מבוא:

לפני תביעה כספית על סך 222,928 ₪, אשר עניינה פיצוי בגין הפרת הסכם להובלת מטען הנושא שרתי מחשב ממדינת ישראל לגרמניה.

פסק הדין ניתן על סמך סיכומים בכתב, ללא חקירת המצהירים מטעם הצדדים, בהתאם להסכמת הצדדים מיום 24.03.13.

התובעת הינה חברה פרטית העוסקת בתחום התקשורת (להלן: "התובעת").

הנתבעת הינה חברה פרטית העוסקת בשילוח בארץ ובעולם, החברה הינה חברת הבת של חברת DHL העולמית המתמחה בשילוח בינלאומי (להלן: "הנתבעת").

התובעת התקשרה עם הנתבעת בשתי הזדמנויות ביום 31.01.08 וביום 21.08.08:

במסגרת ההתקשרות ביום 31.01.08, נתבקשה הנתבעת להוביל שרתי מחשב (להלן: "השרתים") ממשרדי התובעת בתל-אביב אל משרדי התובעת בפרנקפורט. אין מחלוקת, כי במהלך התקשרות זו עוכב שחרור המטען במכס הגרמני ובסופו של יום הנתבעת נשאה בנטל לשחרורו והמטען הגיע ליעדו בגרמניה (להלן: "ההתקשרות הראשונה"). הנתבעת הביעה התנצלותה במסגרת מכתב התנצלות הכולל זיכוי בגין מחצית מעלות המשלוח במשלוח עתידי (במשקל 10 ק"ג) (ר' נספח ז' לתצהירו של מר דרורי) (להלן: "מכתב ההתנצלות").

התקשרות זו מהווה את הרקע להתקשרות נשוא כתב התביעה אשר נערכה ביום 21.08.08 (להלן: "ההתקשרות השנייה"). 

עובדות שאינן במחלוקת במסגרת ההתקשרות השנייה:

1. ביום 21.08.08, התובעת הזמינה מהנתבעת שירות הובלת מטען הכולל שרתי מחשב במשקל 83 ק"ג, ממשרדי התובעת בישראל אל כתובת משרדי התובעת בגרמניה, על-פי תעודת משלוח ושטר מטען שמספרו 4440359000 (ר' נספח ח' לכתב התביעה), עלות המשלוח 4,383 ₪ (ר' נספח 4 לתצהירה של גב' פולי).
2. המטען הגיע לנמל התעופה בפרנקפורט ביום 08.09.08. אולם, נתקל בקשיים במהלך שחרורו מהמכס הגרמני ומשלא נמצא פיתרון לשחררו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתכתובת דואר אלקטרוני בין הצדדים (נספח ו' לכתב התביעה) ביקשה התובעת ביום 10.09.08 להחזיר את המטען לישראל.
3. המטען הוחזר על-ידי הנתבעת ללא תשלום משדה התעופה בפרנקפורט לנמל התעופה בן-גוריון ביום 11.09.08.
4. עם הגעת המטען לשדה התעופה בישראל גילתה הנתבעת, כי ברישומיה נפלה טעות במספר ח.פ של התובעת ולכן שחרור המטען מהמכס בישראל עוכב.
5. המטען שוחרר ביום 26.10.08 , לאחר שהתובעת פנתה בכתב באמצעות משרד עו"ד וילנסקי בדרישה לשחררו בהקדם (נספח י"ד לתצהירו של מר דרורי).
6. באותו מועד המטען הובל למפעל התובעת באמצעות שירות הסעה ששכרה הנתבעת לצורך כך ומסרה את המשלוח לתובעת.
7. ביום 11.11.08 התובעת פנתה אל הנתבעת במכתב, בו הודיעה על נזקים פיזיים שנגרמו לאריזה ולשרתים (נספח י"ד לתצהירו של מר דרורי).
8. במהלך חודש נובמבר 2008 התקיימה פגישה בין נציגי הצדדים; מר דני שובה מטעם הנתבעת ומר גדעון דרורי מטעם התובעת, במהלכה הוצגו השרתים  (אשר נטען, כי הם היוו את תכולת המשלוח) בפני מנהל הנתבעת ונוהל משא ומתן אשר לא צלח, במסגרתו הוצע פיצוי לתובעת בגין הנזקים הנטענים .
9. ביום 21.01.09 השרתים נבדקו על-ידי ארז בטיש מומחה מטעם התובעת.

