בפנינו תביעתם של מר איגור נוסינוביץ - התובע בתיק ס"ע 14144-03-09 (להלן - איגור) ושל מר גומוש ולרי - התובע בתיק ס"ע 3606-01-09 (להלן - ולרי), כנגד מר אלכסנדר אברמוב (להלן – הנתבע) וכנגד חברת אניגמה פלנט טכנולוגיות בע"מ (להלן – החברה), אשר פורקה בינתיים, לתשלום הפרשי שכר עבודה בצרוף פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים בצרוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, החזר הלוואות, דמי חופשה, דמי הבראה ותשלום עקב אי מתן הודעה מוקדמת, בגין תקופת עבודתם הנטענת אצל כל אחד מהנתבעים וסיומה.

כמו כן, לטענת התובעים התקיימו במקרה זה הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות מעל החברה וחיובו של בעל השליטה בחברה – הוא הנתבע, באופן אישי, ביחד ולחוד עם החברה, בחובות החברה, בגין תקופת עבודתם הנטענת בחברה.

מנגד, עתר הנתבע לקיזוז מכל סכום שייפסק, אם ייפסק לולרי, את הסך של 32,512 ₪ בגין הנזק שהסב לו לטענתו, עקב פסק דין בו חויב באשמת ולרי, וכן את הסך של 29,640 ₪ בגין הפיצוי המוסכם בין הצדדים בהתאם להסכם בניהם, ובסך הכל את הסך של 62,152 ₪.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1. החברה, הינה חברה בע"מ שהוקמה ונרשמה ברשם החברות ביום 6/2/08.

2. הנתבע היה בעל המניות היחיד בחברה ומנהלה בפועל.

קודם להקמת החברה הפעיל הנתבע עסק בשם "אניגמה", אשר הופעל תחת עוסק מורשה של הנתבע.

העסק המדובר, הן בגלגול הראשון עת הופעל תחת עוסק מורשה של הנתבע, והן בגלגול השני עת הופעל על ידי החברה, עסק בפיתוח פרויקטים בתחום התוכנה והאינטרנט, והנתבע שימש מנהל טכני של הפרוייקטים.

3. לטענת התובעים הם היו עובדים של העסק בגלגול הראשון ולאחר מכן בגלגול השני, עת נרשם כחברה.

לטענת הנתבע מנגד, התובעים היו שותפים בחברה, כאשר איגור היה שותף בשיעור של 25% בחברה ואילו ולרי היה שותף בשיעור 5% בחברה.

לטענתו, השותפות לא נרשמה ולא קיבלה ביטוי בחלוקת מניות לתובעים, בהתאם לבקשת התובעים.

4. התובע 1 – איגור, עסק בפיתוח פרויקטים עבור העסק, עוד החל מהתקופה שנוהל תחת עוסק מורשה של הנתבע, החל מיום 1/12/06.

כמו כן טיפל איגור בענייניה הכספיים של החברה, כפוף למחלוקת בין הצדדים, באשר להיקף סמכותו ופעילותו בענייני הכספים של החברה.

החל מחודש 1/08 החל איגור לקבל תלושי שכר מהחברה.

לטענת איגור שכרו בתקופה שבה העסק פעל תחת עוסק מורשה של הנתבע (להלן – התקופה הראשונה) שולם באיחור, ואילו בתקופה שבה העסק פעל תחת החברה (להלן- התקופה השניה) שולם שכרו רק בחלקו.

כך גם טוען איגור כי לא שולמו לו דמי חופשה והבראה ועם פיטוריו לא שולמו לו פיצויי פיטורים.

בנוסף, טוען איגור כי לא הוחזרו לו הלוואות שהלווה לחברה והוצאות שהוציא עבור החברה.

לציין, כי ביום 10/9/08 קיבל איגור מהחברה מכתב שכותרתו "מכתב הפסקת עבודה" לפיו עבודתו מופסקת מיום זה, אך לטענתו הוא הועסק בפועל עד לסוף חודש 9/08.

5. התובע 2 - ולרי, עסק אף הוא בפיתוח פרויקטים שונים עבור העסק.

ולרי החל את הקשר עם העסק בתקופה הראשונה ביום 1/7/07 כ"משתתף חופשי".

לטענת ולרי, כבר החל מחודש 8/07 הוא היה עובד של הנתבע ולאחר הקמת החברה היה לעובד של החברה, בעוד שלטענת הנתבע כאמור, לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין ולרי לבין מי מהנתבעים.

עד לחודש 3/08 שולמה התמורה לולרי עבור הפרויקטים שפיתח, כנגד חשבוניות שהנפיק לנתבע. לאחר מועד זה, לטענת ולרי, הוא היה אמור לקבל את "שכרו", חלק כנגד חשבונית וחלק בהתאם לתלוש שכר. לטענתו, חלק משכרו הנטען, לא שולם, ואילו החל מתחילת שנת 2008 שכרו לא שולם, למעט תשלומים שקיבל מפעם לפעם.

אין חולק שולרי לא קיבל מכתב פיטורים אולם לטענתו עבודתו הופסקה עם סיום פעילותה של החברה.

6. נקדים את המאוחר ונציין כבר עתה, כי כשנה לאחר הגשת תביעותיהם של התובעים הוגשה בקשה לפירוק נגד החברה על ידי עובדים אחרים של החברה לבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק פר"ק 26535-12-09), עקב חדלות פירעון.

הנתבע לא התנגד למתן צו פירוק, ובהמשך לכך, ניתן צו פירוק כנגד החברה.

ביום 13/4/10 ניתנה החלטה על עיכוב הליכים כנגד החברה בתיק זה, וההליך נמשך כנגד הנתבע בלבד.

יתרה מכך, לאחר מתן צו הפירוק לחברה, הגישו התובעים תביעות חוב למפרק לתשלום זכויותיהם בגין תקופת עבודתם בחברה. התביעות אושרו בחלקן הארי על ידי המפרק ואף המוסד לביטוח לאומי, הכיר בחלקן הארי של תביעות החוב ושילמן, כפי שיבואר להלן בהמשך ביתר פירוט, ועל כן נמשך ההליך שבנדון ביחס ליתרת התשלומים שלא שולמו לתובעים.

7. להלן יפורטו רכיבי התביעה של כל תובע והשתלשלות העניינים לגביהם:

נוסינוביץ איגור - תביעתו שבנדון מתייחסת לתקופה הכוללת שהחל מיום 1/12/06 ועד ליום 30/9/08.

בכתב התביעה שהוגש, עתר איגור לתשלום הרכיבים הבאים:

פיצויי הלנה בגין שכר ששולם באיחור בשנת 2007 בסך של 3,881 ₪

שכר עבודה בגין התקופה שהחל מחודש 3/08

ועד חודש 9/08 בסך כולל של 55,716 ₪

פדיון חופשה בסך של 10,000 ₪

דמי הבראה בסך של 3,310 ₪

פיצויי פיטורים בסך של 17,500 ₪

החזר הלוואות בסך כולל של 37,000 ₪

החזר הוצאות בסך כולל של 10,000 ₪

ובסך הכל: 133,526 ₪.

בצירוף פיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים.

המפרק אישר לאיגור לתשלום את הרכיבים הבאים:

שכר עבודה בגין התקופה שהחל מחודש 3/08

ועד חודש 9/08 בסך כולל של 55,716 ₪

פדיון חופשה בסך של 4,086 ₪

דמי הבראה בסך של 3,310 ₪

פיצויי פיטורים בסך של 17,500 ₪

ובסך הכל: 80,612 ₪.

המוסד לביטוח לאומי אישר לתשלום את תביעת החוב שהגיש המפרק, ושילם לאיגור את הסכומים הנ"ל בצרוף הפרשי הצמדה ובסך הכל את הסך הכולל של 86,318 ₪.

משכך, במסגרת התובענה שבנדון, עתר איגור לתשלום יתרת הסכומים הבאים:

פיצויי הלנה בגין שכר ששולם באיחור בשנת 2007 בסך של 3,881 ₪.

פיצויי הלנת שכר עבודה על שכר עבודה 55,716 ₪, בסך כולל של 699,235 ₪.

פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 103,000 ₪

החזר הלוואה שניתנה לחברה בסך של 27,000 ₪

החזר הוצאות שהוציא עבור החברה בסך של 20,000 ₪

לציין, כי בסיכומיו צמצם איגור את התביעה לפיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי הפיטורים לתקופה שמיום 30/9/08 ועד ליום 23/2/11 – מועד אישור התשלום על ידי המוסד לביטוח לאומי.

גומוש ולרי - תביעתו שבנדון מתייחסת לתקופה הכוללת שהחל מחודש 8/07 ועד לחודש 10/08, ובמסגרתה תבע את הרכיבים הבאים:

שכר עבודה בגין כל תקופת עבודתו הנטענת בסך כולל של 212,027 ₪.

פדיון חופשה בסך של 18,000 ₪

דמי הבראה בסך של 1,580 ₪

פיצויי פיטורים בסך של 17,500 ₪

אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 20,000 ₪

החזר הוצאות נסיעה בסך של 3,750 ₪

ובסך הכל: 255,357 ₪.

בצירוף פיצויי הלנת שכר.

לציין, כי לא הוצגה בפנינו החלטת המפרק ביחס לתביעותיו של ולרי, אך כעולה מן הבקשה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי לתשלום הסכומים אותם אישר המפרק, עולה כי המפרק אישר לולרי את הסכומים הבאים:

שכר עבודה בגין שנת עבודתו האחרונה בסך של 146,750 ₪.

פדיון חופשה עבור כל תקופת העבודה בסך של 18,000₪. דמי הבראה בסך של 1,580 ₪

ובסך הכל: 166,330 ₪.

מתוך סכומים אלה, אישר המוסד לביטוח לאומי את הסכומים הבאים:

שכר עבודה בגין שנת עבודתו האחרונה בסך של 137,565 ₪.

הודעה מוקדמת בסך של 6,000₪. דמי הבראה בסך של 1,580 ₪

לציין כי ככל הנראה נפלה טעות באישור רכיב ההודעה המוקדמת. בתשובתו של המפרק לב"כ התובע, אשר צורפה לסיכומים, כתב המפרק במפורש כי הוא אינו מאשר תשלום בגין הודעה מוקדמת מהטעם שרכיב זה לא נתבע במסגרת תביעת החוב שהוגשה לו, ועל כן נראה כי הכוונה בסכום שצוין לצד ה"הודעה המוקדמת", היתה לאישור פדיון החופשה.

ודוק, בתשובה הנ"ל מציין המפרק כי אישר לולרי פדיון חופשה לתקופת עבודה כוללת של 26 חודשים, כאשר קבע במפורש כי תקופת עבודתו היא מחודש 8/07 ועד לחודש 10/08 – 15 חודשים בלבד.

הסכומים הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה עמדו על הסך הכולל של 159,580 ₪, ואולם הואיל והתקרה שנקבעה לתשלום לעובדים בגין זכויותיהם בפירוק עמדה ביום התשלום על 106,054 ₪, שילם המוסד לביטוח לאומי בפועל את הסך של 106,054 ₪.

משכך, במסגרת התובענה שבנדון, עתר ולרי, לתשלום יתרת הסכומים, כאשר בסיכומיו חילק את תביעתו לשתי תקופות; האחת - בה הופעל העסק תחת עוסק מורשה של הנתבע (להלן – התקופה הראשונה), והשניה – עת הופעל העסק תחת החברה (להלן – התקופה השניה), בהתאם לפירוט שלהלן:

א. לתקופה הראשונה: (כלפי הנתבע באופן אישי)

שכר עבודה מחודש 8/07 ועד 1/08 סך של 77,677 ₪

פיצויי הלנת שכר על השכר הנ"ל סך של 1,533,000 ₪

פדיון חופשה בסך של 9,000 ₪

ב. לתקופה השניה: (כלפי החברה והנתבע ביחד ולחוד)

שכר עבודה בסך של 146,750 ₪.

פיצויי הלנת שכר על השכר הנ"ל

פדיון חופשה בסך של 9,000 ₪.

דמי הודעה מוקדמת פדיון חופשה בסך של 20,000 ₪.

סה"כ: 175,750 ₪.

בניכוי הסך ששולם על ידי המל"ל, היתרה: 69,696 ₪.

לציין כי בסופו של יום, בסיכומיהם, העמידו שני התובעים, לשיטתם מתוך ראיה מעשית, את גובה תביעתם לפיצויי הלנה על סך של 100,000 ₪ לכל תובע.

דיון והכרעה

9. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית של כל אחד מהם. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע.

התובעים והנתבע נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, בפנינו.

