הנתבעת

(בת.א 12527-04-09) מיכאל את מכיאל המובילים כרמיאל בע"מ

מבוא

1. בשעות הערב של יום שבת ה-10.1.2009, נגנב נגרר ועליו מכולה מחצר מפעל של חברת האמה בע"מ במגדל העמק (להלן – המפעל). הנגרר היה בבעלות חברת ההובלה מיכאל את מיכאל המובילים כרמיאל בע"מ (להלן – המובילה). במכולה היתה סחורה (בדים) שיובאה על-ידי המפעל. הגנבים לא נתפסו והנגרר והמכולה לא אותרו.

2. בעקבות הגניבה הוגשו שתי התביעות שלפני, אשר הדיון בהן אוחד. התביעה האחת – תביעת המובילה (17710-03-09) - הוגשה נגד המפעל ונגד חברת השמירה אשר סיפקה למפעל שירותי מוקד, חברת ש.א.ש צפון ועמקים אבטחה ושמירה בע"מ (להלן – ש.א.ש), ובה נטען לאחריות של כל אחת מהנתבעות הנ"ל לנזק שנגרם למובילה עקב גניבת הנגרר שבבעלותה. התביעה השניה – תביעת המפעל (12527-04-09) - הוגשה נגד המובילה ונגד ש.א.ש, בטענה כי הן אחראיות לנזק שנגרם למפעל עקב גניבת הסחורה שבמכולה. במסגרת ההליך ולאחר שהחלה שמיעת הראיות, נדחתה בהסכמה תביעת המפעל נגד ש.א.ש.

3. יצויין כי שני הצדדים קיבלו תגמולי ביטוח בגין אירוע הגניבה; המובילה קיבלה תגמולי ביטוח ממבטחת הנגרר עבור הנגרר עצמו, והמפעל – אשר מלכתחילה כלל בתביעתו אף את המבטחת שלו – הגיע עמה בשלב מוקדם של ההליך להסכמה בדבר תשלום חלק מנזקו ועקב כך נמחקה תביעתו נגדה. הנזקים הכלולים בתביעות הצדדים הם בגין נזקים שמעבר לתגמולי הביטוח שקיבלו כאמור לעיל.

רקע עובדתי:

4. המפעל הזמין מהמובילה שירותי הובלה של סחורה (בדים) שיובאו על-ידו מסין.

5. ביום שישי, ה- 9.1.09, הועמסה הסחורה על נגרר של המובילה בנמל חיפה, והובלה על-ידי עובד של המובילה בשם יניב ונינגר (להלן – יניב או הנהג), אל המפעל. לפני הגעתו התקשר יניב למנהל מחלקת הייצור של המפעל, מקסים ממן (להלן – מקסים), ואמר לו כי הוא עומד להביא את המשלוח למפעל. כנזכר לעיל, היה זה יום שישי בשבוע; איש לא עבד במפעל באותו יום והוא עמד סגור. מתחם המפעל מגודר ובכניסה מותקן שער חשמלי. מקסים הגיע למפעל על מנת לאפשר את כניסת המכולה, פתח את השער החשמלי והנגרר ועליו המכולה הוכנס לחצר המפעל. יניב ניתק את הנגרר מהמשאית אשר הובילה אותו, יצא עם המשאית מחצר המפעל ונסע לדרכו. מקסים סגר את שער המפעל והלך אף הוא לדרכו. הנגרר נותר בחצר המפעל.

6. במהלך שעות הערב של יום המחרת, יום שבת ה- 10.1.14, נכנסו גנבים לשטח המפעל. לאחר שפרצו את השער, הם הכניסו משאית לחצר המפעל, חיברו את הנגרר למשאית ונסעו מהמקום. במסגרת ראיות המפעל, הוגשה הקלטה ממצלמת אבטחה המוצבת במקום ממועד האירוע. בהקלטה נראות דמויות הגנבים בתוך חצר המפעל החל מהשעה 19:37. בשעה 20:16 נראית המשאית נכנסת לשטח המפעל, הגנבים נראים מחברים אותה לנגרר ובשעה 8:23 המשאית יוצאת בנסיעה מהמקום. כאמור לעיל, הגנבים לא אותרו עד היום וכך גם הנגרר והמכולה/הסחורה שהיתה עליו.

7. כפי שצויין, בעת האירוע המפעל קיבל שירותי מוקדן מחברת ש.א.ש. על-פי נתוני חברת ש.א.ש שהוגשו, ביום האירוע היו מספר התראות מהמפעל במהלך שעות היום. סייר שנשלח למקום בשעה 14:33 לא איתר דבר. בשעה 20:12, שעת אירוע הגניבה עצמו, התקבלה התראה במוקד של חברת ש.א.ש. שתי התראות נוספות התקבלו בשעה 20:54 ו- 20:59. מוקדן נשלח למפעל הגיע למקום בשעה 21:20 והאירוע דווח כתקין.

8. על הגניבה נודע בבוקר יום המחרת (יום א' ה- 11.1.09) בעת שמקסים ועובדת נוספת הגיעו למפעל. לפי עדותו של מקסים, השער היה סגור, הוא לא הצליח לפתוח אותו עם השלט, ולכן נכנס למפעל דרך שער אחורי. אז הסתבר כי הנגרר והמכולה שעליו אינם בשטח המפעל וכי השער נפרץ. יניב – נהג המובילה – הגיע במהלך הבוקר למפעל במטרה לקחת את הנגרר לאחר פריקתו, ואז נודע לו על גניבה. בין הצדדים היה דין ודברים באותו מועד לגביו קיימות גרסאות סותרות, ולעניין זה אדרש בהמשך.

מוקד המחלוקת העובדתית – האם הנגרר ננעל על-ידי המובילה:

9. מחלוקת עובדתית מרכזית בין הצדדים עניינה השאלה האם ננעל הנגרר על ידי יניב – עובד המובילה – לאחר ניתוקו מהמשאית והותרתו עומד בחצר המפעל. מהעדויות עולה כי נעילת הנגרר אמורה להיעשות באמצעות מנעול רתק מיוחד המיועד לכך, אשר ננעל על פין בקדמת הנגרר ומונע התחברות אליו (להלן – מנעול הרתק). לטענת המפעל, הנגרר לא ננעל, כפי שנודע למפעל בדיעבד, ואילו המובילה טענה כי הנגרר ננעל על-ידי הנהג בטרם עזב את שטח המפעל.

10. לאחר בחינת העדויות ומכלול החומר הראייתי שהוגש מטעם הצדדים אני רואה להעדיף במחלוקת זו את גרסת המפעל על פני גרסת המובילה. להלן אעמוד על נימוקי לכך.

11. ראשית, גרסת המובילה נשענת בעיקרה על גרסת יניב הנהג, אשר העיד כי נעל את הנגרר בטרם יצא משטח המפעל, אך עדות זו מעוררות קשיים ממשים. יניב טען בתצהירו כי נעל את הנגרר במנעול הרתק , וזאת לאחר שהחנה את הנגרר היכן שהורה לו מקסים. בתצהיריו ציין יניב כי הנעילה מתבצעת באופן סדיר בכל הובלה, וכי במקרה זה נעל את הנגרר "כפי שאני עושה תמיד" (סעיף 1א לתצהיר מיום 16.11.11). גם בחקירתו הנגדית הדגיש יניב את "השגרתיות" של פעולת נעילת הנגרר, שהינה, לפי דבריו, פעולה המבוצעת תמיד, גם כאשר הנגרר חונה בתוך מפעל (עמ' 24; עמ' 26). אלא שעדות זו איננה מתיישבת עם עדותו של מיכאל טסקר (להלן – טסקר), מבעלי המובילה, אשר תיאר פרקטיקה ושגרה שונה אצל המובילה בקשר לנעילת נגררים. חרף העובדה כי בתצהיר העדות הראשית של טסקר נאמר כי ההוראות הן לנעול את הנגרר בכל מקום, הרי שמחקירתו הנגדית עלה בבירור כי המובילה איננה נוהגת לנעול נגררים בתוך מפעלים. וכך ציין:

"ת. לעניות דעתי זה לא חשוב, גם אם לא נעל את הנגרר אנחנו מנתקים עשרות נגררים במפעלים ללא נעילה וחברת ביטוח לא דורשת מאיתנו לנעול, וגם לא עלה בדעתי, זה שיניב נעל את הנגרר, הם כל כך רגילים לעשות את זה, זה לוקח 10 שניות לגרור (כך במקור). אנחנו בשגרה לא נועלים באף מפעל. לפעמים הם צריכים להזיז את הנגרר מרמפה לרמפה" (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 1-4) (הדגשות לא במקור).

