זוהי תובענה להשבת כספים ששולמו על ידי התובעים בעסקת מקרקעין שערכו עם הנתבע 1 (להלן:-"הנתבע") שהתחזה לבעלים של קרקע חקלאית בשטח של 4,310 מ"ר, המהווה מחצית מחלקה 3 בגוש 3872 בגדרה, שטח של 8,723 מ"ר, המהווה מחצית מחלקה 4 בגוש 3872 ושטח של 5,000 מ"ר, המהווה מחצית מחלקה 29 בגוש 3872 בגדרה (להלן:-"המקרקעין" או "הקרקע") בשיתוף עם הנתבעים 2-3 שקיבלו 60% מכספי התמורה. חלק מכספים אלו הועבו לידי הנתבעים 4-18. יתרת 40% מכספי התמורה נשמרה בחשבון נאמנות על שמו של ב"כ המוכר, הנתבע 21, והוחזרה לתובעים עם פתיחת ההליכים המשפטיים. הנתבעים 1-3 הועמדו לדין פלילי.

1.        רקע:

1. התובעים התקשרו ביום 23.2.09 בהסכם מכר עם הנתבע שהציג עצמו במרמה בשם מישאל צדק, הוא בעל המקרקעין, תמורת 3,877,095 ₪ (להלן:-"הסכם המכר"). יצוין כי הבעלים החוקי של המקרקעין, מישאל צדק, הוא תושב ארה"ב שלא ביקר בארץ מתחילת שנת 1999. כנטען בכתב התביעה, הנתבעים 2-3 שיתפו פעולה עם הנתבע במעשי המרמה. הנתבעים 4-18 קיבלו סכומים שונים מכספי התמורה בהמחאות בנקאיות שנפדו לחשבונותיהם. הנתבעת 19 היא גרושתו של הנתבע. הנתבע 20 ייצג את התובעים בעסקה ונתבע 21 ייצג את הנתבע (להלן:-"עו"ד הירשמן").
2. במועד חתימת הסכם המכר העבירו התובעים לחשבון נאמנות על שמו של עו"ד הירשמן את מלוא התמורה בגין הרכישה והערת אזהרה נרשמה לטובתם. לאחר הרישום העביר עו"ד הירשמן לנתבע 60% מכספי התמורה, סך של 2,326,257 ₪, כפי שנקבע בהסכם המכר. היתרה נותרה בחשבון נאמנות והושבה לתובעים ביום 17.8.09, עת התגלה מעשה המרמה.
3. במעמד חתימת הסכם המכר, נחתם גם כתב הוראה בלתי חוזרת מהנתבע לעו"ד הירשמן שאושר גם בחתימתו של הנתבע 3, לפיו קיבלו הנתבעים 4-18 מתוך חשבון הנאמנות, סכומים שונים בהמחאות בנקאיות שונות ויתרת הכספים חולקה על פי הוראות הנתבע 3 (להלן:-"המחאת זכויות").
4. כמתואר בכתב התביעה, לאחר שהעביר התובע 1 את מלוא הכספים לחשבון הנאמנות שנוהל על ידי עו"ד הירשמן נודע לו שלא רכש את המקרקעין מבעליהם החוקי, כי אם ממי שהתחזה לו. בעקבות כך הוגשה ביום 26.3.09 תלונה במשטרה על ידי הנתבעים 20-21 שהובילה להגשת כתב אישום נגד הנתבעים 1-3. טרם התגלה דבר התרמית, הועברה התמורה מעסקת המכר לנתבעים 4-18 מכוחו של כתב הנאמנות.
5. משכך, הגישו התובעים ביום 1.4.09 בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד שניתן עד לקיום דיון במעמד הצדדים לפני כב' הנשיאה גרסטל. לאחר מכן הועבר העניין לטיפולו של כב' השופט יפרח, לאחר מכן לכב' שופט מנהיים ובהמשך לטיפולי.

יצוין שהתובענה הוגשה גם נגד ארואל סחר ואחסנה בע"מ ואליהו קאשי (להלן:-"מר קאשי") אך אלו נמחקו בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. נתבע 3 לא הגיש כתב הגנה ונגדו ניתן ביום 20.6.10 פסק דין. ביום 26.6.10 ניתן פסק דין בהעדר הגנה גם נגד נתבע 2.

לאחר שהצדדים נחקרו לפניי על תצהיריהם והוגשו סיכומיהם הגיעה העת ליתן פסק דין.

• 1. טענות התובעים בתמצית:

1. התובעים מעוניינים להיפרע מכל הנתבעים בכמה מישורי פגיעה שונים: האחד, אלו שלקחו חלק באופן ישיר בעסקת התרמית, היינו הנתבעים 1-3. שנית, המעגל הרחוק יותר של הנתבעים, הנתבעים 4-18, מי שכספי התמורה מהעסקה הועברו לידיהם. שלישית, הנתבע 20, ששימש כעורך דינם בכל הנוגע לעסקת המכר והנתבע 21, עורך דינו של הנתבע.

לדידם, הנתבע שהורשע בפלילים על פי הודאתו, כמי שהתחזה למישאל צדק (והודה בכך בהליך דנן), אף אם עשה כן כיוון שנקלע לחובות כספיים כבדים ואויים על ידי הנתבעים 2-3, יש לחייבו בתובענה דנן.

באשר למעגל השני, הנתבעים 4-18, טוענים התובעים שאין הם מכחישים שקיבלו מהנתבעים 2-3 כספים שמקורם במרמה ומשכך עליהם להשיבם. לשיטתם, אמנם טוענים הנתבעים שכספי התמורה מהעסקה הועברו להם בגין הלוואות עבר לנתבעים 2-3, אך אין כל תיעוד או סימוכין לקיומן של אותן ההלוואות. לטענתם, הנתבעים מתעשרים על חשבונם שעה שהכספים שהועברו לרשותם מקורם במעשי מרמה של הנתבעים 2-3, ועל כך אין חולק.

התובעים סבורים שנוכח קיומה של זכות העקיבה, זכאים הם להשבת הכספים. שעה שהחוזה מכוחו שולמו הכספים בטל מעיקרו, זכות העקיבה של התובעים היא זכות קניינית או לכל הפחות מעין קניינית. כן אין מניעה שהזכות תחול גם על כספים ולא רק על נכסים כל עוד ניתן לזהות כי אלו הכספים לגביהם יש לתובעים זכות, וכך בעניינינו. כמו כן, זכות זו אינה מוגבלת מול הזייפן בלבד, כי אם חלה גם ביחסים מול צדדים שלישיים לחוזה, אליהם הועברו הנכס או הכספים. הנתבעים 4-18 הלוו כספים לנתבעים 2-3 ללא כל תיעוד, במזומן, שעה שידעו כי אלו מצויים בקשיים כלכליים ומשכך יש לראותם כמי שקיבלו את כספי התובעים, בחוסר תום לב. שעה שלא הוכח יסוד תום הלב, שהועברה תמורה, שהתובעים שינו מצבם לרעה, ואין כל בעיה לבחון מהו מקורם של הכספים שהועברו לנתבעים, הרי שיש להורות לנתבעים השונים להשיב לתובעים את הכספים שהועברו לרשותם באופן עקיף כתוצאה מעסקת המכר.

