מונחת בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי ו/או שימוש לרעה בהליכי משפט, וכן בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

רקע וטענות הצדדים

1. ביום 24.3.09 הוגשה התביעה דנן. על פי כותרתה, הנתבע הינו עזבון המנוח ארוגי שבתאי, ת"ז 48861538 (להלן: "המנוח"). בכתב התביעה נטען, כי התובע הלווה למנוח, בשני מועדים שונים, סך כולל של 24,000 ₪. להבטחת השבת ההלוואה, מסר המנוח לתובע שני שיקים: האחד על סך 4,000 ₪ ז"פ 1.4.02, והשני, על סך 20,000 ₪ ז"פ 1.5.03.

התובע טוען, כי למרות פניותיו להשבת הכספים, ביקש המנוח ארכות, ועל יסוד מערכת היחסים בין הצדדים, הסכים להמתין, ולא לפעול לגביית ההלוואה. דא עקא, על פי כתב התביעה, חודשיים לפני הגשת התביעה, נודע לתובע, כי המנוח נפטר. התובע פנה למשפחת המנוח, בדרישה להשבת הכספים, אולם נדחה, ומכאן התביעה.

לאחר שנשלחו מספר התראות לתובע בגין חוסר מעש, ביום 4.9.09, נמחקה התביעה מחוסר מעש.

2. ביום 12.10.09 ביקש התובע להורות על ביטול המחיקה מחוסר מעש, וליתן פסק דין בהעדר הגנה. מבקשה זו, ומבקשות נוספות שהגיש התובע, עולה כי התובע עשה מאמצים למסור את כתב התביעה באמצעות אחד מילדי המנוח או אשתו. מספר בקשות שכאלה נדחו, עד שביום 3.3.11, לאחר שהתובע טען כי פעל בשקידה לקידום הטיפול בתיק, ובין הצליח לקבל לידיו עותק של צו הירושה, בוטלה מחיקת התיק מחוסר מעש.

סמוך לאחר החייאת התובענה, ביום 20.3.11, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה כך שהנתבעים יהיו: רוני נחום, רוחמה גולן, ויורם רוגי, אשר הינם יורשי המנוח ארוגי שבתאי, בהתאם לצו הירושה. הבקשה הוגשה על סמך צו הירושה שצורף לה. כתב התביעה תוקן כמבוקש ביום 10.4.11, וכלל תיקון יחיד, הנוגע לזהות הנתבעים, כך שפורטו יורשי המנוח, על פי צו הירושה, כנתבעים.

3. ביום 17.5.11 הוגשה בקשת רשות להתגונן מטעם המבקשים. כבר עתה יצויין, כי בבקשה זו לא הועלתה כל טענה ביחס להתיישנות התביעה, והצדדים אינם חלוקים על כך.

לדיון שנקבע בבר"ל, ליום 3.1.12, לא התייצב איש מטעם המבקשים, ועל כן ניתן כנגדם פסק דין בהעדר התייצבות.

4. ביום 5.4.12 הגישו המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבותם. גם בבקשה זו, לא העלו כל טענה לעניין התיישנות ו/או שיהוי.

בהתאם למצוות התקנות, נדרשו המבקשים להמציא את הבקשה למשיב לשם קבלת תגובה ותשובה. לא הוגשה כל תגובה לבקשה, ואף לא צורף אישור מסירה, המצביע כי הבקשה לביטול פסק הדין נמסרה לידי המשיב כדין, ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 8.4.12. משכך, הלכה למעשה, נותר פסק הדין על כנו.

5. ביום 5.7.12 הוגשה בקשה נוספת לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות, ועיכוב הליכי הוצאה לפועל. בבקשה זו, עלתה לראשונה, טענת ההתיישנות. לאחר קבלת הבהרות מטעם המבקשים ביחס לבקשה הקודמת המפורטת לעיל, וכן לאחר קבלת תגובה ותשובה, נקבע דיון בבקשה לביטול פסק הדין.

