נוכחים:

מטעם התובעת- בעצמה וע"י עו"ד חוסאם זועבי

מטעם הנתבעים – עו"ד קאסם סעיד אחמד

מטעם צד ג' – עו"ד ג'ובראן

מתורגמנית בית המשפט – ג'ורג'ט דניאל

פרוטוקול

ב"כ הנתבעים: אתמול בערב הגשתי בקשה לתיקון תצהיר, תיקון טעות טכנית אשר נפלה בתצהיר אשר הוגש מטעם הנתבעת על ידי מזכיר המועצה, מר חסן מחמוד. בטעות צורף לתצהיר פוליסת ביטוח לא רלוונטית. ביקשתי לתקן את התצהיר וצירפתי את הפוליסה הרלוונטית לזמן האירוע.

חברי קיבל את הבקשה ואין לו התנגדות. גם צד ג' אינו מתנגד.

החלטה

מתירה תיקון, כמבוקש.

<#3#>

ניתנה והודעה היום י"ח כסלו תשע"ד, 21/11/2013 במעמד הנוכחים.

ב"כ הצדדים: מוסכם שלא תוכשר כל עדות שמיעה, עדות סברה, שינוי חזית, הרחבת יריעה, עדות בעל פה נגד מסמך בכתב וכל עדות בלתי קבילה אחרת.

התובעת מוזהרת כחוק על חובתה לומר את האמת ולאחר שהבינה את האזהרה עונה לשאלות בחקירה ראשית: (העדות מתורגמת באמצעות מתורגמנית בית המשפט).

כל האמור בתצהירי הינו אמת. אני מאשרת את תוכנו ואת חתימתי על התצהיר.

התצהיר הוגש וסומן ת/1.

חקירה נגדית לב"כ הנתבעת:

ש: אני רואה ויודע שאת סובלת.

ת: זה יותר מתשע שנים.

ש: אני מציג בפנייך את התמונה אשר צירפת לתצהירך.

ת: מעיינת בה.

ש: מסומנת נספח א'. טענת שזה המקום בו נפלת.

ת: נכון.

ש: יש לך את התמונה.

ת: בא כוחי מראה לי צילום שלה. מצביעה על המקום.

ש: זה המקום שבו נפלת.

ת: כן, ברגע שהלכתי בדרך.

ש: איפה בדיוק נפלת. סמני לי על גבי התמונה.

ת: ברגע שהלכתי.

ש: באיזה צד הלכת.

ת: ברגע שהלכתי בצד הבית, שמעתי קול מסוים, קול של רכב, פניתי הצדה, הרגל התכופפה, נפלתי ולא יכולתי לזוז יותר.

ש: אני הרי מהיישוב מג'דל שאמס ומכיר את היישוב טוב. רחוב, רחוב, בית, בית. איפה זה נמצא הבור הזה?

ת: אם אתה יודע, הרי אמרת עכשיו שאתה יודע בית, בית. אז אתה יודע איפה הבית של מוניר אברהים הישן. ברגע שירדתי משם, אני לא היתה לי מודעות להגיש תביעה. אחרי 4 חודשים באו אנשים לבקר אותי, אני רוצה שאתה תבין, לאחר 4 חודשים הגשתי את הניירת שלי ועדיין הבור הזה עדיין לא היה מתוקן.

ש: אבקשך להשיב רק על השאלה. בתמונה, של מי הבית.

ת: זו הדרך של הבית של מוניר אברהים. אתה בן היישוב, מה קרה שאתה שואל אותי?

ש: את הבית הזה, זו כניסה לבית. זו עגלה של טרקטור. זו הכניסה של הבית שלכם. מה זה קשור למקום הזה?

ת: לא, זה הבית של מוניר.

ש: איפה ביתו של מוניר.

ת: על הדרך.

ש: ליד הבית של מי?

ת: ליד הבית של מאג'ד אברהים.

ש: איפה הרחבה הזו? זו הרחבה של הבית של מוניר אברהים?

ת: לא, מהבית של מוניר אברהים, יוצאים מביתו לדרך.

ש: הרחבה הזו למי שייכת?

ת: היא שייכת לכביש הראשי.

ש: זה הבית של מי?

ת: מאג'ד. יש דרך ראשית שכל אחד יכול לעצור שם.

ש: תארי לי מה קרה כאשר את אומרת ששמעת רעש של מכונית.

ת: כששמעתי את רעש המכונית, הלכתי הצדה, פניתי הצדה ושם התכופפה לי הרגל. זזתי הצדה ושם החלקתי.

ש: בתצהירך טענת כי כשהלכת ברחוב, תוך כדי ניסיון להתרחק מרכב, זאת אומרת שראית רכב. עכשיו, את אומרת ששמעת.

ת: לא, שמעתי רעש מכונית, רק שמעתי רעש של הרכב.

ש: הרכב בא ממול או מהצד האחורי.

ת: לא, מהצד האחורי, שמעתי את רעש הרכב.

ש: כאשר נתקלה רגלך במהמורה ונפלת, מי הראשון שהגיע אלייך?

ת: התקשרתי לבני, אחמד.

ש: מי עוד הגיע.

ת: הגיע אחמד, ניסה להרים אותי, הרגשתי סחרחורת, אמרתי לו להשאיר אותי על הרצפה.

ש: כמה זמן לקח לאחמד להגיע.

ת: מרוב הכאב שלי, מאיפה אני זוכרת אם זה דקה, חמש או עשר דקות.

ש: לאן לקחך אחמד.

ת: כאשר אמרתי לו להשאיר אותי, הוא הלך, הביא את המכונית וקרא לרופא בשם ווסף, שהבית שלו מולנו.

ש: ד"ר ווסף הגיע למקום האירוע.

ת: כן, הבן שלי קרא לו ושניהם הרימו אותי למכונית.

ש: לאן לקחו אותך.

ת: הרופא ווסף נתן לנו מכתב והבן שלי לקח אותי לצפת.

ש: נתן לכם מכתב במקום.

ת: לא, הבן שלי חזר לבית שלו, עד שהוציא מסמך מתוך הילקוט שלו ונתן לי מכתב הפניה לבית החולים.

ש: לא מהמרפאה.

ת: מהבית. הבית שלו קרוב, הוא חזר הביתה והוציא לי את ההפניה.

ש: את אומרת שד"ר ווסף מפנה אותך לבית החולים זיו בצפת.

ת: כן.

ש: איך נסעת לשם.

ת: במכונית של בני.

ש: ביחד איתו.

ת: כן.

ש: רק שניכם.

ת: כן.

ש: כשנפלת איבדת הכרה.

ת: לא, כשהוא הגיע ורצה להרים אותי, הרגשתי סחרחורת וביקשתי ממנו להשאיר אותי על הרצפה.

ש: האם בדרך לבית החולים איבדת הכרה.

ת: לא.

ש: בבית החולים איבדת הכרה.

ת: לא.

ש: באותה תקופה כשנפלת בבור, עברת תאונה אחרת, היתה לך תאונה אחרת.

ת: לא. תודה לאל. לפני התאונה לא היה לי שום דבר אבל אחרי התאונה כבר יש לי הרבה בעיות ברגל.

ש: התאשפזת כתוצאה מהתאונה שאירעה לך בתאריך 19.4.02.

ת: כן.

ש: כשהגעת למחלקה האורטופדית בבית החולים, נשאלת מה קרה. ממה נפגעת?

ת: אני לא יודעת עברית.

ש: בנך יודע עברית.

ת: כן, בני יודע עברית אבל אני לא יודעת.

ש: נכון שאמרת להם שנפלת בבית.

ת: לא. אף אחד לא שאל אותי.

ש: מפנה אותך לנספח ב' לתצהירך, בסיכום האשפוז שם. נכתב כי לדברייך נפלת בבית ונחבלת ברגל.

ת: לא. בעקרון הם לא שאלו אותי. הם לא שאלו אותי איפה נפלתי.

ש: מפנה אותך לנספח ג' 1. מכתבו של ד"ר ווסף. ממתי את מכירה אותו?

ת: אנו שנים פונים אליו למרפאה. קודם כל היינו בקופ"ח אח"כ עברנו אליו.

ש: נכון שהוא שכנך.

ת: כן אבל כשעברתי למרפאה שלו עדיין לא היה השכן שלי.

ש: נכון שהוא שכן שלך.

ת: כן.

ש: ביתו סמוך לביתך.

ת: כן.

ש: מה המרחק.

ת: אתה רק עובר את הכביש.

ש: מי ביקש ממנו לכתוב את המכתב מיום 29.1.03. נספח ג/1.

ת: אני לא אמרתי לו. הוא אמר שאני צריכה בית חולים זה אומר שאני חייבת הפניה על מנת להיכנס לבית החולים.

ש: אבל את המכתב שנתן לך ד"ר ווסף זה לאחר שנה מהאירוע.

ת: לא, נתן לנו באותו רגע הפניה לבית החולים.