1. עוד טוענים התובעים שהמחאת הזכויות עליה חתם הנתבע במועד העסקה חסרה כל נפקות ומשכך אינה מעניקה כל זכות. משכך על הנתבעים 4-18, שקיבלו שיקים על שמם מעו"ד הירשמן מכוחה של המחאת זכויות זו, להשיבם לתובעים.
2. באשר לעורכי הדין שייצגו את הצדדים לעסקה, הנתבעים 20-21, טוענים התובעים שאלו התעלמו מאותות אזהרה רבים, לא בדקו באופן יסודי את הנדרש (לרבות דרישת מסמכים נוספים המאשרים בעלות בקרקע) טרם חתימת חוזה המכר שהתגלה כמזויף, ומשכך התרשלו בתפקידם. לגבי עו"ד הירשמן טוענים התובעים ששעה שנתבקש שכספי התמורה יחולקו לנתבעים 2-3 וכן למספר אנשים חיצוניים לעסקת המכר, ולא לטובת המוכר עצמו, הוא הנתבע, היה עליו לחשוד בכשרות עסקת המכר, דבר שלא עשה וגם משכך אחראי הוא לנזקי התובעים.
   1. טענות הנתבעים:
3. הנתבע טוען שגם הוא קורבן בפרשה, שכן הנתבעים 2-3 חברו יחדיו לביצוע התרמית ואיימו עליו לשתף עימם פעולה. כל שעשה הוא, אך ביצוע הוראותיהם. בסמוך לחודש אוגוסט 2008 לווה מהנתבע 3 6000 ₪. לאחר כחצי שנה החל הנתבע 3 לדרוש ממנו את השבת החוב בתוספת ריבית ומשלא היה לו את הסכום להשיב החל האחרון מאיים על משפחתו ועליו. בסמוך לחודש פברואר 2009 הציע הנתבע 3 לנתבע להתלוות אליו לשתי פגישות בהן יתחזה לאדם אחר ובתמורה ימחק את חובו ואף ישלם לו עוד 20,000 ₪. הנתבע, שסובל ממצב בריאותי ירוד עד מאוד, חשש מהנתבע 3 הסכים ומשכך העביר לו תמונה והאחרון צירף אותה לתעודת זהות מזויפת של מישאל צדק. הנתבע התלווה לנתבע 3 לכל הפגישות במשרד עו"ד הירשמן ועל פי הנחיותיו חתם על המסמכים השונים שהוצגו לו ומבלי שהיה מודע למעשיו נוכח מצבו הבריאותי. הכספים ששולמו על ידי התובעים לא הועברו לו מעולם. במסגרת הסדר הטיעון שנחתם בעניינו במסגרת ההליך הפלילי כבר פיצה את התובעים בסכום של 50,000 ₪.
4. הנתבעים 4-8 טוענים שבינם לבין התובעים אין כל יריבות. הנתבעים 4-5 הם זוג נשוי (להלן:-"בנה"ז עמר") וכך גם הנתבעים 6-7 (להלן:-"בנה"ז פדידה") ואין הזוגות מכירים האחד את השני. בנם של בנה"ז פדידה, הנתבע 8, ספר במקצועו, התקשר ביום 10.2.08 עם הנתבע 2 בזיכרון דברים באשר להשקעה בחברה המספקת תחליפי חלב. על פי זיכרון הדברים ישלם הנתבע 8 לנתבע 2 סכום בגובה 250,000 ₪ שיושב לו בתוספת תשואה. מסכום זה אמור היה הנתבע 8 לשלם לנתבע 4 סכום של 75,000 ש"ח בגין חוב שחב לו וכן להשיב להוריו, הנתבעים 6-7, כספים בשיעור של 245,000 ₪ שהלוו לו לצורך הרחבת עסקו. הנתבע 2 לא השיב במועד את הכספים לנתבע 8 אך טען לפניו שעתיד הוא לקבל כספים שונים מעסקת מקרקעין לה הוא שותף ושעה שזו תחתם ישלם לו עו"ד הירשמן בשמו את מלוא החוב. הנתבע 8 הפנה גם את הנתבע 4 לנתבע 2 בכדי לזרזו לשלם את החוב. משנחתמה העסקה התקשר עו"ד הירשמן עם הנתבע 4 והעביר לידיו שני שיקים בנקאיים לפקודתו, האחד בסך של 75,000 ₪ והשני בסך של 245,000 ₪. את השיק הראשון הסב הנתבע 4 לפקודת אשתו ואת השני הסב לפקודת בנה"ז פדידה, לבקשת הנתבע 8. הנתבעים 4-8 לא שיערו שהכספים שהועברו להם מקורם בעסקת תרמית.
5. הנתבעים 9 ו-11 הם זוג נשוי. לנתבעת 11 רישיון לעסוק כנותנת שירותי מטבע מטעם משרד האוצר והנתבע 9 מסייע לה בעסקיה. הנתבע 2 עשה שימוש בשירותיהם מפעם לפעם ומספר פעמים פנה לנתבע 10 לאחר שנמסר לרשותו השיק בסך 125,000 ₪, וביקש ממנו הלוואה בגובה סכום השיק כנגד העמדת המחאות זכות לטובת הנתבע 9. הנתבע 10 טען בכתב הגנתו כי מכיר הוא את הנתבע 2 ונעתר לבקשותיו שייגש עימו לבנק על מנת לפרוט עבורו שיק בסך 50,000 ₪. לאחר קבלת הכספים מסר אותם במלואם לנתבע 2 מבלי שידע כלל מהו מקור השיק. הנתבע 2 הפנה את הנתבע 10 לעו"ד הירשמן שערך המחאת זכות מטעמו של נתבע 2 לטובת הנתבע 10 בסך של 25,000 ₪. ביום 25.2.09 קיבל הנתבע 10 המחאה בנקאית כנגד ההלוואה לנתבע 2 ומשך את הכספים מהבנק לאחר שהחתימו על טופס פרטי נהנה, צילם את השיק ואת תעודת הזהות שברשותו והנפיק עבורו קבלה. הנתבעת 11 אף גבתה ממנו עמלת פריטה וניכיון בשיעור 0.5% מסכום השיק.

עוד באותו היום, פנה שוב הנתבע 2 לנתבעים 9-11 בבקשה לפרוט עבורו שיק בנקאי נוסף לפקודת הנתבע 3 בסך 240,000 ₪, ואלו עשו כן תוך מילוי כל דרישות החוק.

