בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם ביום 26/10/2010.

הנאשם טוען כי שהה בכלא בין התאריכים 7/3/10 עד 13/12/10 "ומעולם לא קיבל ו/או לא נמסרו לידיו העתק כתב האישום נשוא הבקשה דנן ו/או הזמנה לדין", ועל כן לא ידע, ולא יכל היה לדעת על הדיון שהתקיים בהעדרו ביום 26/10/10 בו נשפט בהעדרו (סעיף 3 לבקשה).

באשר לאישור עצמו, נטען, כי לנאשם "סיכויי הגנה טובים מאוד".

באשר לאי התייצבות הנאשם – הנאשם הוזמן למשפט כדין לישיבת הקראה שנקבעה ליום 18/2/10 אך לא דרש את ההזמנה לדין כמוכח מאישור המסירה עליו חתום הדוור בשכונתו. משלא התייצב, נדחה הדיון ליום 23/5/10 ושוב לא נדרשה ההזמנה לדין. הדיון נדחה ונקבע ליום 26/10/10, הזמנה לדיון נמסרה לבן משפחה, כנחזה מאישור המסירה עליה הוא חתום אותו קרוב משפחה – יצוין, כי המסירה בוצעה בחודש מאי 2010.

יוצא אפוא, כי טענת הנאשם כי לא ידע ו/או לא יכול היה לדעת ו/או לא קיבל מעולם זימון למשפט - אין בה ממש. אמנם, הנאשם שהה במאסר במועד בו נשפט, אך אישור המסירה הראשון כמצוין לעיל, מעיד על ביצוע מסירה טרם נשלח למאסר. בנוסף, גם אם היה במאסר, הנאשם קיבל שוב ושוב הזמנות למשפט, איש לא דרש אותן ממשרד הדואר, וההזמנה למשפט שנמסרה לבן משפחה בחודש מאי, היתה אמורה להיות בידי הנאשם, בניגוד לטענה הגורפת כאילו דבר המשפט לא היה כלל ידוע לנאשם.

בנסיבות אלה, משניתן לנאשם יומו, והוא לא פנה בשום בקשה לביהמ"ש, אין בפניי "סיבה מוצדקת" להעדרותו במובן סעיף 130 (ת) לחסד"פ.

באשר לחשש לעיוות דין; הנאשם לא התייחס כלל לראיות בתיק ולסיכויי הגנה, טענת כללית בדבר "סיכויי הגנה טובים מאוד", אינה עולה בקנה אחד עם דרישת הפסיקה לפרט את הגנת הנאשם, להתייחס לראיות, ולהוכיח כי לנאשם קיימת, לכאורה, הגנה ולו יוותר פסק הדין על כנו, קיים חשש לעיוות דין.

משלא היתה התייחסות ולא הוכח חשש לעיוות דין, חוששני שאין בידי להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ב שבט תשע"ד, 23 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.