ש: אז ביום 29.1.03, ד"ר ווסף כתב מכתב המכותב לכל המעוניין, והוא כתב שאת בתאריך 19.4.02 נפלת ברחוב ולא בביתך כפי שנכתב במכתב מבית חולים צפת. מי ביקש מד"ר ווסף לכתוב את המכתב הזה?

ת: אני ביקשתי ממנו, אמרתי לו קילקלו לי את כל הניירת בצפת. אני רוצה להבהיר לכם מה קרה איתי.

ש: מי עוזר לך בבית.

ת: הכלות שלי.

ש: יש לך עוזרת בבית.

ת: לא. אני לא ביקשתי מפני שיש לי כלות והן עוזרות לי.

ש: יש לך עוזרת מטעם המל"ל.

ת: לא.

ש: את משלמת לעוזרת.

ת: לא. כשבאות הכלות שלי והן עוזרות לי ועובדות אז אני מעבירה להן סכום מסוים.

ש: את טוענת בתצהיר כי את עוזרת לבעלך בקטיף התפוחים.

ת: נכון.

ש: כמה דונם תפוחים ודובדבנים יש בחזקתכם.

ת: אני לא יודעת, לא ספרתי אותם במדויק, אבל יש לנו כרמים של תפוחים אולי 6, 8, 10 דונם.

ש: בעבר, לאחר קרות התאונה, נכון שהגשת תביעה דרך עו"ד מיכאל עראף.

ת: נכון.

ש: נגד המועצה.

ת: נכון.

ש: למה ביטלת את התביעה.

ת: מפני שהתביעה הזו נשארה אצלו, התיק נשאר אצלו שלוש שנים ולא עבד על זה.

ש: למה חיכית עד 7 שנים עד שתגישי עוד פעם תביעה.

ת: כשלקחתי את התיק ממיכאל עראף שמתי אותה בבית ואמרו לי, "חראם", חבל, המצב שלי לא בריא, אני לא יכולה ללכת לעבודה, למקום אלא רק במכונית אז שאתבע. אני נודדת רק במכונית ולא יכולה ללכת לעבודה אז אמרו לי שחבל ושאתבע.

חקירה נגדית לעו"ד ג'ובראן:

ש: תסכימי איתי כי מדובר בכביש הנמצא בשכונה בה את גרה.

ת: כן.

ש: מדובר בכביש צר.

ת: לא, זה בצד הקיר, התמונה מראה לך שזה רחוק.

ש: אני לא מתכוון לבור, אלא לדרך.

ת: דרך רגילה. הדרך לא כל כך צרה אבל צריך לזוז הצדה כדי לאפשר לשאר המכוניות לעבור.

ש: תסכימי איתי שאין שם מדרכה.

ת: אין.

ש: תסכימי איתי גם ששני רכבים אינם יכולים לעבור האחד ליד השני.

ת: אם מכונית עוצרת, לא. הכוונה למכונית חונה, אז לא.

ש: אם מכונית חונה בצד.

ת: נכון.

ש: תסכימי איתי גם כשהבחנת ברכב שנסע מאחורייך, פחדת כי הוא יפגע בך ולכן זזת ימינה.

ת: אני לא פחדתי שהמכונית תפגע בי, אבל מבחינה אנושית אני חייבת לזוז.

ש: אבל את יודעת ששם יש בור.

ת: מה אני עיוורת? אני לא עיוורת, לא באתי ישר לבור. הלכתי לצד הבור הזה והרגל החליקה.

ש: ירדת מפה, מראה לך בתמונה.

ת: מצביעה מאיפה ירדתי.

ש: בצד הימני של הכביש.

ת: מצביעה בתמונה. כאן אמצע הדרך והבור לא באמצע הדרך אלא נטוי לצד הדרך.

ש: אבל פה, אם עברת בצד הדרך לא צריך להתרחק מהרכב.

ת: כששמעתי את הרעש, אם אני הייתי ממשיכה באותו כיוון, המכונית היתה פוגעת בי, הלכתי לצד השני.

ש: הרעש הפחיד אותך, של הרכב, לכן זזת הצדה.

ת: לא, אני זזתי לבד.

ש: אמרת שהיית בצד לפני שירדת, לפני שהגיע הרכב, אז למה זזת.

ת: לא הספקתי להגיע לכאן, אני הלכתי וכאן, בצד הבור הזה.

ש: אמרת שזזת מבחינה אנושית.

ת: כן.

ש: אבל את בעצמך אמרת כשירדת לא הלכת באמצע הכביש.

ת: אני הלכתי, מצביעה על התמונה. רציתי לעבור מהצד השמאלי של הבור.

ש: כאשר שמעת את הרעש של האוטו אז פנית שמאלה.

ת: מצביעה על התמונה. הלכתי כמעט, לא זוכרת אם זה היה באמצע אבל כאשר רציתי לזוז, זזתי לצד השמאלי.

ש: לאחר ששמעת את קול הרכב.

ת: כן.

ש: הרכב לא פגע בך.

ת: אין קשר לרכב, הוא לא פגע בי.

ש: זה שהיה בתוך הרכב, היה מאחורייך.

ת: כן.

ש: הוא מאותו כפר.

ת: לא ראיתי אותו, לא שמתי לב כאשר נפלתי, לא למכונית ולא למי שנהג במכונית.

ש: אבל ברגע שנפלת, הוא היה מאחור.

ת: כשנפלתי הוא כבר היה קדימה, המשיך, אך לא שמתי לב אליו. כשהוא עבר אותי הוא לא שם לב אלי. אולי ברגע שנפלתי, הוא כבר עבר את האזור.

ש: אז הוא לא ירד מהרכב, לא שאל לשלומך. כלום.

ת: יכול להיות שהוא לא ראה אותי.

ש: אחרי שנפלת מה עשית בדיוק.

ת: התקשרתי לבני, אחמד, הוא הגיע.

ש: כמה זמן עד שהוא הגיע. עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה.

ת: עשר דקות, חמש דקות.

ש: רבע שעה.

ת: לא בטוחה אם זה רבע שעה. התקשרתי אליו מהפלאפון שהיה לי בתיק.

ש: לפני שהוא הגיע. עברו מינימום חמש דקות. לא עבר אף אחד כאשר היית באמצע הכביש.

ת: לא. זה היה בחודש אפריל.

ש: כשהוא הגיע, האם הגיע ברכב.

ת: לא. קודם כל בא ברגל, כשרצה להרים אותי הערתי לו שאני חשה בסחרחורת והשאיר אותי על הרצפה, אח"כ חזר והביא את המכונית.

ש: הוא השאיר אותך ברצפה.

ת: לא יכולתי לזוז. השאיר אותי ברצפה, לא יכולתי לזוז.

ש: גם כאשר השאיר אותך להביא את רכבו, לא עבר אף אחד.

ת: עבר ילד, לא מכירה. שאל אותי מה קרה לי דודה או סבתא, אמרתי לו, הבן הלך להביא את הרכב.

ש: לא מכירה אותו.

ת: לא.

ש: הוא לא מן הכפר.

ת: אנו המבוגרים לא מכירים את הילדים בנים של מי. אנו מכירים את בני הדור שלנו אבל הקטנים האלה לא מכירים את הוריהם.

ש: לאחר מכן הלכתם למיון.

ת: כן.

ש: למה לא הזמנת אמבולנס.

ת: מפני שאני לא איבדתי את הכרתי והרכב של בני הוא רכב גדול, אני יכולה לשבת בנוחות.

ש: הגעת ביחד עם בנך למיון בבית החולים.

ת: כן.

ש: מי דיבר עם הרופאים.

ת: אני אמרתי לרופא שאני נפלתי.

ש: מה אמרת לו.

ת: אמרתי לו שנפלתי והחל לבדוק לי את הרגל וגיבס לי אותה.

ש: נשאלת פעמיים במיון איך נפלת.

ת: אני לא מבינה עברית. יכול להיות, שלא הבנתי אותם. אני בכלל לא מבינה עברית.

ש: אבל אמרת שדיברת עם הרופאים.

ת: מי שדיבר איתי יודע ערבית ואמרתי לו שנפלתי.

ש: זה היה בקבלה או במיון.

ת: כאשר הכניסו אותי על הכסא, שאלו מה קרה לי, אמרתי שנפלתי.

ש: פעמיים שאלו אותך.

ת: בא מישהו אחר הכניס אותי פנימה, לא דיבר איתי דבר. בדק לי את הרגל והכניסו אותי לצילום.

עו"ד ג'ובראן: מבקש להגיש טופס קבלת חולה למיון.

מוגש ומסומן נ/1.

תמונה של הבור מוגשת ומסומנת נ/2.

ש: שאלתי אותך בדיוק מה קרה בכמה שלבים עד שהגעת למיון.

ת: סיפרתי לך הכל.

