בפניי תביעה כספית בסכום של 93,000 ₪ (נומינאלי) בגין הסכם הלוואה, שנתן התובע (להלן: "רושדי") לנתבע 1 (להלן: "עאדל") בערבות של הנתבע 2 (להלן: "זאהי").

עובדות מוסכמות

1. ביום 28/10/2007 נחתם הסכם בין רושדי לבין עאדל, אשר הוגדר כ"הסכם הלוואה" ("ת/1")(להלן: "הסכם ההלוואה") במשרדו של עו"ד ספא זאהר אל-דין (להלן: "עוה"ד").

2. ההסכם קבע כי רושדי נתן לעאדל הלוואה בסך של 93,000 ₪ (חלק המבוא בהסכם ההלוואה) וכי על עאדל להחזיר את ההלוואה ב – 31 תשלומים שווים בסך של 3,000 ₪ כל אחד (סעיף 3.1 להסכם ההלוואה). עוד נקבע בהסכם ההלוואה כי אי פרעון אחד או יותר מהתשלומים החודשיים לרושדי יגרור תשלום ריבית פיגורים בשיעור הריבית שתהיה משולמת בבנק לאומי לישראל בע"מ על חריגות בתוספת ריבית של 20% לשנה.

3. בהסכם ההלוואה שני עמודים. בעמוד הראשון מופיעות חתימות של רושדי ועאדל, בשולי העמוד. בעמוד השני חתומים רושדי ועאדל במקום המיועד לחתימות בסוף ההסכם, ובנוסף מופיעה חתימתו של זאהי, תחת פסקה שכותרתה "כתב ערבות והתחייבות".

4. אין מחלוקת בין הצדדים כי עאדל לא עמד בהחזר ההלוואה במלואה.

5. במעמד החתימה על הסכם ההלוואה חתם זאהי, שהוא בנו של עאדל, על שני הסכמים נוספים עם בתו של רושדי, גב' מייסה נאטור (להלן: "מייסה"): הסכם מכר מסעדה וציוד ("ת/2") (להלן: "הסכם רכישת המסעדה") והסכם שכירות משנה ("ת/3").

ההליך

6. כתב התביעה הוגש בסדר דין מקוצר כנגד עאדל, כחייב העיקרי, וכנגד זאהי, כערב. לאחר חקירת הנתבעים והגשת סיכומים מטעם הצדדים, ניתנה לנתבעים רשות להתגונן בפני התביעה ביום 28/06/2010, כדלקמן: (א) לזאהי ניתנה רשות להתגונן בטענה כי הוטעה בעת החתימה על הסכם ההלוואה כערב. (ב) לשני הנתבעים ניתנה רשות להתגונן בטענה כי שולם סך של 24,000 ₪ על חשבון החזר ההלוואה. (ג) נקבע כי לעאדל אין כל הגנה ביחס לסך של 10,000 ₪ שמעבר לסכום זה ועליו לשלמם. (ד) מתן רשות לנתבע 1 להתגונן ביחס ליתרת הסכום (מעל ל- 34,000 ₪ ועד לסכום התביעה) הותנתה בביצוע הפקדה בסך של 25,000 ₪ בקופת ביהמ"ש. סכום זה לא הופקד. על כן ניתנה לזאהי רשות להתגונן ואילו כנגד עאדל ניתן פסק דין. נותרה לדיון, אפוא, רק התביעה כנגד זאהי, וזוהי התביעה המונחת בפניי.

