29 יולי 2014

בפנינו תביעתו של מר ערן כהן (להלן - התובע) כנגד מעסיקתו לשעבר, חברת טפסי מחשבים בע"מ (להלן – הנתבעת) וכנגד מר אסף שטילר - בעלי ומנהל הנתבעת (להלן - הנתבע), לתשלום זכויות בגין תקופת עבודתו וסיומה. מנגד בפנינו תביעה שכנגד שהגישה הנתבעת כנגד התובע לתשלום סכומים שונים בקשר עם תקופת עבודתו וסיומה.

במסגרת תביעתו כנגד הנתבעים עתר התובע לחיוב הנתבעים לשלם לו שכר עבודה, פדיון חופשה, גמול עבודה בשעות נוספות, בצירוף פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

במסגרת התביעה שכנגד עתרה הנתבעת לחיוב התובע לשלם לה פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, פיצוי בגין גרימת נזקים כלכליים ופיצוי בגין פגיעה במוניטין ובשמה הטוב.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1. הנתבעת הינה חברה שעיסוקה במכירה ושיווק של מחשבים, ציוד ושירותים נלווים למחשבים, ולה מספר סניפים וחנויות באזור הצפון.

2. הנתבע הינו כאמור הבעלים והמנהל של הנתבעת.

3. התובע הועסק כמנהל חנות המחשבים של הנתבעת בקרית אתא, וזאת החל משנת 2006 (כפוף למחלוקת בין הצדדים באשר לחודש תחילת העבודה) ועד לסוף חודש ינואר 2008.

במסגרת תפקידו שימש התובע כעובד יחיד בחנות ועסק במכירה ושיווק של המחשבים, וכן בתיקון תקלות במוצרי החנות שסופקו ללקוחות. במסגרת תפקידו בחנות טיפל התובע גם בגביית התשלומים מהלקוחות והפקדתם לחשבון הנתבעת.

4. כאמור, אין חולק בין הצדדים כי בסוף חודש ינואר 2008 הסתיימה עבודתו של התובע בנתבעת, כפוף למחלוקת ביניהם, האם כטענת התובע הוא פוטר מעבודתו בנתבעת, או שמא כטענת הנתבעת, ביום עבודתו האחרון, הגיע התובע נרגז לחנות הנתבעת בקרית מוצקין, שם צעק, קילל, זרק את המפתחות ועזב את המקום.

כך או כך, אין חולק בין הצדדים כי לאחר אותו אירוע, התובע לא שב יותר לעבודתו בנתבעת. כך גם אין חולק בין הצדדים כי נכון למועד זה, שהה הנתבע בחו"ל ושב לארץ רק ביום 16.2.08, שאז נודע לו מפי עובדי החנות בקרית מוצקין על ההתרחשות כאמור.

דיון והכרעה

5. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, של מר מנחם פדאל – בעל עסק פרטי לממכר מזון "פיצה פדאל", של מר משיח טטרואשוילי – בעליה לשעבר של פיצוציה ששכנה בסמוך לחנות בקרית אתא ושל מר דוד איטח – עובד במספרה ששכנה בסמוך לחנות בקרית אתא.

מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע, של מר זיו קורן – עובד לשעבר של הנתבעת אשר עבד בנתבעת במועד הרלוונטי לתביעה ושל הגב' מיכל אהרון – עובדת בהנהלת החשבונות של הנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה.

כמו כן הוזמנו להעיד באמצעות בית הדין מטעם הנתבעת, מר חיים ויצמן, בעלים של חברת "עדן גרף שלטים" – לקוח של הנתבעת, מר שמעון אביטל, בעלים של חברת א. שמאור חלפים - לקוח של הנתבעת ומר אלי מלכה – אף הוא לקוח של הנתבעת.

מר דוד איטח לא התייצב לחקירה על תצהירו ועל כן הוצא תצהירו מתיק בית הדין. התובע, הנתבע, והמצהירים מטעם הצדדים, נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית, בפנינו. מר חיים ויצמן ומר אלי מלכה העידו בפנינו בחקירה ראשית ולאחריה נחקרו בחקירה נגדית. מר שמעון אביטן החל להעיד בפנינו בחקירה ראשית אלא שאז התברר כי הוא איננו העד הנכון שביקשה הנתבעת לזמן ובכך הסתיימה עדותו.

נפנה להלן לדון בתביעותיהם של הצדדים האחד כלפי משנהו, ותחילה לתביעת התובע כנגד הנתבעים.

תביעת התובע כנגד הנתבעים

6. במסגרת תביעתו כנגד הנתבעים, עתר התובע לחיובם בתשלום זכויות שונות הן בגין תקופת עבודתו והן בגין סיומה.

נפנה להלן לדון בתביעות המתייחסות לתקופת העבודה, ותחילה לתביעה לתשלום הפרשי שכר.

התביעה לתשלום הפרשי שכר

7. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 64,100 ₪ בצרוף פיצויי הלנה, בגין הפרשי שכר שהגיעו לו ולא שולמו לו.

לטענת התובע שכרו החודשי עמד על 5,000 ₪ נטו לחודש, ולפיכך במשך כל עשרים ואחד חודשי עבודתו (החל מחודש מאי 2006 ועד חודש ינואר 2008 ועד בכלל) אמור היה להשתכר סך של 105,000 ₪ נטו.

דא עקא שבמשך כל תקופת עבודתו שולם לו הסך הכולל של 40,900 ₪ נטו בלבד, זאת בהמחאות ששולמו מעת לעת לאשתו, בהתאם להוראתו.

אי לכך, עתר התובע לתשלום היתרה בסך של 64,100.

מנגד לטענת הנתבעים, התובע לא עבד עשרים ואחד חודשים, אלא חמשה עשר חודשים מלאים וחודשיים באופן חלקי. עוד טענו הנתבעים כי בתקופת עבודתו השתכר התובע סך כולל של 73,495 ₪ בלבד וסכום זה שולם לו, ועל כן אינו זכאי לתשלום כל תמורה נוספת.

לטענתם, התובע טען כי הוא נמצא בקשיים כלכליים, חשבונו הוגבל והוא חשש מפני עיקולים שונים, ועל כן, לבקשתו ומתוך התחשבות במצבו, משכורתו הועברה אליו בצורות שונות: העברת כספים במזומן, או בהמחאות שנמסרו לאשתו או הופקדו בחשבונה או בכל דרך שהתובע הורה לנתבעת. מכל מקום, לטענת הנתבעים, אין זה סביר שהתובע המשיך לעבוד תקופה כה ארוכה אצל הנתבעת ללא שקיבל יותר ממחצית שכרו בעד עבודתו.

8. לתצהיר עדותו הראשית, צירף התובע את תלושי השכר שהופקו לו לתקופת עבודתו אך זאת החל מחודש יולי 2006 ועד לחודש ינואר 2008 ועד בכלל, ולמעט תלושי השכר לחודשים מאי-יוני 2006 ואוקטובר –נובמבר 2006.

לא היה חולק בין הצדדים כי לא הופקו לתובע תלושי שכר בגין החודשים מאי-יוני 2006 ואוקטובר –נובמבר 2006, כפוף למחלוקת ביניהם, האם התובע עבד בחודשים הללו, אם לאו.

זאת ועוד, בתלושי השכר לחודשים יולי –אוגוסט 2006, צוין כי התובע עבד באופן חלקי בלבד ונעדר במשך כמחצית החודש, בכל פעם.

9. בתלושי השכר שהוצגו בפנינו, נרשמו פרטי השכר כדלקמן:

חודש גובה השכר גובה השכר הערות

העבודה ברוטו נטו

יולי 2006 3,585 ₪ 3,460 ₪ * 15 ימי היעדרות.

אוגוסט 2006 3,585 ₪ 3,460 ₪ * 15 ימי היעדרות.

ספטמבר 2006 3,585 ₪ 3,460 ₪

דצמבר 2006 3,585 ₪ 3,460 ₪

ינואר 2007 3,585 ₪ 3,460 ₪

פברואר 2007 3,585 ₪ 3,460 ₪

מרץ 2007 3,585 ₪ 3,460 ₪

אפריל 2007 3,710 ₪ 3,580 ₪

מאי 2007 3,715 ₪ 3,585 ₪

יוני 2007 3,710 ₪ 3,580 ₪

יולי 2007 7,724 ₪ 6,420 ₪ * כולל 1,420 ₪ נטו הפרשי נסיעות

אוגוסט 2007 7,724 ₪ 6,420 ₪ * כולל 1,420 ₪ נטו הפרשי נסיעות

ספטמבר 2007 7,724 ₪ 6,420 ₪ * כולל 1,420 ₪ נטו הפרשי נסיעות

אוקטובר 2007 7,724 ₪ 6,420 ₪ * כולל 1,420 ₪ נטו הפרשי נסיעות

נובמבר 2007 5,590 ₪ 5,000 ₪

דצמבר 2007 5,590 ₪ 5,000 ₪

ינואר 2008 2,590 ₪ 2,500 ₪ * 13 ימי עבודה.

סה"כ: 73,025 ₪ נטו.

