1. ביום 20/6/2008, יצאה התובעת לבלות בחוף הים בקרבת מקום מגוריה בהרצליה. התובעת שכבה על החול ונהנתה משמש הקיץ המלטפת. לפתע הגיעה מכונית, נהוגה על ידי הנתבע מס' 2, ודרסה אותה. המכונית דרסה את התובעת הלוך ושוב וגרמה לה לנזקים קשים באזור האגן.

בתביעתה בתיק זה עותרת התובעת לחייב את הנתבע 2, הנהג, ואת חברת הביטוח שביטחה את השימוש במכונית, לפצותה בגין הנזקים וההפסדים שנגרמו לה בתאונה.

רקע

2. התובעת, ילידת 1988, תושבת שכונת נווה עמל בהרצליה, נפגעה כאמור באירוע מיום 20/6/2008. אין מחלוקת כי התובעת נפגעה על ידי רכב שהיה נהוג על ידי מר ניצן מלכה, הנתבע מס' 2 ואין חולק כי במועד הרלבנטי ביטחה הנתבעת 1 (להלן: "המבטחת") את השימוש במכונית. הדיון בתיק זה מתמקד על כן אך ורק בהיקף הנזקים וההפסדים שנגרמו ושצפויים להיגרם לתובעת בעקבות התאונה.

3. התובעת גדלה במשפחה ובה 6 ילדים. התובעת הינה הצעירה ביותר. אביה של התובעת אינו עובד מזה שנים רבות בשל נכות מעבודה. אמה של התובעת סובלת מבעיות נפשיות קשות הפוגעות בתפקודה.

התובעת גדלה בבית הוריה ולמדה 10 שנות לימוד בלבד. במהלך השנים ולאחר אבחון, נשלחה לתקופה קצרה לפנימייה אולם שבה כעבור זמן קצר להתגורר בבית הוריה. בהגיעה לגיל גיוס, הצהירה התובעת כי הינה שומרת מצוות ועל-כן לא גויסה לצה"ל (עמ' 19, 22). עם סיום לימודיה, עבדה התובעת בעבודות מזדמנות למיניהן וכן נסעה לטייל בעולם. עובר למועד התאונה, לא עבדה התובעת בעבודה קבועה כלשהי.

4. התאונה אירעה עת הייתה התובעת כבת 20. ממקום התאונה פונתה התובעת לבית החולים מאיר בכפר סבא, שם אושפזה למשך 6 ימים, עד ליום 26/6/2008 (מכתב שחרור סומן נספח 35 לתיק המוצגים). בבית החולים אובחן כי התובעת סובלת משבר באגן. כן נמצא, כי התובעת סובלת מאבדן תחושה ברגל ימין ונמצא חשד לפריצת דיסק בחוליות המותניות. התובעת הועברה להמשך טיפול ולשיקום בבית החולים לוינשטיין.

זמן קצר לאחר שחרורה מבית החולים, החלה התובעת להתלונן על קשיים במתן שתן. התובעת הופנתה לטיפול רפואי ובסופו של יום הומלץ לה לבצע צנתורים עצמוניים לשחרור שארית השתן. ביום 29/6/08, אושפזה התובעת בשנית בשל הקשיים במתן שתן ושוחררה כעבור 6 ימים, ביום 4/7/08.

5. מאז התאונה ועד היום סובלת התובעת מכאבים באזור הגב התחתון ומקשיים במתן שתן. מעת לעת, נזקקת התובעת לטפול רפואי מיוחד בשל קשיים בצנתור העצמי, בשל זיהומים וכדומה. בעקבות אלו, נאלצה התובעת לפנות פעמים מספר למרפאה בקופת החולים ואף לחדרי מיון בבתי החולים.

ההליכים

6. התביעה בתיק זה הוגשה ביום 25/3/2009 לבית משפט השלום בעכו. בית משפט השלום בעכו, כב' השופטת ג' טנוס, הורתה על מינוי של שלושה מומחים רפואיים לשם מתן חוות דעת בדבר מצבה הרפואי של התובעת ונכותה בעקבות התאונה.

ד"ר א' סלטי, המומחה בתחום האורתופדי, מצא בבדיקתו כי בעקבות התאונה סובלת התובעת מהגבלה קלה בתנועות הגב התחתון ובכפיפה לפנים. בצילום ה-.T.C אובחנה פריצת דיסק מותנית בחוליות 1S, L5.

המומחה העריך כי בשל מגבלות התנועה האמורות נותרה לתובעת בעקבות התאונה נכות בשיעור של 10% בהתאם לאמור בסעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, כלומר בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המתני (ראו חוות דעת מיום 21/11/2010 – נספח 22 לתיק המוצגים). בבדיקה מאוחרת יותר שנדרשה בשל תלונות התובעת על החמרה, מצא המומחה כי התלונות הינן סובייקטיביות וכי לא הודגמה כל החמרה במצבה (חוות דעת מיום 3/10/2012 – נספח 27 לתיק המוצגים). המומחה סבר כי מצילומי ההדמיה עולה כי מצבה הרפואי משתפר אולם לא מצא לשנות את קביעתו בדבר שיעור הנכות הרפואית.

7. ד"ר י' גנסין, המומחה בתחום האורולוגיה, מצא כי התובעת סובלת מהפרעות במתן שתן וכי קיים קשר סיבתי בין הפרעות אלו לתאונה. המומחה קבע, כי בעקבות התאונה נגרמה פגיעה בהתרוקנות שלפוחית השתן וכיום התובעת אינה יכולה להתרוקן עצמונית. המומחה ציין, כי התובעת נזקקת לצנתר את עצמה 6-5 פעמים כל יום. בשל מצבה זה העריך המומחה כי נכותה של התובעת הינה בשיעור של 70% על פי האמור בסעיף 23(2)(א)V לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, בשל מצב של "אי–שליטה או אי–עצירה של מתן השתן ומצב המצריך שימוש מתמיד במכשירים".

8. התובעת נבדקה גם על ידי ד"ר אילה שינקמן, מומחית בתחום הפסיכיאטריה. בחוות דעתה (נספח 4 לתיק המוצגים) ציינה, כי כתוצאה מהתאונה פיתחה התובעת הפרעה פוסט טראומטית מעורבת עם תגובת הסתגלות לנכות הרפואית וההתמכרות למשככי כאבים ולקטטר. המומחית ציינה כי לתובעת היסטוריה של הפרעות נפשיות לרבות הפרעת אכילה, אולם באלו נמצא שיפור. בשים לב לממצאים שקבעה, העריכה המומחית כי נכותה הרפואית של התובעת בעקבות התאונה הינה בשיעור של 5% בשל תסמונת פוסט טראומטית כאמור בסעיף 34א'-ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי ו-5% בשל תגובת הסתגלות לנכות גופנית כאמור בסעיף 34א'-ב' לתוספת לתקנות. למען שלמות התמונה אציין כי בתחילה העריכה המומחית כי התובעת סובלת מנכות זמנית בשיעור כולל של 20% (נספח 11 לתיק המוצגים). המומחית גם נחקרה על מצבה הרפואי הזמני של התובעת (נספחים 21-13 לתיק המוצגים).

9. לאחר שהתגבש מצבה הרפואי של התובעת ולאחר הגשת תחשיבי נזק לבית משפט השלום, ביקשה התובעת להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי (בקשה מס' 41). ביום 1/7/13 נעתר בית משפט השלום לבקשה והדיון הועבר לבית משפט זה.

בדיון שבפניי הסכימו הצדדים להגשת חוות הדעת הרפואיות ללא חקירה נוספת והסתפקו בהבאת ראיות בנוגע לנזקיה והפסדיה של התובעת בעקבות התאונה.

מצבה של התובעת לאחר הגשת התביעה

10. כפי שראינו לעיל, עובר לתאונה הייתה התובעת צעירה ללא עבודה מסודרת. מתברר, כי לאחר התאונה והחל מחודש 10/2008, החלה התובעת לעבוד כמזכירה במרכז הדוודים בשרון (עמ' 25, תיק מוצגים עמ' 582). לאחר מכן, החל מחודש 11/2008, עבדה במשך שנתיים בשירות לקוחות של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה (עמ' 26). במהלך עבודתה זו ניסתה גם להשתלב בלימודים בקורס פסיכולוגיה התפתחותית, אולם הפסיקה את הלימודים בעיצומם (שם) (ראו גם תלושי שכר עמ' 583-589 לתיק המוצגים). בחודש 7/2010 החלה התובעת לעבוד בשירות מכירות בחברת הביטוח הפניקס. בעבודתה זו עוסקת התובעת במכירת פוליסות ביטוח באמצעות הטלפון. התובעת חברה בצוות העוסק במכירת פוליסות לביטוחי רכב (ראו עדות הגב' אסרף, עמ' 30). התובעת עובדת משרה מלאה, משעה 08:15 ועד 16:00 (עמ' 26) ומשכרותה מבוססת גם על תפוקה, כלומר ההצלחה בגיוס מבוטחים.

