רקע

1. לפניי מונחת תביעה כספית ע"ס 200,000 ₪ (במקור) בעילה של פרסום לשון הרע עפ"י חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, שעניינה בפרסום שייחס לתובע חשד לאחיזה במטע ערלה (שפירותיהם אסורים למאכל) בחלקותיו של התובע, חשד שהביא לפסילת היבול ממטעי הזיתים שלו, ע"י הנתבעים, ואשר מהווה לשיטת התובע פרסום לשון הרע.
2. התובע, מר יעקב יעקב (להלן: "התובע"), מגדל זיתים וחקלאי המחזיק מזה עשרות שנים בכ-38 דונם של מטעי זיתים במושב שדי תרומות, הגיש את התביעה דנן נגד ועדת הכשרות שעל ידי בד"צ העדה החרדית, האמונה על מתן אישור כשרות (להלן: "הנתבעת" או "בד"צ"), וכן נגד הרב אריה רבינוביץ (להלן: "הנתבע" או "רבינוביץ"), שכיהן במועדים הרלוונטיים לתביעה כרב בנתבעת ואשר על-פי הנטען נטל חלק בבירור החשד אודות מטע הערלה שבחלקותיו של התובע.
3. ראשיתם של ההליכים בין הצדדים בתביעה קודמת שהגיש התובע בבית משפט השלום בבית שאן (ת"א 799/04), תביעה כספית ע"ס של 116,000 ₪, בין היתר, כנגד הרבנות הראשית לישראל והנתבעת. הנתבע לא היה צד לאותו הליך. באותה תביעה, עתר התובע לחיובה של בד"צ - הנתבעת 1 בהליך שבפני- בתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב סירובה של בד"צ להעניק לתובע השגחת כשרות ליבול הזיתים של מטעיו, לאחר שהתעורר חשד לקיומו של מטע ערלה בחלקותיו של התובע (להלן: "התביעה הקודמת").
4. התביעה הקודמת נדחתה בפסק דין שיצא תחת ידה של כבוד השופטת עיריה מרדכי. התובע לא השלים עם פסק הדין והגיש עליו ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 197/08), שגם הוא נדחה בפסק דין מיום 23.02.09 שניתן ע"י כבוד השופט א' קולה תוך חיוב התובע בהוצאותיהם של הנתבעים שם.
5. הנתבעים הגישו בהליך דנן בקשה לדחיית התובענה מחמת קיומו של מעשה בית-דין. נטען בבקשה, כי פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת מונע ומשתיק את התובע מלשוב ולעורר כנגד הנתבעים את אותן הטענות שכבר נדונו והוכרעו בפסק דין זה. עפ"י החלטתי מיום 17.02.2010, נקבע כי לא חל השתק עילה מכוח פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, כיוון שהעילה שנדונה בשעתו לא נסמכה על עוולת לשון הרע. יחד עם זאת, נפסק כי הקביעות העובדתיות שיצאו מלפני בית המשפט בהליך הקודם ואושרו בערכאת הערעור, מקימות השתק פלוגתא. על החלטה זו הגיש התובע קשת רשות ערעור (בר"ע 32/10) ובהחלטתו של ס. הנשיא כבוד השופט א' אברהם מיום 5.3.10, נקבע כי המסכת העובדתית בשני ההליכים חופפת כמעט באופן מלא. ככל שיש חפיפה בין השניים - קם השתק פלוגתא, והמבקש לא יוכל להוכיח היפוכן של קביעות שנקבעו בעבר. על יסוד העובדות שנקבעו בעבר, ואולי עובדות אחדות הנוגעות לעילה הנוכחית (לשון הרע) שטרם נתבררו, יהא על בית המשפט קמא להכריע בסוגיה שבאה לפניו, ובכך דחה, למעשה, את בקשת רשות הערעור על ההחלטה שעניינה בסילוק התובענה על הסף.

עיקר טענות התובע

1. תביעה זו מתייחסת למאורעות שהחלו בעקבות ביקור שערך רבינוביץ בחודש אוגוסט 2004 באחד ממטעי הזיתים במושב שדה תרומות, בו היו נוכחים אנשים נוספים, ובמהלכו גילה מטע 'צעיר' אשר עורר חשדו כערלה וייחס את הבעלות במטע לתובע. לטענתו, אחר ביקור זה הודיע הנתבע לאנשים ולגופים אחרים, בעל פה ובכתב, כי חלקת הערלה שייכת לתובע והורה על פסילתו יבול מטעיו של התובע ולא אישר מתן הכשר ליבול המשווק ממטעים אלה בעונת המסיק של שנת 2004. כל זאת, כך נטען, למרות שהמטע בו מדובר שייך לחקלאי אחר בשם רחמים רחמים, אף לפי הודאת הנתבע לאחר מכן, וחרף העדרה של בקשה מטעם התובע לבדיקת מטעיו ומתן כשרות עבורם.
2. נטען בתביעה, כי עד לשנת 2002 נהג התובע לשווק את יבול מטעיו ישירות למפעל הזיתים בבית השיטה (להלן: "בית השיטה"). החל משנת 2002, ועקב מחלוקת שהתעוררה בין התובע לבין בית השיטה, מוכר התובע את יבול הזיתים לספקים עצמאיים אשר בתורם מוכרים את היבול לבית השיטה ולרוכשים אחרים. התובע טוען, כי בחודש אוגוסט 2004 ניהל משא ומתן עם ספק עצמאי לרכישת יבול הזיתים ממטעיו. אולם, בעקבות דרישתו של משגיח כשרות מטעם בד"צ מהספק להימנע מקניית יבוליו של התובע, הפסיק הספק את ההתקשרות עם התובע. כתוצאה מכך, נגרם לתובע נזק כספי בשל אי קבלת התמורה מיבול הזיתים שלו באותה עונה, כפי שהוערך בחוות דעת שמאית מטעמו.
3. עוד נטען, כי הנתבעת אף שיגרה מכתב לבית השיטה, ובו היא העלתה על הכתב את הטענה כי חלקת הערלה שייכת לתובע, חרף ידיעתה כי המטע החשוד כערלה אינו שייך לתובע אלא לחקלאי אחר, בשם רחמים רחמים. לטענת התובע, מכתב זה מהווה פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק איסר לשון הרע, תשכ"ה -1965 (להלן: "החוק") והמזכה אותו בפיצוי בשל עוגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב שהוערך על ידו בסך 200,000 ₪, לצרכי אגרה. ברם, בסיכומיו העמיד התובע את הנזק לו הוא טוען ע"ס 100,000 ₪ (ראו: פרק ה' לסיכומי התובע).
4. בסיכומיו, ניתח ב"כ התובע את המבחנים שנקבעו לפי החוק ותחולתם על המקרה שלפנינו. נטען, כי מתקיים בענייננו השלב הראשון שעניינו יסוד "הפרסום", בהתאם לסעיף 2 לחוק, שכן מודים הנתבעים, כי הצהירו והכריזו, הן בעל פה והן במכתב ששוגר לבית השיטה מיום 10.12.2005, שהתובע הינו הבעלים של חלקת הערלה, כאשר מקור המידע הינו צד שלישי שאת זהותו סירבו הנתבעים לגלות לתובע.
5. לעניין השלב השני, לפיו יש לבחון האם הפרסום עלול לגרום להשפלת אדם בעיני הבריות ופגיעה בעסקו ו/או במשלח ידו של האדם, נטען כי על-פי המבחן האובייקטיבי לא יכולה להיות מחלוקת כי פרסומים אלה היוצאים תחת ידו של גוף שתפקידו לבדוק ולאשר נושאי כשרות, ואשר כוללים קביעה ו/או הכרזה ו/או הצהרה, כי התובע עבר עבירה דתית חמורה של שיווק ערלה, מהווה פרסומים אשר עומדים בתנאי סעיף 1 לחוק הנ"ל.
6. התובע טוען, כי אין תחולה להגנות הקבועות בחוק על נסיבות המקרה שלפנינו (שלב הבדיקה השלישי). יש לדחות את טענת הנתבעים מכוח סעיף 19(1) לחוק העוסקת בהקלה הניתנת בגין פרסום כאשר "לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך". טענת הנתבעים, כי שמו של התובע כ-'חשוד' כבעל מטע ערלה נמסר להם על ידי אחד הספקים של בית השיטה, אינה בבחינת טענת הגנה והיא רלוונטית רק לשאלת הפיצויים.
7. עוד טוען התובע, כי אין הנתבעים יכולים לחסות תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(2) ו-(3) לחוק, לנוכח הסתמכות התובע על הוראות סעיף 16 לחוק אשר דן בנטל ההוכחה של ההגנות הקבועות בחוק. בהקשר זה, נטען כי בענייננו חלה החלופה השנייה הקבועה בסעיף 16 לחוק הקובעת שני תנאים: הראשון- הדבר שפורסם לא היה אמת, שכן הוכח שחלקת הערלה לא הייתה של התובע. השני- המפרסם לא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים להיווכח אם אמת היא אם לא. חקירתו של הנתבע בבית המשפט מעלה, כי הוא פעל בחריגה ובניגוד להוראות הנתבעת, שעה שפסל באופן גורף את כל מטעיו של התובע ולא חלקה מסוימת החשודה בערלה. הנתבעים הסתמכו על 'פליטת פה' של פלוני בדבר קיומה של חלקת ערלה מבלי לנקוט באמצעים סבירים כדי להיווכח האם אכן השמועה הינה נכונה, זאת בשים לב להודאת הנתבע שהשמועה כללה אף שמו של חקלאי נוסף, בשם רחמים רחמים, אשר לימים התברר שחלקת הערלה הינה שלו. לטענת התובע, די היה בשיחה טלפונית אחת עם החקלאי רחמים רחמים על מנת לברר את שאלת הבעלות על חלקת הערלה, ובכך להימנע מפסילתו הגורפת של יבול התובע ומטעיו.
8. התובע טוען, כי הנתבעים מנועים מלהסתמך על הפגישה שהתקיימה עם התובע בביתו ביום 02.09.2004 בניסיון לברר באם החלקה בה נתגלתה הערלה שייכת לו, שכן התובע היה אותה עת מאוד 'נסער' כאשר הוטחו בפניו ההאשמות בדבר גילוי חלקת הערלה במטעיו. לכך מתווספת העובדה, שהנתבעת בעצמה מודה במכתבה מושא הפרסום שהתובע הכחיש אחיזה במטע ערלה. לאור האמור, כשלו הנתבעים בהרמת נטל ההוכחה המוטל עליהם בדבר קיומו של עקרון תום הלב באשר לשתי ההגנות דלעיל.
9. עוד נטען, כי לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, הרי שהיא לא חלה משלא התקיים מרכיב תום הלב, שהינו אחד מבין ארבעה תנאים מצטברים. בנוסף, לא התקיים בעניין שבדנן אינטרס ציבורי המצדיק קביעה לקיומה של חובה מוסרית או חוקית על הנתבעת. כן לא הוכח, כי הייתה מוטלת על הנתבעים חובה לפרסם שהתובע פסול בכל הנוגע לזהות האנשים אליהם מוען הפרסום, כגון בית השיטה, סוחרים שונים ותושבי האזור.
10. התובע מוסיף וטוען, כי אין תחולה להוראת סעיף 15(3) לחוק העוסקת בהגנה על 'עניין אישי כשר'. לטענתו, לנתבעים עצמם אין אינטרס אישי בפני עצמו לפרסם ברבים ולכולי עלמא, כי אדם מסוים פסול עקב חשד לבעלות על חלקת ערלה. התובע כלל לא פנה לנתבעת ולא ביקש ממנה "אישור כשרות". טענת הגנה זו יכולה הייתה להישמע, באם התובע היה זה אשר יזם את הפנייה לנתבעים בנושא, ולא כך הדבר.

