1. לפני תביעה כספית לתשלום סך של 4,000,000 ₪ בגין הפרה נטענת של התחייבויות הנתבע כלפי התובעים.
2. התובע 1, מר גד חיטרון (להלן: "חיטרון"), הינו איש עסקים והנתבעת 2, גדקס בע"מ, הינה חברה בשליטתו. התובע 3, מר אלון קצף (להלן: "קצף"), אף הוא איש עסקים, התובעת 4 הינה חברה שבשליטתו והתובעת 5 היא כמפורט בסעיף 4 להלן. הנתבע, מר עדי טלר (להלן: "טלר") הינו רואה חשבון.
3. על פי המתואר בכתב התביעה, בשנת 2000 חברו יחד מר חיטרון ומר קצף והקימו באמצעות התובעות 2 ו-4 חברה חדשה בשם דיוידשילד סוכנות לביטוח חיים (2000) בע"מ (להלן: "דיוידשילד"), העוסקת במתן שירותי בטוח רפואי לישראלים השוהים בחו"ל ומתמחה, בין היתר, במתן שירות זה לישראלים הנמצאים בחו"ל לפרקי זמן ארוכים (relocation). מיום היווסדה של דיוידשילד משמש מר קצף מנכ"ל החברה ומר חיטרון משמש יו"ר הדירקטוריון שלה. הנתבע, רואה חשבון במקצועו, עבד בתפקיד מנהל הכספים של דיוידשילד ולימים מונה גם כמנהל מערכת המיכון, המחשוב ומערכות המידע שלה.
4. בסוף שנת 2006 פנה הנתבע אל התובעים 1 ו-3 והציע להם להקים חברה חדשה שכל עיסוקה יהיה פיתוח ומכירת תוכנה לחברות ביטוחי בריאות כמו גם מתן שירותי תמיכה שוטפים לחברות אלה. בתום משא ומתן בין הצדדים הוחלט כי לצורך המיזם החדש ייעשה שימוש ב"חברת מדף" שהיתה בבעלות התובעים ששמהD.S.G ווב אפליקשיין בע"מ (D.S.G - David Shild Group) (להלן: "DSG" או "החברה").
5. על פי הנטען בכתב התביעה, חיטרון, אלון וטלר ערכו ביניהם הסכם מייסדים לפיו 20% מהון המניות המונפק של החברה יהיו בבעלות הנתבע, הנתבע ישמש מנכ"ל החברה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים ויהיה זכאי למנות דירקטור אחד לחברה. עוד בהסכם, נאסר על הצדדים להתחרות בפעילותה של החברה, או לעסוק בפיתוח תוכנה לביטוח בריאות, כל עוד הם מחזיקים מניות בחברה ובמשך 3 שנים לאחר מכן.
6. יסודה של החברה ותחילת פעילותה התבססו על תכנית עסקית שכתב הנתבע. על פי התכנית העסקית, הציבו הצדדים יעד אסטרטגי לחברה שכלל התקשרות עם חברת כלל-בריאות בע"מ (להלן: "כלל-בריאות") כלקוח ראשון של החברה. הנתבע, כמנכ"ל החברה, פתח במשא ומתן עם כלל במטרה לגבש עסקה לרכישת התוכנה על ידי כלל, אולם בסיומו של תהליך, עסקה כזו לא גובשה ולא יצאה אל הפועל. תחת זאת, הנתבע הקים חברה עצמאית שעיסוקה בפיתוח תוכנה לביטוח בריאות, באמצעותה התקשר עם כלל בעסקה שמהותה זהה למהות עסקה שניסה לגבש בין כלל לבין D.S.G. בסמוך לאחר מכן, הודיע הנתבע לתובע 3 על כוונתו להתפטר מתפקידיו בדיוידשילד ובD.S.G ולצאת לדרך עצמאית וחדשה ב"חברה משלו".
7. על יסוד האמור, הגישו התובעים תובענה זו במסגרתה הם טוענים כי הנתבע מעל בתפקידו ובאמון שניתן בו תוך הפרת כל התחייבויותיו כלפי התובעים וכלפי החברה. נטען כי הנתבע הפר את התחייבותו לכהן כמנכ"ל החברה לתקופה של 3 שנים לפחות; הפר את התחייבותו שלא להתחרות בעסקי החברה; הפר את חובת האמון המוטלת עליו כנושא משרה בחברה וניצל הזדמנות עסקית של החברה בעודו מנהל משא ומתן בשם החברה ועבורה. עוד נטען כי הנתבע הפר את הוראות חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, עת עשה שימוש בלתי מורשה ולצרכיו הפרטיים בסודותיה המסחריים של החברה והתערב באופן בלתי הוגן בעסקיה. כמו כן נטען לעשיית עושר ולא במשפט.
8. התובעים טוענים כי במעשיו, גרם הנתבע לפגיעה קשה בפעילותה של החברה ולאבדן הכנסותיה הצפויות בסכומים שלא ישוערו. לצרכי אגרה העמידו התובעים את סכום התביעה על 4,000,000 ₪. לחילופין, טענו כי עליו לשלם לידיהם את הרווחים שעשה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בנוסף, עתרו התובעים לצו מניעה קבוע נגד הנתבע האוסר עליו להתחרות בעסקיה של החברה למשך 3 שנים לפחות, אולם בהמשך ההליך זנחו תביעתם זו.
9. בהגנתו, טוען הנתבע כי הסכם המייסדים שעליו סומכים התובעים את תביעתם, הינו טיוטה שלא נחתמה ואינה מחייבת את הצדדים. לטענתו, התובעים מעולם לא ראו בהסכם זה הסכם מחייב, לא קיימו אותו ולא הקצו לנתבע מניות על פיו.
10. לשיטתו של הנתבע תפקידו בדיוידשילד הסתכם בהיותו מנהל הכספים של החברה. כל פועלו בתחום המיכון והמחשוב של דיוידשילד נעשה ביוזמתו בלבד, על סמך ידע אישי קודם ומתוך כוונה לקדם את תפקידו כמנהל כספים בדיוידשילד. ממילא, כך הוא טוען, לא קיבל מדיוידשילד כל הכשרה מקצועית בתחום או שכר, לבד משכרו כמנהל הכספים של דיוידשילד ועל כן לשיטתו הוא אינו מחויב כלפי התובעים.
11. הנתבע טוען כי הוא פעל על דעת עצמו בלבד כאשר ניסה להכניס תוכן לחברת DSG, אשר היתה חברה בלתי פעילה במשך שנים. הוא החל לכנות את עצמו "מנכ"ל DSG" מתוך תקווה לקדם את המיזם, אך מעולם לא מונה להיות מנכ"ל החברה באופן פורמלי. הנתבע הכחיש שניהל משא ומתן על כלל מטעם החברה וטען כי השתתף בפגישה אחת בלבד שלאחריה התברר כי לא תיתכן עסקה עם כלל. בהמשך, הנתבע ניסה, על דעת עצמו וביוזמתו האישית, לחדש את המשא ומתן מול כלל-בריאות, אך ניסיון זה נכשל. הנתבע מכחיש כי גזל מהתובעים הזדמנות עסקית כלשהי, שכן לטענתו הצעת התובעים לכלל-בריאות נדחתה על ידי כלל-בריאות ולא היה סיכוי לקדם עסקה כלשהי בין הצדדים.
12. עוד הוא טוען, כי החלטתו להקים עסק עצמאי התקבלה לאחר שנואש מלחכות לקיום הבטחותיהם של התובעים וחתימת ההסכם עמו ומשאיבד את אמונו בהם.