11. חשוב להזכיר עוד כי בשנת 2011 נישאה התובעת ועברה להתגורר עם בעלה במושב רינתיה (עמ' 16). נישואים אלו לא החזיקו מעמד זמן רב והתובעת התגרשה ועברה לגור בהרצליה. כיום מתגוררת התובעת בגפה בדירה ששכרה בשכונת נווה עמל בהרצליה, בסמוך לבית הוריה (עמ' 12).

הנזקים

12. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה נגרמו לה נזקים והפסדים רבים. בשל מצבה הרפואי נפגע כושר השתכרותה ונפגעה השתכרותה. כן טענה כי בשל מגבלותיה הגופניות היא נזקקת לעזרה,, וכי נגרמו לה הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות ורכישת צנתרים. התובעת העריכה כי סך כל נזקיה והפסדיה הינו כ-4,000,000 ₪.

הנתבעים אינם כופרים בנכות הרפואית שנקבעה לתובעת אולם סבורים כי השפעתה של הנכות הרפואית על תפקודה וכושר השתכרותה הינה נמוכה בהרבה מהנטען. הנתבעים סבורים כי סך כל הפסדיה ונזקיה של התובעת הינם כ-600,000 ₪ בלבד.

13. כפי שנראה להלן עיקר המחלוקת משתרעת על השפעת הנכות הרפואית על תפקודה של התובעת, שכן אין חולק כי התובעת עובדת ומשתכרת למחייתה שכר העולה על השכר הממוצע במשק.

להלן אבחן את הנזקים הנטענים כסדרם ובמסגרת הדיון אתייחס לטענות המפורטות שהעלו הצדדים.

הנכות הרפואית

14. כאמור, בית משפט השלום מינה 3 מומחים רפואיים שקבעו את נכותה הרפואית של התובעת. ד"ר סלטי קבע כי לתובעת נכות צמיתה בתחום האורתופדי בשיעור של 10%. ד"ר גנסין קבע נכות בתחום האורולוגי בשיעור של 70% וד"ר שינקמן קבעה נכות בתחום הנפשי בשיעור של 5% בגין פוסט טראומה ו-5% בגין הפרעת הסתגלות.

באי כוח התובעת מבקשים לקבוע כי נכותה הרפואית המשוקללת הינה בשיעור של 76% ואילו באי כוח הנתבעים סבורים כי הנכויות שקבעה ד"ר שינקמן הינן חופפות ועל כן יש להעמיד את הנכות הרפואית המשוקללת על 74.35% בלבד.

15. עיון בחוות הדעת של ד"ר שינקמן ובתשובותיה בחקירה אינו מלמד כי מדובר בנכויות חופפות. מקורה של כל אחת מהנכויות שנקבעה הוא שונה. הנכות בשל התסמונת הפוסט טראומטית שונה מהנכות הנובעת מקשיי הסתגלות. תסמונת פוסט טראומטית מקורה באירוע התאונה והשפעתה על הניזוק, בעוד שהנכות בשל מגבלת הסתגלות נעוצה בנכות הפיסית שנגרמה בתאונה ובקשיים הנובעים ממנה ולא בחרדות או מחשבות שמקורן באירוע התאונה עצמו.

16. לאור האמור יש לקבוע כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת הינה 75.6%. נכות רפואית זו תשמש בסיס לבחינת רכיבי הנזק השונים.

נזק לא ממוני

17. על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, זכאי תובע לפיצוי בגין נזק לא ממוני שיחושב על פי אחוזי הנכות והסכום המקסימאלי הקבוע בתקנות. כן זכאי הניזוק לפיצוי בשיעור של 2 פרומיל מהסכום המקסימלי בגין כל יום אשפוז (תקנה 2(א)(1)).

18. התובעת טוענת בסיכומיה כי אושפזה למשך 65 ימים וכוללת בחישוב זה 12 ימי אשפוז בבית החולים סמוך לתאונה, וכן ביקורים ואשפוזים נוספים, כולל אשפוזי יום שנדרשו לטיפולים נוספים במשך השנים. טענה זו אין לקבל. אין בפניי ראיות על אשפוזים כנטען. ברי שביקורים בבית החולים, גם אם יכונו אשפוזי יום, אינם "אשפוזים" לצורך חישוב הנזק הלא ממוני. על-כן התובעת זכאית לפיצוי רק בגין 12 ימי אשפוז.

19. לאור האמור, זכאית התובעת לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בשל הנכות (75.6%) בסך של 115,835 ₪ (ליום התאונה - 20/6/2008) ובשל האשפוז (12 ימים) בסך של 3,677 ₪ (ליום התאונה).

סכום זה משוערך להיום (הפרשי הצמדה וריבית כחוק) עומד על סך של 151,171 ₪.

עזרת צד ג'

20. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה היא נותרה מוגבלת בתנועותיה וסובלת מכאבים. לפיכך היא נזקקה בעבר וצפויה להיזקק גם בעתיד לעזרה. במיוחד מציינת התובעת, כי בסמוך לאחר התאונה נדרשו בני משפחה להימצא עמה בבית החולים, ללוותה לטיפולים ולסייע לה בכל פעילויותיה. כיום, לאחר שהחלה להתגורר בנפרד, היא נעזרת בבני משפחה וחברים לביצוע המטלות השונות.

21. חברתה של התובעת, הגב' שני דנוך, העידה כי כמעט בכל יום, בתום עבודתה, היא מגיעה לביתה של התובעת ומסייעת לה בעבודות הבית (עמ' 35). לדבריה התובעת התקשרה אליה מספר פעמים והתלוננה על כאבים. על כן, נאלצת החברה לעזור לה בניקיונות הבית, בקניות, בישול וכדומה.

22. גם אביה של התובעת, מר חיים ברהום, העיד כי הוא ובני המשפחה עוזרים לתובעת. בין היתר סיפר כי הסיע את התובעת במכוניתו לקבלת טיפול רפואי, כי הוא קונה עבורה תרופות וכדומה (עמ' 39). עם זאת, מעדותו ברור כי לא מדובר בעזרה קבועה. העד לא יכל לפרט כמה פעמים ומתי נסע עם התובעת או סייע לה (עמ' 40).

23. מחוות הדעת שהוגשו ניתן ללמוד כי התובעת סובלת ממגבלה קלה בתנועת הגב המותני. אין ספק כי מגבלות אלו, והכאבים הנלווים, מפריעים לתובעת לפעולות שונות ומחייבים אותה מעת לעת לעזרה. עם זאת, דומה ששאר הנכויות שנקבעו, הן האורולוגית והן הנפשית, אינן כאלו שמחייבות עזרה קבועה.

הצורך בצנתור עצמי מספר פעמים ביום, מפריע, מקשה, מחייב מדי פעם פניות לטיפול רפואי, אך אין בכך כדי למנוע מהתובעת מלבצע את מטלות הבית הרגילות. אין בכך גם משום פגיעה באפשרותה לנהוג ברכב או לנסוע בתחבורה ציבורית.

אין גם כל ספק כי בתקופה הסמוכה לתאונה, עת אושפזה התובעת בבית החולים ונזקקה לטיפולים מרובים, היא נדרשה לעזרה מוגברת מבני המשפחה. לא מדובר בעזרה בתשלום, ובני המשפחה שעזרו, במיוחד האם, אינם עובדים.

24. הלכה היא שיש לפסוק לניזוק פיצוי בגין עזרת בני משפחה רק אם זאת עולה על העזרה הרגילה הניתנת כרגיל על ידי בני משפחה, שהרי גם במצב רגיל מבלי שאיש נפגע חברים ובני משפחה מסייעים זה לזה (ראו ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588 (1981); ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (6/11/12)).

25. התובעת אינה זקוקה לעזרה קבועה ודי בכך שתיעזר מדי פעם, כשמצבה יצדיק זאת, בעזרה ממוקדת, בין לעבודות משק בית קשות, בין להסעות וכדומה. בשים לב לאמור, נראה לי נכון לפסוק לתובעת פיצוי בראש הנזק של עזרת צד שלישי על דרך האומדנה, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד.