נפנה להלן לדון בתביעותיהם של התובעים, ותחילה לשאלת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעות התובעים המתייחסות לתקופת החברה.

10. עסקינן בענייננו בנסיבות מיוחדות, בהן תוך כדי ניהול ההליך שבפנינו, ניתן צו פירוק כנגד החברה ואף אושרו תביעות החוב של התובעים, וכעת נדרשים אנו לדון ביתרה של אותן תביעות כלפי הנתבע בלבד, מכח הדוקטרינה של הרמת מסך.

במצב זה, נחלקו הצדדים בשאלה האם יש לבית הדין לעבודה סמכות לדון בהרמת מסך של שכבר פורקה.

בית הדין הארצי השיב לשאלה זו בחיוב, בנסיבות דומות לענייננו [ראה: ע"ע 167/07 שלומית סרי - עמותת "בית מדרש לתורה והוראה אלון מורה - שכם" וגרשון מסיקה (פסה"ד מיום 4/6/08)] ומכאן שאין מניעה כי נדון בתביעת התובעים שבנדון לרבות זו המתייחסת לתקופת עבודתם בחברה.

שאלה נוספת המתעוררת בנסיבות שבנדון, בהן המפרק כבר אישר לתובעים חלק מתביעותיהם, היא האם קביעות המפרק מחייבות את בית הדין לעבודה.

לטעמנו, התשובה לשאלה זו היא שלילית. עסקינן בענייננו בין היתר בקביעת מעמדם של התובעים כעובדים של הנתבע או החברה, נושא המסור לסמכותו הייחודית של בית דין זה, ועל כן הכרעותיו של המפרק ביחס למעמדם של התובעים, וכפועל יוצא מכך ביחס לקביעת זכויותיהם, גם אם יש להן היבט מעין שיפוטי, אינן מהוות פסק דין, ואין בהן כדי לשלול מבית הדין את הסמכות לדון לגופן בעתירות שהובאו בפניו.

11. משכך הם פני הדברים, נפנה להלן לדון בתביעות התובעים שבפנינו, ותחילה לשאלה האם התובעים היו עובדי הנתבעים, לפי התקופות הרלוונטיות נשוא התביעה.

מעמדם של התובעים

12. להזכיר, לטענת התובעים הם היו עובדים של הנתבע בתקופה הראשונה ועובדים של החברה בתקופה השניה.

מנגד, לטענת הנתבע בתקופה השניה, היו התובעים שותפים שלו וכלל לא התקיימו יחסי עובד מעביד, בינם לבין החברה.

בכל הנוגע לאיגור - אין חולק, אף לשיטת הנתבע כי איגור היה עובד של הנתבע בתקופה הראשונה.

בכל הנוגע לולרי – כנגד טענתו לקיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע בתקופה הראשונה, טוען הנתבע כי כלל לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין ולרי בתקופה הראשונה, אלא מדובר ביחסי מזמין וקבלן.

נפנה איפוא לדון במחלוקת \ו שבין הצדדים, ותחילה לשאלת מעמדו של איגור בתקופה השניה.

האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין איגור לחברה

13. כאמור, אין חולק שבתקופה הראשונה, איגור היה עובד של הנתבע, והתקיימו בין השניים יחסי עובד ומעביד. הצדדים חלוקים באשר לתקופה השניה, בה נוהל העסק תחת החברה.

וכך, לטענת איגור בכל התקופה, הן הראשונה והן השניה בוא היה עובד שכיר, כאשר בתקופה הראשונה הועסק על ידי הנתבע ובתקופה השניה הועסק על ידי החברה.

לתצהירו, צירף איגור תלושי שכר לתקופה הראשונה שהחל מחודש 1/07 ועד לחודש 12/07, וכן תלושי שכר שהופקו על ידי החברה, לתקופה השניה שהחל מחודש 1/08 ועד לחודש 9/08 (ראה: נספח א לתצהירו).

לטענתו אין לקבל את טענת הנתבע כי הוא ניהל כרצונו את כל ענייניה הכספים של החברה. לדבריו בעדותו, כל חלקו בענייני הכספים היה טכני בלבד, היינו להביא לרואה החשבון את החשבוניות, מתוקף כך שנמצא פיזית במשרד.

עוד טוען איגור כי יש לייחס ערך ראייתי לאישור המוסד לביטוח לאומי את תביעתו לשכר עבודה גם בתקופה שבה הועסק על ידי החברה.

14. מנגד, לטענת הנתבע איגור היה שותף פעיל בחברה.

לטענתו, זמן קצר לאחר הקמת החברה פנו אליו התובעים בבקשה לצרפם כשותפים בחברה, כאשר איגור צורף כשותף בחברה בשיעור של 25%.

לטענתו, חלקם של התובעים במניות החברה, לא נרשם ברישומי החברה, וזאת לפי בקשתם של התובעים, על מנת להימנע מהגשת הצהרת הון על ידם כמתחייב בחוק. לטענתו הוא נעתר לבקשתם זו של התובעים, לאור היחסים החבריים ששררו בניהם.

עוד טען הנתבע בתצהירו ובעדותו, כי מתוקף תפקידו כסמנכ"ל החברה, איגור היה אמון באופן בלעדי על ענייניה הכספיים של החברה, לרבות הקשר עם רואי החשבון של החברה. לביסוס טענה זו, צירף הנתבע לתצהירו יפוי כח שניתן לאיגור לפעול מול חברת בזק.

באותה נשימה, מוסיף הנתבע וטוען כי שכרו החודשי של איגור עמד בתחילה על 4,500 ₪ ולאחר מכן הועלה ל- 5,000 ₪. לדבריו, איגור העלה את שכרו בחודשים האחרונים לקיום החברה על דעת עצמו וללא הסכמתו, לסך של 10,000 ₪, בעוד שמשכורתו האמיתית היתה 5,000 ₪.

בסיכומיו מוסיף הנתבע וטוען, כי טענתו של איגור כי הוציא כספים לטובת החברה אך תומכת בגרסתו שלו, שאיגור לא היה עובד אלא שותף בחברה.

15. נקדים ונאמר כי לא ירדנו לסוף דעתו של הנתבע, האם לשיטתו איגור היה שותף בחברה וגם עובד שלה (שקיבל שכר מהחברה כנטען על ידו לעיל), או שמא רק שותף, כאשר "שכרו" הנטען היווה את חלקו ברווחי השותפות.

כך או כך, ראוי לציין כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכחת טענתו, כי איגור היה שותף בחברה, ונבאר להלן.

16. 'שותפות' מוגדרת בפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה – 1975 (להלן – הפקודה) כ"חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות".

'קשרי שותפות' מוגדרים בפקודה כקשר "שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים".

משכן, שעל מנת לקבוע כי איגור היה שותף בחברה, יש להוכיח כי מטרתם המשותפת של הצדדים היתה לשם ניהול עסק יחד לשם הפקת רווחים.

'קשרי שותפות' אינם נושאים בחובם רק את 'חלוקת הרווחים', אלא הם מעניקים לשותף האחד את הכח לחייב את 'השותפות' ומכאן גם את 'השותף האחר'. כך גם נקבע כי המאפיינים של קשרי השותפות הם:

"חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות" (ראה ע"א 532/83 [1], בעמ' 324). לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים (ראה ע"א 587/65 [2], בעמ' 641)."

[ראה: ע"ע 15288-12-10 בוימל אלון - חיים פלזן (פסק הדין מיום 8/5/12)].

בענייננו, מלבד לטעון להיותו של איגור שותף, לא הביא הנתבע ולו בדל ראיה לביסוס טענה זו.

אף אם נניח כי איגור לא נרשם כבעל מניות בחברה, מטעמים שונים, הרי שלמצער ניתן היה לצפות כי ייחתם בין הצדדים הסכם המעניק לאיגור רבע מהחברה, אלא שהנתבע לא הציג הסכם כאמור ואף לא טען כי נחתם הסכם כאמור.

לא למותר לציין כי הנתבע אף לא הציג ולא טען לקיומם של איזה מסממניה האחרים של שותפות ביחסי הצדדים, ועל כן אין לנו אלא לדחות את טענתו זו של הנתבע.

17. הנה כי כן, משלא הוכחה טענת השותפות, כל שבפנינו הוא מסמכים שונים המצביעים לכאורה על קיומם של יחסי עובד בין הצדדים, ועם טענה רפה מצד הנתבע ממנה לא ברור אם הנתבע כופר בכך שלמצער, בנוסף להיותו של איגור שותף, הוא גם היה עובד של החברה שהשתכר משכורת חודשית בסך של 4,500 ₪ שהועלתה מאוחר יותר לסך של 5,000 ₪.

זאת ועוד, איגור צירף כאמור תלושי שכר שהופקו לו על ידי החברה למשך כל תקופת ההתקשרות עם החברה שהחל מחודש 1/08 ואילך.

כמו כן צירף איגור לתצהירו את הודעת החברה על הפסקת עבודתו מיום 10/9/08 (ראה: נספח ד' לתצהירו), חתומה על ידי הנתבע, בה נאמר:

"הנדון: הפסקת עבודתך בחברת "אניגמה פלנט טכנולוגיות בע"מ"

בהמשך להודעתנו מיום 4/9/08 הרינו להודיעך בדבר הפסקת עבודתך בחברת "אניגמה פלנט טכנולוגיות בע"מ" וזאת החל מיום 10/9/08.

חברת "אניגמה פלנט טכנולוגיות בע"מ" מודה לך על עבודתך ומאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך המקצועית. "

על כך נוסיף, כי הנתבע גם חתום על אישור למוסד לביטוח לאומי מיום 8/10/08 בדבר סיום עבודתו בפועל של איגור בחברה (ראה: נספח ה' לתצהיר איגור), וכן חתום הוא על הצהרה לקופה לפיצויים בדבר פיטורי איגור וזכאותו לפיצויי פיטורים (ראה: נספח ו' לתצהיר איגור) בה מצוינת תקופת עבודתו של איגור מיום 1/12/06 ועד ליום 10/9/08.

ואם בכך לא סגי, הרי שהנתבע נימק את העליה בשכרו של איגור, במכתבו אל המוסד לביטוח לאומי מיום 5/11/08 לצורך תשלום הסכומים שאישר מפרק החברה (ראה: נספח ב' לתצהיר איגור), בין היתר במילים אלו:

"4. במהלך עבודתו הפגין מר איגור נוסינוביץ יכולות רבות במגוון תחומים, הדבר שהביא לקידומו לתפקיד סמנכ"ל תפעול של החברה. תפקיד זה מצריך השקעת זמן נוספת וביצוע תפקידים נוספים כמו עבודה עם לקוחות, שווק, ניהול כח אדם וכו'. בעקבות מעבר לתפקיד בכיר זה בחודש 5/08 הוחלט להעלות את המשכורת של מר איגור נוסונוביץ לרמת 10,000 ₪ התואמת את תפקידו החדש.

5. אנו רואים במהלך עדכון משכורת זה פעולה שגרתית."

ודוק, בעדותו בפנינו, אישר הנתבע את חתימתו על מסמך זה (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 1).

מכל מקום, הנתבע גם לא ממש ידע להסביר כיצד זה מחד הוא טען שאיגור העלה לעצמו את שכרו ללא ידיעתו ומנגד אישר העלאה זו, כמובא לעיל בתשובתו.

כאשר נשאל על עניין זה השיב תחילה, כי:

"כאשר איגור בא אליי ואמר לי שהוא צריך אישור שלי לביטוח לאומי על משכורת של 10,000 ₪ שאנחנו כבר דיווחנו עליהם ושילמנו עליהם אז הייתי צריך לחתום על זה כי אחרת זו היתה בעיה" (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 5-7).

וכאשר נשאל, האם לא היה מודע בשעת מעשה לגובה שכרו של איגור, השיב:

"ש.  זאת אומרת שבזמן אמת לא ראיתי ולא ידעת שמהחברה שלך הוצאו תשלום על שכר של פי שניים?

ת.        אני לא בדקתי את הדברים. אני הסתכלתי על הדוחות של הוצאות כספים ושם לא היה 10,000 ₪ אף פעם" (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 8-11).

גרסה זו של הנתבע איננה מעוררת אמון, בפרט כך כשהיא באה ממי שהיה מנהל החברה, ואין בידינו לאמצה.

הנכון הוא שמכל המסמכים שהוצגו בפנינו עד כה, עולה תמונה ברורה לפיה איגור היה עובד בחברה, וכך גם ראה אותו הנתבע בזמן אמת.

