1. התובעת הינה ילידת 1948 ועתרה בתביעה זו לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה אגב עבודתה כמורה להתעמלות אצל הנתבעת, החל משנת 1970 ועד ליום 31/08/2007.

טענות התובעת

2. התובעת טוענת, כי בשל העובדה שעבודתה היתה כרוכה בחשיפה ממושכת לשמש, התפתחה אצלה מחלת סרטן העור. לדידה, האחריות לפיצויה בגין נזקיה הנטענים, מוטלת על הנתבעת בשל רשלנותה הבלעדית ובשל הפרת חובות חקוקות על ידה.

לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה בכך שלא סיפקה אמצעים או כלים שיש בהם כדי להבטיח את התובעת מפני הסכנה הנ"ל, לרבות אמצעי הגנה מפני קרינת השמש ומקום עבודה מוצל.

עוד נטען, כי הנתבעת לא דאגה לבצע לתובעת בדיקות תקופתיות, הנהיגה שיטת עבודה פסולה, לא דאגה לפיקוח וסביבת עבודה בטוחה ולא הדריכה את התובעת על הסכנות הצפויות בחשיפה ממושכת לקרני השמש, ועל דרכי ההתגוננות והמניעה.

3. התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה נותרה מוגבלת בתפקודה היומיומי הכללי וכן בכושר השתכרותה. לגרסתה, היא נאלצה לפרוש מעבודתה עקב נזקי הגוף הנטענים שנגרמו לה.

מטעם התובעת הוגשה חוות דעת רפואית בתחום הכירורגיה הפלסטית של ד"ר דביר (להלן: "מומחה התובעת"). מומחה התובעת קבע בחוות דעתו מיום 07/11/08, כי כתוצאה מתנאי עבודה וחשיפתה המרובה לשמש, נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 20% (בשל מחלת העור ממנה היא סובלת).

טענות הנתבעת

4. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה בהעדר אחריות מצידה לנזקיה הנטענים של התובעת.

לגרסתה, הסכנה והנזקים הכרוכים בחשיפה לקרני השמש היו ידועים לכל כבר בשנות השבעים (תחילת עבודתה של התובעת). בנוסף, התובעת קיבלה הדרכות והוצאו חוזרים ספציפיים של מנכ"ל משרד החינוך לעניין זה. עוד נטען, כי ייתכן והנזקים הנטענים נגרמו לתובעת כתוצאה מחשיפה לשמש מחוץ לשעות עבודתה, ועל כן לא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לתנאי העבודה של התובעת.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת פרשה מעבודתה עקב רצונה לפרוש לגמלאות ולא עקב נזקי הגוף הנטענים.

בנוסף טוענת הנתבעת, כי התובעת לא לקתה במחלת סרטן העור.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת רפואית של פרופסור מלר (להלן: "מומחה הנתבעת"). מומחה הנתבעת קבע בחוות דעתו מיום 01/06/10, כי לא נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה כלשהי כתוצאה מתנאי עבודתה הנטענים. בגופה של התובעת התגלה במהלך השנים גידול סרטני אחד שהוצא בשלמותו, ואין סימן כלשהו להישנותו או לקיומם של נגעים סרטניים נוספים.

קביעת המל"ל

5. נזקי העור שנגרמו לתובעת כתוצאה מחשיפתה לשמש, הוכרו כפגיעה בעבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (המל"ל), אשר ועדה רפואית מטעמו קבעה (ביום 23/02/09), כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%, החל מיום 05/12/05 (בגין מחלת עור Dermatitis עם הפרעות קלות). בנוסף, תקנה 15 הופעלה בשליש והנכות הועלתה ל- 13.33% נכות לצמיתות.

מומחים רפואיים מטעם בית המשפט

6. פרופסור הר שי מונה בהסכמת הצדדים כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגיה הפלסטית (להלן: "המומחה"). בחוות דעתו מיום 05/09/10 קבע המומחה, כי החשיפה לשמש מהווה את אחד הגורמים לנגעי העור שהופיעו בגופה של התובעת וכי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 9.75% בגין צלקות (בגוף, בשפה ובאף). המומחה המליץ בנוסף על מינוי מומחה בתחום התעסוקתי/אונקולוגי.

