מבוא

1. בליל הסילבסטר של יום 01.01.09 בסביבות השעה 01:00 לפנות בוקר, עת פסעה התובעת יחד עם בן זוגה על המדרכה שברחוב הגיבורים בחיפה הגיח מאחוריהם רכב מ.ר 42-158-17 (להלן: "הרכב") עלה על המדרכה ופגע בתובעת. כתוצאה מהפגיעה הועפה התובעת למרחק של כ 20-מטרים ונגרמו לה חבלות של ממש (להלן: "התאונה").

2. תביעה זו הינה תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים במסגרתה עותרת התובעת, כי הנתבעות יפצו אותה בגין נזקיה אשר נגרמו בשל מעורבותה בתאונת דרכים זו.

3. התביעה דנן הוגשה הן כנגד "אליהו" - חברה לביטוח בע"מ (להלן: "אליהו") אשר ביטחה את הרכב בפוליסת ביטוח חובה ברת תוקף והן כנגד "קרנית"-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"). כן לטענת אליהו הרכב הפוגע היה נהוג על ידי הצד השלישי, מר איימן זובידאת (להלן: "איימן"), אשר היה באותה עת פסול מלנהוג ברכב. מאידך גיסא, קרנית טוענת וכך למעשה טוענת גם התובעת, כי מי שנהג ברכב הייתה הנתבעת 1, דרוז'יצ'יק יוליה (להלן: "יוליה") אשר אין חולק, כי היה לה רישיון תקף למועד התאונה וכי הכיסוי הביטוחי מכסה את נהיגתה של יוליה ברכב . על אף טענתה זו, הגישה קרנית הודעת צד שלשי כנגד איימן במידה ותחוייב חרף טענותיה.

4. נוכח המחלוקת בין הנתבעות בדבר זהותו של הנהג, שנהג ברכב בעת התאונה הורתי בהחלטתי מיום 19.12.2011 על פיצול הדיון, כך שתחילה תידון שאלת החבות. קרי, האם אליהו היא המבטחת הנכונה או שמא קרנית היא זו שצריכה לשאת בעלות הנזק . הרקע למחלוקת זו הינה העובדה, כי בפסק דין פלילי בת.פ 5140-01-09 (מחוזי חיפה) נקבע, כי יוליה היא זו שנהגה ברכב וזאת בעקבות כתב אישום שהוגש נגדה וכנגד איימן בו נקבע על פי הודאתה, כי אכן היא נהגה ברכב. חרף זאת סבורה אליהו, כי יש בידיה ראיות לסתור קביעה זו.

בהחלטתי מיום 14.03.12 וחרף התנגדות הצדדים האחרים, נעתרתי לבקשתה של אליהו להבאת ראיות לסתור את הקביעה בפסק הדין הפלילי וזאת על מנת למנוע מאליהו שלא הייתה צד להליך הפלילי, עיוות דין.

לאור האמור התקיימה ישיבת הוכחות ביום 16.05.12, בשאלת האחריות בלבד.

טענות הצדדים

חברת הביטוח "אליהו"

5. לטענת אליהו, הרכב הפוגע היה נהוג על ידי איימן, הבעלים של הרכב, שהיה באותה עת תחת השפעת אלכוהול ופסול מלנהוג עקב שלילת רישיונו לאחר שהורשע בנהיגה קודמת תחת השפעת אלכוהול ונהיגה כשהוא בשלילה. לצדו ברכב ישבה יוליה, בת זוגו באותה עת, שהחזיקה במועד האירוע ברישיון נהיגה תקף.