טענות התובע - רושדי

7. לטענת רושדי, הוכח כי הוא נתן לעאדל הלוואה והוכח כי הנתבעים חתמו על הסכם ההלוואה לאחר שהבינו את תוכנו וידעו כי מדובר בהלוואה לעאדל בסך של 93,000 ₪ ובערבות של זאהי. לטענתו, יש לראות את שלושת ההסכמים שנחתמו ביום 28/10/2007 כמקשה אחת, לאור השלכותיו של הסכם אחד על משנהו; הסכם רכישת המסעדה היה תלוי בהסכם שכירות המשנה שהיה תלוי בהסכם ההלוואה, על מנת שלנתבעים יהיה כסף לשלם עבור רכישת המסעדה ועבור דמי השכירות. לטענת רושדי, יש לדחות את טענתו של זאהי כי לא הבין ולא ידע שהוא חותם על הסכם ההלוואה כערב, בשל אי הבנתו את השפה העברית, שכן טענה זו נטענה בחוסר תום לב לאור אישורו של זאהי כי שני ההסכמים הנוספים שנחתמו באותו מעמד, אשר העניקו לו זכויות במסעדה ובמבנה ואשר נכתבו גם הם בעברית, תקפים. רושדי טען כי יש לקבל את עדותו של עוה"ד לעניין מתן הסברים לנתבעים על תוכן ומהות הסכם ההלוואה, לרבות בדבר ערבותו של זאהי. לטענת רושדי, אין לקבל את טענות הנתבעים, שנטענו בחוסר תום לב, לאור הסתירות הרבות בגרסאותיהם.

טענות הנתבע 2 - זאהי

8. לטענת זאהי יש לדחות את התביעה נגדו מכיוון שהסכם ההלוואה לא מחייבו, שכן הוא לא חתום על העמוד הראשון בהסכם ההלוואה ובו סכום ההלוואה. כמו כן, טען זאהי כי הוא הוטעה ו/או נחשף להשפעה בלתי הוגנת בחתימתו על הסכם ההלוואה, שכן נאמר לו כי הוא חותם על הסכם רכישת המסעדה ולא הוסבר לו שהוא חותם על הסכם ההלוואה כערב להתחייבויותיו של עאדל – אביו.

9. לטענת זאהי אין לקבל את עדותו של עוה"ד, כי הסביר והקריא לנתבעים את הסכם ההלוואה, שכן הוא בעל אינטרס להגן על עבודתו ולהימנע מתביעת רשלנות מקצועית נגדו. זאהי הוסיף וטען כי עוה"ד לא אימת את החתימות בהסכם ההלוואה ולא רשם בזמן אמת כי הוא הקריא והסביר לצדדים את הסכם ההלוואה ועל כן אין לקבל את עדותו בנושא זה.

10. זאהי הוסיף וטען כי יש לפטור אותו מהתחייבותו באופן חלקי או באופן מלא מכוח סעיף 8 לחוק הערבות, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק הערבות") או מכוח סעיפים אחרים בחוק. לטענת זאהי היה על רושדי לדרוש תחילה את פרעון החוב נשוא הסכם ההלוואה מהחייב העיקרי – עאדל, ומשלא עשה כן, אלא הגיש את התביעה כנגד שני הנתבעים יחד, הרי שיש לדחות את התביעה נגדו. דין התביעה נגדו להידחות, לשיטתו, גם מאחר והופרה החובה למסור לו הודעה בדבר אי-קיום חיוביו של החייב העיקרי. ולחילופין, טען זאהי כי יש לקזז מסכום ההלוואה את הסכום ששולם לרושדי על חשבון ההלוואה בסך של 24,000 ₪.

דיון והכרעה

11. לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות וטיעוני הצדדים, דעתי היא כי דין התביעה בעיקרה להתקבל. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

12. אין מחלוקת כי זאהי חתם על העמוד השני בהסכם ההלוואה, תחת הכותרת "כתב ערבות והתחייבות", המופיעה בעמוד זה. לטענת זאהי הוא לא חתם על העמוד הראשון בו מפורטים פרטי ההלוואה והוא כלל לא ידע שמדובר בהסכם הלוואה, שכן הוטעה לחשוב כי הוא חותם על הסכם רכישת המסעדה. אך המסמכים הברורים פועלים בהקשר זה כנגד קבלת הטענה. זאהי חתם גם על הסכם רכישת המסעדה, שהוא הסכם אחר. לשם רכישתה, לכאורה, לא היה צורך בחתימה על הסכם נוסף. בנוסף, חתימתו מופיעה במקום המיועד לכך, מעל קו שתחתיו נכתב בצורה ברורה ומפורשת "זאהי יונס, הערב".