תמצית טענות התובעת:

1. במסגרת ההתקשרות השנייה, הנתבעת התחייבה לספק שירות משלוח מדלת אל דלת הכולל: הובלת השרתים ממשרדי התובעת בתל-אביב אל שדה התעופה בן-גוריון (בדרך היבשה) משדה התעופה בן-גוריון לשדה התעופה בפרנקפורט (בהובלה אווירית) משדה התעופה בפרנקפורט לשטח אותו שכרה התובעת מחברת INTERXION בגרמניה אשר נקרא חוות השרתים (בדרך היבשה), כאשר בתום תקופה של 12 חודשים הנתבעת התחייבה להחזיר את המטען באותה הדרך אל משרדי התובעת בישראל. כמו-כן, טענה התובעת, כי השירות כלל שחרור השרתים מרשויות המכס בשתי המדינות.
2. התחייבות הנתבעת לספק את השירות לעיל, באה לידי ביטוי במעמד הצעת המחיר וכן במכתב ההתנצלות. אולם, הנתבעת הפרה את התחייבותה, בכך שכשלה בשחרור המטען מרשות המכס בגרמניה ביום 08.09.08.
3. נימוקי הנתבעת, לפיהם במועד הרלוונטי לכתב התביעה הנתבעת לא סיפקה שירותי עמילות מכס להתרת משלוחים מסוג "יצוא זמני" מהמכס בגרמניה עומדים בסתירה להתחייבויותיה  ולהסברי נציגיה כפי שפורט בסעיפים 1 ו-2 לעיל.
4. החלופות שהוצעו על-ידי הנתבעת לשחרור המטען; תשלום לעמיל מכס גרמני חיצוני ולחילופין תשלום עלויות המכס והמיסים בגין יצוא רגיל של השרתים, היו כרוכות בעלויות גבוהות ועל כן נאלץ נציג התובעת לבקש מהנתבעת להשיב את המטען לישראל.
5. המטען הוחזר אל כתובת משרדי התובעת בישראל לאחר 64 ימים כאשר השרתים נמצאו חבולים ופגומים.
6. התובעת טענה, כי אין להחיל בעניינו את אמנת וורשה, מאחר שבמקרה דנן, ההובלה נעשתה מחוץ לגבולות שדה התעופה שלא לצורך העברה בין כלי טייס ועל כן עסקינן בתובלה יבשתית לגביה אין תחולה לאמנה. כמו-כן, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח, מתי נגרם הנזק והאם נגרם בעת ההובלה האווירית או היבשתית.
7. התובעת עתרה לתשלום מלוא הנזקים שנגרמו לה: עלות שרתים חדשים 100,058 ₪, עלות שעת עבודה של מהנדסי התובעת- 35,000 ₪, עלות המשלוח- 4,645 ₪, עלות דמי שכירות בחוות השרתים- 13,225 ₪, עלות שכר טרחת עו"ד- 20,000 ₪ ופגיעה בשם הטוב ללא צורך בהוכחת נזק- 50,000 ₪.

תמצית טענות הנתבעת:

1. נציגי הנתבעת לא המליצו לתובעת לבצע את המשלוח בדרך של "יצוא זמני" ולא מסרו לתובעת נתונים אודות היתרונות הכרוכים בסיווג המשלוח.
2. הנתבעת אינה מספקת שירותי עמילות מכס ביחס למטענים אשר נשלחו במשלוח מסוג יצוא זמני לגרמניה והמידע האמור הודע לתובעת.
3. ניסיונה של התובעת לפרש את מכתב ההתנצלות כהתחייבות עתידית לספק שירות התרת משלוח מהמכס בגרמניה עבור משלוחים מסוג "יצוא זמני" הינה שגויה.
4. התובעת לא פעלה לצמצום הנזק בהתאם לפתרונות שהוצעו לה בזמן אמת כפי שפורט בסעיף  4 לטענות התובעת. פתרון אשר היה כרוך בתשלום מיסים בסך של כ-4,000 דולר בלבד. (ר' נספח י' לתצהירו של מר דרורי) .
5. לפנים משורת הדין מתוך אחריות ולבקשת התובעת, הנתבעת החזירה את המטען חזרה לישראל ונשאה בעלויות הכרוכות בכך.
6. בין הצדדים לא נקבע מועד להשבת המשלוח למשרדי התובעת. אולם, על מנת לעמוד בלוח הזמנים שהכתיבה התובעת במכתבה מיום 26.10.08, הנתבעת הובילה את המטען מנמל תעופה בן-גוריון למפעל התובעת באמצעות שירות הסעה מיוחד ששכרה לצורך כך.
7. המשלוח על כל תכולתו הגיע לישראל ונמסר לתובעת כחודש וחצי מרגע הגיעו לנמל תעופה בן -גוריון בין השאר בשל חלותם של חגי תשרי.
8. לנתבעת לא התאפשר לבצע בדיקה פיזית של השרתים באותו מועד ובכך נגרם לה נזק ראייתי.
9. הנתבעת טענה, כי ככל שקיימת עילת תביעה נגדה, אחריותה מוגבלת לסכום של 2,075 דולר, לפי אמנת וורשה מאחר שנושא התביעה הינו עיכוב בהגעה של מטען ונזק שנגרם למטען בתובלה אווירית בינלאומית.
10. לחילופין טענה הנתבעת, כי אחריותה מוגבלת על-פי תנאי שטר המטען לגבוה מבין 100 דולר או 20 דולר לק"ג ובכל מקרה לא יותר מאשר ערכו המוצהר של המטען.
11. התובעת לא הוכיחה את נזקים הנטענים ושיעורם.
12. התובעת לא רכשה ביטוח למטען.