ד"ר ציקל שלום מונתה כמומחית מטעם בית המשפט בתחום התעסוקתי (להלן: "המומחית"). בחוות הדעת מיום 29/09/11 קבעה המומחית, כי התובעת לקתה בטרום סרטן העור, נגעי עור שפירים והזדקנות מואצת של העור, כתוצאה מחשיפה רבת שנים לקרינת השמש במסגרת עבודתה. המומחית קבעה כי נכותה הצמיתה של התובעת הינה בשיעור 13.33% (כקביעת המל"ל), כאשר נכות זו הינה לאחר הפעלת תקנה 15 וכוללת בתוכה את הנכות שנקבעה על ידי המומחה בגין הצלקות ואף את הנכות בגין מחלת העור ממנה סובלת התובעת. על פי האמור בחוות הדעת, התובעת אינה יכולה לעבוד עוד בעבודה הכרוכה בחשיפה לשמש.

בנוסף קבעה המומחית, כי כאשר מדובר בעובדים שעבודתם מחייבת חשיפה לשמש, חלה חובה על המעביד להדריך, לידע ולוודא שימוש בציוד הגנה מתאים (חובה זו נגזרת, בין היתר, מתקנות הבטיחות בעבודה הרלוונטיות). אמצעי ההגנה המתאימים: משחות הגנה, לבוש (כובע, שרוולים ארוכים ומשקפי שמש), בדיקות תקופתיות, פיקוח ועבודה בשעות הנחשבות לפחות מסוכנות (עד 10:00 ולאחר 16:00).

עוד נקבע בחוות הדעת, כי חרף המודעות בקרב הציבור לנזקי קרינת השמש, מחקרים מראים כי ללא התערבות נמרצת של המעביד (בין היתר באמצעות פיקוח והדרכה), לא יושג שימוש מספק באמצעי ההגנה הנזכרים על ידי העובדים (קביעה זו נעשתה בין היתר בהתייחסות לשאלה שהועלתה על ידי המומחה בחוות הדעת, לפיה, לא ברור לו מדוע חרף המודעות הקיימת לסכנות הכרוכות בחשיפה לשמש, לא נקטה התובעת באמצעי ההגנה הנדרשים).

דיון והכרעה

7. לאחר ששמעתי את העדים מטעם התובעת והמומחית והתרשמתי מהופעתם בפניי (לא זומנו עדים מטעם הנתבעת) ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ועיינתי במסמכים שהונחו בפניי על ידם, מצאתי לקבוע את הממצאים והקביעות שלהלן ולהעריך על פיהם את נזקי התובעת – הכל כפי שיפורט בהרחבה להלן.

תחילה יש לדון במחלוקת בשאלת האחריות ולבדוק האם מוטלת על הנתבעת החובה לפצות את התובעת על נזקיה, ככל שהוכחו.

נטל הראיה

8. בכל הנוגע לשאלת נטל הראיה בתיק זה, מצאתי כי יש לדחות את טענת התובעת בכתב התביעה, לפיה, ביחסים בין התובעת לנתבעת חל הכלל של ה"דבר מדבר בעדו", על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - פקודת הנזיקין). טענה זו נטענה בעלמא וללא ביסוס בכתב התביעה ואף נזנחה בסיכומי התובעת.

בכל מקרה ובקצרה יצוין, כי על מנת שיחול כלל זה צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים, אותם נדרשת התובעת להוכיח.

"תנאי ראשון הוא, כי הנסיבות הממשיות של התאונה אינן ידועות לתובע. השני דורש, כי הנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. והאחרון קובע שיש צורך כי ההנחה שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהי תהא מסתברת יותר מההנחה שהתאונה נגרמה ללא כל התרשלות של הנתבע" (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב(1), 153).

בענייננו, ניתן לקבוע כי לא מתקיימים התנאים הראשון והשני להפעלת הכלל, שכן על פי טענת התובעת עצמה, נזקי הגוף שנגרמו לה הינם כתוצאה מחשיפה מוגברת לשמש במהלך עבודתה אצל הנתבעת, ועל כן המסקנה היא כי הנסיבות הממשיות שגרמו לנזקי הגוף הנטענים ידועות לתובעת וכי אין מדובר בנזק שנגרם כתוצאה מ"רכוש" שבשליטתה הבלעדית של הנתבעת.

