהיר מדוע הנני סבורה כי במקרה דנן ראוי לחייב את הנתבעים בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

מצד אחד, זלזלו הנתבעים בהחלטות בית המשפט, כאשר כלל לא התייחסו אליהן; בית המשפט, אשר ביקש כי התנהלותם של הנתבעים לא תפגע בהגנתם האריך מיוזמתו את המועדים להגשת תצהיריהם, אך בסופו של דבר לא היה בכך כל תועלת.

הנתבעים לא הגישו תצהיריהם במועד אף לא בסמוך לאחר המועד האחרון שנקבע לכך, אלא המתינו עד כשבועיים לפני מועד השמיעה, אשר נקבע כמעט שנה קודם לכן.

מהצד השני, כאשר "נזכרו" הנתבעים בקיומו של תיק זה, אף תוך כדי שמיעת הראיות בו, הגישו בקשות רבות, חלקן צריך היה להיות מוגש זה מכבר, חלקן לא מוצדק כלל ועיקר (וראו: החלטה מיום 4.3.14 בבק' מס' 26) וחלקן אינו אלא עזות מצח לשמה (וראו: החלטה מיום 4.3.14 בבק' מס' 25).

5. הסכם ההלוואה

5.1 ביום 1.3.01 חתמו התובע 2 והנתבעים על הסכם הלוואה בסך של 77,400 יורו (נספח א1 לתצהירי התובעים). ההסכם כתוב בשפה האיטלקית, ועל כן צורף תרגום לא רשמי שלו כנספח א2 לתצהירים.

5.2 כאמור, על ההסכם חתום התובע 2, אך מי שנתן לנתבעים את הכספים בפועל, ומי שזכאי לקבלתם מהם הוא התובע 1 (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 27.3.14 ש' 9-10).

הטעם לחתימת ההסכם ע"י התובע 2 הוסבר ע"י התובע 1 בעדותו, והוא מקובל עליי (עמ' 8 ש' 4-5): התובע 1 התגורר בארץ, התובע 2 התגורר אותה עת באיטליה. מטרת ההלוואה הייתה לאפשר לתובע 2 להיכנס לשותפות עם הנתבעים בעסק אשר פירותיו היו אמורים להניב לתובע 2 הכנסות בזמן שהותו בחו"ל (עמ' 7 ש' 10-12 ועמ' 9 ש' 1-3).

5.3 ב"כ הנתבעים הביע התנגדותו לצירוף שני המסמכים (עמ' 5 ש' 13-16), ודין התנגדותו להידחות.

5.4 סע' 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 קובע –

"יפוי-כוח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר, בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה:

(1)  נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו;

(2)  נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו".

משמע – האישורים הנקובים בסעיפי משנה (1) ו-(2) הינם דרך נוספת בה מותר להוכיח את ההסכם, ולא הדרך היחידה לכך, כטענת ב"כ הנתבעים.

יתרה על כן, הדרך 'הנוספת' האמורה בסע' 30 לפקודת הראיות אינה מהווה ראיה לאמיתות תוכן המסמך ואינה באה במקום עדות עליו בבית המשפט (וראו: קדמי, על הראיות, חלק שני עמ' 665-666 ופסקי הדין המאוזכרים שם).

5.5 ההסכם נחתם ע"י התובע 2 שצירפו לתצהירו כמי שחתום על המסמך, וכמי שיכול להעיד על תוכנו.

ההסכם נחתם בנוכחותו של התובע 1 (עמ' 7 ש' 27-28), ועל כן גם הוא יכול להעיד על תוכנו.

שני התובעים עשו כן הן בתצהיריהם והן בחקירתם לפניי.

5.6 הנתבעים לא טענו בכתב הגנתם בתביעה הכספית, כי המסמך מזוייף, והמסמך – ללא תרגומו – צורף כנספח א' לכתב התביעה בתביעה השיטרית.