1. הנתבעים 12-13 טוענים שהקשר היחיד שלהם לפרשה הוא בשל נישואי בתם לנתבע 2. הנתבעים, זוג פנסיונרים, המסייעים כלכלית מדי חודש לבתם ולנתבע 2, לקחו לבקשת הנתבע 2 הלוואה בסך של 54,000 ₪ מהבנק בו מתנהל חשבונם. בכדי להשיב את סכום ההלוואה, העביר הנתבע 2 לרשותם של הנתבעים 12-13 שני שיקים במועדים שונים אך אלו לא כובדו על ידי הבנק מחמת חוסר כיסוי. לאחר זמן מה קיבלו מנתבע 2 שיק בנקאי בסך 40,000 ₪ אותו הפקידו בחשבונם המשותף.
2. הנתבעים 14-15 טוענים שהלוו לנתבע 2 כספים בסך 350,000 ₪ ביום 10.11.08 ובאותו המעמד חתם האחרון על שטר חוב. עת רצה הנתבע 2 להשיב את ההלוואה, העביר לנתבעים 14-15 שלושה שיקים בנקאיים: האחד, בסך 250,000 ₪ ושניים נוספים בסך 50,000 ₪ כל אחד, שמועד פירעונם ביום 25.2.09. טרם הפקידו שיקים אלו בחשבונם, יצרו הנתבעים 14-15 קשר טלפוני עם נציג הבנק ממנו נמשכו השיקים בכדי לבדוק את טיבם והיותם ברי פירעון. לאחר שווידאו שכך הם פני הדברים, הפקיד הנתבע 14 את השיק הבנקאי הראשון, בסך 250,000 ₪, בחשבונו ואת שני השיקים הנותרים מסר לבנו, הנתבע 15. האחד הופקד לחשבונו הפרטי והשני הועבר על ידו לחברת הרואל סחר ואחסנה בע"מ.
3. הנתבע 16 טוען שהלווה כספים לנתבע 2 וכן תיווך בינו לבין מר קאשי ואדם נוסף, בכדי שאלה ינכו עבורו שיקים. ביום 20.1.09 נחתם במשרדו של הנתבע 21 מסמך המחאת זכות, לפיה המחה הנתבע 2 לנתבע 16 חלק מהכספים המגיעים לאחרון בשל פינוי מחזיקים במקרקעין ב"סידנא עלי" נוף-ים, כבטוחה להחזר הכספים שלווה הנתבע 2 מהנתבע 16. בחלוף חודש ימים, הודיע הנתבע 2 לנתבע 16 שביכולתו להחזיר לו רק חלק מהכספים וכך גם למר קאשי ולאדם הנוסף שניכו שיקים עבורו בעבר. משכך, מסר הנתבע 2 לנתבע 16 שלושה שיקים בנקאיים סחירים לטובת הנתבע 3, האחד בסך 70,000 ₪, השני בסך 100,000 ₪ והשלישי בסך 130,000 ש"ח. השיק הראשון הופקד בחשבונו של הנתבע 16, השני הועבר באמצעות הנתבע 16 למר קאשי והשלישי נמסר על ידו לצד שלישי. במעמד זה סיפר הנתבע 2 לנתבע 16 שהנתבע 3 כהן ביצע עסקת מקרקעין בה מכר קרקע באמצעות משרדו של עו"ד הירשמן, ושהשיקים הועברו לו לכיסוי חוב אישי שחב לו הנתבע 3.
4. הנתבעת 17 טוענת שהנתבע 2 היה מכר עסקי של בעלה המנוח שהותירה לאחר מותו עם חובות לנושים רבים. משכך פנתה לנתבע 2 לסיוע כלכלי ומסרה לו שיקים תמורתם התחייב לשלם לה במזומן, אך מעולם לא שילם. בדיעבד התברר לה שהשיקים שמסרה לנתבע 2 נוכו בידי מר קאשי, שהגיש אותם לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבעת 17 הגישה התנגדות לביצוע שטר.

לאחר שנקבע דיון בהתנגדותה של הנתבעת 17 לביצוע השטר, יצר עימה קשר הנתבע 2 והבטיח שיסדיר חובו למר קאשי. כך היה, הדיון בוטל והשיקים הושבו לנתבעת 17 והושמדו על ידה. רק לאחר הגשת התובענה הבינה שהכספים אותם שילם הנתבע 2 למר קאשי בכדי שישיב לה את השיקים, מקורם בעסקת המקרקעין נושא התובענה.

1. הנתבע 18 טוען שבין הנתבע 2 לבינו נרקמו מספר עסקאות בהן ביקש ממנו הלוואה לתקופה קצרה. הנתבע 2 טרם שילם את מלוא חובו לנתבע 18 והאחרון אף פתח נגדו מספר תיקי הוצאה לפועל. חלק מחובו השיב הנתבע 2 באמצעות שיק בנקאי בסך 50,000 ₪ שהנתבע 18 לא ידע מהו מקורו.
2. הנתבעת 19 טוענת בכתב הגנתה כי היא והנתבע התגרשו בשנת 1994 לאחר שרכשה מכספה דירה ברחוב אחוזה 173 ברעננה. הנתבע התגורר החל ממועד גירושיהם ועד לשנת 2006 בדירה ברחוב מיכאליס 26 בפתח תקווה, אך חלה בסרטן בשנת 2004 ונוכח מצבו הקשה, הסכימה לשכנו בדירתה בכפוף לחתימתו על הסכם הפרדת רכוש שנחתם ביום 3.8.06. הנתבעת לא ידעה וממילא לא היתה שותפה למעשי בעלה לשעבר הנטענים בתובענה דנן.
3. הנתבע 20 טוען שפעל בזהירות הנדרשת מעורך דין עת ייצג את התובעים בעסקת המכר נושא התובענה. עו"ד הירשמן טוען אף הוא שנהג בזהירות ובאחריות אך הנתבעים 1-3 הצליחו לתעתע אף בו. הנתבע 2 היה מוכר לו שכן שימש כאחד מנציגי תושבי שכונת נוף ים בה טיפל בעסקה לביצוע הליך "פינוי בינוי". באחד הימים סיפר לו שיש לו חבר, הנתבע 3, קבלן המצוי בקשיים כלכליים כבדים וכי לאביו חבר ערירי, הוא הנתבע, בבעלותו נכס בגדרה שקיבל בירושה. הנתבע 2 הבהיר כי הנתבע מעוניין למכור הנכס ובכספי התמורה לסייע לנתבע 3 בכיסוי חובותיו לנושיו השונים. משכך, ביקש עו"ד הירשמן להיפגש עם המעורבים השונים וביום 8.2.09 נערכה פגישה במשרדו בנוכחות הנתבעים 1-3, כאשר הנתבע מציג עצמו כמישאל צדק. בפגישה הוצג נסח טאבו ישן, תעודות זהות של הנתבע 3 ושל הנתבע ותשריט תב"ע צבעוני. במעמד זה חתם הנתבע על יפוי כוח לעו"ד הירשמן. יצוין שהנתבע הופיע לפגישה במצב בריאותי ירוד מאוד ועו"ד הירשמן חשש להשפעה בלתי הוגנת מצידו של הנתבע 3. משכך, בתום הפגישה ביקש לשוחח ביחידות עם הנתבע, בסופה התרשם שפועל הוא בצלילות הדעת ומעוניין בביצוע העסקה. עו"ד הירשמן לא חשד כלל שהנתבע הוא מתחזה. לאחר קיום הישיבה אף פנה לחוקר פרטי בכדי שימציא לו דו"ח על הנתבע 3 על מנת לוודא שאין מדובר בעבריין והדו"ח העלה שאכן מדובר בקבלן המצוי בקשיים כלכליים ולא נמצאו כל ממצאים פליליים. כן, פנה אל שמאי מקרקעין בכדי לוודא שהמחיר שננקב בישיבה אכן תואם את מחיר השוק של הקרקע. נאמר לו על ידי שמאית ממשרדו של שמאי המקרקעין דן אורמן, שהמחיר הנדרש סביר ואולי אף גבוה מעט ממחיר השוק. כן הוציא עו"ד הירשמן נסח טאבו עדכני שתאם את הנסח הישן שהומצא לו בישיבה.

למשרדו של עו"ד הירשמן הופנו מספר רוכשים פוטנציאליים, ביניהם הנתבע 20, שהבהיר כי הוא מייצג קונה רציני המוכן לשלם עבור הקרקע במזומן. משכך, החלה חלופת טיוטות הסכמי מכר. מכיוון שהנתבע הבהיר שאין בידיו מסמכים ישנים המלמדים אודות העברת המקרקעין בירושה אליו, שכן אלו נותרו בחו"ל, הוסכם שלשם הבטחת תשלום מס השבח שעשוי לחול על העסקה ישארו בחשבון נאמנות שיפתח על שמו של עו"ד הירשמן, 40% מכספי התמורה. במעמד חתימת הסכם המכר נכחו הנתבעים 1-3 והנתבע 20 שברשותו יפוי כוח מהתובעים לביצוע העסקה. במעמד זה חתם הנתבע על הוראה בלתי חוזרת לעניין תשלום כספי התמורה. עם קבלתם, העבירם עו"ד הירשמן על פי כתב הרשאה זה. לאחר החתימה על ההסכם התקשר הנתבע למשרדו של עו"ד הירשמן מספר פעמים בכדי לברר האם הוסדר תשלום מס השבח.