על כן אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר בסך של 50,000 ₪ נכון להיום וסך של 75,000 ₪ פיצוי לעתיד - סה"כ בראש נזק זה לעבר ולעתיד 125,000 ₪.

הפסדי השתכרות

26. עובר לתאונה לא עבדה התובעת בעבודה קבועה. רק לאחר התאונה החלה לעבוד באופן מסודר. תחילה עבדה כמזכירה בחברת דוודים והשתכרה כ- 3,200 ₪ לחודש, ולאחר כחודשיים החלה לעבוד באוניברסיטה הפתוחה והשתכרה כ- 3,700 ₪ בחודש (ראו תלושי שכר נספחים 582-589 לתיק המוצגים). משנת 2010 עובדת התובעת בחברת הפניקס במוקד מכירות.

27. מהעדויות שהובאו בפניי ובמיוחד מעדותה של מנהלת המחלקה הגב' אסרף, עולה כי התובעת אינה עסוקה ברחמים עצמיים אלא להיפך; התובעת התגלתה כבעלת רצון עז להתגבר על קשייה, להשתלב בעבודה באופן מלא ולעבוד במלוא כוחותיה, על אף הקשיים והמגבלות מהן היא סובלת.

מעדותה של מנהלת המחלקה מתברר כי התובעת נעדרת מדי פעם לטיפולי פיזיותרפיה ולטיפולים רפואיים, אולם הכל נעשה באישור ובתיאום (עמ' 29). יתרה מזו, כאשר נשאלה עד כמה מגבלותיה של התובעת פוגעות בעבודה ביחס לשכירים האחרים, השיבה (עמ' 33):

"אני יכולה להגיד שפרט למקרים קיצוניים היא עושה את כל המאמצים כדי להיות בעבודה במקסימום, אם זה סביב בדיקות, וכפי שציינתי קודם, אבל כל הדברים החריגים, היא נמצאת כמעט כמו כל אחד אחר. אני יכולה להגיד שיש אנשים שנעדרים על צינון יותר מאשר אורטל".

28. מעיון בדפי הנוכחות של התובעת בחברת הפניקס (נספחים 553-533 לתיק המוצגים) ובתלושי השכר שלה, עולה כי התובעת נעדרת מהעבודה רק לעתים רחוקות ולמעשה לא ניתן ללמוד על הפסד משמעותי של ימי או שעות עבודה. התובעת סיפרה רק על אירוע אחד שבו נאלצה להיעדר מעבודתה למשך כשבועיים בשל כאבי בטן ודלקת בדרכי השתן (עמ' 14-13). פרט לכך היו מספר אירועים של כאבי גב או כאבים ודלקות בדרכי השתן שהצריכו חופשות מחלה קצרות בלבד (עמ' 25). כמו כן, סיפרה על מקרים בודדים בהם התקשתה בצנתור עצמי ופנתה לקופת החולים ואפילו לבית החולים (עמ' 17).

29. ניתן לסכם ולקבוע כי למרות מגבלותיה הגופניות, מצליחה התובעת לעבוד משרה מלאה, כמעט ואינה נעדרת מהעבודה, ולמעשה מגבלותיה כמעט ואינן משפיעות על כושר השתכרותה.

למרות זאת יש מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה. ניתן היה להתרשם, הן מעדותה של התובעת עצמה והן מעדותה של מנהלת המחלקה, כי התובעת הינה בעלת מוטיבציה רבה, מוסר עבודה ורצון עז להצליח, ועל כן היא עושה הכל כדי שמגבלותיה לא יפריעו לה בעבודתה. בהערכת כושר ההשתכרות צריך על כן להביא בחשבון כי בזכות תכונותיה אלו הייתה התובעת מצליחה, אלמלא המגבלות, אף יותר מאשר כיום. זאת ועוד, יתכנו בעתיד מצבים בהם הרצון להצליח והמוטיבציה הרבה לא יספיקו כדי להתגבר על הקשיים הצפויים ויתכן שבעתיד יהיו מקרים רבים יותר שבהם כושר העבודה ייפגע בשל המגבלות הגופניות.

30. כפי שצוין, מרבית נכותה של התובעת נעוצה בקשיים במתן שתן ובצורך בביצוע צנתור עצמי. במשך השנים יתכנו מצבים של כאבים, זיהומים ודלקות, שיצריכו טיפול רפואי, אשפוזים קצרים ויקשו על עבודתה. יתרה מזו, במצבה צריכה התובעת למצוא מקום עבודה שבו יהיו תנאים נוחים לביצוע הצנתור העצמי, התחשבות בצורך לטיפולים שונים וכדומה. אין ערובה כי התובעת תמשיך לעבוד בחברת הפניקס ואין ספק כי לנכותה תהא השפעה על מציאת מקום עבודה חלופי אם תידרש לכך.

31. עיון בתלושי השכר של התובעת ובהסכם העבודה שנחתם בינה לבין חברת הפניקס, מגלה כי שכרה מורכב משני רכיבים; שכר מינימום מחושב על פי מספר שעות העבודה, ותגמול עבור עמידה ביעדי תפוקה (ראו הסכם השכר עמ' 565 לתיק המוצגים).

מתלושי שכרה של התובעת עולה כי בשנת 2013 השתכרה שכר ברוטו כולל של 103,144 ₪ (כמפורט בתלוש 12/13). כלומר, שכרה החודשי הממוצע היה כ- 8,600 ₪. בשנת 2014 – בחודשים ינואר-יוני, היה שכרה הממוצע כ- 9,350 ₪ (שכר כולל לחודשים אלו היה 56,097 ₪). שכרה בשנת 2011 היה גבוה יותר, ממוצע של כ- 12,000 ₪ (לפי תלוש 9/11). אין ראיה כי הירידה בשכר החודשי נגרמה בשל מצבה הרפואי של התובעת, אלא מדובר בשינויים בתגמול עבור תפוקה.

המסקנה מהאמור הינה כי שכרה ברוטו של התובעת כיום (9,350 ₪) דומה לשכר הממוצע במשק (שהינו כיום על פי קביעת הביטוח הלאומי 8,955 ₪). שכרה הממוצע נטו (ניכוי מס הכנסה בלבד) הינו 8,828 ₪.

32. ראינו כי התובעת בוגרת 10 שנות לימוד בלבד ואין לה השכלה מיוחדת במקצוע כלשהו. במצב זה, ובשים לב לגילה הצעיר של התובעת, הרי שההנחה כי גם אלמלא התאונה הייתה משתכרת בהתאם לשכר הממוצע במשק, הינה סבירה (ראו לגבי חישוב שכר לצעירים על פי השכר הממוצע במשק, ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (27/9/2005); ע"א 92/87 דנן נ' חודדה, פ"ד מה(2) 604 (1991); ע"א 9980/06 עזבון אטינגר נ' עיריית ירושלים (26/1/09)). מכאן עולה לכאורה, וכך נטען על ידי הנתבעים, כי התובעת לא הוכיחה כל הפסדי שכר בעקבות התאונה.

ציינתי כי כך לכאורה, שכן הערכת השתכרותה של התובעת אלמלא התאונה נתונה להערכה בלבד. התובעת לא עבדה ערב התאונה בשל גילה הצעיר ועל כן לא ניתן לערוך השוואות. עם זאת, בשים לב לעובדה כי גם במצבה היא משתכרת שכר הקרוב לשכר הממוצע במשק מעידה כי אלמלא התאונה, סביר כי הייתה משתכרת שכר העולה על השכר הממוצע במשק. הערכת שכר זה מבוססת על אומדנה בלבד. על כן, נראה לי לקבוע כי בעקבות התאונה נגרם לתובעת הפסד חודשי של כ- 2,500 ₪ נטו לעבר ו- 3,000 ₪ נטו לעתיד. בשים לב לאמור נבחן את הפסדי השכר של התובעת.

33. ביחס להפסדי העבר יש להביא בחשבון כי לפני התאונה התובעת הסתפקה בעבודות זמניות. בשל התאונה לא יכלה לעבוד עד לחודש 10/08, כלומר כ- 3 חודשים. גם לאחר מכן עבדה חלקית למשך תקופה קצרה ורק מחודש 11/08 החלה לעבוד בצורה סדירה באוניברסיטה הפתוחה. אין להניח כי אלמלא התאונה הייתה משתכרת מיד שכר ממוצע במשק, שכן אין ספק כי בתחילת דרכו המקצועית של כל עובד הכנסתו קטנה והיא גדלה במשך השנים.