השאלות שבמחלוקת:

1. האם המטען עוכב בשירותי המכס בגרמניה ולא הגיע לכתובת היעד בפרנקפורט (לחוות השרתים) בשל הפרת התחייבות הנתבעת לספק משלוח הכולל עמילות מכס?
2. האם המטען הוחזר לתובעת כעבור 64 ימים בעודו חבול ופגום בשל התרשלות הנתבעת?
3. מה הנזק שנגרם לתובעת אם בכלל?
4. האם אחריות הנתבעת כפופה להוראות אמנת ורשה? לצורך כך יש לבחון האם הנזקים הנטענים אירעו במהלך התובלה האווירית?

ראיות התביעה:

1. תצהיר עדות ראשית מיום 20.01.11– נערך על-ידי מר גדעון דרורי מנהל התובעת, הכולל את הנספחים הבאים: הצעת מחיר, תעודת משלוח, תכתובת דואר אלקטרוני בין נציגי התובעת לנציגי הנתבעת, מכתב התנצלות מיום 03.03.08 בעקבות ההתקשרות הראשונה, רשימון ייצוא, שטר מטען וחוו"ד לעניין הנזקים שנגרמו לשרתים.
2. תצהיר עדות ראשית משלים מיום 27.02.11- נערך על-ידי מר גדעון דרורי מנהל התובעת, כולל תמלול שיחות טלפון בין התובעת לנציגי הנתבעת ותכתובת דואר אלקטרוני שנעשה במהלך ניהול התיק על מנת לוודא האם פועלת הנתבעת בהתאם לנוהל אליו התייחסה הגב' פולי בתצהירה מטעם הנתבעת, בהמשך למכתב ההתנצלות.

ראיות הנתבעת:

1. תצהיר עדות ראשית – נערך על-ידי הגב' אמי פולי (בר) מנהלת מחלקת פניות לקוחות, הכולל את הנספחים הבאים: הסכם התקשרות בין הצדדים משנת 2006, שטר מטען, נוהל וחשבונית מס.
2. תצהיר עדות ראשית- נערך על-ידי מר דוני שובה, סמנכ"ל שירות ניהול ותפעול.
3. תצהיר עדות ראשית- נערך על-ידי מר עומר ולנר, מחלקת מעקב בדסק האירופאי.

השירות אותו התחייבה הנתבעת לספק:

על התחייבות הנתבעת ניתן ללמוד בעיקר מהראיות הבאות: הסכם בין הצדדים, הצעת המחיר, תעודת המשלוח, תכתובת דואר אלקטרוני בין הצדדים, מערכת היחסים בין הצדדים עובר להתקשרות, במהלך תקופת ביצוע ההתחייבויות הנטענות ולאחריה. 

כפי שעולה מטענות וראיות הצדדים, לאור הכשלים שאירעו במסגרת ההתקשרות הראשונה הנתבעת שלחה לתובעת ביום 03.03.08 מכתב התנצלות בזו הלשון:

".... נציגי DHL בגרמניה לא פועלים לשחרור משלוחים מסוג יצוא זמני מהמכס לצערנו מידע זה לא ניתן לך בעת התקשרותכם עימנו.

