1. זוהי תביעה בגין נזקי גוף אשר נגרמו למר מנחם חורי (להלן: "התובע"), יליד 1967, פועל במקצועו, כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לו, לטענתו, בתאריך 09.01.07, עת נפל עליו קיר אותו נדרש להרוס. (להלן: "התאונה").
2. התביעה מוגשת, נגד מעבידו, מר איתן סמרה (להלן: "הנתבע 1"). כן מוגשת התביעה נגד מזמינת העבודה והבעלים של הנכס בו בוצעה העבודה (להלן: "הנתבעת 2") וכן נגד חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבעת 2, בפוליסת ביטוח חבות מעבידים (להלן: "הנתבעת 3").
3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה, על ידי המוסד לביטוח לאומי.
4. במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק, נשמעה מטעם התובע עדותו של האחרון בלבד. מטעם הנתבע 1 העיד הנתבע בעצמו, וכן מר מחאג'נה בלאל, אשר עבד עמו (להלן: "בלאל") בנוסף העיד החוקר גדעון ענקי (להלן: "גדעון"). מטעם הנתבעות 2 ו-3 העידו מר אלי אלגרט, ששימש בזמנים הרלוונטיים כאב בית אצל הנתבעת 2 (להלן: "אלי") והחוקר רמי אוריאל (להלן: "רמי").
5. הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם לעניין גובה נכותו של התובע, כתוצאה מהתאונה, ולאור הפער בין שתי החוות הדעת הנ"ל, מונה ד"ר גרשון וולפין כמומחה מטעם ביהמ"ש, לקביעת נכותו האורתופדית של התובע. בחוות דעתו קבע ד"ר וולפין כי נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בגין הפגיעה בברך שמאל בשיעור של 14.5%.
6. בין הצדדים מחלוקת הן לעניין החבות והן לעניין הנזק. נדון תחילה בשאלת החבות.

טענות הצדדים לעניין החבות

טענות התובע

1. התובע טוען כי, האחריות לנפילת הקיר עליו והנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך, רובצת כולה על הנתבעים, וזאת הן בעילה של התרשלות והן בעילה של הפרת חובות חקוקות.
2. בסיכומיו טען התובע כי, לא תודרך על ידי הנתבע 1 לסיכונים בעבודה, אף לא לגבי סיכון כלשהו להריסת הקיר, כאשר מדובר בסביבת עבודה לא בטוחה, משנדרש להרוס קיר רעוע ללא חגורה, אשר נבנה על ידי הנתבעת 2 ו/או בידיעתה ו/או על ידי מי מטעמה, וללא כל פיקוח, בעוד לא הייתה לתובע הידיעה לאופן בנייתו של הקיר, ו/או כי המדובר בקיר רעוע שעלול ליפול.
3. עוד טען התובע כי הנתבעים לא דאגו למקום עבודה בטוח, הורו לתובע לבצע עבודה מסוכנת, בזמן שלא מסרו הדרכה ופיקוח על ידי אנשים מוסמכים לכך. כן טען התובע כי הנתבעים לא סיפקו לו ציוד ראוי לביצוע העבודה, ולא נקטו בשיטת עבודה בטוחה, אלא הוא הועסק ללא כל תנאי בטיחות, וללא פיקוח, השגחה והדרכה.
4. התובע הודף את טענת הנתבעות לפיה יש לייחס לו אשם תורם. לדידו, אשמם הבלעדי של הנתבעים, ביחד ולחוד, הינו הסיבה לנזק שאירע לתובע.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים דוחים את טענות התובע. לטענת הנתבע 1 , נסיבות התאונה לא הוכחו כלל, כאשר בגרסאותיו לתאונה התגלו סתירות ואי דיוקים, המובילות למסקנה שיש לדחות כל אחת מטענותיו.
2. הנתבע 1 טען כי נתנו לתובע הנחיות לאופן ביצוע העבודה, לרבות אי שבירת קירות לבד, כאשר התובע פעל בניגוד להנחיות אלו. הוסיף הנתבע 1 וטען כי, בגרסתו של התובע, התגלו סתירות לאופן בו הרס את הקיר, וסיפק לנפילת הקיר מספר גרסאות.
3. הנתבע 1 מדגיש כי לא היה כל צורך בהדרכה מיוחדת לצורך הריסת הקיר, ככל שמדובר בפועל וותיק ומנוסה בתחום הבניה והשיפוצים.
4. הנתבע 1 טען כי ככל שתוטל אחריות כלשהי, אזי היא מוטלת על הנתבעים 2 ו-3, וזאת מכוח אחריות הנתבעת 2 כבעלת המקרקעין בה בוצעה העבודה, אשר הינה אחראית על מצבו של הקיר.
5. מנגד, טענו הנתבעות 2 ו-3 כי, מחומר הראיות עולה כי המדובר בתובע עובד ותיק ומנוסה בתחום השיפוצים, שאישר בחקירתו כי במסגרת עבודתו שבר הרבה קירות והוא יודע לשבור קירות, כאשר בהתאם לדבריו, הנתבעים סמכו עליו כי הוא יודע ומכיר את העבודה.
6. לטענת הנתבעים 2 ו-3 ככל הנראה התובע ניצל את העובדה כי הנתבע 1 לא נכח במקום, והחל להרוס את הקיר, מחלקו האמצעי, על אף שמעדותו ידע כי קיר צריך לשבור מלמעלה, ובשל כך, אין להטיל אחריות כלשהי על הנתבעות או מי מהן. לדעת הנתבעות 2 ו-3, במצב דברים זה, הרי לא הייתה התרשלות מצדן כלפי התובע.
7. לחילופין טענו הנתבעות 2 ו-3 כי יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי ו/או מכריע באירוע התאונה, ככל ומחומר הראיות עולה כי הוא הפעיל שיקול דעת עצמאי ויצר את הסיכון מהחלטתו החופשית. לטענתם, סכנת נפילת הקיר כתוצאה מהריסתו מהאמצע, הייתה ידועה לתובע, או לפחות הייתה צריכה להיות ידועה לו, ומדובר בסכנה רגילה הידועה לכל אדם העוסק בתחום השיפוצים, ובוודאי לעובד מקצועי ומנוסה כתובע, כפי שהעיד על עצמו.