לא למותר לציין, בשולי הדברים כי יפוי הכח שניתן לאיגור לחברת בזק (ראה: נספח א לתצהיר הנתבע), לא רק שאינו תומך בגרסת הנתבע בדבר יחסי שותפות, אלא להיפך, שכן ממה נפשך, ככל שאיגור היה שותף ולא עובד בחברה הרי שכלל לא היה נזקק ליפוי כח.

18. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי הוכח להנחת דעתנו, שאיגור היה עובד של החברה בתקופה השניה והתקיימו בינו לבין החברה יחסי עובד ומעביד.

האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין ולרי לבין הנתבע ולבין החברה

19. כאמור, לגבי תובע זה, חלוקים הצדדים ביניהם האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע בתקופה הראשונה, והאם התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה בתקופה השנייה.

לציין, כי ולרי עסק בפיתוח פרוייקטים שונים בתחום התוכנה והאינטרנט, כמתכנת, ולאחר הקמת החברה הוגדר תפקידו כסמנכ"ל טכנולוגיות.

נפנה להלן לבחון תחילה את שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין ולרי לבין הנתבע בתקופה הראשונה.

האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין ולרי לבין הנתבע בתקופה הראשונה

20. וכך, לטענת ולרי החל מחודש 8/07 הוא היה עובד של הנתבע, כאשר עובר לכך שימש לטענתו כ"משתתף חופשי" בעסקו של הנתבע.

לטענתו, החל ממועד זה הוא החל לעבוד לפי שעות בשכר של 100 ₪ לשעה. כך גם לטענתו עד למועד זה הוא עבד בביתו, אולם החל מחודש 8/07 עבד בעסק במשרה מלאה מדי יום ביומו, כאשר הנתבע קבע את המטלות שעליו לבצע, והוא השתמש לצורך עבודתו בציוד של העסק.

באשר לאופן תשלום התמורה - אין חולק בין הצדדים כי עד לחודש 3/08 שולמה התמורה לולרי כנגד חשבוניות שהפיק לנתבע ולאחר מכן לחברה, כאשר החל מחודש 3/08 (בתקופה השניה), חלק מהתמורה שולמה על ידי החברה באמצעות תלושי שכר שהפיקה וחלק לפי חשבוניות שהפיק ולרי.

לטענת ולרי, אופן תשלום התמורה היה בהתאם לבקשת הנתבע.

נזכיר, כי לטענתו של ולרי, מתחילת שנת 2008 לא שולמה לו משכורת אלא ניתנו לו מפעם לפעם סכומים שונים על חשבון המשכורת.

21. מנגד לטענת הנתבע, כלל לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין ולרי. בתצהירו טען הנתבע כי ההתקשרות עם ולרי היתה בהסכם לביצוע פרוייקט דומינו עם חברת פליי פור סקיל, שהיא התקשרות בין קבלן למזמין. לתצהירו צירף הנתבע את ההסכם מיום 6/3/07 (ראה: נספח ד' לתצהירו), לפיתוח תכנת משחק דומינו.

בהסכם זה התחייב ולרי לסיים את הפיתוח בתוך 50 יום, כנגד תמורה בסך של 15,000 ₪.

כמו כן הוצהר במפורש ברישא להסכם כי לא יחולו יחסי עובד ומעביד בין המזמין לספק, וכי הספק מתחייב לשלם לעובדיו את החובות החלות עליו על פי חוק.

במאמר מוסגר יצוין כי לטענת הנתבע ולרי הפר הסכם זה וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים, בין השאר תשלום לחברת פליי פור סקיל, אותו עתר כאמור לקזז מכל סכום שייפסק אם ייפסק לטובת ולרי.

מכל מקום, מוסיף הנתבע וטוען כי בנוסף להתקשרות הנ"ל הוא התקשר עם ולרי מעת לעת בחוזים פרטניים לפרוייקטים נוספים, במסגרת יחסי קבלן מזמין.

נפנה איפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים, ביחס למעמדו של ולרי בתקופה הראשונה.

22. המבחן הרווח כיום לקביעת מעמדו של מבצע עבודה, האם "עובד" הוא, או "עצמאי", הוא המבחן המעורב [ראה: ע"ע 300021/98 עו"ד זאב טריינין – מיכה חריש ומפלגת העבודה, פד"ע לז, 433; בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ(4) עמ' 628].

מבחן זה מחיל בקרבו את מבחן ההשתלבות ומבחני משנה נוספים כגון: כפיפות או אופן הפיקוח על ביצוע העבודה; הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה; צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי ולמס ערך מוסף; ביצוע העבודה באופן אישי, וכן הלאה.

עם זאת, אין באימוץ המבחן המעורב כדי לפגוע במעמדו של מבחן ההשתלבות בהיותו המבחן המרכזי בתוך מכלול מבחני המשנה הנכללים במבחן המעורב, ויש ליתן לו משקל נכבד במסגרת המבחן המעורב.

לגבי מהותו של מבחן זה, נפסק בדב"ע נה/27-3 יואל סריג ובניו – ניסים כהן, עבודה ארצי, כרך כט' [1], 129:

"על מבחן זה, כמבחן "מוביל" לקביעת יחסי עובד - מעביד, נאמר:

"מזה מספר שנים, המבחן המוביל לקיום יחסי עובד-מעביד הוא, מבחן ההשתלבות (דב"ע לא/27-3 עירית נתניה - בירגר פד"ע ג' 177 בע' 186), על שני פניו, החיובי והשלילי.

החיובי - שלפיו, "תנאי ל'השתלבות' במפעל הוא שקיים מפעל יצרני לשירותים או אחר, שניתן להשתלב בו, שהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושהמבצע את העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו 'גורם חיצוני'" (דב"ע לא/27-3 הנ"ל, בע' 189; דב"ע לד/181-0 קואסמה מוסד לביטוח לאומי פד"ע ו' 234).

והשלילי - שהאדם בו מדובר 'אינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני' (דב"ע לא27-3 הנ"ל, בע' 188; דב"ע מה82-3 הרשליקוביץ - פז-גז בע"מ פד"ע יז 97 בעמ' 101)".

וכך במסגרת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות יש לבחון האם מבצע העבודה משתלב בעסקו של נותן העבודה.

ככל שהתשובה לשאלה זו הינה חיובית, נבחן הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, דהיינו אם מבצע העבודה מנהל עסק עצמאי משלו.

23. ומן הכלל, לענייננו.

אין חולק כי בתקופה הראשונה, הנתבע העסיק עובדים בעסקו שעסק בפיתוח פרויקטים בתחום התוכנה והאינטרנט, וכי היה לו עסק שניתן להשתלב בו.

באשר לשאלה האם מבצע העבודה, ובעניינו ולרי, היווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל, הרי שמחד, אין חולק בין הצדדים כי ולרי עסק בפיתוח פרוייקטים, תחום העיסוק של הנתבע. ואולם, מאידך, ולרי העיד כי עסק בפרוייקטים שונים נוספים במקביל לעבודתו הנטענת אצל הנתבע שלא היו קשורים לנתבע.

במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו, אישר ולרי לגבי עיסוקיו בשנת 2007, כדלקמן:

"ש. תאשר ששילמת מע"מ על בסיס דו חודשי באותה שנה?

ת.        נכון.

ש.        תאשר כי בשנת 2007 עבדת על פרויקט בשם רויסנטר?

ת.        עבדתי על הפרויקט שלא היה קשור לחברה או לאלכס.

ש.        תאשר בבקשה כי בשנת 2007 עבדת על פרויקט בשם לסווין ?

ת.        נכון. עבדתי על הפרויקט הזה שלא היה קשור לחברה או לאלכס.

ש.        תאשר כי היו עוד פרויקטים נוספים בשנת 2007 שעליהם עבדת שלא היו

קשורים לאלכס או לחברה?

ת.        זה אני לא זוכר אם היו. גם אם היו, היו פרויקטים מאוד קטנים.

ש.        תאשר בבקשה כי בסוף שנת 2007 ובתחילת שנת 2008 עבדת לטווחים ארוכים

במשרדי חברת פלייפור סקיל על פרויקט דומינו?

ת.        כן. עבדתי מטעמי החברה שבנדון" (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 12-23).

זאת ועוד, ולרי צרף לתצהירו רשימה של פרוייקטים לפי תאריכים, אולם רשימה זו לקונית ואין בה כל ציון עבור מי נעשו הפרויקטים, האם עבור הנתבע או האם עבור גורמים אחרים.

24. ככלל, נטל ההוכחה להוכחת קיומם של יחסי עובד מעביד בין שניים, מוטל על התובע – בהיותו המוציא מחברו, וביתר שאת, במקום בו נטענת טענה זו בסתירה להתקשרות מפורשת וחזות הדברים בין הצדדים (דב"ע לו/2-0 לוי – המוסד לביטוח לאומי; דב"ע נד/77-3 פנינה רוטברג – תדיראן בע"מ, פד"ע כ"ז 454; ע"ע 283/99 אזולאי ברק – כל הקריות בע"מ ואח' (טרם פורסם).

כך גם בענייננו, שעה שההתקשרות בין ולרי לנתבע היתה באמצעות חשבוניות והסכם התקשרות היחיד שהוצג בפנינו, היה הסכם התקשרות שבין הנתבע לולרי המבוסס על יחסי מזמין קבלן, תוך שלילה מפורשת של יחסי עובד ומעביד.

25. לציין, כי איש מהצדדים לא דק פורתא, לגבי אופיה של ההתקשרות לגופם של דברים. הצדדים אמנם טענו טענותיהם זה בכה וזה בכה, אך זאת מבלי שמי מהם הביא ראיה לדבריו.

משכך הם פני הדברים, ובהינתן כי בנסיבות המקרה שבנדון, נטל ההוכחה מוטל על שכמו של ולרי, אין בידינו לקבוע כי ולרי עמד בנטל להראות שהתקיים בו הפן החיובי או הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, במשך התקופה הראשונה.

אי לכך, אין בידינו לקבוע כי בתקופה הראשונה התקיימו יחסי עובד ומעביד בין ולרי לבין הנתבע, ומכאן נפנה לבחינת טיבם של היחסים בתקופה השנייה.

האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין ולרי לבין החברה בתקופה השנייה

26. בכל הנוגע לתקופה השניה, הרי שכאמור לא היה חולק בין הצדדים שהחל מחודש 3/08 הופקו לולרי תלושי שכר של החברה.

ודוק, לגבי תקופה זו, הציג ולרי חשבונית אחת בלבד, על סך של 10,000 ₪ ששולמה לו בחודש 5/08.

כמו כן, צירף ולרי לתצהירו כרטיס עובד (טופס 101) לשנת המס 2008 בגין עבדותו בחברה (ראה: נספח ד' לתצהירו).

מכל מקום, לטענת ולרי בתקופה השניה הוא היה עובד של החברה. גם לגבי תקופה זו טען ולרי כי הוא עבד בחברה במשרה מלאה והשתמש לצורך עבודתו בציוד של החברה.

27. מנגד לטענת הנתבע, לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין ולרי לבין החברה.

לעניין זה חזר הנתבע על טענתו כי ולרי ואיגור היו שותפים בחברה, כאשר חלקו של ולרי עמד על 5%.

28. כמו בעניינו של איגור, לא ירדנו לסוף דעתו של הנתבע, האם לשיטתו איגור היה שותף בחברה וגם עובד שלה או שמא רק שותף, כאשר "שכרו" כמפורט בתלושים היווה את חלקו ברווחי השותפות.

יותר מכך, בכל הנוגע למעמדו של ולרי, רצופים כתבי הטענות ותצהיר הנתבע באמירות, המלמדות על כך, שהוא אינו כופר בכך שולרי היה, למצער עובד החברה (בין אם בנוסף להיותו שותף ובין אם באופן בלעדי).

כך, למשל, מחד טען הנתבע כי כלל לא התקיימו בינו לבין ולרי יחסי עובד מעביד, ומנגד בכתב ההגנה שהגיש טען כי ולרי לא הועסק על ידו אלא אך ורק ע"י הנתבעת.

כך גם, טען הנתבע בתצהירו כי שילם לולרי נסיעות וחופשה כחוק, והגדיל לעשות עת טען כי היה על ולרי לתת לחברה הודעה מוקדמת לפני סיום עבודתו, ועתר לקזז את שוויה מכל סכום שיפסק, אם יפסק לולרי.

מכל מקום, בתצהירו הכחיש הנתבע את זכאותו של ולרי לפיצויי פיטורים מהחברה בשל אי השלמת תקופת אכשרה, ולא טען לשלילת הזכאות להם בשל אי קיומם של יחסי עובד ומעביד.