בחלוף זמן מה פנה הנתבע 20 לעו"ד הירשמן וסיפר לו שהתובעים טוענים שמקור העסקה בתרמית. באותו הרגע פנה עו"ד הירשמן אל חוקר פרטי וביקש שיברר פרטים אודות אותו מישאל צדק. מהחקירה התברר שהאחרון נפטר, אך מידע זה אף הוא היה שגוי. עו"ד הירשמן הגיש תלונה במשטרה ובבד בבד, פנה אל הנתבעים 1-3 שהכחישו הכל וטענו שממצאי החקירה שגויים. משכך קבע עימם פגישה אליה מעולם לא הגיעו. כן ניסה לשכנעם להחזיר את הכספים ששולמו אך ללא הועיל. עו"ד הירשמן השיב לתובעים את הכספים שנותרו בחשבון הנאמנות, 40% מכלל כספי התמורה וכן את הכספים שקיבל על חשבון שכר הטרחה עבור ביצוע העסקה, בסך של 35,000 ₪.

נוכח כל האמור לעיל, טוען עו"ד הירשמן שפעל בזהירות הנדרשת ואף למעלה מכך.

4.          דיון והכרעה:

לאחר עיון כתבי הטענות, בסיכומי הצדדים ובתצהיריהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להתקבל באופן חלקי בלבד בכל הנוגע לנתבע.

ניתן לראות בסיכומי התובעים כי הם זנחו טענות אותן העלו בכתב הטענות המתוקן והתמקדו אך בזכות העקיבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. להלן אתייחס לעילות שנטענו ואסביר מדוע, לטעמי, עומדות הן אך ביחס לנתבע.

זכות העקיבה

1. זכות העקיבה תחילתה בנכסים פיזיים שהוצאו מידי בעליהם החוקיים ברמייה, ואלו זכאים לדרוש השבתם אלא אם כן המחזיק בהם עתה פעל בתום לב ושילם תמורה בגינם. התנאי היה, כי ניתן יהיה לזהות את הרכוש או לעקוב אחריו בגלגוליו השונים. באשר לכספים שהוצאו מבעליהם החוקיים ברמאות, נקבע כי אלו יושבו בשני מקרים: האחד, שעה שניתנים הם לזיהוי אלא אם כן הגיעו לרוכש אותם בתום לב ובתמורה, והשני, מקום בו קיימים יחסי אמון (ע"א 218/57 מקבל הנכסים הרשמי והמפרק של פלס חברה לפרסומים בע"מ נ' מאיר, פ"ד יב (1)1696 (1958).

בהמשך התפתחה הזכות והתבססה על דיני עשיית עושר ולא במשפט והורחבה אף ביחס לצדדים שלישיים לחוזה (דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2)632 (2003)) (להלן:-"פרשת כנען").

סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן:-"חוק עשיית עושר") הוא המקנה שיקול דעת לבית המשפט לקבוע את היקף ההשבה. ראשית, יש לבחון קיומה של עילה בגינה התרחשה התעשרות שלא כדין של אחד הצדדים, כאמור בסעיף 1 לחוק עשיית עושר, ורק לאחר שזו אותרה, ניתן להכריע מה יהא היקף ההשבה - השבה מלאה או חלקית.

התובעים חילקו בסיכומיהם את הנתבעים ל"מעגלים שונים" ודנו באחריות כל אחד מהם. גם אני אחלק, מעט אחרת, את הדיון בין קבוצות הנתבעים. ראשית, אדון בנתבעים 4-18, אלו שקיבלו מנתבעים 2-3 כספים שונים בגין חובות שנטען שחבו להם. שנית, אתייחס לנתבעים 20-21, מי ששימשו עורכי הדין בעסקת המכר ולבסוף אדון באחריות הנתבע, מי שהתחזה לבעל הקרקע ובעניינה של הנתבעת 19, גרושתו.

הנתבעים 4-18:

1. בעניינינו, התובעים טוענים שהנתבעים 4-18, שאינם צד לחוזה המכר, קיבלו את הכספים שלא בתום לב ושלא בתמורה, ומשכך, על פי דיני העקיבה זכאים התובעים לדרוש השבתם. דעתי שונה מזו של התובעים. ואפרט:

חובת ההשבה נקבעה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר כך:

"1. חובת ההשבה

(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

הסעיף מונה שלושה יסודות לקיומה של העילה:

הראשון, התעשרות: אין ספק ששעה שהועברו הכספים לנתבעים 4-18 הם התעשרו. אמנם הנתבעים הלוו כספים אלו בעבר לנתבעים 2-3 אך אלו היו חובות שאינם ברי פרעון, שכן אין עוררין כי הנתבע 3 הוא קבלן שנקלע לקשיים כלכליים, ומשכך, סביר שלא היה לו מהיכן להשיב הכספים ואלו היו הופכים לחובות אבודים.

היסוד השני, "שבאה לזוכה מן המזכה" - זוהי שאלה שבעובדה. בנסיבות דנן, ההתעשרות הגיעה מהתובעים ועל חשבונם.

היסוד השלישי, "שלא על פי זכות שכדין" - הצדדים מתייחסים ארוכות בסיכומיהם לע"א 1445/04 בייזמן השקעות נ' משה חילויה (לא פורסם, 13,11,08) (להלן:-"ע"א בייזמן") שנדון גם בדיון נוסף - דנ"א 10901/08 בייזמן השקעות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 17.7.11) (להלן:-"דנ"א בייזמן"), שם צויין כי הלכה היא שתשלום מתוך טעות מזכה בהשבה. היינו, שעה שבוטל ההסכם (מחמת רמייה) בין התובעים לנתבע, אשר מכוחו הועברו התשלומים מהתובעים, אין עוד לנתבעים זכות שבדין להחזיק בכספי התובעים שהועברו לרשותם. משכך, טוענים התובעים, ששעה שהתובעים רומו על ידי הנתבעים 1-3 הרי שהחוזה בטל מעיקרו ועל הנתבעים 4-18, שאליהם התגלגלו כספי התמורה מהעסקה, להשיבם.

בעניין בייזמן לעיל עובדות המקרה היו כדלקמן:-

"נגה היא בעלים של נכס מקרקעין (להלן: הנכס). פלונית (להלן: "המוכרת") זייפה את תעודת הזהות של נגה, וערכה הסכם למכירת הנכס למשיב מס' 1 (להלן: חליווה), שלא בידיעתה ושלא בהסכמתה של נגה. לטובתו של חליווה נרשמה הערת אזהרה במרשם המקרקעין.

בעקבות הסכם זה, פנה חליווה אל המשיב מס' 2 (להלן: הבנק) לקבלת הלוואה. בין הבנק לחליווה נערך הסכם הלוואה ומשכון. הבנק נתן לחליווה הלוואה בסך של 820,000 ש"ח וחליווה מישכן את זכויותיו בנכס לטובתו של הבנק. בעקבות הסכם זה, נרשמה לטובת הבנק הערת אזהרה אצל רשם המשכונות בדבר המשכון.

זמן קצר לאחר מכן, ביקש חליווה למכור את הנכס. חליווה מצא רוכשת, היא המערערת (להלן: בייזמן). בין בייזמן לחליווה נערך הסכם מכר. חליווה התחייב למכור את הנכס לבייזמן, ובייזמן התחייבה, כחלק מתשלום התמורה, לפרוע את חובו של חליווה לבנק.

זמן מה אחרי פירעון החוב על ידי בייזמן, התגלתה התרמית, והתברר שלחליווה מעולם לא היו זכויות כלשהן ביחס לנכס. משהתברר כי לחליווה אין זכויות ביחס לנכס, התברר גם כי פירעון החוב על ידי בייזמן נעשה בטעות" (פסקה 1 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל בע"א בייזמן).