מר דרורי אנו מתנצלים על המידע השגוי שניתן לכם וברצוני לעדכן אתכם כי פתחנו פעולה מתקנת בשיתוף המנהלים עבור מקרה זה בכדי למנוע את הישנותו בעתיד".

הצדדים חלוקים באשר לפרשנות שיש ליתן למכתב ההתנצלות וכן ל"פעולה מתקנת" המוזכרת במכתב ההתנצלות. הנתבעת טענה, כי ה"פעולה המתקנת" כוללת נוהל חדש במסגרתו הודיעה הנתבעת ללקוחות החברה, כי אינה מספקת שירות עמילות מכס מטעמה למשלוחים מסוג "יצוא זמני" הנשלחים לגרמניה וכי עליהם לדאוג לעמיל מכס חיצוני. ואילו התובעת טענה, כי "הפעולה המתקנת" הינה פעולה להסדרת שחרור מטענים כיצוא זמני בגרמניה.

לאחר שעיינתי בפרשנות אותה מבקשים הצדדים לייחס ל "פעולה מתקנת", בגרסתה של גב' פולי והנוהל המצ"ב, הנני סבורה, כי לא ניתן לאמץ את הפרשנות המוצעת על ידי התובעת ואבאר:

מכתב ההתנצלות מדבר בעד עצמו, בשום מקום לא נכתב כי להבא הנתבעת תדאג לשחרר את המטען מהמכס, כך שלא ברור כיצד הבינה התובעת כי הנתבעת מתחייבת לפעול לשחרור המטען בעתיד.

ההפך, הנתבעת רשמה ברישא של המכתב, כי היא איננה משחררת את המטען במכס בגרמניה והאחריות על שחרורו של המטען מוטלת על הלקוח, קרי התובעת, בהתאם לשיקול דעתה באשר לדרכי השחרור מהמכס.

העדר קבלת מידע זה בעת ההתקשרות הראשונה, הוביל את הנתבעת להוצאת מכתב ההתנצלות, להציע פיצוי בעתיד ולהודיע על הכוונה לנקוט בפעולה מתקנת על מנת שלא יישנו מקרים דומים בעתיד.

בעקבות מקרה זה ובמסגרת הפעולה המתקנת, טענה הנתבעת בתצהירה של הגב' פולי, כי כל נציגי הנתבעת הונחו למסור ללקוחות את הנוהל והוסיפה, כי הנוהל נמסר רק ללקוחות אשר מבקשים לראשונה לבצע משלוח זמני מסוג זה.  נספח 3 "הנוהל" המפורט בתצהירה של גב' פולי מתמצא בשורה אחת שזו לשונה: "כל משלוח ייצוא זמני לגרמניה ישוחרר ע"י עמיל מכס ולא ע"י DHL " .

מדובר בצילום מסך מחשב הכולל מספר נהלים והנחיות בתחומים שונים כאשר הנוהל מצוין תחת סעיף 28  ועניינו "נעלי עור".

לא ברור כיצד פעלה הנתבעת להודיע לכלל לקוחותיה אודות הנוהל, היכן זה פורסם ומי נחשף ךפרסום, מתי הוצא הנוהל, לאיזה סוג מטען/ משלוח הוא מתייחס וספק אם לנוהל זה התכוונה הגב' פולי במסגרת תצהירה  וכן בסיכומי הנתבעת.

אם לא די בכך, עיון בתמלול השיחות אשר בוצעו על-ידי התובעת תומך במסקנתי לפיה, הנתבעת לא הצליחה להטמיע את הנוהל בקרב עובדיה ונציגי השירות, אשר למעשה המשיכו בהעברת מידע שגוי באשר למתן שירות של ייצוא זמני לגרמניה.

טענתה של הגב' פולי באשר להחלת נוהל זה רק על לקוחות אשר מבקשים לבצע את השירות לראשונה אין לה על מה שתסמוך, באשר עניין זה לא מוזכר בשום מסמך ואף אין בו כל הגיון כלכלי והוא נוגד את האינטרס האישי של הנתבעת במתן שירות ללקוחותיה.

לו הייתה הנתבעת מאמצת נוהל זה ודואגת לפרסם אותו, כך למשל באמצעות אתר החברה באינטרנט לכלל לקוחותיה ובוודאי באמצעות ביצוע הדרכה לכלל עובדיה , ממילא היה נמסר המידע לתובעת בעת ההתקשרות השנייה, אשר נערכה מספר חודשים לאחר ההתקשרות הראשונה וסביר להניח כי היה בכך כדי למנוע את הישנותו של מקרה זה.