לזאת יש להוסיף את עדותו של הנתבע בפנינו, עת נשאל על חובות החברה לשני התובעים, ולא כפר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין החברה לתובעים, אלא רק טען שניתן שניתן לברר מה הם חובותיה, כדלקמן:

"ש. כמה כסף חייבת החברה לשיטתך לכל אחד מהתובעים למשל בגין שכר עבודה?

"ת. נכון שהיו עיכובי משכורות אבל אני לא יכול להגיד כמה בדיוק, אני לא התכוננתי לכך.

ש. אני מניח שאתה לא יודע גם את התשובה לגובה החוב של החברה לכל אחד מתובעים בענייני הבראה, חופשה, מועדי תשלומים – כל הנושאים הכספיים אתה לא מעודכן לגביהם כרגע?

ת.        אין שום בעיה לברר. מבחינת כל התשלומים צריך לבדוק אצל רואה החשבון" (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 2-7).

29. על האמור לעיל נוסיף, שכפי שקבענו בעניינו של איגור, גם בעניינו של ולרי הנתבע לא הרים את הנטל להוכחת טענתו, כי ולרי היה שותף בחברה.

מלבד לטעון להיותו של ולרי שותף, לא הביא הנתבע ולו בדל ראיה לביסוס טענה זו, לא הציג הסכם שותפות ואף לא טען כי נחתם הסכם כאמור ולא הציג ולא טען לקיומם של איזה מסממניה האחרים של שותפות ביחסיו עם ולרי.

אי לכך, אף בעניינו של ולרי אין לנו אלא לדחות את טענתו זו של הנתבע בדבר יחסי שותפות בין הצדדים.

30. משנדחתה טענה זו של הנתבע, הרי שכל שבפנינו הוא מסמכים המצביעים לכאורה על קיומם של יחסי עובד בין ולרי לחברה ואמירות שונות של הנתבע מהן משתמע כי הוא עצמו אינו כופר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין ולרי לחברה.

בנסיבות אלו, ואם אמנם עמד הנתבע על הטענה שלא התקיימו יחסי עובד בין ולרי לבין החברה – הרי שהנטל הוא עליו להראות כי חרף המסמכים המלמדים לכאורה על קיומם של יחסי עובד ומעביד בין ולרי לבין החברה, בפועל לא כך היו פני הדברים.

דא עקא שהנתבע לא הביא כל ראיה לסתור את קיומם של יחסי עובד ומעביד כאמור בין ולרי לבין החברה.

31. אי לכך, אנו קובעים כי בין ולרי לבין החברה התקיימו יחסי עובד ומעביד.

באשר לתקופת קיומם, הרי שהחברה הוקמה ביום 6/2/08 ותלוש השכר הראשון מהחברה, הופק לולרי בגין חודש 3/08.

בנסיבות אלו אנו קובעים כי הוכח להנחת דעתנו שולרי היה עובד החברה, החל מחודש 3/08.

32. עד כאן קביעותינו לפיהן:

א. הוכח בפנינו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הנתבע לבין איגור בתקופה הראשונה וכן התקיימו יחסי עובד ומעביד בין איגור לבין החברה בתקופה השניה.

ב. לא הוכח בפנינו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הנתבע לבין ולרי בתקופה הראשונה, אך הוכח להנחת דעתנו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין ולרי לבין החברה בתקופה השניה.

משאלו קביעותינו, נפנה להלן לדון ברכיבי התביעה הספציפיים של כל תובע, ותחילה לרכיבי התביעה של איגור.

תביעותיו של איגור

33. כאמור, בסופו של יום, צומצמה תביעתו של איגור לגבי שתי תקופות העבודה ל-5 רכיבים, כדלקמן:

• פיצויי הלנה בגין שכר ששולם באיחור בשנת 2007.
• פיצויי הלנת שכר, על שכר עבודה בסך 55,716 ₪, שהוכר על ידי המפרק.

- פיצויי הלנת פיצויי פיטורי, על פיצויי פיטורים שהוכרו על ידי המפרק.

- החזר הלוואה שנתן לחברה.

- החזר הוצאות שהוציא עבור החברה.

נפנה להלן לדון בכל רכיב, ותחילה לרכיב פיצויי ההלנה בגין שכר ששולם באיחור.

התביעה לתשלום פיצויי הלנה בגין איחור בתשלום השכר

34. ברכיב זה לכתב התביעה עתר איגור לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 3,881₪ בגין פיצויי הלנה, עבור איחורים בתשלום שכרו בתקופה הראשונה, עת כאמור לא היה חולק בין הצדדים, שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע.

הנתבע מצידו כפר באופן כללי בטענה בדבר איחור בתשלום שכרו של איגור והוסיף וטען כי בכל המקרה, התביעה לתשלום פיצויי הלנה התיישנה.

35. לתצהירו צירף איגור טבלה שערך (ראה: נספח ג' לתצהיר), בה מפורטים סכומי השכר להם היה זכאי, סכומי השכר ששולמו בפועל ומועדי תשלומם, מספר ימי האיחור, אחוזי ההלנה הנגזרים מימי האיחור הנ"ל וסכום פיצויי ההלנה בגין כל איחור כאמור.

בנוסף לכך, צירף איגור לתצהירו תדפיסי בנק לחודשים 10/07 – 12/07, 1/08 ו-9/08 (ראה: נספח ז לתצהירו) על גביהם סימן את הסכומים שהופקדו, כמפורט בטבלה.

36. נקדים ונבהיר כי אין בידינו לקבל את טענתו של הנתבע בדבר התיישנות התביעה לתשלום פיצויי הלנה על שכר ששולם באיחור.

לעניין זה קובע סעיף 17א (ב) חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, כי במובחן משכר שלא שולם (אשר תקופת ההתיישנות בגינו היא שנה), הרי לגבי שכר ששולם באיחור באופן קבוע, מוארכת תקופת ההתיישנות לשלוש שנים, כדלקמן:

"על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות."

כעולה מנתוני הטבלה, שכרו של איגור הולן לפחות שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים שלאחר יום תשלום השכר.

כעולה מן הטבלה, מועד תשלום השכר הראשון שהולן הינו 1/9/07, ואילו איגור הגיש את תביעתו ביום 7/1/09, היינו פחות משנתיים לאחר מועד תשלום השכר הראשון שהולן.

אי לכך, אין זאת אלא שהתביעה לתשלום פיצויי הלנה בגין שכר ששולם באיחור, לא התיישנה.

37. ולגופם של דברים, הפניותיו של איגור אל דפי הבנק ובהם הפקדות, תואמים את נתוני הטבלה וגם חישוביו עולים בקנה אחד עם הוראות החוק.

מנגד, מעבר לאמירה כללית לפיה שילם את כל זכויותיו של איגור, הנתבע לא הציג כל ראיה לסתור את הנתונים הנקובים בחישוביו של איגור או את האסמכתאות שהוצגו על ידו.

38. בנסיבות אלו, אנו קובעים כי איגור עמד בנטל להוכיח את תביעתו ומחייבים את הנתבע לשלם לאיגור פיצויי הלנה בסך של 3,881 ₪ בגין האיחורים בתשלום שכרו של איגור בתקופה הראשונה, בה שימש הנתבע כמעסיקו של איגור.

לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/1/08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום החזר הלוואות והוצאות

40. ברכיב זה, עתר איגור לחיוב החברה בתשלום הסך הכולל של 47,000 ₪, בגין הלוואה שהלווה לטענתו לחברה, ובגין החזרי הוצאות שהוציא עבור החברה מכיסו.

בכתב תביעתו ובתצהירו, טען איגור כי הוא הלווה לחברה סך של 37,000 ₪, ובנוסף, הוציא מכיסו הפרטי, הוצאות שונות לטובת החברה בסך כולל של 10,000 ₪.

לעומת זאת, בסיכומיו טען כי הלווה לנתבעים סך של 27,000 ₪ ושילם הוצאות החברה מכיסו בסך של 20,000 ₪.

מכל מקום, לתצהירו צירף איגור (ראה: נספח יא לתצהיר) תדפיסי בנק של חשבונו בבנק הפועלים לתקופה שמיום 1/2/08 ועד ליום 30/4/08.

הנתבע מצידו הכחיש את מתן ההלוואה או את תשלום הוצאות החברה כנטען על ידי איגור בכתב תביעתו ותצהירו.

לטענתו, הוא מעולם לא ביקש ולא קיבל כל הלוואה מאיגור, ואיגור לא המציא כל אסמכתא לתמוך בטענותיו להלוואות שניתנו. בנוסף טוען הנתבע, כי כל התשלומים ששולמו לאיגור שולמו במזומן, על כן אין כל משמעות לתדפיסי הבנק שצירף לתצהירו.

בנוסף, ומבלי לגרוע מטענותיו הנ"ל, טען הנתבע כי בכל מקרה, לבית דין זה, אין סמכות לדון בתביעת עובד כלפי מעביד להחזר הלוואה שהלווה כביכול העובד למעביד, או בהחזר הוצאות שהוציא העובד עבור המעביד.

41. נקדים ונבהיר כי אין בידינו לשעות לטענת הנתבע בדבר היעדר סמכות כביכול לבית דין זה לדון ברכיב זה לכתב התביעה.

סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה מעוגנת בהוראתו של סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969, ועל פיה יוחדה סמכותו של בית הדין לתובענות שהתמלא בהן המבחן הכפול של זהות הצדדים - עובד ומעביד או חליפיהם - ושל מהות העילה - יחסי עובד ומעביד".

באשר למהות העילה, הרי שזו הוגדרה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כדלקמן:

"בהתאם לפסיקה, סמכותו העניינית של בית הדין נקבעת על פי מהות העילה וזהות הצדדים. ככל שעילת התביעה מבוססת על הפרת חוקי העבודה או הפרת חוזה עבודה או על הפרת חובות החלות על מעביד או עובד מכוח קיומם של יחסי עובד מעביד (כגון - חובת תום הלב, חובת הנאמנות), מוקנית לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה..."

[ראה: בר"ע 34729-09-11 מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' לויתן מיכאל (פסה"ד מיום 6/10/11)].

משכך, הרי שככל שהוצאו הוצאות על ידי עובד לצורכי המעביד או נתנו הלוואות על ידי העובד למעביד במסגרת העבודה (להבדיל מהוצאות/הלוואות שניתנו מכח יחסים שמחוץ למסגרת העבודה) הרי שאלו ניתנו מכח יחסי העבודה שבין הצדדים, ועל כן הדיון בהם הוא בסמכות בית הדין לעבודה.

בענייננו, טען איגור כי ההלוואה וההוצאות הוצאו לטובת המעביד במסגרת יחסי העבודה שבין הצדדים, ואילו הנתבע שכפר בקיומן בכלל של הלוואה או ההוצאות, לא טען כי היו כאלו אך הן ניתנו מכח יחסים אחרים שבין הצדדים.

אי לכך, אין זאת אלא שהסמכות לדון ברכיבים אלו לכתב התביעה מסורה לבית דין זה, ועל כן נפנה להלן לדון ברכיבי תביעה זו לגופם.

42. וכך, בכל הנוגע להלוואה הנטענת - טען איגור בתצהירו, כי במהלך חודש אפריל 2008, החברה נקלעה לקשיים והוא הלווה לנתבע לבקשתו 27,000 ₪, אותם נטל בתור הלוואה אישית מבנק הפועלים.

לטענתו, ההלוואה נוצרה עקב בקשתו של הנתבע להרצת שיקים, כך שהוא נתן לנתבע שיק על סך של 27,000 ₪ כנגד שיק של הנתבע על סכום זהה, וכך עשו מספר פעמים, עד שביום מסוים (שלא ננקב בתצהיר) התקשרו אליו מהבנק והודיעו לו כי אין כיסוי לתשלום זה, ועל כן נאלץ ליטול הלוואה מהבנק, אלא שסכום השיק מעולם לא שולם לו והוא נותר עם הלוואה אישית כלפי הבנק בסך של 30,000 ₪.

בתדפיס הבנק שצרף איגור לתצהירו, ניתן להבחין כי הופקדה המחאה על סך של 27,000 ₪ שנמשכה מיד ביום 14/4/08. ביום 15/4/08 הוחזרה המחאה על סך זה והופקדה המחאה על סך של 31,782 ₪ ובאותו יום נמשכה המחאה נוספת על סך של 27,000 ₪. ביום 16/4/06 הוחזרה המחאה על סך זה וביום 17/4/08 יש הפקדה של 30,000 ₪ כהלוואה קרן כללי.