בהמשך, משנשאל טסקר מדוע לא ציין בתצהירו את טענתו כי יניב אמר לו שהוא נעל את הנגרר, השיב:

"לא ראיתי שזה חשוב ולא התייחסתי. בתוך המפעל של האמה, ברגע שהנגרר נמצא בתוך מתחם סגור עם שמירה, לא צריך" (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 13-14).

יוצא איפוא כי תיאורו של יניב בדבר נעילת הנגרר כחלק משגרת עבודה רגילה אצל המובילה במסגרתה נועלים נגררים בכל מקום ואף בשטחי מפעלים, סותר את עדות מנהלו בדבר הפרקטיקה הנוהגת בעניין זה, באופן המכרסם במהימנות שניתן לייחס לתיאור האמור. מאידך, עדות המנהל, לפיה "השגרה" הינה שלא לנעול נגררים בשטח מפעלים, משתלבת היטב עם טענת המפעל כי כך פעלה המובילה אף במקרה דנן.

12. שנית, שני עדים מטעם המפעל אשר פגשו את יניב בבוקר שלמחרת הגניבה, עת הגיע למפעל על מנת לקחת את הנגרר, העידו כי לאחר שחזו בסרט מצלמת האבטחה ונכחו לראות את הקלות והמהירות שבה הוצא הגרר, הם שאלו את יניב האם הנגרר היה נעול והוא השיב להם כי לא נעל את הנגרר מכיוון שלא היה בכך צורך משחנה בתוך שטח המפעל.

מקסים העיד לעניין זה, כי לאחר שצפה בסרטון וראה כי הגניבה ארכה מספר דקות מועט הוא שאל את יניב מדוע לא נעל את הנגרר והלה השיב לו "בדרך כלל כשפורקים את המכולה במפעל לא נועלים אותה מכיוון שבדרך כלל לא קורה כלום". גם העד יהודה בוכניק (להלן – בוכניק), סוכן הביטוח של המפעל, העיד כי הוא פגש את יניב והלה אמר לו מפורשות כי לא נעל את הנגרר.

שני העדים עמדו על גרסתם בחקירה הנגדית, היא לא התערערה בדרך כלשהי וכאמור היא עולה בקנה אחד עם שגרת העבודה אצל המובילה כפי שהיא נלמדת מעדותו של מנהלה, ובנסיבות אלה אני רואה לתת בה אמון.

לאמור לעיל יש להוסיף שתי נקודות נוספות שיש בהן לחזק את גרסת העדים:

האחת – יניב בתצהירו המשלים טען כי איננו זוכר שדיבר כלל עם מקסים למחרת הגניבה, וכי לא אמר לבוכניק את שנטען על-ידו. מנגד, בחקירתו הנגדית העיד כי דווקא דיבר עם מקסים באותו יום אך הכחיש שיחה עם בוכניק (עמ' 28). מעדותו עולה כי נשאל על-ידי אנשי המפעל האם נעל את המכולה, וכדבריו - "כל הזמן היו שואלים אותי, גם במפעל וגם שילוני ובעל הבית שאל אותי אם נעלתי או לא, ואני עונה שנעלתי, גם כשהייתי באמצע פריקה ויוצא מהפריקה." (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 23-24). הנה כי כן, אף לפי עדותו של יניב, נושא הנעילה אכן עלה בשיג ושיח שהתקיים בינו לבין אנשי המפעל לאחר האירוע.

השניה – הטענה בדבר נעילת הנגרר, שניתן לה דגש רב במסגרת ההליך, לא באה כלל לידי ביטוי בגרסתו המתועדת בכתב של יניב בסמוך לאירוע, במסגרת הודעתו למשטרה מיום 11.1.09 (למחרת הגניבה). במסגרת הודעתו האמורה, אשר הוגשה לתיק על-ידי המובילה, תיאר יניב כיצד נכנס לשטח המפעל, ניתק את הנגרר ויצא מהמפעל. יניב לא ציין בהודעתו דבר לעניין נעילת הנגרר. לא יכול להיות ספק כי סוגיית נעילת הנגרר הינה מהותית לנסיבות הגניבה, וכי יניב היה מודע היטב לחשיבות של נקודה זו, ונזכיר שאף מדבריו עולה כי נשאל על כך מפורשות על-ידי אנשי המפעל. העובדה כי יניב לא ראה לציין נקודה זו בהודעתו למשטרה בדבר הפעולות שביצע בהקשר של השארת הנגרר במפעל, מעוררת תהיה של ממש ומכרסמת בגרסתו המאוחרת בדבר נעילת הנגרר.

13. שלישית, ראיה נסיבתית נוספת בסוגיית הנעילה נלמדת מתוך העדויות באשר לאפקטיביות של נעילת נגררים למניעת גניבתם. לעניין זה יש מחלוקת בין הצדדים, כאשר לטענת המובילה ניתן לפרוץ את מנעול הרתק המיוחד המשמש לנעילת הנגרר, ואילו לטענת המפעל הדבר איננו אפשרי אלא באמצעות כלי עבודה מיוחדים כגון כלי ריתוך ואף מעבר לכך. אף אחד מהצדדים לא הגיש חוות דעת מקצועית בעניין זה (המובילה צירפה בתחילה לאחד מתצהיריה "מכתב" של מנעולן, אשר הוצא מהתיק בהיותו עדות שמועה פסולה ומשלא הוגש כחוות דעת), כך שהסוגיה לא לובנה באופן ממצא. עם זאת, עולה בבירור מהעדויות - לרבות מעדות עדי המובילה עצמה - כי פריצה של מנעול מסוג זה הינה אירוע חריג ביותר, ומחייב היערכות ואמצעים מתאימים. לעניין זה העיד מר עמיקם שרון, המשמש כיום קצין בטיחות אצל המובילה (להלן – שרון), ואשר מדבריו עולה שיש לו ניסיון של שנים בתחום, בדבר החשיבות הרבה והאפקטיביות של נעילת נגררים למניעת גניבתם; כאשר נשאל שרון בחקירתו האם הוא מכיר מקרה של גניבת נגרר נעול והוא השיב בשלילה, ובלשונו: "לא נתקלתי עד היום ששברו את המנעול הזה או בניסיון לשבור" (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 12-13). בהמשך נשאל האם הוא יודע איך פורצים מנעול כזה והשיב שלא ידוע לו וכי אם היה יודע היה מחליף מקצוע (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 14-15). העד ציין אומנם לאחר מכן כי לדעתו ניתן לפרוץ המנעול עם לום "גדול וייחודי" (עמ' 37, ש' 29), אולם השיב כי מעולם לא נתקל במקרה של פריצה כזו (עמ' 39, ש' 2). ניתן איפוא לסכם, כי אף שלא הוכח מהם האמצעים הנדרשים לפריצת נעילה הנגרר, ומה בדיוק כרוך בהפעלתם, עולה בבירור מהראיות כי פריצה מסוג זה, אף אם איננה בלתי אפשרית, הינה חריגה ביותר, דבר המלמד על האפקטיביות הרבה של נעילת הנגרר למניעת גניבתו. נתון זה משתלב הגיונית עם מכלול הראיות שפורטו לעיל התומכות בטענת המפעל כי בענייננו לא ננעל הנגרר.

14. כאן המקום להידרש לטענות הצדדים לעניין ההקלטה ממצלמת האבטחה, כאשר כל צד רואה בה חיזוק לעמדתו שלו. המפעל טוען כי מההקלטה עולה שבין השלב בו נכנסה המשאית לחצר המפעל ועד יציאתה עם הנגרר, חלפו רק דקות ספורות, דבר המלמד כי הנגרר לא היה נעול שכן אין כל סבירות שבדקות אלה יכולים היו הגנבים לפרוץ את מנעול הנגרר. המובילה טוענת, מנגד, כי האירוע כולו, מעת שנראים הגנבים בהקלטה כשהם בשטח המפעל ועד יציאת המשאית, נמשך כ- 40 דקות, וכי ניתן לראות את אחד הגנבים מחזיק לום בידו, ובהמשך הם נראים כשהם מסתובבים לצד הנגרר, באופן שמלמד על כך שהיתה להם הזדמנות לפרוץ את מנעולו בטרם הכניסו את המשאית למפעל.