13. זאהי הוסיף וטען כי בעת החתימה על ההסכם הוא בקושי ידע לקרוא ולכתוב עברית, שכן היה "עולה חדש" מדרום לבנון ששפת אמו הינה ערבית ולכן לא קרא את הסכם ההלוואה. עם זאת, מחקירתו, הן בפניי והן בדיון בבקשת הרשות להתגונן, עלה כי זאהי עבר להתגורר בישראל בשנת 2004 ולמד בבי"ס בישראל מכיתה ו' ועד כיתה י"ב (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון בפני כב' הרשמת ש' 3-10) ואף עשה בחינת בגרות בעברית [הגם שטען כי נכשל בבחינה זו (עמ' 57 ש' 5-6)]. בנסיבות אלה, נראה כי לא ניתן לקבל טענה שזאהי לא ידע לקרוא עברית ברמה שמנעה ממנו לקרוא על מה הוא חותם, בשעה שהתגורר מזה מספר שנים בישראל.

14. שנית, גם לו הייתי מאמין שזאהי לא ידע לקרוא עברית בצורה סבירה בעת חתימתו על הסכם ההלוואה, וזה איננו המקרה, הרי שלאור עדותו של עוה"ד, אותה אני מקבל, כי הפגישה במשרדו נוהלה בערבית, וכי הוא תרגם והסביר לכל הצדדים, לרבות זאהי, כל סעיף בחוזים בערבית, הרי שאין נפקות לטענה לפיה זאהי לא ידע לקרוא עברית.

15. עוה"ד העיד כי ישב במשרדו עם רושדי, עאדל, זאהי ומייסה במשך כשעתיים, קרא בפני הצדדים כל סעיף וסעיף בכל אחד מן ההסכמים (הסכם ההלוואה, הסכם רכישת המסעדה והסכם שכירות המשנה), תרגם והסביר את הסעיפים בערבית (עמ' 30 ש' 8-15; עמ' 30 ש' 27 - 30; עמ' 32 ש' 31-33; עמ' 33 ש' 1-3). עוה"ד ציין כי תיקן את ההסכם לפי הערות הצדדים שביקשו לשנות סעיפים מסויימים ולבסוף קרא את ההסכם לכל הצדדים. עו"ד ספא הבהיר כי הוסבר לזאהי שהוא חותם על הסכם ההלוואה כערב (עמ' 31 ש' 19-23):

"ש. זהי הבין על מה הוא חותם ועל מה הוא מתחייב?

ת. אין ספק, הוא היה בשיחה ושמע אותה מההתחלה עד הסוף, השפה התנהלה בערבית, תיקנתי טעויות כתיב כי קראתי את ההסכם בשפה העברית והסברתי לערבית אחד על אחד. לגבי הערבות קראתי בנוכחות כל הצדדים וגם בנוכחות זהי והוא הבין והוסבר לו בשפה הערבית. אין סיכוי שהוא לא הבין על מה הוא חותם."

עוה"ד אף הציג בפני בית המשפט את טיוטות ההסכמים ואת התיקונים שנערכו לבקשת הצדדים, לאחר שישבו ועברו על ההסכמים ("נ/2" – "נ/5").

16. עדותו של עוה"ד היתה מהימנה בעיניי. הוא הותיר רושם אמין ואני מקבל את עדותו לעניין מתן הסברים לזאהי בערבית על ערבותו. איני מייחס חשיבות לאי-התאמות שנפלו בין עדותו של רושדי לזו של עוה"ד, אי-התאמות אותן אני מייחס לרושדי דווקא. בכל מקרה אי-התאמות אלה אינן פוגמות בגרסה בכללותה. לעומת זאת, עדותו של זאהי הותירה רושם שלילי ואיני נותן בה אמון כלל. תשובותיו היו מתחמקות ולא משכנעות. עדותו סתרה פעמים רבות סתרה את עדותו בשלב הרשות להתגונן, או את עדות אביו. יצויין כי גם בהחלטה בה ניתנה לזאהי רשות להתגונן צויין כי בחקירת הנתבעים התגלה כי הדברים אינם כפי שנטען על ידם בתצהיריהם וכי נתגלו סתירות ושינויים משמעותיים בגירסתם.