בהינתן שהתובעת הבינה את מכתב ההתנצלות בהתאם לכתוב בו, דהיינו, כי הנתבעת טעתה במסירת המידע בעת ההתקשרות הראשונה, הרי שהיה עליה לדעת על כך בעת ההתקשרות השנייה ולדאוג מבעוד מועד לשחרר את המטען בעצמה, חיזוק לכך ניתן למצוא בהתנהלותה של התובעת בעת שביקשה לוודא עם נציגי השירות מטעם הנתבעת את עניין האחריות לשחרור המטען, עניין זה מוצא ביטוי בנספח י' לכתב התביעה, כחלק מתכתובת דואר אלקטרוני בין הצדדים,  כך לדוגמא במייל מיום 08.09.08 שעה 11:57 AM, לפיו נטען על ידי התובעת, כי נציגות הנתבעת, לימור ורעות מסרו לתובעת שהנתבעת אחראית לשחרור המטען מהמכס בגרמניה.

בתגובה נמסר ע"י נציג הנתבעת, כי העניין בבדיקה ובהמשך תיפתח תלונה בהתאם.

נציגות הנתבעת לא הגישו מטעמן תצהיר עדות ראשית על כן, לא ניתן ללמוד על תוכן המידע שנמסר על ידן אלא רק מנסיבות המקרה.

זה המקום להדגיש, כי הנתבעת היא הגורם המקצועי להתקשרות ובעלת הידע הרלוונטי באשר להיקף השירות אותו ביכולתה לספק ואם ישנם קשיים/מגבלות/התניות בתחנות אותן עתיד המשלוח לעבור ובניהן המכס, עליה היה לציין זאת מפורשות בפני הלקוח טרם ההתקשרות ובמהלכה.

לסיכום טענה זו, הנני מקבלת את הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעת בכל הקשור לשירות הניתן על ידי הנתבעת בעניין יצוא זמני לגרמניה, כאמור במכתב ההתנצלות ואולם לצערם של הצדדים, הנתבעת לא השכילה ליישם את מכתב ההתנצלות וחזרה שוב על הטעות במסגרת ההתקשרות השנייה, בכך הפרה הנתבעת את התחייבותה וממילא עליה לשאת באחריות הנובעת מכך.

היקף ההתחייבות ביחס אליה שולמה התמורה;

עיון בהצעת המחיר מיום 21.08.08 (נספח ב' לתצהירו של מר דרורי), בתעודת המשלוח (נספח ג' לתצהירו של מר דרורי) ובשטר מטען מיום 28.08.08 (נספח ח' לכתב התביעה), מעלה כי, הנתבעת התחייבה לספק את השירות הבא: משלוח טובין (שרתי מחשב) מישראל לגרמניה, המחיר כולל: היטל דלק, רשימון יצוא, ביטוח בשיעור של  0.5% מערך המשלוח, ביטוח בסכום של 100 דולר למקרה של אובדן או נזק והמלצה להרחבת הכיסוי הביטוחי. המחיר כולל: איסוף, אחסנה, הטסה והובלה עד כתובת הנמען בארץ היעד, שוויו תכולת המשלוח הינו 20,000 דולר.

ניתן להיווכח, כי בהיקף ההתחייבות כמו גם בתמחור השירות אין אזכור לרכיב עלות של שירות עמילות מכס, כחיזוק לטענת הנתבעת שאיננה נותנת שירות זה וממילא התובעת לא שילמה עליו.

עוד ניתן להיווכח, כי הנתבעת המליצה לתובעת להרחיב את הכיסוי הביטוחי למקרה של אובדן / גניבה לתכולת המטען, דבר שלא נעשה על ידי התובעת.

האם בשל התרשלות הנתבעת המטען הוחזר לתובעת כעבור 64 ימים בעודו חבול ופגום?

כאמור אין מחלוקת, כי המטען הועבר לידי הנתבעת בישראל בסוף חודש אוגוסט 2008, הגיע לנמל התעופה בפרנקפורט ביום 08.09.08 והוחזר לנמל התעופה בן-גוריון ביום 11.09.08, שם עוכב מאחר שהנתבעת טעתה במספר ח.פ של התובעת וביום 26.10.08 המטען הובל בשירות הסעה אל משרדי התובעת. קרי, חלפו כ- 60 יום מהמועד בו נמסר המטען לנתבעת עד למועד החזרתו לידי התובעת. בפרק זמן זה המטען עוכב במכס בישראל כ- 50 יום. גם בהינתן, כי לא נקבע מועד להחזרת המטען וחלו חגי תשרי בעת הרלוונטית כטענת הנתבעת הנני סבורה, כי מדובר בפרק זמן שאינו סביר ובפרט בנסיבות בהן המטען הוחזר לאחר שנכשל שחרורו בגרמניה ועוכב שחרורו בנמל התעופה בן-גוריון בשל טעות ברישומי הנתבעת.