צפיה בהקלטה ממצלמת האבטחה מעלה כי לא ניתן לראות בה בבירור את פעולות הגנבים בקשר לנגרר עצמו, הן מחמת איכות הצילום והן בשל זוויתו. אכן, כטענת המפעל, ניתן לראות בהקלטה כי חלפו דקות ספורות בלבד בין כניסת משאית הגנבים למפעל ועד ליציאתה ממנו עם הנגרר, דבר שאיננו מתיישב הגיונית עם פעולת פריצה של מנעול הנגרר במאפיינים שפורטו לעיל. מנגד, כפי שטענה המובילה, ניתן לראות בהקלטה כי הגנבים שהו בשטח המפעל עוד בטרם הוכנסה המשאית לצורך גרירת הנגרר, ובסה"כ נמשך האירוע כ- 40 דקות לפי הנראה בהקלטה. עם זאת, אין בידי לקבל את טענת המובילה כי בהקלטה נראה אחד הגנבים מחזיק בלום וכי זה שימש אותו לפריצת מנעול הנגרר; ראשית, כל שניתן לראות בהקלטה הוא כי הגנב מחזיק מוט כלשהו, באמצעותו הוא הסיט את מצלמת האבטחה, ולא ניתן לראות אם מדובר בלום, ומכל מקום אין רואים בהקלטה אם נעשה בו שימוש כלשהו בקשר לנגרר עצמו. שנית, כפי שכבר צויין, טענת המובילה כי ניתן לפרוץ את הנגרר באמצעות לום, לא הוכחה כלל ועיקר. נוכח המפורט, הרי שמסרט מצלמת האבטחה, כשלעצמו, לא ניתן ללמוד מסקנה קונקלוסיבית בשאלה האם הנגרר היה נעול אם לאו.

יש לציין כי ניתן לראות בסרט (על-אף איכותו המוגבלת) כי שהות הגנבים לצד הנגרר בטרם כניסת המשאית למפעל, איננה מתמקדת בחלקו הקדמי של הנגרר בנקודת ההתחברות של המשאית אליו (למעט למשך שניות ספורות). לכך יש חשיבות לענייננו, שכן לפי העולה מעדותו של יניב הנהג, מנעול הרתק באמצעותו נועלים את הנגרר מורכב על הפין של הנגרר (עמ' 29, ש' 22). כאמור לעיל, באזור זה של הנגרר לא נראית כמעט "פעילות" של הגנבים בהקלטה. עם זאת, צפייה בהקלטה מלמדת לכאורה כי הזמן המתועד בה איננו רציף, תוך שקיימות "קפיצות" של מספר דקות בקלטת, והסיבה לכך לא הובהרה בעדויות. בהתחשב בכל האמור, סבורני כי אין לראות בקלטת ראיה בעלת משקל להכרעה בשאלת נעילת הנגרר, והכרעתי בעניין זה מתבססת על אינדיקציות ראייתיות אחרות, כפי שפורטו לעיל.

15. נוכח כל המפורט לעיל, מסקנתי היא כי יש להעדיף בעניין זה את גרסת המפעל, לפיה הנגרר הושאר בשטח המפעל על-ידי המובילה מבלי שננעל במנעול הרתק המיועד לכך. אוסיף כי משמדובר בהוכחת טענה בעלת יסוד שלילי, הרי שניתן להוכיחה בראיות נסיבתיות ואף בכמות פחותה של ראיות (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי, פ"ד מ(3) 281 (1986); ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003)). בענייננו עמד המפעל בנטל הנדרש.

מחלוקת עובדתית נוספת – מי יזם את מועד ההובלה למפעל:

16. מחלוקת עובדתית נוספת בין הצדדים הינה בשאלה מי יזם את הובלת הסחורה למפעל ביום שישי דווקא, כאשר המפעל סגור. המפעל טוען כי היתה זו יוזמה והחלטה של המובילה, בעוד שהמפעל שחרר את הסחורה מהמכס עוד ביום 6.1.09. המובילה, מנגד, טוענת כי המפעל הוא שהזמין את מועד ההובלה. כל אחד מהצדדים טוען כלפי משנהו על שנמנע מלזמן עדים רלוונטיים מטעמו להוכחת טענותיו בעניין זה.

17. העובדות ביחס לנקודה זו אינן ברורות מתוך חומר הראיות והעדויות שנשמעו, כאשר שני הצדדים לא הציגו תשתית ראייתית מניחה את הדעת במחלוקת האמורה. אעמוד על כך בקצרה בלבד, וזאת מאחר שסבורני כי אין בעניין זה להשפיע מהותית על קביעת האחריות.

18. מלכתחילה לא ניתנה בתצהירי העדות הראשית מטעם שני הצדדים התייחסות ממשית לסוגייה זו. כך, בתצהיר יניב נאמר רק כי ההזמנה הגיעה בשעה מאוחרת. בתצהיר טסלר נאמר כי ההזמנה היתה ליום ההובלה. בתצהיר מקסים מטעם המפעל נאמר רק כי ביום שישי התקשר אליו יניב והודיע כי הוא מגיע למפעל עם המכולה. בחקירתו הנגדית ציין יניב כי מי שידעו על ההובלה באותו יום היו הוא, סדרנית העבודה אצל המובילה (בשם מורן) ממנה קיבל הנחיות ומקסים (עמ' 34, ש' 29; עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 29). מקסים העיד בחקירתו כי הגיע למפעל לאחר שקיבל טלפון מיניב. הוא העלה השערה כי מדובר היה ביוזמה של יניב, ובלשונו – "יכול להיות שזה מיוזמתו כי לפעמים הנהגים מגיעים, לוקחים אחריות על עצמם במקום לבוא ביום ראשון בבוקר מגיעים בשישי שבת". ...כנראה היה צריך להגיע יום ראשון, לקח החלטה ונכנס ביום שישי" (עמ' 98 לפרוטוקול, ש' 16-20, ההדגשות הוספו). עוד ציין מקסים כי הוא איננו אחראי להזמנת המכולות, אלא אדם בשם ג'ורג' אחראי על כל נושא הייבוא והלוגיסטיקה מטעם המפעל (כעמ' 98, ש' 1-2). עולה מהאמור, כי העדים מטעם שני הצדדים – הנהג ומקסים – טיפלו בהיבט הביצועי של ההובלה, בעוד שבכל הנוגע לתיאום ההזמנות וההובלות עוסקים גורמים אחרים אצל שני הצדדים. שני הצדדים נמנעו מלזמן לעדות גורמים אלה (האחראית לתיאום ההזמנות במובילה, מחד גיסא, והאחראי להזמנות במפעל, מאידך גיסא). לא ניתן, איפוא, על יסוד החומר הקיים לקבוע ממצא של ממש בשאלה מי יזם את ביצוע ההובלה ביום שישי.

19. מכל מקום, אינני סבורה כי יש לשאלה זו רלוונטיות של ממש בענייננו. בין אם מדובר ביוזמה של המובילה ובין אם לא, בפועל הוכנס המשלוח לתוך חצרי המפעל באמצעות נציג המפעל, אשר התייצב במקום ואיפשר את כניסת המובילה ואת השארת הנגרר עם המכולה בשטח המפעל עד ליום א'. העובדה כי מדובר ביום שישי והמפעל סגור היתה ידועה בפועל לשני הצדדים, הן למובילה וכמובן למפעל עצמו, והותרת הנגרר עם המכולה בשטח המפעל בנתונים אלה נעשתה בפועל תוך שיתוף פעולה והסכמה של שני הצדדים, כך ששאלת היוזמה הראשונית איננה נראית לי מכרעת.

תביעת המובילה נגד המפעל:

20. על בסיס הפירוט העובדתי שלעיל, אפנה כעת לדון בתביעות הצדדים, ותחילה בתביעה המובילה נגד המפעל.

21. המובילה טוענת בסיכומיה כי המפעל אחראי כלפיה בגין גניבת הנגרר, וזאת הן מכוח חוק השומרים, תשכ"ט - 1967 (להלן – חוק השומרים) בהיותה שומרת בשכר של הנגרר, והן מכוח פקודת הנזיקין ועוולת הרשלנות, בשל כך שהתרשלה בשמירה על המפעל ולא קיימה רמה סבירה של אבטחה על שטחו ועל הנגרר המצוי בו.

22. בטרם אדרש לשאלת האחריות, אני רואה להקדים התייחסות לסוגיית הנזק, וזאת נוכח הפער בין הנזק שנטען בתביעתה של המובילה לבין דלות הראיות שהובאו מטעמה לעניין זה.

23. בכתב התביעה טענה המובילה לנזק בסך 72,800 ₪, המורכב מתשלום השתתפות עצמית למבטחת של הנגרר בסך 3,500 ש"ח וסך של 69,300 ₪ עבור הפסד הכנסה מהנגרר שנגנב.

