נתוני רקע וטענות הצדדים

1. התובע, יליד 1949, עבד אצל הנתבעת, יוניפורם מפעלי מתכת בע"מ, כעובד ייצור. עבודתו כללה בין היתר, עבודות מסגרות ורתכות וזאת החל מיולי 1993 ועד לסגירת המפעל בנובמבר 2011. התובע הועבר לעבוד בזיווד אלקטרוני, בחברת אינקומט בלוקר, שככל הנראה רכשה את הנתבעת, והוא עובד בה עד עצם היום הזה. התובע הגיש תביעה זו לפיצויים על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) עקב פגיעה אורתופדית באגודל ימין שנגרם לו לטענתו בתאונת עבודה מיום 29.12.06. כמו כן התובע טוען לנזקי שמיעה, היות והיה חשוף במסגרת עבודתו לרעש חזק ומזיק אשר גרם לו לנכות צמיתה בתחום השמיעה.

2. הנתבעת כפרה בעובדות הנטענות ובאחריותה לנזקים הנטענים של התובע. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע.

3. לטענת התובע הוא עבד במקום שבו הופעלו כלי עבודה ומכונות של חיתוך וריתוך שמהם בוקע רעש אדיר וכן פעלו במקום אזעקות. כך שבכל תקופת עבודתו ובמשך 11 שעות מדי יום ביומו היה התובע חשוף ללא הגנה לרעש מחריש אוזניים. כתוצאה ישירה מתנאי עבודתו אצל הנתבעת במשך תקופה רצופה וממושכת, של יותר מ- 17 שנים, נגרמו לתובע לטענתו נזקים וליקויים בכושר השמיעה שהותירו אצלו נכות צמיתה משמעותית. לחיזוק טענותיו התובע הפנה למסמך מטעם המוסד לבטיחות ולגיהות שנערך ביום 9/9/07, ואשר נשלח למוסד לביטוח לאומי. במסמך פורטו לטענתו תוצאות בדיקת עוצמות הרעש הקיימות במקום עבודתו של התובע דאז, ונקבע כי רמת הרעש במקום עבודתו של התובע הגיעה ל- 91.6 (A) db ל- 8 שעות עבודה (כאשר הרמה המקסימלית המותרת הינה 80 ד"צ). התובע המשיך וטען כי ביום 29/12/06 נפגע במהלך עבודתו כאשר תוך כדי עבודת ריתוך נתקע דיסק החיתוך שעליו עבד, התהפך וחתך לו את אגודל יד ימין (להלן: "התאונה").

4. לאור האמור התובע טען כי בנסיבות הענין חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו", ולפיכך על הנתבעת הראיה, לגבי שני המקרים הנ"ל, שלא היתה התרשלות מצדה שבגינה עליה לשאת בפיצוי הנזקים שנגרמו לו. לחילופין ובמצטבר, טוען התובע כי יש להחיל את הכלל " חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים". התובע מוסיף וטוען כי הנזקים נגרמו כתוצאה מחוסר זהירותה וממחדליה ההולכים ונמשכים של הנתבעת. רשלנותה של הנתבעת מתבטאת בעיקר בכך שהרשתה והורתה לתובע לעבוד בתנאי רעש מחרישים והעולים על המידה המותרת בחוק, וזאת מבלי לדאוג ולהקפיד לספק לעובדים בכלל ולתובע בפרט מגיני אוזניים או כל אמצעי מגן אחר. כמו כן התאונה שנגרמה לתובע באגודל נגרמה כתוצאה מכך שהנתבעת הורתה לתובע ולשאר העובדים להשתמש בדיסקים לריתוך שאינם בטיחותיים ולא סיפקה אמצעי מיגון כלשהם . לפיכך, התובע סבור כי הנתבעת לא נהגה כפי שמעביד סביר ובר דעת היה נוהג בנסיבות המקרה, וכן הפרה חובות המוטלות עליה ע"פ חיקוקים.

5. הנתבעת כאמור מכחישה ודוחה את טענות התובע. לטענתה אין בין ליקוי השמיעה להם טוען התובע ובין עבודתו עבורה דבר וחצי דבר. הנתבעת מפנה לקביעותיה של הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), אשר קבעה כי לתובע נכות צמיתה של 20% בגין ליקוי השמיעה, אולם, נעשה ניכוי של 50% בגין "מצב תחלואתי טבעי". לטענת הנתבעת המל"ל עשה עם התובע חסד כאשר קבע כי מחצית ממצבו נובעת מהחשיפה לרעש בעבודה ורק מחצית נובעת ממצב קודם. זאת ועוד, לטענת הנתבעת היה על התובע להוכיח כי הוא עבד בסביבת רעש מזיק וכי לא סופקו לו אמצעי הגנה מפני הרעש, אך התובע לא עשה זאת לדעתה.

6. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי העבודה במחלקה של התובע לא היתה בסביבה עם "רעש מזיק", וכן כי היא נקטה בכל האמצעים הנדרשים למניעת סיכוני רעש, ובכללם אספקת אמצעי הגנה מרעש לתובע כגון אטמי אוזניים ואוזניות (לחיזוק טענותיה הנתבעת אף לתעודת קופת החולים (מוצג נ/1) בה צוין במפורש ע"י המומחה בתחום הא.א.ג. כי התובע "משתמש באטמי אוזניים"). זאת ועוד, ערכה בדיקות רעש תקופתיות כנדרש, הנתבעת העבירה לעובדיה, ובכללם התובע, הדרכות בטיחות וכן ערכה בדיקות שמיעה לעובדים, באמצעות מרפאה תעסוקתית,על ידי איש מקצוע מוסמך, כנדרש בתקנות. לחילופין הנתבעת טוענת כי יש להשית על התובע אשם תורם מכריע, שכן הוא ידע לאורך שנים רבות כי הוא סובל מירידה בשמיעה, עבר הדרכות בטיחות ואף נשלח, כאמור למומחה בתחום הא.א.ג. ע"י רופאה תעסוקתית, ויכול היה בנקל ליטול אמצעי הגנה כגון אטמי אוזניים פשוטים המצויים בכל בית או בית מרקחת על מנת להקטין ולמנע את חשיפתו לרעש מזיק.

7. בכל הנוגע לטענותיו של התובע לפגיעה באגודל בתאונת עבודה נטענת מיום 29/12/2006 הנתבעת טוענת כי לתאונה הנ"ל לא היו עדים, ובמצב דברים זה - עדותו של התובע באשר לנסיבות בהן נפגע הינה עדות יחידה של בעל דין. הנתבע מפנה לאי התאמות לדעתה בגרסאות של התובע לקרות התאונה ואף מפנה לעדותו בבית המשפט וטוענת כי למעשה התובע הודה כי האירוע הנטען ארע לו כאשר ניסה לשחרר דיסק עימו עבד, מבלי שפעל לכבות אותו, וזאת על אף ולמרות ניסיונו הרב ביותר בעבודה עם הדיסק הנ"ל. לאור האמור, אין לראות כל אחריות של הנתבעת. התובע אישר בחקירתו כי הדיסק הנ"ל עליו עבד, כמו יתר הכלים שסיפקה הנתבעת, היה תקין לחלוטין. התובע עשה שימוש בדיסק הנ"ל "כמעט כל יום" במשך 14 שנה מאז שהתחיל לעבוד אצל הנתבעת והיה בעל "מיומנויות" בשימוש בדיסק הנ"ל. הדיסק שבו השתמש היה הכלי המתאים לביצוע העבודה שעשה. במצב דברים זה, לא יכולה להיות כל מחלוקת כי אין לראות אחריות של הנתבעת לאירוע הנטען. התובע חטא ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה.

שאלת האחריות

8. השפעתם של גורמי רעש סביבתיים רבים על השמיעה על ידי מיקרו - טראומה אקוסטית ידועה זה מכבר והוכרה בפסיקה במקרים שונים. תורת המיקרו - טראומה הצרופה עוסקת כידוע, בנזק שאירע כתוצאה מהצטברותם של פגיעות זעירות רבות ושכולן יחדיו גרמו לתוצאת הנזק הסופי.

השאלה במקרה זה שלפניי הינה האם הנתבעת כמעבידתו של התובע אחראית לנזקי השמיעה מהם סובל התובע? סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. האחריות קיימת בעילה של הפרת חובה חקוקה וכן בעילה של רשלנות, כפי שאבהיר להלן.

9. תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), תשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות הבטיחות") מסדירות אמות מידה באשר לחובת המעביד בעניין חשיפת עובדים לרעש מזיק. כך תקנה 3 לתקנות הבטיחות מחייבת עריכת בדיקות סביבתיות וקובעת כי:

"המעביד במפעל או מקום עבודה שבו עובדים ברעש מזיק או שיש יסוד סביר להניח שעובדים בו ברעש מזיק-

1.יערוך בדיקות סביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי, סמוך לאוזניים של העובדים, בכל מקומות העבודה ובתהליכי העבודה השונים, וכן מיפוי מפלסי הרעש, אחת לשנתיים לפחות, אלא אם כן הורה מפקח עבודה אזורי אחרת, את הבדיקות יבצע בודק מעבדתי מוסמך.

2.יפרסם בתחנות העבודה השונות את תוצאות הבדיקות הסביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי המתייחסים לאותו מקום עבודה, כדי שיובאו לידיעת העובדים.

3.ירשום את תוצאות הבדיקות הסביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי ביומן מעקב, בציון התאריך, השעה ומקום הדגימה, וישלח מיד העתק מתוצאות אלה למפקח עבודה איזורי.

על תוצאות הבדיקה כאמור ישמור המעביד במשך 20 שנה לפחות..."

10. בהתאם לתקנה 4 לתקנות הבטיחות על המעביד לנקוט באמצעים להפחתת מפלסי הרעש הקבועים במקום העבודה או בתהליך העבודה.

"במקום העבודה או בתהליך עבודה, שבו נמצאו מפלסי רעש גבוהים מאשר החשיפה המירבית המותרת, ינקוט המחזיק אמצעים אלה:ב

1.יפחית באמצעים טכניים- הנדסיים את מפלסי הרעש הגבוהים, הן במקום העבודה והן בחדרי עבודה, כדי שיגיעו לרמה הנמוכה מהחשיפה המירבית המותרת.

2.יפחית את משך השהיה של עובד בסביבת רעש מזיק אל מתחת לזמן החשיפה המירבי המותר.

3.יבדוק כל מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המירבית המותרת באופן, שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום.

4.יספק לעובדים ברעש מזיק מגיני אוזניים מתאימים ותקינים, שהעובדים יהיו חייבים להשתמש בהם ולשמור על שלמותם ונקיונם, השימוש במגיני האוזניים יהיה עד לביצוע האמור בפסקה (1) ולא כתחליף לו, אלא אם כן קבע מפקד עבודה אזורי אחרת.

5.יתלה שילוט קבוע ובולט לעין שבו נאמר:ו אזור רעש מזיק - חובה להשתמש במגיני אוזניים מתאימים, העובדים חייבים בבדיקות רפואיות תקופתיות על ידי שירות רפואי מוסמך".

11. בהתאם לתקנה 5 לתקנות הבטיחות של המעביד החובה להדריך את העובדים וכך נאמר בתקנה זו:נ

"המעביד ידריך את העובדים ברעש מזיק, הן בכתב והן בע"פ, אחת לשנה לפחות, לגבי הנזק הבריאותי מרעש מזיק והאמצעים שיש לנקוט להשגת גיהות תעסוקתית מתאימה להגנה מפני רעש מזיק".

נמשיך ונוסיף כי עפ"י תקנה 6 לתקנות הבטיחות על המעביד לדאוג לקיום בדיקות רפואיות קודם לתחילת העבודה ברעש לצורך קביעת התאמה לעבודה ברעש מזיק. כמו כן, קיימת חובה להיבדק בבדיקה חוזרת אחת לשנה לשם קביעת התאמה להמשך עבודה ברעש מזיק.

"א. לא יועבד אדם ברעש מזיק, אלא אם כן עבר בדיקה רפואית ראשונית תוך חודש ימים, לפני תחילת העבודה, בידי רופא מורשה, שיקבע את התאמתו להתחיל לעבוד ברעש מזיק.

ב. לא יועבד עובד ברעש מזיק אלא אם כן עבר בדיקה רפואית חוזרת, אחת לשנה, בידי רופא מורשה, שיקבע את התאמתו להמשיך לעבוד ברעש מזיק.

ג. רופא מורשה ומפקח עבודה שהוא רופא רשאים להקדים את מועד הבדיקה החוזרת.

ד. לא הופיע עובד לבדיקה רפואית חוזרת במועד שנקבע לו, ישלח השירות הרפואי המוסמך הודעה על כך למעביד, והעתק ממנה למפקח עבודה אזורי".

12. תקנה 10 לתקנות הבטיחות מטילה חובה על המעביד להסדיר את הבדיקות הרפואיות:ב

"א. הבדיקות הרפואיות, בהתאם לתקנה 6, ייערכו לפי פניית המעביד לגבי עובד, בימים ובמועדים שיקבע השירות הרפואי המוסמך.