הצדדים לתביעה

1. בטרם אדון בנסיבות התאונה, אציין כי בין התובע לנתבע 1 התקיימו יחסי עובד מעביד, וזאת כפי שמציין הנתבע 1 ב "טופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/250)" וכן מטופס "תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה" שהוגשו למוסד לביטוח לאומי, (נספח ב' לתצהיר התובע), בהם מאשר האחרון עניין העסקתו של התובע. כן ראה בעניין זה תשובת התובע לעניין עבדותו אצל הנתבע 1 (עמ' 9 ש' 31), תשובתו של הנתבע 1 לשאלון שהופנה אליו (נספח א' לתצהיר) וכן תשובתו בחקירתו הנגדית (עמ' 42 ש' 13-17).
2. באשר לנתבעת 2, אין מחלוקת כי הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, בעלת המקרקעין והנכס בהם בוצעה העבודה (ראה סעיף 4 לתצהיר אלי).החזקה במקרקעין מטילה על המחזיק חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם והוא אחראי לנזק שנגרם עקב מפגע במקרקעין (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני [פורסם בנבו] [2006]; ע"א 760/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630 [1977]. זאת ועוד, מאז תיקון מספר 4 של פקודת הנזיקין[נוסח חדש] בחוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4), תש"ל- 1970 הושוותה אחריות הבעלים והמחזיק כלפי מבקר במקרקעין, ומוטלת על הבעלים חובת זהירות מושגית, אפילו מצויה החזקה בנכס בידי אחר, אלא שהבעלות יוצרת זיקה בין הבעלים לבין המבקר. ראה בסוגיה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, לז(1)113 [1982].
3. יחד עם האמור לעיל, נשאלת השאלה, האם הוכחה אחריותם של הנתבעים בעניין שלפנינו.