24. ביחס לרכיב של הפסד הכנסה בגין גניבת הנגרר, הוא הרכיב הכספי הממשי בתביעה, הגיש המפעל חוות דעת של רו"ח זיו כרסנטי. לפי האמור בחווה"ד, הפסד הפדיון היומי הממוצע בגין הנגרר הוא בסך 1,550 ₪, כאשר הפסד זה מחושב לפי הפער בין פדיון יומי ממוצע למשאית בלבד לבין פדיון יומי ממוצע למשאית עם נגרר.

25. אינני סבורה כי ניתן לקבוע ממצאים כלשהם בדבר הנזק הנטען על יסוד ראיות המובילה. חוות הדעת מנוסחת בלאקוניות רבה וללא פירוט של נתונים. מחקירת המומחה בבית המשפט עלו חוסרים מהותיים ביחס לנתוני חוות הדעת. כך, המומחה הסביר כי חישוביו התבצעו לפי חישוב ברוטו ואינם לוקחים בחשבון כל רכיב של עלויות, אינם מתייחסים לסוג הספציפי של הנגרר שנגנב, וזאת על-אף שהעיד כי יש הבדלים בין סוגי נגררים שונים לעניין ההכנסות (עמ' 44, ש' 6-9), ותוך שהמומחה לא יודע להציג נתונים כלשהם אותם לקח בחשבון בדבר סוג הנגרר (עמ' 44, ש' 12-20). המומחה הבהיר כי לא בדק הפסד בפועל וכשנשאל בסוף עדותו אם יש בידו להצביע על הפסד שנגרם למובילה, השיב על כך בשלילה (עמ' 47 לפרוטוקול, ש' 18). לכך מצטרפת העובדה כי לפי עדותו של טסקר, בבעלות המובילה כ- 40 משאיות וכ- 70 נגררים (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 6), דהינו – יותר נגררים ממשאיות הגוררות אותם. לא הובאו נתונים כלשהם שיש בהם כדי להצביע על שימוש יום-יומי מלא בנגררים בנסיבות אלה, והטענה שעלתה לראשונה בחקירות עדי המובילה כי חלק מהנגררים נותרים במפעלים וכי אין נגררים שאינם מצויים בשימוש, לא נתמכה בראיה אובייקטיבית כלשהי, על-אף שמלוא הנתונים מצויים בידיה. גם הטענה לפיצוי בגין 48 ימים, עד שהתקבלו בידי המובילה כספי הביטוח, איננה יכולה להתקבל, ולא ניתן מצידה כל הסבר סביר מדוע לא רכשה במועד מוקדם יותר נגרר להקטנת נזקיה, ככל שבאמת היו כאלה.

26. נוכח המפורט לעיל הרי שהמובילה לא הוכיחה את טענתה בדבר נזק שנגרם לה. את הטענה בסיכומים בדבר פסיקת פיצוי על דרך האומדנא אינני רואה לקבל בנסיבות (ככל שהיה נקבע שיש אחריות), שכן לא הונח באופן משכנע בסיס נתונים לצורך קביעת פיצוי בדרך זו.

27. נוכח האמור, הרי שלכאורה אין צורך ממשי בהכרעה בשאלת אחריות המפעל ביחס למובילה, אולם לצורך השלמת התמונה אדון אף בכך.

28. אתייחס תחילה לטענה בדבר אחריות המפעל כלפי המובילה מכוח חוק השומרים. סעיף 1 לחוק השומרים מגדיר מהי "שמירה" ואת סוגי השומרים, כדלקמן:

"1. (א) שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות.

(ב) השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חינם.

(ג) השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר.

(ד) השומר נכס כדי להשתמש בו או ליהנות ממנו בלי ליתן תמורה, הוא שואל".

סעיף 2 לחוק השומרים קובע את אחריות השומרים, ולעניינו רלוונטיות ההוראות הבאות:

"2. (א) שומר חנם אחראי לאובדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו.

(ב) שומר שכר לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו. ...."

29. השאלה שיש להידרש לה תחילה היא האם יש לראות במפעל כשומר ביחס לנגרר של המובילה, דהינו – האם המפעל החזיק כדין בנגרר שלא מכוח בעלות, בעת האירוע נשוא התביעה. התשובה לכך היא בחיוב. מושג "החזקה" בסעיף 1(א) לחוק השומרים פורש בפסיקה כמשקף שליטה ממשית בנכס באופן המאפשר מעשית פיקוח עליו (ע"א 365/86 ארד חברה לביטוח בע"מ נ' ממ"ן – מסוף מטען (פורסם במאגרים) (1991)). בענייננו, הנגרר נותר במקרקעי המפעל. מדובר במתחם פרטי מגודר וסגור בשער, שהכניסה אליו מוגבלת ונשלטת על-ידי המפעל. בנסיבות אלה, מתקיימת "חזקה" במובן חוק השומרים (ראו: ע"א 46/75 מ"י נ' לבנשטיין, פ"ד ל(1) 716). החזקה הינה כדין, נוכח ההסכמה להותיר את הנגרר במפעל, וברי כי אין היא נעשית מכוח בעלות על הנגרר.

30. אשר לסוג השמירה, מדובר בשומר שכר שמטרת השמירה הינה טפלה למטרה העיקרית. למפעל צומחת טובת הנאה מהימצאות הנגרר בחצריו, שכן הדבר מאפשר את פריקת המכולה במקום המיועד לכך במפעל וקבלת הסחורה השייכת למפעל (עמ' 100 לפרוטוקול, ש' 1-4). ברי עם זאת כי המטרה העיקרית של החזקה במכולה איננה השמירה, אלא זו טפלה למטרה העיקרית שהיא קבלת הסחורה. לפיכך, אחריות המפעל ביחס לנגרר כשומר, הינה רק אם אובדנו נגרם עקב רשלנותו של המפעל (סעיף 2(ב) סייפא לחוק השומרים), כאשר הנטל להוכיח כי לא התרשל מוטל על המפעל.

31. האם התרשל המפעל כלפי המובילה בעלת הנגרר בעניינו? סבורני כי התשובה לכך היא בשלילה. לעניין זה יצויין תחילה כי אמת המידה שהוחלה בפסיקה ביחס לרשלנות שומר על-פי סעיף 2(א) לחוק השומרים הינה דומה לזו של עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין (ע "א 341/80 עלי נ' ששון, פ"ד לו (3) 281). לפיכך, אבחן תחילה האם מתקיימת חובת זהירות של המפעל כלפי המובילה, כאשר ההתמקדות הינה בחובת הזהירות הקונקרטית (שכן במישור המושגי עומדת הוראת חוק השומרים).

32. את חובת הזהירות יש לבחון במישור היחסים הקונקרטיים שבין המפעל למובילה, ובהתייחס למושא השמירה – הנגרר. בענייננו, כפי שקבעתי לעיל, הוכנס הנגרר לשטח המפעל על-ידי המובילה על מנת להשאירו שם למשך סוף השבוע. המפעל לא עבד בסוף השבוע, אין בו שומר, אלא גדר ושער חשמלי, וכל העובדות הללו היו ידועות לנהג מובילה בעת שהשאיר את הנגרר במקום. הנגרר לא ננעל על-ידי המובילה עצמה. בנסיבות אלה, הרי שתנאי השמירה היו ידועים למובילה והיא הסכימה להם מראש (השוו: סעיף 4 לחוק השומרים; ש' רנר, חוק השומרים, תשכ"ז – 1967 (פירוש לחוקי החוזים, מיסודו של ג' טדסקי, תשנ"ח – 1998) יתרה מכך, את הסיכון המוגבר לגניבת הנגרר - בשים לב לערכו מצד אחד, ולמאפיין הניידות שלו מצד שני - יצרה המובילה עצמה עת נמנעה מלנעול אותו. אין כל טענה כי המפעל ידע בפועל שהנגרר נותר ללא נעילה. אין מחלוקת כי סוגיית הנעילה של הנגרר היא באחריותה של המובילה שהינה בעלת הנגרר והגורם בעל המקצועיות והמומחיות הרלוונטית בכל הנוגע אליו. אינני סבורה כי במישור היחסים בין המפעל למובילה, חובה היה על המפעל לצפות אפשרות כי המובילה לא תטרח לנעול את הנגרר שבבעלותה (להבדיל מנורמת הזהירות של המפעל כלפי עצמו, ועל כך בהמשך). המסקנה היא כי המפעל איננו חב בחובת זהירות קונקרטית כלפי המפעל בנסיבות העניין, ומשכך אין הוא נושא באחריות כלפיה בגין גניבת הנגרר. מעבר לכך, אין בידי לקבוע כי רמת השמירה שנהגה במקום, דהינו – גידור, שער חשמלי, שירות מוקדן ללא שומר - חורגת מסטנדרט סביר של התנהגות בעל מקרקעין (מפעל) בהגנה על תחומו. יצויין כי בעדויות המובילה עצמה נטען לעניין זה כי אמצעי האבטחה במקום היו מספקים (תצהיר יניב מיום 16.11.11, סעיף 4).