רשלנות

9. מן המפורסמות, כי על מנת שתקום עילה ברשלנות ביחסים בין התובעת לנתבעת, יש צורך בקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ובנוסף לקבוע כי חובה זו הופרה על ידי הנתבעת.

חובת זהירות מושגית

10. במסגרת יחסי עובד מעביד, מוטלת על האחרון חובת זהירות מושגית המחייבת אותו לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה.

חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו, הוכרה בפסיקה באופן גורף, ובמסגרתה נקבע, בין היתר, כי על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. על המעביד לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה, להגן עליהם מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען (ראה – ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, וערעור שכנגד, מאגרים משפטיים). בנוסף, על המעביד מוטלת החובה להזהיר את עובדיו ולהנחות אותם הנחיות מתאימות בנוגע לסיכונים הקיימים במקום העבודה.

עם זאת ראוי לציין, כי אחריותו של המעביד אינה אחריות מוחלטת לכל נזק אפשרי שנגרם לעובד במהלך העבודה ומקום שלא הוכחה כל רשלנות מצד המעביד, או שהעובד היה המתרשל היחיד, אין לחייב את המעביד באחריות.

חובת זהירות קונקרטית

11. על מנת לבסס חובת זהירות קונקרטית בענייננו, יש לבדוק אם בנסיבות המקרה מעביד סביר, היה יכול וצריך לצפות את התגבשות הנזק (ראה עניין סופריור כבלים בע"מ הנ"ל וכן ע"א 4114/90 אברהם בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1), 415).

יש לקבוע, כי היה על הנתבעת לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם בפועל ולפעול למניעתו. כאשר מדובר בעובדים כגון התובעת שעבודתם מחייבת חשיפה לשמש, חלה חובה על המעביד להדריך, לידע ולוודא שימוש בציוד הגנה מתאים. בנוסף, על המעביד לבצע בדיקות תקופתיות, פיקוח (התערבות יזומה ונמרצת) וקביעת העבודה בשעות הנחשבות לפחות מסוכנות. במידה ולא ניתן לקיים העבודה בשעות הנזכרות, על המעביד לדאוג ככל הניתן לסביבת עבודה מקורה (אולם) או מוצלת. מסקנה זו אף נתמכת בחובה המוטלת על הנתבעת מכוח תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז - 1997.

12. הנתבעת טענה בסיכומיה, בהתבסס על האמור בחוות דעת חלק מהמומחים הרפואיים, כי נוכח המודעות בקרב כלל הציבור בדבר הנזקים הכרוכים בחשיפה לשמש, ועדותה של התובעת עצמה לפיה במרבית שנות עבודתה לא השתמשה כלל באמצעי הגנה, אין מקום להטיל עליה אחריות כלשהי לנזקי הגוף הנטענים של התובעת והאחריות כולה מוטלת לפתחה של התובעת. טענה זו מבוססת גם על חמישה חוזרי מנכ"ל אשר צורפו על ידי הנתבעת בישיבת 06/02/13 (נ/2 – נ/7) ובהן הוראות התנהגות בעת קיום שיעור חינוך גופני במהלך תקופת הקיץ.

טענות אלה דינן להידחות.

13. אני מקבל טענתה של התובעת, בכתבי הטענות ובעדותה בפניי, לפיה במשך רוב שנות עבודתה לא היתה מודעת בצורה מספקת לנזקים הכרוכים בחשיפה ממושכת לשמש במסגרת עבודתה ועל כן לא נקטה באמצעי התגוננות מתאימים.

טענה זו נתמכת בקביעת המומחית בחוות הדעת, לפיה, "גם אם חשיפתה לשמש בשנים האחרונות הייתה חשיפה מודעת, קדמו לה שנים רבות של חשיפה לא מודעת" (עמוד 8 לחוות הדעת).

תימוכין נוספים ניתן למצוא בהודעת התובעת למל"ל משנת 2007 (נ/8), ובתצהירה ועדותה של אורית גולקו (גם היא מורה להתעמלות בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו), לפיהם, שנים רבות לאחר תחילת עבודתן עדיין לא הייתה מודעות לנזקי השמש.