דא עקא, שאין בכל התנועות הנ"ל, כל ראיה לטובת מי היו המשיכות וממי היו ההפקדות.

כאשר נשאל הנתבע לגבי מהלך זה של גלגול שיקים כנטען על ידי איגור, העיד הנתבע כי: "רוב הסיכויים שהחברה באמת הוציאה שיק לאיגור על סך של 27,000 ₪. אני לא זוכר על מה זה היה אבל אני בטוח שלא היה בזה היבט פלילי" (ראה: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 9-10).

בניגוד לסברת איגור בסיכומיו, בדבריו אלו של הנתבע אין הודאה בחבות החברה או הודאה בכך ששיק שניתן לאיגור לא כובד.

לנוכח חוסר העקביות בגרסת איגור באשר לסכום ההלוואה כמבואר לעיל, וחוסר הבהירות באשר לטובת מי היו המשיכות וממי היו ההפקדות שבחשבונו של איגור – אין בידינו לקבוע כי איגור עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו ברכיב זה, ועל כן התביעה להחזר הלוואה – נדחית.

43. בכל הנוגע לתביעה להחזר הוצאות שהוציא עבור החברה – טען איגור כי חלק מההוצאות כנתבע על ידו שולמו על ידו בכרטיס האשראי הפרטי שלו.

עם זאת, איגור לא הציג תדפיס של כרטיס אשראי הפרטי שלו על מנת לתמוך בגרסתו, ואף העיד כי בחלק מהזמן היה בחזקתו כרטיס אשראי של החברה (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 3-5).

ואם בכך לא סגי, הרי שכאשר נשאל אם יש לו אסמכתא כל שהיא המאשרת את הוצאות השיב בשלילה (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 1-8).

בנסיבות אלו בהן לא הומצאה ולו ראשית ראיה להוצאות שהוציא איגור לטענתו – אין זאת אלא שלא עמד ולא החל אפילו לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו ברכיב זה, ועל כן התביעה להחזר הוצאות – נדחית.

התביעה לתשלום פיצויי הלנה על שכר עבודה

44. ברכיב זה לתביעה עתר איגור לחיוב החברה בפיצויי הלנה על שכר עבודה בסך של 55,716 ₪ שלא שולם לו עבור חודשים 3-9/08, כפי שאושר על ידי המפרק.

מנגד לטענת הנתבע, התביעה לפיצויי הלנת שכר התיישנה. עוד טוען הנתבע כי מאחר והנאמן אישר כי החברה היא החייבת בתשלומים אלה אין כל מקום לטענה כי הוא חייב בתשלומים אלה באופן אישי. בנוסף טוען הנתבע כי לאור המחלוקת הכנה על מעמדו של איגור כעובד, אין לפסוק פיצויי הלנה.

45. נקדים ונבהיר בכל הנוגע לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, כי אין לשעות לה.

השכר בגינו נתבעים פיצויי הלנה הוא עבור תקופת העבודה בחודשים 3-9/08. איגור הגיש את תביעתו לבית הדין ביום 7/1/09.

בהתאם לסעיף 17א לחוק הגנת השכר, כל עוד לא שולם השכר, תקופת ההתיישנות היא שנה.

הואיל ובענייננו, לא חלפה שנה מהמועד בו רואים את השכר כמולן, הרי שהתביעה לא לפיצויי הלנת שכר שלא שולם, לא התיישנה.

46. ובאשר לתביעה לגופה, על פניו קיים קושי אינהרנטי לפסוק לאיגור פיצויי הלנה על שכר, שלא הוכחה הזכאות לו בפנינו. ואמנם, בתצהירו לא פירט איגור את עתירתו לתשלום שכר עבודה, שכן במועד שבו ניתן תצהירו כבר אושרה תביעת החוב על ידי המפרק.

זאת ועוד, סעיף 19 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע לגבי חברה שפורקה, כי המפרק לא ישלם פיצויי הלנה.

על הרציונאל שביסוד הוראה זו לחוק, עמד בית הדין הארצי עוד בדב"ע מד/73-3 טל - שרותי כימאויר אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (בפירוק), פד"ע טז, עמ' 203, בקובעו:

"פיצוי הלנה מכוח חוק הגנת השכר, באים להרתיע מעביד מהלנת שכר עובד - הם באים לעשות את ההלנה ללא כדאית מבחינה כספית; הם אינם ריבית או פיצוי על נזק במשמעות החוזית או בנזיקין; הם למעשה פיצויםin terrorem. משכך הדבר, קל לעמוד על המניע אחרי סעיף 19(א) לחוק הגנת השכר: עת מדובר במעביד, במקרה שלנו - אגודה שיתופית - שהיא על סף פירוק, והראיה להיותו במצב כזה היא בכך שתוך ששה חודשים אכן יגיעו לפירוק, ההנחה היא שמצבו הכלכלי היה כזה שאי תשלום השכר במועד לא היה נמנע על ידי ה"סנקציה" של פיצוי הלנה ואולי הניחו מראש, כי במצב כזה מאליו מתקיים האמור בסעיף 18 לחוק, כי אי תשלום שכר במועד "בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה" שימש עילה לביטול פיצוי הלנה. אם זה היה השיקול לפטור מפיצוי הלנה, מכוח סעיף 19(א) לחוק - מובנת ומוצדק - התייחסות למועד המוקדם ביותר שבו ניתן ביטוי חיצוני לפירוקה של אגודה שיתופית - הוא "יום מתן" צו הפירוק, ולא היום שבו מקבל הצו תוקף" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

אכן לא נעלם מעינינו, כי ההוראה שבסעיף זה מתייחסת לחובות המפרק כלפי העובדים ולא לחובות החברה שפורקה כלפי עובדיה, בהכרח, אך בנסיבות המקרה שבפנינו, בהן כבר פורקה החברה ואושרה ושולמה הוכחת החוב של איגור - יש קושי לדון בזכאותו של איגור לפיצויי הלנה מהחברה, גם אם עתירה זו נועדה אך לצרכי הרמת מסך ההתאגדות של החברה וחיוב הנתבע באופן אישי בחוב זה.

מכל מקום וגם אם נתעלם מקושי זה, הרי שניתן ללמוד לענייננו מאשר נפסק בע"ע 150/07 ח.א. בוני חיפה - עאמר ח'ורי (פסה"ד מיום 26/8/08).

באותו מקרה הורה בית הדין האזורי על הרמת מסך ההתאגדות של החברה הנתבעת וחיוב אחד מבעלי המניות בחובות החברה, ובכלל זה בפיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים, בגין שכר עבודה ופיצויי פיטורים שפסק.

בית הדין הארצי, ביטל את קביעתו של בית הדין האזורי בדבר הרמת מסך ההתאגדות וכפעל יוצא מכך ביטל גם את חיוביו של בעל המניות בסכומים שנפסקו.

החשוב לענייננו, הוא אשר נקבע ע"י בית הדין הארצי, ביחס לחיובו של בעל המניות בפיצויי הלנה, כדלקמן:

"משקבענו, כי אין לחייב את חגי סמולניק בחיובי החברה באשר לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות בינו לבין החברה, מתייתר הצורך להתייחס לחיובו בפיצויי הלנת שכר, ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים כפי שחויב על ידי בית הדין האזורי. נציין אך כי לטעמנו, בהיותו של חגי סמולניק בעל מניות ומנהל בחברה (שאף לא הייתה חברה משפחתית) לא היה מקום לחייבו בפיצוי הלנת שכר. זאת מן הטעם שבנסיבות אלו, הייתה בין הצדדים מחלוקת שיש בה ממש אודות עצם חיובו האישי בחובות החברה"

הדברים נכוחים המה בבחינת קל וחומר גם לענייננו, ולצורך כך נאלץ להקדים את המאוחר ולהפנות לכך שכפי שיבואר להלן בהמשך פסק דיננו, לא שוכנענו כי התקיימו בענייננו הנסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות של החברה, כך שברור שלא זה המקרה בו יש להשית על בעל המניות בחברה, פיצויי הלנה בגין חובות החברה.

אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל, תביעתו של איגור לפיצויי הלנת שכר - נדחית.

התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים

47. ברכיב זה עתר איגור לחיוב החברה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים על סכומי פיצויי הפיטורים שאישר לו המפרק.

סעיף 20 לחוק הגנת השכר משווה את הדין החל על פיצויי הלנת שכר עבודה לדין החל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, ועל כן, כל המבואר לעיל, באשר לתביעה לפיצויי הלנת שכר, נכון הוא אף לגבי העתירה לחיוב החברה בפיצויי הלנת פיטורים.

יותר מכך, בנסיבות בהן עצם פיטורי איגור נבעו מכך שהחברה הגיעה למצב של חדלות פירעון, הרציונאל שנזכר בדב"ע מד/73-3 לעיל, לפיו אי תשלום התמורה לעובד במועד נבעה "בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה" ועל כן מהווה עילה לביטול פיצוי הלנה – מקבל משנה תוקף.

48. אי לכך, אין לנו אלא לדחות אף את תביעתו של איגור לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

49. עד כאן דיוננו בתביעותיו של איגור ומכאן נפנה לדון בתביעותיו של ולרי.

תביעותיו של ולרי

50. כאמור, בסופו של יום, צומצמה תביעתו של ולרי לגבי שתי תקופות העבודה לרכיבים, כדלקמן:

לתקופה הראשונה: (כלפי הנתבע באופן אישי)

• שכר עבודה מחודש 8/07 ועד 1/08.
• פיצויי הלנת שכר על השכר הנ"ל

- פדיון חופשה.

לתקופה השניה: (כלפי החברה והנתבע ביחד ולחוד), לאחר ניכוי סכומים ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי:

• הפרשי שכר עבודה ופיצויי הלנת שכר עליהם.
• פדיון חופשה.
• דמי הודעה מוקדמת

נפנה להלן לדון תחילה ברכיבי התביעה המתייחסים לתקופה השנייה, בה קבענו כאמור כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין ולרי לבין החברה.

התביעות בגין התקופה השניה

51. כאמור בגין תקופה זו עתר ולרי לחיוב החברה בתשלום הפרשי שכר עבודה ופיצויי הלנת שכר עליהם, בתשלום פדיון חופשה ובתשלום דמי הודעה מוקדמת.

התביעה לתשלום שכר עבודה

52. ברכיב זה לכתב התביעה עתר ולרי לחיוב החברה בסך של 146,750 ₪ עבור שכר עבודה לשנת עבודתו האחרונה, בצירוף פיצויי הלנה.

לטענתו מתחילת שנת 2008 לא שולמה לו משכורת באופן סדיר, אלא ניתנו לו מפעם לפעם סכומים שונים על חשבון המשכורת.

מנגד, ובכפוף לטענה שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים בתקופה זו טען הנתבע כי ולרי לא הוכיח את זכאותו לסכומים הנטענים על ידו, וכל ראיותיו מסתכמות בפירוט סתמי של פרויקטים שפרטיהם נלקחו מאתר החברה.

בכתב ההגנה ובסיכומיו הכחיש הנתבע את חישוביו של ולרי, וטען כי ולרי לא הביא כל אסמכתא לזכאותו לסכומים הנטענים על ידו, ולא הציג כל ראיה או הסכם שיתמכו בגובה השכר הנטען על ידו.

באשר לתביעה לפיצויי הלנה, טען הנתבע, כי לאור המחלוקת בדבר זכאותו של ולרי לסכומים הנתבעים אין לחייבו בפיצויי הלנה.

53. וכך, לתצהירו צירף ולרי חשבוניות שהפיק לנתבע ולחברה בגין שתי התקופות נשוא התביעה, ובסעיף 7 לתצהירו ערך טבלה בה פירט את הסכומים ששולמו לו כנגד תלוש שכר וכנגד חשבונית, לצידם את הסכומים המגיעים לו לטענתו בגין כל חודש כאמור ולאחריהם את סכום ההפרש המגיע לו.

כאמור קבענו כי התקופה בה התקיימו יחסי עובד ומעביד בין ולרי לבין החברה היא החל מחודש 3/08.

לתצהירו צירף ולרי תלושי שכר לחודשים 3-8/08. כעולה מתלושי השכר שהוצגו בפנינו במשך חודשים אלו עמד שכרו של ולרי על הסך של 4,800 ₪ ברוטו בתוספת מענק בסך 200 ₪ ברוטו, כאשר בחודש האחרון עמד שכרו על סך 5,000 ₪ ברוטו, ללא מענק.

כמו כן צירף ולרי לתצהירו חשבונית אחת לתאריך החל בתקופה השניה, היא החשבונית מיום 14/5/08 על סך של 10,000 ₪.