33. אסיף כי אינני רואה משקל מהותי בעניין זה לראיות בדבר דרישות שהעלתה חברת הביטוח של המפעל באשר לתגבור האבטחה במקום. ראשית, משום שאלה מבטאים חלוקת סיכונים במישור יחסי ביטוח, תוך שהמבטחת פועלת להקטנת סיכוניה ככל הניתן, וזאת במסגרת מערך הכוחות העסקי בין המבטחת למפעל. מערכת זו איננה חופפת לקביעת סטנדרט אובייקטיבי של סבירות ביחס לצעדי הגנה של בעל מקרקעין על תחומו, שהוא הרלוונטי לדיוננו. שנית, ביחס למפעל הספציפי בו ארעה הגניבה, מדובר בתנאים שהועלו על-ידי חברת הביטוח בדיעבד, לאחר הגניבה (מסמך דרישות מוקדם יותר מתייחס למפעל אחר של חברת האמה במגדל העמק, בו ארעה גניבה אחרת).

34. המסקנה היא, איפוא, כי המפעל לא התרשל כלפי המובילה. נוכח הזיקה בין דיני השומרים לדיני הנזיקין בהקשר הנוגע לענייננו, האמור לעיל חל אף ביחס לטענותיה של המובילה במישור הנזיקי ביחס לרשלנות המפעל כלפיה ואין צורך לדון בכך בנפרד.

תביעת המובילה נגד ש.א.ש:

35. גם טענות המובילה כנגד חברת ש.א.ש. דינן להידחות. לטענת המובילה, ש.א.ש. אחראית כלפי כשומר משנה ע"פי התאם לסעיף 7 לחוק השומרים, שזו לשונו:

"(א) שומר שמסר את הנכס לשומר משנה, רואים את מעשיו ומחדליו של שומר המשנה כמעשיו ומחדליו של השומר, ושומר המשנה אחראי גם כלפי בעל הנכס באותה מידה שהוא אחראי כלפי השומר.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו בין אם מסירת הנכס היתה ברשות בעל הנכס ובין אם היתה שלא ברשותו, ובלבד שאין בהן כדי לגרוע מאחריותו של השומר לפי סעיף 3 או לפי כל דין אחר".

36. מעמדו ואחריותו של שומר המשנה עפ"י סעיף 7 לחוק הוא כשל השומר. לצורך החלת הסעיף נדרש כי מדובר במי שעונה על הגדרת "שומר", דהינו כי הוא מחזיק בנכס כדין שלא מכוח בעלות (ראו: רנר, שם בעמ' 292).

37. ש.אש איננה עונה על הגדרה זו. עצם העובדה כי היא מספקת שירותי אבטחה איננה מכרעת לעניין זה; גם מי שעיסוקו בשמירה איננו בהכרח "שומר" לעניין חוק השומרים (רע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון אבטחה וכח אדם (1993) בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(2). אמת המידה הרלוונטית היא זו הקבועה בחוק השומרים, הינו – החזקה בנכס כדין שלא מכוח בעלות. כפי שצויין, מושג החזקה מחייב בהקשרנו שליטה על הנכס. בענייננו מאפיין זה איננו מתקיים ביחס לש.א.ש. ש.א.ש לא סיפקה שירותי שמירה למפעל ולא היה שומר מטעמה במקום. השירות שניתן על-ידה הוא שירות מוקדן בלבד, במענה להתראות שמתקבלות ממערכת החיישנים הממוקמת במפעל. לפי תצהירו ועדותו של אבנר אטיאס, מנהל המוקד בש.א.ש (להלן – אטיאס), מערכת זו היתה בפרישה מוגבלת בהתאם להתקשרות בין ש.א.ש למפעל. בנתונים אלה לא ניתן לראות בש.א.ש כמי שהיתה בידה שליטה אפקטיבית על הנכס. לפיכך אין היא שומרת עפ"י חוק השומרים, וממילא אף לא שומרת משנה.

38. גם את טענות המובילה במישור החוזי והנזיקי נגד ש.א.ש אינני רואה לקבל. בין המובילה לש.א.ש לא היתה כל התקשרות. אין לראות בחוזה בין ש.א.ש לבין האמה כחוזה לטובת צד שלישי (המובילה) שכן לא ניתן ללמוד מהחוזה על כוונה להטיב עם צד שלישי או להקנות לו זכות לדרוש קיום החיוב על פי ההסכם (ראו סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973). אשר למישור הנזיקי; אף אם אניח כי קיימת חובת זהירות של ש.א.ש כלפי צד ג' שאיננו לקוח שלה ואשר נכס שלו מצוי בשטח פרטי המפעל (מבלי להכריע בכך), ואף אם אניח כי ש.א.ש התרשלה בכך שסייר מטעמה הגיע למפעל רק כשעה לאחר ההתראה הראשונה ממועד אירוע הגניבה בעוד שעפ"י נהליה זמן ההגעה הוא עד חצי שעה (עדות אטיאס, עמ' 62, ש' 3-5), הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק; כאמור לעיל, ההתראה הראשונה שהתקבלה במוקד ש.א.ש שניתן לייחס אותה לאירוע הגניבה, היא משעה 20:12 . לפי העולה מסרט מצלמת האבטחה, בשעה 20:16 נכנסה המשאית לשטח המפעל, התחברה לנגרר וכעבור דקות ספורות יצאה מהמפעל ונסעה לדרכה. לפיכך, גם אם היה סייר מטעם ש.א.ש פועל במהירות סבירה ומגיע למקום בטווח הזמן התואם את נהלי העבודה, אין זה סביר להניח שהיה בכך כדי למנוע את הגניבה. מהעדויות עולה כי לאחר שעזבו את המקום, הגנבים סגרו את השער, דבר שגרם לכך שגם ביום א' לא זוהתה תחילה הפריצה על-ידי מקסים בעת שהגיע למפעל (עמ' 96, ש' 1-4). בנסיבות אלה לא ניתן לקבלת את טענת המובילה בדבר התרשלות ש.א.ש בזיהוי הפריצה בדיעבד, בעת שהסייר מטעמה להגיע למקום, וזאת נוסף על העובדה שכאמור לעיל הגניבה כבר הושלמה באותה עת.

39. נוכח כל המפורט, דין תביעת המובילה נגד המפעל ונגד ש.א.ש להידחות.

תביעת המפעל נגד המובילה:

40. המפעל השתית את תביעתו נגד המובילה על מספר עילות: עילה חוזית, עילה מכוח חוק השומרים ועילה נזיקית. בכל הנוגע למישור החוזי וחוק השומרים, אינני רואה לקבל את טענות המפעל, כפי שיפורט בקצרה להלן.

41. במישור החוזי, הרי משהסכים המפעל, באמצעות מקסים, לקבל את המשלוח בשטח המפעל ביום שישי, על-אף שהמפעל איננו עובד באותה עת וממילא לא ניתן לפרוק את המכולה עד יום ראשון, אינני רואה בסיס לחבות חוזית של המובילה כלפיו.

42. אשר לדין השומרים, אף כאן לא ניתן לקבל את טענת המפעל, לפיה מעמדה של המובילה כלפיו ביחס לטובין שהובלו על-ידה הוא מעמד של שומר שכר, מכוח סעיף 6 (ב) (1) לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד – 1974, שזו לשונו:

"אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן –

(1) אחראי הקבלן, לעניין חוק השומרים, תשכ"ז – 1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו;

(2) פטור המזמין מתשלום השכר, זולת אם אבד או ניזק הנכס אחרי שהמזמין היה חייב לקבלו ומסיבה שהקבלן איני אחראי לה".