17. ואם בהחלטה האמורה עסקינן, יובהר כי אין מקום לנסיונו של זאהי להסתמך על הקביעות הנכללות בה. אין צריך לומר כי קביעתה של כב' הרשמת בהחלטה האמורה, לפיה היא מקבלת את טענתו של זאהי כי הוא הוטעה ביחס למשמעותו המהותית של הסכם ההלוואה, משמעותה כי היא מקבלת את טענתו כי מדובר בטענת הגנה אפשרית, ולא כי היא מכריעה בה. כידוע, הרף בו יש לעמוד בשלב הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן - אינו גבוה וההלכה הינה כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה והסיכויים לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן ובלבד שהציג הגנה אפשרית ולא הוכח כי מדובר בהגנת בדים [ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (1.11.04); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721 (1988)]. ברם, הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אינו בא במקום המשפט עצמו, בו מובאות כל הראיות, נשמעות כל העדויות, הרף הראייתי שונה, ונשקלים שיקולי מהימנות, אשר בעקרון אינם נשקלים בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן. כאמור, זאהי לא עמד בנטל להוכיח כי הוטעה בעת חתימתו של הסכם ההלוואה, וכי לא ידע שהוא חותם עליו כערב.

18. גם את טענתו של זאהי כי חתם רק על העמוד השני של הסכם ההלוואה, מבלי לראות את העמוד הראשון, אין בידי לקבל. ראשית, כאמור עדותו של עוה"ד ספא היתה מהימנה עליי ואני מקבל את גרסתו במלואה, כי הסביר לצדדים בערבית כל סעיף וסעיף בכל ההסכמים. שנית, זאהי עצמו למעשה הודה בחקירתו הנגדית כי ראה את העמוד הראשון בהסכם ההלוואה, שכן אמר כי ראה שרשום שם הסכום 3,000 (לדבריו דולר, אך בפועל ₪) – סכום המופיע רק בעמוד הראשון - וביקש מעוה"ד למחוק תנאי זה. ראו עדותו בעמ' 53 ש' 2-6:

"ש. כשישבתם אצל עו"ד ספרא [צ.ל. ספא – א.ד.] לא ידעת כלום על ההלוואה?

ת. היה טופס מוכן... הם הביאו את הטופס ואמרו לי לחתום, על זה כן, על זה כן, על זה מיסא כן אתה לא, ראיתי שגם היה בחוזה רשום 3000 דולר, לא ידעתי את זה. שאלתי את העו"ד ספרא והוא אמר לי שזה בתוך החוזה ואמרתי לו למחוק את זה."

19. בנוסף, זאהי הודה בחקירתו הנגדית כי ידע שהוא אמור לחתום על הסכם עם מייסה, ועל כן לכאורה אמורות היו להופיע חתימות שלו ושלה בלבד על ההסכם (עמ' 53 ש' 19-21). למרות זאת, הוא הודה כי כאשר חתם על הסכם ההלוואה ראה את חתימתם של רושדי ושל עאדל, אך הוא לא הצליח לתת הסבר מדוע בכל זאת חתם על ההסכם (עמ' 53 ש' 30-33; עמ' 54 ש' 1-3).

20. זאת ועוד; גם אילו היה מקום לקבל את טענתו של זאהי כי כלל לא קרא את ההסכם, אלא חתם במקום שבו התבקש לחתום מבלי שהוסבר לו על מה, הלכה פסוקה היא כי אדם שלא קרא את ההסכם עליו הוא חותם לא יופטר בשל כך מהתחייבותו בהסכם [ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, פ"ד נד(2) 559, 573-574 (2000); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594 (2000)].