במסגרת הדיון קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, בדבר ביטול פסק הדין בכפוף לתשלום הוצאות, ואלה נפסקו על ידי בית המשפט בהחלטה מיום 14.11.12.

במקביל ובהסכמה, הופנו הצדדים להליך של גישור אשר לא צלח, אולם הושגה הסכמה בדבר מתן רשות להתגונן מפני התביעה, ובהתאם ניתנה החלטת בית המשפט מיום 27.1.13. על פי ההחלטה, התביעה הועברה לפסים של תביעה בס"ד מהיר, והתצהיר התומך בבר"ל הפך לכתב ההגנה.

כמו כן, שולמו למשיב ההוצאות, כפי שנפסקו, כתנאי לביטול פסק הדין.

המשיב פעל והגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ביום 26.2.13, ואף צירף רשימת מסמכים, על מנת להתאים את כתב התביעה להליך בס"ד מהיר.

המבקשים עתרו למתן ארכה מטעמם להמצאת המסמכים, בהסכמת המשיב.

תחת הגשת המסמכים, הוגשה ביום 17.4.13 הבקשה דנן, לעניין סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, ולחילופין ביקשו המבקשים להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 10.4.11, המתירה הגשת כתב תביעה מתוקן.

6. המבקשים טוענים כי המשיב דמם במשך שבע שנים ויותר, לא דרש את פרעון ההלוואה ואף לא הציג את ההמחאות שניתנו לו, לפרעון.

לטענתם, התביעה הומצאה לידיהם רק בחלוף תשע שנים מיום היווצרות העילה, בהתחשב בכך שעל פי זמן פרעון ההמחאות שנמסרו לידי המשיב, מועד פרעונה של ההמחאה הראשונה הינו ביום 1.4.02. לטענתם, לא השתכללה התביעה כל עוד לא בוצעה לידיהם מסירה כדין, וזו, כאמור, בוצעה רק בחלוף למעלה משבע שנים.

המשיב לא השכיל להצביע על מאמצים שעשה על מנת לזהות את היורשים במועד.

כמו כן, תיקון כתב התביעה, אשר מכוחו צורפו המבקשים לתביעה נעשה אף הוא בחלוף תקופת ההתיישנות.

בנוסף ולחילופין, טוענים המבקשים, כי המשיב המתין והשתהה עם הגשת התביעה במכוון, עד לאחר מות המנוח, ובכך השתנה מצבם של המבקשים לרעה.

7. המשיב טוען, כי יש לדחות את הבקשה, בראש ובראשונה, מאחר והיא אינה עומדת בתנאי סעיף 3 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, שכן הטענה לא נטענה בהזדמנות הראשונה, דהיינו במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהגישו המבקשים. ודוק, בקשת הרשות להתגונן הוגשה לאחר שכתב התביעה תוקן.

מעבר לכך, טוען המשיב כי אין בסיס לטענת המבקשים כי התביעה לא השתכללה עד להמצאתה לידיהם. עוד מוסיף המשיב וטוען, כי פעל ללא לאות לאיתור המבקשים, בין היתר על ידי הפעלת בלש פרטי. כתב התביעה המקורי נמסר לרעיית המבקש 3 עוד ביום 20.7.09, אלא שהמבקשים עשו כל שיכלו, על מנת שלא לקבל את כתב התביעה לידיהם.

כמו כן, מדגיש המשיב, כי המבקשים אינם בעל דין חדש, שכן הם חליפיו של המנוח בלבד, ואין למשיב עילת תביעה עצמאית כנגדם.