הנתבעים לא הגישו ראיות ועל כן הם מנועים מלטעון כי התרגום שצורף אינו תרגום נכון של המסמך; זאת ועוד: חרף שלל טענות בא-כוחם, הן עובר לישיבת ההוכחות והן תוך מהלכה, לא נטען על ידו, ולו פעם אחת, כי התרגום שצורף אינו נכון ומדויק.

5.7 אך לא מצאתי להסתפק בעניינים 'פורמאליים' אלה בלבד כדי לקבוע כי אמנם נכרת הסכם בין התובעים לנתבעים כאמור, אלא עיקר קביעתי שכך אמנם היה מבוססת על עדותו של התובע 1 בעניין זה, אותה אני מוצאת אמינה.

כך, חרף ניסיונו החוזר ונשנה של ב"כ הנתבעים לחלץ מפיו של התובע 1 "הודאה" בכך שהסכום נועד להוות השקעה בעסק, שאין להשיבה, נותר התובע 1 איתן בעמדתו ובגרסתו –

"הקמנו חברה, יש מניות, אם יש רווחים – מתחלקים. ההלוואה זה משהו אחר שהנתבע קיבל כדי להקים את העסק, הוא לא שילם שקל להקמת העסק, והוא היה צריך להחזיר את ההלוואה..."

(עמ' 9 ש' 9-11),

ובהמשך –

"ש. ז"א זו השקעה בעסק?

ת. זה עסק שהיה קיים, עובד ומניב, והוא קנה אותו בסכום הזה כדי שימשיך לעבוד ולהניב"

(שם, ש' 16-17),

וכן –

"ש. קניתם את העסק

ת. כן, לא את המניות. ההלוואה שניתנה אליו זה היה כדי לקנות את העסק, לא ניהלתי את המו"מ כדי לקנות את העסק אלא הנתבע, הוא חתם על הסכם ההלוואה והלך קנה את העסק..."

(שם, ש' 18-20),

וגם –

"ש. אמרת שמהרווחים אתה אמור לקבל לפי המניות, מה קורה עם [צ"ל: אם, ר.ב.] העסק נופל

ת. אז לא מקבלים רווח, אבל את ההלוואה צריך להחזיר..."

(שם, ש' 21-22; ההדגשה שלי – ר.ב.),

ולסיום –

"אתה לא מפריד: יש הלוואה ויש חברה. ההלוואה לא קשורה לחברה, אני הלוותי לנתבע כסף, לא לחברה. זה לא כסף ששמתי בחברה. זו הלוואה לחוד, לכן עשינו את הסכם ההלוואה"

(שם, ש' 26-28; ההדגשות שלי – ר.ב.; ועוד ראו: בעמ' 10 ש' 8).

5.8 התובעים נשאלו בחקירתם הנגדית האם הם בעלי רישיון למתן הלוואות ממשרד האוצר והשיבו על כך בשלילה (עמ' 7 ש' 15-17 לתובע 1, עמ' 15 ש' 3-4 לתובע 2).

בתביעה הכספית טוענים התובעים כי יתרת ההלוואה עמדה על 387,000 ש"ח, שהם לטענתם 77,400 יורו (סע' 20.3 לכתב התביעה). התובעים אינם דורשים את הריבית הרשומה בהסכם, ועל כן לא ברורה הרלוונטיות של השאלות שנשאלו. אין מניעה כי אדם פרטי ילווה כספים לחברו, ואין כל צורך באישור כלשהו לשם כך.

5.9 על כן אני קובעת כי הנתבעים לוו מהתובע 1 סך של 77,400 יורו בשנת 2001 ולצורך כך חתמו על הסכם ההלוואה נספח א1. את ההלוואה היה על הנתבעים להחזיר, וזאת ללא קשר לסגירתו של העסק.