עיקר טענות הנתבעים

1. הנתבעים חזרו בסיכומיהם על הקביעות שלגביהן חל השתק פלוגתא מכוח התביעה הקודמת והערעור שהוגש בעקבותיה והפנו לאמור בפסקאות 15, 18 ו- 24 לפסק דינו של בית משפט השלום בבית שאן ולפסקה 37 לפסק הדין של ערכאת הערעור. נטען, כי קביעות אלו מחייבות לצורך ההליך דנן ואין התובע רשאי לחלוק עליהן או לקיים ביחס אליהן דיון מחדש. בין יתר הקביעות, קיימת גם פסיקתו של בית המשפט בתביעה הקודמת, ולפיה התובע הכשיל במו ידיו את הבירור שנעשה ע"י הנתבעים באשר לזהות הבעלים של חלקת הערלה. עוד נטען, כי קביעות אלו שומטות את הקרקע מתחת לתביעה המונחת לפנינו.
2. הנתבעים טוענים, כי אין מדובר בפרסום שנעשה על ידם אלא במצב שבו אסר הנתבע על מסיק הזיתים במטעיו של התובע עד לבירור השמועה שהגיעה לאוזניו, ובכך לא מתקיים יסוד הפרסום. הנתבעים שבו והסבירו, כי הם אינם מתגוננים בטענה כי הפרסום המשמיץ (לפי הנטען) היה רק חזרה על פרסום קודם, משום שלא נעשה פרסום קודם, כי אם שמועה שמחייבת את הנתבע לבחון את אמיתותה במלוא הרצינות וכובד הראש הנדרשים.
3. הנתבעים טוענים, כי הם חוסים תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(2) ו-(3) לחוק. נטען כי הנתבעת הינה גוף וולנטרי המאשר 'כשרות' לאלו המקפידים על 'כשרות חלקה', דהיינו כשרות שלא מתעוררת לגביה שום שאלה או ספק. לפיכך, כל עוד לא שוכנעה הנתבעת כי המבקש עומד בכל התנאים הנדרשים, וכל עוד יש לה חשש מפני הוצאת אישור כשרות, הרי שהיא נמנעת מלתת אישור שכזה, זאת מתוך מחויבות עמוקה כלפי הציבור הנזקק להכשר של הנתבעת, מקפיד על כשרות וסומך עליה שתדקדק בטרם שהיא מוציאה אישור 'כשרות'. לטענתם, התובע מודה שהתעורר חשד לערלה בחלקה כל שהיא בישוב שבו הוא מתגורר, הוא גם מודה שהיית שמועה שהחלקת הרעלה החשודה שייכת לו. פעילותם של הנתבעים הייתה לשם הגנה על חובה מוסרית וחברתית עליה הם אמונים, כאשר עניין הכשרות הוא הלכה מחייבת וערך עליון עבור הציבור, ומשכך חוסים הם תחת הגנת סעיף 15 לחוק.
4. הנתבעים אף טוענים לתחולת ההגנה מכוח סעיף 16 (א) לחוק, מכיוון שהם עשו כפי יכולתם על מנת לברר למי שייכת החלקה החשודה, אך נתקלו בסירוב מצדן של התובע לשתף עמם פעולה, כפי שנקבע בהליך הקודם, ובכך נמצא שהתובע בעצמו אשם בפסילת שדותיו. טענותיו של התובע בסיכומיו אינן אלא ניסיון לערער אחר מה שכבר נקבע בפסקי הדין בעניינו, חרף קיומו של השתק פלוגתא כמפורט לעיל. נטען, כי הנתבע עשה מאמצים סבירים בכדי למנוע את הפרסום וניסה לברר מספר פעמים את טיב השמועה אל מול התובע, אולם כשל בכך עקב חוסר שיתוף פעולה מצדו של התובע כאמור, ומכאן החלטתו להורות על הפסקת המסיק בשדותיו של התובע. במקרה שלפנינו עסקינן בהתכתבות עם בית השיטה עמה התקשר התובע, שממילא לא התכוונה לרכוש ממנו זיתים באותה עונה, כפי שכבר נפסק בהליך הקודם, במובחן ממצב שבו הוצאה הודעה לכלל הציבור או לתקשורת אודות החלקה החשודה.
5. הגנה נוספת העומדת לימינם של הנתבעים היא ההקלה המוסדרת בסעיף 19 לחוק, שכן הנתבע פעל על סמך דברים שנאמרו ע"י אחרים (ע"י מי מהספקים העצמאיים שמהם רוכשת בית השיטה זיתים); הנתבע היה משוכנע באמיתות הדברים שנאמרו; הפרסום נעשה לגורמים הרלוונטיים בלבד ונאמר בתום לב ומתוך ידיעה שמדובר בדברי אמת; הנתבע לא התכוון לפגוע בתובע וכל רצונו היה לעשות את תפקידו נאמנה כלפי ציבור שולחיו וכלפי ההלכה היהודית.
6. באשר לנזק, נטען כי התובע לא הביא אף לא בדל ראיה להוכחת נזקיו הנטענים. כן לא הוכח קיומה של כוונת זדון המזכה את התובע בכפל הפיצוי הקבוע בחוק. גם מטעם זה, דין התביעה להידחות.