6. לטענתה, הגרסה אותה אימצו והעלו במשטרה איימן ויוליה, רק יום לאחר התאונה, לפיה, היתה זו יוליה שנהגה כביכול ברכב, הועלתה לאחר לילה של "התארגנות", תיאום גרסאות והתייעצויות, לאחר ששהו במלונית. גרסה זו הועלתה במטרה לחלץ את איימן, שהיה פסול לנהיגה ברכב, ממאסר מותנה שהיה תלוי ועומד נגדו בגין הרשעה קודמת, והן כדי לחלצו מתביעת שיבוב אפשרית של קרנית כלפיו, בגין מלוא סכום הפיצויים שיידרש לשלם לתובעת.

7. אליהו מדגישה שאין מדובר בצעירים אשר ההיתקלות עם המשטרה זרה להם, שכן שניהם היו מעורבים באירועים קודמים עם המשטרה, לרבות באירוע של החלפת נהגים, במהלך היתקלות עם משטרה. לעניין זה מפנה אליהו ל-נ/9, אירוע בו לפני התאונה נשוא ענייננו, החליפה יוליה, חבר של איימן בנהיגה, מאחר וזה נהג ללא רישיון נהיגה.

8. מוסיפה אליהו וטוענת, כי במסגרת השיקולים המערכתיים של רשויות האכיפה הרי לנוכח העובדה, כי לתאונה לא היו עדים חיצוניים, ולנוכח הנטל הראייתי, שהיה מוטל על התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר, את זהותו של הנהג הרי משבאה יוליה והודתה שהיא נהגה ברכב ומנגד משידוע שאיימן הינו הבעלים של הרכב ומאחוריו עבר תעבורתי לא פשוט, באופן שניתן היה "ללכוד" את שניהם באותו כתב אישום, פעלה התביעה בדרך זו ולראייה העונש הזהה במרכיביו שהושת על השניים.

9. לטענת אליהו, בעדויותיהם של יוליה ואיימן, שהיו בני זוג בעת התאונה, התגלו סתירות של ממש הן בין עדותה של יוליה לבין עדותו של איימן והן בין עדותם בבית המשפט לבין עדותם במשטרה.

10. עוד טוענת אליהו, כי למרות שהיום יוליה ואיימן אינם עוד בני זוג, הרי שלשניהם אינטרס מובהק לדבוק בגרסתם בהודעותיהם במשטרה ובהליך הפלילי, שכן איימן מציל את עורו מתביעת שיבוב ואילו יוליה מצילה עצמה מפני הליך פלילי נוסף בגין שיבוש הליכי משפט, מסירת עדות שקר ועוד, בעוד שדבקות בגירסתה לא תגרור אחריה כל סנקציה.

11. עוד טוענת אליהו, כי משנתנה רשות להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי, משקלו הוא ככל ראיה אחרת.

12. לסיום טוענת אליהו, כי ממצרף הפרטים הרבים בשילוב המניע בזמן אמת עולה התמונה השלמה המובילה למסקנה, כי במועד התאונה היה זה איימן שנהג ברכב ועל כן דין התביעה כנגדה להידחות.

"קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

13. מאידך גיסא, טוענת קרנית, כי מלבד ספקולציות וחשדות לא עלה בידי אליהו להוכיח, כי איימן היה זה שנהג ברכב. לשיטתה, החשד להחלפת נהגים הועלה כבר על ידי המשטרה, לאור עברו של איימן והיותו פסול לנהיגה בעת התאונה בגין אירוע קודם. אולם, המשטרה לא חסכה במאמצים והשקיעה בחקירה מורכבת במהלכה הפעילה כל כלי חקירה שברשותה. עצרה את יוליה ואיימן לתקופה ארוכה, החזיקה אותם בנפרד זה מזו, ביצעה במהלך המעצר פעולות חקירה מורכבות, שחזורים, עימותים, מדובבים ועוד. לגרסתה, העובדה שבמהלך כל אלו, חזרה יוליה והודתה, כי היא זו שנהגה ברכב בעת התאונה, מדברת בעד עצמה. לדידה של קרנית, אין ספק, כי אילו הייתה מנסה יוליה לקחת על עצמה עבירה שלא היא ביצעה, היא הייתה "נשברת" ומודה בכך עוד בטרם הוגש נגדה כתב אישום.