אני דוחה את טענת הנתבעים, כי לא היה עליהם לשלם לתובעים דבר משנסגרה המסעדה. הנתבעים בחרו, כפי נוחותם, שלא להפריד בין החברה לבין ההלוואה, לא הציגו את מסמכי החברה, בעוד שהסכם ההלוואה ברור ביותר. ההחזרים הנקובים בו אינם מותנים בקיומם של רווחים או הכנסות מהמסעדה.

6. הפרת ההסכם

6.1 התובע 2 הוא אשר קיבל לידיו ולשימושו את החזרי ההלוואה מהנתבעים (עמ' 7 ש' 18-22, עמ' 15 ש' 12-14, ש' 24-25); זו גם הייתה תכלית הסכם ההלוואה, כפי שציין זאת אביו, התובע 1 (וראו: סע' 5.2 לעיל).

לתובע 1 אין כל ידיעה אישית בעניין, ועדותו על כך (בסע' 14-15 לתצהירו) אינה אלא עדות שמיעה (עמ' 13 ש' 20-23).

6.2 התובע 2 טען בסע' 15 לתצהירו כי בסך הכול קיבל מהנתבעים 11,000 יורו;

הנתבעים כאמור לא הגישו ראיות לכך ששילמו יותר מהסכום הנטען, באשר לטענתם, שנדחתה לעיל כאמור, אין הם חייבים לשלם לתובעים דבר, משנסגר העסק.

התובע 2 העיד לפניי, שלא ערך רישום מסודר של התשלומים ומועדם (עמ' 15 ש' 25-26), אך חזר פעמיים על גרסתו, כי קיבל מהנתבעים 11,000 יורו בסך הכול (עמ' 15 ש' 30, עמ' 16 ש' 14).

6.3 אשר למועד התשלום האחרון: בתצהירי התובעים (ובסע' 14 לכתב התביעה הכספית) נרשם כי התשלומים בוצעו עד דצמבר 2003, ובפתח ישיבת ההוכחות ביקש ב"כ התובעים לתקן תאריך זה בטענה כי נפלה טעות סופר בתצהירים, והמדובר בדצמבר 2004.

ב"כ הנתבעים התנגד לתיקון המבוקש.

התנגדותו של ב"כ הנתבעים מובנת: אם ההפרה ארעה אמנם, לכל המאוחר, בחודש אוקטובר 2003, כי אז התביעה הכספית, שהוגשה באוגוסט 2011 – התיישנה; טענת ההתיישנות נטענה ע"י הנתבעים כבר בסע' 3 לכתב ההגנה בתביעה הכספית.

לעומת זאת, אם דבר ההפרה אירע באוקטובר 2004 – התביעה לא התיישנה.

6.4 אין בדעתי לקבל את התנגדות ב"כ הנתבעים בעניין זה, וזאת משני טעמים מהותיים:

הראשון, כי אני נותנת אמון בעדותו של התובע 2 כאשר סיפר שבאוקטובר 2004 פגש בפעם האחרונה את הנתבע 1 ואז קיבל ממנו סכום כסף משמעותי ביותר, דבר שעורר את חשדו (עמ' 15 ש' 18-21, עמ' 16 ש' 3-4, ש' 6, עמ' 17 ש' 12-16, ש' 27-28, עמ' 18 ש' 1-2).

השני, כי בסע' 4(ו) לכתב ההגנה בתביעה הכספית מודים הנתבעים כי העסק חדל מלהתקיים בשנת 2004, אז מונה לו כונס נכסים לטענתם; טענה זו, אשר באה מצידם של הנתבעים מהווה חיזוק לגרסתו של התובע 2 בדבר המועד בו בוצע לידיו התשלום האחרון.

6.5 על כן, אני קובעת כי הנתבעים שילמו לתובעים 11,000 יורו בלבד מתוך הסך של 77,400 יורו, וכי התשלום האחרון בוצע בשלהי שנת 2004.

6.6 מכאן, שהנתבעים נותרו חייבים לתובע 1 את הסך של 66,400 יורו.