הראיות

1. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הרב רבינוביץ. בתיק התקיימו מספר ישיבות. לאחר הגשת סיכומי הנתבעים, הגיש התובע בקשה להתיר לו הגשת ראיה נוספת מטעמו בשלב שבו היה התיק מונח על שולחני לכתיבת פסק דין. משכך, ניתנה לנתבעים הזדמנות להגיב לבקשה האמורה. משתם שלב זה, הובא התיק לעיוני לצורך מתן החלטה או פסק דין.
2. אקדים ואציין, כי לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה לצירוף ראיה להידחות. הבקשה מתייחסת לצירופו של מנשר שהוצא על ידי 'המועצה הדתית אזורית עמק המעיינות' המאשרת, כי בשדותיו של התובע גודלו מטעי זיתים שאין בהם כל חשש לערלה. המנשר נכתב ביום 22.01.2012, קרי למעלה משבע שנים ממועד הפרסום הנטען בכתב התביעה שבדנן, והוצא על ידי גורם אחר זולת הנתבעים. משכך, ואף מבלי לתת את הדעת לפגמים הפרוצדורליים שנטען כי נפלו באופן הגשת הבקשה, כאמור בתגובת הנתבעים, הרי שלגופו של עניין לא שוכנעתי כי יש במסמך האמור בכדי לתרום לבירור המסכת העובדתית שביסוד תיק זה ואין בו כדי לשפוך אור חדש על נסיבותיו. הראיה לכאורה, שלפיה אין כיום בשדותיו של התובע ערלה, אין בה כדי ללמד דבר על הנסיבות שהתקיימו בשנת 2004, כמפורט בגוף התביעה. עסקינן בבדיקה שנתית/עונתית הנערכת ע"י הגופים המכשירים לקראת תקופת מסיק הזיתים, ומצב הדברים היום בשנת 2012 אינו מלמד על מצב הדברים כפי שהיה בשנת 2004, ולהיפך.
3. שוכנעתי, כי אין בראיה החדשה כדי לתרום תרומה משמעותית לגילוי האמת ולעשיית הצדק. קבלת הראיה משמעה פתיחת המשפט מחדש, שבשלב זה יש בה כדי לפגוע באינטרסים של כלל המתדיינים המתדפקים על דלתות ביהמ"ש וממתינים לשמיעת תיקים. לא שוכנעתי, כי יש מקום לסטות מסדר הדין וההוראות הדיוניות שמהווה ערך מרכזי בניהול הליך, שכן אין בהגשת הראיה נחיצות לשם גילוי האמת ועשיית צדק. על יסוד האמור כאן, אני מורה על הוצאת הראיה המצורפת לבקשה זו מחומר הראיות בתיק, ובית המשפט יתעלם ממנה כאילו לא הוגשה.

דיון ומסקנות

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שבתי ובחנתי את ראיותיהם, ולאחר ששקלתי את העדויות הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות. להלן יובאו הטעמים שעמדו ביסוד מסקנה זו.
2. בטרם ייערך דיון לגופו של עניין, להלן יובאו הקביעות של בתי המשפט בתביעה הקודמת ובערכאת הערעור ואשר מהוות השתק פלוגתא, כאמור בהחלטתי מיום 17.02.2010:

(א) קיים השתק פלוגתא באשר לקביעתו של בית המשפט בעניין החובות המוטלות על בד"צ במסגרת פעילותו להוצאת תעודת כשרות. בתביעה הקודמת נפסק כי: "מקובלת עליי טענת הנתבעת, שהיא חבה חובת נאמנות לציבור הצרכנים שלה, קרי אותו הציבור הסומך עליה בנידון, שלא יתגלגל לידיו דבר מאכל שנגוע בחשד כלשהוא, של איסור ו/או העדר כשרות. האספקה "ההמונית" המקובלת בדורנו ומחזותינו, מחייבת את הנתבעת 3 לפעול בדקדקנות, בכדי למלא את יעודה ולשמור על התחייבויותיה כלפי צרכנים אלה. הבד"ץ הינו גוף פרטי ואינו כפוף לכללים המנהליים, החלים על גופים שלטוניים. הבד"ץ לא כרת כל חוזה עם התובע, אלא עם הנתבעת 1. על אף האמור, משהועלה חשד שהתובע הינו בעל חלקת הערלה, ביקש נציג הבד"ץ לנסות לברר את הנושא עד תום, ישירות מול התובע ולשמוע מפי המקור. מי שהכשיל בירור זה, הינו התובע בעצמו ואין לו להלין אלא על עצמו בנדון" (סעיף 15 לפסק הדין).

(ב) קיים השתק פלוגתא באשר לקביעתו של בית המשפט בעניין קבלת ההחלטה בדבר ההכרזה על מטעי התובע כערלה, שם נפסק כי "לא מצאתי כל חוסר סבירות בכך שהנתבעת 3 הודיעה כי אין בכוונתה להעניק הכשר בד"ץ ליבול הזיתים של מטעי התובע, לאחר שהתעורר חשד לערלה בחלקותיו ובעקבות סירוב לשתף עם נציגיה כל פעולה, לברור הסוגיה" (פסקה 18). כן קיים השתק בשל הקביעה, לפיה "סירוב התובע לשתף פעולה עם גורמי הכשרות מטעם הבד"ץ, הינו הגורם העיקרי לכך שהנתבעת 3 סרבה להעניק את השגחתה, לחלקותיו" (פסקה 20) וכי "לו התובע היה פועל כך, חודשיים קודם לכן, כשגורמי הכשרות מטעם הבד"ץ ביקשו ללבן את הסוגייה עמו, סביר להניח שניתן היה להגיע לאותן התוצאות, מול משגיחי הבד"ץ והתובע היה משווק את זיתי מטעיו, כשאר החקלאים" (פסקה 22). בעניין זה הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי "גם באשר למשיב 3, הרי שזה פעל על פי חובת הנאמנות שלו לכלל צרכניו, ומקום בו יש חלקה הנגועה בחשד ערלה, הרי שאין הוא רשאי ליתן הכשר ליבול המשווק מחלקה זו. משהגיעה לאוזני הרב רבינוביץ שמועה על חלקת המערער, כחלקת ערלה, דווח על כך ופעל לאיתורה של החלקה, אלא שהמערער, סירב לשתף פעולה ובכך כשל" (שם פסקה 37).

(ג) חל השתק פלוגתא באשר למקור הפצת השמועה שם נפסק בפסקה 18 לפסק הדין, כי "אין בראיות שהובאו כדי להוכיח מי אכן הזכיר את שמו של התובע באזני הרב רבינוביץ, בקשר לחלקת הערלה. אין גם בראיות להוכיח שמי מעובדי הנתבעת 1, יצר את השמועה. שאלה זו אף הופכת להיות משנית ונעדרת רלוונטיות, מהמועד שנציגי הנתבעת 3 פנו אל התובע בפועל, בכדי שלא לדון בעניינו, על פי השמועה בלבד והתובע בחר, במודע ומופגן, שלא לשתף עמם כל פעולה". עוד נקבע, כי "לאור תרומתו המכרעת של התובע לכך שהבד"ץ סרב להעניק השגחת כשרות למטעיו באותה עונה, הרי רשלנותו התורמת מכריעה את הכף ואף מנתקת את הקשר הסיבתי, בין נזקיו הנטענים, לבין אותו אדם או גורם (שזהותו לא הוכחה), אשר ציין באוזני המשגיח מטעם הבד"ץ את שמו של התובע, בכל הקשור לחלקת הערלה שהתגלתה" (שם, פסקה 24). בעניין זה הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי "עוד אבקש להוסיף על כל האמור, כי בין כך ובין כך, לא הוכיח המערער כלל מי הוא זה שהפיץ שמועה על כך שבין מטעיו יש חלקת ערלה, די אם נפנה לעניין זה לתשובת המערער בחקירתו הנגדית בעמ' 17 שורות 18-19 שם, העיד המערער בתשובה לשאלה "למה אתה חושב שגרשון (הכוונה לגפני-א.ק.) הפיץ עליך שמועות", השיב המערער- 'תשמע כך אני חושב' " (שם, פסקה 36).

1. על יסוד הקביעות שהבאתי מעלה ושאביא בהמשך הדברים, ואשר מהוות השתק פלוגתא כאמור, נדרשת אני עתה לבחון האם עומדת לתובע עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע המביאה לקבלת התביעה, או שמא עומדות לנתבעים הגנות המעוגנות בחוק המביאות לדחיית התביעה.

תוכן הפרסום – המכתב מיום 10.12.2005

1. על מנת לבחון את טענות התובע יש להביא תחילה את נוסח המכתב מושא התובענה, אשר עיון בה מעלה תמונה מלאה אודות התרחשות הדברים, ועל בסיסו יש לבחון את יסוד הפרסום לו טוען התובע:

" לכבוד

בית השיטה עסיס

תעשיות מזון

פקס..

מ.נ.,

לבקשתכם לעיון במכתבים ששלחתם בנידון יעקב יעקב משדה תרומות ועו"ד, לבין 'עסיס בית השיטה'.

לפי הנתונים שבידי בודקי הערלה מבד"ץ העדה החרדית ירושלים, יש ב'שדה תרומות' חלקת זיתים ערלה.

בבדיקות שעשינו אצל חקלאים ובירורים אצל [מסיקי הזיתים] הסוחרים, אף אחד לא רצה לגלות למי שייך חלקת הזיתים הערלה, בטענה שהם אינם יודעים למי זה שייך- נוהל הכשרות בעדה החרדית בירושלים שאין מתקרבים לחלקה הנ"ל והספיקות שבגינם.