אני מקבל גם את גרסתה של התובעת אשר לא נסתרה, לפיה מרבית שעות עבודתה בוצעו בשטח הפתוח ולא באולם בית הספר אשר נבנה כ 10 שנים לאחר תחילת עבודתה, אם בגלל חוסר זמינות של אולם הספורט ואם עקב תכנית הלימודים אשר חייבה שימוש בשטח הפתוח (ראה בעניין זה אף תצהיריהן ועדותן של צביה אריאלי, סימה גושן ואורית גולקו, אשר עבדו בתקופה הרלוונטית כמורות עם התובעת).

14. אשר לטענות הנתבעת בעניין חוזרי מנכ"ל משרד החינוך: הוגשו על ידי הנתבעת 5 חוזרי מנכ"ל שעניינם דרכי התנהגות ואמצעי ההגנה הנדרשים, בעת קיום שיעורי חינוך גופני בתקופת הקיץ. חוזר המנכ"ל הראשון שהוצג הינו משנת 1991. משמע, למעלה מ 20 שנה לאחר תחילת עבודתה של התובעת. חוזר מנכ"ל נוסף הינו משנת 1995, ואילו שלושת חוזרי המנכ"ל הנוספים הינם משנת 2002 ואילך. קרי, לקראת סוף תקופת עבודתה של התובעת.

15. אני מקבל את קביעות המומחית אשר לא נסתרו, לפיהן, כאשר מדובר בעובדים שעבודתם מחייבת חשיפה לשמש, חלה חובה על המעביד להדריך, לידע, לוודא ולפקח על שימוש בציוד הגנה מתאים כגון משחות הגנה ולבוש מתאים, וכן לבצע לעובדים בדיקות תקופתיות ולוודא כי העבודה מתבצעת בשעות הנחשבות לפחות מסוכנות (עד 10:00 ולאחר 16:00). אני מקבל גם את קביעתה הנוספת של המומחית, כי בהעדר התערבות נמרצת של המעביד (בין היתר באמצעות פיקוח והדרכה) וחרף המודעות בקרב הציבור לנזקי קרינת השמש, לא יושג שימוש מספק באמצעי ההגנה הנזכרים על ידי העובדים.

חובות המעביד המפורטות לעיל מעוגנות גם בתקנות הבטיחות הנזכרות.

חובת הדרכת העובד מפני הסיכונים אליהם הוא חשוף במסגרת עבודתו, מעוגנת גם בחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד - 1954 ובתקנות שהותקנו מכוחו. אומנם הנתבעת טוענת כי התובעת, כמו כלל הציבור, הכירה היטב את הסכנות הגלומות בחשיפה לשמש (טענה אשר כאמור נדחתה), אולם גם העלאת טענה זו אין בה כדי לפטור את הנתבעת מחובת ההדרכה והפיקוח על שיטות העבודה הרובצת על כתפיה. בנוסף, תקנה 3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999 קובעת, כי הדרכה בנושא הסיכונים והגנה מפניהם תינתן לכל עובד, על ידי בעל מקצוע מתאים לכל הפחות פעם בשנה.

מהראיות שצורפו והעדויות שנשמעו עולה, כי הנתבעת לא ביצעה חובה כלשהי מהחובות המוטלות עליה כמעבידת התובעת והנזכרות לעיל.

בעניין זה יצוין, כי הוצאת חוזר מנכ"ל ראשון כעשרים שנה לאחר תחילת עבודתה של התובעת (מתוך 5 בסך הכל, כאשר 3 האחרונים הוצאו סמוך לפני סיום עבודתה של התובעת), אינה עומדת אף בחובת ההדרכה כאמור לעיל.

16. קביעותיי ומסקנותיי אשר פורטו לעיל, מקבלות משנה תוקף נוכח האמור בדו"ח מבקר המדינה האחרון (מבקר המדינה, דו"ח שנתי 64ג, התשע"ד - 2014, מעמוד 513 ואילך; להלן: "דו"ח מבקר המדינה"). החלק הרלוונטי בדו"ח מבקר המדינה דן אמנם ב"סרטן העור - מניעה, איתור וטיפול", אך האמור בו נכון לכל סוגי נזקי הגוף הנגרמים כתוצאה מחשיפה בלתי מבוקרת לשמש.