1. ככלל, כסף ששולם עקב טעות יסודית ניתן להשבה, והזכות אינה נשללת אך בשל העובדה שהיא נוגעת ליחסי המשלם עם צד שלישי (דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב 842 (מהדורה שנייה, 1998). בפסיקה השונה, הן הזרה הן הישראלית, הוכרה זכות ההשבה בחלק מהמקרים ובחלקם האחר נשללה, חרף הטעות או מעשה הרמייה שארעו. שאלה זו, על היבטיה השונים, טרם הוכרעה בבית המשפט ומשכך יש לדון בה בכל מקרה לגופו. בכדי לנסות לסלול דרך פתרון למקרים אלו, מציין פרופ' פרידמן מספר כללים החלים במערכת יחסים כפולה כבעניינינו: ראשית, שעה שהסיכון לגבי עובדות הנוגעות ליחסים של המשלם עם צד שלישי מוטלות על המשלם, אזי תישלל ההשבה. שנית, העובדה כי הטעות היא במערכת היחסים שבין המשלם לצד שלישי היא המגבירה את הסיכוי שמקבל התשלום עצמו פעל בתום לב ואזי אם נתן תמורה או שינה מצבו לרעה, עשויה לעמוד לו ההגנה מפני תביעה להשבה (שם, בעמוד 844).
2. בעניינינו, הבדל מהותי בין נסיבות המקרה לבין נסיבות עניין בייזמן. בעניין בייזמן בוטל ההסכם בין בייזמן לבנק, אשר מכוחו הועבר הסכום לידי הבנק ואזי נקבע שלבנק אין זכות שבדין להחזיק בכספי בייזמן שהועברו אליו. כפי שנאמר בדנ"א בעניין בייזמן לעיל:

"ביטולו של החוזה מחמת פגם בכריתתו עשוי לשמוט את הקרקע מקיומה של זכות שבדין, אלא אם קיים מקור אחר המקיים את הזכות. בענייננו ביטול ההסכם הפך את המשך החזקת הבנק בכספי בייזמן מכוחו לכזו שהינה "שלא כדין", בהיעדר בסיס משפטי אחר להחזקת הכספים מלבדו. אכן, הסכום שקיבל הבנק הגיע לו – כחוב אמיתי – אך לא מהמשלם (בייזמן) אלא מהחייב (חליוה). הבנק קיבל את הסכום מבייזמן אך ורק מכוח ההסכם בינו לבייזמן, ומשזה בוטל, הבנק לא היה רשאי לדרוש מבייזמן את פרעון החוב והחזקת הכספים היא "שלא כדין"" (פסקה 38 לפסק דינה של כב' השופטת נאור בדנ"א בייזמן).

בעניינינו, לא נכרת כל הסכם בין התובעים לנתבעים 4-18 וודאי שלא בוטל. אזי נשאלת השאלה האם ניתן לגזור גזרה שווה מעניין בייזמן לעניינינו, כך שאם החוזה בוטל במערכת היחסים שבין התובעים לנתבע, נשמטת הקרקע מתחת לזכותם של הנתבעים 4-18?

לדעתי, התשובה לכך היא שלילית. הטעות שנעשתה לא נעשתה על-ידי הנתבעים 4-18 אלא ראשיתה במעשיהם של התובעים, שהסתמכו על מסמכים שהסתברו כמזויפים. בעניין בייזמן דיון ארוך אודות האחראי לבדוק את אמינות מסמכי רישום העסקה. בעניינינו, לא ניתן להטיל על הנתבעים 4-18, שכאמור לא היו צד לעסקת המכר, את הנשיאה בסיכון של אי בירור אמיתות המסמכים. הנתבעים 4-18 הלוו כספים לנתבעים 2-3 שהשיבו אותם. לא ניתן להטיל על הנתבעים 4-18 את החובה לבדוק מהיכן הגיעו הכספים ושעה שלא עשו כן, לחייבם בהשבתם. הטלת חובה זו על הנתבעים תפגע קשות בתנאי המסחר בשוק חופשי. פגיעה זו אינה סבירה ואינה מידתית בנסיבות העניין.

התובעים טוענים ארוכות בסיכומיהם אודות חוסר תום ליבם של הנתבעים 4-18 (לטענות אלו אתייחס בהמשך), ובין היתר, טוענים הם שהנתבעים אינם יכולים להוכיח את חובם של נתבעים 2-3 לכתחילה. איני מקבל טענה זו.

הנתבעים 4-18 עוסקים במסחר על סוגיו השונים: בעלי חנויות שונות ומי שהשקיעו כספים במיזמים שונים. אכן, עדיף היה לו היה רישום אודות הלוואות אלו, אך לא מדובר באנשים שאלו פעולותיהם היומיומית ומשכך, לא ניתן לצפות מהם לתיעוד של פעולות אלו, תיעוד אשר העדרו יעמוד להם לרועץ ובגינו ניתן יהיה לטעון נגד תום ליבם או נגד קיומו של החוב שנפרע. משכך, לא מצאתי כל מניעה לקבל את גרסת הנתבעים 4-18 לפיה מדובר בחובות אמיתיים שנפרעו מכספי עסקת המכר.

עתה, כמו בעניין בייזמן, אפנה לבחון האם ראוי להכיר בפטור מהשבה כאשר הזוכה קיבל תשלום בתום לב עבור חוב אמיתי. ובמילים אחרות: יש לבחון האם אותם צדדים שלישיים, קרי הנתבעים 4-18, קיבלו את הכספים בתום לב ובתמורה, שאם כן, תהא להם הגנה מחובת ההשבה.

להלן, אבחן את דרישות התמורה ותום הלב של הנתבעים 4-18:

דרישת התמורה:

1. בפרשת כנען לעיל, דן בית משפט באריכות בדרישה של תמורה ממשית בהקשר של תקנת השוק על פי סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר). באותו עניין אימץ בית המשפט ברוב דעות את הגישה לפיה התמורה הנדרשת לעניין סעיף 34 לחוק המכר הינה תמורה ממשית "אובייקטיבית". במילים אחרות, נדרש כי התמורה הממשית תיבחן על פי ערכו האמיתי של הנכס, ולא מנקודת מבטם של הצדדים לעסקת המכר, כפי שהם העריכו את הנכס (או את התמורה) בעת ביצוע העסקה.

אחת המטרות המרכזיות של הלכה זו – הדרישה לתמורה מבוצעת ולתמורה ממשית-אובייקטיבית – היא מיזעור הנזק הכולל שנגרם לשני הצדדים תמי הלב.

1. במקרה דנן, לא דובר על תמורה בגין נכס, שהרי הנתבעים 4-18 אינם צד לעסקת המכר הרלוונטית. כמו כן, להבדיל, מפרשת בייזמן, בעניינינו לא דובר על רישום משכון שנוצר בעקבות עסקאות המכר, אשר בדיעבד התברר שאין לו מעמד, שכן נרשם על בסיס מרמה. במקרה דנן, החובות שנוצרו לטובת הנתבעים 4-18 נוצרו ללא קשר לעסקת המכר וללא תלות בה. אכן, מדובר בחוב קודם, היינו שלא נוצר מאותה עסקה. לגישתה של כב' השופטת ארבל, אין קיומו של חוב קודם כשלעצמו מצדיק פטור מהשבה וכן כי אין "העובדה שהתשלום התקבל לפרעון חוב קודם צריכה לשמש כשיקול בעל משמעות במסגרת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט" (פסקה 23 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל). אך בפרשת בייזמן דובר על בנקים, שעיסוקם בשגרה הוא מתן הלוואות וביכולתם לבצע בדיקות מקיפות אודות יכולת פרעונן. לא כך בעניינינו. כאן, כפי שציינתי זה מכבר, עסקינן באנשים שלהם עסקים קטנים אשר הלוו כספים לנתבעים 2-3 שלא בשגרת עיסוקם (למעט, הנתבעים 6-8, להם עסק לשירותי מטבע), ושעה שאין הם נוהגים בעיסוקיהם ליתן הלוואות, לא ניתן לטעון שהעדר רישום הלוואות אלו מעיד כאילו לא היו מעולם. הטלת חובה שכזו על הנתבעים 4-18, שמשמעותה שכל אדם שנתן הלוואה וזו הושבה לו עליו לבדוק את מקורם של כספים אלו, תפגע קשות במסחר החופשי ואף עלולה לשתקו. נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכדי מסקנה שהנתבעים קיבלו תמורה ממשית.