ש: למה לא סיפרת עכשיו כשסיפרת הכל עצם העובדה שטענת לפני כמה דקות כשהגיע הרופא למקום.

ת: עכשיו אמרתי לעו"ד קאסם.

ש: אבל חזרתי על השאלות ולא אמרת.

ת: שאלת אותי מי הגיע אלי ואמרתי שבני.

ש: לא הזכרת כי ד"ר ווסף הגיע.

ת: אמרתי שהבן שלי הגיע, רצה להרים אותי, לא יכול, חזר, הביא את המכונית והביא את הרופא ד"ר ווסף במכונית יחד איתו.

ש: ד"ר ווסף היה איתו ברכב.

ת: נכון. ברגע שהביא אותו מהבית, אח"כ חזרנו לבית של ד"ר ווסף, זה לא כל כך רחוק, נתן לנו הפניה לבית החולים.

ש: כאשר הגיע ד"ר ווסף איפה היית?

ת: על הרצפה, יושבת על הרצפה. מסמנת איפה שנפלתי.

ש: בתוך הבור.

ת: לא, על סף הבור. כשנפלתי מהצד העליון פרשתי את הרגל וחיכיתי עד שבאו.

ש: זה כמעט באמצע הרחוב. למה לא במדרגות שליד.

ת: אני לא יכולה לעמוד, לא היה ביכולתי לעמוד. כאשר הזיז אותי הבן שלי, הרגשתי סחרחורת.

ש: זה אומר כאשר הגיע ד"ר ווסף היית במקום התאונה.

ת: כן.

ש: וסיפרת לד"ר ווסף את אשר קרה.

ת: לא. כאשר ראה אותי על הרצפה הוא ידע שנפלתי, לא צריך לספר, הוא ראה אותי על הרצפה, יושבת ואין צורך לספר לו.

ש: אבל אחרי זה ביקשת אחרי 9 חודשים מד"ר ווסף שייתן גרסה למיון. אז סיפרת לו מה קרה.

ת: לאחר 4 חודשים ביקשו ממני לתבוע את העניין.

ש: מי ביקש ממך.

ת: יש הרבה אנשים שבאים לבקר אותנו, שאלו אותי, אם הגשתי תביעה ואם תבעתי את העניין. לאחר 4 חודשים הבור לא נסתם, רק כאשר בני צילם את הבור, סתמו אותו לאחר יומיים. כאשר ביקשתי מהרופא ווסף שייתן לי מכתב, אמרתי לו שבבית החולים לא שאלו אותי איפה נפלתי.

ש: למה לא אמרת לד"ר ווסף, למה לא ביקשת ממנו שייתן תצהיר, שיבוא להעיד לטובתך.

ת: אף אחד לא ביקש ממני.

ש: את כמובן סיפרת לעורך דינך שהגיע ד"ר ווסף, שנתן לך הפניה.

ת: כן. סיפרתי לו.

ש: מישהו הגיע מהשכנים למיון.

ת: לא. אף אחד לא ראה אותי מהשכנים, השעה היתה 7:30.

ש: 7:30 היה בתי ספר, עבודה, אף אחד לא עבר במשך רבע שעה שהיית באמצע הכביש.

ת: ביום שישי, חופש. שישי, שבת חופש אצלנו ביישוב.

ש: ממה את סובלת בעבר, איזה בעיות רפואיות, יש לך בעבר לפני התאונה.

ת: תודה לאל לא היה לי שום דבר.

ש: לא היתה לך שום בעיה רפואית.

ת: היה לי דיסק באזור הגב.

ש: פנית למל"ל.

ת: עבור מה?

ש: עבור כל הבעיות הרפואיות.

ת: הלכתי פעם, הנחו אותי לשאול אם ישלמו לי במל"ל בגלל הדיסק שיש לי, כאשר פניתי למל"ל אמרו שלא מגיע לי. בבעיית הדיסק לא נותנים.

ש: לא נקבעה לך נכות לגבי הגב.

ת: לא.

ש: לפי התיק שלך בביטוח הלאומי, נקבעה לך נכות רפואית בגלל כאבי הגב של 20%.

ת: לא בגלל בעיית הגב, לא הכירו בשום דבר, כי אמרו לי שאני הולכת רגיל.

ש: זה היה אחרי התאונה.

ת: כשלקחתי את ניירת התאונה, הבהרתי להם שיש לי בעיית דיסק בגב, ואמרו לי שהדיסק לא משפיע על מצבי. כשהרגשתי כאבים ברגל שנחבלה בתאונה, הרגשתי כאבים גם ברגל השניה.

ש: לא היתה לך בעיה רפואית ברגל לפני התאונה.

ת: לא, לא, תודה לאל, לא.

ש: יש לי מסמכים רפואיים לפיהם נפגעת ברגל שמאל, יש לך בעיה ברגל שמאל, לאחר שהרמת משהו כבד. האם זה נכון?

ת: לא. רק כאשר נפלתי היתה לי בעיה ברגל, החלה להיות לי בעיה ברגל, נשברו לי הקרסולים.

ש: קיבלת מהביטוח הלאומי תשלומים.

ת: רק 3 חודשים שילמו לי.

תשלומי המל"ל הוגשו וסומנו נ/3.

ש: לא סבלת מכאבים או הגבלה ברגל ימין לפני התאונה.

ת: לא.

ש: רק לאחריה.

ת: כן.

מסמכים רפואיים לגבי טיפולים שקיבלה התובעת לפני התאונה הוגשו וסומנו נ/4.

ש: לפי התצהיר שלך את טוענת פה שהעסקת עובדת בשכר, בקטיף.

ת: נכון בקטיף לאחר שנפלתי אבל לא בבית, בבית הכלות שלי.

ש: אתם מדווחים לרשויות שאתם מוכרים פירות.

ת: בטח, אנו הכל מסודר עם הרשויות. האדמה שלנו רשומה וכולם יודעים.

ש: אני מדבר על רשויות המס.

ת: יש לנו מנהל חשבונות, כל הניירת שלנו אצלו.

ש: וגם כאשר העסקתם עובדת דיווחתם על כך.

ת: לא.

ש: הכל לא רשום.

ת: מפני שאחותי פעם עזרה, השכנה שלי פעם עזרה, תלמידת בית הספר עזרה והייתי מעבירה להם משהו. זה לא הגיוני ולא אנושי שיעזרו לי ושלא אתן תמורה.

ש: למה לא הבאת אף אחד להעיד.

ת: לא צריך להביא אותה כי כל היישוב יודע שיש לנו חלקת אדמה, ואני ובעלי היינו עובדים בה. לפעמים בחופשים הילדים עוזרים לנו אבל ברגע שהם בעבודה, אני ובעלי היינו עובדים.

ש: כמה נפשות מונה המשפחה.

ת: אנו 7, 5 ילדים, אני ובעלי ועכשיו נוספו למשפחה 4 כלות.

ש: איפה בנייך והכלות גרים. באותה קומה.

ת: יש לי שלושה ילדים הגרים באותו בניין ויש אחד הגר בדמי שכירות.

ש: לפני הגשת התביעה בבימ"ש בנצרת הוגשה תביעה קודמת. נכון? דרך עו"ד אחר.

ת: כן, הניירת העברתי לעו"ד עראף, הוא לא שאל אותנו ולא ניגש אלינו, היה כותב לפי דעתו. אני לא ראיתי אותו בכלל. הבן שלי הגיש לו את הניירת אבל האדם הזה הרגשתי שלא עובד בכלל כי הוא לא פנה אלינו בשאלות.

ש: עצם זה שאמרת לי שהוא רשם מה שהוא רוצה, אז קראת את זה.

ת: לא קראתי את מה שהוא כתב אבל כאשר העברתי את התיק לעו"ד אחר, ידעתי, הבנתי, כשהסברתי לעו"ד השני, החדש, שאני נפלתי בשבע וחצי, אמר לי שעוה"ד עראף רשם כי נפלתי בשעה 12:00.

ש: קראת או אמרו לך לגבי הגרסה הרשומה בכתב התביעה.

ת: אני לא מבינה עברית. לא קוראת ולא מבינה, עוה"ד שלי הקריא לי את הגרסה שם.

ש: מה שאני מבין, הוגשה תביעה מבלי לקבל גרסה ממך.

ת: מה שהיו לי, המכתב של צפת והמשך הטיפול בקופת חולים ועו"ד עראף לא שאל אותי אף שאלה, על סמך המסמכים שהיו לי.

ש: במיון רשום שנפלת בבית, אז לא יכול להיות שהוא כתב את התביעה על סמך מסמכים.

ת: בצפת לא שאלו אותי.

ש: אמרת שעו"ד הקודם רשם את הגרסה בכתב התביעה על בסיס מסמכים רפואיים, איזה מסמכים?

ת: תמונות, הניירת הזו והתמונות, כל אלה שהגשתי לעוה"ד הנוכח כאן.

ש: מתי צולמו התמונות.

