רקע

1. לפני תביעה לתשלום תמורת שירות הסעדה שסיפקה על פי הנטען התובעת למועצה מקומית דליית אלכרמל.

2. התביעה מסתכמת בסך של 22,016 ₪ בגין אירוח שנעשה לטענת התובע בין החודשים מאי – אוקטובר 2003.

3. התובע מר עווד מתקאל הינו הבעלים של "מסעדת הכבש" בכפר דליית אלכרמל. הנתבעת הינה מועצה מקומית דלית אלכרמל (להלן: "המועצה"). על פי הנטען בכתב התביעה אירח התובע בארבע הזדמנויות שונות עובדים ואורחים מטעם המועצה אשר המועצה לא שילמה את תמורתם עד ליום זה.

4. התביעה הוגשה תחילה כתביעה בסדר דין מקוצר אליה צורפו העתק החשבוניות שהוציא התובע בגין האירוח הנטען. כותרת התביעה נמחקה בהתאם להחלטה מיום 30.4.2009 והתביעה הועברה לפסים של סדר דין מהיר.

5. בכתב ההגנה טענה המועצה כי אין תוקף להתחייבות הנטענת מאחר ודרישות סעיף 203 לפקודת העיריות לא התמלאה. הנתבעת מלינה בכתב התביעה כי לא פורט הגורם שהזמין את הארוחות ובחשבוניות נרשם באופן כללי כי האירוח הוא בעבור "אורחים" או "עובדים".

6. עוד טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי הגורמים לכאורה אשר התארחו באותה העת אצל התובע אינם כאלה שהמועצה יכולה או צריכה לחוב בגינם כך למשל "קבוצת הכדור רגל דלית אלכרמל" או "חבר כנסת". כמו כן, על בית המשפט לתת את דעתו לשיהוי הניכר בהגשת התביעה, אשר במהלכו התחלפו בעלי תפקיד במועצה. בגין שיהוי זה יש לדחות את התביעה.

7. עדי הצדדים נשמעו על פני שתי ישיבות. מטעם התובעת העיד הוא בעצמו ומר רמזי חלבי אשר כיהן בתקופה הרלוונטית לתביעה כראש המועצה. מטעם הנתבעת העיד גב' נאהדה מנסור אשר משמשת כגזברית המועצה מאז יולי 2004.

דיון והכרעה

המצב המשפטי

8. אתחיל בכך כי הוראות הדין הרלוונטי ממוקמות בסעיף 193 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א – 1950 (להלן: "הצו") שהן דומות אם לא זהות להוראות סעיף 203 לפקודת העיריות.

9. הפסיקה הקודמת הייתה מאוד נוקשה בהפעלת הוראות סעיף 193 לצו. הכלל היה כי ככל שדרישות הסעיף לא מלאו היה הספק יוצא וידיו על ראשו (ראה: ). אולם בפסיקת בית משפט העליון האחרונה חל שיוני ומהפך כאשר נקבע שאם הוכח כי הרשות נהנתה מאותו שירות והוא אכן סופק אז התוצאה לא תהיה דיכוטומית (או קבלת התביעה במלואה או דחייתה) אלא ניתן להגיע לפתרון ביניים של תשלום חלק מהתמורה. הקונסטרוקציה לכך נמצאה בהוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 העוסק בהחייאת חוזה בלתי חוקי.

10. ברע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ. מועצה מקומית חבל מודיעין [פורסם באתר בתי המשפט ביום 20.12.2010 ; להלן: "עניין רוזנבלום"] נקבעו הכללים כדלקמן:

"במקרים כגון המקרה שלפנינו, בו פלוני התקשר עם רשות בחוזה הנוגד את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריותלמתן שירותים או לביצוע עבודה, והשירות ניתן או העבודה בוצעה, סבורני כי הכלל הוא כי אין מקום להורות לרשות לשלם את מלוא התמורה עליה הוסכם בין הצדדים."

ובהמשך:

"זוהי עמדתי באשר למתן צו המורה לרשות לשלם את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם הנוגד את הוראות סעיף 232 לצו בגין שירות או עבודה שנהנתה מהם. ואולם, במסגרת סעיף 31 לחוק החוזים, נתונה לבית המשפט אפשרות נוספת והיא להורות על קיום חלקו של החיוב. כאשר מדובר בתמורה כספית, יכול בית המשפט להורות על תשלום חלק מן התמורה החוזית עליה הוסכם."

11. נקבע עוד כי בית משפט יורה לעיתים נדירות על תשלום מלוא התמורה. השיקולים אשר ישקול בית המשפט בהחליטו על מתן צו לשלם חלק מהתמורה המגיעה הם כדלקמן:

"בבחינת נסיבות המקרה, על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע: האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב, או ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 232 לצו... האם הרשות פעלה בתום לב, הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה... האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית; והאם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי. לאחר בחינת כל אלו, עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל. בסופו של דבר, על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית, וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל."