את הפסדיה בשלושת החודשים הראשונים בהם לא יכלה לעבוד יש לחשב לפי שכר של 3,500 ₪ ולהעמידו על סך של 10,500 ₪. מיום 11/08 ועד היום נראה לי נכון לחשב את הפסדיה של התובעת בעבר לפי אותו סכום שהערכתי לעיל, דהיינו 2,500 ₪ לחודש ועל כן ההפסד בתקופה זו יעמוד על סך כולל של 175,000 ₪. לסכומים אלו יש להוסיף ריבית מאמצע תקופה ועל כן ההפסד לעבר הינו 192,080 ₪.

34. ההפסד לעתיד יחושב לפי 3,000 ₪ לחודש. התובעת ילידת 14.11.1988, כלומר צפויים לה עוד 494 חדשי השתכרות (עד גיל הפרישה המקסימלי 67, ראו לעניין חישוב הפסד עד גיל הפרישה המקסימאלי ע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון אטיאס (21/1/2010)). בחישוב של הפסד חודשי של 2,500 ₪ לפי מקדם הוון ל- 494 חודשים (285.3636), הפסד ההשתכרות הינו 856,090 ₪.

הפסדי פנסיה

35. התובעת טוענת גם כי כתוצאה מהפגיעה בשכרה יפחתו גם תגמולי הפנסיה בהם תזכה בהגיעה לגיל פרישה, ועל כן היא עותרת לפצותה בגין הפסדי פנסיה אלו. התובעת מפנה לפסק דינה של כב' השופטת י' וילנר בתיק 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31/12/2013) (להלן "עניין עמר"), שבו נפסק כי הפסדי פנסיה של ניזוק יחושבו לפי שיעור ההפרשות לפנסיה מכוח צו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, (כפי שפורסם ביום 30/12/2007). בהתאם נפסק כי ניזוק זכאי לפיצוי בשווי הפרשות בשיעור של 12% משכרו. על פי פסק הדין יחושב הפסד הפנסיה בשיעור של 12% מהפסדי השכר. לפיכך, עותרת התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה הפסדי פנסיה בשיעור של 12% מהפסדי השכר שנפסקו.

הנתבעת לעומתה טענה כי לתובעת לא ייגרמו כל הפסדי פנסיה. לדעתה יש לחשב את תגמולי הפנסיה הצפויים לתובעת ממועד יציאתה לגמלאות ועד תום תוחלת החיים, ולהוונם להיום (כלומר לקבוע את ערכם הנוכחי של תשלומים עתידיים אלו). מסכום זה יש להפחית, כך לטענת הנתבעת, את הפרשותיה הצפויות של התובעת עצמה. חישוב זה מביא לכך שלתובעת לא ייגרמו כל הפסדים.

במהלך הדיון שבו נשמעו הטענות, ביקשתי מהצדדים להשלים טיעון לעניין הפסדי הפנסיה וכך נעשה. בעקרון שני הצדדים חוזרים על עמדתם. עם זאת, הנתבעת הסכימה לפיצוי גלובלי על סך של 25,000 ₪ בלבד.

36. פסק הדין בעניין עמר ניתן ביום 31/12/2013 וזכה לאזכור במספר החלטות של ערכאות דיוניות. בשתי הזדמנויות הפנה בית המשפט העליון לפסק דין זה, תוך הבעת הסכמה, אם כי מעולם לא נדון חישוב הפנסיה כמפורט בעניין עמר באופן מפורש בבית המשפט העליון (ראו ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן (27/01/2014); ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (31/07/2014)).

לאור האמור, מצאתי לנכון להעיר מספר הערות לעניין חישוב הפסדי פנסיה של ניזוק, שכן דומני שגם לאחר פסק הדין בעניין עמר נותרו מספר סוגיות בלתי ברורות.

37. תכליתו של הפיצוי הניתן לניזוק הינו להשיב את המצב לקדמותו. לפיכך, נפסק כי ניזוק זכאי לא רק לפיצוי בגין הפסדי שכר, אלא גם לפיצוי בגין הפסדי הטבות נוספות אותן היה מקבל ממעסיקו אלמלא הפגיעה (ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א' 83 (מהדורה חמישית, 2003)). על כן ניזוק אשר היה צפוי לקבל תקבולים בהגיעו לגיל פרישה זכאי לקבל פיצוי בגין הפגיעה בתקבולים עתידיים אלו.

38. כאן נעיר כי על פי דין, כפי שנפסק בעבר, לא היה עובד המגיע לגיל פרישה זכאי לתקבולים כלשהם. חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 אינו כולל את הפסקת עבודתו של עובד בהגיעו לגיל פרישה בגדר המקרים המזכים את העובד בפיצויים. בהתאם נקבע בפסיקה כי פרישה לפנסיה בגיל הפרישה מהווה מיצוי חוזה העבודה ואינה בגדר פיטורים (ראו י' לובוצקי סיום יחסי עבודה פרק 3 עמ' 22 (מהדורה רביעית, 2013); ע"א 49/66 מארגל נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(3) 281 (1966); ע"א 263/66 גנדלין נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(4) 57, 58 (1966)).

39. עם זאת, מצב זה שבו עובד המגיע לגיל פרישה אינו זוכה לתקבולים כלשהם להבטחת קיומו לאחר פרישה מעבודה, פרט לתשלומי ביטוח לאומי, הביא להתפתחות הסדרים והסכמים שונים, בין עובדים למעסיקים שכללו הסדרי תשלומים להבטחת קיומו של העובד בתקופת הפרישה.

ההסדרים המוכרים ביותר שנועדו להבטיח את מקורות מחייתו של עובד שפרש לגמלאות הם הסדרי הפנסיה למיניהם. הסדרים אלו מבוססים על הסכמים בין המעסיקים לעובדים על פיהם מופרשים על ידי המעביד והעובד תשלומים חודשיים לקרנות פנסיה או לגופים דומים, על מנת שבהגיע העובד לגיל הפרישה יזכה לתשלומים קבועים. הסדרים אלו זכו להכרה בפסיקה ואף המחוקק הכיר בהם, תוך מתן הטבות והקלות בכל הנוגע לתשלומי המס על ההפרשות מהשכר (ראו תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד – 1964 ופקודת מס הכנסה [נוסח חדש], סעיפים 9(2), 17(5), 45א ו- 47). המחוקק אף הכיר בחוקים שונים בתקפם של הסדרי פנסיה שבין עובד למעסיקו (ראו למשל סעיף 19א לחוק הגנת השכר, התשיח-1958 הקבוע כי יראו כשכר מולן גם סכום שמעסיק חייב לקופת גמל ועוד). בשרות הציבורי עוגנה זכותם של עובדים לתשלומי פנסיה גם בחקיקה (ראו למשל חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל- 1970).

הסכמי עבודה לפיהם מפריש מעסיק כספים לקרנות פנסיה לשם הבטחת תקבולים לעובד בהגיעו לגיל פרישה, עוגנו גם בהסכמים קיבוציים שונים, שחלקם אף זכה לאישור שר העבודה במסגרת צווי הרחבה שניתנו על פי הוראות חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 (סעיף 25).

40. צווי ההרחבה שאושרו במשך השנים הטילו על מעסיקים להפריש תשלומים לקרנות פנסיה במגזרים השונים. חשוב לציין כי קיימים הסדרי הפנסיה שונים והם אינם זהים זה לזה. הבדלים קיימים בעניין שיעור ההפרשות של המעביד, תנאי הזכאות ועוד. נציין עוד כי בסופו של יום הושג הסדר כולל ומקיף במשק שאושר בצו ההרחבה מיום 30/12/2007, וזה הוחלף בצו ההרחבה מיום 27/9/2011 (פורסם בי"פ התשע"א 6938). תכלית צווי הרחבה אלו הינה הבטחת פנסיה מינימאלית לכל עובד.

