התביעה שלפניי היא בגין נזק גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

נתונים כלליים:

התובע יליד 23/8/36, נפגע בתאונת דרכים בזמן שנהג במונית השייכת למר שמואל נווה, אשר היתה מבוטחת אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח חובה. התאונה אירעה בהרצליה ביום 23/10/08 בסמוך לשעה 1:20 בלילה.

אין מחלוקת בין הצדדים אודות התרחשות התאונה ודבר קיומו של כיסוי ביטוחי לפי הפוליסה, והמחלוקת בתיק התמקדה בשתי שאלות עיקריות: בשאלת גובה הנזק, ובשאלה האם התאונה היא גם תאונת עבודה.

בדיון אשר התקיים לפניי העידו התובע ומספר עדים: בתו של התובע הגב' מזי פורטונה שאואט (להלן – "מזי"), גרושתו של התובע הגב' ראשל כהן (להלן – "ראשל"), ומעסיקו של התובע שהינו בעל המונית, מר שמואל נווה (להלן – "שמואל").

אפתח את הדיון בשאלה האם התאונה היא תאונת עבודה בנוסף להיותה תאונת דרכים.

האם התאונה היא תאונת עבודה?

לטענת הנתבעת, התאונה אירעה בזמן שהתובע עבד כנהג מונית, כפי שעשה כן בעבר, אך חשש מלדווח אודותיה כתאונת עבודה בשל העובדה כי עבד ככל הנראה 'בשחור'. הנתבעת סומכת את גרסתה על מכלול הנסיבות שעולות מחומר הראיות, לרבות הסתירות הרבות שבגרסת התובע, דברי גרושתו לחוקר מטעם הנתבעת ועוד.

לעומת זאת טוען התובע, כי התאונה אירעה בזמן נסיעה פרטית לתל אביב לסידורים עם חברה. עוד טוען התובע, כי אין ולא היה לו כל אינטרס שלא לדווח על התאונה כתאונת עבודה אילו מדובר היה בתאונה כזו. מכל מקום, העובדה כי הוא הורשע בבית המשפט לתעבודה בעבירות שונות הקשורות בתאונה והעדיף כי רישיון הנהיגה שלו יישלל לצמיתות תחת תשלום קנס, והוא אכן נשלל, מצביעה באופן ברור כי אין המדובר בתאונת עבודה וכי התובע לא מבקש לעצמו להתפרנס כנהג מונית.

לאחר ששקלתי את העדויות ושאר הראיות שהוצגו לפניי שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח את טענתה בדבר היות התאונה תאונת עבודה ולכך מספר נימוקים עליהם אעמוד להלן.

התובע העיד לפניי, כי הוא נהג מונית במקצועו שעבד אצל שמואל, אך לפני התאונה הוא לא עבד כלל תקופה של 6 חודשים, לא אצל שמואל ולא אצל אחרים, וזאת משום שלא חש בטוב.

גם מזי, בתו של התובע, מסרה בעדותה כי אביה לא עבד חצי שנה עובר לתאונה, ואף לא נהג על המונית של שמואל מספר חודשים לפני התאונה.

אלא מה, מתעודת עובד הציבור שניתנה על ידי המל"ל מתברר, כי בחודש 10/2008 (החודש בו אירעה התאונה) התובע קיבל שכר בסכום של 310 ₪ מהמעביד ובעל המונית שמואל. בהינתן הדעת לעובדה כי מיום התאונה בתאריך 23/10/08 ועד סוף חודש אוקטובר (וגם בחודשים שלאחר מכן) התובע היה מאושפז ולכן לא יכול היה לעבוד, ובשים לב לטענתו כי לא עבד קודם לכן על המונית המדוברת, אזי המסקנה המתבקשת מכל אלה היא, כי הדיווח הנ"ל של המעסיק שמואל מתייחס לתשלום ששולם לתובע בגין עבודתו ביום התאונה.

מסקנה זו מתחדדת על רקע הסתירות הרבות שהתגלו בגרסת התובע לגבי נסיבות התאונה ואירועי אותו יום. כך למשל, בעוד שבחקירתו במשטרה טען התובע כי "בסביבות 1:00 באותו לילה לקחתי את המונית בנתניה מס' המונית 7245525 ונסעתי להרצליה ישר נסעתי לבד כל הזמן", העיד התובע בחקירתו הראשית, כי בקש את המונית משמואל כדי לבצע סידורים בתל אביב. כשנשאל באלו סידורים מדובר השיב "רציתי ללכת לבת ים לאחותי", וכשנשאל מה קרה לאחר מכן השיב: "חזרנו בחזרה. חברה שלי ואני. חזרנו לנתניה" (עמ' 10 לפרוטוקול).