12. לסיכום על בית המשפט לקבוע תחילה אם השירות אכן סופק או לאו. ברי כי אם השירות לא סופק וכי מדובר במעשי תרמית או קנוניה אזי בית משפט ידחה את התביעה. לאחר שבית משפט יקבע כי השירות סופק ואין התחייבות בכתב החתומה על ידי הגורמים המוסמכים בית משפט לא יפסוק את מלא התמורה אלא יעשה מלאכת איזון ויפסוק חלק מהחיוב אם בכלל לאחר שלקח בחשבון את השיקולים שהותוו בפסיקה כפי שהובאו לעיל.

האם השירות סופק

13. עדי התביעה עשו עליי רושם אמין ומהימן. לא נפלו בעדותם כל פרכות או סתירות היורדות לשורש עדותם והפערים שהתגלו בעדויותהם בנקודות מסוימות הינם פערים סבירים אשר מוסברים בחלוף הזמן בין מתן העדויות למועד השירות (תשע שנים).

14. כך לדוגמא טען התובע כי ההסכם בינו לבין המועצה היה על תשלום סך של 75 ₪ לגולגולת לא כולל תוספות. עד התביעה מר חלבי טען כי במחיר נע בין 60 – 90 ₪. עוד הוסיף עד זה כי הסיכום עם בעל המסעדה היה נעשה בטרם האירוח. ברי כי מדובר בעדויות קרובות אחת לשניה והפער הקל בנושא זה מוסבר על ידי חלוף הזמן.

15. עד התביעה מר רמזי חלבי חיזק את עדות התובע לפיה גורמים במועצה הם שהזמינו את האורחות. התובע העיד כי ההסכם היה בינו לבין ראש המועצה. תחילה היה הסכם עם ראש המועצה הקודם מר פהמי חלבי כאשר המועצה הייתה עובדת בהתאם לאותו הסדר ומשלמת. הסדר זה פעל במשך כ- 15 שנה (ראה עמ' 6). לאחר מכן ההסדר נמשך עם מחליפו מר רמזי חלבי. עדותו של מר רמזי חלבי לא סתרה עדות זאת. עד זה סיפר כי הוא בטוח שהיה מעורב באותן הזמנות (עמ' 12 ש' 18). כמו כן, הוא נהג לערב את הגזבר.

16. עדותו של מר חלבי תאמה את עדות התובע גם בנושאים אחרים. כך לדוגמא בכל הקשור לאירוח חבר כנסת התובע טען כי מדובר בחבר כנסת אחמד טיבי (עמ' 8 ש' 9). מר חלבי אישר עובדה זו (בעמ' 17 ש' 17). כך גם לגבי חשבונית 256 שם צוין אורחים התובע טען כי מדובר בחברת הכנסת קולט אביטל (עמ' 8 ש' 27 ) ומר חלבי אישר עובדה זו וטען כי התלוו אליה תורמים מחו"ל (עמ' 18 ש' 20).

17. בשים לב לכך אני נותן אמון מלא בעדות התובע ועד התביעה וקובע כי השירות ניתן בהתאם לחשבוניות.

18. טענת הנתבעת לפיה מר רמזי חלבי באותן הזמנות "עשה לעצמו" אין בה ממש, לא הוכחה והיא נטענה ללא כל ביסוס ראייתי. נראה אף כי מקורה של טענה זו היא לחסל חשבונות עם אותו עד. סימנים לכך ניתן אף למצוא מעדותו של העד אשר רמז על כך לא פעם אחת.

19. כמו כן, ניסיון הנתבעת לנסות לחלץ מעדי התביעה את מספר הנוכחים בכל אירוע על מנת לעשות חישוב מה העלות אל מול מה שנדרש על ידי התובע, כאינדיקציה לכך שהחשבוניות מפוברקות דינו להיכשל. אף אחד מעדי התביעה לא יכל לומר במדויק מה מספר האנשים שהייתי בכל אירוע ואירוע ועל כן לא ניתן לבנות על כך מסקנה כלשהי.

20. כפי שהסביר העד רמזי חלבי אירוח חברת הכנסת אביטל היה במסגרת אירוח תורמים מחו"ל, כאשר הכספים היו מיועדים למועצה. גם אירוח חבר כנסת אחמד טיבי היה על מנת לקדם את האינטרסים של המועצה בכנסת. העד אף ידע להסביר את האירוע שנעשה לקבוצת הכדורגל. העד הסביר כי לקבוצה אין תקציב משלה ותקציבה מנוהל באמצעות המועצה. לכן נוח יותר במקרה כזה שהאירוע יוזמן על ידי המועצה ותעשה התחשבנות בדרך של קיזוז מתקציב הקבוצה. אציין כי הנתבעת שתצהיר מר חלבי היה לפניה לא מצאה לנכון להזים עדות זו על ידי הצגת מסמכים מתקציב הקבוצה.