בבירור נתקבלה פליטת פה שחלקת הערלה שייכת למר יעקב יעקב משדה תרומות.

לאחר דין ודברים נערכה פגישה בביתו של מר יעקב יעקב לבין גרשון גפני מבית השיטה+ המשגיח אברהם גרוס, וסוחר הזיתים אסד זוהדי.

בפגישה צעק שאין לו ערלה, והוסיף: מי אמר לכם שזה שייך לי, והאם המשגיח בא לגייר אותי. נתנו לו טלפון של המשגיח הבודק הרב אריה רבינוביץ, הרב רבינוביץ התקשר למר יעקב יעקב ואמר לו שהוא בצפון ורוצה להפגש איתו, ושיראה לו את החלקות השייכות אליו, הוא לא הסכים להיפגש. ביקש שוב לפחות שיסביר לו טלפונית איפה החלקות שלו, ולא רצה לענות, שוב שאל כמה חלקות זיתים יש לך בטיפולך. התשובה: זה לא מעניין אותך.

כעבור שבועיים של פסילת כל שדה תרומות התחילו לחצים של החקלאים, הסוחרים, המפעל, בבקשות שנעשה לפנים משורת הדין תגביל רק חלקו של מר יעקב יעקב עם השגחה יותר צמודה ומפוקחת. ובכך שאלנו לרבנים והרבנים אישרו לקחת את החקלאים של שדה תרומות כמובן בלי אלה של מר יעקב יעקב ושתהיה השגחה יותר צמודה וגם לבדוק פעמיים ביום את חלקת הערלה האם נקטף ולמי ואיזה סוחר יועד. זה מצב הדברים ". (ההדגשות שלי- ש.נ).

1. בפן העובדתי, טוען התובע כי במשך שנים הוא עסק בשיווק יבול מטעי זיתים שבהחזקתו לבית השיטה. לטענתו, משנת 2002 התנכל לו מנהל השיווק של בית השיטה ונמנע מלרכוש ממנו את יבולו במישרין. על-פי גרסתו, בחודש אוגוסט 2004, ניהל התובע משא ומתן עם ספק עצמאי ושמו עיסאם אבו חנין, במטרה למכור את יבול הזיתים ממטעיו לספק זה. בתאריך 2.9.04 התקשר אליו סוחר בשם זועבי והטיח בפניו כי ישנה האשמה בבית השיטה לפיה שטחי הזיתים שלו הם ערלה.
2. כפי שכבר נפסק בבית המשפט בהליך הקודם, החל משנת 2002 יבול התובע מגיע לבית השיטה, לאחר רכישתו על ידי ספקים עצמאיים המספקים את היבול שהם רוכשים מהחקלאים לבית השיטה ולרוכשים אחרים. בית השיטה בוחר מטעמיו העסקיים, להצטייד הן בהשגחת כשרות מטעם הרבנות הראשית והן בהשגחת כשרות מטעם ועד הכשרות מטעם בית דין הצדק של העדה החרדית (הנתבעת). מדובר בשני גופי הכשר, עצמאיים. חלק לא מבוטל של צרכנים פוטנציאליים של מוצרי בית השיטה צורכים רק מוצרים שהינם בהשגחת הבד"ץ, ומכאן שיקוליה העסקיים בנדון (סעיפים 4-5 לפס"ד בתביעה הקודמת; סעיפים 2-3 לפס"ד בערעור).
3. נקודת המוצא לדיון הינה, כי אין בפנינו טענת 'אמת דיברתי', שכן אין חולק שבסופו של יום איסור הערלה נמצא במטעיו של חקלאי אחר במושב, בשם רחמים רחמים, ולא במטעיו של התובע. משכך, לא מתעוררת כאן שאלת האמת בפרסום, ובכך לא נדרשת הכרעה. הדיון בענייננו יתמקד בטענות ההגנה שהעלו הנתבעים בדבר קיומו של יסוד הפרסום, הגנת תום הלב, קיום חובה חברתית או מוסרית להימנע ממתן אישור כשרות, וכן הגנה על עניין אישי כשר.
4. נקבע בהלכה הפסוקה, כי מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (04.08.08), כלהלן: ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים 'לשון הרע' על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה 'פרסום' כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי. איזון זה טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטטוטוריים שעוצבו בחוק הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר. על כך עמדתי במספר פסקי דין אשר הונחו על שולחני שהוגשו מכוח עוולת איסור לשון הרע. ומכאן נסלול את הדרך למקרה בו עסקינן.

האם הפרסום הנ"ל מהווה עוולה של הוצאת לשון הרע?

1. המחלוקת הראשונה בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם המכתב מושא התובענה (וכן הדברים בעל-פה), שבמסגרתו דיווחה הנתבעת לבית השיטה אודות החשד לערלה בחלקת התובע במועדים הרלוונטיים לתביעה, והמתעד את המאורעות החל מהגעת השמועה לאוזניהם של הנתבעים בדבר חשד לערלה במטעי התובע ועד להגבלת המסיק ממטעיו של האחרון, מהווה פרסום של לשון הרע כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק.
2. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע בהאי לישנא:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

1. סעיף 1(3) לחוק קובע, כי דבר שפרסומו עלול "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" מהווה לשון הרע. כך גם הוא פרסום שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם (סעיף 1(1) לחוק). בע"א 723/74 הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2), 281, עמ' 293-294, נפסק כי "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט- התובע בעיני הבריות (ע"א 68/56, רבינוביץ נ' מירלין, (הלן רבינוביץ נ' יצחק מיו לין, ואח', פ"ד יא 1226-1224; פ"ע ל66), בעמ' 1226; ע"א 534/65, דיאב נ' דיאב, [2] בעמ' 274). איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על-ידי הודעות כוזבות בגנותו".
2. עוד נקבע, כי אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002), פסקה 2). על-פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5) 555 (1992), 562; ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פ"ד מז(1) 1 (1992), 7). לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום "עלול" היה להביא לתוצאה כזו (שנהר, בעמ' 121; ע"א 1003/96 מיכאל בן חורין נ' רן לוי, פ"ד נז (1) 424 (1998), 434).
3. פסק הדין המנחה בנושא לשון הרע ניתן בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, בעמ' 570 (להלן: "הלכת שוקן"), ובו מנה כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) את השלבים אשר עלינו לבחון, על מנת לקבוע אם ביטוי מסוים, מהווה עוולה של לשון הרע: "עת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי, על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר..., לכן יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופייה של הסוגיה ובהתאם לתפיסות מקובלת של האדם הסביר. עם זאת, כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע ... בשלב שני, יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי... ניתן להרחיב סטנדרט זה ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי". (להלן: "פרשת שוקן").
4. לא יכולה להיות מחלוקת, כי לגבי מגדל זיתים המשווק את פריו, כדוגמת התובע, פרסום בדבר הימצאות ערלה במטעיו, כמו במקרה שלפנינו, ייחשב לפרסום העלול "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו", בהתאם לסעיף 1(3) לחוק. פרסום זה ייחשב אף לפרסום שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם (סעיף 1(1) לחוק), בעיקר בקרב הציבור הדתי שומר המצוות אשר פועל על פי ההלכה העוסקת בנושא, או בקרב הגורמים המסחריים הפועלים אל מול מגדל הזיתים ודרכם נמכרים מטעיו לציבור הדתי המנהל את אורח חייו על פי ההלכה היהודית, והכל לאחר בחינת פרסום כזה לפי המבחן של האדם הסביר כאמור (ראו והשוו: הכרת בית המשפט בפרסום המציג מסעדה כשרה כמקום בו נמצא בשר חזיר כאמור בת"א (ת"א) 2804/53 שנידר נ' רותם, פ"מ יא 7, 10 פסקה 6; ת"א (מח'-ת"א) 1689/08 מולוקונדוב דניאל נ' פורוש שרה (12.12.2011)). לפיכך, מתקיים בענייננו התנאי הראשון בהתאם לסעיפים 1(1) ו- (3) לחוק.
5. מכאן נעבור לבחינת השאלה השנייה השנויה במחלוקת בין הצדדים, ולפיה האם התקיים יסוד "הפרסום" בענייננו? 'פרסום' הוגדר בסעיף 2 לחוק בהאי לישנא:

"(א) פרסום, לענין לשון הרע- בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות-