אלא שבכך לא תמו הסתירות ואי הדיוקים, שכן בחקירתו הנגדית מסר התובע גרסה שונה לגבי מכלול הפרטים שצוינו לעיל, ודי לי אם אביא את דבריו כלשונם:

"ש. אתה אמרת שנסעה איתך חברה שלך לבת ים כדי לבקר את אחותך?

ת.        אני הלכתי לבקר את אחותי

ש.        מי נסעה איתך בחזרה?

ת.        נסע איתי חבר.

ש.        נסעה איתך חברה או חבר?

ת.        חברה. זו חברה שלי. השם שלה אני לא זוכר. אני הרבה זמן לא בקשר איתה.

ש.        מאיפה היא היתה?

ת.        מנתניה

ש.        אז החברה הגיעה לבת ים?

ת.        אני נסעתי לת"א לעשות סידורים ואחר כך נסעתי לאחותי בבת ים.

ש.        איפה הצטרפה אליך החברה שלך למונית?

ת.        בנתניה.

ש.        היא היתה איתך בסידורים גם בת"א וגם בנתניה?

ת.        בסוף לא נסעתי לאחותי כי היה מאוחר.

ש.        באיזה שעה יצאתם מנתניה לת"א לסידורים?

ת         בשעה 18:30 בערב.

ש.        איזה סידורים רצית לעשות בת"א בשעות הערב ?

ת.        רציתי לבקר חברים. הנסיעה בין נתניה לת"א אורכת שעה".

(עמ' 10-11 לפרוטוקול).

הנה כי כן, השוואה בין דברי התובע במשטרה לבין דבריו בחקירתו הראשית ובחקירתו הנגדית מצביעה על סתירות רבות שלא ניתן ליישב ביניהן. סתירות אלו נוגעות לשאלה באיזה שעה לקח את המונית; מי היה עמו במונית, אם בכלל; מה היה מסלול הנסיעה; מה היה יעד הנסיעה, ולשם מה הגיע להרצליה בשעה אחת בלילה.

כל האמור לעיל מבסס את הטענה, כי התאונה בה נפגע התובע היתה במהלך עבודתו כנהג מונית – נתון שמתיישב עם העובדה שאושרה על ידי התובע עצמו, כי נהג לעבוד בעבר על המונית של שמואל בשעות הלילה (עמ' 12 לפרוטוקול).

לעומת זאת, המעסיק שמואל העיד לפניי כי התובע עבד אצלו שלוש פעמים בחודש התאונה - בניגוד גמור לגרסת התובע ובתו לפיה לא עבד כלל 6 חודשים לפני התאונה – אך ביום התאונה התובע לא עבד אלא לקח את המונית לסידורים פרטיים (עמ' 24 לפרוטוקול).

התובע אינו יכול ליהנות מדבריו הנ"ל של שמואל לגבי מטרת הנסיעה ביום התאונה, בהיותם לא מתיישבים עם גרסת התובע עצמו לגבי הנסיבות הקשורות ביום קרות התאונה ועם טענתו כי לא עבד קודם לכן משך 6 חודשים.

דווקא ריבוי הגרסאות כפי שעמדתי עליהן מקודם מבסס די הצורך את המסקנה, כי התובע עבד אצל שמואל ביום התאונה אם כי 'בשחור', ולכן עם קרות התאונה פעל מעסיקו לדווח עליו למל"ל כמי שעבד אצלו באותו חודש בשכר של 310 ₪.

לא אסיים פרק זה מבלי להתעכב בקצרה על דבריה של ראשל, גרושתו של התובע, לחוקר מטעם הנתבעת. באותה שיחה אשר הוקלטה בסתר על ידי החוקר מסרה ראשל, כי התאונה אירעה בזמן שהתובע עבד בהרצליה.

אכן, דברים אלה יש בהם כדי לבסס לכאורה את הטענה בדבר היות התאונה תאונת עבודה, אך בשים לב לחוסר הנחרצות שהיא עצמה גילתה בקשר לנקודה זו בשלב אחר של השיחה, ובשים לב לעובדה כי מדובר בעדות מפי השמועה, לא ראיתי כל צורך להתבסס על דבריה לחוקר, והרי המסקנה אליה הגעתי בדבר היות התאונה תאונת עבודה נעשתה על בסיס המערך הראייתי הכולל ובמנותק מדבריה הנ"ל.

לאור האמור לעיל אין עוד צורך להכריע בשאלת קבילותה של השיחה הנ"ל לנוכח טענות התובע בדבר פגמים שנפלו בעבודתו של החוקר.

וכעת לשאלת גובה הנזק.