לאחר שנודע לכלל-בריאות כי הנתבע פנה לדרך חדשה, היא פנתה אליו מיוזמתה והציעה לרכוש ממנו את שירותי תוכנה. לטענתו, התוכנה שמפתחת החברה החדשה שהקים – טלדאר – שונה באופן מהותי מהתוכנה שאליה מתייחסים התובעים בתביעתם ופותחה בהתאם לדרישות הספציפיות של כלל.

1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלת הפרת האמון על ידי הנתבע וחבירתו בסופו של יום לכלל-בריאות, תחת עסקה שלא יצאה אל הפועל בין DSG לכלל. כך, בישיבת יום 16/05/10 ניסחו הצדדים בהסכמה את השאלה שבמחלוקת ביניהם והיא "האם יש חובת נאמנות של הנתבע למי מן התובעים והאם חובה זו הופרה" (עמ' 10 בפרוטוקול מיום 16/05/10). כמו כן, הוסכם על מינוי מומחה, מתחום הנדסת התוכנה, אשר יבדוק את המוצר אשר פיתח הנתבע עבור התובעים אל מול המוצר שהוא מפתח עבור כלל-בריאות, במטרה לבחון האם שני המוצרים הם תוכנות לניהול חברת ביטוח בריאות, מה השוני בין שני המוצרים והאם מדובר בשוני מהותי מבחינת הלקוח (פרוטוקול מיום 21/10/10).

על חובת האמון

1. הדין הישראלי הכיר בקיומה של חובת אמון כללית אשר חלה כל אימת שמתקיימים יחסי כוח או כפיפות של פרט אחד כלפי משנהו. בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 278 (1984) קבע כב' השופט ברק כך:

"עקרון האמון הוא בעל תחולה רחבה. הוא חל בכל מקום שבו נתונים לאחד כוח ושליטה על זולתו ... רשימת המצבים, בהם קיימים יחסי אמון, אינה סגורה, והריהם מתקיימים "במגוון רב של יחסים משפטיים" (ע"א 793/76, המ' 506/78 [3], בעמ' 557- השופט י' כהן).

אחד מאותם יחסים משפטיים הוא זה הקיים בין המנהל לבין החברה. המנהל שולט בחברה. הוא מנהל את ענייניה כלפי פנים וכלפי חוץ. כל אלה מחייבים, כי בצד הכוח תעמוד אחריות, שכן כוח ללא אחריות סופו שרירות.

חובת האמון היא חובה כללית, המוטלת על בעל הכוח. משמעותה של חובה זו היא, כי בעל הכוח חייב לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו. זהו עיקרון כללי הטמון בשיטתנו, והפעלתו הלכה למעשה מחייבת קונקרטיזאציה".

1. ד"ר א. חביב-סגל ז"ל התייחסה בספרה דיני חברות 491 (2007) (להלן: "חביב-סגל") לחובת האמון כפתרון לבעיית הנציג ומחלקת אותה לשלוש חובות מרכזיות: הראשונה - חובת נאמנות, המחייבת את בעל הכוח לנהוג בנאמנות כלפי מי שנתון למרותו; השניה - חובת זהירות, המחייבת את בעל הכוח שלא להתרשל ולנקוט זהירות סבירה בעודו מטפל בענייניו של הפרט האחר; ולבסוף - חובת הגילוי, שעניינה חיוב בעל הכוח לגלות לפרט המצוי בשליטתו כל מידע רלוונטי ומהותי עבורו.
2. חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") אימץ את ההגדרה המסורתית של חובת הנאמנות וקבע בסעיף 254(א) שבו את הדברים הבאים:

"נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה –

1. יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;
2. יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;
3. יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;
4. יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה".
5. ביחס לתוכנה של חובת האמונים החלה על נושאי משרה בחברה, ובהתייחסו לדירקטור בחברה, קבע כב' השופט ברק בע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 332-333 (2003) את הדברים הבאים:

"חובת האמונים משמעותה כי הדירקטור חייב לפעול כאשר לנגד עיניו עומד האינטרס של החברה ולא אינטרס אישי. על הדירקטור לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו (ראו פרשת קוסוי [9], בעמ' 278). ביסוד חובה זו עומד כוחו של הדירקטור, אשר חברותו בדירקטוריון מעניקה לו שליטה על רכושו של אחר (החברה). קיים חשש – המבוסס על ניסיון החיים – כי הכוח ינוצל לרעה ("בעיית הנציג"; ראו א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א) [38], בעמ' 283). כדי למנוע ניצול לרעה זה הוכרה חובת האמונים, שמטרתה להגן על החברה. חובת אמונים זו גבוהה היא מחובת תום-הלב (האובייקטיבית) המוטלת על כל אדם בישראל בבצעו פעולות משפטיות (סעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)). חובת תום-הלב (האובייקטיבית) קובעת רמת התנהגות בין שני צדדים, אשר כל אחד מהם דואג לאינטרס העצמי שלו. מטרת החובה להביא לידי כך שבהגנה על האינטרס האישי יפעלו הצדדים בהגינות, לעומת זאת חובת האמונים קובעת רמת התנהגות בין דירקטור לחברה, כאשר הדירקטור צריך להעמיד בראש דאגותיו את אינטרס החברה ולא את האינטרס האישי שלו. חובת האמונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה. חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה והוא אינטרס החברה (ראו א' ברק שיקול דעת שיפוטי [39], בעמ' 495). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

"תום-הלב אינו מניח 'מידת חסידות'... תום-הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום-הלב מעקרון הנאמנות (החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור)..." (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון [27], בעמ' 279).