האם יש לפטור את זאהי מהתחייבותו לאור הוראות חוק הערבות?

21. זאהי טען כי יש לדחות את התביעה נגדו מכוח סעיף 8 לחוק הערבות. לפי סעיף זה "אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חובו". לטענת זאהי, רושדי לא פנה לעאדל תחילה על מנת לדרוש את פרעון החוב, אלא בחר להגיש את התביעה כנגדו וכנגד עאדל יחד. זאהי טען כי לא בוצעה כל פניה או דרישה מוקדמת מעאדל מצדו של רושדי בקשר להסכם ההלוואה, ודי בכך כדי לפטור אותו מערבותו.

22. מהעדויות שהובאו בפניי אכן נראה כי רושדי לא שלח לעאדל התראה בכתב לפני הגשת תביעה זו כנגד זאהי (וכנגד עאדל). עם זאת, אין בידי לקבל את הטענה.

בפסיקה נקבע כי, ככלל, הדרישה כי תיעשה פניה לחייב תחילה הינה דרישה מצומצמת ביותר ובכדי לעמוד בהוראות סעיף זה די שתישלח התראה לחייב העיקרי זמן קצר בלבד לפני פנייה לערב ואין כל צורך בנקיטת הליכים משפטיים כנגד החייב העיקרי כתנאי מוקדם לדרישת החוב מן הערבים [רע"א 1873/05 דואק נ' בנק הפועלים בע"מ (30.5.05)].

בנוסף, קיימים מספר סייגים לחובה לדרוש קיום החיוב מהחייב תחילה, ואחד מהם הינו כי "ניתן נגד החייב צו קבלת נכסים או צו- פירוק" [סעיף 8(2) לחוק הערבות].

שילוב הדברים ויישומם בענייננו מביא לכך שבנסיבות דנן אין לדחות את התביעה כנגד הערב מטעם זה בלבד.

23. התביעה שבפניי הוגשה ביום 24/03/2009.

ביום 6/09/2010 ניתן צו כינוס בנוגע לנכסיו של עאדל (בתיק פש"ר 10784-02-10 ("ת/7").

ביום 20/11/2011 הוכרז עאדל כפושט רגל ("ת/4").

24. על כן כיום, אין עוד נפקות ממשית לאי משלוח מכתב התראה לעאדל, החייב העיקרי, לפני הגשת התביעה כנגד זאהי. שהרי ברור כי ממילא החל ממועד מתן צו הכינוס בשנת 2010 יכול היה רושדי לדרוש מזאהי את תשלום החוב, מבלי לפנות לעאדל תחילה. בכל מקרה, גם לפני מועד זה לא היה בהעלאת טענה זו כדי לאיין את הזכות המהותית, ולהביא לדחיית התביעה, אלא לכל היותר די היה בה כדי להביא למחיקת התביעה על מנת שיישלח מכתב התראה כנדרש ואזי ניתן היה להגישה מחדש.

ראו לעניין זה מאמרו של ש' גנוסר חוק הערבות, תשכ"ז – 1967, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי (תשל"ט - 1979), הדן בסעיף 8 לחוק הערבות בעמ' 51-52:

"אם כי יש לברך על הצורך בדרישה לחייב כתנאי קודם לתביעת הנושה נגד הערב, לא ברור מה טעמה ומה חשיבותה: הנחוצה היא כדי לוודא שהחיוב אמנם לא קוים על ידי החייב, כלומר שנתמלא התנאי המתלה את חבותו של הערב? הרי אין בכך אלא שאלה של הוכחה, ולא יובן למה יהיה הנושה מנוע מלהוכיח את אי-תשלום החוב בכל דרך קבילה אחרת. אולי מטרת הדרישה היא לתת לחייב שהות לקיים את החיוב? אך אם כך הדבר, למה נמחק מן ההוראה הקטע על מועד של 48 שעות לפחות בין הדרישה לחייב ועד להגשת התביעה? האם אין בכך כדי להפוך את הדרישה לעניין "מעין-טקסי" וריק מתוכן?