מאידך ועל אף העיכוב, שוכנעתי, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי המטען הוחזר בעודו חבול ופגום בשל התרשלות הנתבעת וזאת ממספר סיבות:

(-) המטען הוחזר לתובעת ביום 26.10.08 בעוד התובעת פנתה לנתבעת בנושא זה ביום 11.11.08. ולכן לא ניתן לשלול כי הפגמים הנטענים אירעו בפרק זמן זה.

(-) התובעת מתארת חבלות אשר ניתן לראותן חיצונית על גבי האריזה, אם כן, מדוע לא פנתה לנתבעת בעת שקיבלה המטען? ומדוע לא הוצגו תמונות של המטען להוכחת הטענה.

(-) התובעת לא ציינה את מספרם הסידורי של השרתים על גבי שטר המטען ו/או בתעודת המשלוח ועל כן קיים ספק אם עסקינן בשרתים המתוארים בחוות הדעת.

(-) השרתים נבדקו בחודש ינואר בעוד המטען הוחזר לתובעת בחודש אוקטובר. 

(-) הטענה, כי ייתכן שהשרתים ניזוקו במהלך הובלתם ברכב/מונית לא הוכחה. בהקשר זה יוער, כי התובעת לא ציינה בעת ההתקשרות שהמטען בעל תכונות ייחודיות ועל כן יש להובילו באמצעים שונים ובכלי תחבורה מיוחדים.

אשר על כן, שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח, שהנתבעת לא עמדה בהתחייבותה להוביל את המטען לכתובת היעד באירופה ובשל התרשלותה המטען עוכב בשתי הזדמנויות: ברשויות המכס בגרמניה וברשויות המכס בישראל.

תחולת אמנת וורשה:

הצדדים הרחיבו בסיכומיהם, לעניין תחולת האמנה במקרה של נזק פיזי למטען. הואיל והגעתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את הנזק הפיזי אלא רק את העיכוב בביצוע השירות אותו התחייבה הנתבעת לבצע בשתי הזדמנויות, אתייחס לתחולת האמנה במקרה של עיכוב בהגעת המטען. 

אמנת וורשה נחתמה ביום 12.10.1929 ונכנסה לתוקף בישראל ביום 06.01.1950 ואומצה לדין הישראלי במסגרת סעיף 2 לחוק התובלה האווירית, תש"ם- 1980 (להלן: "החוק") בקובעו:

" על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה" .

האמנה תוקנה במסגרת הפרוטוקול הרביעי אשר נחתם במונטריאול בשנת 1975 ונחתם על ידי ישראל ביום 27.11.1987, הודעה על כניסתו של הפרוטוקול הרביעי לתוקף בישראל נעשתה  בהודעת התובלה האווירית (כניסה לתוקף של פרוטוקול לתיקון אמנת ורשה), התשס"ב –2002, אשר פורסמה ביום 21.3.2002. (להן : " אמנת ורשה" ).

חוק התובלה האווירית קובע בסעיף 10 "כלל ייחוד עילה" לפיו:

"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו."

במקרה דנן, המדובר במטען אשר הובל מישראל לגרמניה ומגרמניה בחזרה אל ישראל, שתי מדינות אשר הינן צד לאמנת ורשה ועל כן, הוראות אמנת ורשה חלות על הצדדים בתנאי שמדובר בתובלה אווירית. חוק התובלה האווירית אינו מגדיר מהי תובלה אווירית ואיזו תקופת זמן היא כוללת, אולם ניתן להסיק זאת מאמור בס' 18 לאמנת ורשה, ומהרציונל העומד בבסיס האמנה. סעיף 18 להוראות אמנת ורשה בפרק השלישי באמנה, הדן באחריותו של המוביל במקרה של השמדה, אובדן או נזק קובע:           

• 1. הובלה באויר, כמשמעותה בס"ק הקודמים של סעיף זה מורכבת מפרק הזמן שבו מצויים הכבודה או המטען באחריות המוביל, בין אם בנמל התעופה או במטוס, או במקרה של נחיתה מחוץ לנמל תעופה, בכל מקום שהוא.
  2. פרק הזמן של הובלה באוויר אינו כולל כל הובלה ביבשה, בים או בנהר שבוצעה מחוץ לנמל תעופה אולם, אם מתקיימת הובלה כאמור במהלך ביצוע חוזה להובלה באוויר, למטרות טעינה, מסירה או שינוע, ההנחה היא שכל נזק, כל עוד לא הוכח ההיפך, הוא תוצאה של אירוע שהתרחש תוך כדי ההובלה באוויר".