(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

1. התובע בהליך אזרחי צריך להוכיח שהפרסום נעשה ע"י הנתבעים, שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע (בפרסום שאינו בכתב) והגיע לאדם זולת הנפגע (בפרסום שאינו בכתב), או שעשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע (בפרסום בכתב). לטענת התובע, הנתבעים אינם חוסים תחת ההגנה, שלפיה הפרסום אינו אלא חזרה על מה שכבר פורסם קודם לכן. מנגד, טוענים הנתבעים שהם אינם מעלים טענת הגנה זו אלא סומכים את יתדות הגנתם על הטענה, כי אין מדובר בפרסום כלל וכלל אלא שלילה של אישור כשרות מכוח איסור ערלה המבוסס על שמועה בעניין, והעדר שיתוף פעולה מטעם התובע לבירור אמיתותה של השמועה בזמן אמת.
2. אכן, הטענה שפרסום אינו אלא חזרה על מה שכבר פורסם אינה מהווה, בד"כ, טענת הגנה בפני תביעת לשון הרע, לכן בענייננו אין כל תחולה להוראות סעיף 13 לחוק. ככל שהנתבעים לא ביקשו לחסות תחת ההגנה מכוח סעיף זה, הרי שאין מקום להידרש אליה. בענייננו, יתמקד הדיון בטענות ההגנה שהעלו הנתבעים, כאשר הסתמכותם על הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק הינה הרלוונטית בנסיבות העניין, באשר עסקינן במצב שבו נבחנת תחולתה של הגנת תום הלב על הנושאים באחריות לפרסום שעשה אחר (ראו: שנהר, בעמ' 251-252).
3. בענייננו, שליחת המכתב מושא התובענה לבית השיטה מהווה פרסום, כהגדרת החוק. התוצאה היא, כי שני השלבים שנקבעו בהלכת שוקן התקיימו במקרה שלפנינו. משמע, המכתב מושא הפרסום מהווה עוולה של לשון הרע, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק. אך בכך לא תמה המלאכה ויש להמשיך ולבחון את יתר שלבי הבדיקה לקיומה של עוולת לשון הרע.

האם חלות הגנות הקבועות בחוק ?

1. בשלב השלישי, נבחן האם עומדת לטובת הנתבעים הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק או שמא חלה חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב כאמור בסעיף 16 לחוק, ובמידת הצורך נבחן את ההקלה המוסדרת בסעיף 19 לחוק ושאלת הפיצויים.

הגנת תום הלב מכוח סעיף 15 לחוק

1. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי סבורה אני שהפרסום הנדון נעשה ע"י הנתבעים בתום לב, תוך שהם מאמינים באמיתותו, ולאחר שנקטו באמצעים שהיו ברשותם בכדי לוודא שאכן תוכן הפרסום הוא אמת. ברם, התובע הוא זה שמיאן לשתף פעולה על מנת להפריך את השמועות שהגיעו לאוזני הנתבעים אודות חשד לערלה בחלקותיו. לפיכך, התנאי הנוגע לעשיית הפרסום "בתום לב" מתקיים בענייננו.
2. סעיף 15 לחוק קובע את תחולת הגנת תום הלב, כאשר בנסיבות העניין שלפנינו מפנים הנתבעים לחלופות 2 ו-3 שבסעיף הנ"ל. ההגנות שבסעיף 15 לחוק משקפות מקרים בהם על אף שהביטוי הפוגעני עולה כדי הוצאת לשון הרע, הוא משרת אינטרסים חשובים וראויים אחרים שבנסיבות מסוימות יש להעדיפם גם מקום שהוצאה לשון הרע. נפסק כי "הגרעין המושגי להגנות טמון בהכרה כי הערך שנועד להגן על שמו הטוב של האדם, הנגזר מכבודו כאדם, אינו ערך מוחלט העומד לעצמו. מולו ניצבים ערכים אחרים הנעוצים באינטרס הפרט או באינטרס הציבור אשר משקל חשיבותם עשוי להצדיק גריעה מזכות האדם להגנה על שמו הטוב. ההגנות בחוק איסור לשון הרע עוסקות בערכים נוגדים אלה ובדרכי האיזון ביניהם. החלת איזון זה על נסיבותיו המיוחדות של העניין תקבע האם חוסה ההתבטאות הפוגענית בצל ההגנה, או שמא נתגבשה אחריות אזרחית לחובת הפוגע" (דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה ב- רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006) פסקה 11).
3. בסעיף 15(2) לחוק הוסדרה הגנה, לפיה לא תוטל אחריות במשפט בשל לשון הרע אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב בנסיבה שלפיה "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". סעיף 15(2) מקנה הגנה למפרסם אשר עשה את הפרסום בתום לב, ו"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". החוק מכיר אפוא בכך, כי קיימים מקרים שבהם מוטלת על אדם החובה לעשות פרסום מסוים (כך למשל, הכירה הפסיקה בהגנת הסעיף לגבי פעיל בציבור בתחומי תכנון ובניה וכך גם הוכרה ההגנה לגבי יו"ר ועד עובדים בחברה כאמור בת"א (מחוזי- י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' אריה גור (13.7.2009)]. סנקציה שתוטל על פרסום הנעשה מתוך מילוי חובה- תוביל להרתעה מפני עשיית הפרסום (שנהר, בעמ' 279). הרתעה זו עלולה להוביל להפרת החובה לעשות את הפרסום גם במקרים שבהם תוכנו אמיתי. כדי שלא להעמיד אדם בדילמה בין החובה המוטלת עליו לבין הפיצוי שבו הוא עשוי לחוב במקרה של אי דיוקים בפרסום- קיים אינטרס ציבורי בהגנה על מפרסמים הפועלים מתוך חובה, גם אם דבריהם אינם נכונים- ובתנאי שפעלו בתום לב. בע"א (ת"א) 3268/05 עמותת 'אמת תורה ומדע בזמנינו' נ' עיתון 'יום שישי' (1992) בע"מ (9.7.2008), קבע בית המשפט המחוזי, כי למפרסם תקום הגנה באם יוכחו ארבעה תנאים מצטברים והם: (א) על המפרסם להראות שהייתה עליו חובה לעשות את הפרסום; (ב) יש להצביע על כך שהחובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום; (ג) יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך; (ד) להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב.
4. נתבע יכול לחסות בצילה של הגנת סעיף 15(2) לחוק אם יוכיח שני מבחני המשנה האלה, ובמצטבר: ראשית, כי פרסם את לשון הרע בתום לב ; ושנית, כי היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה לעשות זאת (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, (2001); ע"א (ת"א) 3721/04 אבי כהן נ' אלי וילצ'קי, עו"ד (01.02.2007); רשות ערעור שהגיש כל אחד מהצדדים לבית המשפט העליון נדחתה כאמור בהחלטה מיום 07.12.09 - רע"א 2370/07). בתיק זה חזר בית המשפט המחוזי על הפסיקה שדנה בסעיף 15 הנ"ל והמבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה. אביא את עיקר הדברים. בפסיקת בית המשפט העליון ניתן למצוא שני מבחני משנה חלופיים לקיום חובה חברתית או מוסרית. המבחן הראשון הוא המבחן האמפירי, לאמור: "'אם בכלל, או לפחות רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר, שהיו נמצאים במצבו של הנתבע, היו חושבים זאת לחובתם במסיבות המקרה', 'להעביר את הידיעה, אז השופט המלומד החליט שהזכייה נוצרה'" (דברי השופט לינדלי כפי שהביאם השופט בקר בע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 620 (1951). אמנם, הדברים נאמרו לגבי סעיף 20(1)(א) לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, אולם סעיף 15(2) לחוק הוא חליפו של סעיף 20 האמור (ראו ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 188 (1987)). המבחן השני הוא המבחן הנורמטיבי, שבמסגרתו מסתמך בית המשפט על השקפת עולמו הערכית כדי לקבוע אם המפרסם פעל בגדרה של חובה מוסרית או חברתית (ע"א 90/49 הנ"ל).
5. שנהר, מסכם בספרו בעניין זה כי "לפיכך יש, לדעתנו, להכיר בקיומה של חובה לפרסם, במקרים שבהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת" [(שם, בעמ' 283); ראו והשוו: ע"א 915-10-11 אלדד בעל נס נ' צבי קורבשי (24.5.12)]. נדרש שהפרסום הופנה אך לאלה שיש לגביהם חובה חברתית או מוסרית לפרסם.
6. חלופה 15(3) לחוק קובעת כי "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;". סעיף משנה זה נועד להגן על פרסומים שנעשו לשם הגנה על אחד משלושת האינטרסים המצוינים בו. בהתאם לסעיף קטן זה יש להראות, כי הפרסום אכן נועד להגן על אותו עניין, כי הוא הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף, וכי הפרסום נעשה בתום לב [ת"א (מח'-ת"א) 1689/08 מולוקונדוב דניאל נ' פורוש שרה (12.12.11)].
7. כאמור- יש לבחון סעיף 15 הנ"ל ביחד עם סעיף 16 לחוק המסדיר את קיומה של חזקה לעניין פרסום בתום לב וקובע כי :