אכן, אם מטרתו של עקרון תום-הלב הינה למנוע 'אדם לאדם – זאב' ולהבטיח 'אדם לאדם – אדם', הרי מטרתה של חובת האמונים להבטיח 'אדם לאדם – מלאך' ".

1. הביטוי המסורתי של חובת האמונים מצוי באיסור על ניצול הזדמנות עסקית של החברה על ידי נושא משרה בה. בהתייחס לאיסור זה כותבת המלומדת יהודית קורן "דוקטרינת ההזדמנות העסקית – אמצעי להגנת עסקיה של חברה" הפרקליט מה(ב) 350, 353 (להלן: "קורן"), את הדברים הבאים:

"כמי שפועל פעולות ומקבל החלטות בנושאים בעלי חשיבות לחברה, לנושא המשרה, מטבע הדברים, יש גישה למידע נרחב וסודי הקשור בחברה; החברה, אשר תהיה מעוניינת בתפקודו המקצועי והיעיל של נושא-המשרה שלה, תעמיד לרשותו קשרים והזדמנויות השייכים לה ותאפשר לו נגישות למידע, הדרוש לו לצורך מילוי תפקידו.

כתוצאה מכך, נחשף נושא-המשרה להזדמנויות אשר לחברה עשוי להיות ענין בהן, ולעיתים – להזדמנויות אשר לנושא-המשרה עצמו עשוי להיות בהן ענין, לתועלתו האישית".

1. קורן מתייחסת במאמרה ל"דגם העובדות האופייני" למצבים של הפרת האיסור על ניצול הזדמנות עסקית לפיו:

"נושא המשרה מזהה את ההזדמנות, בודק אותה, מנהל משא ומתן בקשר אליה ומחליט ליטול לעצמו את ההזדמנות. בשלב הבא הוא מתחיל בהכנות לניצול ההזדמנות, מתפטר מתפקידו, מקים עסק אשר מתחרה בעיסקה של החברה, שבה שימש קודם לכן כנושא משרה ומפתח את ההזדמנות לכלל עסק ריווחי" (קורן, 354).

1. אשר לטענה אפשרית של נתבע לפיה ממילא הצד השלישי לא היה מעוניין בקיום עסקה עם החברה ובהתייחס לדין האנגלי, כתבה המלומדת חביב-סגל בספרה את הדברים הבאים:

"... בקונטקסט של חובת הנאמנות, שבו בתי המשפט והדגישו כי המנהל מפר את חובת הנאמנות שלו כלפי החברה, כל אימת שהוא מציב עצמו במצב של ניגוד עניינים, וגם כאשר לא נגרם לחברה כל נזק כתוצאה מהתעשרותו העצמית. סוגיה זו שבה והתעוררה בקונטקסט של שימוש פרטי של המנהל בהזדמנות עסקית אשר הגיעה לידיעתו במהלך תפקידו בחברה ... אז, באופן טבעי, בדיעבד, מצטרפים צדדים שלישיים אשר בחרו להוציא את ההזדמנות העסקית אל הפועל לצידו של המנהל הנתבע, ומציגים גרסת הגנה משותפת שלפיה, ממילא לא רצו בהתקשרות עם החברה עצמה, כך שלא נגרם לאחרונה כל נזק ... הטענה שלפיה, ממילא צד ג' לא היה מעוניין בביצועה של העסקה עם החברה עצמה, לא תתקבל כהגנה תקפה מפני אחריות של המנהל בהפרת חובת הנאמנות" (חביב-סגל, 506-507).

1. הנזק העלול להיגרם לחברה כתוצאה מנטילת הזדמנות עסקית על ידי מי שחב לה חובת נאמנות הוא כפול: ראשית, שאיפתו של נושא המשרה ליטול לעצמו הזדמנות עסקית של החברה תעמיד אותו במצב של ניגוד עניינים ויתכן אף שיקבל החלטות עבור החברה הנגועות בשיקולים זרים. שנית, עצם נטילת ההזדמנות העסקית, שוללת מהחברה את האפשרות להפיק רווחים עתידיים (קורן, 354). עם זאת, בהקשר של חובת הנאמנות, אין חובה להראות קיומו של נזק לחברה. כאשר מופרת חובת הנאמנות וכאשר מנהל מעמיד את עצמו במצב של ניגוד עניינים, כי אז "נקבע שווי הסנקציה בהתאם לרווח האישי שהפיק המנהל מן הפעולה, ולא בהתאם לנזק שנגרם לחברה" (חביב-סגל, 506).

מעמדו של הנתבע בחברה ושאלת קיומה של חובת נאמנות מצד הנתבע כלפי התובעים –

1. חוק החברות קובע קיומה של חובת נאמנות מצד נושא משרה כלפי החברה ומגדיר בסעיף 1 שבו מיהו נושא משרה:

"נושא משרה - מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן דירקטור, או מנהל הכפוף במישרין למנהל הכללי".