ת: לאחר שנפלתי ב- 4 חודשים.

ש: את זו אשר צילמת אותן.

ת: אני לא צילמתי, הלכתי בקושי, לא יכולתי לדרוך על הרגל, אני יכולה לצלם? 40 יום הייתי מגובסת.

ש: לא היית כאשר התמונה צולמה.

ת: הבן שלי, זה שהרים אותי מאיפה שנפלתי, הוא הלך וצילם את הבור.

ש: אבל הוא לא היה שם כאשר נפלת. אני מבין ממך שסיפרת לו שנפלת בבור והוא הלך לצלם.

ת: אמרתי שהבן שלי הגיע ברגע שנפלתי וחזר, הביא את המכונית ויחד איתו הביא את הרופא.

ש: אבל הבן שלך ראה אותך יושבת על הכביש, לא ראה איך ולמה נפלת, הוא לא יודע, איך צילם את התמונה?

ת: הוא מצא אותי ליד הבור הזה, ראה אותי שם.

ש: על בסיס מה שאמרת.

ת: הוא ראה אותי יושבת על הרצפה. הסברתי לו איך נפלתי.

ש: אז תאשרי לי שהוא צילם את התמונה על בסיס מה שאמרת לו, הוא לא יכול לדעת אם את נפגעת פה או באמצע הכביש, את אמרת לו שנפגעת, הוא הלך וצילם.

ת: לא, הוא יכול לדעת, הוא ראה אותי יושבת במקום בו נפלתי.

ש: מי אמר לעוה"ד הקודם באיזה שעה נפגעת.

ת: לא יודעת, הוא לא שאל אותי. אני הופתעתי כשעוה"ד הנוכחי אמר לי מה שהוא כתב.

ש: למה הוא לא הוזמן לעדות.

ת: מה אני רוצה ממנו? הרי העברתי את תיקי ממנו, אין צורך בו יותר.

ש: תוכלי להפנות אותי למסמך אחד בכל התיק הרפואי שלך לאחר התאונה בו מצוין כי נפלת בכביש.

ת: התיק שלי עם עוה"ד שלי.

ש: עיינת בתיק לפני שהעברת לעוה"ד?

ת: לא. אמרתי שאני לא קוראת עברית.

ש: כשבנך לקח אותך ברכבו, מה סוג הרכב.

ת: יש לו נגריה והיא רחבה כזו בצבע לבן, אתם יכולים לשאול אותו לסוג הרכב שיש לו, או הונדה או יונדאי, לא בטוחה אך זה רכב מסחרי והרכב משמשו לנגריה.

ש: באיזה מושב ישבת.

ת: במושב האחורי הארוך ופרשתי את רגלי, מאחורי הנהג.

חקירה חוזרת:

ש: את זוכרת לגבי התאונה, לאחר שהלכת לבית החולים, אושפזת בבית החולים.

ת: כן. יומיים.

ש: מפנה אותך לסיכום האשפוז. תאריך המכתב הוא 21.4.02.

ת: נכון שכתוב.

ש: כתוב במכתב שלדברייך היום נפלת בבית.

ת: לא, זה לא לדבריי לפי מה שסיפרתי, מכיוון שאני לא יודעת עברית.

עד תביעה – מר אלמרעי אחמד- מוזהר כחוק על חובתו לומר את האמת ולאחר שהבין את האזהרה עונה לשאלות בחקירה ראשית: (העדות מתורגמת באמצעות מתורגמנית בית המשפט).

כל האמור בתצהירי הינו אמת. אני מאשר את תוכנו ואת חתימתי על התצהיר.

התצהיר הוגש וסומן ת/2.

חקירה נגדית לעו"ד ג'ובראן:

ש: אתה מבין עברית.

ת: מה שאני לא מבין, יעזרו לי.

ש: הכביש שאמך טוענת שנפגעה בו הוא כביש בשכונה שלכם.

ת: כמעט בכניסה לשכונה.

ש: אתה גם גר שם.

ת: כן, בבית עם אמי. אותו בית.

ש: איפה היית בזמן התאונה.

ת: ישנתי זה היה בבוקר.

ש: איך ידעת שקרתה תאונה.

ת: היא התקשרה אלי ואמרה לי שנפלה ליד ביתו של אברהים מוניר, באתי בריצה זה מרחק של 150 מטר מהבית שלנו, באתי בריצה ובאתי לעזור לה, היא לא יכלה לקום, אמרה שיש כאבים והיא לא יכולה להזיז את הרגל, חזרתי הביתה, יש רופא צמוד אלינו לבית, הערתי אותו והבאתי אותו ברכבי.

ש: ניסית לפנות אותה מהכביש לפני שהלכת לקרוא לרופא.

ת: כן, ניסיתי, היא צעקה ואמרה שכואב לה ואמרה לי להביא את הרופא. חזרתי הביתה, הערתי את הרופא והבאתי אותו איתי באוטו.

ש: היא סיפרה לך שעבר רכב.

ת: היא סיפרה לי ששמעה שעובר רכב, ניסתה לזוז הצדה ולא ראתה שיש שם את הבור. שמעה רכב בא מרחוק, החלה לזוז, להתרחק מהאמצע ונפלה. זה לא כביש אוטוסטרדה אלא דרך צרה והיא זזה הצדה.

ש: באותה דרך עובר רכב אחד או שני רכבים האחד ליד השני.

ת: אפשר שני רכבים.

ש: איך אפשר, רק אם חונים בצד.

ת: אם חונים בצד אז עובר רק רכב אחד.

ש: למה זה לא רשום בתצהיר העדות הראשית שלך שהיה רכב.

ת: זה לא מה שאמרה לי, אתה שאלת אותי ועניתי לך, אני סיפרתי מה שקרה, היא העירה אותי ובאתי, לא היתה לי אפשרות להזיז אותה כי היו לה כאבים.

ש: היא אמרה לך שיש רכב מאחורה.

ת: חשבתי שרכב דרס אותה קודם, אפילו לא סיפרתי בתצהיר, זה מה שחשבתי, אמרה לי שלא, היה רכב, בא מרחוק, ניסתה לזוז.

ש: איך קראת לד"ר ווסף.

ת: דפקתי לו על הדלת, הוא התעורר ולקחתי אותו עם הרכב שלי.

ש: הוא נתן לכם מכתב הפניה.

ת: כן, אני לקחתי את ההפניה מביתו.

ש: נכנסת איתה למיון, לקבלה.

ת: כן.

ש: שאלו אותך מה קרה.

ת: לא שאלו כלום.

ש: אז את מי שאלו.

ת: לא יודע. נתנו להם את ההפניה. אני ואמי היינו שם, אף אחד לא שאל כלום, לקחו את ההפניה וזהו.

ש: רשמו מה שרשמו.

ת: לא יודע מה רשמו ומה חשבו.

ש: אתה יודע מה רשום בתעוד הרפואי.

ת: ההפניה שהיא נפלה והרופא מפנה לבית החולים.

ש: מה רשום בתעודת חדר המיון.

ת: לא זוכר. חלפו שנים.

ש: אתה לא יודע מה רשום בתעודה.

ת: לא יודע.

ש: עד היום אינך יודע.

ת: לא יודע.

ש: אתה יודע שרשום שם שהיא נפלה בבית.

ת: לא יודע.

ש: מישהו אמר לך שרשום כי נפלה בבית.

ת: אמא אמרה.

ש: אז למה אתה אומר שאינך יודע.

ת: אני לא קראתי.

ש: אבל אתה יודע מה רשום שם וזה מה ששאלתי.

ת: מה בדיוק רשום, זה לא מעניין אותי.

ש: מה רשום בהפניה של ד"ר ווסף.

ת: לא יודע.

ש: קיבלת את ההפניה ביד.

ת: כן, הוא ד"ר, הוא גם שכן, קיבלתי את ההפניה, קיפלתי לכיס ונסענו לבית החולים. כמו כל אדם המקבל הפניה.

ש: אני מבין שאתה מדבר עברית טוב.

ת: כן אבל לפעמים לא מבין את השפה המשפטית.

ש: כמה פעמים נשאלתם מה קרה במיון.

ת: לא זוכר.

ש: באיזה שעה הגעתם למיון.

ת: בדיוק לא יודע, זה קרה בשעה 7:30 ונסעתי לצפת, שמונה וחצי, תשע. אם ידעתי שיהיה דיון הייתי רושם כל דבר על מנת שאזכור.

ש: נתת את המסמכים לעוה"ד הקודם שהגיש תביעה.

ת: כן.

ש: הוא קיבל ממך גרסה.

ת: סיפרתי לו. אמא שלי לא ראתה אותו בכלל. אח"כ החל לדבר בטלפון ולא ראיתי אותו עד שבאתי לקחת את המסמכים.

ש: ז"א שאמרת לו שהתאונה קרתה בשעה 12:00.