כעולה מן הטבלה שצירף ולרי, בתקופת עבודתו בחברה שולם לו תמורת החשבונית סך של 10,000 ₪ וכן סך כולל של 29,000 ₪ בגין השכר כאמור בתלושי השכר.

אלא שכאמור, לטענתו בטבלה שבתצהירו, בגין כל חודש הגיעו לו סכומים גבוהים בהרבה מאלו הנקובים בתלושים, ועל כן עתר כאמור לתשלום ההפרש, שכן לשיטתו הוא היה זכאי לשכר בגובה של 100 ₪ לכל שעת עבודה.

לציין, כי רק לאחר הגשת תצהירי הצדדים, הגיש ולרי את פרוט השעות שעבד, לטענתו, בכל חודש.

לטענת ולרי, יש לאשר את סכומי תביעתו הנ"ל, שכן לשיטתו, הנתבע לא חלק על הסכומים הנטענים.

54. הנטל להוכיח את זכאותו להפרשי שכר מעבר לשכר ששולם לו מוטל על ולרי, בהיותו המוציא מחברו.

ודוק, אין בידינו לקבל את סברתו של ולרי לפיה הנתבע כביכול לא חלק על הסכומים שנתבעו על ידו. לא זו אף זו, אלא שצודק הנתבע כי ולרי לא הביא כל ראיה לזכאותו לסכומים הנתבעים על ידו בטבלה שצירף.

כך, ולרי לא הציג בפנינו כל אסמכתא לכך שסוכם עמו על שכר לשעת עבודה בסך של 100 ₪. כך גם ביחס לדוח שעות העבודה שצורף (כאמור, לאחר הגשת התצהירים), המדובר בפירוט על נייר לבן, ללא לוגו של החברה, ללא חתימה או אישור של מי מהצדדים ומבלי שהוכח כי נרשם בזמן אמת.

ואם בכך לא סגי, הרי שבטבלה זו התגלו סתירות מהותיות, המטילות צל כבד על מהימנותה של הטבלה והנטען בה.

כך למשל, ציין ולרי בטבלה, כי בגין חודש 7/07 (שחל בתקופה הראשונה), נותר לזכותו הפרש שכר בסך של 1,922 ₪.

בחקירתו הנגדית בפנינו הודה כי סכום זה הינו המע"מ על התמורה לחודש זה ובניגוד לטענתו בתצהירו כי סכום זה לא שולם לו, העיד בחקירתו בפנינו כי סכום זה שולם לו, אך באיחור, וכאשר נשאל מתי שולם לו הסכום, השיב :

"לשאלת בית הדין, מתי שולם לי הסך של 1,922 ₪, אני משיב שכנראה בספטמבר כי קיבלתי שיק דחוי.

לשאלת בית הדין, אם קיבלתי את הסכום של 1,922 ₪ באיחור מדוע השארתי את הסכום הזה כהפרש שכר שמגיע לי אני משיב – שזה מופיע באחד הסכומים לאחר מכן.

כאשר בית הדין שואל אותי באיזה סכומים אני משיב שבסכומים שבאותה טבלה" (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 6-10).

ודוק, "בסכומים שבאותה טבלה" אין כל קיזוז של סכום זה, וולרי לא ידע להצביע היכן נעשה הקיזוז, אם נעשה.

יתרה מזו. הסכומים הנקובים בטבלה כסכומים שקיבל ולרי, אינם תואמים את הסכומים הנקובים בחשבוניות שצירף ולרי לתצהירו, בהן מצוין כי כנגד חשבוניות אלה התקבלו המחאות.

כך, מציין ולרי בטבלה שצרף כי בגין חודש 8/07 (שאף הוא חל בתקופה הראשונה), הוא היה זכאי לתשלום בסך של 20,328 ₪. סכום זה תואם את סכום החשבונית הראשונה אשר שולמה, ובה פרטי ההמחאות באמצעותן שולמה.

למרות זאת רשם ולרי ברובריקה של הסכום שהתקבל סך של 19,522 ₪ בלבד, מבלי שטרח להסביר, כיצד נוצר הפער.

כך גם החשבונית השניה שצירף ולרי לתצהירו, היא על סכום של של 12,590 ₪ מיום 30/10/07 ובה פירוט של ההמחאות אשר באמצעותן שולמה. סכום זה רשום ברובריקה של תשלומים המגיעים בחודש 9/07 (שאף הוא חל בתקופה הראשונה), אלא שברובריקה של תשלומים שהתקבלו, אין כל ציון כי התקבל סכום זה, אלא רשום– 0, מבלי שולרי טרח להסביר מדוע לשיטתו לא שולמה התמורה בגין חשבונית זו, שעל גביה מצוין כי שולמה באמצעות ההמחאות הרשומות בה.

55. עד כאן, בהעדר כל אסמכתא להצביע על גובה השכר שסוכם, לנוכח חוסר האמון שרחשנו לדוח השעות שהוצג באיחור, ובהינתן הסתירות שהתגלו בטבלה עליה מבוסס רכיב זה לכתב התביעה – אין בידינו לקבוע כי ולרי עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את זכאותו להפרשי השכר כנתבע על ידו.

אלא שלעניין זה מפנה ב"כ התובעים לכך שהמפרק קבע על פי הנתונים שהוצגו בפניו בפניו, כי שכרו של ולרי עמד על כ- 20,000 ₪ ברוטו לחודש. לטענתו, המפרק דרש ממנו להסביר את גובה החוב, להציג מסמכים ואף נפגש עמו אישית, ולאחר כל אלה הכיר בכל הסכום שתבע בגין שכר עבודה, ועל כן יש לאמץ את קביעות המפרק ולקבוע כי שכרו החודשי של ולרי עמד על כ-20,000 ₪.

ובכן, אין אנו יודעים על פי אלו נתונים קבע המפרק את גובה שכרו של ולרי ואלו מסמכים הוצגו בפניו לצורך קביעתו זו, אך כאשר מבקש ולרי לנהל את תביעתו להפרשי שכר בפנינו, עליו לשכנע אותנו ולהוכיח בפנינו את רכיבי תביעתו זו והבתאם לכללים החלים על הוכחת תביעה מעין זו בבית הדין.

בענייננו, בכל הנוגע לתביעת ולרי להפרשי שכר עבודה, אין לנו אלא שאת עיננו רואות, ובו לא די כדי לבסס את התביעה הנטענת להפרשי שכר.

56. על פי האסמכתאות שהוצגו בפנינו, אין בידינו לקבוע כי ולרי הוכיח את זכאותו לסכומים כנטען על ידו. לכל היותר ניתן לקבוע על יסוד תלושי השכר והחשבונית היחידה שהוצגה לתקופת העבודה בחברה, כי במשך תקופת עבודתו בחברה, היה ולרי זכאי לסכומים הנקובים בתלושי השכר בתוספת הסכום שננקב בחשבונית.

באשר לתקופת עבודתו בחברה, הרי שכאמור, בהתאם לנתונים שהוצגו בפנינו, ולרי היה עובד של החברה החל מחודש 3/08, כאשר תלוש השכר האחרון שהציג הוא מחודש 8/08. לטענתו, הוא מעולם לא פוטר מהחברה ועבודתו הופסקה עם הפסקת פעילותה של החברה, אך זאת מבלי שנקב בתאריך מדויק בו הסתיימה עבודתו כאמור.

להזכיר, איגור הועסק בחברה גם בחודש 9/08 וקיבל מכתב פיטורים מהחברה בחודש זה.

בנסיבות אלו נכונים אנו לקבוע על יסוד הנסיבות הנוגעות לאיגור, כי לכל היותר הועסק ולרי בחברה עד לחודש 9/08 כולל.

אי לכך ועל סמך הנתונים שהוצגו בפנינו, הוכח כי ולרי הי זכאי למשך תקופת עבודתו הכוללת בחברה, לכל היותר לסך הכולל של 45,000 ₪, כאשר לשיטתו בטבלה, שהיא בבחינת הודאת בעל דין הוא קיבל בתקופה זו 29,000 ₪.

הואיל ובגין תקופה זו קיבל ולרי מהמוסד לביטוח לאומי, סכומים העולים בצורה ניכרת על ההפרש הנ"ל שהוכח בפנינו, אין בידינו לקבוע כי זכאי בגין שכר עבודה לכל תשלום נוסף.

אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל, תביעתו של ולרי להפרשי שכר עבודה – נדחית.

57. משדחינו את התביעה להפרשי שכר, נדחית עימה גם העתירה לתשלום פיצויי הלנה בגין שכר זה שלא הוכחה הזכאות לו.

ובאשר לעתירה לפיצויי הלנת שכר על הסכומים ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין שכר עבודה, הרי שלאור המבואר בפרק המתייחס לתביעתו של איגור לתשלום פיצויי הלנת שכר על הסכומים ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין שכר עבודה, אין לנו אלא לדחות אף את תביעתו זו של ולרי לפיצויי הלנת שכר.

התביעה לתשלום פדיון חופשה

58. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר ולרי לחייב את החברה לשלם לו את הסך של 9,000 ₪ בגין פדיון חופשה, מבוסס על משכורת בסך של 20,000 ₪, הואיל ולטענתו בכל תקופת עבודתו, לרבות בחברה לא שולמו לו כלל דמי חופשה.

מנגד, טען הנתבע כאמור כי ולרי קיבל חופשה בעין בהיקף העולה על ימי החופשה להם היה זכאי.

59. לענייננו, משקבענו שולרי היה עובד של החברה במשך שבעה חודשים, הרי שהוא זכאי לחופשה שנתית בגין תקופה זו, וככל שזו לא נוצלה על ידו לפדיונה עם תום יחסי העבודה שבין הצדדים.

זאת ועוד, על פי הוראות חוק חופשה שנתית, זוהי חובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה כהגדרתו בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, ותקנות חופשה שנתית (פנקס-חופשה), התשי"ז-1957 המחייבות לנהל לגבי כל עובד, רישום שיכלול את פרטיו המלאים, את מועד החופשה שניתנה, את דמי-החופשה ששולמו ותאריך התשלום, את התאריך בו חדל העובד לעבוד, ואת פדיון-החופשה ששולם ותאריך התשלום.

יתרה מכך, הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק לנהל פנקס חופשה המעביד הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין [ראה: דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה', עמ' 253 והאסמכתאות שם].

60. בתלושי השכר לתקופת עבודתו של ולרי בחברה שהוצגו בפנינו, אין כל אזכור לניצול חופשה על ידי ולרי.

כמו כן, הנתבע לא הציג בפנינו פנקס חופשה עבור ולרי, ואף לא ניסה לחקור את ולרי בחקירה נגדית, דבר ניצול חופשה שנתית בפועל, כנטען על ידו.

בנסיבות אלו, אין בידינו לקבוע כי הנתבע עמד בנטל המוטל על מעביד על פי דין, להוכיח כי בתקופת עבודתו בחברה, מיצה ולרי את זכותו לחופשה שנתית או תמורתה.

אי לכך, אין זאת אלא שבמועד סיום עבודתו בחברה זכאי היה ולרי לפדיון חופשה בגין תקופת עבודתו בחברה.

ובאשר לשווי פדיון החופשה, הרי שכאמור קבענו כי ולרי הועסק בחברה במשך 7 חודשים, לכל היותר.

הצדדים לא דקו פורתא בשאלה האם ולרי הועסק במשך חמישה ימי עבודה או ששה ימי עבודה בשבוע, אך גם אם נצא מתוך הנחה כי הועסק במשך שישה ימי עבודה בשבוע, הרי שלכל היותר בגין תקופת עבודתו בחברה, זכאי היה ולרי ל-7 ימי עבודה חופשה בפעל.

לאור הנתונים שהוכחו בפנינו, הרי שלכל היותר שכרו הממוצע של ולרי עמד על 5,000 ₪ לחודש, ועל כן בגין תקופת עבודתו בחברה זכאי היה ולרי לפדיון חופשה בסך של 1,346 ₪ על פי הפירוט שלהלן:

5,000 ₪ שכר חודשי X 7 ימים בפועל = 1,346 ₪.

26 ימי עבודה בפועל

הואיל ובגין תקופה זו קיבל ולרי מהמוסד לביטוח סכומים העולים בצורה ניכרת על סכום פדיון החופשה שהוכח בפנינו, אין הוא זכאי בגין חופשה או פדיונה לכל תשלום נוסף.

אשר על כן, תביעתו של ולרי לפדיון חופשה – נדחית.

התביעה לתשלום דמי הודעה מוקדמת

61. בגין רכיב זה לכתב התביעה, עתר ולרי לחיוב החברה בסך של 20,000 ₪ בגין אי תשלום הודעה מוקדמת.