41. התפתחות הסדרי הפנסיה במגזרים השונים וההכרה בחשיבותם הביאה לכך כי בתי הדין לעבודה פסקו כי מקום שבו עובד שהגיע לגיל פרישה נדרש לסיים את עבודתו, מבלי שיהיה זכאי לתשלומי פנסיה, יש לראות את הפסקת עבודתו כפיטורים ולזכותו בפיצויי פיטורים. גישה זו של בתי הדין לעבודה אושרה גם בבית המשפט העליון. כך למשל בבג"צ 739/79 פלתורס בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3) 122 (1980) נאמר בפסקה 5:

אין להשוות מקרה של פרישה מעבודה כשלעובד מובטחות זכויות פנסיה, כפי שהיה בשני הערעורים הנ"ל, למקרה שבו עובד פורש מבלי שיובטחו לו זכויות פנסיה. [127] כאשר נאמר בפסק-דין בע"א 49/66 הנ"ל שהפסקת עבודתו של אדם בהגיעו לגיל פרישה מוסכם אין לראותה לא כפיטורים ולא כהתפטרות במובנם הרגיל של ביטויים אלה, יש להבין דברים אלה כמכוונים למקרה של פרישה במסגרת תכנית לפנסיה. שונה המשמעות של הביטוי "פרישה" כשהעובד מפסיק לעבוד מבלי שתובטח לו פנסיה. במקרה כזה יש לבחון, האם "פרישה" כזו צריכה להחשב על פי חוק פיצויי פיטורים להתפטרות או לפיטורים. אם היא תחשב להתפטרות, היינו כאשר הפסקת יחסי עבודה היא מרצונו של העובד והמעביד מוכן להמשיך להעסיקו, יהיה העובד זכאי לפיצויי פיטורים אם יש לראות על פי החוק התפטרות כזו כפיטורים. במקרה שהפסקת יחסי עבודה כזו המכונה "פרישה" נעשית בניגוד לרצונו של העובד, אין אני רואה כל סיבה מדוע היא לא תחשב לפיטורים לצרכי החוק ומדוע ישללו מהעובד זכויותיו לפיצויי פיטורים. הפירוש של החוק, שלו טוען בא-כח העותרת, לפיו עובד הפורש בעל כרחו מעבודתו לעת זיקנה, לא יהיה זכאי לפיצויי-פיטורים, כשאינו זוכה לפנסיה, הוא מנוגד לחלוטין למטרות חוק פיצויי-פיטורים ולרוחו ואין לו כל יסוד בהוראות אותו החוק. אין כל פגם בהכרעתו של בית הדין הארצי, כשקבע שפרישתו של המשיב נחשבת כפיטורים ומזכה אותו בפיצויי פיטורים על פי החוק.

42. מצב זה שבו זכאי עובד שסיים עבודתו בהגיעו לגיל פרישה לתגמולי פנסיה או לפיצויי פיטורים עמד גם לנגד עיני בית המשפט בעת שנפסקו פיצויים לניזוק שכושר השתכרותו נפגע. בהתאם נקבע בהלכה כי ניזוק אינו זכאי שייפסק לו גם הפסד של תקבולי הפנסיה הצפויים מקרן הפנסיה בהגיעו לגיל פרישה וגם להפסד פיצויי פיטורים שיכול היה לקבל, אילו היה פורש בגיל הפרישה ללא הסדר פנסיה (ראו ע"א 414/72 החברה לבניין ולעבודות ציבוריות מיסודו של סולל בונה בע"מ נ' לוי, פ"ד כז(2) 430 (1973); ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449, 465 (1982)).

43. הסדרי פנסיה שבין עובד למעביד עשויים להיות שונים. הבחנה אחת עשויה להתבטא במקורם של הכספים לתשלומי הפנסיה. כאשר מקורו של התשלום הינו בכספי המעביד עצמו, כלומר, מתוך תקציבו של המעביד, כונה ההסדר כהסדר לתשלום "פנסיה תקציבית". כך היה ההסדר הנוהג לעובדי מדינה ולעובדים בגופים מוסדיים רבים. ודוקו, הביטוי "פנסיה תקציבית" מעיד רק על מקור הכספים ולא על שיעור הפנסיה לו זכאי העובד.

מקור אחר לתשלומי הפנסיה הינו מקרן חיצונית למעסיק שבה הופקדו הכספים. פנסיה כזו הינה "פנסיה צוברת". דהיינו, תגמולי הפנסיה המשולמים לעובד בהגיעו לגיל פרישה מקורם בכספים שנצברו לטובתו בקרן הפנסיה. הכספים מצטברים מהפרשות שמעביר המעביד, מהפרשות שמעביר העובד, ומרווחים שנצברו בקרן הפנסיה (ראו ח' הרדוף זכויות עובדים בקופות גמל 27 (1997); ר' בן ישראל ביטחון סוציאלי פרק ג' 1131 (2000)).

44. הבחנה אחרת בין הסדרי הפנסיה עשויה להיות על פי דרך חישוב התגמולים שישולמו לעובד בהגיעו לגיל פרישה. בחלק מקרנות הפנסיה, כמו גם בחלק מהסדרי הפנסיה התקציבית, נקבע כי עובד המגיע לגיל פרישה ייהנה מתגמולים המבוססים על שכר מוסכם. בדרך כלל נקבעו הסדרים הקובעים צבירת זכויות לפי וותק העבודה, כך שכל שנת עבודה תגדיל את תגמולי הפנסיה להם זכאי העובד בפרישתו. תגמולים אלו יחושבו לפי אחוזים משכר קובע.

מקובל כי השכר הקובע מחושב על פי משכורותיו האחרונות של העובד ובהסדרי הפנסיה השונים נקבעו אילו רכיבי שכר יילקחו בחשבון לצורך קביעת השכר הקובע לתשלומי הפנסיה. ההסדרים מבחינים בין "רכיבי שכר פנסיוניים" שיובאו בחשבון לבין "רכיבי שכר שאינם פנסיונים" שלא יובאו בחשבון בעת קביעת השכר הקובע לצורך חישוב תגמולי הפנסיה (ראו רות בן ישראל הנ"ל, עמ' 1161), וכן דיון מס' לד/3-46 פלצנר נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"ע ה' 477, 488 (1974)).

45. בחלק אחר מהסדרי הפנסיה מחושבים תגמולי הפנסיה על פי התשואה, דהיינו על פי הסכומים שהצטברו בפועל בקרן הפנסיה ביום פרישתו של העובד וקביעת מקדם המרה על פי תחושב הגמלה החודשית שיקבל העובד מרגע פרישתו ועד תום תוחלת חייו (רות בן ישראל הנ"ל עמ' 1142).

ניתן כמובן לעשות הבחנות נוספות בין קרנות הפנסיה השונות, כמו למשל הבחנה על פי מדיניות ההשקעה של הקרן, הבחנה בין קרנות המשלמות קצבה חודשית בלבד לקרנות המאפשרות משיכת כל הסכומים שהצטברו אך הבחנות אלו אינן רלבנטיות לענייננו.

46. הסדרי הפנסיה בישראל עברו במשך השנים התפתחויות רבות, המחייבות כמובן גם התאמת דיני הפיצויים להסדרים אלו. בעבר, חלק ניכר מהעובדים במגזר הציבורי נהנו מהסכמים קיבוציים שהבטיחו להם "פנסיה תקציבית", דהיינו פנסיה המשולמת מקופת המעביד. על פי הסדרים אלו נקבע גם כי תגמולי הפנסיה יחושבו על פי אחוזים משכר קובע. תנאים אלו נקבעו למשל בחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל- 1970 וכן בחיקוקים נוספים שקבעו הסדרים דומים. בשנת 1999 שונה הסדר הפנסיה לעובדי המגזר הציבורי, נחתם הסכם קיבוצי בין ממשלת ישראל להסתדרות הכללית שקבע מעבר לפנסיה צוברת, וחוק שירות המדינה תוקן בהתאם (ראו סעיף 107א' לחוק שירות המדינה (גמלאות)). עובדים שהתקבלו ממועד זה ואילך אינם זכאים עוד לפנסיה תקציבית אלא נהנים רק מפנסיה צוברת, דהיינו מהסדרי פנסיה המבוססים על הפרשות של העובד והמעסיק, ועל התשואה שהצטברה על כל אלו.

47. שינוי נוסף נעוץ ברפורמה שבוצעה בקרנות הפנסיה. קרנות הפנסיה הוותיקות היו ברובן קרנות המשלמות תגמולים על פי שכר קובע, דהיינו על פי אחוזים – המותנים בוותק של העובד מתוך שכר קובע מוסכם (שכר הכולל את כל הרכיבים הפנסיוניים). הואיל ובהסדרים אלו לא הייתה זיקה בין תשלומים המשולמים לקרן לבין תגמולים שעליה לשלם נוצר חשש שמא הקרנות לא יעמדו בהתחייבויותיהן. לפיכך, הורה משרד האוצר על מעבר לקרנות חדשות. קרנות אלו מבוססת על תשואה, דהיינו תשלום תגמולי הפנסיה מותנה בהפרשות לקרן ולהיקף התשואה שנצברה לטובת העובד (ראו בג"צ 4497/00 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' שר האוצר, פ"ד נו(3) 608 (2002); רות בן ישראל הנ"ל, עמ' 1176; אזרחי 22776-12-09 מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכה בע"מ (הפול), (ניתן ביום 27/3/2011)).