דיון והכרעה לעניין החבות

1. לאחר ששמעתי את התובע וכן עדי הנתבעים, עיינתי היטב בראיות, כמו גם בטענות הצדדים, באתי לכלל דעה כי דין התביעה להידחות.
2. אין חולק כי על התובע נפל קיר או חלק ממנו, במהלך עבודתו, אולם זוהי העובדה היחידה שהוכחה, ובכך אין די כדי שתתקבל התביעה. עדיין מוטל על התובע הנטל להוכיח את טענתו כי נפילת הקיר באה כתוצאה ממחדל של הנתבעים, ובנטל זה לא עמד.
3. זה המקום לציין כי אין בעצם העובדה של נפלית הקיר, במהלך עבודת התובע, כדי להעביר את הנטל אל כתפי הנתבעות, ואין להחיל בענייננו את החזקה הקבועה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. איני סבורה כי יש תחולה לכלל "הדבר מדבר בעדו", כאשר בפי התובע, מספר גרסאות בדבר האופן והסיבה לקריסת הקיר, וזאת כפי שיובהר להלן.
4. כאמור, בחינת הראיות מעלה כי, בפי התובע היו מספר גרסאות לסיבת נפילת הקיר, ואלה אינן מתיישבות זו עם זו.

גרסת התובע לתאונה והסתירות בגרסה זו

1. התובע פירט את גרסתו בדבר נסיבות התאונה בסעיף 5 לכתב התביעה בזו הלשון:

"בתקופה הרלבנטית לתביעה הועסק התובע ע"י הנתבע 1 כעובד שכיר בעבודות בניין ופינוי פסולת.

ביום 09/01/2007 או במועד סמוך לכך עבד התובע אצל הנתבע 1 בעבודות בנייה ושיפוצים בבית ברח' הרצל 16 בתל – אביב. אשר בוצעו עבור הנתבעת מס' 2.

במהלך העבודה נדרש להרוס קיר בנוי בלוקים בעובי 10 ס"מ. הקיר נפל על התובע תוך כדי עבודה. וכתוצאה מכך נפגע בחלקי גופו.

מסכת עובדות זו תיקרא להלן: "התאונה" ".

1. התובע חזר על גרסתו זו בתצהיר עדות ראשית, מיום 24.11.10 כאשר בסעיף 2.1 תיאר את נסיבות אירוע התאונה כדלקמן:

"במהלך העבודה נדרשתי להרוס קיר בנוי בלוקים בעובי 10 ס"מ. הקיר נפל עלי תוך כדי עבודה. וכתוצאה מכך נפגעתי בחלקי גופי...".

1. בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה אשר הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי (נספח ב' לתצהיר התובע), מציין האחרון בפרק תיאור הפגיעה כדלקמן:

"העובד רצה לפרק קיר בלוקים, הוא נתן מכת פטיש אחת והקיר התמוטט עליו"

1. מתיאור התאונה כפי שמוזכר לעיל, התובע אינו מציין את גובהו של הקיר, אשר לטענתו נפל עליו. יחד עם זאת, בסיכומי טענותיו, מציין האחרון לראשונה כי נדרש להרוס קיר בלוקים בעובי 10 ס"מ בגובהה 4 מ'. יוצא אפוא כי קיימת סתירה לעניין גובה הקיר אשר נפל על התובע, בגרסאות אותם מסר האחרון, כאשר גרסתו של התובע בדבר גובה הקיר, לא עלתה טרם הגשת סיכומיו, וכי מלבד האמור בכתב התביעה, התצהיר ובטופס תשלום דמי פגיעה, לא הצביע התובע על כל מסמך, לרבות כל תיעוד רפואי בעקבות התאונה, ממנו ניתן ללמוד על גרסתו הנוגעת לגובה הקיר הנטען.
2. בישיבת ההוכחות נחקר התובע על תצהירו. הגם שבחקירתו העיד האחרון כי בנוסף לנתבע 1, סיפר על נסיבות התאונה הן לאחיו והן לאמו, אלא שמסיבותיו בחר התובע לא לזמנם לעדות בפני (עמ' 9 ש' 17-21). שמיעת עדות אמו ואחיו של התובע, היה בה כדי לשפוך אור על נסיבות התאונה הנטענת, לרבות בדבר גובה הקיר שנפל, כאשר בחקירתו בפני לא ידע התובע לומר מהו גובהו האמיתי של הקיר "אני לא זוכר. זה יותר גבוה מאולם בית המשפט. בערך 3.5 מ'". (עמ' 21 ש' 21).
3. כאמור, גרסתו של התובע לעניין גובה הקיר, לא נתמכה בראיות שהן, ונותרה עדות יחידה של האחרון. בעניין זה אציין כי בחקירתו של הנתבע 1, משיב האחרון כי המדובר הוא בקיר של 1.60 מ'. (עמ' 43 ש' 1). לשאלת בית המשפט עונה הנתבע 1 כלהלן:

"ש: אתה טוען שזה 1.60 מ', ואתה אומה שזה צדדי אתה אומר שהיה צמוד עוד קיר שהוא חיצוני?