10. לא היה חולק בין הצדדים כי לתובע שולמו ההמחאות לחשבונה של אשתו, הגב' אפרת כהן, כפי שיפורט בטבלה שלהלן:

חודש גובה השכר המחאה

העבודה נטו נטו

יולי 2006 3,460 ₪

אוגוסט 2006 3,460 ₪ המחאה על סך 5,000 ₪ ליום 15.9.06.

ספטמבר 2006 3,460 ₪ המחאה על סך 5,000 ₪ ליום 10.12.06.

דצמבר 2006 3,460 ₪

ינואר 2007 3,460 ₪

פברואר 2007 3,460 ₪

מרץ 2007 3,460 ₪

אפריל 2007 3,460 ₪

מאי 2007 3,585 ₪

יוני 2007 3,580 ₪

יולי 2007 6,420 ₪

אוגוסט 2007 6,420 ₪

ספטמבר 2007 6,420 ₪ המחאה על סך 14,000 ₪ ליום 5.10.07.

אוקטובר 2007 6,420 ₪

נובמבר 2007 5,000 ₪

דצמבר 2007 5,000 ₪

ינואר 2008 2,500 ₪ המחאה על סך 5,000 ₪ ליום 16.1.08.

המחאה על סך 11,900 ₪ ליום 31.1.08.

סה"כ: 40,900 ₪ נטו.

11. ודוק, לטענת הנתבעים, בנוסף להמחאות דלעיל אשר שולמו לבקשת התובע לחשבונה של אשתו, שולמו לתובע מעת לעת סכומים במזומן, בסך כולל של 31,500 ₪.

הנתבעים צירפו לתצהיר הנתבע דפי חשבון בנק של הנתבעת, בהם צוינו העברות במזומן, שבצידן פרטי העברה, על פי הפרוט שלהלן:

נספח ג/4: סך של 4,000 ₪ מיום 17.12.07- העברה ללקוח אחר לטובת טופסי מחשבים.

נספח ג/5: סך של 6,000 ₪ מיום 28.8.07- העברה לעצמי לטובת שטילר אסף עבור: "לפי בקשת הלקוח".

נספח ג/6: סך של 3,000 ₪ מיום 2.5.07- העברה לעצמי לטובת שטילר אסף עבור: "לפי בקשת הלקוח".

נספח ג/7: סך של 5,000 ₪ מיום 17.4.07- העברה לטובת אפרת כהן (ערן) עבור: "משכורת".

נספח ג/8: סך של 7,000 ₪ מיום 21.3.07- העברה לעצמי לטובת שטילר אסף עבור: "לפי בקשת הלקוח".

נספח ג/9: סך של 1,500 ₪ מיום 18.2.08- העברה לעצמי לטובת שטילר אסף עבור: "לפי בקשת הלקוח".

נספח ג/10: סך של 2,000 ₪ מיום 15.2.07- העברה לעצמי לטובת שטילר אסף עבור: "לפי בקשת הלקוח".

נספח ג/11: סך של 3,000 ₪ מיום 16.1.07- העברה לעצמי לטובת שטילר אסף עבור: "לפי בקשת הלקוח".

התובע הכחיש קבלת הסכומים במזומן כאמור לעיל.

12. לשם נוחות המשך הדיון, ישולבו להלן בטבלה ובהדגשה, סכומים אלו שלטענת הנתבעים שולמו לתובע במזומן, ואשר כאמור קבלתם מוכחשת על ידי התובע:

חודש גובה השכר המחאה/מזומן

העבודה נטו נטו

יולי 2006 3,460 ₪

אוגוסט 2006 3,460 ₪ המחאה על סך 5,000 ₪ ליום 15.9.06.

ספטמבר 2006 3,460 ₪ המחאה על סך 5,000 ₪ ליום 10.12.06.

דצמבר 2006 3,460 ₪ מזומן בסך 3,000 ₪ מיום 16.1.07.

ינואר 2007 3,460 ₪ מזומן בסך 2,000 ₪ מיום 15.2.07.

מזומן בסך 1,500 ₪ מיום 18.2.07.

פברואר 2007 3,460 ₪ מזומן בסך 7,000 ₪ מיום 21.3.07.

מרץ 2007 3,460 ₪ מזומן בסך 5,000 ₪ מיום 17.4.07.

אפריל 2007 3,460 ₪ מזומן בסך 3,000 ₪ מיום 2.5.07.

מאי 2007 3,585 ₪

יוני 2007 3,580 ₪

יולי 2007 6,420 ₪ מזומן בסך 6,000 ₪ מיום 28.8.07.

אוגוסט 2007 6,420 ₪

ספטמבר 2007 6,420 ₪ המחאה על סך 14,000 ₪ ליום 5.10.07.

אוקטובר 2007 6,420 ₪

נובמבר 2007 5,000 ₪ מזומן בסך 4,000 ₪ ליום 17.12.07.

דצמבר 2007 5,000 ₪

ינואר 2008 2,500 ₪ המחאה על סך 5,000 ₪ ליום 16.1.08.

המחאה על סך 11,900 ₪ ליום 31.1.08.

סה"כ: 40,900 ₪ נטו בהמחאות/ 31,500 במזומן.

13. כמבואר לעיל, לא רק שהצדדים חלוקים בענייננו לגבי גובה תמורה ששולמה לידי התובע בפעל, אלא שהם חלוקים ביניהם גם בשאלה, האם התובע עבד ברצף בכל התקופה נשוא המחלוקת, ובשאלה מה היה שכרו המוסכם של התובע.

נפנה איפוא לדון במחלוקות אלו שבין הצדדים, ותחילה למחלוקת לגבי רצף עבודתו של התובע.

רצף עבודתו של התובע

14. וכך, לטענת התובע הוא החל את עבודתו בנתבעת בתחילת חודש מאי 2006. לטענתו בתחילה עסק בשיפוץ החנות, שיפוץ אותו עשה בעצמו.

מנגד לטענת הנתבעים, התובע מבחירתו לא עבד בחודשים 5-6/06, אם כי הנתבעים לא הכחישו שהחנות בקרית אתא נפתחה בחודש מאי 2006. לשיטתם בחודשיים הראשונים לא עבד התובע בחנות.

15. מעיון בתלושי השכר שהפיקה הנתבעת עצמה לתובע, עולה כי בתלוש השכר הראשון שהוצג מחודש יולי 2006, צוין כי מועד תחילת העבודה הוא: 1/5/06.

זאת ועוד, הנתבע העיד (ראו: בעמ' 33 לפרוטוקול ש': 12-13), כי עם פתיחת הסניף נעשה שיפוץ בחנות, שבמסגרתו הותקנו בין היתר מזגנים, מדפים ודברים נוספים, אלא שלטענתו "ב- 99.9%" שהתובע לא עשה את השיפוץ (ראו: בעמ' 33 לפרוטוקול ש': 15-16).

דא עקא שהנתבעים לא הציגו כל אסמכתא לכך שגורמים אחרים ביצעו את השיפוץ ולא טענו מי היו אותם גורמים.

כך גם כאשר נשאל הנתבע, מי אם לא התובע ניהל את החנות בתקופת ההקמה והשיפוץ, לא ידע למסור עובדות כהוויתן:

"ת. אני מאמין שאני ואולי עוד מישהו שעזר. אני באמת לא זוכר, כי אני היחיד שחותם על ההסכמים מול הספקים ומי שנותן שיקים ומי שמשלם.

ש. מי זה המישהו הנוסף הזה?

ת. אמרתי יכול להיות" (ראו עדותו: בעמ' 32 לפרוטוקול ש': 28-31).

כאשר עומת הנתבע עם מועד תחילת עבודתו של התובע על פי תלושי השכר, השיב:

"ת. אם רשום שהתובע התחיל ב- 1.5.06 אז זה מועד תחילת עבודתו. לציין, שגם אם התובע התחיל ב- 31.5. ירשמו שהוא התחיל ב- 1.5.

ש. האם אתה יכול לאשר לי שבחודש 6/06 התובע עבד אצלך?

ת. לפי תלושי המשכורת כן" (ראו עדותו: בעמ' 33 לפרוטוקול ש': 4-6).

ואם באמור לעיל לא סגי, הרי שבכתב ההגנה טענו הנתבעים כי סוכם עם התובע שיתחיל לעבוד בחודש מאי 2006, ואולם לא ניתן כל הסבר לשאלה, אם כך סוכם מדוע התובע לא התחיל לעבוד במועד זה.

16. סיכומם של דברים לעניין החודשים 5-6/06.

על פי תלושי השכר שהפיקה הנתבעת, צוין כי יום עבודתו הראשון של התובע הוא ה-1/5/06. הנתבעת לא הציגה פנקס שכר ובו פירוט ימי עבודתו של התובע כפי חובתה על פי סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), ולא טענה כי ניהלה כזה. הנתבעת אף לא מסרה לתובע הודעה כפי חובתה לפי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002, הודעה אשר כוללת החובה לציין את יום העבודה הראשון של העובד. על רקע מחדלים אלו, בהעדר הסבר להיעדרות זו של התובע ולנוכח עדותו של הנתבע – לא עלה בידי הנתבעים לסתור את העולה מתלושי השכר שהפיקו הם עצמם לתובע ואשר על פיהם התובע החל את עבודתו ביום 1/5/06, ולא עלה בידיהם להוכיח את היעדרותו הנטענת של התובע במשך החודשיים 5-6/06.