48. שינוי נוסף ניתן למצוא בצו ההרחבה. כפי שראינו לעיל הסדרי הפנסיה השונים היו מותנים בהסכמים שבין המעביד לעובד, בין הסכמים אישיים ובין הסכמים קיבוציים. חלק מההסכמים הקיבוציים זכו לצווי הרחבה במגזרים שונים. על מנת להשלים את המהפך ולהבטיח תשלומי פנסיה לכלל ציבור העובדים נחתם הסכם בין ההסתדרות הכללית ללשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, להרחבת הסדרי הפנסיה לכלל העובדים. צו ההרחבה מיום 30/12/2007 אישר את ההסדר וקבע כי כלל העובדים במשק ייהנו מהסדר פנסיוני.

49. רואים אנו כי במצב שנוצר יש להבחין בין קבוצות עובדים שונות. עובדי המגזר הציבורי שהתקבלו לעבודה לפני שנת 1999 נהנים מהסדר פנסיה תקציבית, דהיינו הסדר המבוסס על פנסיה שמקורותיה הם כספי המעסיק ושהתגמולים מבוססים על אחוזים משכר קובע. עובדים שנקלטו במגזר הציבורי לאחר מכן, כמו כל שאר העובדים במשק, נהנים אך ורק מהסדרי פנסיה צוברת. אותם עובדים שהתקבלו לעבודה לפני שנת 1995 והינם חברים בקרנות הפנסיה הוותיקות, ייהנו מפנסיה המבוססת על שכר קובע. עובדים שהתקבלו לאחר 1995 נהנים מפנסיה צוברת המבוססת על תשואה.

50. כאן ראוי להעיר מספר הערות על צו ההרחבה. בעניין עמר ציינה חברתי השופטת וילנר כי על פי צו ההרחבה זכאי כל עובד לפיצוי בגין הפרשות לפנסיה בשיעור של 12% משכרו. דומני כי ראוי לשים לב כי צו ההרחבה כלל בחובו מספר רכיבים ואינו מסתפק בקביעת שיעור הפרשות לפנסיה.

הצו הרחיב את תחולתו על כלל העובדים במשק, דהינו גם עובדים אשר בינם לבין מעסיקם אין הסכם אישי ואין הסכם קיבוצי מפורש, ייהנו מהסדר הפנסיה לפי הצו. עם זאת, צו ההרחבה קובע כי הינו הסדר מינימום- הסדר רצפה- וכי יחול רק על עובד "שאין לו הסדר פנסיוני מיטיב" (סע' 3(א) לצו). משמע, עובד אשר נהנה מהסדר פנסיה אישי או קיבוצי שתנאיו טובים מאשר על פי צו ההרחבה, זכאי לתנאים המיטיבים (כמובן שעשויה להיות מחלוקת מהו הסדר מיטיב). כך למשל ברי כי מי שנהנה מפנסיה תקציבית, דהיינו מהסדר פנסיוני המבוסס על מקורותיו של המעסיק בלבד ללא חובת הפרשה של העובד, ייחשב כעובד שיש לו הסדר פנסיוני מיטיב. דומה גם כי בדרך כלל מי שנהנה מהסדר פנסיה בקרנות הוותיקות, ייחשב כמי שיש לו הסדר מיטיב.

51. עוד נציין כי צו ההרחבה קבע חובת הפרשות לקרנות פנסיה של העובד ושל המעביד. על פי הצו החל מיום 1.1.14, מחויב מעביד להפריש 6% מהשכר להבטחת תגמולי פנסיה ו- 6% להבטחת פיצויי פיטורין. העובד מחויב בהפרשת 5.5% נוספים להבטחת תגמולי הפנסיה (זאת לעומת חלק מהקרנות הוותיקות בהן ההפרשות היו גדולות יותר (בדרך כלל 8.33% עבור פיצויי פיטורים).

עוד חשוב לציין, כי על פי צו ההרחבה קיימת תקרה להפרשות לקרנות הפנסיה. על פי סעיף 6 לצו ההרחבה נקבע כי ההפרשות יחושבו משכרו של העובד או מהשכר הממוצע במשק, לפי הנמוך מביניהם, דהיינו בכל מקרה שבו שכרו של העובד עולה על השכר הממוצע במשק, חלה חובת הפרשה רק על פי השכר הממוצע במשק.

52. עולה מכך כי מקום שבו מחויב מעסיק להפריש 12% משכר העובד (6% לתגמולים ו- 6% לפיצויי פיטורין), יש לבחון האם השכר המשולם לעובד עולה על השכר הממוצע במשק או נופל ממנו. אם השכר נופל מהשכר הממוצע במשק תחושב ההפרשה מהשכר בפועל. אם השכר עולה על השכר הממוצע תחושב ההפרשה לפי השכר הממוצע במשק בלבד (לעניין זה השכר הממוצע במשק הוא זה הנקבע על ידי המוסד לביטוח הלאומי).

עוד צריך לשים לב כי על פי צו ההרחבה הזכות לביטוח הפנסיוני אינה מתחילה ביום תחילת העבודה אלא רק 6 חודשים לאחר מכן (ראו סעיף 6(ה)). עובד שטרם השלים 6 חודשי עבודה אינו זכאי להפרשות להבטחת תגמולי פנסיה או להבטחת פיצויי פיטורים.

53. לבסוף חשוב לציין כי כל הפרשות המעביד לקרן הפנסיה, הן הפרשות לתגמולים והן הפרשות לפיצויי פיטורים, וכן מלוא הפרשות העובד, יצטברו לזכות העובד ובהגיעו לגיל פרישה ייזקפו לזכותו במלואם. הסייג היחיד לצבירת מלוא ההפרשות הינו אם העובד זכאי לקבלת פיצויי פיטורים במועד הקודם לגיל הפרישה או אם אירע "אירוע מזכה" כמפורט בסעיף 8 לצו ההרחבה.

חישוב הפסדי הפנסיה של ניזוק

54. משפרשנו את כל ההוראות הרלבנטיות בדבר זכאותו של עובד שפרש לגמלאות לפנסיה, נבחן כיצד יש לחשב את הפיצוי למי שניזוק ושכרו נפגע. בעקרון ניתן לבחור באחד משני מסלולי הפיצוי; האחד, פיצוי על הפסד תגמולי הפנסיה שיקבל הניזוק בהגיעו לגיל פרישה; והשני, פיצוי על אבדן הפרשות המעביד לקן הפנסיה.

במסלול הראשון[ פיצוי בגין אבדן תגמולי פנסיה, עלינו לברר מהי הגמלה הצפויה אותה יקבל העובד מיום צאתו לגמלאות ועד תום תוחלת חייו. הגמלה הצפויה מותנית כמובן בטיבו של ההסדר הפנסיוני החל על הניזוק.

-לניזוק שנהנה מהסדר פנסיה תקציבית יש להמשיך ולחשב את הפסדי הפנסיה על פי אחוזי הוותק והשכר הקובע. כך גם לגבי כל עובד המבוטח בקרן פנסיה ותיקה.

- לגבי עובד שמבוטח בקרן פנסיה חדשה המבוססת על צבירה ותשואה, יש לקבוע מהו הסכום שיצטבר לטובתו בקרן עד גיל הפרישה. סכום זה יחולק לגמלה חודשית על פי מקדמי המרה. הואיל ותשלום הגמלאות מבוסס על מקדם המרה, המותנה בגיל וברכיבים נוספים, יש להציג ראיה על מקדם ההמרה הצפוי ובהתאם לחשב את תגמולי הפנסיה הצפויים לניזוק מיום הפרישה ועד תום תוחלת החיים.

-סכום הצבירה יחושב על פי הוראות ההסכם הפנסיוני החל על העובד. לעובד שלגביו אין ראיה בדבר הסדר פנסיוני מיוחד, כגון קטין שטרם החל לעבוד, ייערך החישוב על פי צו ההרחבה דהיינו על פי סכום הצבירה מהפרשות שאינן עולות על התקרה .

-כמובן שיש להפחית מהפיצוי על הפסד הגמלה את "מחיר הפנסיה", דהיינו את ההפרשות הצפויות של העובד עצמו.