ת: צמוד לזה יש דירה נוספת. אם הקיר היה יותר גבוה מ-1.60 הוא לא היה מכסה לתובע את הרגליים אלא גם את הראש. הקיר היה בגובה 1.60 מ' ".

1. אף מעדותו של אלי, עד הנתבעות 2 ו-3 לא ניתן ללמוד כי עסקינן בקיר בגובה 4 מ':

"ש:זה קיר בגובה 1.60 מ'?

ת: אני לא זוכר. התקרה של האולפן זה 4 מ' ואני לא יכול להגיד לך בוודאות אם הקיר הגיע עד התקרה אם לא." (עמ' 38 ש' 7-8).

1. תשובותיהם אלו, הן של הנתבע 1 והן של אלי, אשר לא נסתרו על ידי התובע, יש בהם כדי לסתור טענתו של האחרון לפיה עסקינן בקיר בגובה 4 מ', במיוחד וטענה זו של התובע באה לעולם רק בשלב סיכומיו, כאשר זו לא עלתה בכתב הטענות ו/או במסמכי המל"ל ו/או בכל ממסך אחר, ונותרה עדות יחידה של התובע.

1. באשר לנסיבות התרחשות התאונה, הרי בגרסתו של התובע התגלו סתירות, שלא ניתן להן מענה. בעוד שבכתב התביעה, וכן בתצהיר עדותו הראשית, לא מציין התובע את אופן וכיוון הריסת הקיר, בחקירתו הנגדית בפני, טען האחרון תחילה, כי שבר את הקיר מלמעלה, והקיר נפל עליו (עמ' 16 ש' 2), וזאת בהתאם להנחיות אותם קיבל מהנתבע 1 (עמ' 16 ש' 4-5). יחד עם זאת, בהמשך חקירתו מציין התובע כי הרס את השורות מאמצע הקיר (עמ' 21 ש' 19). סתירה זו בגרסתו של התובע, יש בה כדי לפגום במהימנות גרסתו בעניין זה.
2. בנוסף, הגם שלטענת התובע החל להרוס את הקיר בגובה שהינו יותר גדול מאולם בית המשפט - של 3.5 מ' - נשאלת השאלה, מדוע התובע לא היה אמור להיעזר בסולם, כטענתו (עמ' 22 ש' 22), במיוחד וברור כי לגובה כזה, נדרש הוא לעמוד או לפחות לשבת על סולם. אי היעזרות התובע בסולם, כאשר לטענתו מדובר בקיר בגובה אולם בית המשפט, מחזקת את המסקנה כי התובע לא החל להרוס את הקיר מלמעלה, אם כי מחלקו האמצעי ומטה.
3. מסקנה זו אף מקבלת חיזוק לאור דבריהם של הנתבע 1 ועד הנתבעות 2 ו ו-3 בפני. כאמור, בחקירתו של התובע מציין האחרון כי את נסיבות התאונה תיאר בפני הנתבע 1 אשר הגיע לבקרו לאחר התאונה (עמ' 27-32), כאשר בחקירתו מאשר האחרון כי ליווה את התובע במשך שלושה חודשים (עמ' 44 ש' 25). בנוסף, בתצהיר עדותו הראשית מציין אלי, עד הנתבעות 2 ו-3, כי הקיר התמוטט כיוון שהתובע החל להרוס אותו מלמטה כלפי מעלה (סעיף 10 לתצהיר). על עדותו זו חזר אלי בחקירתו בפני (עמ' 33 ש' 2 , עמ' 33 ש' 29-32 , עמ' 34 ש' 1-4).
4. זאת ועוד, על אף שבחקירתו אישר התובע כי הינו יודע איך לשבור קירות, כאשר לטענתו אין בזה כל בעיה וכי הוא שבר הרבה קירות (עמ' 15 ש' 29-32), אך ציין מנגד כי מזמן לא עבד ולא שבר קירות (עמ' 16 ש' 26).
5. הנה כי כן, בניגוד לגרסתו של התובע בכתב התביעה ותצהירו לעניין קריסת הקיר, הרי בחקירתו הנגדית מסר התובע גרסאות שונות אשר הובילו לנפילה. בעוד בכתב התביעה ובתצהירו לא התייחס התובע כלל למקום בו החל להרוס את הקיר, אלא שבחקירתו בפניי העיד פעם אחת כי החל להרוס מלמעלה כלפי מטעה, כאשר בפעם אחרת העיד כי החל להרוס מאמצע הקיר.
6. גרסתו של התובע, לעניין נסיבות התאונה הנטענת, לרבות המיקום בו החל להרוס את הקיר, הייתה בבחינת עדות יחידה, ככל ובזמן נפילת הקיר הנטענת, לא נכח כל מאן דהו עם התובע, וזו לא נתמכה בעדות אחיו ואמו של התובע, שלטענתו, תיאר בפניהם את נסיבות התאונה.
7. אף לעניין גובה הקיר לא ניתן להסתמך על עדותו של התובע, כאשר עניין זה, לא זכה לכל התייחסות מצד התובע בכתב התביעה, בתצהיר או בחקירתו בפניי, אם כי רק בשלב הסיכומים, כאשר מנגד, עדותם של אלי ובמיוחד של הנתבע 1, יש בה כדי לסתור את הטענה כי המדובר הוא בקיר בגובה 4 מ'.
8. יוצא אפוא, כי עדותו לעיל של התובע בעניין זה לא הייתה מהימנה בעיני, והוא סתר את עצמו, הן לגבי מנגנון נפילת הקיר והן לגבי גובהו.