המשיב מדקדק ומציין, כי המועד המוקדם ביותר המצויין על גבי אחת מן ההמחאות הוא 1.4.02 כאשר התביעה הוגשה ביום 22.3.09, דהיינו בתוך תקופת שבע השנים. מכל מקום, לטענתו, המועד המצויין על ההמחאות איננו מועד פרעונן, אלא מועד נתינת ההלוואה, והשיקים ניתנו כבטחון בלבד. אלא שהלכה למעשה, עילת התביעה התגבשה במועד שבו נודע למשיב על פטירת המנוח, שאז הבין כי אפסו הסיכויים להשבת ההלוואה, אלא אם כן ידרוש השבתה. המשיב מפנה לעובדה, כי המנוח, אשר היה ידידו, נפטר באופן פתאומי, בתאונת דרכים קטלנית, ועל כן לא ברורה הטענה כי המשיב השתהה במכוון, לא הגיש את התביעה, והמתין עד לאחר מות המנוח, על מנת לשנות מצבם של המבקשים לרעה.

8. המבקשים השיבו לתגובת המשיב, וטענו עוד, כי אין מקום לאפשר את הטענה כי עילת התביעה נודעה למשיב רק במועד מאוחר יותר, שכן מדובר בטענה הסותרת את הנטען בכתב התביעה. כמו כן, המשיב לא התנגד לטענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, דהיינו במסגרת תגובתו לבקשה לביטול פסק הדין, לא טען אז כי הטענה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, ואף בדיון שהתקיים בעניין זה, לא העלה המשיב התנגדותו זו. שתיקתו מהווה הסכמה מכללא להעלאת טענת ההתיישנות.

המצב המשפטי

9. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע כדלקמן:

"אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".

סעיף 3 הנ"ל מהווה מחסום דיוני להעלאת טענת ההתיישנות בכך שקובע, כי אם לא הועלתה הטענה בהזדמנות הראשונה, לא יוכל הנתבע להעלותה. הפסיקה עמדה על הרציונל המונח בבסיס מחסום זה, והדגישה כי מטרת סעיף 3 לחוק, הינה למנוע הליכי סרק, כך שיתנהלו הליכים משפטיים ממושכים בתביעות, שלמעשה, התיישנו, ובסופו של דבר, רק בתום ההליך או בשלב מתקדם אחר, יעלה הנתבע טענת התיישנות, אשר תייתר את התביעה כולה (ראה ע"א 630/90, רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ"ד מה(5), 365).

כמו כן, אופייה של טענת ההתיישנות הינו דיוני ולא מהותי. משמע, מעמדה "חלש" יחסית, ואיננו שווה ערך לטענת הגנה מהותית. אמנם, זכותו של נתבע שלא יתנהל כנגדו הליך משפטי שהתיישן, אולם על מנת לאזן בין מעמדה האמור של טענת ההתיישנות, אל מול זכותו זו של הנתבע, נקבע החסם האמור בסעיף 3 לחוק.

בנוסף, הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות מאזנת בין האינטרס של התובע, לשמור על שערי בית המשפט פתוחים בפניו, זאת כחלק מזכות הגישה לערכאות, לבין אינטרס הנתבע לחסום את הדרך מן התובע, מקום בו זכותו התיישנה (ראה ע"א (ת"א) 3029/03, בן עמי נ' תדיראן מערכות אלקטרוניות בע"מ, פסק דינו של כב' הנשיא (בדימוס) גורן, בהסכמת השופטים ורדי ורונן, מיום 22.2.06).

בהתאם לסעיף 3 הנ"ל, ועל יסוד הנימוקים העומדים מאחוריו כמפורט לעיל, נקבע כי על הנתבע להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.

10. על פי הפסיקה, ככלל, מועד הגשת כתב הגנה ייחשב כהזדמנות הראשונה להעלות טענת התיישנות, שכן ברוב המקרים זהו כתב הטענות הראשון, המוגש לתיק בית המשפט, על ידי הנתבע. יחד עם זאת, הכירה הפסיקה במקרים שבהם ההזדמנות הראשונה היתה מוקדמת לכתב ההגנה, זאת מקום שבו התנהלו בין הצדדים הליכים מקדמיים, אשר במסגרתם ניתן היה לצפות שהנתבע יעלה את הטענה.