אמשיך ואבחן גם את תום ליבם של הנתבעים 4-18:

דרישת תום הלב:

1. בעניין בייזמן לעיל, מגיעה כבוד השופטת ארבל למסקנה לפיה "אין מקום בשיטתנו לאמץ את הדוקטרינה של קבלת תשלום בתום לב (Discharge for Value). לטעמי, אין בעצם קיומו של חוב אמיתי כדי להפיג את הפגם של העדר רצון שנפל בביצועו של התשלום ואין בו כדי להצדיק מתן פטור מהשבה. לדעתי, קיומו של חוב קודם אף אינו ראוי, ככלל, לשמש כשיקול רלבנטי במערכת השיקולים שבמסגרת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. אכן, גם לטעמי תופק תועלת רבה אם נשווה את הדוקטרינה של קבלת תשלום בתמורה לדינים של תקנת השוק. השוואה כזו תביא לשיטתי למסקנה, כי במקרה של קבלת תשלום בתמורה נעדרים אותם שיקולים כבדי משקל של עשיית צדק ומזעור נזקים אשר עומדים ביסוד הדינים המסדירים את תקנות השוק למיניהם" (פסקה 18 לפסק דינה של השופטת ארבל בע"א בייזמן).

התובעים טוענים שהנתבעים 4-18 הלוו כספים לנתבע 3, בידיעה כי הוא מצוי בקשיים כלכליים ומשכך, אין להם אלא להלין על עצמם.

מנגד, טוענים הנתבעים 4-18 כי האחריות מוטלת לפתחם של התובעים עת חתמו על הסכם רכישה בהעדרם של מסמכים מהותיים, לגביהם טען הנתבע כי הם מצויים בחו"ל, וכן עת התובע עצמו נעדר ממעמד החתימה.

1. לטעמי, כפי שכבר ציינתי ארוכות, לא ניתן לצפות מהנתבעים 4-18 כי ינהלו רישום אודות הלוואות שנתנו, שלא במסגרת עיסוקם הרגיל. כמו כן, לא ניתן לצפות מהם כי יבדקו את מקור הכספים שהוחזרו להם בסופו של דבר. הנתבעים 4-18 קיבלו את הכספים בתצורת שיקים בנקאיים סחירים מהנתבעים עצמם או מעו"ד הירשמן. לא ניתן לדרוש מהם כי באותו המעמד יחקרו מהו מקורם של השיקים שעה שלאלו כיסוי בנקאי, כבעניינינו. דרישה זו, כאמור, אינה יכולה להתקיים בתנאי מסחר תקין וסביר מבלי שתטיל מעמסה, כבדה ולא סבירה, על סוחרים בשוק חופשי. הנתבעים 4-18 לא היו צד לעסקה ומשכך ודאי שלא ניתן להלין עליהם שלא בדקו את כשרות המסמכים, כפי שנטען והוכרע בפרשת בייזמן, ובגין האמור, לחייבם בהשבה.

מכל האמור אני קובע כי הנתבעים 4-18 נהגו בתום לב עת קיבלו את הכספים.

1. מלבד בחינת דרישות התמורה ותום הלב כאמור בעניין בייזמן לעיל, יש להמשיך ולבחון האם ישתנה מצבם של הנתבעים 4-18 לרעה אם יחוייבו בהשבה וכן יש לנתח הסיכונים שלקחו על עצמם הצדדים לעסקה כך שחלה בנסיבות העניין עוולת הרשלנות.

לטעמי, לו יחוייבו הנתבעים 4-18 בהשבה, יחול שינוי לרעה במצבם. אמנם הם עדיין יהיו רשאים לדרוש השבת החוב מהנתבעים 2-3, אך סביר כי אלו לא יוכלו להשיב להם הכספים. להבדיל מפרשת בייזמן, כאן אין מדובר בבנק לו "כיסים עמוקים" המסוגל לספוג קיומם של "חובות אבודים", אלא באנשים פרטיים שדרישה מהם, עתה, להשיב את הכספים, ודאי שתרע את מצבם.

1. כמו-כן, לא ניתן להטיל על הנתבעים הללו אחריות בגין סיכונים שלקחו עת הלוו הכספים. איני יכול לקבל את טענת התובעים כי שעה שהלוו כספים לאדם המצוי בחובות כלכליים, הוא הנתבע 3, והדבר היה ידוע להם בשעתו, לקחו על עצמם את הסיכון שהכספים לא יושבו לעולם, סיכון בגינו ראוי עתה לחייבם להשיב הכספים. אמנם הנתבעים ידעו אודות בעיותיו הכלכליות של הנתבע 3 אך אין להשליך מחובה להשבה בגין נטילת סיכון - כפי שנדון בפרשת בייזמן בגין אי בדיקת חוליות קודמות לעסקת המקרקעין, שם דובר בחברה גדולה ובבנק שעוסקים בעסקאות מקרקעין בעיסוקם השוטף - ולהטיל חובה זו עתה על מי שאינו צד לעסקת המקרקעין ואינו עוסק במתן הלוואות על בסיס יומי. ודאי שלא ניתן לחייבם ברשלנות בגין האמור.

עניין זה יש לו השלכה ציבורית רחבה הרבה מעבר לצדדים לתובענה זו. לצד ניתוח נטילת הסיכונים של הצדדים ושינוי מצב לרעה של מקבל התשלום והסתמכותו, ניתן להוסיף גם שיקולים שהם מעבר לצדדים עצמם, כגון השלכות חברתיות ופיזור נזק. "מטרתו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר היא "להביא לתוצאה צודקת במישור היחסים בין הצדדים, בצד הסתכלות חברתית כוללת" (פסקה 45 לפסק דינה של כב' השופטת נאור בדנ"א בייזמן).

בענייננו, מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת גם ברמה החברתית ולא רק ביחסים בין הצדדים לתובענה דנן, כפי שפירטתי לעיל.

מכל האמור לעיל, הגעתי לכדי מסקנה שאין מקום להורות על השבה מצידם של הנתבעים 4-18.

1. עתה אעבור לדון בעניינם של הנתבעים 20 ו-21, שהיו באי כוחם של התובעים והנתבעים 1-3.

חובת הזהירות המוטלת על עורך דין נדונה ב ע"א 7485/10 פנטהאוז רחמני נכסים (1997) בע"מ נ' עו"ד יובב פפר (לא פורסם, 20.2.12), שם נאמר:

"חובת הזהירות של עורך הדין כלפי לקוחו היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה ואין צורך להרחיב על כך את הדיבור. הפסיקה אף הרחיבה את חובת הזהירות של עורך הדין גם כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו של עורך הדין..."

עורך דין הוא "מונע נזק" יעיל וזול, אך לא ניתן להטיל עליו חובה אבסולוטית למנוע נזק. עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי, לא עומדים לרשותו אמצעים טכניים מיוחדים לגילוי מעשי זיוף והתחזות, וגם עורך דין זהיר ומיומן עלול ליפול קרבן לנוכל מיומן. השאלה האמיתית והעיקרית הצריכה לענייננו היא אחת: האם בפני עורכי הדין, או מי מהם, עמדו "סימני התראה" שצריכים היו לעורר את חשדם."

האם בענייננו עמדו "סימני התראה" שהיו צריכים לעורר את חשדם של הנתבעים 20 ו-21? לשאלה זו אפנה עתה.