1. לשיטתם של התובעים, הנתבע כיהן בתפקיד מנכ"ל החברה ולכל הפחות היה מנהל עסקים ראשי או מנהל הכפוף במישרין למנהל הכללי, ועל כן הינו נושא משרה החב חובת אמונים לחברה.
2. התובעים צרפו לכתב תביעתם מסמך שלשיטתם מהווה חוזה מחייב בינם לבין הנתבע, נספח א' בכתב התביעה. על פי המסמך, הסכימו ביניהם הצדדים – חיטרון, קצף וטלר, להקים חברה חדשה שעיסוקה בפיתוח תכנה בתחום ביטוח הבריאות ומתן שירותי פיתוח ותמיכה על בסיס הפלטפורמה המשפטית הקיימת של חברת DSG. במסגרת החוזה לכאורה הוסכם, בין היתר, על חלוקת מניות החברה בין הצדדים כך שלחיטרון יוקצו כ-37% מהון המניות המונפק ו-2 מניות הנהלה, לקצף יוקצו כ-37% מהון המניות המונפק ו-2 מניות הנהלה ולטלר יוקצו כ-20% מהון המניות המונפק ומניית הנהלה אחת. מניית הנהלה מקנה למחזיקה את הזכות למנות דירקטור לחברה. עוד על פי המסמך, מונה הנתבע להיות מנכ"ל החברה לתקופה של 3 שנים.
3. כמנכ"ל החברה, חלה על הנתבע חובת אמונים כלפי החברה ואולי אף כלפי אחרים. אולם הנתבע טוען כי הוא לא מונה להיות מנכ"ל החברה וכי ההסכם שעליו סומכים התובעים את טענתם הוא טיוטה שלא נחתמה ואינה מחייבת איש מן הצדדים.
4. עיון במסמך מעלה כי מדובר במסמך לא חתום, שחסרים בו פרטים ומסומנות עליו הערות ותיקונים בכתב יד. על פניו נראה המסמך כטיוטה. מר קצף נחקר ביחס לעניין זה ואישר בעדותו כי מדובר בטיוטה אחת מיני רבות שהוחלפו בין הצדדים במסגרת המשא ומתן. לדבריו, אין מדובר בגרסה אחרונה של ההסכם וקיימת גם גרסה מאוחרת יותר שלא אותרה על ידו (עמ' 44 בפרוטוקול מיום 16/05/12).
5. על אף העובדה שהמסמך שהוצג הינו טיוטה שהוחלפה במהלך משא ומתן, אין מחלוקת כי היתה הסכמה ביחס למינויו של הנתבע למנכ"ל החברה. הנתבע נחקר על כך ואישר בעדותו כי בתחילת שנת 2007 הוסכם כי הוא ישמש מנכ"ל DSG (עמ' 169, ש' 10-12 בפרוטוקול).
6. מעדותו של הנתבע עולה, והתובעים אינם חולקים על כך, כי הנתבע הוא שיזם את הקמת החברה. מעבר לכך, הנתבע הוא שעמד מאחורי הפעילות העסקית של החברה. הוא הכין תכנית עסקית שעל בסיסה פעלה החברה, הוא ניהל את העובדים, דאג לקבלת תקציבים ולפי ניסוחו פעל על דעת עצמו "כדי להכניס תוכן לתובעת 5" (סעיף 97 בתצהירו).
7. הנתבע צרף לתצהירו הודעת דואר אלקטרוני ששלח למר קצף ביום 31/10/2007 (נספח 5 לתצהיר). להודעה זו צורפו פרוטוקולים של חברת DSG , אשר על פי לשון ההודעה "מתייחסים להסכמות שהיו בעל פה". כעולה מעדותו של הנתבע, מדובר בפרוטוקולים אשר נוסחו על ידו ואשר אכן שיקפו את ההסכמות שבין הצדדים (עמ' 167 ש' 11-12, עמ' 169 ש' 17- עמ' 170, עמ' 168 ש' 16-17 בפרוטוקול).

על פי פרוטוקול מס' 001/2007 מונה הנתבע למנכ"ל החברה לתקופה של 3 שנים.

פרוטוקול דומה, הנושא גם הוא את המספר 001/2007, צורף כנספח ב' לתצהירו של מר קצף. אין מדובר במסמך זהה, אולם שני המסמכים מתיימרים לסכם ישיבת דירקטוריון שהתקיימה ביום 10/01/2007. בכתב טענותיו טען הנתבע בהתייחס לנספח ב' בתצהירו של מר קצף כי ישיבת הדירקטוריון שאותה מתיימר הפרוטוקול לתעד, לא התקיימה מעולם והוא אינו משקף מציאות כלשהי (סעיפים 72-73 בתצהירו). עוד הוא טען כי מדובר במסמך שנתחם לצורך הגשת התביעה וכי הוא נושא תאריך "מפוברק", ברמזו לרמאות מצד התובעים.

בחקירתו, התברר כי הנתבע עצמו הוא שרשם את התאריך המאוחר על הפרוטוקולים (עמ' 169 ש' 13 – עמ' 170 ש' 8 בפרוטוקול, עמ' 172 ש' 24- עמ' 173 ש' 1 בפרוטוקול), וזאת מטעמי מיסוי (עמ' 174 ש' 14-15 בפרוטוקול).

1. נוסף לפרוטוקולים המשקפים את הסכמת הצדדים למנות את הנתבע למנכ"ל החברה ולפועלו של הנתבע בחברה כפי שתואר, מן הראיות עולה כי הנתבע גם הציג עצמו כמנכ"ל החברה בפני צדדים שלישיים. כך, הנתבע, שהיה מעורב בהליכי המשא ומתן עם כלל, פנה ביוזמתו אל מנכ"ל "כלל בריאות", בעל-פה ובכתב, במטרה לקדם את עסקת הרכישה של התוכנה. בפנייתו, הנתבע הציג עצמו בפני מנכ"ל כלל כמנכ"ל DSG (נספח ז' לתצהירו של מר קצף). גם על גבי מסמך המחאת התחייבויות מדיוידשילד לDSG- חתם הנתבע כמנכ"ל החברה (ת/5).
2. בהתייחסו לפנייה בכתב שעשה למנכ"ל כלל (נספח ז' בתצהיר קצף) טען הנתבע כי עשה פנייה זו על דעת עצמו, ללא שקיבל רשות לכך, ועשה כן רק על מנת להרשים את מנכ"ל כלל (סעיף 137 בתצהיר). אינני מקבל טענה זו. בניגוד לכתוב בתצהירו, בחקירתו הנגדית אמר הנתבע כי המכתב נשלח בידיעתם ובאישורם של חיטרון וקצף, לדבריו: "המכתב הזה הובא בפני האדונים חיטרון ואלון קצף, אישרו אותו, הסתכלו עליו, ראו אותו והסכמנו לשלוח אותו as is" (עמ' 178 ש' 13-15 בפרוטוקול). מכאן אני למד כי עובדת היותו של הנתבע מנכ"ל התובעת והצגתו ככזה כלפי צדדים שלישים לא נעשתה על דעת עצמו בלבד, אלא בידיעתם, הסכמתם ואישורם של התובעים.
3. לכך יש להוסיף את עדותו של ראובן ברקן לפיה, תפקידו היה לעזור לנתבע "לבנות" את החברה ולשמש לו מעין "מנטור". לדבריו, "הוא (טלר) היה המנכ"ל של DSG ... אני הייתי צריך לעזור לו לבנות את החברה, זה מה שעשינו" (עמ' 95 ש' 2-5 בפרוטוקול). "אני הייתי המנטור של המנכ"ל. אני צריך להביא אותו למצב שהוא יודע לקחת את העסק הזה קדימה" (עמ' 100 ש' 19-20 בפרוטוקול).
4. בנוסף, בכתב תביעה שהגיש הנתבע כנגד הנתבעת 5 לבית הדין האזורי לעבודה (מוצג ת/4), כותב הנתבע כי עבד בשני תפקידים במקביל: הן כמנהל הכספים בדיוידשילד והן כמנכ"ל הנתבעת 5 (סעיף 8 ב- ת/4).
5. כל אלה תומכים במסקנה כי על אף שהסכם המייסדים לא נחתם פורמאלית על ידי הצדדים לו, הרי שבפועל הנתבע שימש מנכ"ל בתובעת 5.