בין הצדדים נערכה התקשרות בהתאם לשטר מטען לתובלה אווירית וכך גם עולה מנסיבות המקרה. המטען עוכב ברשויות המכס בגרמניה ובישראל במסגרתו של חוזה תובלה אווירית בעת שהמטען היה בהשגחתה וחזקתה של הנתבעת במשך כל תקופת ביצוע ההובלה ובפרט בשטחי שדות התעופה בגרמניה ובישראל, ועל כן הנני קובעת, כי מדובר בתובלה אווירית ואחריות הנתבעת תיבחן בהתאם להוראות אמנת ורשה.

לפי סעיף 19 לאמנה, הנתבעת תישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה, אלא אם כן, חל החריג בסעיף 20 המגביל את האחריות המוטלת על המוביל במקרה של עיכוב בהובלת המטען וקובע, כי המוביל לא יישא באחריות אם יוכיח, כי נקט בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם.

כפי שפורט על ידי בהרחבה בפסק הדין וכפי שעולה ממכלול הראיות בתיק, הנתבעת לא נקטה בכל האמצעים הדרושים למנוע את העיכוב בשחרור המטען הן מרשויות המכס בגרמניה והן מרשויות המכס בישראל. אף על פי שניסתה לצמצם את הנזקים בזמן אמת על-ידי הצעת חלופות לשחרורו מרשויות המכס בגרמניה, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח אילו פעולות נקטה על מנת לשחרר את המטען מרשויות המכס בישראל ולא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע נדרש יותר מחודש ימים לשחרר את המטען.

טענת התובעת לפיה, בעניינו אין להחיל את מגבלת האחריות הקבועה בסעיף 22 לחוק מאחר שהתנהגות הנתבעת עולה לכדי "התנהגות רעה מדעת", איננה נכונה.

בעניין זה נראה, התובעת נתפסה לכלל טעות הואיל ובמסגרת פרוטוקול מונטריאול הרביעי צומצם סעיף 25 לאמנת ורשה, כך שפריצת מגבלת האחריות כשמדובר ב"התנהגות רעה מדעת", מתייחסת ל"כבודה" ו"לנוסעים" ולא בכל הקשור ל"מטען". מאז התיקון, כשמדובר בהובלת "מטען", שרירה וקיימת מגבלת האחריות, הקבועה בסעיף 22 לאמנה, אלא אם יוכח כי המעשה אינו נופל ל"תוך ביצוע תפקידו" של אותו גורם. (ת"א 19308/01 תגה רכיבים אלקטרוניים בע"מ נגד  EXPRESS WORLDWIDE DHL , עמוד 11 לפסק הדין, ניתן ביום 28.06.10 הערעור נגד DHL נדחה על-ידי ביהמ"ש המחוזי בע"א 4480-10-10 ).

שעה ששוכנעתי, כי לא הוכח קיומו של נזק פיזי למטען וכי עסקינן בתובלה אוירית במהלכה חל עיכוב בשחרור מטען מנמלי התעופה, הרי שטענותיה של התובעת בסיכומיה, כי עניין לנו בתובלה משולבת שבמהלכה נגרם נזק פיזי בפרק הזמן של התובלה היבשתית אינן רלוונטיות ואינן נכונות לפי סעיף 18 (5) לאמנה.

אשם תורם:

שעה שמדובר באחריות מוחלטת, כל טעם אין להידרש לטענת הנתבעת להטלת אשם תורם על התובעת.

הנזקים הנטענים וגובה הפיצוי:

על פי כלל ייחוד עילה הקבוע בסעיף 10 לחוק, כאשר אמנת ורשה חלה, עילת התביעה כפופה להוראות האמנה בלבד ולכן על הנתבעת לפצות את התובעת על פי מגבלת האחריות הקבועה בגובה האמנה. בסעיף 22(2)(ב) לאמנה נקבע, כי אחריותו של המוביל האווירי מוגבלת ל-17 זכויות משיכה מיוחדות, לכל ק"ג משקל של המטען. התובעת בסעיף 73 לסיכומיה, אינה חולקת על הסכום שנטען על-ידי הנתבעת במסגרת האמנה בסך 2,075 דולר.  