1. כאמור, טוענים התובעים שעל עורכי הדין של העסקה, הנתבעים 20-21, הוטלה האחריות לבחון את נכונות המסמכים ואת מהימנותם, ומשכשלו לעשות כן, נהגו הם ברשלנות.

עת מתייחסים התובעים בסיכומיהם לסוגיית אחריותו של עו"ד הירשמן, מפנים הם לע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 (1990), גם שם נדונה חובת הזהירות הנדרשת מעורך דין כלפי צד שלישי לעסקה, שאינו לקוחו, וכך נאמר:

"מה דינו של עורך-דין המייצג לקוח פלוני ביחסיו עם מי שאינו לקוחו אלא צד שכנגד פלוני - האם כלפי פלוני זה מוטלת על עורך הדין חובה כל שהיא? היהא אחראי כלפי זה מטעם כלשהו ועל-פי עילה כלשהי, אם יתברר שכתוצאה מהטיפול בעניין לקוחו ולמען לקוחו הסב נזק לאחר.

...כבאנגליה כן גם אצלנו, יכול שעורך-דין יישא באחריות לנזקיו של מי שאינו לקוח שלו בשל נזק שהסב לו. מקורה של חבות זו הוא בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכן הנזק הוא בדרך כלל פועל יוצא של עוולה שעוול עורך הדין כלפי אדם אחר. החבות בנזיקין נובעת בראש ובראשונה מעוולת הרשלנות...אולם היא אינה מצטמצמת בכך; שכן עורך הדין, ככל אדם אחר, יכול שיישא באחריות כלפי פלוני בשל מעשה תרמית והטעיה, לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], או בשל נגישה על-פי סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], או, למשל, בשל הפרת חובה חקוקה, על-פי סעיף 63 לפקודה הנ"ל. אפשר גם שיחוב בשל גרם הפרת חוזה על-פי סעיף .62

...

מקרים קשים יותר הם אלה אשר בהם מייצג עורך-דין צד אחד לעיסקה, ומבקשים להטיל עליו חבויות גם כלפי צד אחר לאותה עיסקה" (שם, בעמוד 471)

1. בענייננו, טוענים התובעים שבנסיבות שאתאר להלן היו צריכות להידלק לעו"ד הירשמן "נורות אזהרה" אשר חייבו שלא יקח חלק בעסקת המכר, אלו הן הנסיבות המתוארות:

ראשית, עו"ד הירשמן לא הכיר את ה"מוכר", הנתבע, אלא רק את הנתבע 3, שקישר ביניהם. שנית, לעו"ד הירשמן הוצגה תעודת זהות מזויפת וחרף ידיעתו שתיתכן אפשרות זיוף הוא לא נקט באמצעי בדיקה נוספים, בעיקר שעה שמדובר בלקוח שאינו מוכר לו אישית, שכביכול אינו תושב ישראל, אינו מחזיק בחשבון בנק בארץ ואין ברשותו מסמכים המעידים על העברת הזכויות בקרקע אליו. שלישית, חלוקת הכספים מהעסקה לאנשים שונים ולא לבעל הקרקע, כביכול, היתה צריכה להראות חשודה, מה גם שלא גילה אודותיה לתובעים ולבא כוחם. רביעית, מצבו הבריאותי של הנתבע. חמישית, סוגיית המסמכים - כל שהוצג לעו"ד הירשמן הם תעודת זהות, שהסתבר בדיעבד כי היא מזויפת, נסח רישום ישן ותב"ע, מבלי שדרש מסמכים נוספים. באשר למסמכי הירושה, טען הנתבע לפני עו"ד הירשמן כי הם מצויים ברומניה ומשכך הוסכם על הותרת 40% מכספי התמורה בחשבון נאמנות. שישית, עו"ד הירשמן העיד כי ביקש מחוקר פרטי עימו הוא עובד, לבדוק פרטים אודות מישאל צדק וממצאיו העלו כי הנתבע 3 הוא אכן קבלן המצוי בקשיים כלכליים, ולאחר החתימה על החוזה נתגלה שמישאל צדק נפטר, זאת מכיוון שמישאל צדק האמיתי הוא תושב חוץ שאינו מרבה לבקר בארץ. בעצם הפנייה לחוקר פרטי, טוענים התובעים, הרי שעו"ד הירשמן חשד כבר בהתחלה באמינותם של אלו שלבסוף ייצג.

נוכח כל האמור לעיל, טוענים התובעים, ובהתבסס על פסיקה ענפה שקבעה אחריות ברשלנות של עורך דין גם כלפי מי שאינו לקוחו, יש לקבוע כי עו"ד הירשמן נהג ברשלנות כלפי התובעים.

1. להלן אתייחס לטענות התובעים אחת לאחת:

חוסר היכרות קודמת בין עו"ד הירשמן לנתבע - מסכים אני עם גישתו של עו"ד הירשמן בנקודה זו. איני מוצא כל חובה שעו"ד המייצג צד לעסקה יכירו אישית. עו"ד מנהלים עסקאות מקרקעין חדשות לבקרים בהן הם מייצגים לקוחות שאינם מכירים אישית ואין בכך כל עוולה. כמו כן, עו"ד הירשמן התעקש שהנתבע יגיע בעצמו, חרף מצבו הרפואי הירוד, לחתימה על חוזה המכר ולא הסכים לפעול מכוחו של יפוי כח, למרות שיכול היה לפעול מכוחו.

תעודת הזהות המזויפת - לעו"ד הירשמן הוצגה כאמור, תעודת זהות מזוייפת של הנתבע. עו"ד הירשמן השווה את התמונה וראה כי היא תואמת את חזות הנתבע, את פרטי בעל הזכויות המצויין בנסח ולבסוף צילמה. במעשיו אלו נהג עו"ד הירשמן כשורה, ואין לדרוש מעו"ד שכאשר תעודת הזהות נחזית להיות תקינה ואותנטית - שיערוך בדיקות מעבר לכך ואם לא עשה כן להטיל עליו חובה בגין רשלנותו. דרישה שכזו תפגע במערך העסקים היומיומי בתוכו מתנהלים עורכי דין במסגרת עסקאות מקרקעין. גם העדר כתובת של המוכר בארץ, לא היתה צריכה להדאיג את עו"ד הירשמן שהרי כששאל את הנתבע היכן הוא מתגורר, ענה לו שאינו מתגורר בכתובתו הרשומה אלא אצל הנתבע 3 הסועד אותו. הדבר לא נראה תמוה לעו"ד הירשמן שעה שמדובר באדם שנחזה להיות במצב בריאותי ירוד עד מאוד.

סוגיית המסמכים – מסביר עו"ד הירשמן שאכן ביקש מהנתבע שיציג לו את מסמכי הירושה מכוחם הועברו הזכויות בקרקע על שמו ונענה כי אלו מצויים ברומניה, ולא דרשם עוד. אך הסיבה שדרש אותם לכתחילה לא היתה מכח חובה כל שהיא מצידו כעורך דין המייצג צד בעסקת מכר, אלא רק לצורך הערכת שיעור מס השבח שידרש מהנתבע. משכך, חוסר התעקשות מצידו כי הנתבע ידאג להציג המסמכים, אינה עולה לכדי רשלנות. למעלה מכך, שעה שאלו לא הומצאו, הותיר בחשבון נאמנות שפתח על שמו 40% מכספי התמורה, וזאת לצרכי תשלום מיסים שונים והבטחת העדר חיובי מע"מ. עו"ד הירשמן הוא שעמד על הצורך להותיר אחוז כה גבוה מכספי התמורה בחשבון נאמנות, דבר שאינו שיגרתי ברוב עסקאות המקרקעין, וסכום זה כאמור הושב על ידו זה מכבר לתובעים.