בהתאם להוראת סעיף 6(ב) לעיל, השוואת מעמדו של קבלן לזה של שומר שכר, מותנית בכך שהנכס אבד או ניזק "בעודו בידי הקבלן". ההשקה בין הוראה זו לבין הגדרת "שומר" עפ"י חוק השומרים היא קיום זיקה ממשית ואפקטיבית לנכס בעת שניזוק. זיקה זו היא המצדיקה מבחינה מהותית לראות בקבלן כשומר שכר, ולהטיל עליו את האחריות המחמירה הנובעת מכך. בשאלת היחס בין הביטוי "חזקה" בחוק השומרים לבין הביטוי "מצוי בידו" בחוק חוזה קבלנות, ניתן להצביע על גישות שונות (לעניין העמדה לפיה הביטוי "בידי הקבלן" שקול לביטוי "בחזקת הקבלן", ראו: א' זמיר, חוק חוזה קבלנות, תשל"ד – 1974 (פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי ז"ל, תשנ"ה – 1994, בעמ' 616; לגישה לפיה הביטוי "בעוד בידי הקבלן" הינו גמיש יותר מיסוד החזקה, ראו: ע"א 4499/99 איתן מסילות נ' מלחי יריחו בע"מ (פורסם בנבו)). אולם אף אם נניח שאין חפיפה מלאה בין המושגים, עדיין נדרש יסוד של יכולת שליטה של הקבלן על הנכס, שאם לא כן לא ניתן להצדיק את הטלת האחריות עליו, ובפרט אחריות מחמירה של שומר שכר שהינה כמעט אחריות מוחלטת. בענייננו, בעת הגניבה לא היתה זיקה אפקטיבית של המובילה – אשר ניתקה את הנגרר ועזבה את שטח המפעל – לנגרר ולסחורה שעליו. הנכס עצמו (הסחורה במכולה) נותר במקרקעין שבשליטת בעליו – המפעל; מתחם המפעל מגודר, סגור בשער חשמלי שהאמצעי לפתיחתו נתון בידי המפעל. בנסיבות אלה, אין מדובר בנכס "שעודו בידי הקבלן" – המובילה. העובדה כי שטר המטען לא נחתם על-ידי המפעל, בשל כך שהסחורה טרם נפרקה, איננה מכרעת לענייננו שכן בחינת הזיקה לנכס במקפי סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות צריכה להיעשות בשים לב לזיקות העובדתיות ביחס לאפשרות השליטה בפועל בנכס.

43. ומכאן לעילה הנזיקית בתביעת המפעל נגד המובילה, המבוססת על עוולת הרשלנות. לצורך הכרעה בסוגייה זו יש להידרש לרכיבי העוולה, דהינו – קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, התרשלות וקשר סיבתי לנזק.

חובת זהירות:

44. אמת המידה המקובלת לבחינת קיום חובת זהירות הינה צפיות הנזק על-ידי המזיק. ככל שהמזיק היה יכול וצריך לצפות את התרחשות הנזק, חובה עליו לנקוט באמצעים סבירים למנוע התממשותו. בהתאם לפסיקה, ככלל, כאשר הנזק ניתן לצפיה במובן הפיזי, חזקה היא כי צריך היה לצפות אותו ברמה הנורמטיבית.

45. ברמה המושגית, מוביל יכול וצריך לצפות גניבה של סחורה המועמסת על רכב שבבעלותו, ולהיערך למנוע זאת באמצעים סבירים העומדים לרשותו. נזכיר כי במצב הרגיל, צפוי כי המוביל יחשב כשומר שכר ביחס לסחורה, מכוח סעיף 6(ב) לחוק חוזה קבלנות, ומשכך מטיל עליו הדין אחריות ברף גבוה מאוד ביחס לסחורה.

46. אשר למישור הקונקרטי; במקרה דנן, נגנבה סחורה על נגרר לאחר שהנגרר הושאר לא נעול בחצרי בעל הסחורה - המפעל. סבורני כי התמונה העולה מהעדויות שנשמעו מלמדת על כך שגניבת נגרר שאיננו נעול בנסיבות כגון אלה שבענייננו, הינה בגדר אפשרות הניתנת לצפייה מראש ושהיה על המובילה לצפותה.

47. ראשית, מהעדויות עולה בבירור כי עצם הסיכון של גניבת נגררים הוא סיכון ידוע ומוכר היטב לעוסקים בתחום. זאת, נוכח הקלות היחסית של הגניבה (בהיות הנגרר נייד) והפוטנציאל לשלל רב בצידה (בשל שווי הנגרר והכבודה הרבה שהוא יכול לשאת). עוד עולה מהעדויות, כי קיים אמצעי פשוט ויעיל להתמודדות עם סכנת הגניבה של נגררים, והוא, נעילתם באמצעות מנעול רתק המיועד לכך. לפי העולה מהעדויות - בפרט העדויות מטעם המובילה עצמה - לנעילת הנגרר חשיבות רבה בהקשר זה; כפי שכבר צויין, שרון, קצין הביטחון של המובילה, הדגיש בעדותו את החשיבות הרבה שהוא מייחס לנעילת נגררים כאמצעי למניעת גניבות, כדלקמן:

"ש. למה זה כל כך חשוב

ת. מעברי, עבדתי בחברה אחרת, יש נטיה של גניבת עגלות, לא רק עגלות עם ציוד. כמובן שיש לנו אחריות על העגלות שלנו. יש ביטוח של סחורה בהעברה אבל העגלה עצמה חשוב לנו כמו הציוד שעליה ומאוד קל לגנוב, זה לא דבר שיש לו איתורן. יש לזה דגש מאוד משמעותי. מאז שנכנסתי לחברה אני שם דגש. ההנחיה היא לנעול בכל מקום, בכל מגרש. יש לזה חשיבות בגלל הנגישות של הגנבים לנושא שהוא לא נעול כל כך.

ש. אם הנגרר נעול אי אפשר לגנוב אותו

ת. קשה לגנוב אותו

ש. היו לכם אירועים של גניבת נגררים נעולים?

ת. לא נתקבלתי עד היום ששברו את המנעול הזה או בניסיון לשבור.

ש. איך פורצים מנעול כזה?

ת. לא יודע, אם הייתי יודע הייתי משנה מקצוע"

(עמ' 37, ש' 4-15, ההדגשות הוספו).

ובהמשך ציין שרון:

ש. כשעבדת אצל פרידנזון, נגנבו נגררים?

ת. כן, שלא היו נעולים. אחד ידוע שהיו עליו הרבה משפטים.

ש. בעקבות זה היה ידוע שצריך לנעול נגררים

ת. כן. היתה לזה רגישות יתר. יש רגישת בשנה האחרונה על נושא גניבת נגררים, 4-5 שנים האחרונות, מאז שנסגרה הגדה יש רגישות הרבה יותר גדולה.

ש. לכן מהחברות שבהן עבדת היתה הוראה לנעול

ת. כן, חד משמעית, הוראה אבסולוטית. חידדתי פה את הנושא הזה כי זה היה בנפשי נשוא הגניבות.

ש. כשהגעת לחברה אמרו לך שהיה את הנהלים

ת. כן

ש. מה שהבנת שהם נוקטים בנעילת נגררים בכל מקרה

ת. אכן."

(עמ' 38, ש' 15-26. ההדגשות הוספו).

גם יניב העיד בדבר החשיבות של נעילת הנגרר, והבהיר – במענה לשאלה מפורשת שנשאל בעניין זה – כי אי-נעילת הנגרר עלולה להביא לגניבתו, ובלשונו:

"ש. אתה יודע מה המשמעות של השארת נגרר שהוא לא נעול?

ת. לא. גניבה וזהו. יגנבו את המכולה" (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 27-28).

התמונה המצטיירת מעדויות אלה היא כי הותרת נגרר מנותק לא נעול הינה "כפרצה הקוראת לגנב", דבר שהיה ידוע היטב למובילה.

48. שנית, מהראיות עולה כי העובדה שנגרר חונה בשטח פרטי ואף מגודר ונעול, איננה מאיינת את החשש והצפי לגניבתו. הדבר נלמד מדבריו של שרון כפי שצוטטו לעיל, כמו גם מנוהלי העבודה הכתובים של המובילה עצמה; לפי אותם נוהלים, המעוגנים בטופס עליו חותם כל עובד של המובילה עם תחילת עבודתו (נספח יא' לתצהיר יניב וזאן), "אין לנעול נגררים בתוך המגרש, חובה לנעול נגררים מחוץ לשטחי המגרש כולל לקוחות אשר הנגרר נשאר ללא השגחה, אין לנעול נגרר אצל לקוחות שיש להם מתחם בעל שער ושומר כניסה" (ההדגשה הוספה). הינה-כי-כן, כי עפ"י נוהלי המובילה, נעילת נגרר איננה מתחייבת רק מקום שבו יש השגחה "צמודה" על המתחם בו הוא הושאר, דהינו – מתחם עם שומר.