ת: לא נכון, רבתי איתו בגלל הדבר הזה. אמרתי שזה בבוקר.

ש: איך ראית.

ת: כאשר הלכתי אצלו לבקר ולשאול מה קורה עם התיק.

ש: אמרת לו שאתה רוצה לראות מה כתוב בכתב התביעה כשהלכת לבקר.

ת: לא, לא הלכתי לראות הכתוב, אלא לברר מה עם התיק.

ש: איך ידעת שרשום שם 12:00.

ת: ראיתי אצלו, אמר לי שהוא רוצה להגיש.

ש: אז ראית שרשום שם 12:00.

ת: אני מסתכל כל פעם אמר לי סיבה אחרת, הרגשתי שהוא לא בסדר, החלטתי לקחת את התיק ומסרתי את התיק לאמא ולא יודע מה קרה.

ש: אמך התקשרה אליך בזמן התאונה, אתה זוכר איזה מספר טלפון.

ת: הטלפון של אבא, לה לא היה טלפון. באותו יום היה לה טיול בבוקר. בד"כ היתה לוקחת את הטלפון של אבא.

ש: אתה זוכר את המספר של אבא.

ת: לא זוכר איזה טלפון היה לו אז.

ש: אפשר לדעת איזה מספר היה לו.

ת: יכול להיות אם אשאל אותו.

ש: אם אביא פירוט שיחות אמצא כי קיבלת שיחת טלפון באותו יום .

ת: בטוח.

ש: איך אוכל לדעת את המספר.

ת: תשאל את אבא.

ש: אבא ידע על המקרה, על התאונה.

ת: בטח.

ש: איפה הוא היה בזמן התאונה.

ת: בעבודה.

ש: במה הוא עובד.

ת: בחקלאות, יש לנו גם אדמות.

ש: מתי הוא ידע לראשונה על התאונה.

ת: באותו יום, לא זוכר, או שחזר מהעבודה, בטוח שחזר מהעבודה.

ש: הוא לא ידע כי היא אושפזה במיון.

ת: בטח, הוא ידע, כולנו גרים באותו בלוק, גם אחי ואשתי.

ש: מי ראה את אמך כאשר היא נפלה, מי היה שם ומי הגיע, הגיעו השכנים.

ת: אף אחד לא היה, כשהגעתי לא היה אף אחד, כאשר חזרתי והבאתי איתי את הרופא גם לא היה אף אחד.

ש: באיזה יום היתה התאונה.

ת: לא זוכר. יש רופא שהיה בשטח, הוא עזר לי כשהרמנו אותה ושמנו אותה באוטו.

ש: למה לא ביקשתם ממנו להעיד.

ת: זו לא העבודה שלי.

ש: אבל כמובן סיפרת לעוה"ד, שהיה מישהו כמו שסיפרת לי עכשיו.

ת: נכון.

ש: כמה זמן הבור היה לפני התאונה.

ת: לא יודע. לא זוכר.

ש: זה בשכונה שלך.

ת: כן, אבל לא זוכר, הוא נשאר תקופה.

ש: לפני.

ת: לא יודע.

ש: אחרי.

ת: את זה אני זוכר שנשאר תקופה.

ש: תסכים כי באותו כביש יש הרבה מהמורות.

ת: יכול להיות. אחרי שסידרו את הכביש, באה חברת בזק, חפרו ועשו את הכביש עוד פעם. אני לא מטיל אחריות על המועצה שלא עבדו.

ש: תסכים איתי שאתה חוץ מזה שאמך סיפרה לך אינך יכול לדעת איפה אמך נפלה.

ת: אני ראיתי אותה.

ש: יושבת.

ת: בקושי הצלחנו להרים אותה, היא לא יכלה לעבור לבור אחר.

ש: אם זה באמצע הכביש או בבור אחר אינך יודע.

ת: אני זוכר איפה שהיתה כאשר הגעתי אליה, באתי בלי חולצה, קמתי משינה, הגעתי אליה, ישבה ליד הבור וצעקה מכאבים.

ש: איפה ישבה ליד הבור.

ת: מראה לך בתמונה.

ש: סמן היכן ישבה.

ת: מסמן. מצד ימין של הבור כאשר מסתכלים על התמונה, הרגל בתוך הבור.

ש: אמרה לך שלא זזה מאז שנפגעה.

ת: היא לא יכלה לזוז.

ש: היא אמרה לך שהיא לא זזה משם.

ת: היא לא אמרה לי אם זזה או לא, באתי לעזור לה לעמוד ולא יכלה, הרופא עזר לי וביחד הרמנו אותה.

ש: אני אומר לך שהיא לא סיפרה לך הסקת כי היא לא זזה משם לפי הפגיעה.

ת: כאשר הגעתי היא ישבה וצעקה מכאבים, היא כמעט בכתה, כאשר רציתי לעזור לה לעמוד, היא צעקה, אמרתי לה שתישאר, שאביא את האוטו ואת הרופא ואקח אותה. אפילו שהייתי בריצה וחזרתי הביתה להביא את האוטו, התחלתי לחשוב, שאביא את הרופא ואת מי אני מעיר. בסוף החלטתי להעיר את הרופא שיוכל לעזור.

ש: אמרת שצעקה, אנו יודעים מה זה כפר ומה זה שכונה. אם היא צעקה, אתה רוצה להגיד כי אף אחד מהשכנים לא שמע או רכב שעבר ראה שאמך באמצע הכביש יושבת, אף אחד לא עבר ולא ראה.

ת: אולי מישהו עבר, חשב שהיא מטיילת שם אבל כשאני הייתי וכאשר חזרתי לא היה אף אחד.

ש: איך זה היא מטיילת והיא בוכה וצועקת.

ת: היא לא צעקה בקול גבוה אלא מכאבים ובקושי נושמת. כאשר רציתי להרים אותה צעקה עלי שאעזוב אותה.

ש: מאז שקיבלת את הטלפון, כמה זמן עבר מאז ועד שפינית אותה ברכב.

ת: לא עבר 5 דקות, באתי בריצה וחזרתי בריצה. דפקתי בדלת אצל הרופא, הוא פתח ואמרתי לו שאמא שלי נפלה ואמרתי ליד איזה בית, הרופא אמר שצריך לשים חולצה, הנעתי את האוטו, יש לנו חניה כזו, אני עושה רוורס, מגיע לכניסה שלו ויורדים בירידה.

ש: אמך אמרה שהגיע ילד, שאל מה קרה, איך לא ראית אותו.

ת: לא ראיתי אותו.

ש: איך לא ראית אם זה לקח חמש דקות.

ת: יכול להיות בדקה האמצעית כאשר הלכתי הביתה וחזרתי.

ש: תסכים איתי שבשכונה של הכפר כולם מכירים את כולם, גם הילדים וגם המבוגרים.

ת: מסכים.

ש: גם בכפר וגם בשכונה הספציפית.

ת: נכון.

ש: אמך סיפרה לך על הילד אשר הגיע לשאול לשלומה.

ת: לא זוכר.

ש: בתביעה החדשה שהוגשה אתה גם שהלכת לעוה"ד החדש וסיפרת לו על הגרסה או שאמך הלכה אליו ונתנה לו גרסה מפורטת.

ת: לא יודע, מי הלך ואם היה אצלה, לא זוכר. לא זוכר מתי הייתי אצלו, לא הייתי אצלו אפילו, הוא היה אצלנו. אמא דיברה, רק אתמול ידעתי שהיום יש משפט.

ש: בתיק השני שהוגש לא טיפלת אלא אמך. מי העביר את המסמכים לעורך הדין השני.

ת: אני, אבל דיברנו בטלפון. לפני כמה שנים נפגשנו בכפר מסעדה.

ש: ואז נתת לו את המסמכים.

ת: כן.

ש: מתי חתמת על תצהיר עדות ראשית.

ת: אז כשנתתי את המסמכים.

ש: בזמן שהגשת את התביעה.

ת: שהגישו, אמא הגישה.

ש: ואתה נתת את התצהיר יחד עם אמך.

ת: הייתי לבד.

ש: זה היה באותו יום.

ת: לא זוכר.

ש: מי לקח את אמא שלך לעוה"ד כדי לחתום על תצהיר.

ת: יש לי אבא.

ש: מפנה אותך לתצהיר שלך מיום 7.3.12 וגם לתצהירה של אמך שנחתם באותו יום, ז"א ששניכם הייתם ביחד.

ת: אז זה היה באותו יום, פגשתי אותו במסעדה, דיברנו בטלפון ונפגשנו במסעדה, הייתי בעבודה והוא חיכה לי.

ש: אתה ואמך חתמתם על התצהיר באותו יום, זה במקרה. לא הלכתם ביחד.

ת: לא הלכנו ביחד.

ש: לפני הגשת התביעה היתה פניה בכלל למועצה שיש בור בכביש.

ת: אני סימנתי את כל מה שקרה.