למען שלמות התמונה נזכיר כי תשלומים עתידיים אלו יש להוון ליום הפרישה על פי טבלה א' מטבלאות ההיוון, דהיינו לחשב את ערכם של רצף התשלומים ליום הפרישה ואת הסכום הכולל להוון בהוון כפול על פי טבלה ג', כלומר לחשב את ערכם הנוכחי של סך התשלומים העתידיים. מסלול זה שימש כמסלול העיקרי לחישוב הפסדי הפנסיה של ניזוקים. הקושי היחיד במסלול זה נובע מכך כי בקרנות פנסיה המבוססות על תשואה ולא על שכר קובע, צריך להעריך את הסכום שיצטבר לעובד ולקבל נתונים לגבי מקדם ההמרה הצפוי.

55. המסלול השני, הינו מסלול לפיצוי בגין הפסד ההפרשות, (שהוא חלק מהפיצוי בגין אבדן התנאים הסוציאליים, ראו ד' קציר הנ"ל עמ' 83, 445). במסלול זה אנו מתעלמים מהתגמולים הצפויים לעובד במועד פרישתו ומחשבים רק את הפסד ההפרשות. הואיל וחלק מההפרשות הינן של העובד וחלק של המעביד, יש לחשב רק את הפסד הפרשות המעביד. שיעור ההפרשות ייקבע על פי הסכם העבודה או ההסכם הקיבוצי החל על העובד, ובהעדר הסכם שכזה, על פי הוראות צו ההרחבה (שכאמור הינו הסדר כללי מינימאלי). ודוקו, ההפרשות על פי צו ההרחבה לא יעלו על התקרה, כלומר על 12% מהשכר הממוצע במשק.

56. בעניין עמר בחרה חברתי השופטת וילנר לילך במסלול השני, דהיינו במסלול הפיצוי על הפסד ההפרשות. כך גם עולה מפסקי הדין בבית המשפט העליון בע"א 7548/13 וע"א 8930/12 לעיל. באותם מקרים, כך נראה, השכר שהובא בחשבון היה נמוך מהשכר הממוצע במשק ועל כן לא חלה התקרה שבצו ההרחבה. עוד ניתן להבין כי באותם מקרים לא הוכח הסדר פנסיוני מיטיב, ועל כן שיעור ההפרשות נקבע לפי הוראות צו ההרחבה.

57. עם זאת, יש להדגיש כי גם במסלול הפיצוי בגין הפסד ההפרשות יש להתחשב בהאצת התשלום, דהיינו להתחשב בכך שהניזוק מקבל את כספי ההפרשות כיום אף כי אילו היה המעסיק מפריש את התשלומים לקרן הפנסיה, לא היה העובד זכאי לקבלם לפני הגיעו לגיל הפרישה (בדרך כלל העובד לא יוכל לקבל את הסכומים שיצטברו לטובתו בתשלום אחד אלא יוכל לקבל קצבה חודשית בלבד).

בעניין עמר חישב בית המשפט את ההפרשות לפי שיעור של 12% מההפסד המהוון של שכר העבודה. דרך זו מביאה לביטוי את הערך הנוכחי של ההפרשות הצפויות אך מתעלמת מהקדמת התשלום. ודוקו, קבלת הכספים שצפוי היה המעסיק להפריש לקרן הפנסיה עד מועד הפרישה כבר היום, מהווה הטבה אותה יש לנטרל, שכן ברגיל עובד אינו זכאי לוותר על הפרשות לקרן הפנסיה ולקבל את הכספים כחלק משכרו.

58. הדרך הראויה לחישוב הפסדי ההפרשות הינה על כן חישוב ההפרשה החודשית הצפויה (12% מהשכר בפועל ולא יותר מאשר 12% מהשכר הממוצע). את התוצאה יש להכפיל במספר חודשי ההשתכרות עד תום תוחלת חיי העבודה של העובד. את הסכום המתקבל יש להוון על פי טבלה ג', כלומר על פי חישוב ערך נוכחי של סכום חד פעמי עתידי.

59. הבחירה בין המסלולים, מסלול הפיצוי בגין הפסד תגמולי פנסיה, לבין מסלול הפיצוי בגין הפסד הפרשות לפנסיה ולפיטורים, מותנית בנסיבות כל מקרה ודומה שהניזוק יכול לבקש ולבחור במסלול המיטיב עמו (ע"א 5826/90 ב' ס' נ' משה שמש (21/07/1994); ע"א 511/83 מדינת ישראל נ' סעיד, פ"ד מג(3) 774, 777 -778 (1989)). עם זאת, צריך להיות ברור כי ניזוק אינו זכאי גם להפסד ההפרשות וגם להפסד תגמולי הפנסיה (ראו ע"א 2235/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ עיזבון המנוח עבד שואמרה, פ"ד נד (3) 615, 619 (2000)).

60. בהערת אגב אוסיף כי בעניין עמר נפסק לגבי ניזוק שהלך לעולמו, כי את חלקם של יורשיו יש לחשב על פי שיטת הידות בהתאם למבנה המשפחה במועד פסק הדין (ראו פסקה 33 לפסק הדין).

דומני כי הדין שונה. כאמור הניזוק זכאי לקבל את הכספים שנצברו עבורו מהפרשות המעביד בקרן הפנסיה רק בהגיעו לגיל פרישה. על כן, ובהתאם לעקרון השבת המצב לקדמותו, מתחייבת המסקנה כי את חלקם של היורשים והתלויים יש לחשב בהתאם לזהותם הצפויה במועד הפרישה ולא בהתאם לזהותם במועד פסק הדין.

הפסדי הפנסיה של התובעת

61. מעיון במוצגים שהוצגו מסתבר כי בין התובעת למעסיקתה, חברת הפניקס, נחתם הסכם עבודה אישי הכולל הוראות בדבר הפרשות לקרן פנסיה (ראו עמ' 565-563 לתיק המוצגים). על פי סעיף 16 להסכם נקבע כי המעסיקה תפריש לקרן הפנסיה בכל חודש הפרשות בשיעור של 13.3% משכרה של התובעת. הפרשות אלו מורכבות מ- % 8.33 על חשבון פיצויי פיטורין ו- 5% על חשבון תגמולים. כמו כן, יופרשו משכרה של התובעת תשלומים על חשבון תגמולים בשיעור של 5%.

62. הצדדים חתמו גם על הסכמה כי ההפרשות לקרן הפנסיה יבואו במקום פיצויי פיטורים, כנדרש לפי סעיף 14 לחוק פיצויי-פיטורים, התשכ"ג-1963. כן נקבע כי המעסיקה לא תוכל לקבל חזרה את הכספים שהופרשו להבטחת פיצויי פיטורים אלא על פי תנאי האישור הכללי בדבר תשלומי מעבידים לקרן פנסיה ולקופת ביטוח במקום פיצויי פיטורים (נספח 570 לתיק המוצגים).

יצוין כי האישור האמור מבחין בין הפרשות לקרן פנסיה לבין הפרשות לקופת ביטוח ומורה כי אם המעביד מפריש לקרן פנסיה, הוא יופטר מתשלום פיצויי פיטורים רק אם ההפרשות הן בשיעור של 14.33% או אם הוא מפריש בנפרד גם השלמת פיצויי פיטורים. לפיכך יש להניח כי כוונת הסכם העבודה המפנה לאישור זה הינה שההפרשות לתובעת יהיו בשיעור 14.33%. מכל אלו עולה כי התובעת זכאית גם לפיצוי בגין הפרשות מעביד של 14.33% משכרה (6% הפרשות לפנסיה ו 8.33% הפרשות לפיצויי פיטורין).

63. אילו התובעת הייתה זכאית לפיצוי בגין אבדן הפרשות לקרן פנסיה רק על פי צו ההרחבה, כלומר 12% מהשכר עד תקרה של השכר הממוצע במשק, הרי שהמסקנה מן האמור הייתה כי לא נגרם לה כל הפסד, שכן מתלושי השכר בשנת 2014 עולה כי ההפרשות מחושבות על בסיס שכר ממוצע העולה על השכר הממוצע במשק.

אלא, שראינו כי צו ההרחבה חל רק בהעדר הסדר פנסיה מיטיב. אין ראיות על הסדר פנסיה בתקופה שבה עבדה בחברת הדוודים ובתקופה שבה עבדה באוניברסיטה הפתוחה. בחברת הדוודים עבדה פחות מ- 6 חודשים על כן אין לחשב כל פיצוי. גם בתקופת אי הכושר המלא לא הייתה זכאית לכל הפסדי פנסיה שכן התובעת לא עבדה קודם לתאונה ולכן לא הייתה זכאית להפרשות לפנסיה. התובעת החלה לעבוד באוניברסיטה הפתוחה בחודש 11/2008. התובעת לא הצביעה על הסכם פנסיה בתקופה זו. באותה עת ע לפי צו ההרחבה לתוקף הייתה זכאית להפרשות של 3.33% משכרה בלבד כלומר בסך הכל כ- 1,500 ₪..