"(א) הוכיח הנאשם שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

1. המחוקק הנחה, באמצעות הוראות סטטוטוריות בדבר נטל ההוכחה, מתי מתקיימת דרישת תום הלב ומתי היא נשללת (סעיף 16 לחוק), וכן חזקה אימתי ייחשב הנתבע כמי שעשה את הפרסום שלא בתום לב. הפן החיובי של החזקה בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לענין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת. הפן החיובי של חזקת תום הלב, עניינו יסוד אובייקטיבי של סבירות הפרסום, בהינתן נסיבותיו של הענין; הפן השלילי של החזקה בוחן האם הדבר שפורסם לא היה אמת, והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה כי לא מתקיים תום לב לגביו. חלופה נוספת לשלילה, לכאורה, של תום הלב היא מקום שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב. הפן השלילי של החזקה עניינו יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים משולבים אלה באלה, הבנויים מנתון אובייקטיבי שעניינו בכך שדברי הפרסום אינם אמת, וקיום אמונה סובייקטיבית של המפרסם שהם אינם אמת, או אי נקיטת אמצעים סבירים על ידיו לברר את אמיתותם.
2. לחלופין, בין אם הדברים הם אמת, ובין אם לאו, קיומה של כוונה סובייקטיבית במפרסם לפגוע בנפגע בין בדרך החורגת מהמידה הסבירה האובייקטיבית, הנדרשת להגנת הערכים המוגנים מכוח הגנת תום הלב. די בהפרכת חזקת תום הלב בפן החיובי שלה, כאמור בסעיף 16(א) לחוק, או כי נתקיימה החלופה השלישית לחזקת תום לב בפן השלילי על פי סעיף 16 (ב) (3) לחוק, כדי להניח תשתית מספקת למסקנה כי מדובר בפרסום שאינו נהנה מהגנת תום הלב.
3. החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק היא חזקה עובדתית הניתנת לסתירה. אולם, החזקה לא תיסתר אלא אם יוכיח המפרסם, נסיבות כלשהן, המצדיקות הימנעות מנקיטת האמצעים הסבירים לבירור האמת. נפסק, כי "עצם העובדה שהנתבע לא מילא אחר מצוות המחוקק בקיום רמת ההתנהגות הדרושה, המתבטאת בנקיטת אמצעים כאמור שם, היא שמעמידה אותו בחזקת אדם חסר תום לב, אם כי חזקה זו ניתנת לסתירה. אם אין בידו לסתור את החזקה על ידי הוכחת נסיבות המצדיקות את דרך הפעולה שנקט או את אי נקיטת הצעדים שהתחייבו, הרי תעמוד החזקה על כנה" (ע"א 354/76).
4. ובחזרה לענייננו: התובע סבור, כי לא הוכחו ארבעת מרכיביה המצטברים של ההגנה הקבועה בחלופה 15(2) לחוק, ולפיה במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, כאשר "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". לשיטתו, הפרסום נעשה בחוסר תום לב מובהק ללא שננקטו אמצעים סבירים ופשוטים לבחינת אמיתותו. לגרסתו, אין הנתבעים זכאים לחסות בצילה של הגנת תום הלב, הואיל ומדובר בפרסום דבר שנודע לאחר מכן, כי הינו מוטעה, כאשר הערלה נמצאה במטעו של מגדל אחר ביישוב ולא בחלקותיו של התובע. כן הוא סבור, כי יש תחולה לחזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק, השוללת את תום לבם של הנתבעים משהוכח, כי הפרסום אינו אמת, מכיוון שהערלה נמצאה בסופו של יום בחלקת מגדל זיתים אחר ביישוב ולא במטעיו של התובע. לטענתו, עדות הנתבע מלמדת על העדר אמונה באמיתות הפרסום, וכי לא ננקטו כל האמצעים הסבירים הדרושים לבחינת מעמיקה של השמועה ואמיתותה. ייאמר כבר כאן, כי איני מקבלת טענותיו אלה של התובע.
5. באשר לתחולת ההגנות מכוח סעיף 15 חלופה 2; סבורה אני כי בענייננו שני מבחני המשנה התקיימו, ויש לראות בנתבעים כמי שחלה עליהם חובה מוסרית, חברתית, מקצועית ודתית להגיב לדרישת בית השיטה שחפצה בבדיקה האם במטעיו של התובע נמצאה ערלה האסורה בתפיסה ההלכתית דתית במטרה להימנע מרכישת-מכירת זיתים שחשודים כערלה, ואבהיר. מקור הסמכות, אם כי לא היחיד, היה פנייה לנתבעת להשגחה על מטעי הזיתים, וזו האחרונה השיבה במכתב מושא הפרסום מיום 10.12.2005 שמוען לבית השיטה, ובו פירוט ענייני של השתלשלות הדברים אל מול התובע בכל הנוגע לחשד לערלה בחלקותיו, ושיש בו כדי להציג את הדברים לאישורם ובמצבם כפי שהיה במועדים הרלוונטיים לתובענה זו, לרבות ציון העובדה כי התובע הכחיש את החשד המיוחס לו. כך למשל, נפסק בע"א 9406/96 הכומר מוניר קאקיש נ' מסיונר רוס ביארס (17.6.1999), כי ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק חלה על פרסום לשון הרע על-ידי אנשי דת, מאחר ומעמדם ותפקידם של אנשי הדת בקרב הקהילה הדתית מטיל עליהם חובה דתית, מוסרית וחברתית לפעול למען קידום האינטרס של המאמינים בקהילה. במקרה שלפנינו, מדובר גם כן בפרסום המקים חובה ביחס למי שאליו הופנה הפרסום, בכך שהנתבעים לא הפיצו את הפרסום כלפי כולי עלמא אלא השיבו לפנייתם של בית השיטה וסוחרים אחרים והמשגיחים מטעם הרבנות העוסקים בנושא. ככל שהייתה הפצה של השמועה ברבים, הרי שבית המשפט בשתי ערכאות, הן בתביעה הקודמת והן בערכאת הערעור, נתנו את דעתם לכך שמקור השמועה לא הוכח, וקביעה זו אינה משתנה גם בתביעה המונחת בפניי. התייחסות הנתבעת לפניית בית השיטה אליה אינה רק בבחינת רשות, אלא היא בבחינת חובה למתן התייחסות אודות מידע שנשמע לגבי חשד לרעלה במטעיו של התובע ומידת הכשרות שניתן להעניק להם. הנתבעים היו חוטאים בתפקידם באם היו מתעלמים מפנייה זו ולא מביעים עמדה בנושא. דבר העדר מתן השגחת הכשרות לא פורסם בעיתונות הכללית בקרב הציבור הרחב ואף לא הופצו כל הודעות בנושא זה, למעט מכתב התשובה ששיגרה הנתבעת לפנייתו של בית השיטה אליה בנדון.
6. אוסיף ואומר, כי אין לקבל את טענת התובע, לפיה משלא הזמין האחרון אישור כשרות מהנתבעת, הרי שלא מוטלת הייתה עליה חובה לעשות כן. בהקשר זה, מקובלים עליי דברי כבוד השופטת מרדכי בהליך הקודם, עת קבעה כי "הבד"ץ לא כרת כל חוזה עם התובע, אלא עם הנתבעת 1. על אף האמור, משהועלה חשד שהתובע הינו בעל חלקת הערלה, ביקש נציג הבד"ץ לנסות לברר את הנושא עד תום, ישירות מול התובע ולשמוע מפי המקור. מי שהכשיל בירור זה, הינו התובע בעצמו ואין לו להלין אלא על עצמו בנדון" (סעיף 15 לפסק הדין).
7. כמו כן, עיינתי ובחנתי בחן היטב את תוכן הפרסום ולא מצאתי, כי תוכנו חורג מן הנדרש לביצוע החובה הנ"ל וקיים קשר הגיוני בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת (ראו והשוו: עניין עמותת אמת תורה הנ"ל). מדובר במכתב אינפורמטיבי המציג את התמונה העובדתית בצורה מאוזנת, את הטענות שמועלות, מקורן, תגובת התובע, וכל השלבים שננקטו ושיינקטו לגילוי מקור הערלה, לרבות הגורמים המעורבים בנושא, ובכך מדובר למעשה בפרסום שהוא מידתי, תכליתי ואינו חורג מגדר הסביר. אין במסקנה זו כדי להשתנות ביחס לפרסום בעל-פה בהיותו מבוסס על האמור במכתב זה ודומה לו בתכלית. הניסוח היה מדוד, שקול ובלתי מוטה בעליל. אדרבא, בגמר המשפט חזרה וציינה הנתבעת כי "זהו מצב הדברים" לאחר שציינה בפתח המכתב, כי מדובר בתשובה לפניית בית השיטה אליה בנדון. שוכנעתי, כי יש לראות במכתב תשובה מעין זה בקרב חוג המעוניינים בלבד כהגנה על עניין אישי כשר של הנתבעים כגורם הנותן אישור כשרות מכוח התפיסה ההלכתית בדבר איסור ערלה לגורמים השונים, וכן עניין אישי כשר של הציבור הפועל לפי תפיסה הלכתית זו.
8. על האמור מעלה יש להוסיף ולהתייחס לסעיף 15 חלופה 3; אין ספק שיש לציבור, במיוחד הדתי, עניין בכך שזיתים המשווקים אליו, לא יהיו נגועים באיסור ערלה, בהיותו איסור הלכתי. עניין זה אף חשוב לספקים המתקשרים עם מגדלים חקלאיים. האיסור בדבר ערלה חל גם לצורך מתן תעודת כשרות. לכן, משלא נטען לתחולת סעיף 13(9) לחוק, די בכך אם נאמר כי מדובר בפרסום שמסגרת היחסים שבו מטילה על הנתבע חובה כלפי האדם שאליו הופנה הפרסום, חובה מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום וכי הוא נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של האדם שאליו הופנה הפרסום, בין אם מדובר בסוחרים בפרט או בציבור בכלל.
9. מתוך כל האמור לעיל, אני קובעת כי לאחר שהוכח קיומן של מספר נסיבות המפורטות בסעיף 15, ולאחר שהוכח שהנתבעים לא ביצעו את הפרסום באופן שחרג מתחום הסביר באותן נסיבות, יהיה מקום לקבוע, כי הם ביצעו את הפרסום בתום לב וקמה להם הגנת סעיף 15 לחוק לשון הרע.
10. כעת נשאלת השאלה האם נשללת הגנה זו מכוח סעיף 16 לחוק? דומני כי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה, ואנמק.
11. נפסק לא אחת, כי תובע המבקש להסתמך על סעיף 16(ב) (2) לחוק, צריך להוכיח, נוסף על כך שהפרסום לא היה אמת, שהנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא או לא. האמצעים הסבירים שאותם יש לנקוט ודרך בירור האמת בטרם יפורסם דבר לשון הרע משתנים הם ממקרה לאחר על פי הנסיבות, והם נגזרים בין היתר מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם. נפסק בע"א 4/85 צור נ' הוכברג וערעור שכנגד, פ"ד מב(3) 251, 258 (27.9.1988), כי תובע המבקש ליהנות מהחזקה שבסעיף 16(ב) (2) לחוק, אינו יכול להסתפק בהוכחת העובדה שהמפרסם יכול היה לבצע בדיקות נוספות כדי לבדוק את אמיתות הפרסום, ועליו להוכיח כי באותן בדיקות נוספות יש כדי לבדוק את אמיתות הפרסום וכי באותן בדיקות היה מתקבל המידע שהיה מפריך את המידע שפורסם.
12. עפ"י ההלכה הפסוקה, האמצעים הסבירים שאותם צריך לנקוט מפרסם כדי להיווכח אם הפרסום אמת אם לא, עשויים להתבטא בפנייה לאנשים המכירים את העובדות (ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג (2) 135, 139); בבדיקת החפץ שהיה נושא הפרסום (ע"א 7/79 הוצאת ספרים 'החיים' נ' רשות השידור, פ"ד לה(2) 365, 367); או באיתור ובדיקה של מסמכים רלוונטיים, כפי שנפסק בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555.