14. עוד טוענת קרנית, כי יוליה אינה "עבריינית פלילית מנוסה", שכן בעת התאונה הייתה חיילת בת 19 בלבד בשירות חובה בצה"ל ללא רישום פלילי כלשהו. יוליה הודתה בכך שנהגה בעת התאונה, בניגוד לאינטרס שלה עצמה ושעה שהחוקרים במשטרה מבהירים לה היטב, כי אם תורשע בנהיגה בעת התאונה ובהפקרת התובעת, היא צפויה לעונשים כבדים ביותר וכי העונש על עבירה של "פגע וברח" הוא 7 שנות מאסר. אין ספק, אפוא, שיוליה לא הייתה מסכנת את עצמה ומעמידה את עצמה בסיכון של עונש מאסר ממושך, אילולא הייתה זו האמת.

15. מוסיפה קרנית וטוענת, כי גם כיום כשלוש שנים וחצי לאחר התאונה ואחרי שהקשר עם איימן נותק אין ליוליה כל מניע והסיבה היחידה להתעקשותה של יוליה על גרסתה היא הסיבה הפשוטה והמסתברת כי זו האמת, היא זו שנהגה ברכב וכל טענותיה של אליהו אין בהן מאום למעט רצונה לחמוק מחובת הפיצוי החלה עליה.

16. לטענתה, על אף שבית המשפט התיר לאליהו להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי בפועל, מאומה לא נסתר. אליהו לא הביאה ולו ראיה אחת חדשה, כי אם מסמכים ועדויות מתוך תיק המשטרה, אשר על בסיסו הגיעה המשטרה למסקנה, כי יוליה היא שנהגה ברכב בעת התאונה ועל סמך ראיות אלו הורשעה יוליה בנהיגה ברכב בעת התאונה. קרנית מוסיפה באשר למשקלו של פסק הדין הפלילי כי לפסק הדין הפלילי כשלעצמו משקל סגולי מיוחד שהרי מדובר בפסק דין שקבילותו כראיה נובעת מן הרעיון שחקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת.

17. עוד לטענת קרנית, הסתירות בעדויותיהם של איימן ויוליה עליהן מצביעה אליהו בסיכומיה הינן סתירות שוליות אשר אינן נוגעות לשאלה העיקרית- מי נהג בעת התאונה? לדידה הסתירות השוליות ניתנות להסבר, אם לנוכח הזמן הרב שחלף מאז האירוע ואם לנוכח הלחץ הרב שהופעל על איימן ויוליה בחקירה המשטרתית בעת שהיו במעצר. הסבר נוסף לסתירות טמון לגרסתה של קרנית בכך שאין ספק שהשניים נמלטו ממקום התאונה מבלי להגיש עזרה לתובעת ואין ספק כי לאחר התאונה ניסו להסתיר עובדה זו ולשבש את הראיות, על ידי תיקון הרכב בטרם הגיעם למשטרה.

הנתבעת 1- יוליה

18. לטענת יוליה, רצונה של אליהו לפטור עצמה מאחריות לתשלום הפיצוי לתובעת מובן וברור עם זאת אין בכך להצדיק ניהול דיון סרק תוך העלאת טענות חסרות אחיזה במציאות.

19. לטענת יוליה, על אף שניתנה לאליהו רשות להביא ראיות לסתור את הקביעות בפסק הדין הפלילי לא הוגשה כל ראיה חדשה. כמו כן, על אף שאליהו עמדה על הוצאת הצד השלישי מאולם הדיון בעת עדותה ובית המשפט נעתר לבקשתה על מנת לרדת לחקר האמת לא נמצאו סתירות מהותיות בין עדותה לעדותו של צד ג' בעניינים מהותיים וזאת אף לגרסת אליהו עצמה.