ש: האם פנית למועצה ואמרת שיש מפגע שיתקנו.

ת: לא פניתי.

ש: ידוע לך אם אמך פנתה.

ת: לא.

ש: אחד מהמשפחה.

ת: לא ידוע.

ש: אתה עובד בעסק של אביך בקטיף.

ת: לא, בעסק שלי.

ש: הצהרת פה שלאחר שאמך נפגעה.

ת: נכון, התחלנו לעזור לאבא כי היא לא יכולה לעזור לו. אז הייתי סוגר את הנגריה שלי ובא לעזור לו.

ש: אתה אומר כי העסקתם עובד נוסף.

ת: נכון כי לפעמים אני באמצע העבודה.

ש: תסכים איתי ללא קשר לתאונה, בכל עונת קטיף אתם צריכים עובדים.

ת: לא, הם היו מסתדרים. לפני שאמא נפגעה לא היו מביאים עובדים, מסתדרים ומתחילים מההתחלה ועד הסוף.

ש: מי היו העובדים.

ת: מאיפה אני יודע מי היו העובדים, כשיש עובדים לא שאלתי אבל אם אין אז אני בא במקומו.

חקירה נגדית לעו"ד קאסם: מסתפק בחקירתו של חברי.

חקירה חוזרת:

ש: התביעה הקודמת הוגשה לבית המשפט.

ת: לא זוכר, לא יודע.

ב"כ התובעת: אלו עדיי.

עד הגנה – מר חסן חמוד- מוזהר כחוק על חובתו לומר את האמת ולאחר שהבין את האזהרה עונה לשאלות בחקירה ראשית:

כל האמור בתצהיריי הינו אמת. אני מאשר את תוכנם ואת חתימתי על התצהירים.

התצהיר הוגש וסומן נ/5.

התצהיר הוגש וסומן נ/6.

חקירה נגדית לב"כ התובעת: מוותר על החקירה.

חקירה נגדית לעו"ד ג'ובראן: מוותר על החקירה.

ב"כ הנתבעת: אלו עדיי.

ב"כ צד ג': אין לי עדים מטעמי.

ב"כ התובעת מסכם: מדובר בתביעה שהוגשה על ידי התובעת על אף שכוונותיה הראשונות היו לא לתבוע בכלל ורק בעקבות הנזק המצטבר שנגרם לה, נאלצה בסוף לתבוע ולבקש את הפיצוי.

באשר לנסיבות התאונה, התובעת ובנה העידו עדות חד משמעית, רהוטה ורצופה שאינה משתמעת לשני פנים.

מנגד, הן הנתבעת והן צד ג', לא באו בגרסה נגדית. כל מה שניסו הוא לקעקע את גרסתה של התובעת ובזה דעתנו היא שהם לא הצליחו.

התובעת ובנה ידעו לתאר היטב את שעת התאונה, תיארה היטב מה קרה מייד לאחר התאונה, מי האנשים שהגיעו למקום התאונה וכן אף ידעה להסביר ולנמק את פשר הסתירה כביכול שהופיעה במסמך הרפואי של בית החולים צפת.

אדגיש, מדבריה של התובעת שהיא חזרה וציינה כי אינה דוברת השפה העברית. ככל הנראה, השיחה שהתנהלה בינה לבין הרופא שבדק אותה, היתה בשתי שפות שונות. לכן, סביר כי אחד הצדדים לא הבין את השני. סביר גם שהרופא שכתב את המסמך עם העומס שיש בבית החולים לא כל כך שם לב לפרטים הקטנים. ראה אשה מבוגרת עם לבוש מסוים, והניח שהיא עקרת בית, כביכול. ראיה לכך שהוא לא שם לב, מסמך סיכום האשפוז שנעשה לאחר 3 ימים, נכתב שלדבריה היום נפלה כאשר כבר היתה שלושה ימים מאושפזת בבית החולים. לכן אני חושב שאין ליתן משקל כלשהו למסמך הזה, במיוחד לאור המסמך הסותר שנכתב על ידי ד"ר ווסף שמלבד היותו הרופא המטפל, וזה שנתן מסמך רשמי, הוא זה שהיה עד לתאונה. כפי שהעידו התובעת ובנה, ד"ר ווסף הגיע למקום התאונה, עזר לתובעת לקום ולאחר מכן נתן לה מכתב ההפניה. לכן יכל להעיד ממקור ראשון על שאירע בזמן התאונה. אם אין ליתן משקל יתר למה שנכתב בטיוטת כתב התביעה הקודם שנערך על ידי עו"ד עראף, כפי שהעידה התובעת ובנה ועדות זו לא נסתרה כלל וכלל. עו"ד עראף לא נפגש עם התובעת ואף עם בנה הוא נפגש פעם או פעמיים לכל היותר. בנה אף הוסיף וטען כי זו היתה אחת הסיבות למה הוא משך את התיק ממשרדו של עו"ד עראף.

התאונה כפי שטענה התובע וגם טענה זו לא נסתרה, אירעה בשעה 7:30 ברחוב די צדדי. זה לא מוזר כי בשעה כזו אין אנשים שמסתובבים ברחוב, בעיקר אם מדובר ביום חופש.

באשר לגרסה הזו, גרסה זו המערבת את הרופא ואת עורך הדין, כבר עלתה בתצהירי העדות הראשית מיום הגשתם ויש לזקוף לחובתם של הנתבעת ושל צד ג', אי זימון הרופא ו/או עו"ד עראף בהנחה והם רצו לסתור את דברי התובעת. מפנה לפסיקה בעניין החזרה של אי הבאת עד שיכול לחזק גרסה או לסתור גרסת הצד שכנגד.

באשר לתוצאות התאונה, המסמכים הרפואיים שצורפו לתיק מעידים בעד עצמם. בית המשפט התרשם גם בעצמו מהליכתה של התובעת בזמן פנייתה ליתן עדותה ומעל לכל, יש לנו גם 3 חוות דעת מומחים שבדקו אותה. המומחה ד"ר קאסם מטעם התובעת העיד כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 65% ואף ציין בחוות דעתו שמצב הקרסול רק יחמיר בעתיד והמליץ לה להימנע מכל פעולה פיזית, מהליכה, מעמידה ממושכות, מהרמת משאות וחשיפה לקור. לעומתו, המומחה שהובא מטעם הנתבעת ד"ר קלאס קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה של 20%.

נוכח הפער הנ"ל מונה מומחה בית המשפט, פרופ' ניסקה, שקבע בסוף חוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות צמיתה של 30% בשל חוסר תנועת קרסול וכן 10% נוספים בשל הכאב הנוירולוגי, סה"כ אחוזי הנכות בהתאם לחוות דעתו הינם 37%. כמו כן קבע פרופ' ניסקה כי אחוזי הנכות הזמניים במשך חצי השנה הראשונה עמדו על 100% ולאחר מכן במשך 3 חודשים נוספים היו 50%.

לפרופ' ניסקה נשלחה שאלות הבהרה, ובין יתר השאלות, נשאל האם הניתוחים שעברה התובעת שיפרו את מצבה. בתשובותיו הוא ענה שמצבה לפני הניתוח דומה לזה שלאחריו.

אם נעבור מהנכות הרפואית לנכות התפקודית אשר נגרמה לתובעת, נראה כי זה לאין ערוך יותר גבוה ויותר חמור. התובעת ובנה העידו ועדותם לא נסתרה, כי לפני התאונה היא שילבה ידיים ותמכה כאיש אחד בבעלה בעבודות החקלאות במטעי הדובדבנים והתפוחים אשר בחזקת המשפחה. מאז התאונה ועד היום, על פי חוות הדעת רוב הסיכויים שזה יימשך גם בעתיד, אין התובעת יכולה לתת יד לבעלה והמשפחה נאלצת בעונות הקטיף שנמשכות בערך 6 חודשים בשנה להעזר בעובדים מזדמנים. אמנם, התובעת העידה שאין תעוד לתשלום כלשהו אבל ההגיון והשכל הישר וחוש הצדק המאפיין את בית המשפט זה במיוחד יכולים להוביל למסקנה שבמסורת שחיה בה התובעת בסביבה החיה על חקלאות, נהוג לשלם לעובדים מזדמנים בסוף יומם. לכן, אם נעשה חישוב פשוט שאפילו שילמו פחות משכר המינימום, נניח 100 ₪ ליום, נגיע למסקנה כי המשפחה הוציאה עבור שכר עובדים בעונת הקטיף כ- 3,000 ₪ לחודש.

אם נחשב את זה לתקופה שעברה מיום התאונה ועד היום, נגיע ליותר מ- 150,000 ₪.