המסקנות העיקריות הנזכרות בדו"ח מבקר המדינה הן, כי חרף העובדה שמדובר בנזקי גוף שניתן בקלות יחסית למנוע את הופעתם, המדינה לא עושה מספיק בתחום החינוך, הפיקוח והמניעה של נזקי גוף שמקורם בחשיפה לשמש.

להלן הקביעות והמסקנות הרלוונטיות לעניינו:

אין הצללה מספקת בשטחים הפתוחים בבתי הספר ואין פיקוח מספק של המדינה בענין זה;

קיימות הנחיות משרד החינוך להגנה מפני השמש בשיעורי החינוך הגופני (לבישת חולצות טי וכובע רחב שוליים, מריחת איברי גוף חשופים במשחות הגנה, קיום השיעורים באולם או במקום מוצל החל מהשעה 11:00 ועוד), אשר אינן מיושמות בפועל, והענין אינו מפוקח כלל;

היעדר פיקוח, הדרכה ומעקב בעניין עובדים שעבודתם מחייבת חשיפה לשמש. בעניין זה יצוין, כי בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה, לפיה מסקנת המומחית בחוות דעתה כי בהעדר התערבות נמרצת של המעביד לא יושג שימוש מספק באמצעי ההגנה הנזכרים על ידי העובדים, אינה מבוססת כראוי ועל כן אין לקבלה (טענות כנגד אמינות המחקרים אותם אזכרה המומחית בחוות הדעת שעל סמך הקביעות בהם בוססה מסקנתה), הרי שגם בדו"ח מבקר המדינה מופיעה מסקנה דומה, המבוססת אף היא על מחקר שנערך על ידי עורכת המחקר המצוין על ידי המומחית בחוות דעתה (דו"ח מבקר המדינה בעמוד 546).

17. ממכלול הדברים יש לקבוע, כי התובעת הרימה את נטל הראיה הרובץ לפתחה והוכיחה כי נזקי הגוף שנגרמו לה אירעו כתוצאה מהתרשלות הנתבעת אשר הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה בתור מעבידתה של התובעת.

פועל יוצא של קביעה זו - הנתבעת אחראית לפיצוי התובעת בגין נזקיה.

אשם תורם

18. במישור יחסי עובד מעביד מוטלת כאמור על המעביד חובה כללית וגורפת לנקוט באמצעים הסבירים הדרושים על מנת שעובדיו לא יפגעו. על כן נוהגים בתי המשפט במשורה בכל הנוגע להטלת רשלנות תורמת על עובדים. מה עוד, שעל פי הפסיקה, אשם תורם יוטל על עובד רק במקרים בהם אשמו ברור ובולט לעין (ראה ענין אברהם בן שושן וסופריור כבלים הנ"ל).

לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות, השיקולים ונסיבות המקרה, מצאתי שגם התובעת אחראית באשמה לנזקיה, אם כי בשיעור נמוך. כפי שנקבע לעיל, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת. עם זאת, מהנתונים בפניי עולה שהתובעת המשיכה לא לנקוט ולהשתמש באמצעי הגנה, גם לאחר שבשנים האחרונות לעבודתה היתה מודעת לנזקים הכרוכים בחשיפה ממושכת לשמש (ראה עדות התובעת עצמה בענין זה ובעמוד 8 לחוות דעת המומחית) .

מאידך, כשבאים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע וכתוצאה מכך להפחית מהפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע, יש להביא בחשבון שהעובד יכול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם לא תמיד יש לראות בכך כרשלנות תורמת.

אשר על כן, באיזון המתחייב מן הנסיבות נשוא תיק זה והפסיקה, שוכנעתי כי יש מקום לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 15%.

הנזק

הנכות הרפואית

19. המומחה קבע, כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 9.75% בגין צלקות.

המומחית קבעה, כי נכותה הצמיתה של התובעת הינה בשיעור 13.33% (כקביעת המל"ל), כאשר נכות זו הינה לאחר הפעלת תקנה 15 וכוללת בתוכה את הנכות שנקבעה על ידי המומחה בגין הצלקות ואף את הנכות בגין מחלת העור ממנה סובלת התובעת.

ב"כ הצדדים לא חלקו בסיכומיהם על קביעות המומחים באשר לשיעור הנכות הרפואית שנותרה לתובעת. המומחים אף לא זומנו לעדות בענין זה על ידי מי מהצדדים.