תמוהה יותר היא התעלמותו של המחוקק מן הזכות הניתנת לנושה לצרף לאותה תובענה הן את החייב והן את הערב. לפי סדרי הדין המקובלים אין להגיש תובענה ללא התראה קודמת, כדי לחסוך את הוצאות המשפט במקרה שהנתבע יזדרז לשלם את החוב. הסנקציה היא דיונית גרידא, באשר תובע שפתח בהליכים ללא התראה עלול לשאת בהוצאותיהם של כל הצדדים. הנושה שירצה לתבוע את החייב ואת הערב ביחד יצטרך, אפוא, להקציב לכל אחד מהם זמן סביר אחרי מתן ההתראה השגרתית. נשאלת השאלה, למה מוכרחה ההתראה לחייב להישלח – ואולי אף להגיע – לפני ההתראה לערב, ולו רק בדקה אחת? ולמה תיפסל ההתראה לחייב אם נמסרה בעת ובעונה אחת עם ההתראה לחייב, כפי שמשתמע מן הסעיף 8 לפי פירושו המילולי?"

25. המסקנה; משניתן צו כינוס בנוגע לנכסיו של עאדל ביום 6/9/10 (קל וחומר משהוכרז עאדל כפושט רגל ביום 20/11/11) רשאי רושדי לדרוש את מילוי ערבותו של זאהי מבלי לדרוש תחילה את קיום החוב מן החייב – עאדל, ועל כן אין לפטור את זאהי מקיום ערבותו.

26. סעיף נוסף בחוק הערבות שיש לתת עליו את הדעת, אף שהצדדים לא נקבו בו מפורשות, הוא סעיף 26 לחוק הערבות, וזאת לאור טענתו של זאהי כי רושדי לא הודיע לו כי עאדל אינו עומד בהתחייבויותיו. סעיף 26(א) לחוק הערבות קובע כדלקמן:

"לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך".

27. זאהי עונה להגדרת "ערב יחיד" הקבועה בחוק הערבות. עם זאת, נראה כי גם הוראת סעיף זה אינה יכולה לסייע לו, שכן הפרת החובה ליתן לערב יחיד הודעה במועד - אין בה, היא כשלעצמה, כדי לפטור את הערב מערבותו. על מנת שהערב יוכל ליהנות מהפטר, עליו להוכיח מהו הנזק שנגרם לו בפועל עקב אי קבלת הודעה במועד. הגישה בפסיקה בעניין זה אינה מקלה, ועל הטוען לגרימת נזק להוכיח את טענתו לפרטי פרטים ולהניח תשתית ראייתית לגבי גובה הנזק הנטען. אין ערב יכול להסתפק בהעלאת אפשרויות והשערות סתמיות לגבי דרכי הפעולה בהן יכול היה לנקוט אילו היה נודע לו על אי קיום החוב ע"י החייב במועד ועליו להביא ראיות ממשיות לדרכי הפעולה הללו [ראו בעניין זה: בש"א 8113/01 (מחוזי, י-ם) בלוריאן אסתר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (18.2.02); ת"א (מחוזי, ת"א) 19325/01 בנק המזרחי המאוחד נ' פלוטניק משה (5.2.04); 6121/05 (שלום, י-ם) בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יוני ינוקא עצים בע"מ (13.11.06)].

28. במקרה שבפניי זאהי טען כי לא הודיעו לו על אי קיום חיוביו של עאדל (אביו), אך הוא לא הוכיח באלו דרכי פעולה היה נוקט אלמלא מחדלו של רושדי מלהמציא לו הודעה מתאימה בכתב, ואפילו לא פירט מהם הסכומים שהצטברו לחוב עקב המחדל להודיע לו בכתב על אי קיום החיוב ע"י עאדל. משכך, זאהי גם לא הוכיח מהו הנזק שנגרם לו ע"י אי מתן הודעה כאמור ואין לפטור אותו בגין נזק כלשהו, ככל שנגרם לו, בשל כך.