13. בענייננו, שוכנעתי כי הנתבעים אכן נהגו בזהירות ופנו ישירות לתובע על מנת לקבל את תגובתו לעניין החשד לערלה באחת מחלקותיו, ולצורך כך הם ביצעו עמו מספר שיחות טלפונית ואף ערכו פגישה בביתו בתאריך 02.09.2004. תגובתו של התובע הייתה הכחשה גורפת, תוך התניית שיתוף הפעולה עם הנתבעים ומסירת מידע מטעמו אודות חלקתו, בגלוי מקור מפיץ השמועה, דבר שאינו מעניינה ומתפקידה של הנתבעת. הנתבעת אף ביקשה לקבל ממזכירות המושב מסמכים שיכולים לסייע בידה להגיע באופן עצמאי לאישוש הטענה או הפרכתה (מפה מפורטת של המטעים ושמות החקלאים המחזיקים או הבעלים של מטעים אלה), זאת לאור תגובתו של התובע והימנעותו הבלתי עניינית משיתוף פעולה עם הנתבעים.
14. במצב דברים כזה (מצב שהוכר בעניין צור הנ"ל), בו המפרסם פונה אל הנפגע ומבקש את תגובתו וזה האחרון מסרב להגיב, עשויה עצם הפנייה להיחשב כנקיטת אמצעים מספקים לבירור האמת, שכן "מי שמסרב להגיב אינו יכול להלין, לאחר מעשה, כי המפרסם לא נקט בדרכים חלופיות כדי לעקוף את המחסום אותו יצר במו ידו מכוח סירובו". ובענייננו שלנו- לא ניתן היה לסמוך רק על כפירתו של התובע בדבר קיומה של ערלה במטעיו, שעה שהתובע התנה את הביקור במטעיו לצורך בדיקתם ע"י הנתבעים, בחשיפת זהות מפיץ השמועה כאמור לעיל. מכאן- אין בידי לקבל את טענת התובע, לפיה נשללת הגנת תום הלב מהנתבעים כיוון שלא פנו לחקלאי רחמים רחמים, שאף שמו הופרח לאוויר ע"י מפיץ השמועה, כמי שמחזיק בחלקה לגביה התעורר חשד לערלה. התנהלות זו- כמוהה כסירוב למתן תגובה שנדרש שתהיה עניינית, דבר שלא התקיים בענייננו.
15. כן לא שוכנעתי, כי נפל פגם בהתנהלות הנתבע ביחס לאופן זיהוי החלקה (ראו עדות רבינוביץ בעמ' 8, ש' 13-31 ובעמ' 9, ש' 1-8 וכן פרוט' הדיון בביהמ"ש בבית שאן מיום 04.09.07 – מוצג ת/1). כפי שכבר נפסק בתביעה הקודמת, הנתבע שהיה ער לאינטרס שיש לספקים עצמאיים, נמנע מלהתבסס אך ורק על מידע מפי השמועה וביקש לברר את החשד אל מול התובע עצמו (ראו- פסקה 3 לפסק דינה של כבוד השופטת ע. מרדכי). התובע הלין על אופן פעולת הנתבעים לבירור החשד לערלה הן בתביעה הקודמת, ואף חזר על כך אף בפני ערכאת הערעור, שם נדחו טענותיו (סעיפים 16 ו- 18 לפסק הדין,) עת נפסק כי "כבר הראינו לעיל, כי המערער, סרב לצאת לשטח, ולפיכך, צודקת השופטת קמא, כי המערער הביא על עצמו את הנזק" (שם, פסקה 39).
16. אם נפנה שוב לפסיקת בתי המשפט בשתי הערכאות בהליך הקודם, נמצא כי טענותיו של התובע בהקשר זה שחזרו ועלו גם בפניי, נדחו זה מכבר. הניסיון של התובע לפקפק בגרסת הנתבע באשר לסדר פסילת המטעים והסתירה לכאורה בין עדותו בפניי לבין האמור בנהלים העולים מהמכתב מושא הפרסום (עמודים 9 עד 12 לפרוטוקול), אין בהם כדי להושיע לתובע, שכן כבר נפסק ע"י בית המשפט בהליך הקודם כי "הבד"ץ אינו גוף ממלכתי, אלא גוף פרטי. אין בידי הנתבעת 3 להסתייע בהוראות דין, המחייבות את מזכירות המושב או את חקלאי האזור לשתף עמה פעולה. ההכשר של הבד"ץ, הינו הכשרה פרטית ושיתוף הפעולה עם נציגי ומשגיחי הבד"ץ, הינו ולנטרי. משלא הובהר לרב רבינוביץ באם זהות בעל חלקת הערלה הינו התובע או חקלאי אחר וככל שהוא לא זכה למענה ממזכירות המושב, הוא השתמש בכלים שברשותו והורה על הפסקת/הסרת הכשרת הבד"ץ למסיק מהמטעים של כל מגדלי המושב/האזור. הדבר עצר את המסיק" (שם, פסקה 3; ההדגשה במקור). שוכנעתי, כי בנסיבות העניין מדובר באמצעי סביר שמטרתו למנוע שיתוף פעולה מוסווה בין הגורמים השונים ואשר נועד להעלים מגורמי הכשרות מידע מהותי לצורך מתן אישור, חרף קיומו של חשד לערלה באחד מהמטעים או יותר ביישוב ומהווה אמצעי לחץ כפי שכבר נפסק בתביעה הקודמת (סעיף 4 לפסק הדין). לאחר מכן, נערכה פגישה בביתו של התובע, וזאת בתחילת תקופת המסיק, אך הנתבעים נתקלו כאמור בסירוב מצדו של התובע לשתף עמם פעולה מהטעמים שנמנו ע"י בית המשפט בתביעה הקודמת, כאמור בסעיפים 10-12 לפסק דינו.
17. לא שוכנעתי, ואף לא הוכח בפניי, כי הנתבעת או מי מטעמה פעלו ממניעים פסולים במתן ההחלטה, הוצאת הפרסום או בביצוע שלבי הבדיקה (ראו: סעיף 14 עד 18 לפסק הדין בתביעה הקודמת), וכפי שכבר נפסק "סירוב התובע לשתף פעולה עם גורמי הכשרות מטעם הבד"ץ, הינו הגורם העיקרי לכך שהנתבעת 3 סירבה להעניק את השגחתה, לחלקותיו" (שם, פסקה 20).
18. בחינת המקרה לפניי מעלה, כי הנתבעים נקטו שורה של אמצעים הנראים בעיניי כסבירים בנסיבות העניין, בשים לב להתנהלות התובע, והם כללו בין היתר את הפעולות הבאות: תחילה בהעדר שיתוף פעולה מטעם התובע, ניתנה הוראה על הסרת אישור כשרות מטעם הבד"ץ למסיק מהמטעים של כל מגדלי המושב/האזור (סעיף 4 לפסק הדין). כן נוהלו עם התובע מספר שיחות בכל שלבי הבדיקה, ואין מדובר בשיחה אחת אף הרבה מעבר לכך, וכדברי בית המשפט המחוזי "לאחר שהתקשרו אליו ארבע פעמים". שנית, עריכת ביקור מיום 2.9.04 בביתו של התובע שנועד במטרה לברר את החשדות (סעיף 8 לפסק הדין). שלישית, על פי עדות התובע עצמו, הוא התנה את שיתוף הפעולה במסירת מידע אודות הגורם מפיץ השמועה. עובדה זו אף נקבעה בפסק הדין הקודם. רביעית, כפי שנקבע בהליך הקודם, "על אף שהתובע סירב לשתף פעולה באותו מפגש, נציגי הנתבעות 1 ו-3 לא עמדו נואש. הם מסרו לתובע את מס' הטלפון של הרב רבינוביץ, מטעם הבד"ץ, בכדי שהתובע יוכל לשוחח עימו, ישירות ולהמשיך את הבירור, למציאת פתרון. עוד באותו היום, התובע שוחח טלפונית עם הרב רבינוביץ, אולם השיחה התנהלה שוב סביב דרישות התובע לדעת מי טען שמטע הערלה הינו שלו. התובע סירב לשתף פעולה גם עם הרב רבינוביץ ועדותו בנדון הייתה מהימנה עליי" (שם, פסקה 16 לפסק הדין). הפתרון נמצא רק לאחר שנאות התובע לשתף פעולה עם הרבנות הראשית ולאחר שכבר חלפה לה עונת מסיק הזיתים, כאמור בסעיף 20 לפסק הדין בתביעה הקודמת. לאור האמור, דין טענת התובע לתחולת החזקה שבסעיף 16(ב) לחוק, השוללת מהנתבעים את הגנת תום הלב, להידחות.
19. למעלה מהנדרש, ולצורך השוואה והדגמה בלבד, אעיר כי פסיקת בתי המשפט הכירה בהגנה מוכרת של הרבנות הראשית והרבנים הפועלים מטעמה מכוח סעיף 13 לחוק. מדובר במקרים שבהם בחן בית המשפט את התנהלות הרבנות הראשית או מי שהסמיכה, בהפעילה את חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג-1983 והתקנות שהותקנו על פיו. אמנם, לא הסתמכו הנתבעים על ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק הקובעת, כי תחול הגנה מפני פרסום בנסיבות שבהן "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" שכן עסקינן במקרה שלפני באיסור הלכתי, אך לעניות דעתי קיים בין שני הסעיפים הללו רציונל משותף וזהות לא במקור החוקי אם כי במקור המסורתי או החברתי. משכך, מצאתי לנכון להביא, כדרך של הפניה גם לפסיקה העוסקת בחוק איסור הונאת כשרות, וזאת מבלי לבסס על כך ממצאים כלשהם. כך למשל, נפסק בת"א (י-ם) 5485/02 מיכאל חזוט נ' יצחק פחה (18.01.2005) כי: "הרבנות הראשית לישראל הינה רשות מוסמכת כמשמעותה בסעיף 13(9) הנ"ל; כיוצא בזה, הנני סבור כי יש לראות את הפירסומים שעשה הנתבע, כפירסומים שנעשו על-פי הוראתה של הרבנות הראשית לישראל, או ברשותה כדין. תפקידה של מועצת הרבנות הראשית לישראל מנויים בסעיף 2 לחוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980, ובהם ס"ק 'מתן תעודת הכשר על כשרות'. הלכה פסוקה היא כי על הרבנות הראשית לישראל 'להפעיל את סמכותה על-פי עיקרי המשפט המינהלי'. בהתאם לכך, הרשות נתונה- ויש והיא עולה כדי חובה- לקבוע נהלים, הוראות והנחיות, להבטחת תקינות פעולותיה של הרבנות הראשית לישראל, ולמען כשרותן" (דברי כבוד השופט נועם סולברג בפסקה 24 לפסק הדין וההפניות שם; ההדגשה במקור). ובפסקה 28 לאותו פסק דין סבר כבוד השופט סולברג, כי הרבנות הראשית לישראל הינה 'רשות מוסמכת' כמשמעותה בסעיף 13(9) לחוק, וכי הנתבע חייב היה לעשות את הפירסום שעשה, ולמצער, רשאי היה לעשותו, על-פי דין ועל-פי הוראות הרבנות הראשית לישראל [ראו והשוו: ת"א (חי') 19784/98 ברידזה יצחק נ' המועצה הדתית קרית אתא (14.10.2001)]. היטיב לתאר את הסמכות והחובה המוטלת על הרבנות בענייני כשרות, כבוד השופט ד. צרפתי בת"א (נצ') 1371/03 תורג'מן מיכה נ' לשכת הרבנות המועצה הדתית עפולה (16.08.2006), שם קבע כי "סמכותם וחובתם של הנתבעים להזהיר את הציבור, הצורך מוצרים כשרים, מפני כל מכשול או הונאה בכשרות, על החומרה וההקפדה הדתית הנדרשת בנדון, מחייבת את הנתבעים, כפן השני של אותו מטבע, להימנע מנגד מכל הצגת חצאי אמיתות גם מההיבט הדתי ובוודאי המנהלי, ואשר פגיעתם רבה וקשה באותה מידה" (שם, פסקה 43 וכן סעיפים 49 עד 64 לפסק הדין).
20. לאור כל האמור לעיל, ולסיכום הדברים שנאמרו עד כה, דעתי היא כי הנתבעים חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15 (2) לחוק בגין הפרסום מושא התובענה. כמו כן, אני בדעה כי כשל התובע בלהוכיח כי במקרה דנן, יש תחולה לחזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק, השוללת את תום לבם של הנתבעים או מי מהם. לאור זאת, נהנים הנתבעים מהגנת תום הלב. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בהקלות המוענקות למפרסם לשון הרע מכוח סעיף 19 לחוק, וכן בשאלת גובה הפיצויים.