כאן המקום לציין, כי אינני מקבל את טענת התובעת בסיכומיה, לפיה היא סובלת היום ממחלת סרטן העור. טענה זו נטענה בעלמא וללא ביסוס ראייתי כלשהו. לא נקבע על ידי אף אחד מהמומחים הרפואיים בחוות הדעת (כולל המומחה מטעם התובעת) או על ידי הועדות הרפואיות במל"ל, כי התובעת לקתה במחלת סרטן העור (כל שצוין הוא כי בגופה של התובעת נמצא והוסר בשלמותו נגע סרטני אחד וכי כתוצאה מהחשיפה לשמש התובעת סובלת ממחלת עור וצלקות).

אשר על כן, אני קובע כי נכותה הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובעת הינה בשיעור 10% (לאחר הפחתת הנכות שנקבעה על די המומחית בגין הפעלת תקנה 15).

הנכות התפקודית וכושר השתכרותה של התובעת

20. הצדדים חלוקים בנוגע לשיעור נכותה התפקודית של התובעת (התובעת טוענת כי איבדה לחלוטין את כושר השתכרותה והנתבעת טוענת כי לא נותרה לתובעת כל מגבלה תפקודית).

לתובעת נקבעה נכות רפואית צמיתה של 10%. על פי ההלכות הפסוקות, לבית המשפט הסמכות לקבוע את שיעור הנכות התפקודית.

אני סבור, כי בענייננו יש מקום לערוך הבחנה בין נכותה התפקודית של התובעת לבין הפסד כושר ההשתכרות שנגרם לה.

נכות תפקודית משמעה מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על התפקוד הכללי, והיא באה להצביע על מידת ההגבלה שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובעת, בכל תחומי החיים ולאו דווקא רק לעניין הפסד כושר ההשתכרות.

הנכות הרפואית של התובעת אינה גבוהה יחסית וכוללת בתוכה נכויות בגין צלקות ומחלה עורית. התובעת אמנם מוגבלת בחשיפה לשמש, אך חוץ מהשפעת מוגבלות זו בעיקר על יכולת ההשתכרות של התובעת (ראה להלן), לא נותרו לתובעת מגבלות משמעותיות נוספות.

בשקלול נתוני תיק זה (בין היתר בשים לב לקביעות המומחים בחוות הדעת, מהות הפגיעה וגילה של התובעת), אני קובע כי נכותה התפקודית היא בהתאם לנכות הרפואית שנקבעה לה, היינו - 10% נכות.

21. אשר לכושר ההשתכרות; בקביעת הפסד כושר ההשתכרות משמשת הנכות התפקודית רק נתון אחד מתוך כלל הראיות והנתונים המובאים בפני בית המשפט. קביעת מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת הינה קביעה סובייקטיבית, התלויה, בנוסף לנתון בדבר הנכות התפקודית שנותרה לתובעת עקב התאונה, בנסיבותיה המיוחדות של התובעת, ובין היתר – גילה, הכשרתה, מקצועה, שיעור השתכרותה במומה וניסיונה (ראה לעניין זה - ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3), 792, 800-801 (1995); ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' חנניה גוזלן, מאגרים משפטיים (2010)).

אני מקבל את קביעת המומחית בחוות הדעת ובעדותה בפניי, לפיה, התובעת מוגבלת כיום ביכולת עבודתה, כי איננה יכולה עוד לעבוד בעבודות המחייבות חשיפה לשמש וכי הינה מסוגלת רק לעבודה בתוך מבנים (או בשטחים פתוחים מוצלים או מקורים). קביעה זו אף נתמכת במסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי התובעת.

אני מקבל אף את טענת התובעת, לפיה, סיום עבודתה כמורה להתעמלות נעשה אך ורק עקב נזקי הגוף שנגרמו לה עקב חשיפתה הממושכת לקרינת השמש בעבודתה.

בעניין זה הנתבעת טענה ואף הציגה מסמכים לפיהם כביכול התובעת פרשה עקב הרגשת שחיקה ומיצוי בעבודה (ועל כן לטענתה אין קשר בין פרישתה המוקדמת של התובעת לנזקי הגוף הנטענים).