גרסת התובע-עדות יחידה של בעל דין

1. כאמור, התובע העיד הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, כאשר מלבד עדותו זו, לא העידו אחרים מטעמו בעניין אירוע התאונה.
2. עדות התובע, בהיותה עדות יחידה של בעל דין מחייבת סיוע לפי ס' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ה- 1971 (להלן: "פקודת הראיות"). היה והחליט בית המשפט להכריע על פי עדות זו, עליו לנמק את מניעיו לעשות כן:

"54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי

פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

...

(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;"

1. עדותו של התובע, אם כן, לעניין אופן התרחשות התאונה, בענייננו עומדת, כעדות יחידה של בעל דין, שאין לה למעשה כל סיוע, ולפיכך אין בה די לאור סעיף 54 לפקודת הראיות, כאשר מעבר לסתירות בגרסתו, לאופן התרחשות התאונה עליהם עמדתי לעיל, לא ניתן למצוא לעדותו כל סיוע בגרסתו סמוך לתאונה, במיוחד והתובע לא צירף לכתב התביעה כל מסמך רפואי, ממנו ניתן ללמוד על תלונות ותולדות המחלה, כאשר אף התובע לא זימן לעדות בפני מי מטעמו, לרבות אמו ואחיו, אשר טען כי תיאר בפניהם את אירוע התאונה.
2. הימנעותו של התובע מלהביא את העדים פועלת לחובתו:

"הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית בלי לספק טעם משכנע לכך, מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל כן ההימנעות תומכת בראיותיה של הצד שכנגד" (ע"א 989/03 א' חטר ישי ואח' נ' יעקב חננזון, פ"ד נט(4) 796 (2005).

כמו כן, ראה לעניין אי הבאת ראיה והמשמעות הנובעת מכך גם: י' קדמי על הראיות כרך ג' 1648-1649 (2003)).

1. מכל האמור לעיל עולה, כי עדותו של התובע מהווה עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, וכי התובע נמנע מלהביא עדים רלוונטיים לתמיכה בגרסתו. הימנעות מהבאת העדים במקרה דנן פועלת לחובתו של התובע.

טענת אי הדרכת התובע

1. באשר לטענה כי הנתבע 1 לא הדריך את התובע כיאות טרם שבירת הקיר, מוצאת אני לנכון לומר כי, לא היה כל צורך בהדרכה מיוחדת בנסיבות העניין שבפניי, ודאי לא לפועל ותיק ומקצועי. בחקירתו הנגדית, מציין התובע כי עבד אצל קבלנים מאז שהיה ילד, כאשר משך 30 שנה עבד בשיפוצים. (עמ' 10 ש' 15-18). לשאלה באם הייתה בעיה לשבירת קיר השיב:

"ש: נניח שאתה צודק, אני לא חושב, אבל נניח מה הבעיה לשבור קיר, יש בעיה?

ת: לא זה לא בעיה"

ש: כמה קירות שברת?