29. לאור האמור, אני קובע כי דין הטענה שיש לפטור את זאהי מחובו כערב לאור הוראות חוק הערבות – להידחות.

קיזוז הסכום ששולם ע"י עאדל

30. לטענת זאהי יש לקזז מסכום התביעה סך של 24,000 ₪ ששולם לרושדי על חשבון החוב.

31. לבקשת מתן הרשות להתגונן שהגישו הנתבעים צורפו עשרה אישורים של רושדי על קבלת תשלומים בסך של 3,000 ₪ כל אחד על חשבון החוב (נספח ג' לתצהיר התמיכה של עאדל בבקשת הרשות להתגונן) וכן העתקי המחאות שנמסרו מעאדל לרושדי.

32. אין מחלוקת בין הצדדים כי שני האישורים האחרונים, עבור ארבע המחאות בסך של 1,500 ₪ מחשבונו של זאהי, אינם נכונים, שכן ההמחאות נשוא אישורים אלה חזרו (עדותו של זאהי בדיון מיום 21/9/2009 בפני כב' הרשמת בעמ' 6 ש' 30-31 וכן בעמ' 7 ש' 1-2; סעיף 17 בתצהירו של רושדי).

33. לטענת רושדי, מתוך שמונה האישורים הנותרים התקבלו אצלו שישה תשלומים בלבד, בסכום כולל של 18,000 ₪ (סעיף 11 לתצהירו). על רושדי להרים את הנטל להוכחת טענתו זו ומדובר בנטל כבד למדי. עליו להסביר מדוע, כאיש עסקים מנוסה, חתם על אישורים לפיהם קיבל את התשלומים למרות שהלכה למעשה לא קיבלם, ולשכנע שיש לקבל הסבר זה. הוא אינו עומד בנטל, וזאת בשונה מאשר בנוגע לשני האישורים הנזכרים בסעיף הקודם, שנסתרו ע"י מסמכים בכתב. רושדי לא הצליח להוכיח כי קיבל שישה תשלומים בלבד מתוך שמונה תשלומים אליהם מתייחסים האישורים החתומים על ידו, בדבר קבלת סכום כולל של 24,000 ₪.

34. לפיכך, מן החוב המקורי בסך של 93,000 ₪ יש להפחית סכום של 24,000 ₪ ששולמו לרושדי ע"י עאדל, כך שסכום החוב הנומינאלי עומד על סך של 69,000 ₪.

35. בשולי הדברים אציין, כי עאדל טען שהסכם ההלוואה נחתם כאשר הוא רכש מרושדי המחאות לפקודתו של רושדי בסך של 104,000 ₪, אשר ניתנו לו ע"י אדם בשם נידאל אבו אלהיג'א, ואשר עבורן הוא שילם לרושדי סך של 50,000 ₪ מתוך ההלוואה. לטענתו של עאדל, משלא ניתן לגבות את החוב בגין שטרות אלה, בשל מחדלים של רושדי למסור בידו מסמכים כאלה ואחרים, יש לקזז סכום זה מהחוב הכולל בגין הסכם ההלוואה.

36. ראשית, זאהי לא טען כל טענה בעניין זה. שנית, כב' הרשמת קבעה בהחלטתה מיום 28/06/2010 כי תינתן לעאדל רשות להתגונן בטענה זו רק בכפוף להפקדת סך של 25,000 ₪ בקופת בית המשפט. משלא הופקד סכום זה – לא ניתנה רשות להתגונן וניתן פס"ד כנגד עאדל. שלישית, זאהי ערב להחזר התשלומים לפי הסכם ההלוואה בלבד, ללא קשר לתקבולים שהתקבלו או לא התקבלו מרושדי וללא קשר לעסקאות נוספות שנעשו בין רושדי לבין עאדל. לבסוף אציין כי בכל מקרה, הטענות בהקשר זה לא הוכחו. לאור כל זאת, דין טענה זו להידחות.