בענייננו, כפי שפורט לעיל, הנגרר ועליו המכולה עם הסחורה, הושארו בחצר המפעל למשך סוף השבוע בעת שהמפעל איננו עובד. לא היה שומר במתחם המפעל. לפי העולה מהעדויות, המקום בו חנה הנגרר היה חשוף לעינו של מי שניצב מחוץ לגדר המפעל (עמ' 102, ש' 17-18). כל העובדות האלה היו בידיעת נהג המובילה, אשר ניתק את הנגרר מהמשאית והשאירו במקום. בנסיבות אלה, החשש לגניבת הנגרר, אם לא ינעל כנדרש, היתה בגדר אפשרות שניתן וצריך היה לצפות אותה.

התרשלות:

49. נוכח כל הנתונים שפורטו, המסקנה היא כי המובילה (באמצעות הנהג מטעמה) התרשלה בכך שלא דאגה לנעילת הנגרר. השילוב בין חשש צפוי לגניבה כפי שהוסבר, לבין האפקטיביות של נעילת הנגרר למניעת גניבות והעובדה כי פעולת הנעילה הינה קלה ביותר ואיננה כרוכה בעלויות כלשהן - מחייב את המסקנה כי סטנדרט התנהגות סביר של בעל הנגרר הוא לנעול אותו בעת הותרתו מנותק מהמוביל בנסיבות שתוארו. כאמור, סטנדרט זה בנסיבות כגון אלה שבפנינו, נלמד אף מנוהליה של המובילה עצמה. משסטתה המובילה מסטנדרט זה בענייננו, הרי שהיא התרשלה.

קשר סיבתי:

50. הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק נבחן במישור העובדתי ובמישור המשפטי.

51. במישור העובדתי מתקיים קשר סיבתי בין אי-הנעילה לגניבה, שכן המסקנה הסבירה יותר העולה מהראיות היא שאי-הנעילה אפשרה סיבתית את הגניבה. כפי שנמצא, הנגרר לא ננעל במנעול הרתק המונע אפשרות של חיבור לא מורשה לנגרר וגניבתו. בפועל, הגניבה בוצעה באמצעות התחברות של רכב הגנבים לנגרר בדרך זו. טענת המובילה לפיה גם לו היה הנגרר נעול היתה הגניבה מתרחשת בכל מקרה, שכן לגנבים היה די זמן לפרוץ את המנעול, איננה נתמכת בראיות כלשהן. המובילה לא הגישה כל חוות דעת בעניין זה, וטענותיה אף אינן מתיישבות עם העולה מדברי קצין הבטיחות שלה עצמה, שרון, אשר העיד בדבר הנדירות הרבה של פריצות מסוג זה (כאמור לעיל, לפי דבריו הוא איננו מכיר ולו מקרה אחד של שבירת מנעול מסוג זה או ניסיון לשבור אותו). אין כל ראיות המלמדות על כך שבידי הגנבים היו האמצעים הנדרשים לביצוע פריצה מסוג זה (אמצעים שכשלעצמם לא הוכחו), באופן שעשוי היה ללמד כי הגניבה היתה מבוצעת בכל מקרה. המסקנה הסבירה העולה מהראיות הינה, לפיכך, כי אי-נעילת הנגרר היא שאפשרה את הגניבה כפי שבוצעה, ובכך מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי.

52. גם הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים. הנזק שנגרם בענייננו היה ניתן לצפיה מבחינת המובילה, והא נופל בגדר הסיכון שיצרה בהתרשלותה. אין לראות בגניבה עצמה משום "גורם מתערב זר" המנתק את הקשר הסיבתי בין מחדלה של המובילה לבין הנזק שנגרם; פעולה מכוונת ואף פושעת של אחר איננה מנתקת את הקשר הסיבתי לגורם הראשון אם ניתן היה בנסיבות לצפות את התרחשותה (ע"א 5310/99 ולעס נ' אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826). בענייננו, כפי שפורט לעיל, הגניבה היתה ברת צפיה מצד המובילה בנתוני המקרה. אף את טענת המובילה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי עקב מחדליו של המפעל בהגנה על תחומו, אינני רואה לקבל. אף אם נניח כי אמצעי ההגנה שהפעיל המפעל באותה עת לא היו בגדר הסביר, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי בין מחדלה של המובילה באי-נעילת הנגרר לבין התוצאה שנגרמה, כאשר נתוני היסוד של מתכונת האבטחה (גידור, שער, ללא שומר בשער) היו ידועים מראש למובילה, וממילא צפויים.

53. המסקנה היא כי המובילה חבה ברשלנות כלפי המפעל בגין הנזק שנגרם לאחרון עקב גניבת המכולה שהיתה על גבי הנגרר.

אשם תורם:

54. בכתב ההגנה של המובילה ובסיכומיה לא נטען במפורש להטלת אשם תורם על המפעל בגין הנזק שנגרם לו. עם זאת, הלכה היא כי כאשר עולה מכתבי הטענות שהנתבע מייחס את מלוא האשם להתרחשות הנזק לצד שכנגד וטוען כי הוא האחראי הבלעדי לאשר ארע, ניתן לבחון את סוגיית האשם התורם של הניזוק בהיותה מובלעת בטענתו הגורפת יותר של הנתבע (ראו: ע"א 111/50 "דן" אגודה שיתופית בע"מ ואח' נ' גולדנברג, פ"ד ה 1537, 1541 ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(1) 802, 821; ע"א 279/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156/ 167). בענייננו, טענה המובילה בכתבי טענותיה ובסיכומיה כי האחריות לאשר ארע נופלת על כתפי המפעל בלבד בשל אי-נקיטת אמצעי זהירות סבירים מצידו, ומכלול הראיות הרלוונטיות לעניין זה נפרשו בפני בית המשפט, ולפיכך ניתן לבחון את סוגיית האשם התורם של המפעל.

55. לגופם של דברים, סבורני כי יש להטיל אשם תורם על המפעל. בשונה משאלת האשם במישור היחסים בין הצדדים, האשם התורם נבחן במישור של התנהלות הניזוק ביחס לעצמו ובמנותק מסוגיית חובתו כלפי הצד השני. הבחינה מתמקדת בשאלה האם נהג הניזוק בזהירות סבירה המתבקשת בנסיבות על מנת למנוע את פגיעתו שלו. בהחלט עשויה להיות חפיפה בין האשם התורם לבין אשם יוצר אחריות כלפי אדם אחר, ברם הדבר איננו מתחייב נוכח המישור המושגי השונה של שני הדברים (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, כרך ג' (תשל"ז), עמ' 240-241).

56. בחינת נתוני המקרה דנן מביאה לטעמי למסקנה כי המפעל לא נקט בזהירות סבירה ביחס לסחורה בחצריו, באופן שתרם ממשית להתרחשות נזקיו.

57. נשוב לעובדות המקרה. כפי שכבר צויין, המשלוח הובא למפעל בשעות הצהריים של יום שישי. באותה עת היה המפעל סגור והוא אמור היה להיפתח רק ביום א' בשעות הבוקר. הנגרר על כבודתו הוכנס והושאר בחצר המפעל. מדובר בסחורה שערכה מעל 400,000 ₪; היא מוצבת "על גלגלים" בחצר המפעל; המפעל שומם מאדם והנגרר/המכולה נראים לעין מחוץ למפעל; אין שומר במקום, אלא רק שירותי מוקדן במתכונת מוגבלת.

מתצהיר מקסים, מנהל התפעול של המפעל שפתח את המפעל לכניסת הנגרר, ניתן להבין כי הוא היה מודע לחשיבות של נעילת הנגרר ולפוטנציאל גניבת נגררים (עמ' 6 לתצהיר). כמו-כן עולה מתצהירו ומהעדויות כי זמן לא רב לפני האירוע נושא דיוננו ארעה גניבה במפעל סמוך אחר של האמה במגדל העמק, דבר שהיה בידיעתו (עמ' 100, ש' 30).