ב. עובד חייב להתייצב, לצורך עריכת הבדיקות הרפואיות כאמור, בשירות הרפואי המוסמך בימים ובמועדים שנקבעו לו.

ג. הזמן הדרוש לשם ביצוע הבדיקות הרפואיות יחשב לעובד חלק משעות עבודתו".

התוספת הראשונה לתקנות הבטיחות קובעת כי העבודות או תהליכי העבודה שהעובד בהם נחשב כעובד ברעש מזיק כוללות בין היתר עבודות: חציבה, ניסור, השחזה וליטוש מכניים, נגרות מכנית, מסגרות ופחחות, לרבות סימרור וחיתוך מתכות בגזים וכו'.

13. ומן הכלל אל הפרט; במקרה שלפניי, התובע ציין בסיכומיו כי נערכה בדיקה במקום העבודה מטעם המוסד לבטיחות ולגיהות. במסמך שנערך לטענתו ביום 9/9/07, ואשר נשלח למוסד לביטוח לאומי, פירט המוסד לבטיחות וגיהות תוצאות בדיקת עוצמות הרעש הקיימות במקום עבודתו של התובע דאז, ונקבע כי רמת הרעש במקום עבודתו של התובע הגיעה ל- 91.6 (A) db ל- 8 שעות עבודה (כאשר הרמה המקסימלית המותרת הינה 80 ד"צ). ב"כ התובע ציין כי מטעמי נוחות המסמך הנ"ל צורף לסיכומי התובע אולם מחיפוש יסודי בתיק עולה כי מסמך זה לא צורף לא לסיכומי התובע, ולא לתצהיריו. למעשה מסמך זה אינו נמצא בתיק בית המשפט. למרות האמור, נראה כי סוג העבודה בה היה מועסק התובע עומדת בהגדרות הקבועות בתוספת הראשונה ולפיכך התובע מוגדר כעובד ברעש מזיק. אינני מקבל את טענותיה של הנתבעת כי התובע כלל לא עבד במקום רועש שכן עובדתית התובע עבד בעבודות רתכות ומסגרות שהן רועשות מעצם טיבן. בנוסף, אם סביבת העבודה בה עבד התובע לא הייתה רועשת אין הסבר לטענתה של הנתבעת כי היא שלחה את התובע מס' פעמים לבדיקת שמיעה [(ראה עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 28.9.14) - לשם נוחות הדיון כל ההפניות לפרוטוקול יהיו מעתה פרוטוקול הדיון מיום 28.9.14]. אם המקום בו עבד היה שקט, איזו סיבה הייתה לנתבעת לדאוג לאיכות שמיעותו של התובע עד כדי כך ששלחה אותו לבדיקת שמיעה מס' פעמים?

14. בנסיבות התיק שלפנינו הנטל מוטל על שכם הנתבעת להראות כי לא היה בתנאי הרעש המזיק לגרום לפגימות התובע. הנתבעת לא הציגה כל מסמך המראה כי לא היה במקום העובודה רעש מזיק, בנוסף היא לא סיפקה הוכחה ברורה לטענתה כי סיפקה הדרכות בטיחות תקופתיות באופן סדיר, או כי סיפקה אמצעי בטיחות כגון אטמי אוזניים, אוזניות וכו'. המסמך אליו הפנתה הנתבעת אשר בו רשם רופא כי התובע עושה שימוש באטמי אוזניים (ראה: נ/1), אין בו כדי להוכיח שימוש תמידי האטמי אזניים בעבודה או שהם סופקו על ידה. שאלותיו של ב"כ הנתבעת את התובע בישיבת ההוכחות מיום 28.9.14 מדוע לא דאג לרכוש אטמי אוזניי או אוזניות בעצמו, טוב היה אם כלל לא היו נשאלות.