אי לכך אנו קובעים כי התובע עבד בחודשים 5-6/06.

17. אשר לחודשים 7-8/06, עיון בתלושי השכר מעלה כי בכל אחד מחודשים אלו, נרשמה לתובע היעדרות של 15 יום. בכתב תביעתו ובתצהירו עתר התובע לתשלום שכר מלא עבור חודשים אלה, ובעדותו העיד כי בחודשים אלה שהה בכל יום בעבודה (ראה עדותו: בעמ' 23 לפרוטוקול ש' 16-19). דא עקא שבניגוד לטענתו בכתב תביעתו ובתצהירו ובניגוד לעדותו כאמור לעיל, טען התובע בסיכומיו כי בחודשים אלו שהה במילואים במסגרת מלחמת לבנון השניה ולשיטתו, הנתבעת גזלה את שכרו, כאשר קיבלה תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי ולא שילמה לו את שכרו עבור ימי מילואים אלה.

18. אכן, המדובר בתקופת מלחמת לבנון השניה, שבה נעדרו תושבי הצפון מעבודתם. לא רק שגרסת התובע כי שהה במילואים אינה עולה עם גרסתו כי עבד במשרה מלאה בימים אלו ולא רק שהתובע לא צירף כל אישור להראות כי שהה במילואים במועדים אלו, אלא שעיון בתלושי השכר הללו מעלה כי למרות שנרשמה בכל אחד מהם היעדרות של חצי חודש, הרי שמבחינת גובה השכר ששולם, שולם לתובע שכר מלא לאותם שני חודשים בהתאם לשכר ששולם לו בחודשים שלאחר מכן.

אי לכך, אנו קובעים כי בכפוף למחלוקת בין הצדדים באשר לגובה שכרו של התובע, הרי שבחודשים 7-8/06, שולם לתובע שכר מלא גם אם נעדר מהעבודה במהלך מלחמת לבנון השניה, וזאת כמתחייב מהוראות הדין.

19. אשר לחודשים 10-11/06, הנתבע הצהיר בתצהירו באופן כוללני כמו ביחס לשאר החודשים שבמחלוקת, כי התובע מרצונו בחר שלא לעבוד בחודשים אלה. בסיכומיהם, לא התייחסו הנתבעים באופן ספציפי לחודשים אלה מלבד טענותיהם הכלליות על חוסר מהימנות גרסתו של התובע, וטענתם בדבר היעדרות מבחירתו של התובע.

כאשר נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית מדוע לשיטתו התובע לא עבד בחודשים אלה, השיב ש"אם הוא זוכר נכון" הרי שהתובע אמר לו שיש לו עבודה פרטית לעשות בחודשים אלו (ראה: בעמ' 34 לפרוטוקול ש': 19-21), וכאשר נשאל מי אם כך עבד בחנות במשך חודשים אלו, השיב:

"אני, אחד מהעובדים, מיכל או שהסניף היה סגור בתקופה ההיא. זה לא היה סניף כל כך פעיל בתקופה ההיא.

לשאלתך אני יודע שחלק מהזמן הסניף היה סגור, חלק מהזמן מיכל עבדה, זיו עבד שם ואני. כל פעם מישהו אחר או שהוא היה סגור" (ראה: בעמ' 34 לפרוטוקול ש': 23-26).

מעבר לכך שבתצהיר הנתבע לא נטען לגבי אותם גורמים שעבדו בחנות בקרית אתא באותה תקופה, הרי שגם המצהירים מטעם הנתבעים הגב' מיכל אהרון ומר זיו קורן לא טענו כי עבדו בתקופה זו בחנות בקרית אתא.

20. הנה כי כן כמו ביחס לחודשים 5-6/06, גם לגבי החודשים 10-11/06 לא ידעו הנתבעים למסור גרסה סדורה להיעדרות הנטענת של התובע בחודשים אלו, ועל כן ומאותם טעמים, אנו קובעים על יסוד הראיות שהונחו בפנינו כי התובע עבד גם בחודשים 10-11/06.

21. עד כאן קביעותינו באשר לרצף עבודתו של התובע בתקופה נשוא המחלוקת, ומכאן נפנה לדון במחלוקת שבין הצדדים באשר לשכרו המוסכם של התובע.

גובה שכרו המוסכם של התובע

22. לטענת התובע סוכם עמו כי משכורתו תהיה 5,000 ₪ נטו לחודש, ועל כן לטענתו הסכומים הנקובים בתלושי השכר אינם משקפים את שכרו האמיתי.

עוד טען התובע כי במהלך עבודתו, לא ניתנו לו תלושי שכר באופן שוטף ואלה ניתנו לו בדיעבד, ורק בסמוך למועד הגשת התביעה.

מנגד לטענת הנתבעים, תלושי השכר נמסרו לתובע במועד והם משקפים את שכרו המוסכם.

23. בע"ע 42463-09/11 גד גולן (יואב ברמץ) - נגריית שירן בע"מ (פסק הדין מיום 23/04/2013) דן בית הדין הארצי, במהותם של תלושי השכר כראיה, וקבע:

"אכן, בהתאם לפסיקה, תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה [עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי (25.11.2008); דב"ע (ארצי) נה/193 – 3 חנן זומרפלד – מלון זוהר בע"מ (1.5.1996); דב"ע (ארצי) מז/146 – 3 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19 (1988)]. במה דברים אמורים? תלוש השכר מהווה ראייה לנכונות הנתונים המפורטים בו, כגון: שיעור שכרו של העובד בחודש מסוים; מהות רכיבי השכר ששולמו לעובד (גמול שעות נוספות, נסיעות וכו'); ניצול ומאזן ימי חופשה; ניצול ומאזן ימי מחלה, ועוד".

24. מעיון בתלושי השכר שצירף התובע לתצהירו כמפורט לעיל בטבלאות, עולה לכאורה כי בתחילת עבודתו ועד לחודש מרץ 2007 ועד בכלל, השתכר התובע סך של 3,585 ₪ ברוטו (3,460 ₪ נטו). בחודשים אפריל 2007 עד יוני ועד בכלל חלה ירידה מזערית כך ששכרו של התובע עמד על סך של 3,710 ₪ ברוטו (3,580 ₪ נטו), והחל מחודש יולי 2007 ואילך חלה עליה בשכר של התובע כך ששכרו עמד על סך של 5,590 ₪ ברוטו (5,000 ₪ נטו), כאשר בנוסף לכך בחודשים יולי 2007 עד אוקטובר ועד בכלל שולמו לתובע בנוסף הפרשי נסיעות בסך של 1,420 ₪ נטו, כך שהמשכורת הכוללת בחודשים אלו עמדה על 7,724 ברוטו, כולל הפרשי נסיעות.

כמבואר לעיל, הנטל הוא על התובע הטוען אחרת לסתור את הנתונים הנקובים בתלושי השכר, אלא שהתובע לא הציג כל ראיה לסתור את האמור בהם, או כדי לתמוך בטענתו כי מיומו בראשון בנתבעת שכרו עמד על 5,000 ₪ נטו.

לא נעלם מעינינו מועד ההפקה האחיד הנקוב בתלושי השכר שצירף התובע, אך בכך לא סגי כדי לקבוע שהתובע לא קיבל תלושי שכר בתקופת עבודתו, בהינתן כי שבעת הפקת העתקי תלושי שכר יופיע בהם מועד ההפקדה ולא המועד שבו הופקו במקור.

25. אי לכך, ובהעדר ראיה לסתור אנו קובעים כי שכרו של התובע הינו כאמור בתלושי השכר שהוצגו, מהם עולה כי שכרו של התובע הועלה במהלך תקופת עבודתו וכי רק לקראת סופה הוא הועמד על סך 5,000 ₪ נטו לחודש, כפי הנטען על ידי התובע.

השתכרותו הכוללת של התובע במהלך תקופת עבודתו

26. משאלו הן קביעותינו באשר לגובה השתכרותו המוסכם של התובע, התוצאה היא שעל פי תלושי השכר שהופקו לתובע הוא היה זכאי לתמורה כוללת בסך של 73,025 ₪ נטו.

זאת ועוד, לאור קביעותינו לעיל באשר לרצף עבודתו של התובע, ובהינתן גובה השתכרותו בתקופה שעד לחודש מרץ, אנו קובעים כי בגין החודשים 5-6/06 ו- 10-11/06 זכאי היה התובע לתמורה כוללת בסכום נוסף של 13,840 ₪ נטו (3,460 ₪ נטו X 4 חודשים).

אי לכך, אנו קובעים שבגין מלוא תקופת עבודתו בנתבעת זכאי היה התובע לתמורה כוללת בסך של 86,865 ₪ נטו (73,025 ₪ נטו + 13,840 ₪ נטו).

27. עד כאן קביעותינו באשר לזכאותו של התובע לשכר במהלך כל תקופת עבודתו, ומכאן נפנה למחלוקת שבין הצדדים באשר לשכר ששולם לו בפועל, ושאלת זכאותו להפרשי שכר.