דיון בשאלת הנזק:

המצב הרפואי:

כתוצאה מהתאונה התובע איבד את הכרתו והובהל באמבולנס לבית חולים איכילוב שם אושפז ואובחן כסובל מכשל נשימתי, קונטוזיה ריאתית גדולה מימין ושבר בצלעות 6-10 מימין. במהלך האשפוז התובע הורדם והונשם ולאחר מכן נשם דרך טרכיאוסטום ונזקק לחמצן. לאחר כחודש ימים הועבר לשיקום סיעודי וריאתי במרכז הרפואי 'רעות' וכעבור כחודשיים שוחרר לביתו ביום 16/1/09 כשהוא סובל מסיבולת נמוכה למאמצים פיזיים ונזקק לעזרה חלקית בפעולות היומיומיות.

לאחר מכן המשיך התובע בטיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ומעקב רפואי.

המומחה מטעם בית המשפט בתחום הריאות, פרופ' וינר פלטיאל, קבע כי בחוות דעתו כי מצבו הנשימתי של התובע מתאים ל-60% נכות לפי סעיף מותאם 15(1)(ד) לתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, מתוכם 80% בשל מחלת ריאות ממנה סבל בעבר ו-20% בשל החמרת המחלה כתוצאה מהתאונה, כך שנכותו בגין התאונה היא בשיעור של 12%.

כאב וסבל:

בשים לב לאחוזי הנכות (12%), 86 ימי אשפוז והפחתה בגין גיל (התובע היה בן 72 בזמן התאונה), אני פוסקת לו בגין ראש נזק זה סך של 46,000 ₪ (במעוגל) כולל ריבית.

הוצאות בגין טיפולים רפואיים ונסיעות בעבר ובעתיד:

התובע טען כי יש לפצות אותו בגין הוצאותיו בראש נזק זה, כגון בגין הכדורים לשיכוך כאבים שאינן מצויות בסל התרופות ובגין נסיעותיו לקבלת טיפולים רפואיים.

לא מצאתי בתיעוד אשר צורף לתיק אינדיקציה לכך כי התובע נזקק לטיפולים רפואיים שלא במסגרת סל הבריאות. כמו כן, התובע לא צירף קבלות או ראיות אחרות לגבי גובה הוצאותיו.

לכך יש להוסיף כי התובע לא פעל לפי חובתו להקטין את הנזק ולא פנה למל"ל לשם מיצוי זכויותיו וקבלת החזר בגין הוצאותיו.

בנסיבות אלה, אני פוסקת לתובע סכום סמלי באופן גלובאלי בגין ראש נזק זה בסכום של 5,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

התובע טען כי נזקק לעזרתה התכופה של בתו מזי אשר סעדה אותו משך חודשים לאחר התאונה.

גם מזי העידה לפניי אודות העזרה שהושיטה לאביה. עזרה זו כללה ביקורים תכופים לבית החולים, הבאת בגדים נקיים וביצוע סידורים כלליים הקשורים לאביה במוסדות השונים. עזרה זו נמשכה גם לאחר ששוחרר מאשפוז משום שאביה היה חלש ותלותי והיא הביאה לו מנות חמות, טיפלה בו, וביצעה עבורו כל מה שכרוך ביציאה מהבית.

די אם נעיין בתיעוד הרפואי על מנת להתרשם מהפגיעה הקשה ממנה סבל התובע בעקבות התאונה ומכך שתקופה לא קצרה לאחריה היה למעשה שבר כלי. גם הדו"ח הסיעודי מהמרכז הרפואי 'רעות' תומך במסקנה אודות העזרה לה נדרש התובע לאחר שחרורו בפעולות היום-יום, כגון ברחצה ובהלבשה.

בנסיבות אלה אני מקבלת לחלוטין את טענותיו של התובע לגבי העזרה הרבה שקיבל מבתו מזי, שאין ספק כי חרגה מעזרה המושטת דרך כלל על ידי בני משפחה.

באיזון הראוי, אני פוסקת לתובע סכום של 100,000 ₪ בגין עזרה, כאשר עיקר הסכום מתייחס לתקופת העבר.

ניכויים:

הנתבעת טוענת, כי יש לערוך חישוב רעיוני ולנכות מהפיצויים את הסכום שהתובע היה מקבל בגין גמלת נכות אילו פנה למיצוי זכויותיו במל"ל.

התובע לא התייחס לטיעון זה בסיכומיו ולא הגיש סיכומי תשובה בנושא.

מאחר שהחישוב המפורט בסיכומי הנתבעת מתיישב עם הוראות סימן ה', פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995, אני מקבלת את החישוב מטעמה ומורה על ניכוי סך של 36,000 ₪ מסכום הפיצויים.

אחרית דבר:

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

בגין כאב וסבל: 46,000 ₪

בגין הוצאות: 5,000 ₪

בגין עזרה לעבר ולעתיד: 100,000 ₪

סה"כ: 151,000 ₪

מהסכום הנ"ל יש לנכות סך של 36,000 ₪ בגין ניכוי רעיוני של גמלת המל"ל כך שסכום הפיצויים יעמוד על 115,000 ₪ ולו יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ והחזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון להיום.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ד, 12 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.