לאחר קבלתה לעבודה בחברת הפניקס והחל מחודש 7/2010 (נספח 575) יש לתובעת הסדר מיטיב ולפיו הינה זכאית להפרשות של 14.33% מכל שכרה. בהתאם יש לחשב את ההפסדים. הפסדי הפנסיה של התובעת בתקופה זו הינם בגין ההפרשות על מלוא השכר אותו יכלה להשתכר אלמלא נפגעה בתאונה.

64. לאור האמור, יש לחשב את הפסדי ההפרשות לפנסיה מיום 1/7/2010 לפי השיעור המוסכם של 14.33% מהפסד השכר החודשי, כלומר מ- 2,500 ₪. הפסד חודשי זה עומד על כן על סך 358₪. הפסד העבר למשך 49 חודשים (מחודש 7/10) הינו בסך 17,542 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה 17,932 ₪. ההפסד לעתיד המחושב לכל תקופת חיי העבודה, כלומר 494 חודשים, על הפסד שכר של 3,000 ₪ (429 ₪ לחודש) הינו 211,926 ₪, ולאחר היוון על פי טבלה ג' (ערך נוכחי של תשלום עתידי) הסכום הינו 62,751 ₪.

סך כל הפסדי ההפרשות לפנסיה, לעבר ולעתיד, הינו 82,183 ₪.

הוצאות

65. התובעת טוענת כי בעקבות הפגיעות שבהן נפגעה ומגבלותיה, היא נאלצה להוציא הוצאות רבות על טיפולים רפואיים – רכישת צנתרים וכדומה. התובעת טענה כי בעבר הוציאה כ- 1,000 ₪ לחודש עבור רכישת תרופות וצנתרים. עוד טוענת התובעת כי רק לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 (מיום 1.1.2010), היא יכלה לדרוש החזרים מקופת החולים. בפועל לא קיבלה התובעת כל החזרים ועל כן מבוקש לספק לה פיצוי על הוצאות העבר לפי חישוב של 1,000 ₪ לחודש. לגבי העתיד, מבוקש להסתפק בסכום גלובאלי של 100,000 ₪ עבור טיפולים והוצאות שאינם כלולים בסל הבריאות.

הנתבעים מנגד טוענים כי התובעת זכאית לכל התרופות והטיפולים במסגרת סל התרופות ועל כן סבורים שאין לספק לה סכום כלשהו בגין הוצאות אלו. עוד נטען כי חלק מהתרופות שנטלה התובעת נועדו לטיפול במצבה הקודם לתאונה.

66. בדיון מיום 29/6/14 נחקרה הגב' ציפי רז, הממונה על סל שירותי הבריאות במחוז שרון שומרון של שירותי בריאות כללית. בעדותה הצהירה כי נפגעי תאונות דרכים אינם נדרשים לשאת בהשתתפות עצמית וככל שהתובעת נדרשה לשלם דמי השתתפות עצמית בגין תקופות או טיפולים שקיבלה בעקבות התאונה, הרי שהיא זכאית להחזר (עמ' 44). עוד הצהירה כי קופת החולים נושאת בעלויות של תרופות שבסל שירותי הבריאות.

67. כפי שניתן לראות, מרבית ההוצאות על טיפולים רפואיים, תרופות וצנתרים, ממומנים על ידי קופת החולים והתובעת זכאית לקבלם ללא עלות. עם זאת, ברי כי כל נפגע נזקק מעת לעת לתרופות ואביזרים שאינם ברי הישג מידי קופת החולים, וגם אם בסופו של יום יוכל לקבל החזר, הרי שנגרמת לו הוצאה. יתרה מזו, אך טבעי וסביר הוא כי ניזוק יבקש להיטיב את מצבו וייעזר בתרופות ובאביזרים הטובים ביותר, גם אם לא כולם כלולים בסל שירותי הבריאות. במקרה הנוכחי אין חולק כי התובעת נאלצה לשאת בהוצאות שונות, אף כי יתכן וכיום תוכל לקבל החזר עבור הוצאות אלו. בגין הוצאות אלו זכאית התובעת לפיצוי שיביא בחשבון אפשרות שחלק יוחזר לה על ידי קופת החולים.

גם לגבי העתיד צריך לצפות תקופות או מצבים בהם תזדקק התובעת לתרופות, טיפולים ואביזרים שלא יהיו נגישים על פי סל שירותי הבריאות או שיימצאו אביזרים מיטיבים שאינם נכללים בסל. על כן, סבורני כי ראוי לקבוע את הוצאותיה של התובעת בעבר ובעתיד על דרך האומדנה.

בשים לב לאמור, אני מעריך את הוצאותיה של התובעת בעבר בסך של 50,000 ₪ (נכון להיום). כמו כן, יש לאמוד את הוצאותיה לעתיד בסך של 75,000 ₪.

הוצאות ניידות

68. התובעת עותרת לחייב את הנתבעים לפצותה גם בגין הוצאות נסיעה. התובעת מפנה את תשומת הלב כי בשל מגבלותיה, כאבי הגב והצורך בצנתורים, היא נדרשת לנסיעות מוגברות.

מצבה הרפואי של התובעת אינו מחייב אותה בשוטף בנסיעות מרובות. מגבלות התנועה של התובעת אינן חמורות וגם אם היא סובלת מכאבי גב, הרי שאינה זקוקה להסעות. גם מצבה האורולוגי אינו מחייב נסיעות מיוחדות. לכל היותר יש להביא בחשבון כי מעת לעת תאלץ התובעת לנסוע לטיפולים רפואיים, בין בשל הצורך בטיפול פסיכולוגי, בין לשם בדיקות ובין במצבים שבהם תידרש להגיע למרפאה או לבית החולים בשל סיבוכים שונים. יש להביא בחשבון גם כי בעבר נזקקה התובעת לטיפולים רבים יותר ויש להניח כי בתקופה הסמוכה לתאונה נאלצה להיעזר בנסיעות תכופות.

על כן אני סבור כי ניתן להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על סך כולל של 70,000 ₪.

סיכום הנזקים

69. בשים לב לכל האמור, ניתן לסכם את הפסדיה ונזקיה של התובעת כדלקמן:

נזק לא ממוני 151,171 ₪

עזרת צד ג' בעבר 50,000 ₪

עזרת צד ג' בעתיד 75,000 ₪

הפסדי שכר בעבר 192,080 ₪

הפסדי שכר בעתיד 856,090 ₪

הפסדי הפרשות לפנסיה בעבר 19,432 ₪

הפסדי הפרשות לפנסיה בעתיד 62,751 ₪

הוצאות בעבר 50,000 ₪

הוצאות בעתיד 75,000 ₪

הוצאות ניידות 70,000 ₪

______________________________________

סך הכל 1,601,524 ₪

ניכויים

70. בא כוח הנתבעים מבקש לנכות מסך כל הפיצוי המגיע לתובעת את גמלת הביטוח הלאומי אותה יכולה התובעת לקבל במסגרת נכות כללית. עם זאת, מאשר בא כוח הנתבעים כי התובעת אינה מקבלת קצבת נכות ומתברר גם כי לא הגישה כל תביעה לנכות כללית (נ/9).

יתרה מזו, בא כוח הנתבעים מסכים כי ככל שהתובעת תתמיד בעבודה ותשתכר שכר כפי שהיא משתכרת כעת, הרי שלא תהיה זכאית לכל קצבה.

בנסיבות אלו אין מקום לניכוי כל קצבה.

71. מוסכם עוד כי התובעת קיבלה תשלום תכוף בסך של 6,000 ₪. סכום זה, כשהוא משוערך מיום התשלום ועד היום, עומד על 6,816 ₪. נטען כי שולם לתובעת תשלום תכוף נוסף אולם לא הוצגה בפני כל ראיה על כך. ככל שאכן שולם תשלום תכוף נוסף יש כמובן לנכותו.

סוף דבר

72. בשים לב לכל האמור זכאית התובעת לפיצוי בסך של 1,594,708 (1,601,524-6,816). לסכום זה יש לצרף שכר טרחת עורכי דין בשיעור של 13%. כמו כן, יש להשיב את חלקה של התובעת באגרת בית משפט בסך של 624 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום האגרה ועד ליום ההשבה בפועל.

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ד, 16 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.