ת: הרבה קירות. (עמ' 15 ש' 29-32).

1. לאור האמור, לא שוכנעתי כי במקרה דנן, מדובר בפועל אשר הצטרך הדרכה ו/או פיקוח על ידי מעבידו בשבירת הקיר, ככל שעסקינן בפועל מיומן אשר עובד בתחומו מזה שנים רבות, ואשר העיד כי לא הייתה לו כל בעיה בשבירת קירות.

אשמו של התובע בהריסת הקיר

1. מעדותו של התובע עולה כי הלה עסק בפינוי הקיר, אף לאחר עזיבת הנתבע 1. טענתו כי נאמר לו על ידי הנתבע 1 לשבור את הקיר, נשארה טענה בעלמא, ועדות יחידה, שלא נתמכה בראיות שהן "הייתי לבד. איתן לא היה איתי. הוא השאיר אותי לבד. הם סמכו עליי כי אני יודע לעבוד ומכיר את העבודה. מה שקרה לי אני אכלתי אותה" (עמ' 17 ש' 19-20).
2. מנגד, בתצהיר עדותו הראשית העיד הנתבע 1 כי, משנאלץ לעזוב את מקום העבודה, הורה לתובע להפסיק עבודת פירוק הקירות, ולעסוק בפינוי פסולת בלבד. על עדותו זו חזר הנתבע 1 בחקירתו הנגדית (עמ' 42 ש' 18-25). מצאתי את תשובות הנתבע 1 בעניין זה כמהימנות, ואף נתמכת בעדותו של בלאל, אשר עבד אצלו (עמ' 41 ש' 8-11). זה המקום לציין כי אף עדותו של בלאל בתצהירו, לפיה פירוק קירות נעשה במעמדו של הנתבע 1 בלבד, לא נסתרה.
3. אשמו של התובע בפינוי הקיר, ללא נוכחות הנתבע 1, מקבל חיזוק לאור דבריו, לפיהם לא ראה כי אין בקיר אותו הרס, חגורה.

"ש:איך לא ראית?

ת: לא ראיתי.

ש: אמרת שלא ראית חגורה.

ת: לא הייתה חגורה.

ש: אם הייתי מסתכל הייתה רואה שיש או אין חגורה?

ת: לא הסתכלתי. אני יודע שבכל קיר בונים חגורה. הלכתי לשבור. האמנתי לו.

ש: למה לא ראית.

ת: לא ראיתי, אמר לי לשבור הלכתי לשבור...". (עמ' 16 ש' 17-24). (ההדגשה שלי-א.ד.ש)

ובהמשך;

"ש: הבנתי שאתה מקצועי.

ת: אני פועל פשוט. אני יודע לשבור קירות. (ההדגשה שלי – א.ד.ש).

ש: אתה יודע לזהות קורה?

ת: אם הייתה קורה לא הייתי שובר בחיים את הקיר.

ש: איך אתה יודע לפני שאתה בא להרוס אם יש קורה או לא?

ת: כשאני שובר אני מסתכל.

ש: אתה בודק בהתחלה אם יש?

ת: פה לא ראיתי. לא בדקתי ולא ראיתי...". (עמ' 22 ש' 11-18).

1. מהאמור לעיל, יוצא אפוא, כי התובע עסק בהריסת הקיר, ללא שהוכח בפניי כי נדרש לעשות כן על ידי הנתבע 1. יתרה מזאת, התובע התרשל בהריסת הקיר, עת לא טרח לבדוק קודם לכן מצב אותו קיר, כפי שנהג לעשות כן, כדבריו.

