בפנינו ערעור על פסק-דין מיום 28.10.13 בת"א 14043-03-09 בבית המשפט השלום בחיפה (כב' השופטת באום), בו התקבלה תביעה לסילוק יד ופינוי.

תמצית השתלשלות העניינים הרלוונטית –

1. המדינה, המשיבה בהליך זה (להלן: "המשיבה"), הינה הבעלים הרשום של המקרקעין הידועים כחלקה 2 בגוש 20399 בישוב זלפה אשר בתחום המועצה המקומית עירון (להלן: "המקרקעין"). מעיון בנסח מלשכת רישום המקרקעין בחיפה עולה כי זכויות הבעלות נרשמו על שם המדינה בשנת 1987 בעקבות רישום הסדר בעקבות הליכי הסדר.
2. מר מוחמד עבד אלראוף ג'בארין (להלן: "המערער") מחזיק בפועל בחלק מן המקרקעין, בשטח של 56 מ"ר (להלן: "השטח שבמחלוקת"), כאשר חלק מביתו בנוי על שטח זה (להלן: "המבנה"). יובהר כי המבנה, בו מתגוררים המערער ומשפחתו, הינו בשטח של כ-130 מ"ר, אך הוא ממוקם בדיוק על קו הגבול בין שתי חלקות (חלקה 2 וחלקה 1), כך שמחציתו של המבנה בנויה על המקרקעין שבבעלות המשיבה והמחצית השניה בנויה בחלקה שבבעלות פרטית, אשר לגביה אין למשיבה טענות (וראו את התשריט שצורף כנספח ב' לכתב התביעה בבית המשפט קמא ואת מוצג ת/1 שם).
3. הגם שהמשיבה הפכה לבעלת המקרקעין עוד בשנת 1987 - רק בשנת 2007, בחלוף עשרים שנים, התבצע סיור בשטח, ובו התגלה כי המבנה בנוי בחלקו על המקרקעין של המשיבה. למערער נשלח מכתב ובו הוא נדרש לסלק ידו מהשטח שבמחלוקת, ולחילופין – לפנות למשיבה בבקשה להחכיר את השטח שבמחלוקת בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1165 (מכתב מיום 30.11.2008 – נספח ג/1 לכתב התביעה בבית המשפט קמא).
4. הואיל והמערער לא פנה למשיבה כאמור - ביום 24.3.09 הגישה המשיבה תביעה לסילוק ידו של המערער מן החלקה ולמתן צו להריסת המבנה. התביעה הוגשה גם כנגד אחיו של המערער, אך הוא אינו צד להליך הערעור הנוכחי.
5. בכתב ההגנה שהגיש המערער, הוא הודה בשימוש בשטח שבמחלוקת אך טען להגנתו את הטענות הבאות: תחילה, נטען כי רישום המשיבה כבעלת המקרקעין נעשה מתוך טעות, שכן הזכויות במקרקעין ניתנו במתנה לאביו של המערער או שנרכשו מטעמו עוד בשנת 1956 (מאת אדם בשם אחמד מוסטפא אמארה) ולא היה מקום לרשום את המדינה כבעלים במסגרת הליך ההסדר בשנת 1987. טענה שניה היתה כי המבנה נבנה בשנים 1979 עד 1983, עובר לרישום הבעלות של המדינה. עוד נטען כי אין מקום להורות על הריסת בית המגורים של המשפחה, ובמיוחד שעה שהמשיבה הגיעה להסכמות עם מחזיקים אחרים, במקרקעין סמוכים, בנסיבות דומות - באופן שהתאפשר להם להמשיך ולהחזיק במקרקעין.
6. נוכח האמור מעלה, הצדדים ניהלו משא ומתן ממושך לאחר תחילת ההליך בבית המשפט קמא וניסו להסדיר את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, בהמלצתו. מטעמים שונים - הדבר לא צלח. משכך, ביום 28.10.13 נתן בית המשפט קמא את פסק דינו, לאחר שמיעת חקירות של המצהירים מטעם הצדדים, וכמצוין מעלה - התביעה של המשיבה התקבלה.