דברי סיכום

1. הנה כי כן, לחינם תבע התובע את הנתבעים, ומוטב היה אם הסתפק בקביעותיהם הברורות של בתי המשפט שעסקו קודם לכן בפרשה זו, על כל רבדיה. הנתבעים פרסמו את המכתב מושא התובענה בתום לב, ולכן הם זכאים להגנת סעיף 15 לחוק. אף אם בדיעבד התברר, כי ההחלטה הייתה מוטעית, הרי שבנסיבות העניין ובשים לב לאופי קבלת ההחלטות בעניין זיהוי מטע שמתעורר לגביו חשד לערלה, כאשר אין בידי גורמי הכשרות אמצעים רבים על מנת לוודא כי ציבור כזה או אחר יחברו יחדיו על מנת להעלים מהם מידע, הרי שהם נקטו בתהליך הדרגתי לשם בירור המטע שבו נתגלתה הערלה. אולם, התובע נמנע ביודעין ובמופגן מלשתף פעולה עם הנתבעים, ואף התנה זאת בחשיפת מקור מפיץ השמועה, ובכך במקום שחשד שעלה יתפוגג בזמן אמת הוא המשיך לרחף מעל ראשו של התובע עד שסיימה הנתבעת את תהליכי הבירור לעומק והגיעה למסקנה שאליה הגיעה, ורק לאחר שהתובע שיתף פעולה עם הרבנות הראשית- כל זאת לאחר שחלפה לה תקופת המסיק לאותה שנה.

סוף דבר

1. לאור כל המקובץ לעיל, התביעה נדחית.
2. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים בגין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד סך כולל של 15,000 ₪.
3. התשלום יבוצע תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
4. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ג, 10 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.