סבורני כי גם לפי שיטת הנתבע, אשר טען במסגרת ההליך כאן כי הוא אינו מנכ"ל החברה, הרי שלאור תיאורו את התפקיד אותו ביצע בחברה ניתן לומר כי לכל הפחות הוא שימש מנהל עסקים ראשי בחברה ועל כן, בכל מקרה, הוא עונה להגדרת נושא משרה החב חובת אמונים כלפי החברה.

1. בדרך כלל, חובת האמון שחב בה נושא משרה, תהא כלפי החברה בלבד ולא כלפי בעלי מניותיה. אולם, הפסיקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות יכולות לקום חובות אמון גם כלפי בעל מניות ספציפי, מקום שבו מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת המקימה חובה כזו "בין על בסיס הסכמי, בין על רקע יחסי שליחות, בין על רקע נסיבות אחרות שמהן עולה כי המנהלים בהתנהגותם נטלו אחריות כאמור, או מקום ששורת הצדק ועקרונות תום-לב כלליים מחייבים כי תקום אחריות כזו" (ע"א 741/01 קוט נ' עיזבון ישעיהו איתן ז"ל, פ"ד נז(4) 171, 182 (2003)).
2. דומני כי בענייננו, מעבר להיות הנתבע נושא משרה בתובעת 5, הוא גם שימש שלוח של החברה ושל שותפיו, התובעים 1 ו-3, במשא ומתן מול כלל. כך, מעבר לחובת האמונים החלה על הנתבע מכוח היותו נושא משרה בתובעת 5, הוא חב בחובת אמון גם כלפי התובעים 1 ו-3 מכוח יחסי שליחות.
3. אשר לתובעות 2 ו-4, מדובר בחברות המצויות בשליטתם של התובעים 1 ו-3 בהתאמה. מעבר לעובדת היותן בעלות מניות בחברה לא התקיים כל קשר מיוחד, על בסיס הסכמי או על בסיס יחסי שליחות, בינן לבין הנתבע ועל כן לא מצאתי לנכון לקבוע כי הנתבע חב חובת אמון כלפיהן.

האם הנתבע הפר את חובת האמונים

1. אין מחלוקת כי הנתבע פנה לראובן קפלן, מנכ"ל כלל בריאות, במהלך קיץ 2008, על מנת לחדש את המו"מ לרכישת התוכנה (סעיף 165 בתצהירו), זאת בשמה של החברה ועבורה. במועד זה עדיין כיהן כמנכ"ל החברה ואף פנה למר קפלן בתוארו ככזה בהצעה כתובה בשם החברה מיום 26/08/2008 (נספח ז' לתצהירו של מר קצף). עוד אין מחלוקת, כי בסופו של תהליך, התקשרה כלל בריאות בהסכם לרכישת תוכנה עם הנתבע ועם חברה חדשה שהקים "טלדאר תוכנה בע"מ" (להלן: "טלדאר"). כאן נשאלת השאלה האם בהתקשרות זו הפר הנתבע את חובת האמונים החלה עליו.
2. כעולה מכתב הטענות שהגיש הנתבע בבית הדין האזורי לעבודה, הנתבע סיים את עבודתו בחברה ביום 23/11/2008 (סעיף 10 בת/4). ממילא, עד למועד זה כיהן כנושא משרה בחברה וחב לה חובת אמונים.
3. ביום 05/10/2008, בעודו מכהן כמנכ"ל DSG, הקים הנתבע את חברת טלדאר (נספח ח' לתצהירו של מר קצף) מתוך כוונה להגשים את מטרות חברת DSG באמצעות החברה החדשה. כך תאר את הדברים בעדותו:

"כשהחלטתי שאני עוזב, הלכתי והחלטתי על צעדי הבאים, להקים חברה ולעשות את מה שהחלטתי ורציתי לעשות עם אלון וגד מתחילת הדרך ולא הסתייע" (עמ' 162 ש' 27- עמ' 163 ש' 2 בפרוטוקול) (ההדגשה אינה במקור – א.י.).

מן האמור אני למד כי מטרתו של הנתבע בהקימו את החברה החדשה, היתה לממש את המטרות שלשמן חבר מלכתחילה לחיטרון ולקצף בהקימם את DSG, דהיינו – להקים חברה מתחרה. בהקימו את טלדאר בעודו מכהן כנושא משרה בDSG, הנתבע העמיד את עצמו במצב של ניגוד עניינים מובנה ובתחרות עם עסקי החברה, דבר אשר אינו מתיישב עם חובת האמונים שהוא חב לDSG כנושא משרה בה ולשותפיו חיטרון וקצף.