הסכומים ששולמו לתובע במהלך תקופת עבודתו

28. כפי שניתן להיווכח מן הטבלאות שפורטו לעיל, גם על פי שיטת הנתבעים בעצמם, שכרו של התובע לא שולם באופן סדיר.

להזכיר, לא היה חולק בין הצדדים כי התובע קיבל חלק משכרו (בסך כולל של 40,900 ₪ נטו) באמצעות המחאות לחשבונה של אשתו, וזאת בהתאם לבקשתו של התובע.

גדר המחלוקת בין הצדדים נסב על הסכומים שלטענת הנתבעת שולמו לתובע במזומן.

כאמור, הנתבעת לא ניהלה פנקס שכר כפי חובתה על פי סעיף 24 לחוק הגנת השכר ועל פי התוספת לחוק, המחייבת בין היתר לפרט את פרטי פירעון השכר לרבות דרך תשלומו. הנתבעת אף לא טרחה להחתים את התובע על אישור בכל חודש שבו שכרו שולם במזומן.

29. בנסיבות אלו ולנוכח הכחשת התובע, את עצם קבלת הסכומים שנטען כי שולמו במזומן, נאלצה הנתבעת לאתר אסמכתאות לביצוע התשלום במזומן.

מחד צירפו הנתבעים את נספחי ג/4-11 לעיל לתצהיר הנתבע, ומאידך צירפו הנתבעים כרטסת הנהלת חשבונות של התובע אצל הנתבעת - נספח ג לתצהיר הנתבע.

אשר לנספחי ג/4-11, הרי שלמעט נספח ג/7 שבו צוינה במפורש העברה בסך 5,000 ₪ מיום 17.4.07 "לטובת אפרת כהן (ערן) עבור: "משכורת", אין בשאר ההעברות במזומן, אסמתכא לכך שיועדו לטובת התובע בהכרח.

30. אשר לתשלום השכר לידי אשת התובע, נחלקו הצדדים ביניהם האם כטענת הנתבעת נעשה הדבר בשל חובות בהם הסתבך התובע והגבלת חשבונו, או שמא כטענת התובע מן הטעם שסגר את חשבון הבנק שלו וניהל את ענייניו באמצעות חשבונה של אשתו.

איננו נדרשים לסיבה המדויקת שבשלה נעשה הדבר, וזאת מעת שלא היה חולק אף לשיטת התובע, כי הדבר נעשה לבקשתו שלו ובהינתן כי על פי סעיף 6(א) לחוק הגנת השכר, ניתן לשלם שכר עבודה באמצעות בן זוג. ואולם, משצוין בנספח ג/7 הנ"ל, כי בוצעה על פיו העברה במזומן לאשת התובע, מצאנו את הכחשתו הגורפת של התובע לגבי קבלת כל הסכומים ששולמו במזומן, לרבות סכום זה, מעוררת תהיות. כך גם הימנעותו של התובע מלהעיד את אשתו ומלחשוף אותה לחקירה נגדית, באשר לקבלת סכום זה לידיה, אומרת דרשני.

מנגד, מהשוואת נתוני כרטסת הנהלת החשבונות (נספח ג' לתצהיר הנתבע) להמחאות אשר לגביהן לא היה חולק כי התקבלו בידי התובע, עולה כי כל ההמחאות על פי סכומיהן ומועדיהם, נקובות בכרטסת, וכך גם ההעברה במזומן לאשת התובע בסך 5,000 ₪ מיום 17.4.07 מופיעה בכרטסת.

לציין, כי גם סכומי המשכורת נטו הנקובים בכרטסת הנהלת החשבונות תואמים את סכומי המשכורת שהגיעו לתובע וכאמור לא נסתרו.

ודוק, למעט תשלום אחד בסך של 1,040 ₪ מיום 1.8.06 אשר צוין בכרטסת ולא הובאה לו אסמכתא - שאר התשלומים שצוינו בכרטסת תואמים את המשיכות במזומן מחשבון הבנק של הנתבעת כמצוין בנספחי ג/4-11 לעיל.

31. לאחר שנתנו דעתו למכלול הנסיבות, הראיות והעדויות כמבואר לעיל, אנו נותנים אמון בגרסת הנתבעים לעניין התשלומים במזומן ששולמו לתובע.

בקביעתנו זו לקחנו בחשבון את מחדליה של הנתבעת מלנהל "פנקס שכר" או להחתים את התובע על קבלת הסכומים במזומן, כמו גם את העובדה שאף לשיטת הנתבעת עצמה, שכרו של התובע לא שולם בצורה סדירה. עם זאת בסוף כל הסופות, אין זה סביר בעינינו שהתובע עבד במשך תקופה כה ממושכת (למצער מיום 10.12.06 ועד ליום 5.10.07) מבלי לקבל שכר כלל ועיקר, וכאמור הכחשתו הגורפת של התובע כי קיבל סכומים במזומן מהנתבעת לא עוררה בנו אמון. כך גם אין זה סביר בעינינו שלאור הסכום שבמחלוקת יסתכנו הנתבעים בזיוף כרטסת הנהלת חשבונות והתאמתה לגרסתם. יותר סביר בעינינו שלאור הנקוב בכרטסת, התחקו הנתבעים אחר המשיכות במזומן מחשבון הבנק של הנתבעת. ואמנם, למעט משיכה אחת, עלה בידם להוכיח במסמכי הבנק את יתר המשיכות.

32. משכך הם פני הדברים והגם שאין דעתנו נוחה מהימנעותה של הנתבעת מלנהל "פנקס שכר" כדין - נחה דעתנו כי הנתבעים עמדו בנטל להראות שבנוסף להמחאות (שכאמור תשלומם לא היה במחלוקת בין הצדדים), שילמה הנתבעת לתובע במשך תקופת עבודתו גם את הסך הכולל של 31,500 ₪ במזומן, ובסה"כ שילמה לתובע במשך כל תקופת עבודתו את הסכום הכולל של 72,400 ₪ נטו (31,500 ₪ נטו במזומן + 40,900 ₪ נטו בהמחאות).

33. משקבענו כאמור לעיל כי בגין מלוא תקופת עבודתו בנתבעת זכאי היה התובע לתמורה כוללת בסך של 86,865 ₪ נטו, התוצאה שהיא שהתובע זכאי להפרשי שכר בגין תקופת עבודתו בנתבעת בסך של 14,465 ₪ נטו (72,400 ₪ נטו - 86,865 ₪ נטו).

אשר לעתירת התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר בגין הפרשי השכר שכלל לא שולמו - הרי שהמועד האחרון לתשלום שכר התובע בגין עבודתו אצל הנתבעת היה ביום 1.2.08, זאת בגין שכרו לחודש ינואר 2008. התביעה שבנדון הוגשה ביום 31.3.09, ומכאן שחלפה מעל שנה מן המועד לביצוע התשלום האחרון בגין שכר עבודה לתובע ועד למועד הגשת התביעה. על כן התביעה לפיצויי הלנה בגין שכר שלא שולם כלל, התיישנה מן הבחינה המהותית במועד הגשת התביעה.

משכך הם פני הדברים, הסכום של 14,465 ₪ נטו, אותו פסקנו לעיל, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בלבד.

מטעמים של נוחות החישוב אנו מורים כי הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית תקופת העבודה, היינו החל מיום 1.4.07 ועד לתשלום המלא בפועל.

34. אשר לעתירת התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר בשל האיחור בתשלום שכרו, צודק התובע כי ההתיישנות פיצויי הלנה לגבי שכר ששולם באיחור (במובחן משכר שכלל לא שולם) היא שלוש שנים מהמועד שבו שולם השכר. דא עקא שלעניין זה לא נקב התובע בסכום קצוב המגיע לו כפיצויי הלנה בשל תשלום השכר באיחור ולא הוכיח איחור בתשלום השכר במשך שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים כנדרש בסעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר. על כן אין בידינו להיענות לתביעה זו של התובע, והיא נדחית בזאת.

התביעה לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות וגמול שעות נוספות

35. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום הסך הכולל של 36,540 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות והסך הכולל של 7,290 ₪ בגין גמול עבודה בשעות נוספות בשיעור של 25%, ובסך הכל לתשלום הסך הכולל של 43,830 ₪.

לטענת התובע הוא עבד מדי יום 10 וחצי שעות, היינו שתיים וחצי שעות נוספות. לטענתו בסיכומיו הוא לא נחקר בעניין על ידי הנתבעים זה ועל כן יש לקבל את תביעתו ברכיב זה.

מנגד לטענת הנתבעים, התובע לא עבד ולא נדרש לעבוד שעות נוספות והוא אף לא הציג דרישה כאמור מצד הנתבעת. כך גם כעולה מתלושי השכר של התובע הוא עבד שמונה או שמונה וחצי שעות ליום. לטענתם, התובע סיים את עבודתו עוד קודם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, ועל כן נטל ההוכחה לביסוס תביעתו ברכיב זה לכתב התביעה מוטל היה על שכמו והוא לא עמד בו.