בהתחשב בגיל התובעת וביכולתה אילו לא עברה את התאונה הנ"ל, ביכולתה לעזור לבעלה בשנים הבאות, רוב הסיכויים שסכום דומה היה נחסך מהמשפחה גם בעתיד. מלבד הנזק האמור, התובעת אינה יכולה לבצע עבודות הבית השוטפות. לשם כך היא נעזרת בכלותיה. הפסיקה בראש נזק זה לא הקשיחה את עמדתה וקבעה שבית משפט מוסמך להעריך את הנזק באופן גלובלי, אם וכאשר יוכח שעזרה כזו ניתנה מעבר לעזרה הרגילה.

בנוסף לתובעת נגרמו נזקים הנוגעים לנסיעות ולהוצאות הרפואיות האחרות. התובעת ביקרה עשרות פעמים בבתי חולים ובמרפאות החוץ וצילומים אורטופדיים שונים, נאלצה לרכוש תרופות ומכשירים רפואיים אחרים, נעליים מיוחדות, הלכה תקופה מסוימת עם קביים, כל אלה כרוכים בתשלומים. אנו מעריכים את ההוצאות עבור הנסיבות והטיפולים ואת עלויות הטיפולים עצמם בסכום של 50,000 ₪ באופן גלובלי.

באשר לכאב והסבל ואי הנחת שנגרמו לתובעת, אין ספק כי התאונה הנ"ל הותירה אותה מוגבלת בצורה חמורה. נוסיף לזה את כל האשפוזים, את הניתוחים, ואת הסבל המתמשך מאי יכולתה לבצע את העבודות שביצעה לפני התאונה הן בביתה והן מחוץ לבית. לכן, אנו חושבים שבראש נזק זה מן הראוי לכלול הן טיב הנזק, הן השפעתו על התובעת, הן האינטנסיביות של הכאב והמשכו והן הנזק הסובייקטיבי העובר וימשיך לעבור על התובעת עד סוף ימיה.

לכן, אנו מבקשים לחייב את הנתבעת וצד ג' ביחד או לחוד בראש נזק זה בסכום גלובלי של 300,000 ₪. באחריותה של הנתבעת הנזקים שנגרמו לתובעת.

התמונה שצורפה לתביעה ולתצהיר העדות הראשית אינה מותירה ספק כי הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות כלשהם למניעת המפגע או הסרתו. העידה התובעת ובנה ועדותם לא נסתרה, שהנתבעת תיקנה את המפגע רק כ- 4 חודשים לאחר התאונה. לפני התאונה נמנעה הנתבעת מלכסות את הבור, לא עשתה גידור מתאים סביבו, לא הציבה תמרור אזהרה לידו ולא נקטה בשום אמצעי אחר היכול להזהיר את הציבור הרחב ביניהם התובעת בדבר קיומו של הבור. אין צל של ספק שעשיית פעולה כלשהי מאלו אשר הוזכרה לעיל היתה יכולה למנוע התאונה או לכל הפחות להפחית את הסיכוי להתרחשותה. התנהגות זו עולה עד כדי רשלנות על פי פקודת הנזיקין ומהווה גם הפרה להוראות סעיפים 235ו- 249 ו- 250 לפקודת הראיות החלות עם השינויים המתחייבים גם על רשויות מקומיות. הוראות אלו נועדו למנוע מפגע וסכנה מאלה שמשתמשים בדרכים הנמצאים בתחומי השיפוט של המועצות ולכן בגין רשלנות זו מן הדין לחייב את הנתבעת ו/או החברה המבטחת בפיצוי המתאים.

אוסיף כי אין לייחס בתיק הנ"ל רשלנות תורמת כלשהי לתובעת. התובעת העידה שהנפילה היתה לאחר ששמעה רכב מגיע מרחוק, היא לא נכנסה לבור מתוך יוזמה, היא אפילו לא נכנסה לבור, רגלה הגיעה לקצהו של הבור ואז נפלה. אין לצפות מאישה שהולכת ברחוב שתסתכל מתחת לרגליה, במיוחד יש חוב על המועצה לדאוג לתקינות הרחובות והכבישים.

ב"כ הנתבעת מסכם: הנתבעת מכחישה את האירוע וטוענת כי לפי דבריה של התובעת נפלה בבית ולא ברחוב. לפי דבריה של התובעת במיון בצפת, היא טענה שנפלה בבית. לא פעם נפסק בבתי המשפט כי דבריו של הנפגע אשר נטענים בשלב הראשוני בזמן האירוע ניתן להם משקל כבד ומחייבים את הנפגע. הנתבעת מכחישה את האירוע גם מאחר והתובעת רק לאחר שנה שינתה גרסתה. הנתבעת תוסיף כי נודע לה לראשונה על התאונה רק כשקיבלה את התביעה ביום 2.6.03, תביעה אשר הוגשה על ידי עו"ד עראף בשם התובעת. הנתבעת מייד העבירה את כתב התביעה לסוכן הביטוח וסוכן הביטוח מר פארס מחמוד, הגיש הודעה על התביעה. את כתב התביעה ואת ההודעה על התביעה, צורף לתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת.

מרשתי בזמן הרלוונטי לאירוע היתה מבוטחת בפוליסת ביטוח מס' 101600066/03 פוליסה אשר מתייחסת לאחריות כלפי צד ג'. מרשתי פנתה לצד ג' מכח הפוליסה הנ"ל על מנת שתייצג אותה בתיק ואף פנתה אליה באמצעות מזכיר המועצה ובאמצעות היועץ המשפטי למועצה מר חוסין מחאמיד אשר טיפל בתיק לפני שהועבר אלי. צד ג', חברת הביטוח, התנתה את צירופה לתביעה בכך שהנתבעת תתקן את כתב ההגנה והנתבעת אכן עשתה כך לאחר קבלת רשות בית המשפט.

הצד השלישי, חברת הביטוח, חייבת מכח הפוליסה הנ"ל לקבל את הייצוג ואף חייבת לפצות את התובעת או לשפות את הנתבעת בכל סכום בו תחוייב כלפי התובעת, במידה וכך יחליט בית המשפט.

לאור האמור, הנתבעת תטען כי במידה ובית המשפט יחליט לחייבה בפיצוי התובעת בסכום כלשהו, יהא על הצד השלישי לשפות את הנתבעת במלוא הסכום בו תחוייב.

ב"כ צד ג' מסכם: אני מבקש לדחות את התביעה מאחר והתביעה קודם לא הוכחה. הנסיבות הנטענות בכתב התביעה לא הוכחו, אין שום חיזוק למה שנאמר על ידי התובעת, לא בתביעה ולא בתצהיר. מדובר בעדות יחידה של בעל דין הנתמכת בעדותו של בנה של התובעת, לא יכול להוות חיזוק לגרסתה הן מאחר שלא היה בזמן הרלוונטי לתאונה ובזמן הנפילה הנטענת והן מאחר שמדובר בעד בעל אינטרס בתוצאות המשפט.

הא'-ב' שהיה צריך לעשות בתיק זה, הינו להזמין את ד"ר וואסף כדי לתמוך בגרסה הרשומה בכתב התביעה. מה גם שלטענת התובעת, ד"ר וואסף רשם מכתב הפניה ומכתב זה לא הוגש, לא צורף לתצהיר התובעת, אף אחד לא יודע מה רשום בו וד"ר וואסף בעצמו לא הוזמן למתן עדות למרות שעדותו הכרחית ביותר כדי לחזק את הגרסה של התובעת. התובעת הסתפקה במסמך שניתן 9 חודשים לאחר התאונה, גם מד"ר וואסף, ואזכיר כי מדובר בשכנה של התובעת, שם נרשמה גרסה שמה שרשום בתעודת חדר המיון לא נכון, וכי התובעת נפלה בעת שהלכה. גם אם נקבל את גרסתו, אין שום חוות בתיק, הוא לא הזכיר את עניין הבור ולא את עניין המפגע, למרות שהכוונה למסמך זה לא הייתה רפואית, אלא הייתה כדי לתקן גרסה אחרת וקודמת שניתנה במיון. וגם מסמך זה לא נרשמה הגרסה המפורטת איך שטענה לה התובעת ולא נרשם שם שום מפגע. חשוב להדגיש כי מסמך זה אינו מסמך רפואי. הוא ניתן בכדי לעזור לתובעת בתביעתה. אין צורך להפנות את בית המשפט לפסיקה הענפה המדברת על הזמנת עדים או אי הזמנת עדים, ומה נפקותה, ולא צריך להפנות את בית המשפט לחשיבות עדים אלה לחיזוק תביעת התובעת בסיבות הנטענות. ואין צורך להפנות ביהמ"ש לחשיבות הנאמר בתיעוד הרפואי. התיעוד הרפואי הראשוני מדבר על נפילה בבית, על גרסה שניתנה פעמיים, הן בקבלת המיון והן בסיכום האשפוז. לפי עדותה של התובעת, היא דיברה בערבית, ובקבלתה היה אדם שדובר ערבית. יתרה מכך, בל נשכח כי בנה של התובעת היה עמה במיון וכי ביהמ"ש התרשם מהעברית שלו, שהוא יודע טוב לדברה. חברי אמר היפוכם של דברים לגביי נטל הראייה וההוכחה. הנטל הוא על התובעת, ועליה בלבד - להוכיח את תביעתה. לתביעה אין שום תמיכה במסמך כלשהו או בעדות נוספת שהוא אובייקטיבי, וההיפך הוא הנכון, הנתבעת הפנתה את ביהמ"ש לתעודות חדר המיון המהוות יותר מחיזוק לגרסתה שלא מדובר בתאונה שנגרמה ברחוב ובזיקה למפגע כלשהו.