1. לא זו אף זו, זיכרון הדברים שבין הנתבע וטלדאר מצד אחד וכלל-בריאות מצד שני, נחתם ביום 07/10/2008 (סעיף 29 בתצהיר ראובן קפלן, עמ' 235 ש' 16-17 בפרוטוקול) כאשר עוד קודם לכן נוהלו שיחות משא ומתן בין הנתבע לבין מר קפלן ביחס לעיקרי העסקה (סעיפים 24-29 בתצהיר ראובן קפלן). חוזה מפורט המסכם את פרטי העסקה נחתם ביום 20/11/2008 (סעיף 30 בתצהיר ראובן קפלן), כל זאת בזמן שעדיין מתקיימים בין הנתבע לחברה יחסי עובד-מעביד, אשר על פי שיטתו נמשכו עד ליום 23/11/2008 (סעיף 10 בת/4).
2. מדבריו של הנתבע אמנם עולה כי הוא החליט לעזוב את DSG ורק לאחר מכן הקים את טלדאר, אולם לבד מעדותו אין ראיה המעידה על כך שגילה את כוונתו לחברה או למי משותפיו עובר להקמת טלדאר או לחבירתו לכלל-בריאות.

הנתבע טען כי הודיע לתובעים בעל-פה על סיום עבודתו בספטמבר 2008 וביום 10/10/2008 עשה כן בכתב (סעיף 190 בתצהירו). התובעים הכחישו את הטענה שנמסרה להם הודעה על התפטרותו של הנתבע במהלך חודש ספטמבר ואילו ביום 10/10/2008, המועד שבו נמסרה הודעת העזיבה הפורמלית, כבר נחתם זיכרון הדברים עם כלל-בריאות.

1. הנתבע אמנם טען כי יחסיו על כלל-בריאות נוצרו רק לאחר שבחר להקים "עסק עצמאי" וכי כלל-בריאות היא שפנתה אליו מיוזמתה לאחר שנודע לה על כוונתו זו (סעיף 42 בכתב ההגנה). בתצהירו כתב הנתבע כי שיחותיו עם כלל נולדו רק לאחר שהחליט לצאת לעצמאות "ולהקים עסק עצמאי שיציע פתרונות תוכנה בתחום הביטוח" (סעיף 168 בתצהיר הנתבע). אולם מעדותו של מר קפלן מתקבל רושם שונה במקצת. לפיו, הנתבע הוא זה שביקש "לקחת על עצמו את האתגר הכרוך בפרויקט" של מציאת פתרון תוכנה שיתאים לניהול חברת ביטוח בריאות (סעיף 27 בתצהיר קפלן). בתצהירו מתאר מר קפלן את השיחות שניהל עם הנתבע כבר במהלך המחצית השניה של חודש ספטמבר 2008 (עמ' 218 ש' 5-12 בפרוטוקול), במסגרתן "נוצרה הבנה" לפיה הנתבע יקים חברה שתפעל כקבלן מול כלל-בריאות לצורך ביצוע הפרויקט (סעיף 28 בתצהיר קפלן).

בחקירתו הנגדית אישר הנתבע את העובדה כי במהלך סוף ספטמבר - תחילת אוקטובר, כבר ניהל משא ומתן עם חברת כלל-בריאות ביחס לאפשרות שיעבוד איתם באופן אישי (עמ' 163 ש' 14-16 בפרוטוקול).

1. מכאן אני למד כי בניגוד לסד הזמנים שאותו תאר תחילה הנתבע, לא מדובר היה בתהליך שבו תחילה עזב את החברה, הקים חברה עצמאית ונעתר לפנייתה של כלל בריאות אליו לאחר מכן, כי אם במשא ומתן שהתנהל בין הנתבע לבין כלל-בריאות עוד במהלך עבודתו וכהונתו כנושא משרה בDSG . משא ומתן שבמהלכו הנתבע כלכל את צעדיו והחליט על הקמת חברה מתחרה לDSG תוך שהוא מעמיד את עצמו בניגוד עניינים עם החברה שבה הוא מכהן.
2. הנתבע אינו מתמודד בסיכומיו עם טענת התובעים בדבר ניגוד עניינים שיצר על ידי הקמת טלדאר ותחרות עם עסקי החברה. הגנתו מפני טענת הפרת חובת האמונים מתרכזת בטענה שבזמנים הרלוונטיים – דהיינו בחודשים אוגוסט - ספטמבר 2008, לא היתה לתובעים "הזדמנות עסקית רלוונטית" ועל כן לשיטתו לא נוצלה הזדמנות עסקית שכזו.
3. כאמור, מלכתחילה מי שפנה אל התובעים ויזם את הקמתה של חברת תוכנה שתספק פתרונות מחשוב לשוק הביטוח בדגש על תחום הבריאות - היה הנתבע. הנתבע ערך תכנית עסקית עבור החברה החדשה - DSG (נספח ג' לתצהירו של מר קצף) במסגרתה כלל תחת הכותרת "הזדמנויות עסקיות" התקשרות עם חברת כלל-בריאות. בעמ' 6 בתוכנית העסקית כתב הנתבע כך:

"כלל בריאות – החברה עומדת לפני רכישת/הקמת מערכת. הביקורת החיובית לגבי המערכת הקיימת בDS תהווה את כרטיס הביקור הטוב ביותר למכירת מערכת ביטוח בריאות המתאימה במקרה זה לכלל כמו כפפה ליד."

כלומר, על פי התכנית העסקית שכתב הנתבע, לא זו בלבד שהוא היה סבור כי התקשרות עם כלל-בריאות מהווה הזדמנות עסקית עבור החברה, אלא שהיה סבור כי הזדמנות זו מתאימה לכלל "כמו כפפה ליד" וצפה בחיוב את היתכנות העסקה עמה. כך, בעמ' 19 בתוכנית העסקית, אשר מפרט את תחזית ההכנסות של החברה, החברה היחידה המוזכרת בשמה היא חברת כלל-בריאות, ללמדך כי הנתבע צפה והסתמך על עסקה עם כלל-בריאות - והרי זו הזדמנות עסקית.