התובעת טענה מנגד כי כאשר רצתה לפרוש מעבודתה בהתאם להנחיות הרפואיות שקיבלה, הכריחו אותה במקום העבודה להציג מצג שווא ולנסח את בקשת הפרישה כך שסיבת הפסקת העבודה תהיה הרגשת שחיקה ומיצוי במקום העבודה, וזאת כתנאי להכנסתה לרשימת המורים הפורשים (וקבלת מלוא הזכויות לאחר הפרישה).

טענה זו של התובעת נתמכת אף בתצהיריהן ועדותן של נילי פבר וצביה אריאלי (מורות לשעבר בבית הספר בו עבדה התובעת).

טענתה של התובעת כי פרשה עקב סיבות רפואיות (מחלת העור שנגרמה לה כתוצאה מהחשיפה לשמש) נתמכת אף במסמכים הרפואיים שצורפו לתיק ובהודעת התובעת למל"ל (נ/8). תמיכה נוספת לקביעה זו, היא סמיכות הזמנים בין מועד פרישתה של התובעת מעבודתה להמלצות הרופאים המטפלים בעניין אי יכולתה של התובעת לעבוד עוד בעבודות המחייבות חשיפה לשמש. משכך, מצאתי לקבוע, כאמור, כי נזקי הגוף שנגרמו לתובעת, הם אלה שהביאו לסיום עבודתה.

אשר על כן, בשים לב לקביעות המומחית בחוות הדעת ובעדותה בפניי, מהות הנזקים וההגבלות הנובעות מהם, גילה של התובעת, מהות עבודתה לפני פרישתה המוקדמת, ומצד אחר נתוני השתכרותה החסרים של התובעת מאז פרישתה המוקדמת ועד היום (ראה להלן), אני מעריך את הפסד כושר השתכרותה של התובעת בשיעור של 20%.

נוכח האמור לעיל, יש לגשת להערכת נזקיה של התובעת תוך בחינת הראיות שנפרשו בפניי וטענות הצדדים.

כאב וסבל

22. בשים לב למהות הפגיעה, שיעור נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת כפי שקבעתי לעיל, נכותה התפקודית, נסיבות פרישתה המוקדמת, הטיפולים הרפואיים להם נזקקה, תקופות אי כושר רלוונטיות וגילה של התובעת, אני מעמיד את הפיצוי לתובעת בראש נזק זה על סך של 35,000 ₪ נכון להיום.

הפסד שכר

23. שכרה החודשי הממוצע של התובעת לפני פרישתה הינו בשיעור של 9,754 ₪, על פי תלושי השכר לשנת 2007 (קצובת ההבראה, תוספת הביגוד ומענק היובל חולקו ל 12 חודשים). שכר זה הינו דומה לשכר הרבע שנתי על פי קביעת המל"ל.

שכר זה משוערך להיום (בתוספת הצמדה), הינו בשיעור של 11,648 ₪.

לאחר פרישתה מעבודתה מקבלת התובעת פנסיה בשיעור חודשי ממוצע של 5,119 ₪, על פי תלושי השכר לשנת 2008.

התובעת בת 66 כיום ועתרה לפיצוי בראש הנזק של הפסדי השתכרות עד לגיל 65 (על האמור בסיכומיה ובתצהיר מטעמה). משמע, הפיצוי ייערך לתקופת העבר בלבד.

התובעת טוענת כי יש לפצותה בגין תקופה זו, לפי ההפרש בין שיעור השתכרותה לפני הפרישה לבין שיעור הפנסיה החודשית אותה היא מקבלת. טענה זו דינה להידחות.

ראשית, על פי חוות דעת ועדות המומחית, התובעת כשירה לעבודה במקומות שאינם מחייבים חשיפה לשמש ועל כן לא איבדה לחלוטין את כושר השתכרותה כנטען על ידה.

בנוסף, הוכח על ידי הנתבעת, כי לאחר פרישתה לפנסיה המשיכה התובעת לעבוד כמורה מחליפה (ממלאת מקום) בבית ספר "טשרניחובסקי" בחיפה, בשנים 2008 ו 2009 (ראה תצהיר תשובות התובעת לשאלון נ/15 ופירוט ימי ושעות עבודתה בתקופה זו נ/14).