לציין כי בסיכומיו עתר ולרי לחיוב החברה בתשלום הסך של 20,000 ₪ בגין הודעה מוקדמת, ובד בבד עם כך, ציין כי נותרו יתרות חוב של 14,000 ₪ לטובתו בגין הודעה מוקדמת, זאת, ככל הנראה בשל הסתמכות על הטעות שהובהרה לעיל, עת צוין תשלום רכיב "הודעה מוקדמת" בסך של 6,000 ₪, שעה שהלכה למעשה דובר בתשלום דמי חופשה.

וכך, לטענת ולרי בכתב התביעה הוא לא פוטר מהחברה, אולם החברה הפסיקה להתקיים בסוף חודש 10/08 ובשל כך נסתיימה עבודתו בחברה. לפיכך, על אף שלא קיבל מכתב פיטורים, הלכה למעשה, הוא פוטר מהחברה.

מנגד, טען הנתבע בכתב הגנתו כי ולרי הוא שעזב את החברה ללא הודעה מוקדמת תוך גרימת נזקים לחברה ועל כן יש לקזז סך של 5,220 ₪ מכל סכום שייפסק, אם ייפסק, לולרי.

62. הנטל להוכיח את תביעתו ברכיב זה לכתב התביעה מוטל על התובע. וכך, על ולרי להוכיח את נסיבות סיום עבודתו בחברה, לרבות מועד הפסקת העבודה.

דא עקא, שמעבר לטענות כלליות, לא הומצא בפנינו ולו בדל של ראיה למועד סיום פעילותה של החברה, כמו גם לנסיבות סיום עבודתו של ולרי בחברה .

משכך, התוצאה היא כי תביעתו של ולרי ברכיב זה לכתב התביעה - נדחית.

זאת ועוד, בנסיבות אלו, ובהעדר כל ראיה מצד הנתבע לנסיבות נטישתו הנטענת של ולרי את העבודה, אין לנו אלא לדחות אף את טענת הקיזוז שהעלה הנתבע ברכיב זה.

התביעות בגין התקופה הראשונה

63. משקבענו כאמור לעיל, כי ולרי לא עמד בנטל להוכיח קיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע בתקופה הראשונה - התוצאה היא שדין תביעותיו לשכר עבודה, פיצויי הלנת שכר ופדיון חופשה לתקופה זו, להדחות, כבר מטעם זה.

למעלה מן הצריך, נוסיף כי לנוכח העדר אסמכתאות לגבי גובה "השכר" המוסכם, ולנוכח חוסר האמון שרחשנו לדוח השעות ולנתוני הטבלה שהציג ולרי אשר התייחסו גם לתקופה הראשונה – הרי שאפילו היינו קובעים כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע בתקופה הראשונה – דין תביעתו של ולרי להפרשי ה"שכר" ופיצויי הלנה בגינם, היה להדחות לגופם של דברים.

אשר על כן, תביעותיו של ולרי לתקופת העבודה הראשונה – נדחות.

64. עד כאן קביעותינו בכל הנוגע לתביעות התובעים כנגד הנתבעים, ומכאן נפנה לדון בטענות הקיזוז שהעלה הנתבע כלפי תביעתו של ולרי.

טענות הקיזוז של הנתבע

65. משדחינו את כל רכיבי תביעתו של ולרי, התייתר מניה וביה הצורך לדון בטענות הקיזוז שהעלה הנתבע כלפיו.

עם זאת, גם לגופם של דברים, דין טענות אלו להדחות, ונבאר.

כך, ובכל הנוגע לעתירה לקיזוז הסך של 32,512 ₪ מכל סכום שיפסק, אם יפסק, לזכות ולרי, בגין חיובו של הנתבע לשלם לחברת פלייפור סקיל בע"מ, את הסכום הנ"ל בהתאם להסכם פשרה בתיק ת"ט 1337-11-08 (תיק הוצאה לפועל 1308243081), הרי שבתצהירו טען הנתבע כי התנהלות התובעים גרמה לקריסתה של החברה, אולם לא חזר על טענה זו בסיכומיו.

הנתבע אף לא המציא כל ראיה לטענה זו, ובכלל זה שלא המציא כל ראיה או ראשית ראיה לקשר שבין ולרי או התנהלותו, לחיובי הנתבע כלפי חברת פלייפור סקיל בע"מ.

כך גם בכל הנוגע לעתירה לקיזוז הסך של 29,640 ₪, בגין הפיצוי המוסכם בהסכם שערך עם ולרי.

הנתבע לא הציג ולו בדל ראיה להראות מהי ההפרה המיוחסת לולרי שבגינה יש לקזז את הסכום הנטען.

66. אי לכך, טענות הקיזוז שהעלה הנתבע – נדחות, אף לגופם של דברים.

העתירה להרמת מסך ההתאגדות של החברה וחיוב הנתבע באופן אישי

67. כאמור, התובעים עותרים להרים את מסך ההתאגדות של החברה, כלפי הנתבע ולחייבו ביחד ולחוד עם החברה, בחובות החברה כלפיהם.

לטענת התובעים, הנתבע הוא מנהל החברה, בעל המניות היחיד בה, והרוח החיה בחברה.

לטענתם הנתבע עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, שכן:

הנתבע מלכתחילה הקים את החברה על מנת למזער את נזקיו מעסקו, לאחר שנוכח לדעת כי עסקיו עומדים בפני קריסה מוחלטת.

לטענתם הקמת החברה נועדה, על מנת להעביר את נטל התשלומים של עסקו של הנתבע לחברה ולאחר מכן, לקופה הציבורית.

עוד טוענים התובעים, כי כבר בעת הקמת החברה לא היה לחברה כל מימון ראוי, והיו חובות רבים לעובדים, אשר המשיכו גם בתקופת החברה ואף התעצמו.

לטענתם, כעולה מחקירת הנתבע, ערב הקמת החברה לא היו בידי הנתבע משאבים מספיקים לקיום החברה.

לעניין זה טען איגור בתצהירו, כי במהלך שנת 2007 החלו תלונות של לקוחות ואיומים של לקוחות להגיש תביעות בגין עבודות שלא הושלם ביצוען והחלו תלונות של עובדים על עיכובים בשכרם.

כמו כן, לטענת איגור בתצהירו בתחילת שנת 2008 החלו קשיים עסקיים חמורים ובקיץ 2008 נוצרו קשיים מיוחדים בעקבות הפסקת תשלומים מצד הלקוח הגדול של החברה, מועדון צרכנים WE והפסקת הפרויקטים "דומינו" ו"בט סייט".

קשייה של החברה התעצמו כך ששמונה חודשים לאחר הקמתה, כפי שאישר הנתבע עצמו, היתה יתרת חוב בחשבון העו"ש של החברה בסך של 150,000 ₪, בנוסף לחוב לרשויות המס בסך של 150,000 ₪.

בנוסף, טוענים התובעים כי על חוסר תום ליבו של הנתבע, ניתן ללמוד גם מאופן התנהלותו בתביעה שבנדון, עת לא ערך בדיקה חשבונאית, לא הציג כל נתון מספרי, ולא נעזר ברואה חשבון על מנת להתמודד עם עתירות התובעים.

כך גם, טוענים התובעים, כי ניתן ללמוד על חוסר תום ליבו של הנתבע, עת הפיק תלוש שכר של החברה לחודש ינואר לאיגור, קודם להקמת החברה.

מוסיפים הנתבעים כי הנתבע לא אמר אמת כאשר הצהיר בבקשה לפטור מאגרה שלא קיבל שכר מהחברה, וכך גם ניסה להתכחש בחוסר תום לב, לאישור שנתן לאיגור על העלאת שכרו.

ואם לא די בכך, טוענים התובעים, הנתבע גילה חוסר בקיאות וחוסר עניין בחקירתו הנגדית בבית הדין בתלושי השכר שלהם, ולטענתם, מי שלא מתכוון לשלם שכר, גם לא מתעניין בתלושי השכר.

מוסיפים התובעים וטוענים כי קיימים שני טעמים פרקטים נוספים להרמת מסך ההתאגדות; האחד – הסכומים הנתבעים עולים בהרבה על תקרת הסכומים המשולמים על ידי המוסד לביטוח לאומי, מה גם שהמוסד לביטוח לאומי לא משלם פיצויי הלנה, שהינם חלק ניכר מתביעתו של כל תובע.

השני – שלדברי התובעים, אין זה ראוי כי אנשי עסקים יטילו את חובותיהם במרמה על הקופה הציבורית.

68. מנגד, לטענת הנתבע, התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי התקיימו הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות במקרה זה.

בעניין זה מפנה הנתבע בסיכומיו, לפסיקה הקובעת כי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת עומד ביסוד חיי הכלכלה, ויש לכבד את מסך ההתאגדות. הנתבע מדגיש כי בפסיקה נקבע כי הרמת מסך תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים.

לטענת הנתבע, אין יסוד לטענה כי החברה הוקמה על מנת לחמוק מחובות עתידיים ומימון דק. לדבריו, עם הקמת החברה גדל מספר העובדים משבעה עובדים לשנים עשר עובדים, ומקום הפעילות עבר למקום גדול יותר.

לטענתו, עובר להקמת החברה, הוא לא חב כל חוב למי מעובדי העסק.

זאת ועוד, טוען הנתבע, כי הגידול בהיקף פעילות החברה, הגדלת מספר העובדים, הגדלת ההזמנות והמעבר למשרד גדול יותר, נעשו כולם ביוזמתו של איגור, ועל כן אין לו להלין על הנתבע בשל תוצאות פעילות זו. כמו כן לטענתו, יש לדחות את טענות התובעים בדבר ניהול לא ראוי של החברה על ידיו, משהיה זה איגור שניהל את ענייניה הכספיים של החברה.

לטענת הנתבע, התובעים הם אלו שנקטו במהלכים לחיסול עסקי החברה, ובכלל זה, התפטרות המונית של עובדי החברה וגניבת לקוחותיה, והם ממשיכים לרדוף אותו באופן אישי.

מוסיף הנתבע וטוען כי החברה קרסה בתקופת המשבר הכלכלי, לאחר שחזרו צ'קים גדולים של לקוחות, ולכן קריסת החברה היתה מהירה. הנתבע מדגיש כי באותה תקופה בה קרסה החברה, קרסו גם חברות רבות, אחרות.

לטענתו, אין בעובדה שהוא היה מנהלה היחיד של החברה כדי להצביע על כוונה לתרמית מצדו וסיבה להרמת מסך.

לדבריו, רוב חובות החברה הם בערבות אישית שלו, כך שאין בהקמת החברה בבחינת הטלת חובותיה על הציבור. וכך לטענתו, לא רק שלא הבריח נכסים אלא שהוא עצמו הפך לחייב מוגבל באמצעים, בעקבות הקריסה.

69. בטרם נדרש לנסיבות הספציפיות של המקרה שבנדון, נפנה להלן לבחינת הוראות הדין בסוגיה זו של "הרמת המסך" ויישומה במשפט העבודה במיוחד.

אכן, כטענת הנתבע, נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה, שהיא יציר המשפט, וכי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו [ראה: דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז 350].

ברם, בצדו של כלל יסודי זה, קיימת דוקטרינה המאפשרת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לבעלי מניות את חובות החברה, כאשר העילה המוכרת להרמת המסך מתייחסת לאותם מקרים של שימוש לרעה במסך ההתאגדות לטובת בעלי העניין השולטים בחברה ונהנים מפירותיה, במקרים כגון כגון תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן, הברחת נכסים, חוסר תום לב מובהק של בעל המניות, וכו'.

ובאשר למיוחד למערכת יחסי העבודה, נשוא דיוננו - הרי שבדונו בסוגיית הרמת מסך במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה, לבין עובדיה, וקבע כי מבין מיגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד, וכי מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד.

[ראה: ע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [88], 34; ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' (פסה"ד מיום 17/12/02)

לגופם של דברים הגיע בית הדין הארצי, בעניין זילברמן הנ"ל, למסקנה כי הצטברותם של כל המרכיבים העובדתיים מקימים עילה להרמת מסך ההתאגדות על פי העילות ה"קלאסיות". אך בכך לא סגי, ומוסיף בית הדין וקובע בסעיף 23 לפסה"ד:

"לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך..."

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג בע"מ – ריאד עבדל רחמן, עבודה ארצי, כרך לג [63], 38 וכן בע"ע 1137/02 יולס אדיר – החברה לפתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [94], 35.