1. בעניין זה העיד מטעם התובעים מר משה שטאובר, מי ששימש מנכ"ל כלל-בריאות עד נובמבר 2007. בעדותו תאר מר שטאובר את התרשמותו החיובית מהמערכת של חברת דיוידשילד, שעל בסיסה נבנתה המערכת של DSG, ואת רצונו לרכוש את התוכנה עבור כלל-בריאות. שטאובר בדק את התוכנה באמצעות שלושה אנשי מקצוע ובהסתמך על חוות דעתם הגיע למסקנה כי בשינויים מסוימים המערכת תתאים לכלל-בריאות (עמ' 8 שורה 17 – עמ' 9 שורה 2 בפרוטוקול; עמ' 11 ש' 20-23 בפרוטוקול). לדבריו של שטאובר, בסופו של דבר העסקה לא יצאה לפועל בגלל העלות ולאור סיום תפקידו בכלל-בריאות (עמ' 11 שורות 5-15 בפרוטוקול).
2. הנתבע טען כי עדותו של שטאובר אינה רלוונטית מאחר ועניינה באירועים שקרו כשנה לפני האירועים המצויים בלב המחלוקת כאן וממילא במועד הרלוונטי שטאובר לא שימש כמנכ"ל אלא מחליפו, מר ראובן קפלן, אשר כלל לא היה מעוניין בעסקה עם התובעים. אינני מקבל טענה זו.
3. ראשית, הנתבע עצמו סבר כי קיימת הזדמנות עסקית להתקשרות עם כלל בריאות בסמוך לפני עזיבתו את החברה. מסקנה זו עולה ברורות מהפניות שביצע בעל-פה ובכתב למנכ"ל המכהן מר קפלן במהלך חודש אוגוסט 2008, בנוגע לקידומה של העסקה עם DSG (סעיפים 132-135 לתצהירו של הנתבע וכן נספח ז' לתצהירו של מר קצף). די בעובדה שפנייתו של הנתבע למר קפלן נעשתה בשם החברה ועבורה כחלק ממשא ומתן לקידום עסקה אפשרית עמה על מנת לקבוע כי התקשרותו עם כלל-בריאות בסמוך לאחר מכן, באמצעות חברה אחרת שהקים - היא משום ניצול הזדמנות עסקית של החברה.
4. שנית, במבחן התוצאה, כלל-בריאות התקשרה עם הנתבע וטלדאר בהסכם שמספק לה פתרון תוכנה דומה לזה שביקשה למכור לה DSG. DSG ביקשה למכור לכלל-בריאות מוצר שטרם פותח - תוכנה אשר נסמכת על התוכנה שהיתה קיימת בדיוידשילד תוך התאמתה לצרכי הלקוח, דהיינו התאמתה לצרכיה של כלל-בריאות. שטאובר העיד כי פתרון זה תאם את צרכיה של כלל-בריאות. חיזוק לעדותו מצוי במייל שנשלח למנכ"ל כלל-ביט, מר גיל ים, בו צוין ביחס למערכת של דיוידשילד כי "הנכס שרלוונטי לנו כרגע לא קיים, קיים על הנייר ... המערכת הקיימת היא נכס אפליקטיבי שבשילוב עם הידע שלנו יכול להיות פרויקט מוצלח מאוד, עם השקעה יחסית מעטה מצידנו לאור הניסיון שיש מההפקה ומאליס" (נספח א' לתצהירו של גיל ים). עוד באותו מייל תוארה ההתרשמות החיובית מהנתבע וצוין כי "נראה שתפישת הפתרון האפליקטיבי הוא נכס ראוי ביותר שנמצא במוחו של עדי בלבד, האיש חכם ומבין אפליקציה". כלומר, המשא ומתן בין כלל בריאות לחברה לא התנהל ביחס למוצר מוגמר וספציפי, כי אם ביחס לתוכנה שתפותח בהתאמה לצרכי הלקוח תוך הסתמכות על הידע והניסיון של הנתבע. בסופו של יום, זה המוצר שאותו רכשה כלל-בריאות, אך כאמור היא רכשה אותו מהנתבע באופן פרטי.
5. בנקודה זו אדגיש כי בעיני אין משמעות לעובדה ששתי התוכנות אינן זהות ודי בכך שמדובר בתוכנות דומות המספקות פתרון ניהולי לחברת ביטוחי בריאות - כדי לקבוע כי נוצלה הזדמנות עסקית של החברה.
6. אוסיף עוד, כי בהחלטה עקרונית שניתנה לאחרונה במחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, תנ"ג (ת"א) 20136-09-12 ביטון נ' פאנגאיה נדל"ן בע"מ (לא פורסם, 21/10/2013), סקרה כב' השופטת דניה קרת-מאיר את עמדת הפסיקה האנגלית בעניין ניצול הזדמנות עסקית של חברה, אשר אומצה גם בקנדה ובאוסרליה, ממנה עולה כי החובה שלא לנצל הזדמנות עסקית של החברה חלה על מי שחב לה חובת אמון ללא כל קשר לשאלה האם היתה לחברה היכולת לבצע את העסקה בעצמה. באותו עניין דחה דירקטוריון חברה הצעה לביצוע עסקת מקרקעין מן הטעם שלא היתה לחברה יכולת כלכלית לעמוד בהתחייבויות הנובעות מביצועה. לאחר דחיית ההצעה, רכשו מנכ"ל החברה ויו"ר הדירקטוריון חברת מדף לצורך ביצוע העסקה באופן פרטי. בעקבות הדברים הוגשה על ידי בעל מניות מיעוט בחברה בקשה לאישור תביעה נגזרת. בהחלטה המאשרת את הבקשה קבעה כב' השופטת קרת-מאיר את הדברים הבאים המתאימים גם לענייננו (בעמ' 32 בהחלטה):

"... יש להחיל הגדרה רחבה באשר לקיומה של הזדמנות עסקית. די בהיות העסקה קרובה במהותה לעסקי החברה הנדונה כדי להוות הזדמנות עסקית שעל נושא משרה להימנע מניצולה, ללא כל קשר לשאלת יכולתה או אי יכולתה של החברה לבצע את העסקה.

אין כל מקום להותיר את ההחלטה בדבר יכולתה של החברה לממש את ההזדמנות העסקית בידי נושא המשרה שמבקש לנצלה.

שיקול הדעת העסקי בעניין זה נתון לחברה בלבד, על יסוד מידע מלא שיימסר לה על ידי הדירקטור באשר לעסקה, כהגדרתה הרחבה לעיל.

חובת הגילוי של הדירקטור ונושא המשרה בהקשר זה עולה בקנה אחד עם החובה הקבועה בהוראת סעיף 254 (א) ( 4) לחוק החברות".