אשר על כן, על הנתבעת לפצות את התובעת בגין עיכוב בשחרור המטען בשתי הזדמנויות: האחת, מרשויות המכס בגרמניה והשנייה, מרשויות המכס בנמל תעופה בן-גוריון ובסה"כ 4,150 דולר.

לסכום זה יש להוסיף עלות משלוח בסך 4,383 ₪ (חשבונית מספר070445 TLV – נספח 4 לתצהירה של גב' פולי), הואיל ובסופו של יום המשלוח היה משלוח סרק ולא הגיע ליעדו.

למעלה מן הצורך, יוער כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את רכיבי הפיצוי אותם דרשה ושיעורם:

היזק פיזי לשרתים נשוא כתב התביעה ורכישת שרתים חדשים- טענה זו לא הוכחה כפי שפורט בהרחבה בפסק הדין ועל כן לא ניתן לפצות בגינה וכך גם באשר לצורך ברכישת שרתים חדשים ועלויות בגין עבודתם של טכנאי התובעת בעטיו של הנזק הפיזי הנטען.

שכירות השטח בחוות השרתים בסך של 8,817 ₪ - התובעת טענה, כי השטח אשר יועד לשרתים עמד ללא שימוש במשך 3 חודשים, עד אשר הציבה התובעת שרתים חלופיים בשטח החווה. הטלת אחריות על הנתבעת על הוצאות משניות של לקוחות אינה עולה בקנה אחד עם הרציונאל העומד בבסיס האחריות והאיזונים שנקבעו באמנה. 

פגיעה בשם הטוב- התובעת טענה לפגיעה בשמה הטוב, מאחר שהייתה חשופה לנזקים הכרוכים בהתקשרותה עם חברת סלולארי גדולה אשר בקשה ליהנות משירותי התובעת באירופה ומהשלכות הביטול על לקוחות פוטנציאלים. טענה זו נטענה בעלמא ולא נתמכה בראיות להוכחתה.

בנוסף, בכתב התביעה ובתצהירו של מר דרורי התובעת טענה, כי ביטחה את המטען אולם בסיכומיה זנחה טענה זו ואף לא נמצא לה עיגון ראייתי בחשבוניות ובראיות שהוגשו על-ידי הצדדים, לו רצתה התובעת להבטיח את שלמות המטען וערכו למקרה של נזק ו/או אובדן ו/או עיכוב בהגעתו, היה עלייה לדאוג לבטח את המטען בכיסוי ביטוחי מתאים לאופי העסקה וטיב תכולתו, וזאת בין באמצעות רכישת ביטוח מאת הנתבעת, כפי שהמליצה לה האחרונה, ובין באמצעות רכישת ביטוח באופן פרטי על דעת עצמה, משלא עשתה כן חשפה עצמה ונטלה סיכון, כי במקרה כזה תהא זכאית לפיצוי בהתאם להוראות האמנה.

בשולי הדברים אציין, כי שעה שהגעתי לכלל מסקנ לפיה, אמנת ורשה חלה במקרה דנן, הרי שאף אם היה מוכח קיומו של נזק פיזי לשרתי המחשב, גובה הפיצוי היה נקבע בהתאם להוראות האמנה.

סוף דבר,

הנתבעת תפצה את התובעת בסכום השווה בשקלים ל- 4,150 דולר שערכם נכון ליום פסק הדין 14,629 ש"ח (לפי אתר בנק ישראל שער הדולר היום הינו 3.5250 ), סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל, בהתאם לסעיף 9 לחוק התובלה האוירית.

בנוסף, תפצה הנתבעת את התובעת בעלות המשלוח בסך של 4,383 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, שעה שהתביעה הוגשה לכתחילה בסכום של למעלה מ- 200 אלף ₪ ונוהלו הליכים בהתאם, מצאתי לנכון לפסוק לטובת התובעת הוצאות אגרה ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,500 ₪ .

סכומים אלו ישולמו לידי התובעת תוך 30 יום מקבלת עותק פסק הדין אשר יישלח על ידי המזכירות בדואר רשום + א.מ.

ניתן היום, י"א אדר תשע"ד, 11 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.