פסק הדין של בית המשפט קמא -

1. בפסק-דינו מפנה בית המשפט קמא לכך כי בהתאם לסעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") – רישום הבעלות של המשיבה במקרקעין, ובכללם בשטח שבמחלוקת, מהווה ראיה חותכת לכך שהיא הבעלים כדין של השטח. ממשיך ומפנה בית המשפט קמא לכך כי לו המערער סבור שהרישום שגוי, היה עליו לפנות בתובענה מתאימה לבית המשפט המחוזי, המוסמך לברר טענה שכזו, מכח סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת ההסדר"), אך המערער לא עשה כן – בין אם עובר להגשת התובענה ובין אם במהלך ניהולה. מכאן, שנקודת המוצא הינה שהרישום כדין ומשקף את זכות הבעלות של המשיבה במקרקעין. מעבר לצורך, ממשיך וקובע בית המשפט קמא, לאחר סקירת הראיות והעדויות שנשמעו – כי המערער לא הציג כל מסמך או עדות רלוונטית להוכחת טענותיו לגבי בעלותו בשטח שבמחלוקת, כך שטענותיו בהקשר זה נותרו בעלמא (וראו את סעיפים 11.1 עד 11.3 לפסק הדין קמא, בו מתייחס בית המשפט לעדות המערער ועדות הדוד שלו, מר אבו אשתייה). לגבי הטענה לפיה המשיבה הגיעה להסדרים עם שכנים במצבים דומים – נקבע כי הטענה (שהינה בבסיסה טענת אפליה), לא הוכחה, שכן לא הוכחו "ההסדרים", ובוודאי שלא הוכחו תנאיהם ונסיבותיהם. לכן, מסקנתו של בית המשפט קמא הינה שאין מנוס אלא לקבל את התביעה ולהורות על הפינוי המבוקש, תוך 90 יום (על מנת לאפשר למערער לפנות לקבלת סעדים אחרים).

טענות הצדדים בערעור–

1. לטענת המערער, הוא עשה את כל המאמצים להסדרת המחלוקת ופנה פעמים רבות אל המשיבה בהצעה לרכוש ו/או להחכיר את השטח שבמחלוקת, אולם המשיבה לא נעתרה לפניותיו, מטעמים פסולים וזרים. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט קמא כשהתעלם מטענותיו לפיהן הוא ובני משפחתו הקימו את בתי המגורים שלהם במקרקעין בתקופה בה המשיבה עדיין לא הייתה הבעלים של המקרקעין ובמועד שבו לא היו לה כל זכויות במקרקעין – שכן לטענתו, הוא החל להקים את המבנה עוד בשנת 1979, קודם להליכי ההסדר. ממשיך המערער וטוען כי הוא השקיע ממון רב בהקמת הבית, בתום לב, כי רכישת או החכרת השטח שבמחלוקת מן המשיבה לא תגרום לה לנזק וכי התנגדותה לכך מחוסרת תום לב. לבסוף טוען המערער כי זכותו לרכוש את המקרקעין נגזרת גם מסעיף 23 לחוק המקרקעין – המעגן את זכותו של מי שהקים מחוברים על מקרקעין לא מוסדרים לרכוש את אותם המקרקעין, כל עוד המקים סבר בתום לב בשעת הקמת המחוברים כי הוא בעל המקרקעין (ובכפוף לתנאים נוספים). לפיכך, לטענת המערער, דין הערעור להתקבל ויש לבטל את הוראת בית המשפט קמא בדבר סילוק ידו והריסת הבית (או יותר נכון, מחציתו).
2. המשיבה סומכת ידיה על פסק הדין של בית המשפט קמא. המשיבה חוזרת ומדגישה כי המערער לא הציג כל הסכם או שטר מכר או ראיה אחרת התומכת בטענותיו לפיהן בני משפחתו רכשו את המקרקעין, מה גם שטענתו לפיה בנה את ביתו בשנת 1979 אינה מסתדרת עם העובדה שהיה רק בן 18 באותה עת. עוד טוענת המשיבה כי אם המערער היה סבור כי הזכויות במקרקעין נרשמו בטעות על שמה, היה עליו להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר, והוא לא עשה כן – עובר להגשת התביעה או אף במהלך התקופה הממושכת שבמהלכה התנהל התיק בבית המשפט קמא. לבסוף, טוענת המשיבה כי טענותיו של המערער לגבי זכותו לרכוש את החלקה לפי סעיף 23 לחוק המקרקעין, לא הועלו כטענות הגנה בתביעה בבית המשפט קמא, והן מועלות לראשונה במסגרת הערעור, מה גם שהמערער לא הוכיח את יסודותיו המצטברים של הסעיף (העוסק במקרקעין שאינם מוסדרים). על כן טוענת המשיבה כי דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה –

1. לאחר ששמענו את עמדות הצדדים שוכנענו כי אין מקום להתערב בפסק הדין, ומשכך יש לדחות את הערעור, וזאת מן הנימוקים הבאים.
2. אין חולק כי החלקה רשומה על שמה של המשיבה וכי היא בעליה החוקיים. כפי שקבע בית המשפט קמא, אם המערער טוען כי החלקה נרשמה על שמה של המשיבה בטעות – היה עליו לפנות לערכאה המוסמכת, בהליך המתאים, ולנסות ולהוכיח שם את טענותיו. המערער עצמו יודע כי זו הדרך היחידה לתקוף את הרישום, ובכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט קמא בשנת 2009 (בסעיף 24) נכתב כי המערער שומר על זכותו לפתוח בהליך כאמור. אנו מסכימות עם עמדת בית המשפט קמא כי אין לו סמכות להורות על ביטול הרישום, והעובדה שהמערער לא נקט בהליך לפי פקודת ההסדר משך שנים רבות – אף היא בעלת משקל. לפיכך, כבר בשלב הזה יש לקבוע כי לא נפלה כל שגגה בקביעת בית המשפט קמא לפיה נכון לעכשיו, המערער מחזיק שלא כדין את השטח שבמחלוקת.
3. בדומה, אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא לפיהן טענות הבעלות מצד המערער לא הוכחו. קריאת המסמכים והעדויות בהקשר זה מלמדת שאכן אין בהן די. אם יפנה המערער בהליך מכח פקודת ההסדר ויבקש להוכיח את הבעלות – יוכל הוא כמובן לנסות ולספק ראיות טובות יותר ונוספות, אך ככל שעסקינן בבחינת קביעותיו של בית המשפט קמא לגבי טענה זו – מצאנו שאין מקום לסטות היימנן.
4. באשר לטענות המערער לגבי זכותו לרכוש את השטח שבמחלוקת מכח סעיף 23 לחוק המקרקעין, נאמר כי הטענה לא עלתה בכתב ההגנה בבית המשפט קמא ולכן לא התבררו במהלך ניהול התיק העובדות הדרושות לצורך הוכחת התקיימות התנאים המפורטים בסעיף 23 זה. הטענה מופיעה בסיכומים שהגיש המערער בבית המשפט קמא ויתכן שהיה על בית המשפט קמא לתת דעתו לטענה זו, אלא שהעלאתה עתה אינה יכולה לסייע בידי המערער. שכן המשיבה ממילא הסכימה לשקול הצעות לרכישת השטח שבמחלוקת (או להחכרתו), אלא שהצדדים לא הצליחו להגיע להבנות לגבי מכר או החכרה, ותנאיהם.
5. לפיכך, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא.
6. עם זאת, לאור דברי הצדדים בדיון שנערך בפנינו, מהם עולה כי דרכו של המערער לנסות ולהסדיר באופן חוקי את זכויותיו בחלקה אינן חסומות וכי קיימות כמה אפשרויות בהקשר זה (לרבות הצעת רכש או הצעות נוספות לאור החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1370, אשר נכנסה לתוקף רק ביום 28.7.2014, אחרי פסק הדין של בית המשפט קמא), הרי שהפינוי עליו הורה בית המשפט קמא ידחה עד ליום 1.10.17, תוך ציפייה שהצדדים יגיעו להסדר מניח את הדעת.
7. בנסיבות- אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ד, 20 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.