15. מבחינת הראיות והעדויות שנשמעו שוכנעתי כי הנתבעת הייתה מודעת לעובדה שסביבת העבודה בה עבד התובע עבורה היתה סביבה רועשת. דבר זה מסביר את הבדיקות השמיעה אליהן נשלח התובע על ידה. למרות האמור, נראה כי הנתבעת לא הקפידה בכל הקשור למילוי חובות הבטיחות המוטלות עליה מתוקף תקנות הבטיחות. לא נראה כי הנתבעת דאגה לבטיחות עובדיה, סיפקה להם אמצעי הגנה או הדרכה ספציפית לגבי הגנה מרעש והנזק אליו הם חשופים אם לא יגינו על אזניהם. ברור כי הנתבעת לא פיקחה כלל על דרכי עבודה או אכפה שימוש באמצעי הגנה, וכן הנתבעת לא דאגה, כפי הנראה, לא לעבור את רמות הרעש המקסימליות המותרות על ידי החוק בסביבת העבודה. זאת ועוד, הנתבעת שלחה את התובע כפי הנראה לבדיקות של רופא תעסוקתי אולם, למרות הירידה בשמיעה של התובע, לא נעשה דבר עם תוצאות הבדיקות ולא נעשתה כל התאמה בעבודתו של התובע באופן שתפחית את חשיפתו לרעש המזיק. בכך לא רק שהפרה הנתבעת חובות חקוקות המוטלות עליה אלה גם התרשלה כמעבידה.

16. הכלל הוא כי מעביד חב חובת זהירות על שני היבטיה (המושגית והקונקרטית), כלפי עובדו, שהפרתה מזכה את העובד באפשרות לתבוע את מעבידו בגין עוולת הרשלנות. חובת הזהירות היא חובה פוזיטיבית שמחייבת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזקי גוף לעובד במהלכה הרגיל של עבודתו (ראה: מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, הוצאת שנהב הדרכות, ירושלים ע"מ 429 - 437). האחריות המוטלת על המעביד כלפי עובדיו היא כבדה, גם אם אינה מוחלטת. חובתו של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של אופי הסיכון ומידתו. על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה. ככל שהסיכון חמור יותר או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, גוברים במקביל מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד זהיר חייב לנקוט. במילים אחרות, אמצעי הזהירות הסבירים שעל המעביד לנקוט הם פונקציה של מידת הסיכון לשלומו ולבריאותו של העובד אם אכן יתממש אותו סיכון (ראה: ע"א 5890/97 - צים חברת השיט הישראלית נ' גבריאל אוחנה [פורסם בנבו], ראה גם: ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, עמ' 229- 230 וכן ת.א. 17815/01 מלכה יצחק נ' עמק החולה, בית חינוך משותף (פס"ד מיום 6.6.04-[פורסם בנבו]).

17. בנוסף כאמור, חובת המעביד היא לספק לעובד הדרכה, משטח עבודה בטוח, סביבת עבודה בטוחה עם רמות רעש סבירות או אמצעי הגנה מתאימים. כמו כן על המעביד לספק לעובדיו וכלים בטוחים ומספיקים וכן שיטת עבודה בטוחה תוך כדי פיקוח ואכיפת ביצועה. מדובר בחובה רחבה המחייבת את מעביד סביר לצפות התרחשות נזק, תוך שימת לב הן לזהותו ואופיו של העובד בו מדובר, הן לאופי הפעולה המתבצעת, הן לגודל הסכנה הנשקפת והן לאפשרות צפייתה. שקלול בין הפרמטרים הנזכרים יוכל לסייע בהחלטה עד כמה יש לדרוש ממעביד סביר לצפות את הנזק, ולנקוט פעולות למניעתו. המבחן הוא שככל שישקיע המעביד, בשיטת עבודה בטוחה, באמצעי פיקוח ומניעה, כך תקטן תוחלת הנזק שעשוי להיגרם לעובד. אמת המידה לבחינת התנהגות המזיק ואם השקיע מספיק באמצעי מניעת הנזק הינה אובייקטיבית - כלומר, מה היה אדם סביר עושה בנסיבות המקרה, ובמילותיו של כב' השופט ויתקון בע"א 559/77, חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 652:

"השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, ובהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה..."

כדי שהמעביד ימלא אחר חובתו לשמירה על בטיחות עובדיו, עליו להנהיג ולקיים שיטת עבודה מתאימה. החובה היא כפולה: להנהיג ולקיים. לא די בכך שהמעביד קובע פעם אחת שיטת עבודה מתאימה. החובה נמשכת גם אחרי זה ועליו לדאוג לכך שהשיטה שקבע תקוים הלכה למעשה במשך כל הזמן (ראה: ע"א 171/65 אריה גרייף מ' מגן צ'טווד בע"מ, פ"ד י"א (2) 1051. וראה גם: ע"א 5425/97 - עירית קירית מוצקין נ' נטליה דביר פ"ד נג(3), 172 ,עמ' 177-178).