36. בענייננו, עסקינן בתקופה שקדמה לתיקון 24 לחוק הגנת השכר. בכל הנוגע לתביעה לגמול עבודה בשעות נוספות, בתקופה שקדמה לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, חלה ההלכה לפיה:

"התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב"

[ראה: דב"ע לב/32-3 מרלן פרומוביץ – ישראל בר אדון, פד"ע ד', עמ' , בעמ' 43-42; ע"ע 300360/98 נחום צמח – ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(23), 32; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(79), 28].

משמע, שעל התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך [ראה: דב"ע לב/32-3 לעיל; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנ הויסר, פד"ע ו, 307; ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה – מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38].

כך גם נקבע, כי: "מי שתובע תשלום גמול שעות נוספות – עליו להוכיח כל שעה ושעה שעבד, ואם לא יצליח בכך – כמובן שתביעתו תידחה" [ראה: דב"ע 237/97-3 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל, רשות השידור, פד"ע לו, עמ' 577].

בפסיקה מאוחרת יותר נקבע, כי בנסיבות בהן לא עמד המעביד בחובותיו הרישומיות על פי דין (כפי המקרה בענייננו), יש מקום להגמיש את נטל הראיה החל על עובד התובע גמול שעות נוספות, כך שכאשר הוכיח העובד שעבד במתכונת עבודה שכללה שעות נוספות, לא חייב הוא בהוכחה מדויקת של שעות עבודתו ונטל ההוכחה עובר אל המעביד [ראה: ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים ואח' (פסה"ד מיום 12/11/08)].

37. בענייננו, מלבד לטעון למתכונת עבודה הכוללת שעות נוספות, מבלי שנטען אפילו באילו שעות מדובר, לא הציג התובע כל ראיה או ראשית ראיה להיקף שעות העבודה כנטען על ידו. התובע לא הציג כל רישום או קצה של רישום המצביע על שעות עבודתו והיקפן, בין אם כזה שנערך על ידו ובין אם על ידי הנתבעת, וכך גם אין כל אינדיקציה, כי התובע שהה בחנות במשך כל שעות פעילותה.

הנה כי כן, בין הגמשת נטל הראיה החל על העובד לבין אי הצגת כל ראיה או ראשיתה או אף "דבר מה" כלשהו לביסוס מתכונת העבודה בשעות נוספות - יש מרחק.

בענייננו, התובע לא גישר על פני מרחק זה ולא החל להרים את הנטל המוטל עליו אף לא על פי הגישה המגמישה את נטל הראיה.

אי לכך, תביעתו של התובע לגמול עבודה בשעות נוספות – נדחית.

התביעה לתשלום פדיון חופשה

38. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 5,590 ₪ עבור עשרים וארבעה ימי חופשה.

לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו בכל תקופת עבודתו דמי חופשה, ואף לא שולם לו פדיון חופשה בעת סיום עבודתו.

הואיל ולטענתו הוא עבד במתכונת של ששה ימים בשבוע, הרי שבגין כל תקופת עבודתו הוא זכאי ל-24 ימי חופשה בפועל.

מנגד לטענת הנתבעים, התובע קיבל דמי חופשה במהלך עבודתו. כן טוענים הנתבעים כי התובע לא הביא כל אסמכתא לזכאותו לתשלום דמי חופשה מהנתבעת.

39. בשונה מנטל ההוכחה שחל במועדים הרלוונטיים לתביעה על העובד לעניין הוכחת עבודה בשעות הנוספות, הרי שבכל הנוגע להוכחת ניצול ימי חופשה והתשלום בגינם, נטל ההוכחה רובץ כל כולו על המעביד.

הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית) לנהל פנקס חופשה, הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין [ראה: דב"ע לד3-17/ רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה', עמ' 253 והאסמכתאות שם].

40. ולענייננו, מעיון בתלושי השכר שהופקו לתובע עולה כי בתלוש השכר לחודש 7/06 (תלוש השכר הראשון שהופק לתקופת עבודתו של התובע), נרשם כי התובע ניצל שלושה ימי חופשה. דא עקא שבכל תלושי השכר שלאחר תלוש זה מצוין כי לתובע מינוס 3 ימי חופשה, 0 צבירת חופשה ו- 0 ניצול, כאשר היתרה לאורך כל תלושי השכר היא מינוס 3 ימי חופשה.

מעבר לכך הנתבעים לא הציגו בפנינו "פנקס חופשה" למשך תקופת עבודתו של התובע ולא טענו כי נוהל כזה. כאשר נשאל הנתבע האם שולם לתובע פדיון חופשה בתום עבודתו, לא ידע להשיב והיפנה להנהלת החשבונות של הנתבעת (ראו: בעמ' 31 לפרוטוקול ש': 18-19). כך גם הנתבעים לא הפנו לכל אסמכתא אחרת ממנה ניתן ללמוד כי התובע ניצל חופשה שנתית בתשלום במהלך עבודתו בנתבעת או כי שולם לו פדיון חופשה בתום תקופת עבודתו בנתבעת.

41. בנסיבות אלו, אין בידינו לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל על מעביד על פי דין, להוכיח כי בתקופת עבודתו מיצה התובע את זכותו לחופשה שנתית או פדיונה, מלבד אותם שלושה ימי חופשה הנקובים בתלוש השכר לחודש יולי 2006, ואשר התובע לא כפר בניצולם.

42. אשר לשווי החופשה השנתית לה זכאי היה התובע, הרי שכמבואר לעיל קבענו כי התובע הועסק בנתבעת החל מיום 1.5.06 ועד למחצית חודש ינואר 2008, ובסה"כ 20.5 חודשים.

התובע טען כאמור כי הוא הועסק במתכונת של ששה ימים בשבוע וכך עולה גם מתלושי השכר שהוצגו בפנינו לפיהם צוין כי התובע הועסק 26 ימים בחודש.

אי לכך, בגין מלוא תקופת עבודתו, זכאי היה התובע ל-20.5 ימי חופשה בפעל, מהם כאמור ניצל 3 ימים בחודש יולי 2006, ועל כן התוצאה היא שהתובע היה זכאי לעוד 17.5 ימי חופשה בפועל.

משלא הוכח בפנינו כי במועד סיום עבודתו של התובע שילמה לו הנתבעת פדיון חופשה, התוצאה היא שבמועד סיום עבודתו, זכאי היה התובע לסך של 3,763 ₪ ברוטו בגין פדיון חופשה, על פי החישוב שלהלן:

5,590 ₪ ברוטו-משכורת אחרונה X 17.5 ימי חופשה בפועל = 3,763 ₪ ברוטו.

26 ימי עבודה בפועל

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום בגין חודש העבודה האחרון, היינו החל מיום 1.2.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת

43. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום הסך של 9,800 ₪ בגין פיצויי פיטורים, והסך של 5,600 ₪ בגין הודעה מוקדמת, בצרוף פיצויי הלנה.

לטענת התובע הוא פוטר מעבודתו בנתבעת ללא מכתב פיטורים וללא הודעה מוקדמת. עוד טוען התובע בסיכומיו, כי המצהירים מטעם הנתבעת העידו שהוא עזב את העבודה ולא חזר, אולם לא העידו כי הוא התפטר או הודיע שהוא עוזב את העבודה לצמיתות, ולטענתו בין שני מצבים אלו קיים פער תהומי.

מוסיף התובע וטוען כי אף אם תתקבל טענת הנתבעים באשר לנסיבות עזיבתו את מקום העבודה, הרי שהנתבעת לא עשתה כל פעולה מצידה לאחר מועד זה. לטענתו, מוטל היה על הנתבעת לשלוח אליו מכתב על הפסקת העסקתו ולערוך לו גמר חשבון. לטענתו, על פי הפסיקה על מנת להביא את היחסים לכדי סיום, יש צורך שהצד הפועל ייתן ביטוי אשר אינו משתמע לשני פנים בדבר כוונתו לסיים את העבודה. בהעדר ביטוי כזה, סיום היחסים ייעשה באקט פורמאלי או בהתנהגות. לטענתו, משהנתבעת לא נקטה באקט פורמאלי כלשהו יש לראות בהתנהגותה כוונה להביא את היחסים לידי סיום.

מנגד לטענת הנתבעים, התובע הוא שעזב את עבודתו מרצונו, באופן פתאומי וחד צדדי מבלי ליתן הודעה מוקדמת. לטענתם, הנטל להוכיח את עצם הפיטורים הנטענים מוטל על התובע והתובע לא הרים נטל זה. לטענתם, גרסתו של התובע בעניין זה היא אמורפית, הוא אינו מציין מי פיטר אותו לשיטתו, מתי ובאלו נסיבות. מנגד, גרסת המצהירים מטעם הנתבעת לגבי נסיבות סיום עבודתו של התובע, לא נסתרה. כך גם טענת התובע כי התנהגותו כמתואר על ידי המצהירים מטעם הנתבעת אינה עולה כדי התפטרות, גובלת באבסורד, ואינה תואמת את הפסיקה לפיה התפטרות יכולה להתבטא גם בהתנהגות.