20. יוליה דוחה את טענותיה של אליהו לפיהן היא מנסה "לחלץ" את צד ג' ממאסר. לטענתה, אין ומעולם לא היה לה עניין בכך אלא בטובתה תוך שיתוף פעולה וגילוי האמת.

הצד השלישי-איימן

21. איימן חוזר על טענותיה של קרנית ומוסיף, כי דין ההודעה נגדו להידחות על הסף, באשר מחד גיסא לא הובאו ראיות כבדות משקל ומאידך גיסא לא עמדה אליהו בנטל הראיה והשכנוע המוטלים עליה כדי להביא ראיות ולסתור את הקביעה של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין זהותו של בנוהג ברכב באותה עת, זאת בניגוד לטענותיה של אליהו בדיונים המקדמיים כי ברשותה ראיות של ממש.

22. לטענתו של איימן, ראיותיה של אליהו התבססו והושתתו בעיקר על העדות שלו ושל יוליה בניסיון ש"אולי" משהו ישתנה בחקירתם בפני בית המשפט, דבר שלא צלח.

דיון

23. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות מורה, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם.

סעיף 42 א (ג) לפקודת הראיות מורה כדלקמן –

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42 א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

בע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' מסעוד ויחיאל ממן, פ"ד כט (1) 208, 218 (להלן: "עניין מ.ל.ט") נפסק, כי רשות בית המשפט להביא ראיות לסתור תינתן במשורה משמעות הדברים היא שעל המבקש להביא ראיות לסתור להציג בפני בית המשפט טעמים מיוחדים וראיות חדשות אשר לא היו לפני כן בדיון הפלילי (ר' עניין מ.ל.ט בעמ' 218).

עוד נקבע בפסיקה, כי מקום בו פסק הדין הפלילי מבוסס על הודאת הנתבע, יש לראות את העובדות בכתב האישום המתוקן כמוכחות והן יהוו את ה"ממצאים" שבפסק הדין, וזאת על אף שהנתבע הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת עסקת טיעון (ראה: ת"א(נצ') 92/08 עז' אבו שקארה נ' כלל בע"מ ואח'(2001); ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327 (1987))

24. בענייננו, על אף שניתנה לאליהו רשות להביא ראיות לסתור את הקביעות בפסק-הדין הפלילי כאמור בהחלטתי מיום 14.03.12 הרי שזו לא הציגה בפניי כל ראיה חדשה אשר לא הוצגה בהליך הפלילי.

בין אם משקלו של פסק הדין הפלילי הוא "כראיה לכאורה" כטענת אליהו ובין אם לפסק הדין הפלילי משקל סגולי "מיוחד" כטענת קרנית הרי שלמעט העלאת ספקולציות לפיהן, היה זה איימן שנהג ברכב, לא הביאה אליהו שמץ של ראיה להוכחת טענתה זו. כל הראיות שהוגשו מטעם אליהו הן אותן הראיות והעדויות שניגבו במסגרתו של התיק הפלילי אשר קבע, כי יוליה נהגה ברכב בעת התאונה. ודוק! בפסיקה נקבע, כי להוכחת כוונת מרמה דרושות ראיות כבדות משקל (ראה: רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 להחלטתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין 12.4.2011); ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986). ואולם, אלה לא הובאו בפניי.

25. לא זאת אף זו, לאחרונה נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון מפי כבוד השופט י' עמית, ע"א 9096/11 קרנית נ' אבראהים מוסטפא ג'בארין (ניתן ביום 10.07.12), כי כאשר הרכב המעורב בתאונה ידוע והוא מבוטח בביטוח חובה, נטל ההוכחה לגבי זהות הנהג מוטל על המבטחת הטוענת, כי נהג ברכב אדם שלא היה ברשותו רישיון נהיגה בתוקף בעת התאונה, ולא על קרנית. עוד נקבע שם, כי משכפות המאזניים לגבי זהות הנהג מעויינות, חובת הפיצוי תחול על המבטחת ולא על קרנית:

"ההלכה הפסוקה שבה והבהירה כי תפקידה של קרנית הוא שיורי לתפקידה של חברת הביטוח המסחרית, בהיותה רשת בטחון לאותו נפגע שאין באפשרותו לתבוע פיצויים מהנהג-הפוגע וחברת הביטוח שגבתה את הפרמיה עבור הביטוח (עניין שרה קורן, בפסקאות 13-12 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין; ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821, בפסקה 15 לפסק דינו של השופט ברק (1986) (להלן: עניין פחימה)). פרשנות לפיה קרנית תהיה ברירת המחדל במצב שבו לא הוכחה זהות הנהג, למרות שהרכב המעורב בתאונה מבוטח בביטוח חובה, תאפשר למבטחות לצרף את קרנית כנתבעת בכל תביעה בה שהה ברכב הפוגע יותר מאדם אחד, ותחייב את קרנית להוכיח במאזן הסתברויות בכל אחד מהמצבים האלו את זהותו של הנהג. תוצאה כזו סותרת את אופיה השיורי של קרנית, וחוטאת לתכלית החקיקתית של סעיף 12 לחוק הפלת"ד. על דרך ההיקש לעניין פחימה, שם נקבע כי על מבטח המכונית, ולא על קרנית, לשאת בסיכון של סטיית הנוהג מההיתר הראשוני, כך גם במקרה בו הרכב הפוגע מבוטח, הרי ששאלת זהותו של הנהג ברכב המבוטח נופלת ל"תחום המשיכה" של המבטח ולא "לתחום המשיכה" של קרנית.

לכך יש להוסיף גם את החזקה לפיה מי שנוהג ברכב נוהג ברשות הבעלים (ע"א 31/85 בדיר נ' לסה, פ"ד מג(2) 81, פסקה 4 לפסק דינו של השופט מלץ (1989)). המבטחות לא הביאו ולו ראשית ראיה לסתור חזקה זו. בהיעדר ראיה לסתור, יש להניח כי נימר התיר את השימוש ברכב למי שהיה בעל רשיון נהיגה, קרי, לקאסם. זאת, מכוח ההנחה כי היעדר הרישיון הוא חריג למקרה הביטוח, ובשל כך חובת הראיה היא על המבטחת (השוו ע"א 304/10 ח'מיס נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 4 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ([פורסם בנבו], 13.9.2010) (להלן: עניין ח'מיס)).

דומה כי זו התמונה המצטיירת גם מפסיקתן של הערכאות הדיוניות, אשר שבו וקבעו כי בהיעדר מחלוקת כי הרכב היה מבוטח אצל חברת ביטוח ידועה, אין להעביר את האחריות לקרנית, אף אם זהות הנהג הפוגע אינה ידועה (ראו לדוגמה, ת"א (ב"ש) 727/80 טובול נ' רשות הנמלים בישראל, פסקה 8 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין ([פורסם בנבו], 14.7.1991); ע"א (י-ם) 11444/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מפארג'ה ([פורסם בנבו], 15.5.2008); תא (חי') 220/96 מריסאת נ' עוף טנא בע"מ, פסקה י"ז לפסק דינו של השופט י' גריל ([פורסם בנבו], 20.6.2004))".

26. במקרה שבפניי, נכונים הדברים על אחת כמה וכמה, שכן להבדיל מע"א 9096/11 בו כפות המאזניים לגבי זהות הנהג היו מעויינות, התרשמתי בענייננו, בהתאם לראיות שהונחו בפניי ולאחר שמיעת העדויות, כי התאונה ארעה בעת שיוליה היא זו שנהגה ברכב, כטענתה, וכי איימן, בן זוגה דאז, ישב לצידה.