חשוב לציין כי התובעת או בנה פנו לעו"ד קודם, אישרו כי נרשם בתביעה שהוגשה או לא הוגשה גרסה אחרת, לא הזכירו את בה עניין הרכב, השעה שנרשמה שם הייתה 12:00 ולא בבוקר, התובעת יודעת את הבעייתיות של הדבר, ומודעת לכך ולמרות זאת, היא גם לא הזמינה אותו לעדות כדי להתמודד עם הגרסה המפורטת. חשוב לציין כי לא רק בתיעוד הרפואי הראשוני אלא בכל התיעוד שצורף, אין שום זכר לנפילה ברחוב. עדותה של התובעת היא היחידה פה ללא כל תמיכה.

הגרסה שניתנה על ידי התובעת ובנה, שאף אחד לא ראה את התובעת כשהיא נפלה או לאחר שנפלה, למרות שלטענת הבן התובעת צעקה מכאבים ובכתה, מדובר בגרסה לא הגיונית בעליל, מדובר בכפר קטן, אנשים יוצאים לרחוב בשעה 7 בבוקר או 12 בצהריים, יש שכנים, כפי שראינו בתמונות, ויש הרבה בתים, סביר להניח שמישהו ראה. מה גם שלגרסת התובעת, הרכב שהיה מאחורה, בהתחלה היא אמרה שהוא היה רחוק, אז סביר להניח שהוא היה מאחורה וירד בדרך, סביר להניח שראה אישה נופלת וסביר כי כל בר דעת היה עוצר ושואל לשלום הנפגע.

התובעת אמרה גם כי הגיע ילד, היא טענה שהיא לא יודעת מי הוא, וגרסה זו גם אינה הגיונית לאחר ששם בכפר, בשכונה הספציפית, כפי שאישר הבן, "כולם מכירים את כולם".

לכן, איך שנסתכל על התביעה, ועל שאלת החבות, דין התביעה להידחות לגופה.

לחילופין, גם אם הנסיבות הנטענות נכונות, בנוסף לנסיבות שנטענו היום מפי התובעת לבית המשפט, אנו טוענים כי מדובר בתאונת דרכים. לא צריך להיות מגע בין הרכב לבין הנפגעת כדי שייחשב האירוע כתאונת דרכים. ישנו קשר עובדתי בין רעש הרכב לבין נפילת התובעת, כפי שהיא טענה. התובעת מכירה את הכביש, וסביר להניח שהיא לא הייתה נפגעת לולא הרכב.

אבקש להגיש שני פס"דים לעניין – הדומים למקרה שלנו. אנו טוענים כי ישנו קשר עובדתי ומשפטי בין נפילת התובעת לבין הרכב.

לחילופין, אם לא ייקבע כי מדובר בתאונת דרכים ולחילופי חילופין, תתקבל התביעה, יש להשית אשם תורם משמעותי של 70%, על התובעת, שהיא גרה שם באותה שכונה, מכירה את הכביש, לרבות את הבור הנטען.

כל עדותו של הבן לגביי נסיבות התאונה עצמה – מדובר בעדות שמועה שאין לקבלה והיא לא יכולה לחזק את גרסת התובעת. הבן לא יכול להוכיח או להעיד אם התובעת נפלה בבור או לידו, ללא קשר אליו. ולכן, מדובר על עדות יחידה על כל המשתמע מכך.

לגביי הנזק – מדובר בעקרת בית, אין שום הוכחה כי היא עבדה, גם בקטיף אין הוכחה שעבדה. לא הוגשו דוח רווח והפסד של העסק, לא הוגשו תלושי שכר של העוזרת הנטענת לגביי העבודה, ולכן, התובעת לא יכולה להוכיח כי היא אכן עבדה בקטיף ולחילופין, לא יכולה להוכיח כי נעזרה בעובדת נוספת. היא גם לא מצאה לנכון להעיד עובד כלשהו כדי לתמוך בגרסתה זו. לכן, מדובר בגרסה חלשה שיש לדחותה.

לתובעת עבר רפואי שהכחישה אותו לפני התאונה, יש לה בעיה רפואית בקרסול ימין, דבר שלא אמרה בעדותה, ורק לאחר מספר שאלות, ענתה שיש לה עבר רפואי בגב. ולכן, ממילא, היא צריכה עזרה, ללא שום קשר לתאונה.

מבחינת הפסד שכר, אם זה לעבר ואם לעתיד, אני מבקש לדחות את הטענה על הסף.

בעניין העזרה – ככל והתובעת צריכה עזרה, היא יכולה להיעזר בקרובי משפחתה, היא גם העידה על כך שיש לה 5 ילדים, 7 נפשות, 4 כלות, שעוזרים לה ואני חושב שהם גם היו עוזרים לה ללא שום קשר לתאונה. לכן, נזק מבחינת עזרה בשכר, אין ויש לדחות טענה זו.

לגביי הוצאות רפואיות – לא הוגשו קבלות ומדובר בנזק מיוחד שדורש הוכחות, ואם זה לא הוכח אז על הטענה להידחות.

לכן, מדובר בסה"כ בתיק של כאב וסבל בלבד.

אפנה את ביהמ"ש לתשובות לשאלות ההבהרה שנשאלה העדה על ידי חברי, חברי שאל לגביי ניתוחים ונענה כי הניתוחים מכוסים במסגרת הסל ואם יצליחו הם יורידו את דרגת הנכות ל-20% לפי קישיון נוח.

ככל שתתקבל התביעה, אבקש לנכות את הסכומים שקיבלה מביטוח לאומי, ושהוגשו לביהמ"ש.

לגביי ההודעה לצד שלישי – הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית על ידי מזכיר המועצה, הוא הודה שבמסגרת תצהירו לא הוגשה הודעה שניה לסוכן הביטוח על התביעה, מה גם לפי המסמך שצורף לתביעתו, ההודעה, דובר שם על אירוע מה19/04/03, הסוכן דיווח על מועד התאונה 19/04/03 ולא מ2002. הנתבעת בחרה לנהל את התיק, הגישה חוו"ד רפואית מטעמה ורק לאחר ניהול התיק, היא ביקשה להגיש הודעת צד שלישי. לכן, אני חושב כי אין מקום לקבל את ההודעה כי מדובר בנזק ראייתי ויש לדחותה על הסף.

מכל מקום, אני מבקש לדחות את התביעה ולחייב בהוצאות.

ב"כ התובעת : הטענה של נטל ההוכחה , אמנם נטל זה הוא על התובעת אבל על הנתבעת מוטל הנטל לא להסתפק בהכחשה כללית. תקנה 85 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת לא די בהכחשה כללית אלא חייב בעל דין לדון במפורש בכל טענה בעובדה שאין הוא מודה באמיתותה. אזכיר כי לא הנתבעת ולא חברת הביטוח חקרו את האירוע, לא היה חוקר מטעמם, לא באו בשום גרסה אחרת, וכל מה שיש בפיהם הוא להכחיש הכחשה סתמית.

בנוגע לטענת חברי לתאונת הדרכים – הפסיקה בעניין זה ענפה ואין לערער עליה, על פי הפסיקה הרווחת, כדי שחרף היעדר מגע פיזי עם הרכב ייחשב האירוע לת"ד, צורך להוכיח עובדתית כי רק עקב הופעת הרכב, נגרמה התאונה כי הרכב היה גורם הכרחי לאירוע התאונה. משמע הדבר כי קיים קשר ישיר ומיידי בין הופעת הרכב לבין האירוע וכי יש מקום להכיר בקשר סיבתי משפטי.

אפנה לפס"ד השלום בכפ"ס 6881/03, נדון גם בערכאת ערעור במחוזי בתיק 4049/04, שם נדחתה תביעה בטענה דומה ונקבע ..."הפסיקה אינה מסתפקת בכך שהשימוש ברכב מהווה המניע לתזוזה כלשהי שגרמה לבסוף לשרשרת אירועים ולנפילה....". באותה תביעה ביהמ"ש הפנה למקרים דומים בהם נדחתה טענת קיום ת"ד. אבקש לדחות את הטענה. מפנה לכל פסקי הדין המוזכרים.

<#9#>

החלטה

פסק הדין יינתן ויישלח לצדדים.

<#10#>

ניתנה והודעה היום י"ח כסלו תשע"ד, 21/11/2013 במעמד הנוכחים.