מכל מקום, כאמור, בהיותה של טענת ההתיישנות טענת הגנה דיונית, נקבע כי אי העלאתה בהזדמנות הראשונה, תמנע מן הנתבע להעלותה בהמשך.

מן הכלל אל הפרט

11. המבקשים החמיצו שתי הזדמנויות להעלות את טענת ההתיישנות. כך, לא נטענה הטענה במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהגישו. ויודגש, בקשת הרשות להתגונן הוגשה לאחר שכתב התביעה תוקן. למרות זאת, כאמור, לא נטענה טענת ההתיישנות, ואף לא הועלתה כל טענה ביחס לסוגיית תיקון כתב התביעה, שבמסגרתו נוספו המבקשים לתביעה, כיורשי המנוח.

כך גם לא הועלתה הטענה במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה על ידי המבקשים ביום 5.4.12. בקשה זו נסובה סביב טענת המבקשים לביטול פסק הדין מחובת הצדק, בהעדר המצאה של הזימון לדיון, לא נטען בה דבר לעניין ההתיישנות ואף לא לעניין תיקון כתב התביעה.

לראשונה, הועלתה הטענה במסגרת הבקשה הנוספת לביטול פסק הדין, שהוגשה על ידי המבקשים ביום 5.7.12.

לא יכולה להתעורר מחלוקת שהעלאת הטענה בעיתוי זה, עומדת בסתירה להוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות. המבקשים לא העלו טענה זו במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהגישו, אשר היתה, ללא ספק, ההזדמנות הראשונה לשטוח טענה זו, וכך אף לא העלו הטענה במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין שהגישו, לאחר שניתן כנגדם פסק דין בהעדר התייצבות.

12. טענת המבקשים, כי המשיב לא הגיב לטענה, במסגרת התגובה לבקשה הנוספת לביטול פסק הדין, ובהעדר תגובה יש ללמוד על הסכמה מטעמו, לוקה בבלבול היוצרות. חוק ההתיישנות יוצר את מחסום "ההזדמנות הראשונה". אלא שהחובה להעלות הטענה בהזדמנות הראשונה מוטלת על כתפי המבקש – הנתבע, ואין לראות בסעיף 3 כמטיל חובה על הצד שכנגד ליתן מענה לטענה זו בהזדמנות הראשונה. חובה שכזו אינה נכללת בחוק ההתיישנות. מחסום "ההזדמנות הראשונה" מונח בדרכם של המבקשים, כנתבעים, ולא בדרכו של המשיב, כתובע.

13. האם העובדה כי המשיב נמנע מלטעון את הטענה לעניין סעיף 3 לחוק ההתיישנות במסגרת תגובתו לביטול פסק הדין, מונעת ממנו להעלותה כעת, במסגרת דיון בבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות? האם הימנעותו מלעשות כן, מצביעה על הסכמתו להעלאת הטענה, כעת? סבורני, כי במקרה דנן, התשובה לכך שלילית.

ראשית יצויין כי מחסום ההזדמנות הראשונה קבוע בחוק, ועל כן לא ניתן להתגבר עליו על נקלה, ורק משום שהצד שכנגד לא העלה התנגדות לטענה, ודאי שעה שמדובר בתגובה לבקשה לביטול פסק דין מחובת הצדק.

כאמור, הבקשה לביטול פסק הדין הושתתה בעיקרה על טענה לביטול מחובת הצדק, בהעדר זימון כדין לדיון. אמנם המבקשים העלו אף טענות הנוגעות לביטול מתוקף שיקול דעתו של ביהמ"ש, אולם שבו וציינו כי העדר ההתייצבות נבע מאי זימון כדין, ועל כן יש לבטל את פסק הדין, בראש ובראשונה, מחובת הצדק. בהתאם, תגובת המשיב התייחסה בעיקר לטענה זו, אם כי ניתן מענה לגופה של טענת ההתיישנות, אשר הועלתה כחלק מטענות ההגנה, במסגרת ביטול מתוקף שיקול דעתו של ביהמ"ש.