כאמור, במקרה שלפני הנתבעת לא קיימה ולא עמדה בקריטריונים בהם אמור מעביד סביר לעמוד. היא לא דאגה לסביבת עבודה בטוחה, ולא השקיעה בהדרכה ובאמצעי זהירות על מנת למנוע את התאונה והנזק. לא נראה כי הנתבעת עשתה פעולות מספיקות כדי לספק לתובע אמצעי הגנה לביצוע עבודתו או כדי להנחיל לתובע, כעובד, שיטת עבודה בטוחה או כדי לפקח ולאכוף אותה.

18. באשר לתאונה הנטענת באגודלו של התובע, נראה כי גם כאן הנתבעת לא עשתה די.

ראשית לטענות הנתבעת בנוגע לאי התאמות לכאורה בגרסת התובע. בחנתי את הראיות השונות ולא מצאתי ממש בטענותיה של הנתבעת. אין כל סתירה מהותית בין 3 גרסאותיו של התובע בתצהירו, בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה במל"ל, או בתעודת חדר המיון. תצהירו של רומנוב אנטולי (ראה: ת/4), אשר היה במרחק של 4 -5 מטרים ממקום התאונה והגיע לתובע מס' שניות לאחר התרחשותה מאשר את קיומה ואת פגיעתו של התובע ביום ובמקום הנטענים. באשר לגרסתו של התובע בחקירתו בבית המשפט ביום 28.9.14 – ראשית גרסה זו נמסרה כמעט שמונה שנים לאחר קרות התאונה. שנית התובע לא טען כי הדיסק התפוצץ, בעדותו טען התובע בעמ' 20 לפרוטוקול כי כאשר עבד עם הדיסק וחתך פרופיל באיזשהו שלב הדיסק עצר ונתקע בפרופיל. הוא ניסה להזיזו על מנת להמשיך לעבוד ואז הדיסק נקרע, הסתובב ופגע בידו. הנתבעת טוענת כי גרסה זו במלואה לא תועדה בכל המסמכים הרפואים או במסמכים שהוגשו למל"ל. עם כל הכבוד, לא ניתן לצפות כי במסמכים שונים שנכתבו על ידי אנשים שונים, אשר שמעו את נסיבות המקרה מהתובע בזמנים שונים, יכתב בדיוק אותו הדבר. יש לזכור כי התובע אינו בקיא בשפה העברית ועדיין הגרסה הבסיסית לפיה הוא נפגע בידו כתוצאה מתקיעות כל שהיא של הדיסק והניסיון לשחררו חוזרת בצורה כזאת או אחרת בכל הגרסאות אותן מסר (ראה עמ' 20 - 21 לפרוטוקול, תצהירו של התובע (ת/1 – ת/2) וכו').

19. האם על הנתבעת, כמעבידתו של התובע, היתה החובה לצפות את התרחשותו של נזק גוף בנסיבות של שימוש בדיסק החיתוך? נראה ישי לענות גם על שאלה זו בחיוב וזאת במיוחד לאור העובדה שהיו מקרים קודמים בהם הדיסק היה נתקע ונקרע. בעמ' 23 לפרוטוקול התובע נשאל בעניין וטען כדלקמן:

" ש. עכשיו אני מבין שחתכת את הפרופיל משכת את זה?

ת. אני ניסיתי לשחרר אותו ובאותו רגע הוא התחיל שוב לפעול, נשבר והתהפך עליי.

ש. ובמשך 13 שנה זה לא קרה לך?

ת. לא, לא היה. אמנם היו מקרים שהדיסק נשבר, אבל לא היו נפגעי גוף..."

בנסיבות העניין, מאחר ונראה כי התופעה חזרה על עצמה, היעדרה של הנחיה ברורה, והדרכה תקופתית בדבר שימוש באמצעי מגן בעת העבודה בדיסק ריתוך, חמורה אף יותר. כאמור על הנתבעת הייתה מוטלת חובה לספק לעובדיה הדרכה, סביבת עבודה בטוחה עם אמצעי הגנה מתאימים. כמו כן היה עליה לספק לעובדיה וכלים בטוחים ומספיקים וכן שיטת עבודה בטוחה תוך כדי פיקוח ואכיפת ביצועה. מדובר בחובה רחבה המחייבת את מעביד סביר לצפות התרחשות נזק. במקרה שלפנינו לא נראה כי מלבד מהסבר קצר בתחילת עבודתו של התובע בוצעו הדרכות מקצועיות או הדרכות בטיחות בנוגע לדרך העבודה עם הדיסק. כמו כן לא נראה כי היה פיקוח מצד הנתבעת על דרך ושיטות העבודה של התובע ולא נאכפו שיטות בטוחות יותר.