מהימנותו של התובע

1. מעבר לכל האמור לעיל, בנוסף לסתירות בגרסתו של התובע לעניין גובהו של הקיר ואופן הריסתו, הרי בחקירתו בפניי עלו מס' סתירות שיש בהם כדי לפגום במהימנות דבריו של התובע, בכל הקשור להתנהלותו לאחר התאונה.
2. כך לדוגמא, בעדותו בפניי ציין התובע תחילה כי בעקבות התאונה הגיע אליו אלי אשר הביא לו תרופות והזמין עבורו ניידת מגן דוד אדום (עמ' 17 ש' 31). בהמשך חקירתו ציין התובע כי מי שהזמין עבורו את הניידת הנ"ל היה הנתבע 1 (עמ' 18 ש' 28). עניין זה מקבל חיזוק לאור דבריו של אלי בחקירתו הנגדית, לפיהם הגיע למקום העבודה וראה אמבולנס במקום (עמ' 32 ש' 22 , עמ' 33 ש' 8-10).
3. בנוסף, על אף שבכתב התביעה טען התובע כי בעקבות התאונה אינו מסוגל לבצע כל עבודה והוא מוגבל בצורה חמורה בביצוע פעולות פיזיות, ולא יוכל למצוא עבודה מתאימה חלופית אחרת וכי בעקבות התאונה לא יוכל לעבוד בכל מקצוע המחייב מאמץ פיזי (סעיפים 16.2 ו- 16.3 לכתב התביעה), כאשר אף בחקירתו הנגדית בפניי חזר על עניין זה (עמ' 23 ש' 16-27), הרי מחקירתו הנגדית של התובע עולה כי לאחר התאונה הינו עוסק באיסוף בקבוקים, ומוכר אותם תמורת הסך של 100 או 200 ש" ליום, כאשר עבודה זו דורשת מאמץ פיזי (עמ' 11 ש' 1-11 , עמ' 13 ש' 1-17). למותר לציין כי מעדותו הנ"ל יש כדי ללמד כי לצורך עבודת איסוף הבקבוקים נדרש מאמץ פיזי ככל ועסקינן בהליכה למרחקים ולזמן ארוך, וכן מחייב הדבר סחיבת עגלה.
4. עוד אציין כי, מעדויותיהם של חוקרי הנתבעים, והסרטונים אשר הוגשו נ/5 ו- נ/6, עולה כי לאחר התאונה, המשיך התובע לבצע עבודה פיזית הדורשת מאמץ. כך לדוגמא בתצהירו של גדעון, עד הנתבע 1, העיד האחרון כי בשנת 2009 נצפה התובע עובד באתר עבודה, מרוקן דליים של פסולת בניין ומרים ברזלים וקרשים. חקירתו הנגדית לא הצליחה למוטט את עדות זו. אף מעדותו של רמי, חוקר הנתבעות 2 ו-3, אשר תיעד את התובע בשנת 2011, עולה כי האחרון נצפה מבצע עבודות בניין, שכללו איסוף אשפת בניין, כאשר אף חקירתו הנגדית של עד זה בפניי, לא הצביעה על סתירות בגרסתו.

האם הנתבעים התרשלו

1. לאור ממצאיי כפי שנקבעו לעיל כל שנותר לי לדון, אפוא, הינה בשאלה האם הנתבעים התרשלו.
2. הנתבע 1 אכן שימש כמעבידו של התובע בעת האירוע, וככזה חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיו (ראה ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' סימון אמסלם, פ"ד לה(2) 209, 212; ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597).
3. יחד עם זאת, המעביד אינו נושא באחריות לכל אירוע של עובדו, הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה, וכנגד כל תאונה אשר עלולה לקרות, ועל העובד להוכיח קיומה של עילת רשלנות המזכה אותו בפיצוי (ראה ע"א 250/64 פרלה לוגסי נ' חברת שק"ם, פ"ד יט(1) 30; ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345).
4. בענייננו קריסת הקיר ארעה בנסיבות, שלא ניתן ליחסם לפעולה מסוכנת כלשהי שביצעו הנתבעים ו/או מי מטעמם, או לשיטת עבודה מסוכנת, כי אם לתאונה שארעה תוך ביצוע עבודה שגרתית ואלמנטרית, אשר התובע נהג לעשות משך שנים רבות, ואשר עקב פעולה לא זהירה של התובע, שמהותה לא הובהרה, עת סיפק התובע כמה גרסאות למיקום בו החל בשבירת הקיר. על כן לא ניתן לדעתי לייחס לנתבעים, רשלנות כלשהי.
5. יצוין כי אופייה השגרתי של העבודה שנדרשה מהתובע, הוותק המקצועי שלו וכן ניסיונו של התובע בעבודה זהה, כפי שהעיד בפניי, לא חייבו מתן הדרכה והסבר ספציפי לאופן שבירת הקיר. עבודה זו הינה מסוג העבודות השגרתיות המבוצעות על ידי כל פועל שיפוצים, במהלך הקריירה המקצועית שלו, כפי שהעיד התובע בפני וכן כפי שהעיד בלאל, עד הנתבע 1.
6. למעלה מהצורך אומר כי, הצבת דרישה ממעביד להדריך פועל, עם ניסיון עבודה של כ – 30 שנה, באופן שבירת קירות, כפי שהעד התובע, איננה סבירה (ראה בעניין זה ת"א 70/94 (י-ם) מוחמד אבו סבית נ' אברהם שוויקה ובנו בע"מ (לא פורסם)):