בנתונים אלה בוצעה קליטת הנגרר במפעל באופן הבא, כפי שתוארו הדברים בעדותו של מקסים:

"יניב התקשר אלי הביתה ואמר לי שהביא מכולה, שאלתי באישור של מי? הוא אמר שקיבל אישור להביא מכולה ואין בעיה, הגעתי מהבית פתחתי את השער עם שלט, כי אצלנו השערים חשמליים, הוא נכנס ואני חיכיתי בחוץ, איך שנכנס ולקח לו עד כ- 5 דקות כשנכנס ברברס, הגיע למקום, דקה אחת וכבר יוצא החוצה, השערים ננעלו אוטומטית ומאז לא ראיתי אותו" (עמ' 95, ש' 19-23. ההדגשה הוספה)

58. סבורני כי התנהלות המפעל ביחס להגנה על רכושו שלו בנסיבות המתוארות לעיל, איננה עומדת בסטנדרטים סבירים של זהירות. רמה סבירה של אחריות וזהירות מחייבת כי קליטת סחורה יקרת ערך אל תוך שטח המפעל בנסיבות בלתי שגרתיות ומחוץ לשעות העבודה של המפעל, תוך הותרת הסחורה מונחת בחצר המפעל למשך יומיים על-גבי נגרר, תיעשה בנוהל עבודה מתאים ותוך נקיטת אמצעי זהירות מצד המפעל. דבר זה לא נעשה בענייננו כעולה מאופן התרחשות הדברים כפי שתואר בעדותו של מקסים.

59. בנסיבות שפורטו לעיל, הימנעות נציג המפעל מלוודא שננקט הצעד האלמנטרי של נעילת הנגרר עליו מוצבת הסחורה של המפעל, בטרם עזב את המקום, חורגת מסטנדרט הזהירות הסביר המצופה מהמפעל ביחס לשמירה על רכושו. אם היה נציג המפעל מוודא ביצוע הנעילה, ולו באמצעות בירור עניין זה מול הנהג מראש (ולא רק בדיעבד, כפי שעשה לאחר הגניבה), היה בכך בסבירות גבוהה כדי למנוע את הגניבה. ככל שהיה מסתבר עקב כך שהסחורה נותרה על נגרר לא נעול, היה על המפעל לוודא קיום שמירה מתאימה במקום, ולכל הפחות ליידע את חברת ש.א.ש בדבר קיום סיכון מוגבר/חריג המצריך היערכות בבהתאם. ההימנעות מלנקוט צעדי זהירות לנוכח הנסיבות החריגות של הכנסת הסחורה לחצר המפעל שלא בשעות העבודה והותרתה בחצר למשך סוף השבוע בעת שהמפעל איננו מאויש, וההסתמכות המוחלטת על שיקול דעתו של נהג הנגרר בנסיבות אלה, אינן עולות בקנה אחד עם סטנדרט סביר של זהירות מצד המפעל בשמירה על רכושו.

60. חוסר הזהירות מצד המפעל בנסיבות שתוארו לעיל הוא בעל עוצמה ממשית. יש לזכור לעניין זה כי המפעל הוא הן בעל הסחורה והן בעל המקרקעין בהם היא הוצבה. אף שנעילת הנגרר היא באחריותה המקצועית הישירה של המובילה, הרי שמכוח שני כובעיו אלה היה ביכולתו של המפעל להבטיח ללא קושי ובאופן אפקטיבי קיום אמצעי אבטחה נאותים לסחורה בנסיבות בהן הושארה בחצריו כפי שתוארו לעיל. בנסיבות אלה אני סבורה כי יש לחלק את האחריות לנזקיו של המפעל בין המובילה לבינו באופן שווה, כך שהמפעל יישא ב- 50% אשם תורם לנזקיו.

הנזק:

61. נותר לדון במישור הנזק בתביעת המפעל. טענות המובילה בסיכומיה לעניין נזקי המפעל הן מעטות והמחלוקת במישור זה כפי שהותוותה על-ידי הצדדים הינה מצומצמת, כמפורט להלן ביחס לראשי הנזק להם טען המפעל.

62. ערך הסחורה שנגנבה: לפי תצהירי המפעל והמסמכים המצורפים, המפעל שילם עבור עלות הסחורה סך 113,297 $, סך של 476,640 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים ביחס לסכום האמור ולפיכך יש להעמיד את הנזק בעניין זה על הסכום כפי שצויין לעיל.

63. הפסד רווח בגין גניבת הסחורה: המפעל הגיש חוו"ד של רו"ח יניב וזאן (להלן – וזאן), בה פירוט וחישוב של הרווח שנמנע מהמפעל עקב גניבת הסחורה שנועדה לשמש חומר גלם לייצור, בסך 114,291 ש"ח. חקירת העד על-ידי המובילה בנקודה זו היתה קצרה ביותר ולא העלתה פרכות בחוות הדעת. גם בסיכומי המובילה אין למעשה התמודדות וטיעון ממשי ביחס לטענות המפעל בראש נזק זה. בנסיבות אלה, יש לקבל את חוות הדעת באשר לנזק שנגרם עקב גניבת הסחורה, אשר לא נסתרה בדרך כלשהי.

64. המפעל דורש פיצוי בסך 53,810 ₪ בגין חיוב מכס (נדחה) שלטענתו חוייב בו כתוצאה מהגניבה. המפעל צירף לעניין זה מכתב דרישה שהתקבל מרשויות המכס, בו נדחתה פנייתו להשבון בגין הסחורה המיובאת, וזאת בשל העובדה כי היא נגנבה (נספח ד' לתצהיר וזאן). וזאן בחקירתו הנגדית לא נשאל ולו שאלה אחת בעניין החיוב האמור. בסיכומי המובילה לא נטען דבר בעניין זה, למעט הטענה הלאקונית שחיוב המכס ניתן לביטול בענייננו, טענה שלא בוססה בדרך כלשהי ואיננה עולה לכאורה בקנה אחד עם הוראות הדין (ראו: סעיף 150(1) לפקודת המכס [נוסח חדש]). בנסיבות שפורטו, ומשהמובילה לא העלתה טענה של ממש כנגד טענת המופעל לעניין הנזק שביטויו החיוב העודף עקב הגניבה, יש לקבל את התביעה אף ביחס לרכיב נזק זה.

65. דמי הובלה בסך 17,694 ₪: המפעל תובע פיצוי בגין דמי הובלה ימית ששולמו על-ידו בגין הובלת הסחורה. אין מקום לפסוק פיצוי בעניין זה. מדובר בהוצאה שהמפעל הוציא לצורך רכישת חומר גלם לייצור, ומשנפסק פיצוי בגין ערך הסחורה ואובדן רכיב הרווח, יהיה בתשלום פיצוי עבור ההובלה משום כפל פיצוי.

66. המפעל תובע בנוסף פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין תיקון השער של המפעל ובגין טרחה וזמן. כמו-כן תובע המפעל פיצוי בסך 13,000 ₪, עלות משוערת של מכולה, בה הוא עשוי להיות מחוייב לטענתו, וכן סך של 1,262 ₪ עמלת בנק. אינני רואה לקבוע פיצוי בגין איזה מהרכיבים שנזכרו. באשר לשער המפעל, אינני סבורה כי יש לראות בכך נזק שנגרם כתוצאה מרשלנות המובילה בנעילת הנגרר. באשר לעלות מכולה, לפי עדות ווזאן המפעל לא חוייב בפועל בגין המכולה שנגנבה ולא הוצגה כל דרישה בעניין זה, ומכאן שאין מדובר בנזק שהוכח. הטענה לעמלת בנק לא בוססה אף היא בנתון כלשהו.

67. סה"כ הנזק עומד איפוא על סך 644,741 ₪, ובשערוך (הצמדה וריבית) מיום הגשת התביעה ועד היום 779,504 ש"ח. מסכום זה יש להפחית סך 99,400 ₪ ששולם למפעל על-ידי המבטחת שלו, ובשערוך מיום התשלום (2.6.09) להיום סך 118,790 ש"ח. היתרה עומדת על סך 660,714 ₪.

68. לאחר הפחתת אשם תורם של המפעל כפי שצוין לעיל, עומד סכום הפיצוי על סך 330,357 ₪.

69. יצויין כי המפעל תבע הוספת רכיב מע"מ על הפיצוי בגין נזקיו. אינני רואה עילה לפסוק כמבוקש, משמדובר בפסיקת פיצוי נזיקי שאינו חב במע"מ (ראו: ע"א 1694/92 חברת אול שירותים נ' מושיץ ואח', פ"ד מט(2) 397, 417; ע"א 8119/06 יבולי גליל בע"מ נ' מ"י ואח' (פורסם במאגרים) (2013), פסקה 30).

סיכומם של דברים:

70. תביעת המפעל נגד המובילה מתקבלת, באופן שהמובילה תשלם למפעל פיצויים בסך סך 330,357 ₪.

71. תביעת המובילה נגד המפעל ונגד ש.א.ש – נדחות.

72. המובילה תשלם למפעל הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. כן תשלם המובילה לש.א.ש הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

73. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו מועד ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ד, 23 יולי 2014, בהעדר הצדדים.