לאור כל האמור הנני קובע כי הנתבעת אחראית גם לנזק שנגרם לתובע בידו.

אשם תורם

20. הנתבעת טענה לאשם תורם מצד התובע . ראשית אשוב ואדגיש כי הטענה שעלתה בדיון כי יש לתובע חלק בגרימת הנזק לאוזניו מכוון שלא רכש באופן עצמאי אמצעי מיגון, טוב היה שלא הייתה נשמעת. החובה לאספקת אמצעי מיגון לעובדים חלה על המעביד ועליו בלבד. אין לצפות מעובד כי ירכוש בכספו אמצעי מיגון. לפיכך הנני דוחה טענה מקוממת זו.

באשר לטענת האשם התורם לגופה, כבר נקבע בעבר כי נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. למעביד יש את השליטה באמצעי הייצור, ועליו חלה האחריות לוודא קיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח. מנסיבות המקרה כפי שעולות מתיאוריו של התובע, התנהגותו בעת השימוש בדיסק הייתה אולי לא זהירה אך לא הייתה רשלנית במידה או בניגוד להוראה מפורשת של הנתבעת, על פי שיקול דעת עצמאי חריג. על כן הנני קובע כי לא ניתן לייחס לתובע אשם תורם כלשהו בנסיבות העניין .

מכאן להיקף הנזק;

היקף הנזק

נכות רפואית ותפקודית

21. ועדת רפואית במל"ל מיום 13/2/2008 קבעה כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 20% בגין המצב באזניו אך קבעה כי מחצית מהנכות הנ"ל נוכתה לאור "מצב תחלואתי טבעי" שאיננו קשור להעסקתו של התובע אצל הנתבעת. בגין הפגיעה באגודל בתאונה מיום 29/12/2006 התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונה עבודה ונקבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בגין קישיון נח של האגודל וזאת החל מיום 11/3/07. הועדה סברה כי אין מקום להפעיל תקנה 15 שכן התובע המשיך בעבודתו.

ד"ר מיכה רינות, המומחה שמונה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעתו (ראה: בימ"ש/1) כי לתובע נותרה 10% נכות אורתופדית צמיתה. הצדדים הסכימו כי הנכויות הרפואיות של התובע הן 10% לפי קביעת המל"ל בתחום השמיעה וכן כי חוו"ד של ד"ר מיכה רינות תוגש ללא חקירה.

לאחר שעיינתי בראיות ובסיכומי ב"כ הצדדים נראה כי נכותו הרפואית של התובע שנגרמה לו במהלך וכתוצאה מעבודתו אצל הנתבעת הינה נכות משוקללת של 19%.

22. באשר לנכות התפקודית, כידוע נכות רפואית אינה בהכרח נכות תפקודית.

במקרה שלפניי, בשים לב לנכויותיו הרפואיות, גילו של התובע, חזרתו לעבודה והעובדה כי 10% מנכותו הינה בתחום השמיעה, אני סבור כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 14.5%. קביעה זו מסתמכת על העובדה כי בהעדר ראיה נוגדת ונסיבות מיוחדות, שעל התובע להוכיחן, בנכות רפואית של 10% בתחום השמיעה, הנכות התפקודית תהיה פחותה מהנכות הרפואית. מה גם שבהתקנת אביזר שמיעה (בדומה להרכבת משקפי ראיה) הנכות הרפואית עשויה להיות פחותה אם לא להתבטל בכלל. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם לחלוטין מכך שיש הגבלה תפקודית גם בתחום זה ולפיכך הנני מעריך את נכותו התפקודית של התובע בגין מצב השמיעה במחצית מנכותו הרפואית, בשיעור של 5%.

לסיכום סה"כ נכותו התפקודית של התובע הינה 14.5%.

נזק הלא ממוני (כאב וסבל):

23. בשים לב לנכות הרפואית בגובה 19% ובהתחשב ב – 2 ימי האשפוז של התובע, הנני פוסק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך של 60,000 ₪.