הנני נותן אמון מלא בעדותם של יוליה ואיימן בפניי זאת חרף הסתירות שנתגלו בעדויותיהם. הלכה פסוקה היא, כי סתירות כאלה מצביעות דווקא על טעות אנושית ואינן מטילות דופי במהימנותו של העד (ראה: ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 393 , 404 ). טבעי הוא כי עד ישכח פרטים ויתבלבל במועדים, במיוחד באשר מתן עדותם בפניי הינה בחלוף כשלוש וחצי שנים מאז התאונה, דווקא זיכרון מופלג של פרטים לאחר שחלף זמן בין התרחשות האירועים ובין מתן העדות יכול להצביע על עדות שקר (ע"פ 950/80 משה כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 568). ויודגש! הסתירות עליהן הצביעה אליהו בסיכומיה אינן נוגעות לסיפור הגרעיני של התאונה ובמיוחד ביחס לזהות הנהג במועד התאונה זאת אף לגרסתה של אליהו וכאמור בסיכומיה:

"עדויותיהם של יוליה ואיימן, שהיו בני זוג בעת התאונה, בפני כב' ביהמ"ש, היו מתואמות בכל הקשור לסיפור הגרעיני של התאונה ובמיוחד ביחס לזהות הנהג במועד התאונה. אלא שבעניינים אחרים התגלו סתירות של ממש בין עדותה של יוליה לבין עדותו של איימן, וכן בין עדות כל אחד מהם בפני כב' ביהמ"ש לבין עדותם במשטרה".

הסבר הגיוני נוסף לסתירות, שאינן נוגעות כאמור לזהות הנהג, טמון בכך שבסופו של יום

הורשעה יוליה בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה ברשלנות, סיכון חיים וגרימת נזק

לאדם ונהיגה בלתי סבירה ואילו איימן הורשע בסיוע להפקרה אחרי פגיעה כך שאין ספק

שהשניים נמלטו ממקום התאונה מבלי להגיש עזרה לתובעת, עובדה אותה ניסו להסתיר

מהמשטרה.

27 . כאמור בכתב סיכומיה של קרנית ואף לטענת אליהו (עמ' 45 לפרוט',שורות 10-9) החשש להחלפת נהגים הועלה זה מכבר על ידי המשטרה טרם הגשת כתבי האישום כנגד יוליה ואיימן. אלא שזו לא חסכה מאמצים ומשאבים על מנת לגלות את האמת, בין היתר, על ידי בידודם זה מזו במעצר תקופה ממושכת, חקירות רבות החוזרות על עצמן, שיחזור התאונה, עימות ביניהם ושימוש במדובבים. ברם, על אף כל אלה לא שינתה יוליה את גרסתה ולפיה, היא זו שנהגה ברכב בעת התאונה.

28. בכל שבע הודעותיה של יוליה במשטרה העידה יוליה, כי היא זו שנהגה ברכב (נ/2, נ/3, נ/4, נ/5, נ/6, נ/7 ו-נ/8) זאת על אף שהחוקרים הטיחו בפניה את החומרה הרבה של המעשים המיוחסים לה ואת העונש הכבד של 7 שנות מאסר העלול להיגזר עליה אם תורשע בגרימת התאונה ובהפקרת התובעת, דבקה יוליה בגרסתה, כי היא הנהגת ואף חזרה על כך בפני המדובבת שהוכנסה אל תא המעצר בו שהתה וכן בעדותה בפניי:

"ש. עברתי על העדויות שלך במשטרה, 7 הוגשו היום והבחנתי שבכולם החל מהדברים הראשונים שנזכרים בדו"ח שצירפת לתצהירך, חוזר דבר אחד ברור, את נהגת בעת התאונה שארעה ביום 1.1.09.

ת. נכון מאוד.

ש. ראיתי גם שהשוטרים עצרו אותך.

ת. נכון.

ש. כמה ימים היית במעצר.

ת. 30 יום.