מכל מקום מזכירים הנתבעים כי לא היה חולק שבמועד התפטרות התובע, הנתבע שהה בחו"ל וחזר לארץ רק כשבועיים לאחר אותה התפטרות עליה נודע לו מעובדיו, ועל כן ממילא לא היה גורם בנתבעת שיכול היה לפטר את התובע במועד הנטען על ידו.

44. במסגרת תצהיר עדותו הראשית כל שטען לו התובע היה כי בסוף חודש ינואר 2008 הוא פוטר מעבודתו מבלי שנמסר לו מכתב פיטורים, כי "הודע" לו ללא כל נימוק שהוא מפוטר וכי יימסר לו מכתב פיטורים, שלא ניתן.

הנה כי כן, בתצהירו טען התובע לאקט מפורש של פיטורים, זאת מבלי שטרח לציין מי הודיע לו על פיטוריו לשיטתו ובאילו נסיבות פוטר לשיטתו.

לעומת זאת, שני המצהירים מטעם הנתבעת העידו בתצהיריהם בפירוט על נסיבות נטישתו של התובע את העבודה.

כך, המצהיר מר קורן שהיה בעבר עובד הנתבעת בסניף קרית מוצקין, העיד בתצהירו כי זכור לו שבמהלך חודש ינואר 2008 בעת ששהה בחנות הנתבעת בקרית מוצקין הגיע התובע לחנות בשעות הצהרים, כשהוא מרוגז מאד. מר קורן ציין כי באותו יום הוא לא הצליח לסייע לתובע בטיפול בתקלות שנתגלו אצל לקוחות, כי התובע השליך בעצבים את מפתחות החנות תוך כדי קללות רמות, עזב את המקום ומאז לא שב לעבודה אצל הנתבעת.

העדה הגב' הראל, שהיתה עובדת הנתבעת במועד הגשת תצהירה (אך סיימה את עבודתה בנתבעת בעת חקירתה הנגדית על התצהיר) העידה בתצהירה כי זכור לה שבמהלך חודש ינואר 2008 בעת ששהתה בחנות הנתבעת בקרית מוצקין, הגיע התובע לחנות בשעות הצהריים כשהוא מרוגז מאד מאחר ולטענתו לא סייעו לו בטיפול בתקלות באותו היום. התובע השליך את מפתחות החנות בעצבים תוך כדי הטחת קללות, עזב את המקום ולא שב עוד לעבודתו.

45. מר קורן נחקר על גרסתו בחקירה נגדית ולא רק שהיא לא נסתרה אלא שהוא ידע למסור פרטים על תוכן הקללות שהשמיע התובע (ראו עדותו: בעמ' 28 לפרוטוקול ש': 15-20). גם גרסת הגב' הראל לא נסתרה בחקירתה הנגדית בפנינו (ראו עדותה: בעמ' 30 לפרוטוקול ש': 9-14).

אי לכך אנו קובעים כי הוכח להנחת דעתנו כי נסיבות הסתלקותו של התובע מעבודתו במהלך חודש ינואר 2008 היו כמפורט בתצהירי המצהירים מטעם הנתבעת.

ודוק, בסופו של יום התובע לא הכחיש, על אף הנטען בתצהירו לגבי אקט הפיטורים המפורש, כי כך היו פני הדברים, ואף לא טען בשום שלב כי לאחר אותו אירוע שתואר והוכח, הוא ביקש לחזור לעבודה ונדחה, או כי פוטר במועד אחר. טענתו של התובע בסיכומיו היתה שמבחינה משפטית עזיבתו את העבודה אינה עולה כדי הבעת רצון מפורשת להתפטרות, וכי בהעדר אקט פורמאלי מצד הנתבעת יש לראות בהתנהגותה כוונה להביא את היחסים לידי סיום.

46. אין בידינו לקבל את סברותיו אלו של התובע.

אכן, הלכה היא כי היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר [ראו: דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ – דוד שיינין, פד"ע כב', 271], אלא שבצד פסיקה זו נקבע כי גם התנהגות המעידה על התפטרות יכולה להוות ביטוי להתפטרות: "ההתפטרות היא מעשה רצוני של העובד לשים קץ לחוזה העבודה עם המעביד והבאת רצון זה לידיעת המעביד בצורה ברורה וחד-משמעית, בכתב, בעל-פה או בהתנהגות."[ראו: בג"ץ 566/76 "אלקו" חרושת אלקטרו-מכנית ישראלית בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, ו-20 אח' , (פסק הדין מיום 10.02.1977)].

משלא היה חולק בסופו של יום כי לאחר האירוע המתואר על ידי המצהירים מטעם הנתבעת, התובע לא שב עוד לעבודתו ולא ביקש לחזור לעבודה - די בכך כדי לקבוע שמדובר בהתפטרות בהתנהגות.

משזו קביעתו, לא נדרש כל אקט פורמאלי נוסף מצד הנתבעת, ולא כל שכן שהימנעות מאקט כאמור איננה יכולה להפוך את התפטרותו המפורשת של התובע לפיטורים.

47. סיכומם של דברים.

משהוכח בפנינו כי התובע היה זה שהתפטר מעבודתו בנתבעת, תביעותיו לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת – נדחות בזאת.

תביעת התובע כנגד הנתבע

48. לא היה חולק בין הצדדים כי הנתבעת היתה מעסיקתו של התובע, אלא שלטענת התובע בכתב תביעתו ותצהירו, הנתבע היה והינו בעלי הנתבעת בכל המועדים הרלוונטיים לכתב התביעה והוא הציג עצמו כמעסיק של התובע ביחד עם הנתבעת, ועל כן יש לראות בשני המצהירים כמעבידיו, ולחייבם ביחד בתשלומים המגיעים לו.

התובע לא הסביר באילו נסיבות הציג עצמו הנתבע "כמעסיק של התובע ביחד עם הנתבעת", אך בסיכומיו טען ב"כ התובע כי הנתבע הוא מי שסיכם עם התובע את תנאי העסקתו, ועל כן יש לראות בו כמי שהעסיק אישית את התובע. כן נטען, לראשונה בסיכומים, כי מעשיו של הנתבע יש בהם בכדי לבסס חבות אישית מחמת תרמית, הונאה, רשלנות, והטלת אחריות אישית על מנהל בתאגיד.

מנגד, טענו הנתבעים עוד מראשית ההליכים כי מעסיקתו של התובע היתה הנתבעת והיא בלבד וכי דין התביעה כנגד הנתבע להימחק בהעדר עילה. לטענתם, משטענתו היחידה של התובע לחבות הנתבע, היא שענייניו סוכמו מול הנתבע - אין בכך בכדי להקים חיוב אישי כנגד הנתבע. לטענתם, חברה היא גוף משפטי הפועל באמצעות גורם אנושי המסכם את תנאי העסקה עם עובדי החברה, ואין בהתנהלות טבעית זו של מנהל הנתבעת עם עובדי החברה, כדי לשנות מהכלל לפיו החברה היא המעביד.

עוד טוענים הנתבעים כי טענת התובע בסיכומיו לחבות אישית של הנתבע מחמת תרמית, הונאה ורשלנות, עולה כדי הרחבת חזית אסורה, ודינה להדחות, מה גם שלא הוכחה.

49. לאחר בחינת טענות הצדדים, שוכנענו כי דין התביעה כנגד הנתבע להדחות, ונבאר.

הנתבעת הינה חברה ולעניין זה צודקים הנתבעים כי חברה פועלת באמצעות גורמים אנושיים, היינו אורגנים של החברה הפועלים בשמה ומחייבים אותה, וכך גם הנתבע בענייננו.

מעבר לכך, התובע לא הוכיח ולא החל להוכיח באיזה אופן חב הנתבע כלפיו בחבות אישית בנוסף לאחריות הנתבעת כלפיו.

ודוק, התובע לא טען לעילה נפרדת של הרמת מסך, שמשמעותה, היא התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של חברה והטלת החבות על בעלי מניותיה. טענות התובע, לראשונה בסיכומיו, לחיוב הנתבע באחריות אישית מחמת תרמית, הונאה, רשלנות, והטלת אחריות אישית על מנהל בתאגיד – מהווים הרחבת חזית אסורה, מה גם שאף בהן בפני עצמן אין כדי להקים לתובע עילה לחיוב הנתבע, בפרט כך שעה שהתובע לא ביאר אף לא בסיכומיו מהי אותה אותה תרמית, הונאה או רשלנות שביצע הנתבע כלפיו.

אי לכך ולאור המבואר לעיל, התוצאה היא שתביעת התובע כנגד הנתבע - נדחית.

תביעת התובע - סיכום

50. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל עד כה, התוצאה היא שתביעת התובע כנגד הנתבע – נדחית, ואילו תביעת התובע כנגד הנתבעת מתקבלת באופן חלקי בלבד ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים באים:

א. הפרשי שכר עבודה לתקופת עבודתו של התובע בסך כולל של 14,465 ₪ נטו.

ב. פדיון חופשה בסך של 3,763 ₪ ברוטו.

הסכום כאמור בס"ק א' לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.07 ועד לתשלום המלא בפועל, והסכום כאמור בס"ק ב' לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

51. עד כאן דיוננו בתביעת התובע כנגד הנתבעים ומכאן נפנה לתביעת הנתבעת כנגד התובע.