שאלת הריבית

37. סעיף 4.1 בהסכם ההלוואה קובע כדלקמן:

"באם הלווים לא יפרעו אחד או יותר מהתשלומים החודשיים למלווים, במועד הפירעון הנקוב לעיל, תעמוד יתרת סכום ההלוואה כולה לפירעון מיידי. הלווים מתחייבים הם לשלם למלווים במצורף ליתרת סכום ההלוואה ריבית פיגורים בשיעור הריבית שתהיה משולמת בבנק לאומי לישראל בע"מ על חריגות מאשראי מוקצב בחשבון דביטורי (בשקלים חדשים) בתוספת 20% לשנה".

38. סעיף 25 לחוק הערבות קובע כי:

"(א) ערב יחיד ערב, בנוסף לסכום הנקוב בחוזה הערבות, רק לתוספות אלה:

(1) הפרשי הצמדה וריבית שלא יעלו על המוסכם בין הנושה לבין החייב;

(2) ריבית בשל איחור בפרעון, ובלבד שלא יעלה שיעורה על ארבע נקודות אחוז מעל הריבית שנקבעה בחוזה שבין הנושה לבין החייב באין איחור בפרעון (להלן - ריבית מקורית); היתה הריבית המקורית ריבית משתנה, ייעשה החישוב על פי אותה ריבית כפי שינוייה מעת לעת, בתוספת שלא תעלה על ארבע נקודות אחוז על שיעור הריבית המקורית;

(3) הוצאות שקבע בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל;

(4) תוספת שיקבע שר המשפטים בהתייעצות עם נגיד בנק ישראל.

(ב) ערב יחיד יהיה חייב בתוספת המפורטת בסעיף קטן (א)(2) רק עבור התקופה שלאחר תום 15 הימים מיום שקיבל את ההודעה על אי קיום החיוב כאמור בסעיף 26".

כלומר, לפי הוראת סעיף 25(א)(2) לחוק הערבות ערב יחיד לא ישלם ריבית בשל איחור בפרעון בשיעור העולה על ארבע נקודות אחוז מעל הריבית שנקבעה בחוזה בין הנושה לבין החייב באין איחור בפרעון.

39. במקרה שבפניי, עאדל התחייב להשיב לרושדי סכום של 93,000 ₪ ב – 31 תשלומים בסך של 3,000 ₪ כל אחד. כלומר, ההלוואה אינה נושאת ריבית כלל במקרה שאין איחור בפרעון (אעיר כי נתון מעט חריג זה עשוי להיות מובן על רקע יחסי הידידות הקרובים אשר שררו בין רושדי ועאדל עובר להתרחשויות נשוא התביעה). לפיכך, על זאהי, כערב יחיד, לשאת בריבית שנתית בשיעור של 4% בלבד, ואין להטיל עליו חבות לשלם לרושדי את הריבית הקבועה בסעיף 4.1 להסכם ההלוואה, ריבית בשיעור המשולם בבנק ישראל בתוספת של 20% לשנה, אשר הינו שיעור הריבית בעת איחור בפרעון.

40. בנוסף, סעיף 25(ב) לחוק הערבות קובע כי ערב יחיד יהיה חייב בתוספת המפורטת לעיל רק עבור התקופה שלאחר תום 15 הימים מיום שקיבל את ההודעה על אי קיום החיוב. כאמור לעיל, זאהי קיבל הודעה על אי עמידתו של עאדל בהסכם ההלוואה רק עם הגשת התביעה נגדו ביום 24/03/2009. לפיכך, על זאהי לשלם ריבית עבור יתרת החוב בחלוף 15 ימים מתאריך זה, דהיינו החל מיום 7/04/2009 ועד לביצוע התשלום בפועל.

סוף דבר

41. לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל. אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובע סך של 69,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 4% לשנה מיום 7/04/2009 ועד היום. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 17,550 ₪ וכן החזר אגרה ששולמה ע"י התובע. סכומים אלו ישולמו לתובע תוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ב, 12 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.

חתימה