7. הוצאות התובעים

7.1 בכתב התביעה הכספית (סע' 17, 18 ו-20) וכן בתצהירו (סע' 19, 20 ו-22) טוען התובע 1 כי נגרמו לו הוצאות בסכום של 45,000 ש"ח בגין הצורך לנסוע לאיטליה לאחר הפסקת התשלומים ע"י הנתבעים, וכן כי שילם לעו"ד באיטליה יותר מ- 10,000 יורו בקשר לפעילות מול הנתבעים.

7.2 לתצהירו, צירף התובע אסמכתא על העברת סך של 2000 יורו בלבד לעוה"ד באיטליה וזאת ביום 18.5.04. מעבר לכך, לא צורפה כל אסמכתא להוצאות הנטענות.

7.3 התובע 1 עומת עם העדר המסמכים ביחס לנסיעות לאיטליה בחקירתו הנגדית, השיב כי הוא יכול להציג את דרכונו ובו פירוט הנסיעות (עמ' 9 ש' 31-32); תשובתו לשאלה מדוע לא הביא ראיה זו ("לא התבקשתי", בעמ' 10 ש' 1-2) אינה מקובלת עליי.

אף אחד אינו אמור "לבקש" מהתובע דבר; אם הוא טוען להוצאות, יתכבד ויוכיחן. הנתבעים אינם צריכים להוכיח שהתובע "לא הוציא" את ההוצאות הנטענות. הנטל להבאת הראיות הוא על התובע.

משלא הביא התובע את הראיות, בפרט כאשר הודה בחקירתו כי הן מצויות בידו, לא הוכיח תביעתו ביחס לרכיבים אלה.

7.4 אשר להוצאות לעוה"ד: כאמור, צורפה אסמכתא יחידה לביצוע העברה בחודש מאי 2004 (נספח ג' לתצהיר התובע 1).

התובע טען, כי אין בידיו את המסמכים (עמ' 10 ש' 10), אף פירט את הפעולות שנדרש עוה"ד האיטלקי לבצע (שם, ש' 16-19).

התובע 1 לא עומת עם מועד התשלום ביחס למועד גילוי סגירת העסק, אך התובע 2 נשאל בעניין זה, ותשובתו, כי המצב לא היה בסדר מאז תחילת 2004 ופנה לאביו כדי שיערוך בירורים מה קורה בעסק ולצורך כך נעשו גם פנייה וגם תשלום לעוה"ד, מקובלת עליי (עמ' 17 ש' 20-27).

התובע 1 טען, כי פנה לעוה"ד לביצוע בדיקות אודות הנתבע "אחרי שידענו את כל הסיפור על הנתבע" (עמ' 10 ש' 15-16). ברם, את ה"סיפור על הנתבע" גילו התובעים רק בשלהי שנת 2004, והאסמכתא שהוצגה הינה על תשלום מחודש מאי 2004.

אני נותנת אמון בדברי התובע 1, כי אמנם פנה לעו"ד איטלקי, אשר ביצע עבורו בדיקות שונות, וכן מקובלת עליי טענתו כי סך של 10,000 יורו אינו תשלום גבוה כשכ"ט לעו"ד באיטליה או בישראל (עמ' 10 ש' 15-20); אלא שהיה על התובע 1 לצרף אסמכתאות לתשלומים שביצע, כפי שצירף בנוגע להעברה מיום 18.5.04, ואין די באמירותיו הכלליות לצורך כך.

משהוכיח התובע 1 תשלום יחיד זה, ומשהוכח כי התשלום קשור לפעילותו מול הנתבעים באיטליה, על יסוד הסבריו של התובע 2 כמובא לעיל, אני סבורה כי על הנתבעים להשיב לתובע 1 את שהוכח כי שולם על ידו.

8. התביעה השיטרית

8.1 התובע 1 והנתבע 1 הינם צדדים קרובים לשטר.

8.2 בין צדדים קרובים לשטר, דינו של השטר כדין חוזה.

כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד זכות על פי עסקת היסוד, עומדת להם גם כנגד החבות השיטרית, לאור הקשר הפנימי בין השטר לבין עסקת היסוד (דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי ואח', נה (4) 193, ע"א 4294/09 עזבון המנוחה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ ואח', פד"י נ(1) 453, וכן ראו: לרנר, על דיני השטרות, מהדורה תשנ"ט-1999 בעמ' 279).

8.3 כפי שהובהר לעיל, לנתבעים אין כל טענת הגנה בפני התביעה הכספית; משכך, אף אין להם כל הגנה מפני התביעה השיטרית.

8.4 התובע 1 הציג את השטר המקורי בישיבת ההוכחות (ת/1 – עמ' 6 ש' 4-5), בהתאם להוראות תק' 197 לתקנות סדר הדין האזרחי, אישר כי הוא מילא את הפרטים בו (שם, ש' 21), וטען כי השטר מולא ונחתם בארץ, כאשר נפגש עם הנתבע 1 בבית קפה בתחנת דלק בין מעלות לתרשיחא (שם, ש' 22-23, ש' 27-28, עמ' 7 ש' 3-4).

8.5 כאמור, מטעם הנתבע 1 לא הובאה כל גרסה נגדית, והואיל ואני נותנת אמון בעדותו של התובע 1 אף בעניין זה, אני קובעת כי הוא הוכיח את תביעתו השיטרית.

9. התוצאה

9.1 הוכח כי התובע 1 הלווה לנתבעים סך של 77,400 יורו, וכי הסך של 11,000 יורו הושב. היתרה, 66,400 יורו, נכון להיום הינה הסך של 310,134 ש"ח (לפי שער 4.6707 ש"ח ליורו).

עוד הוכח, כי לתובע 1 נגרמו הוצאות בסך של 2,000 יורו בגין תשלום שכ"ט לעוה"ד האיטלקי, סכום זה נכון להיום הינו הסך של 9,341 ש"ח.

סך כל התשלומים המגיעים לתובע 1: 319,475 ש"ח.

9.2 בתביעה הכספית נתבעו שני הנתבעים תשלום סך של 200,000 ש"ח, לצרכי אגרה. בתביעה השטרית נתבע הנתבע 1 בלבד תשלום השטר בסך של 200,000 ש"ח.

כפי שכבר צוין לעיל, התובע 1 הוא זה שנתן את הכספים, הוא זה שהוציא את ההוצאות, והוא הזכאי לקבלתם חזרה. התובע 2 אמנם חתם על הסכם ההלוואה, אך זאת לצרכי מימושה באיטליה.

סבורני גם כי ביחס התובעים בינם לבין עצמם לא משנה אם רק אחד מהם יקבל את הכספים.

9.3 לפיכך, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע 1 את הסך של 200,000 ש"ח (התביעה הכספית).

כן אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע 1 את הסך של 119,475 ש"ח (ההפרש בין 200,000 ש"ח שנתבעו בתביעה השיטרית ליתרת החוב הכוללת לתובע 1);

לצורך כך, אני מורה כי קרן החוב בתיק הוצאה לפועל 02-11075-09-1 תועמד על הסכום של 119,475 ש"ח. סכום קרן החוב מהווה כ-60% מקרן החוב בתיק ההוצל"פ, ועל כן בהתאמה יופחתו האגרה ושכ"ט עו"ד שנפסקו בתיק ההוצל"פ, ויועמדו על 60% מערכם היום.

9.4 אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות התובע 1 בסך של 10,000 ש"ח, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ש"ח.

9.5 בנוסף, וכפי שצוין לעיל, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ש"ח.

9.6 כל הסכומים הנקובים בסע' 9.3, 9.4 ו-9.5 ישולמו עד ליום 7.10.14, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום .

ניתן היום, י' אלול תשע"ד, 05 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.