ש. בתיק המשטרה הכניסו מדובבת לתא המעצר שלך.

ת. נכון.

ש. כמו כן, המדובבת מאשרת שגם לה מסרת את אותה גרסה שאת נהגת בזמן התאונה.

ת. אני אמרתי רק את האמת, אני נהגתי בזמן התאונה.

ש. בעדות שלך מיום 7.1.09 שעה 13:50 (נ/7), השוטרים הבהירו לך שבגין העבירה שבה הם חושדים בך של פגע וברח, אם את נהגת את צפויה לעונש של עד 7 שנות מאסר.

ת. כן, הבהירו לי וזה היה ברור לי" (עמ' 32 לפרוט', שורות 17-3).

29. עוד אומר, כי אין בעובדה שבמקרה קודם לפני התאונה, בשנת 2008, החליפה יוליה חבר של איימן בנהיגה כדי לפעול לחובתה, שכן במקרה הקודם וכאמור בדוח פעולה נ/9, יוליה סיפרה מיד לשוטר שעצר אותם, מיוזמתה, שלא היא נהגה ברכב וכי הסיבה שעברה לשבת ליד כיסא הנהג הייתה בכפייה:

"לשאלתי את הנהגת אם היא שתתה אלכוהול היא השיבה שלא היא נהגה והתחילה לבכות בהיסטריה ... הנהגת מסרה שבזמן שהתחלנו לעצור את הרכב לא היא נהגה אלא בעל הרכב יאסר חאלדי ואולצה במהירות להתחלף עם חאלדי" (נ/9).

להלן עדותה של יוליה בפניי אודות המקרה הקודם:

"ש. מה קרה באותו אירוע.

ת. היינו אני ואיימן ועוד חבר שלו חזרנו מחתונה וחבר שלו נהג שמו יאסר חאלדי ואז באמצע הנהיגה יאסר ראה שוטרים והוא דחף אותי בכוח לעלות להגה ובשביל לא לאבד את החיים שלי עליתי להגה.

ש. שוטר אמר לכם לעצור.

ת. כן, הוא התחיל להשתולל עם הרכב.

ש. שוטר אמר לו לעצור, אם הוא היה ממשיך לנהוג השוטר היה עוצר אותו, אז איפה יש פה את האלמנט של איבוד החיים.

ת. כי כאשר יאסר ראה את השוטר, הוא פשוט עזב את ההגה, הרכב היה באמצע הכביש ואם לא הייתי תופסת את ההגה הייתה סכנה לחיי ואיך שהשוטר עצר אותנו אני מיד אמרתי לו מה קרה שקודם נהג יאסר ואחר כך אני החלפתי אותו וזה היה בכוח" עמ' 29 לפרוט', שורות 15-5).

דווקא ממקרה זה ניתן ללמוד, כי אין יוליה מוכנה לקחת על עצמה את האשמה עבור אחרים.

סוף דבר

30. משלא מצאתי, כי עלה בידי אליהו להוכיח, על-פי הנטל שמוטל עליה, כי היה זה איימן שנהג ברכב הפוגע אני קובע כי מי שנהג ברכב בעת התאונה היא יוליה.

אשר על כן, הריני מקבל את התביעה ככל שהיא נוגעת לעניין אחריותה של אליהו בפיצוי התובעת ומורה על דחיית התביעה כנגד קרנית ומימלא על דחיית ההודעה של קרנית כנגד הצד השלישי.

31. בהתחשב בכל הנסיבות, הריני מחייב את הנתבעת 2 כבר עתה, בהוצאות ובשכ"ט ב"כ של קרנית בסך של 15,000 ₪ וכן בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד של הצד השלישי והנתבעת 1 בסך של 5,000 ₪ לכל אחד.

אני קובע את התיק להמשך דיון ליום 14.10.12 בשעה 10:00.

המזכירות תמציא העתק לצדדים ותזמנם בהתאם.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ב, 10 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.