1. עמדה עקרונית זו נראית לי נכונה ואני סבור כי גם בענייננו היה על הנתבע, בהיותו נושא משרה החב חובת אמונים לחברה ומהווה שלוח שלה, להימנע מניצול ההזדמנות העסקית של החברה וזאת במנותק מן השאלה האם היה באפשרותה של החברה לממש ולהשלים את העסקה שביחס אליה התנהל משא ומתן מול כלל-בריאות.
2. סיכומם של דברים, מצאתי כי הנתבע הפר את חובת האמונים כלפי החברה וכלפי שותפיו – התובע 1 והתובע 3, עת שפעל בניגוד עניינים ובעודו מכהן כנושא משרה בתובעת 5 הקים חברה אחרת אשר באמצעותה התקשר בהסכם עם כלל-בריאות וניצל הזדמנות עסקית של התובעת 5.

הסעד –

1. הפיצוי בגין הפרת חובת אמונים של נושא משרה נקבע בדרך כלל על פי מידת ההתעשרות של המפר (חביב-סגל, 505-506). על פי גישה זו אין משמעות למידת הסיכוי של החברה בהצלחת העסקה שכן הפיצוי מהווה סנקציה על פיה מחויב בעל חובת הנאמנות להשיב לנהנה את טובת ההנאה שהפיק כתוצאה מן ההפרה, ללא קשר לשאלה אם הנהנה היה עשוי לזכות בה ואפילו אם ברור שלא יכול היה לזכות בה. "זאת משום שאין מתירים לנאמן לעשות ספקולציות לגבי סיכוייו של הנהנה ומשום שגדרו חכמים סייג בפני פיתויו של נאמן שמא יפעל לטובת עצמו" (ת"א (ת"א) 2122/83 סאנסטאר יבואנים (1978) בע"מ נ' צנג (לא פורסם, 31/08/82).
2. אלא מאי, מעדותו של הנתבע עולה כי במהלך שלוש שנות עבודתו עם כלל-בריאות, החברה שבבעלותו מצויה בהפסדים ולבד משכר עבודה, סביר יש לומר, שמשך לעצמו, לא הפיק רווח או התעשר מן העסקה (עמ' 160 בפרוטוקול, עמ' 162 ש' 8-17 בפרוטוקול). אולם, המערכת שפיתח הנתבע מצויה עדיין בשלבי פיתוח, שלב שבו מטבע הדברים ההשקעה גדולה מההכנסה וסביר כי בהמשך יפיק רווחים גבוהים יותר. מכל מקום, מדובר בהערכה ביחס לאירועים עתידיים שאין ודאות לגבי קיומם ולא הוצגו נתונים כלשהם ביחס לתחזית הרווחים של הנתבע, שאינה זהה בהכרח לתחזית הרווחים שהיתה לתובעת 5.
3. דרך אחרת לקביעת הפיצוי הינה על פי מידת נזקם של התובעים. כאן, יש לשאול את השאלה מה היה קורה אילו לא הופרה חובת הנאמנות של הנתבע ולקבוע בהתאם לה את מידת הנזק שנגרם לחברה. כמובן שמדובר בשאלה היפותטית שהתשובה לה נשענת על הערכות שאינן ודאיות. בענייננו, ההערכות הכספיות לביצועיה של החברה נעשו על ידי הנתבע עצמו, עת הגיש לתובעים 1 ו-3 תכנית עסקית ביחס לDSG (נספח ג' לתצהיר קצף). בתוכנית העסקית שהכין הנתבע נעשו 3 הערכות שונות ביחס לרווחיה הצפויים של החברה: על פי התחזית האופטימית, צפוי הרווח של החברה להיות 5,819,000 ₪ בתום שנה מתחילת פעילותה; על פי תחזית אופטימית פחות, בתום השנה הראשונה צפוי החברה להיות בהפסדים ואילו בתום השנה השנייה צפוי הרווח של החברה להיות 4,378,000 ₪; על פי התחזית הפסימית, בתום השנה הראשונה צפויה החברה להיות בהפסד ואילו בתום השנה השניה צפוי לה רווח של 2,221,000 ₪ (לאחר קיזוז הפסדי השנה הראשונה).
4. התובעים מבקשים לחייב את הנתבע בראש נזק זה על פי הרווח המשוער הממוצע העומד על 4,139,333 ₪. בנוסף, הם מבקשים לחייבו בנזק "רחב" שעניינו פגיעה ביכולתה של החברה להשתמש בכלל-בריאות כ"לקוח עוגן" אשר היה מושך לקוחות נוספים להתקשר עם החברה. כאן העריכו התובעים את נזקם בסך של 18,500,000 ₪ (אך העמידו את תביעתם על סך של 4,000,000 ₪ לצרכי אגרה). דומני כי מדובר בסכומים מוגזמים ובהסתמכות על הערכות לא וודאיות שאינני יכול לאמץ.
5. בבואי להעריך על דרך האומדן את נזקם של התובעים לקחתי בחשבון את סיכויי היתכנות העסקה ואת האפשרות הלא מבוטלת שעסקה עם כלל-בריאות כלל לא היתה יוצאת אל הפועל אף ללא התערבותו של הנתבע. כמו כן, לקחתי בחשבון את העובדה שאף במידה והיתה נקשרת עסקה, אין וודאות ביחס לפרק הזמן שבו היו נמשכים היחסים העסקיים בין שתי החברות. שוק התוכנה הוא שוק דינמי ותחרותי שמתפתח כל העת, שוק שאין בו וודאות לגבי הצלחתה המסחרית של תוכנה מסוימת, קיומם של מתחרים ומוצרים חלופיים. על אף שמדובר בשתי חברות שונות שתחזית הרווחים לגביהן לא בהכרח זהה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שלמרות תחזיותיו האופטימיות והפסימיות של הנתבע ביחס לחברתDSG , הצופות רווחים בתום שנתיים מתחילת פעילותה, הרי שבפועל גם בתום שלוש שנים מתחילת הפעילות בטלדאר החברה מצויה בהפסדים.
6. לאור כל האמור, ועל דרך האומדנה, אני מעמיד את סכום הפיצוי על סך של 1,500,000 ₪ בערכי היום.
7. לפיכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים 1, 3, ו-5 סכום כולל של 1,500,000 ₪.

בנוסף, הנתבע יישא בהוצאות התובעים 1, 3 ו-5 במסגרת הליך זה ובשכר טרחת עורך דינם בסכום כולל של 200,000 ₪.

סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ד, 17 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.