תביעת הנתבעת כנגד התובע

52. כאמור, הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, כלפי התובע לחיובו בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, פיצוי בגין גרימת נזקים כלכליים ופיצוי בגין פגיעה במוניטין ובשמה הטוב, בגין תקופת עבודתו כמנהל החנות בקרית אתא.

נפנה איפוא לדון בתביעות אלו ותחילה התביעה לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

התביעה לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת

53. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד עותרת הנתבעת לחיובו של התובע בתשלום הסך של 5,590 ₪ פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בטרם התפטרותו.

לטענתה, התובע התפטר באופן פתאומי מבלי שנתן הודעה מוקדמת ומכאן תביעתה לחייבו בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

משקבענו כאמור לעיל כי היה זה התובע שהתפטר לאלתר מעבודתו בנתבעת, הרי שהוא חב במתן פיצוי לנתבעת בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

שכרו הקובע האחרון של התובע בנתבעת עמד על 5,590 ₪ ברוטו, ועל כן אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת את הסך של 5,590 ₪ כפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק , החל מיום 1.2.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום פיצוי בגין גרימת נזקים

54. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד עותרת הנתבעת לחיוב התובע לפצותה בסך כולל של 75,000 ₪. לטענתה, במסגרת תפקידו היה התובע אחראי בין היתר על גבייה וטיפול בתשלומי לקוחות וחשבונות. בדיעבד התברר לה כי התובע מעל באמונה והפר רבתי את חובותיו כלפיה בין היתר בהתנהלותו כדלקמן:

א. התובע נהג לבצע עבודות ו/או לספק סחורה ללקוחות הנתבעת שהגיעו לחנות תוך שהוא משלשל לכיסו הפרטי את התקבולים בגין העבודות/סחורה, וזאת מבלי לדווח לנתבעת על ביצוע העבודות ו/או על קבלת התמורה.

ב. התובע נהג ליטול בגניבה מעת לעת כספים שהופקדו בקופה של הנתבעת ועבורה בחנות בקרית אתא.

ג. התובע גבה כספים מלקוחות הנתבעת לשם סגירת חשבונות שנשלחו להם מאת הנתבעת ושלשל את הכספים (מזומן/שיקים) במישרין לכיסו הפרטי ומבלי שיהא לכך כל אזכור במערכת הנהלת החשבונות של הנתבעת ו/או תוך הפקת חשבונות שאינם אמיתיים.

ד. התובע סיפק סחורה ללקוחות שונים מבלי לדאוג כלל לתשלום התמורה לנתבעת.

לטענת הנתבע בתצהירו, כתוצאה מהתנהלות זו של התובע, נוצר מצב שכל אימת שהנתבעת פנתה ללקוחותיה למטרת גביית חובות שנוצרו בחנות אותה ניהל התובע, התברר לה כי לקוחות אלה שילמו את החוב הנטען לתובע במזומן, אך התובע לא העביר את התקבולים לנתבעת.

הנתבע הפנה בתצהירו למקרים הבאים:

- שמאור חלפים – יתרת חוב בסך של 560 ₪ (אסמכתא לגבי יתרת החוב – נספח ה' לתצהיר הנתבע) כן צירף הנתבע דיסק של שיחה עם אדם בשם סמי – הבעלים של שמאור חלפים, ממנה עולה לטענתו כי סמי טען שיש לפנות בעניין זה לתובע שכן הוא שילם לו במזומן.

- ישי אמנון – יתרת חוב בסך של 4,980 ₪ בגין מחשב שסופק ותמורתו לא שולמה כלל (אסמכתא לגבי יתרת החוב – נספח ו' לתצהיר הנתבע) כן צירף הנתבע דיסק של שיחה עם מר ישי אמנון אשר ממנה עולה לטענתו כי מר ישי טען שלמיטב זכרונו ייתכן והוא שילם במזומן כנגד הנחה ולא קיבל חשבונית.

- אלי מלכה – יתרת חוב בסך של 750 ₪ (אסמכתא לגבי יתרת החוב – נספח ז' לתצהיר הנתבע) כן צירף הנתבע דיסק של שיחה עם מר מלכה ממנה עולה לטענתו כי מר מלכה טען ששילם את הסכום לתובע במזומן ואינו זוכר אם קיבל קבלה.

- חברת עדן גרף שלטים – יתרת חוב בסך של 1,400 ₪ (אסמכתא לגבי יתרת החוב – נספח ח1' לתצהיר הנתבע) כן צירף הנתבע את תשובת עדן גרף בכתב לפניית הנתבעת לתשלום החוב ולפיה: "כל הכספים שולמו למר ערן שהיה נציג שלכם, במזומן ובצ'קים" (נספח ח2' לתצהיר הנתבע)

בנוסף, העידה הגב' מיכל הראל מטעם הנתבעת בתצהירה, כי במסגרת תפקידה בהנהלת החשבונות של הנתבעת, היא טיפלה לאחר שהתובע עזב במספר מקרים של לקוחות חייבים, אשר ציינו באזניה כי שילמו את החוב כלפי הנתבעת במישרין לתובע, מבלי שיש אזכור כלשהו לקבלת אותם הכספים בהנהלת החשבונות. לטענתה בעקבות פניותיה ללקוחות התקשר אליה התובע צעק עליה ויקלל אותה על כך ש"העיזה" להתקשר "ללקוחותיו" בדרישה לתשלום חובות.

55. מנגד לטענת התובע, המדובר בתביעת סרק חסרת יסוד שהוגשה כתביעה טקטית כנגד תביעתו כלפי הנתבעת.

לטענת התובע, הנתבעים לא הוכיחו ולא החלו להוכיח את התביעה ברכיב זה ועל כן דינה להדחות מכל וכל.

56. עסקינן בענייננו במעשים חמורים בעלי גוון פלילי, המיוחסים על ידי הנתבעת לתובע ועולים כדי גניבה ממעביד. בנסיבות דוגמת אלו שבנדון, בהן מייחס המעביד לעובד התנהגות העולה כדי מעשה פלילי, נפסק, בהקשר לשלילת פיצויי פטורים מעובד לו מיוחס מעשה פלילי, כי על המעביד להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה [ראה: דב"ע מז4-3 שלפי - אגד בע"מ, פד"ע י"ט 49], דהיינו המדובר בנטל מוגבר המוטל על המעביד [ראה: דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד – יעקב הלמן, עבודה ארצי, כרך כח(2) 197].

  כך גם בדב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ, עבודה ארצי, כרך כו (2) 345], נפסק לעניין זה: 

"מידת ההוכחה של אקט פלילי במשפט אזרחי נבחנת על-פי "מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו על פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא" וכי ככל שמבקשים "ליחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עמה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים"

57. ומן הכלל לענייננו.

נקדים ונבהיר כי הנתבעת לא זימנה לעדות את מר ישי אמנון ועל כן אין בידינו ליתן כל משקל לקלטת השיחה עמו, לא כל שכן לתוכנה. כך גם לעניין "שמאור חלפים" הנתבעת זימנה לעדות את האדם הלא הנכון וגם לאחר שהתברר כי אינו הדובר בקלטת, לא ביקשה לזמן את הדובר הנכון ועל כן גם לעניין זה אין בידינו ליתן כל משקל לקלטת שצורפה ולא כל שכן לתוכנה.

נותרנו איפוא עם שני מקרים: המקרה של חברת עדן גרף שלטים (להלן-עדן גרף) והמקרה של מר חיים מלכה.

נפנה איפוא לדון בשני מקרים אלו.

58. אשר לעדן גרף – הנתבעת זימנה לעדות באמצעות בית הדין את מר חיים ויצמן הבעלים של חברת עדן גרף שלטים, אשר חתום על המכתב (נספח ח2' לתצהיר הנתבע).

במסגרת חקירתו בפנינו על ידי ב"כ הנתבעים אישר מר ויצמן כי הוא מכיר את התובע, כי רכש ציוד מהנתבעת וכי הוא זה שכתב את את נספח ח2' לתצהיר הנתבע (ראו עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 10-15). כן העיד מר ויצמן כי היה שירות שהוא העניק לנתבעת (ראו עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 13.)

אשר לנספח ח2' העיד מר ויצמן:

"לגופם של דברים, אני קיבלתי מטופסי 2 חשבוניות שכאילו לא שולמו בשנת 2006 ובאותו רגע אני כתבתי את מה שכתוב בנספח ח2. לאחר מכן, בדקתי בהנהלת חשבונות שלי ויש לי העתק של 2 חשבוניות שלא שולמו לי על ידי טופסי ואני העברתי להם אותם בפקס וביקשתי גם את היתרה לקיזוז בין החשבוניות האלה לחשבוניות האלה. (ראו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 23-26 ).

וכאשר התבקש על ידי בית הדין להבהיר את תשובתו השיב:

"לשאלת ביה"ד אם כך מקובל עליי שלא שילמתי את החשבוניות האלה, אני משיב שאני התקזזתי על החשבוניות האלה עם חשבוניות שאני הוצאתי להם והם לא שילמו.

לשאלת ביה"ד אני מקבל את זה שלא שילמתי את החשבונית הזו" (ראו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 27 עד עמ' 13 ש':1).