הפסד השתכרות בעבר:

24. בסיס השכר של התובע, לפי אישורי המל"ל (ראה: נ/2) משוערך להיום עם הפרשי הצמדה בלבד, עומד על סך של 8,848 ₪. הפסדי ההשתכרות בעבר של התובע הם כדלקמן:

2 חודשים של אי כושר עבודה מלא: 17,696 ₪ = 8,848X 2

לאחר שהחלים מהפציעה בידו התובע המשיך בעבודתו ושכרו לא נפגע. עם זאת, בהתחשב בכך שיכל לעשות שעות נוספות או להגדיל את שכרו בדרך אחרת ולא עשה כן בעקבות מצבו, נראה כי יש לפצות את התובע על תקופה זו באופן גלובלי. הסכום הראוי במקרה זה הוא סך של 60,000 ₪

סה"כ פיצוי לראש נזק זה: 77,696 ₪

הפסד השתכרות בעתיד:

25. בגין הפסדי ההשתכרות לעתיד בהתאם לנכות התפקודית ולפי בסיס השתכרות לעתיד של 8,848 ₪ לחודש אפסוק לתובע את הסך של 9,590 ₪ (8,848 ₪ X 14.5% נכות X 7.910 מקדם היוון (מהשכר הופחתו הורדות סוציאליות בשיעור 5.5% וזאת מכיוון שמצאתי לזכות את התובע בפיצוי גם בגין הפסדי פנסיה או תנאים סוציאלים).

סה"כ פיצוי לראש נזק זה: 9,590 ₪

עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ונסיעות

26. אשר להוצאות הרפואיות, אלה לא הוכחו ועפ"י פסה"ד בעניין אלחדד (ע.א 557/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא (2) 724), משלא הוכח כי הטיפול הרפואי לו נזקק או יזדקק התובע, אם בכלל, איננו נכלל בסל הבריאות אין מקום לפסוק פיצוי כל שהוא בגין ראש נזק זה. זאת ועוד מאחר ומדובר בתאונת עבודה, זכאי התובע לקבל מהמל"ל את כל הטיפולים וההוצאות הרפואיות שלהם נזקק בעקבות התאונה לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים וזאת כאמור בסעיפים 86 – 90 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשמ"ה – 1995 וכן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח – 1968. עם זאת, מתוך הנחה כי התובע לא קיבל פיצוי בגין הוצאות נסיעה לטיפולים, במוניות או רכב פרטי, ובהתחשב בנזק ובטיפולים שקיבל וכן בשים לב לכך שהתובע, ככל הנראה, ניזקק לעזרת צד ג', אפסוק פיצוי גלובלי בפריטי נזק אלה, באומדן גלובלי. הסכום הראוי לפיצוי בגין ראש נזק זה (לעבר ולעתיד) הוא הסך של 15,000 ₪.

סה"כ פיצוי לראש נזק זה: 15,000 ₪

הפסד פנסיה או תנאים סוציאליים :

27. שקלתי את טענות הצדדים בנוגע לראש נזק זה, ונראה לי נכון לפסוק בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים בהתאם לנכות התפקודית ובהתאם לבסיסי ההשתכרות של התובע, את הסך של 1,200 ₪.

ניכויים:

28. יש לנכות את תגמולי המל"ל מסכום הפיצוי שנפסק לתובע. התובע קיבל מהמל"ל דמי פגיעה בסך 9,204 ₪ ביום 22.2.07 (ראה: נ/2). סכום זה משוערך להיום עם הפרשי הצמדה בלבד לסך של 11,058 ₪. התובע קיבל גמי פגיעה נוספים בסך 3,364 ₪ ביום 1.4.07 (ראה: נ/2). סכום זה משוערך להיום עם הפרשי הצמדה בלבד לסך של 4,054 ₪.

בנוסף, התובע קיבל מענק חד פעמי של 23,779 ₪ ביום 7.5.07 (ראה: נ/2) סכום זה משוערך להיום עם הפרשי הצמדה בלבד לסך של 28.597 ₪.

סה"כ תגמולי מל"ל לניכויי הם אפוא 43,709 ₪.

התוצאה:

29. סך נזקיו של התובע עומד על סכום של 163,486 ₪. מסכום זה יש להפחית את תגמולי מל"ל בסך 43,709 ₪ והיתרה לתשלום תעמוד ע"ס 119,777 ₪ (להלן: "יתרת הפיצויים"). ליתרת הפיצויים יש להוסיף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ.

הסכומים ישולמו לתובע ע"י הנתבעת, תוך 30 יום מהיום. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ה, 31 מאי 2015, בהעדר הצדדים.