21. המועצה מאידך לא יכלה להסתתר מאחורי הטענה התביעה הוגשה בשיהוי מהתברר כי עד ההגנה לא עשתה את מלוא הבירורים הנחוצים על מנת להגיע לחקר האמת ולוודא כי אכן אותם אירועים הוזמנו על ידי המעוצה. עדת התביעה סיפרה בחקירתה כי כל שעשתה הוא לבדוק אם יש הזמנה בכתב הא ותו לא (עמ' 21). העד זו לא עבדה בעת הרלוונטית במועצה. היא החלה את תפקידה רק ביולי 2004. עדה זו העידה כי הגזבר הקודם הלך לעולמו אך היה לו בעת הרלוונטית ממלא מקום מר דאהש חלבי אשר עובד עד ליום זה במועצה (עמ' 20). על הבירורים אל מור דאהש חלבי ומנהל הרכש העידה בעמ' 21 ש' 21 – 25):

"ת. ...וגם בדקתי עם מר דאהש שהפך להיות הסגן שלי ואת העובדות בדקתי יחד איתו ועם מנהל הרכש שגם שימש מנהל הרכש בדליה מר אסעד חדיד ששימש גם מנהל רכש בתקופה של המועצה וביררתי את העניין יחד איתם ולא הייתה הזמנה.

ש. לביהמ"ש: בדקת אם יש הזמנה או אם היה אירוע?

ת. ביררתי אם הייתה הזמנה."

22. יוצא אפוא כי, העדה ביררה אם ישנה הזמנה כתובה אך לא טרחה לברר אם מר דאהש ועם מר חדיד אם האירוע בפועל התקיים והאם המועצה באמת הזמינה את אותם אירוחים.

23. יתרה מכך, המועצה נקטה בטקטיקה של הבאת עדה שכלל לא הייתה בתפקיד בתקופה הרלוונטית ומאידך לא מצאה להביא עדים רלוונטיים כגון מר דאהש חלבי או מר אסעד חדיד. במקרה כזה לא נותר לי אלא ללכת בהתאם להלכה לפיה אילו עדים אלו הובאו הם היו מעידים לחובתה של המועצה ומחזקים את התביעה (ראה: ).

24. התובעת העיד כי התנהל בעל פה במשך שנים רבות אל המועצה ותמיד היו משלמים לו (עמ' 6 ש' 23 – 28). ההתנהלות כך הייתה במשך 15 שנה. למרות זאת המועצה לא טרחה להציג לפני כרטיס הנהלת חשבונות הנוגע לנתבע ולא בכדי. עדת ההגנה טענה לשאלתי כי בדקה אם יש כרטיס אך לא מצאה בחברה לאוטומציה אולם אינני מאמין לעדותה. עדה זו לא טרחה כלל לספר על פעולה זו שהינה פעולה מהותית במסגרת תצהיר עדות ראשית ולכן אינני מאמין לה כי נקטה בפעולה זו.

25. בשים לב לכך אני קובע כי התובע סיפק שירותים למועצה כנטען על ידו בכתב התביעה.

סכום החיוב

26. אולם בשים לב להנחיות הפסיקה בעניין רוזנבלום לא אפסוק לו את מלוא סכום התביעה כאשר אקח בחשבון את השיקולים כדלקמן:

א. התובע אדם פשוט אשר התנהל במשך שנים אל מועצה בצורה בה הנהל, קרי ביצוע הזמנות בעל פה, מתן השירות ותשלום ללא שהייתה הזמנה בכתב.

ב. לא הוכח כי התובע היה מודע לדרישה הצורנית של החוק.

ג. המועצה לא הציגה כרטסת הנהלת חשבונות של התובע ולא הביאה את העדים הרלוונטיים.

ד. המועצה במשך שנים שילמה לתובע מבלי כל הזמנה בכתב ולכן הציגה בפניו מצג כי לגבי ההזמנות נשוא התביעה לא תהיה בעיה בתשלום.

ה. המועצה לאר מכן הציגה מצג כי התובע יוכל להתקזז אל מול תשלום ארנונה מצג שלא קוים לבסוף.

ו. יש לאזן שיקולים אלו בכך שהתובע לא הקפיד לרשום חשבוניות מפורטות בה יפרט את מספר הסועדים ועלות כל מנה.

ז. אין בידי התובע התחייבות בכתב בכלל.

27. בשים לב לכך מצאתי לנכון לחייב את המועצה ב- 60% מסכום התביעה. בשל השתהות התובע בהגשת התביעה אחייב בהפרשי ריבית רק מאמצע התקופה מיום בו החוב נוצר ועד להגשת התביעה.

התוצאה

28. בשים לב לאומר לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 13,210 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 7.10.2003 ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף יתווספו לסכום הנ"ל הפרשי ריבית כחוק מיום 15.6.2006 ועד התשלום המלא בפועל.

29. כן תישא המועצה בהוצאות התובע בסך של 6000 ₪.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ג, 26 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.