בדיון שהתקיים בבקשה לביטול פסק הדין הושגה הסכמה בין הצדדים בדבר ביטולו של פסק הדין, ועניין ההתיישנות כלל לא נדון לגופו.

כעת, משהוגשה בקשה לסילוק על הסף, הגיש המשיב את תגובתו המפורטת, וטען, בין היתר, כי הבקשה עומדת בסתירה להוראות סעיף 3 לחוק. לדידי, תגובתו של המשיב לבקשה לסילוק על הסף מהווה את העיתוי המתאים והראוי להעלאת מכלול טענותיו לעניין ההתיישנות, ובכלל זה הטענה לעניין סעיף 3 לחוק.

משכך, יש לקבוע כי המבקשים לא העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, ועל כן, בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק, החמיצו את האפשרות להעלותה. לא ניתן לאפשר להם להעלותה כעת, שעה שלא עשו כן במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהגישו, ואף לא במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה מטעמם.

14. לכאורה מייתרת מסקנה זו את הצורך להידרש ליתר טענות המבקשים. מעבר לנצרך, ולשם השלמת התמונה, יאמר אף זאת: אין מחלוקת בין הצדדים, כי התביעה המקורית הוגשה טרם שחלפו 7 שנים מיום מועד הפרעון של ההמחאה המוקדמת מבין השתיים, בהן אוחז המשיב. התביעה הוגשה בחלוף כ – 6 שנים ו – 11 חודשים מהמועד כאמור, דהיינו, בתוך תקופת ההתיישנות.

יתרה מכך, אמנם המשיב אוחז בשתי המחאות שניתנו לו, לטענתו, להבטחת השבת כספי הלוואה שהעניק למנוח. יחד עם זאת, אין המדובר בתביעה שיטרית, והתביעה לא נולדה כבקשה לביצוע שטר בהוצל"פ. למעשה, מדובר בתביעה חוזית. מאחר והשטרות אינם מהווים את עילת התביעה, אלא צויינו ע"י המשיב כחלק ממסכת העובדות לתמיכה בטענת מתן ההלוואה, הרי שאין מקום להסיק כי עילת התביעה נולדה ביום הפרעון המצויין על גבי ההמחאות.

המשיב טען, כי בינו לבין המנוח שררו יחסי ידידות ואמון, במסגרתם הוענקה ההלוואה, ובהתבסס עליהם, ניתנו למנוח ארכות חוזרות ונשנות לפרוע את ההלוואה. המבקשים מודים ומציינים, כי אביהם המנוח נפטר בנסיבות טרגיות ופתאומיות: תאונת דרכים. מכאן, כי אין כל ממש בטענת המבקשים, לפיה המשיב, בכוונת מכוון, המתין עם הגשת התביעה עד למות אביהם, על מנת להביא לשינוי לרעה במצבם של המבקשים. העובדה כי מדובר בנסיבות מוות פתאומיות ובלתי צפויות, שומטת את הקרקע מן הטענה, כי המשיב המתין והחריש, עד מותו של המנוח, והכל במטרה להביא לשינוי לרעה במצבם של המבקשים.

יתרה מכך, יחסי הידידות הנטענים בין המנוח לתובע מחד, יחד עם הנסיבות הפתאומיות הכרוכות במות המנוח, אף תומכים בטענת המשיב, כי המועד שבו נולדה עילת התביעה כנגד המנוח ועזבונו אינו המועד המצויין על ההמחאות, אלא מועד הפטירה, בו התגבשה "ההפרה", שכן אז הבין כי ככל הנראה לא יכובד הסכם ההלוואה על ידי משפחת המנוח, והוא לא יזכה להשבת הכסף, ללא הגשת התביעה, והכל כתוצאה מכך שידידו המנוח נפטר, ומשפחתו אינה מכירה בחוב.