70. כפעל יוצא מן ההכרה במעמדם המיוחד של יחסי עובד ומעביד וחובות האמון המיוחדות הנגזרות מהם, הורחבו הנסיבות בהן הורם המסך מעל פעילות החברה בתביעות של עובדים למימוש זכויותיהם.

כך, בע"ע 1137/02 יולס אדיר לעיל, נקבע כי אי העברת ניכויי העובד לקופת גמל, הינה עילה להרמת מסך, וכן ראה באותו עניין ע"ע 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ נ' דליה ברגר (פסה"ד מיום 14/10/09).

עוד נקבע כי הימנעות מפירוק החברה תוך שלילת אפשרות העובדים לקבל זכויותיהם מן המוסד לביטוח לאומי, אף היא מהווה עילה להרמת מסך, כפי שנפסק בע"ע 1170/00 פרידמן הנ"ל:

"מצטיירת בפנינו תמונה של מעסיק שהיא חברה משפחתית המנהלת את עסקיה תוך התעלמות מהיותה גוף משפטי נפרד. רכוש החברה וכספיה עוברים לבעלי עניין, תשלומי החברה משולמים ממקורות חיצוניים לחברה, החברה מתפרקת אט אט מנכסיה ובעלי העניין מנהלים, במקביל, עסקים המתחרים בה. ומעבר לכל זה - וחמור במיוחד- קיים גילוי מובהק של חוסר תום לב בכך שהחברה חדלה מלפעול והיא נמחקת מרישומי רשם החברות בשל אי תשלום אגרה, כל זאת מבלי שנעשה נסיון- ולו למראית עין - לדאוג לזכויותיה של המערערת שהיתה העובדת שלה. יותר מכך, העובדה שהחברה נמחקה ולא פורקה מונעת מן המערערת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי חלק מזכויותיה. טענותיהם של המשיבים 3 - 5 כי אין להם כסף לתשלום אגרות החברה נשמעו לנו מן הפה ולחוץ. אכן, בעניינה של המערערת פעלו המשיבים 3 - 5 תוך עצימת עיניים ואטימות לב מובהקים. כל אלה - קל וחומר בהצטברותם יחדיו - מצדיקים להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיבים 3 5- באופן אישי בחובות המשיבה מס' 1 כלפי המערערת" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

71. הנה כי כן, מעבר לעילות הקלאסיות המוכרות בדין הכללי כמצדיקות הרמת מסך ההתאגדות - במסגרת משפט העבודה הושם הדגש על אחריותו המוגברת וחובות האמון המיוחדות שחב מנהל בחברה כלפי עובדיו, ועל התוצאה הנובעת מהפרתן, היינו הותרת העובד בפני "שוקת שבורה" עת החברה חדלה מכל פעילות ואינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי העובד מבלי שהובטח כי יכול להיפרע את זכויותיו.

72. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.

נקדים ונאמר כי, בכל הנוגע לרקע להקמת החברה, מיעטו הצדדים בהצגת ראיות באשר למצבו הכלכלי של העסק, מהן ניתן לקבוע ממצאים ברורים.

מכל מקום, באשר לטענת התובעים לגבי מצבו של העסק ערב הקמת החברה, אין בידינו לקבל את טענתם כי החברה הוקמה לצורך מזעור נזקי העסק.

התובעים לא הציגו כל מסמך או נתון על מצבו הכלכלי של העסק וכל טענתם בעניין זה מסתמכת על עדותו של הנתבע.

לעניין זה העיד הנתבע כי ערב הקמת החברה, גם אם מצב העסק לא היה הטוב שבעולם, הרי שהוא לא היה גירעוני:

"ש. בתצהיר שלך שהגשת לתיק כתבת שעברתם ממתכונת של עוסק מורשה למתכונת של חברה בגלל השגשוג של העוסק מורשה, אתה יכול להצביע לנו על מספרים שנוכל להבין את רמת השגשוג?

ת. כשפתחתי את החברה העסק שלי לא היה ברווחים גדולים אבל הוא גם לא הפסיד.

ש. העוסק מורשה שלך לא היה בקשיים כלכליים, כגון למשל איחור בתשלום שכר עובדים?

ת.         כמובן שהיו פעמים שלחלק מהעובדים עוכבה המשכורת בשבוע שבועיים אבל זה לא בגלל הקשיים אלא בעיות בנקאיות כאלה או אחרות לדוגמא כאשר שיקים של לקוחות חזרו והיה צריך להגדיל את האשראי או דברים מסוג זה, אבל המשכורות שולמו בסוף" (ראה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 2-9).

תמיכה לכך שהפיכת העסק לחברה נועדה לצורך הגדלת פעילותו ולא כדי להתחמק מחובות, נמצאת בתצהירו של איגור עצמו שהעיד כי מצבת העובדים הוגדלה עם הקמת החברה, וכך גם העסק עבר למשרד גדול יותר.

זאת ועוד, הגם שלא הובאו בפנינו ראיות לגבי מצב התשלומים לעובדי העסק, הרי שככל שהדברים נוגעים לשני התובעים שבפנינו, עולה כי התשלום האחרון ששולם לולרי על פי החשבוניות שהוצגו בפנינו היה בסוף חודש 11/07, וגובה התשלום של החשבוניות ששולמו נע בין 16,000 ₪ לערך ל- 20,000 ₪ לערך. כך, גם שכרו של איגור שולם לו עד לחודש 3/08.

נתונים אלו אינם תומכים בטענות התובעים לפיהם, במועד פתיחת החברה צבר הנתבע חובות כבדים לעובדים.

יתרה מזאת. איגור עצמו הצהיר בתצהירו כי רק בקיץ 2008 החלו הקשיים הרציניים של החברה.

לא נעלם מעינינו כי גם הנתבע עצמו לא טרח לספק נתונים נוספים על מצבו הכלכלי של העסק ערב הקמת החברה, ואולם בהינתן שהנטל להוכחת עתירתם זו מוטל על התובעים, ולא כל שכן שהנטל לביסוס טענתם בדבר מצבו הכלכלי של העסק קודם להקמת החברה - אין בידינו לקבוע כי התובעים הוכיחו שהחברה הוקמה למטרה זרה של התחמקות מחובות, לא כל שכן חובות לעובדים.

להקמת חברה יש יתרונות כלכליים ידועים, ואין בעצם ההקמה בכדי להעיד על כוונה זדונית, מה גם שכאמור כעולה מגרסת איגור עצמו, עם הקמת החברה הוגדל היקף העובדים בעסק ואף הועבר למשרד גדול יותר.

אי לכך, אין זאת אלא שהתובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את טענתם כי החברה הוקמה על מנת למזער נזקים ולהטיל את חובות העסק על החברה.

73. באשר למצב החברה לאחר הקמתה, אכן מתברר מהנסיבות האובייקטיביות כי מצבה של החברה התדרדר במהרה, שכרם של העובדים לא שולם, או שולם בחלקו, כאשר בסוף שנת 2008 נותרה החברה חייבת מלבד החובות לעובדים, גם סכומים לרשויות המס ואף נמצאה ביתרת חובה בחשבון הבנק, עד שהגיעה למצב של חדלות פירעון.

עם זאת יש לזכור כי בשנת 2008 ונוכח המשבר הכלכלי העולמי, חברות רבות, ותיקות מהחברה נקלעו לקשיים כלכליים וחלקן אף קרסו.

ודוק, איגור עצמו הצהיר בתצהירו כי הקשיים החמורים נוצרו בעקבות הפסקת התשלומים של הלקוח הגדול ביותר של החברה - מועדון הצרכנים WE, והפסקת הפרויקטים של "דומינו" ו"בט סייט".

כמו כן ולרי העיד בחקירתו בפנינו כי הוא עבד לטווחים ארוכים, בין השאר, במשרדי חברת פלייפור סקיל בע"מ על פרויקט דומינו, ואישר כי פרויקט דומינו לא הושלם עד לקריסתה של החברה (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 23-25).

היוצא מכך הוא כי שהסיבה לקשייה של החברה, או למצער, משקל רב בקשייה, היה הפסקת פרוייקט דומינו.

הנה כי כן, העובדה שחברה חדשה קרסה בתוך פרק זמן קצר של מספר חודשים במהלך שנת 2008, אינה מעידה על ניהול כושל בהכרח, לא כל שכן ניהול זדוני.

על האמור לעיל נוסיף כי הנתבע הפסיק את פעילות החברה, בתוך פרק זמן די קצר ולא "גרר" את העובדים לאורך זמן בהטחות שווא, וכעולה מעדות התובעים, הם היו ערים למצבה הכלכלי של החברה בזמן אמת.

ודוק, הגם שבקשת הפירוק הוגשה על ידי העובדים, הנתבע נתן את הסכמתו לפירוק ובכך למצער התאפשר לעובדים ובכלל זה לתובעים שבנדון, להיפרע זכויותיהם מהמוסד לביטוח לאומי, תוך שהנתבע אף סייע לאיגור להיפרע את זכויותיו כעולה ממכתבו של הנתבע אל המוסד לביטוח לאומי מיום 5/11/08.

בשולי הדברים נוסיף, כי במבחן התוצאה, וככל שעסקינן בתובעים שבפנינו, לא ניתן לומר שהם נותרו ל"מול שוקת שבורה".

כך, ולרי במקביל לתקופת עבודתו בחברה, המשיך לעסוק בפרוייקטים נוספים עבור גורמים אחרים, ואף העיד כי עבד בפרויקט דומינו אשר הושלם לאחר קריסת החברה, בחברה אחרת (ראה עדותו לעיל: בעמ' 8 לפרוטוקול).

כמו כן, על פי תצהירו של הנתבע, שלא נסתר על ידי התובעים, התובעים חברו לעבוד בחברה אחרת לאחר סיום עבודתם בחברה.

74. סיכומם של דברים.

גם אם מבחינת מבחן התוצאה, המדובר בתוצאה קשה של קריסת החברה והגעתה למצב של חדלות פירעון, לא שוכנענו כי עסקינן בענייננו באותן נסיבות של חוסר תום לב מצד מעביד, שלגביהן נקבע בפסיקה כי יצדיקו את הרמת מסך ההתאגדות של החברה וחיוב בעל מניותיה בחובותיה כלפי העובדים.

כך, לא הוכח בפנינו כי החברה הוקמה למטרה זרה של התחמקות מחובות, ומכל מקום אין המדובר במקרה של פתיחת חברות בזו אחר זו, לא הוכח ואף לא נטען כי הנתבע פעל להברחת נכסי החברה או כי היתה לו כוונה כזו, לא שוכנענו כי החברה נוהלה מתוך כוונה זדונית או במרמה, החברה פורקה כך שהתאפשר לעובדים להיפרע זכויותיהם, ואף לא הוכח ולא נטען כי החברה שלחה ידיה לכספי העובדים.

אף אם הנתבע לא השכיל לנהל את ענייניה הכספיים של החברה כדבעי, לא שוכנענו כי התנהלות זו נעשתה בחוסר תום לב או מתוך נקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו בלבד, ועל חשבון עובדיו.

התובעים לא הציגו בפנינו תשתית ראייתית מספקת על מנת לקבוע כי הנתבע פגע במודע בחברה או כי נטל סיכונים בלתי סבירים, בפרט כך שעה שמדובר בתקופה כה קצרה של פעילות החברה.

75. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, עתירת התובעים להורות על הרמת מסך ההתאגדות של החברה – נדחית בזאת.

76. סוף דבר –

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל התוצאה היא שעתירת התובעים להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 2 – נדחית.

תביעותיהם של שני התובעים לתקופת עבודתם בנתבעת 2 – נדחות.

תביעתו של ולרי כלפי הנתבע 1 – נדחית, ואילו תביעתו של איגור כלפי הנתבע 1 מתקבלת בחלקה בלבד, ואנו מחייבים את הנתבע 1 לשלם לאיגור את הסך של 3,881 ₪ בגין פיצויי הלנה על האיחור בתשלום שכרו.

לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/1/08 ועד לתשלום המלא בפועל.

ובאשר להוצאות ההליך – בהינתן החלק המזערי מתוך התביעה הכוללת שבה זכה איגור, היה מקום לכאורה לחייב את התובעים בהוצאות הנתבע בגין הליך זה, ואולם, בהינתן תביעות הקיזוז חסרות השחר שהגיש הנתבע ובהינתן כי חלק לא מבוטל מטענותיו של הנתבע – נדחו לגופן, אנו סבורים כי התוצאה הראויה והצודקת במקרה זה היא שכל צד ישא בהוצאותיו הוא.

אי לכך, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כג' ניסן תשע"ג, (03 אפריל 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.