"יש ובמסגרת הנסיון להטיל אחריות נזיקית על הזולת הופכים עצמם תובעים שונים כמעט ל'פסולי דין' שאין להם תבונה ולא שכל ישר והם אוטומטים המבצעים הוראות שאינן עוברות אצלם מסננת של תבונה רגילה כשאומר מעביד לעובדו: טאטא את המדרגות, אין עליו להדריכו בכך, אפילו הפועל לא טאטא קודם מדרגות. כל ברי בי רב מבין שעליו לעמוד על מדרגה אחת, להיזהר לבל ידרדר, לטאטא את המדרגה העליונה יותר, לרדת מדרגה, לחזור ולעשות כן, וחוזר חלילה. אם ידרדר ויפול לא יוכל לטעון שלא הודרך כיצד לטאטא, משום שיש הנחת יסוד שאדם הוא בר-תבונה מינימלית ומפעיל מינימום של תבונה ונסיון חיים בדברים טריויאליים" (וראה גם פסק דינה של כב' השופטת יעל וילנר בע"א 3041/04 שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל ואח' (טרם פורסם)).

1. בנסיבות ענייננו לא הובאה אף ראיה כי שיטת העבודה שהנהיגו הנתבעים הייתה לקויה ו/או כי קיימת שיטת עבודה חילופית לצורך שבירת קיר, שלא הונהגה על ידי הנתבעים, והיה מקום להנהיגה.
2. בתי המשפט דחו תביעותיהם של עובדים מקום שהתממש סיכון סביר ועובדיהם נפגעו כתוצאה מהתממשותו של סיכון טבעי (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 124, 127-126, כב' הנשיא ברק):

"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים".

סוף דבר

1. מן הראיות שבפניי עולה כי בעת שארעה התאונה היה התובע פועל שיפוצים ותיק בעל למעלה מ 30 שנות ניסיון, ועל כן כללי הזהירות הנוגעים לעבודה מעין זו שעסק בה, היו נהירים לו ולא נדרשה, אפוא, הדרכה ספציפית.
2. סיבת נפילת הקיר לא הובהרה, ולא נבעה מהתממשותו של סיכון חריג ובלתי צפוי, ובשל מהות העבודה לא ניתן לטעון כי מעבידו של התובע ו/או מחזיק הנכס, יכול היה או חייב היה לצפות סיכון חריג כלשהו בעבודה, שהתובע היה מיומן בה, אשר חייבה נקיטת צעדי זהירות כלשהם.
3. שיטת העבודה שננקטה על ידי הנתבע 1 הייתה שיטת עבודה אלמנטרית ואשר הייתה בתחום ידיעתו וניסיונו של התובע ונקבעה על פי שיקול דעתו המקצועי. לא הוכח בפניי ליקוי כלשהו בשיטת העבודה שנבחרה על ידי התובע.
4. פגיעתו של התובע התרחשה אגב התממשותו של סיכון סביר, הקיים בכל עבודה שגרתית ופשוטה, ככל שתהא, ועל כן לא ניתן לחייב את הנתבעים לצפות, להדריך ולפקח על עבודתו של התובע שהיה עובד מקצועי ומיומן, שביצע בעבר עבודות מעין אלה.
5. בנסיבות אלה, לא עלה בידי התובע לבסס עילת רשלנות כלשהי מצדם של הנתבעים, ועל כן ובהעדר חבות מצדם של הנתבעים, דין התביעה להידחות.
6. מאחר וראיתי, כאמור, לדחות את התביעה, לא ראיתי לדון בשאלת גובה הנזק.

לסיכום

1. תביעת התובע כנגד הנתבעות נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבע 1 על סך של 3,000 ₪ וכן בהוצאות הנתבעים 2 ו-3 בסך של 3,000 ₪ . ההוצאות נפסקו על הצד הנמוך וזאת לפנים משורת הדין.

סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין לידי התובע, שאם לא כן יתווסף אליו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ד, 29 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.