לעובדה זו שתי השלכות; הראשונה היא תמיכה לקביעה כי התובעת מסוגלת לעבודה אחרת, גם אם בהיקף מופחת. השלכה נוספת היא כי יש לדחות את טענת התובעת בדבר שיעור ההפסד החודשי שנגרם לה, כיוון שיש להפחית משיעור הפיצוי את השכר שאותו קיבלה התובעת מעבודתה כמורה מחליפה. נתונים לעניין שכר זה לא הובאו על ידה (כמו גם נתונים בדבר עבודות נוספות בשכר, אם היו, לאחר פרישתה, ונתונים בדבר דמי האבטלה שקיבלה לאחר פרישתה).

24. בשים לב לקביעות והמסקנות לעיל, חישוב הפסד השכר לעבר ייערך על בסיס גלובלי, על פי נתוני השכר של התובעת לפני פרישתה ונכותה התפקודית כפי שנקבעה על ידי (ראה לדוגמה לעניין זה - ע"א 151/84 שאדיה חורי נ' בית החולים "המשפחה הקדושה", פ"ד מב(1) 779; ע"א 3526/99 + 3544/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שמעון דנינו, מאגרים משפטיים).

בגין התקופה מ 01/09/07 ולמשך 6 שנים (עד הגיעה של התובעת לגיל 65) - לפי 20% נכות תפקודית ושכר בשיעור 11,648 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, עומד הפסד השכר של התובעת על סך של 177,000 ₪ (מעוגל), נכון להיום.

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים

25. בכל הנוגע להפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים, התובעת לא הצליחה להוכיח את ההפסדים הנטענים. טענות התובעת בענין זה הובאו בקצרה, בעלמא וללא ביסוס ראייתי מינימאלי.

על פי תלושי השכר לתקופה שלאחר יציאת התובעת לגמלאות, התובעת מקבלת פנסיה מלאה בהתאם לאחוז המשרה בה עבדה טרם הפרישה (לתובעת ותק של 37 שנים במקום העבודה בטרם פרישתה).

משכך, לא מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה.

הוצאות ונסיעות (לעבר ולעתיד)

26. התאונה הוכרה כפגיעה בעבודה והתובעת זכאית להחזר רוב הוצאותיו מהמל"ל ומקופת החולים. התובעת אף לא הציגה קבלות להוכחת סכום ההוצאות הנטען.

עם זאת, בשים לב לנכותה הרפואית והתפקודית של התובעת והטיפולים להם נדרשה, מצאתי לפסוק לתובעת בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪, נכון להיום.

עזרת צד ג' (לעבר ולעתיד)

27. התובעת לא הצליחה להוכיח פריטי ראש נזק זה כנדרש בהליך אזרחי. יחד עם זאת, בשים לב למהות נזקי הגוף מהם סובלת התובעת, נכותה הרפואית והתפקודית של התובעת, אני פוסק לתובעת בראש נזק זה פיצוי על דרך האומדנה, בסך של 10,000 ₪, נכון להיום.

28. בהתאם לאמור, סך כל הפיצוי המגיע לתובעת כאמור לעיל לפני הפחתת אשם תורם ולפני ניכוי תגמולי המל"ל, עומד על סך 232,000 ₪.

הפחתת אשם תורם

29. מסך הפיצוי המגיע לתובעת יש להפחית 15% בגין אשם תורם. על כן, לאחר הפחתת אשם תורם מגיע לתובעת פיצוי בסך 197,000 ₪ (מעוגל).

ניכויים

30. מסכום הפיצוי המגיע לתובעת יש לנכות מענקים חד פעמיים שקיבלה התובעת מהמל"ל. סך של 27,195 ₪ ביום 01/05/08, וסך של 9,450 ₪ ביום 03/03/09 (ראה פירוט תשלומי המל"ל אשר צורף לסיכומי הנתבעת).

סך כל הניכויים - 47,000 ₪ (מעוגל), נכון להיום.

31. מן המקובץ עולה, כי לאחר הפחתת אשם תורם וניכוי תגמולי המל"ל, סך כל הפיצוי המגיע לתובעת הינו 150,000 ₪.

סוף דבר

32. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 150,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ בגינו, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ (כולל שכ"ט המומחה הרפואי והוצאות העדים מטעם התובעת), אגרת משפט משוערכת (אם שולמה) ויתרת אגרה.

הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי והצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים כמקובל.

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ד, 20 יולי 2014, בהעדר הצדדים.