בנקודה זו יצויין, כי שני הצדדים לא טרחו לתמוך הבקשה והתגובות בתצהיר. הקביעה לעניין מועד היווצרות עילת התביעה מושתתת על טענות עובדתיות, ובהעדר תצהיר, לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה. יחד עם זאת, נוכח המפורט לעיל, ובעיקר בשים לב לנסיבות הפטירה הפתאומיות של המנוח, אין מקום לדחות כבר עתה את טענת המשיב ביחס למועד היווצרות העילה, ולמצער, יש לקבוע כי טענה זו תוכרע לאחר שמיעת מכלול הראיות בתיק.

15. כמו כן, לא ברורה טענת המבקשים ביחס ל"השתכללות" התביעה רק עם מסירתה לידיהם, שהרי אין ספק, כי מירוץ ההתיישנות נעצר עם הגשת תביעה.

16. אשר לטענת השיהוי, הרי שלה נפקות ראייתית בעיקרה. מכל מקום, בהעדר תצהיר לתמיכה בבקשה ובתגובות לה, לא ניתן לקבוע כבר עתה כי מדובר במקרה שבו זנח המשיב את תביעתו, או במקרה שבו הורע מצבם של המבקשים כתוצאה מן השיהוי, והדברים מתחדדים נוכח העובדה כי המבקשים צורפו כצדדים לתביעה רק מכח היותם יורשים, ובעקבות מותו הפתאומי של אביהם בתאונת דרכים. נוכח האמור לעיל (סעיף 14 הנ"ל) לעניין חוסר הטעם בטענה זו של המבקשים, כי מצבם השתנה לרעה נוכח השתהות המשיב בהגשת התביעה, נראה כי יש לדחות טענה זו.

17. אשר לבקשה להאריך את המועד להגיש ערעור על ההחלטה מיום 10.4.11, במסגרתה תוקן כתב התביעה:

בהתאם לתקנה 38 לתקנות סד"א, בעת פטירת בעל דין רשאי בית המשפט להורות על צירוף חליפו לתביעה. מדובר בתקנה טכנית במהותה, המאפשרת תיקון כתבי טענות כתוצאה מפטירת בעל דין, כך שבמקומו יבוא חליפו. אין עסקינן בהקמת עילת תביעה עצמאית כנגד החליף, אלא אך ורק כנגזרת ממעמדו כיורש. יצויין, כי אף המשיב עצמו, ציין בכתבי טענותיו, כי אין לו עילת תביעה עצמאית כנגד המבקשים, וכי כל תביעתו כנגדם נובעת מהיותם יורשיו של המנוח. דהיינו, עסקינן בהחלטה הנוגעת למישורים הפרוצדוראליים של ההליך.

בנוסף, המבקשים לא טענו דבר לעניין החלטה זו, לאורך כל ניהול ההליכים עד עתה, למרות שמאז התיקון האמור הוגשה מטעמם בקשת רשות להתגונן, ואף בקשה לביטול פסק דין.

בבקשתם דנן, לא התייחסו המבקשים למחדלם זה, ולא הצביעו על כל טעם המצדיק את הארכת המועד, ו/או את העובדה כי לא העלו כל טענה ביחס לתיקון כתב התביעה עד עתה. כמו כן, כאמור, לא צורף כל תצהיר מטעמם לבקשה ולתשובה. משכך, ואף בשים לב לאופיה הפרוצדוראלי של ההחלטה בדבר התיקון, הבקשה להארכת המועד נדחית.

סוף דבר, הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות ולהארכת המועד, נדחית.

נוכח המפורט בסיפת סעיף 13 לעיל, מצאתי לנכון להורות כי הוצאות הבקשה יושתו וישולמו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ג, 11 יולי 2013, בהעדר הצדדים.