59. הנה כי כן עדותו של מר ויצמן אינה תומכת בגרסת הנתבעת באשר לתשלום סכומים לנתבע במזומן שלא הועברו לנתבעת.

משכך הם פני הדברים, אין בידינו לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל, לא כל שכן הנטל המוגבר המוטל עליה להוכיח כי התובע קיבל ממר ויצמן כספים במזומן ושלשל אותם לכיסו, במקום להעבירם לנתבעת.

אשר לטענות הנתבעת כנגד מהימנותו ומניעיו של עד זה, נזכיר כי זהו עד שהוזמן לעדות על ידי הנתבעת ואין לבית הדין אלא את שעיניו רואות ואת העדים שבעלי הדין מוצאים לנכון לזמן.

58. אשר לאלי מלכה – הנתבעת זימנה לעדות באמצעות בית הדין את מר מלכה. במסגרת חקירתו בפנינו על ידי ב"כ הנתבעים אישר מר מלכה כי קנה מהתובע שני מחשבים עוד בשנת 2006 או בסמוך לכך כי שילם את תמורת העסקה חלק באשראי וחלק במזומן (ראו עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 26 עד עמ' 14 ש': 6; 32). מכל מקום מר מלכה העיד בוודאות כי קיבל חשבונית גם עבור חלק התשלום במזומן (ראו עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש':7-8).

הנה כי כן לנוכח עדותו זו של מלכה אין בידינו לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל המוגבר החל עליה להוכיח כי התובע קיבל ממר מלכה כספים במזומן, לא מסר חשבונית בגינם ושלשל אותם לכיסו, במקום להעבירם לנתבעת.

משאלו הם פני הדברים ביחס לשני המקרים היחידים שלגביהם העידה הנתבעת עדים, אף אין בעדותה הגורפת של העדה הראל מטעם הנתבעת, כדי לסייע.

59. אלא שלצורך הוכחת חוסר מהימנותו של התובע, הפנתה הנתבעת במסגרת תצהיר הנתבע לאירוע נוסף שהתרחש עוד בחודש פברואר 2007. וכך, לטענת הנתבע בתצהירו ביום 20.2.07 הוא מסר לתובע שיק בסך 5,000 ₪ לצורך תשלום הארנונה לעירית קרית אתא, מבלי שרשם את שם המוטב על גביו, אלא שהתובע מסר את השיק לאדם בשם טטריאשוילי משיח (להלן-משיח), אשר המיר את השיק בשיקים משלו לתשלום הארנונה בתשלומים. דא עקא שחלק מהשיקים שמסר משיח חוללו, וכך נודע לנתבעת על השימוש שנעשה בשיק. לטענת הנתבע רק לאחר בירור שערכה הנתבעת, שילם משיח את מלוא החוב לעירייה.

לטענת הנתבעת, במעשיו אלו פעל התובע ביחד עם משיח ללא ידיעת הנתבע ותוך הפרת אמונים כלפי הנתבעת וביצוע עבירות פליליות.

מנגד, לטענת התובע בתצהירו, אותו משיח שהוא בעל הפיצוציה ששכנה בסמוך לחנות בקרית אתא הציע לו להעביר לעירית קרית אתא את ההמחאה לתשלום ארנונה אותה אמור היה להעביר באותו יום. לדבריו, בדיעבד התברר לו כי אותו משיח לקח את ההמחאה הנ"ל לשימושו האישי והפקיד מספר שיקים אחרים לחשבון החברה בעיריה. משהחלו ההמחאות אותם הפקיד משיח לחזור, נודע לו הדבר והוא הודיע על כך מיידית לנתבע. משיח שוחח אתו ועם הנתבע על העניין והסדיר את תשלום אותן המחאות. מכל מקום לטענת התובע הכל נעשה בידיעתו המלאה של הנתבע.

כך גם העיד משיח עצמו בתצהיר שהוגש מטעם התובע, כי בראשית שנת 2007, הואיל וממילא היה בדרכו לעיריה, הציע לתובע להעביר עבורו לעירית קרית אתא המחאה לתשלום ארנונה, כי התובע מסר לו את ההמחאה ושובר לתשלום הארנונה והוא מצדו הבטיח להפקיד ההמחאה עבור הנתבעת בעיריה.

לדבריו, כשהגיע לעירייה, החליט על דעת עצמו להפקיד בחשבון הארנונה של הנתבעת 4 המחאות מעותדות שלו ואת ההמחאה שמסר לו התובע לקח לשימושו האישי. לדבריו בתצהירו, לא היתה לו סיבה לחשוש שההמחאות שהפקיד בחשבון יחזרו ואולם, לצערו ההמחאות חזרו ואז נודע לתובע ונתבע על כך, אלא שלדבריו הוא הסדיר את הנושא מול התובע והנתבע. משיח הדגיש בתצהירו כי התובע לא ידע על פעולותיו אלו אלא לאחר שההמחאות החלו לחזור, וכי ידוע לו שהיה זה התובע שהודיע לנתבע על העניין וכי הוא עצמו גם שוחח עם הנתבע והסדיר את תשלום ההמחאה.

60. בחקירתם הנגדית של התובע (ראו עדותו: בעמ' 25 לפרוטוקול ש': 12 עד עמ' 26 ש': 19) ושל משיח (ראו עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 7 עד עמ' 10 ש':7), לא נסתרה גרסתם זו של השניים ולפיה פריסת ההמחאה והחלפתה בהמצאות דחויות נעשתה על דעתו של משיח בלבד וללא ידיעת התובע. כך גם הוכח כי השניים היו ביחסי שכנות מכח סמיכות העסקים בהם עבדו, ואף הוכח מעדותם כי עם שובו של משיח מהעיריה הוא מסר לתובע את חשבון הארנונה כשהוא מאושר בחותמת התשלום של העיריה.

אכן, הנסיבות המתוארות לעיל אינן מחמיאות בלשון המעטה למשיח, אלא שבהינתן יחסי השכנות שבין השניים, מסירת השיק למשיח לצורך ביצוע תשלום הארנונה, אין בה כדי ללמד על קנוניה מצד התובע עם משיח או על ניסיון לרמות את הנתבעת.

יתרה מכך, יש לזכור כי האירוע התרחש בחודש פברואר 2007 והתובע המשיך לעבוד בנתבעת עוד כשנה לאחר מכן. עצם העובדה שהנתבע המשיך להעסיק את התובע גם לאחר שהתגלה לו דבר אותו אירוע, היא הנותנת כי בזמן אמת לא ייחס הנתבע חומרה יתרה לאירוע ולא סבר כי יש בו כדי למנוע ממנו מלהשאיר את התובע להיות אחראי על החנות וחשבונותיה.

61. סיכומם של דברים לעניין רכיב זה לכתב התביעה שכנגד.

לאור כל המבואר לעיל, אין בידינו לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל על שכמה להוכיח כי התובע מעל באמונה, הפר את חובותיו כלפיה ולא כל שכן שגנב ממנה כספים, ועל כן תביעתה זו של הנתבעת – נדחית.

התביעה לתשלום פיצוי בגין פגיעה במוניטין

62. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד עתרה הנתבעת לחיוב התובע בתשלום הסך של 10,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין ובשמה הטוב. לטענת הנתבעת, מלבד הנזק הכספי הישיר שנגרם לה, הרי שעקב התנהלותו של התובע, נגרמה לה פגיעה קשה במוניטין ובשמה הטוב בקרב לקוחותיה ו/או בקרב לקוחות פוטנציאליים ו/או בקרב ספקים.

63. הנתבעת לא המציאה כל ראיה לירידה במוניטין, או לפגיעה בשמה הטוב, או אף לירידה במכירותיה לאחר תקופת עבודתו של התובע, ולא הוכיחה את הנזק הנטען על ידיה ברכיב זה. אי לכך, אין לנו אלא לדחות את התביעה לפיצוי בגין פגיעה במוניטין ושם טוב.

סוף דבר

63. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, התוצאה היא שתביעת התובע כנגד הנתבע – נדחית.

תביעת התובע כנגד הנתבעת מתקבלת באופן חלקי בלבד ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים באים:

א. הפרשי שכר עבודה לתקופת עבודתו של התובע בסך כולל של 14,465 ₪ נטו.

ב. פדיון חופשה בסך של 3,763 ₪ ברוטו.

הסכום כאמור בס"ק א' לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.07 ועד לתשלום המלא בפועל, והסכום כאמור בס"ק ב' לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

תביעת הנתבעת כנגד התובע מתקבלת באופן חלקי בלבד ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום כדלקמן:

פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 5,590 ₪ ברוטו.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק , החל מיום 1.2.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

64. אשר להוצאות ההליך – לאחר שנתנו דעתנו לסכום המזערי של התביעה שכנגד שהתקבל ולסכום החלקי של תביעת התובע שהתקבל כמו גם לתוצאה הכספית הסופית - אנו מחייבים את הנתבעת לשאת בהוצאות התובע בגין התביעה והתביעה שכנגד בסכום כולל של 3,500 ₪, לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ב' אב תשע"ד, (29 יולי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.