כאמור, לעו"ד הירשמן הוצג נסח טאבו ישן שזוייף ותשריטי תב"ע. הסבריו של הנתבע כי יתרת המסמכים נותרה ברומניה לא היה בה כדי לעורר, לטעמי, חשד, בעיקר כשמדובר במסמכי ירושה ישנים. פעמים לא מעטות אין ברשותם של מוכרים פוטנציאליים כל המסמכים המוכיחים את בעלותם ומשכך נסמכים עורכי הדין על רישומי לשכת רישום המקרקעין והשוואתם לתעודה מזהה של בעל הזכויות תוך שמותירים הם שיעור גבוה יותר מהכספים בחשבון נאמנות להבטחת תשלומי המיסים, כפי שארע בעניינינו.

כמו כן, עסקאות מקרקעין עם אדם שאינו תושב הארץ, נעשות כדבר שבשגרה ולא דורשים במסגרתן מסמכים נוספים, ואין גם צורך לעשות כן. לרוב, החתימה על החוזה נעשית באמצעות יפוי כח וללא נוכחות אותו תושב חוץ אך במקרה דנן סירב עו"ד הירשמן לעשות כן ודרש את נוכחותו של הנתבע.

הסתייעות בחוקר פרטי - באשר לברור שערך עו"ד הירשמן לנתבע 3 - לא מצאתי מניעה לקבל את גרסתו של עו"ד הירשמן לפיה פנה אל החוקר הפרטי רק נוכח חשדו להשפעה בלתי הוגנת מצידו של הנתבע 3 על הנתבע, ולא בשל חשש שהאחרון עשוי להיות מתחזה. משכך, גם לא בירר אודותיו טרם החתימה על החוזה אלא רק לאחר שהועלו לפניו החשדות בעניין.

נראה שטענות התובעים הן בבחינת "חוכמה בדיעבד". עו"ד הירשמן ידע כי הנתבע 3 מצוי בקשיים כלכליים וידע גם שכספי התמורה מהעסקה נועדו לסייע לו.

מצבו הבריאותי של הנתבע - טענה זו לא ברורה לי. עורך דין המייצג צד לעסקה כלשהי אינו צריך, וממילא אינו נדרש, לבקש שהאחרון יציג לו אסמכתה רפואית שעה שנראה שבריאותו הפיזית, להבדיל מזו הנפשית, רופפת. מסקנה זו מתחזקת בעיקר לאור העובדה כי עו"ד הירשמן העיד לפני כי הנתבע נראה צלול במחשבתו בשיחות שניהל עימו.

חלוקת הכספים - אכן, אין זה דבר שבשגרה שכספי עסקת מקרקעין אינם מופנים לכיסו של המוכר אלא מועברים לצד שלישי, ואפילו לא ישירות אליו אלא לנושיו. חרף האמור, אין בכך כדי להעיד כי כשנהג עו"ד הירשמן כפי שהתבקש על-ידי לקוחו ונציגיו, היה בכך כדי להדליק נורות אדומות, גם בהצטרף הנתון לכל נסיבות האירוע.

יתכנו מקרים, בהם יתברר בדיעבד שהמוכר הונה את רוכשי הקרקע לעניין זכויותיו במקרקעין, ואף בדיקה ראויה של המסמכים הרלוונטיים לא היתה מצביעה על חששות בזמן אמת בדבר אוטנטיות עסקת המכר. בנסיבות שלפני, לא מצאתי לנכון להטיל אחריות על עו"ד הירשמן שבדק את נסח המקרקעין הישן שהוצג לו והתאמתו לתעודת זהות המוכר. ויצויין, כי לטובתו של הנתבע, כביכול, לא היתה רשומה אך הערת אזהרה כי אם זכות בעלות. אמנם לא הגיעו לידיו מסמכי הירושה. אולם אלו לא נדרשו לעצם רישום זכויות הרוכשים בקרקע או לשם בדיקת זכויות המוכר בקרקע, אלא אך מטעמי חיסכון בתשלום מס, ובשל כך הוא עמד על כך כי יוותרו בחשבון הנאמנות 40% מכספי התמורה (אחוז גבוה אף ממה שדרש עורך דינם של התובעים). כמו-כן בדק עו"ד הירשמן באמצעות חוקר פרטי את הנתבע 3 בכדי לאמת שאינו מפעיל השפעה בלתי הוגנת על הנתבע. הנתבעים 1 ו-3 הופנו, כביכול, למשרדו על ידי מתווך אותו הכיר והדבר נעשה כדבר שבשגרה במשרדי עורכי דין. כל טרוניה בנושא זה היא בבחינת "חוכמה בדיעבד", שכן לא ניתן להטיל על עורך דין המייצג בעסקת מקרקעין, חובות לבצע פעולות ובדיקות מעבר לאלו שביצע עו"ד הירשמן. כפי שכבר ציינתי הטלת חובות אלו עלולה לשתק את קיומן של עסקאות מקרקעין. עו"ד הירשמן גם הגדיל לעשות ובירר שהמחיר אותו ביקש הנתבע הוא מחיר סביר לקרקע באזור.

נוכח כל האמור לעיל, שעה שכל המסמכים נחזו להיות מקוריים ועו"ד הירשמן ערך את הבדיקות הנדרשות כמתואר לעיל, לא ניתן עתה, לטעמי, לבוא אליו בטרוניה כי התרשל.

1. אציין עוד שהתובעים טענו כי משנתברר שיפוי הכח עליו חתם הנתבע מזוייף, הרי שיש להורות על השבת הכספים אשר חולקו לנתבעים השונים מכוחו.

דין הטענה להידחות. לא מדובר בענייננו במצב בו עו"ד הירשמן חתם על העסקה מכוחו של יפוי הכח המזויף, אלא כאן הנתבע חתם בעצמו על הסכם המכר, לפי דרישתו של עו"ד הירשמן, וכספי התמורה הועברו באמצעותו של עו"ד הירשמן מכוחו של אותו הסכם מכר בהתאם להוראותיו, כך שלא ניתן לייחס לעו"ד הירשמן פעולה ללא הרשאה. בנוסף לאמור, עו"ד הירשמן נהג בהגינות והשיב לתובעים את שכר הטירחה ששולם לו – וכל זאת מיוזמתו.

1. עתה אפנה לבחון את התנהלותו של הנתבע 20, מי שייצג את התובעים בעסקת המכר:

גם לנתבע 20, מי שייצגם בעסקה, באים התובעים בטרוניה כי ידע שעו"ד הירשמן לא הכיר אישית את המוכר אלא רק את "המתווך", הנתבע 2. כפי שדנתי כבר ארוכות ביחס לעו"ד הירשמן, אין חובה כי עו"ד יכיר אישית את המוכר הפוטנציאלי ודי כי הגיע אליו באמצעות מי שהכיר בעבודתו בעניינים קודמים וכי זיהה אותו באמצעות תעודה מזהה. משכך, קל וחומר שהדבר אינו מקים חבות נזיקית גם ביחס לנתבע 20.

גם באשר לסוגיית מסמכי הירושה, איני מוצא את הנתבע 20 אחראי ברשלנות בגין העדרם, כפי שלא סברתי שעו"ד הירשמן נהג ברשלנות משאלה לא הומצאו לו. ושוב, שעה שהרישום במרשם המקרקעין הושלם, הנכס נרשם על שם מישאל צדק, שהנתבע התחזה לו והציג תעודת זהות, לא ניתן עתה, בדיעבד, לטעון כי עורכי הדין נהגו ברשלנות שעה שלא דרשו מסמכים מלפני שנים כה רבות אשר בהיעדרם היה עליהם להסיק שיתכן ועסקינן במתחזה.

כמו-כן, גם לטענה שנתבע 20 לא דרש מסמכים המאשרים את מצבו הבריאותי של הנתבע אין להיענות מן הטעמים שציינתי לעיל באשר לעו"ד הירשמן.

כאשר אין חשש לפגיעה בכושר הרצון מחמת מצב בריאותי – אין לדרוש הוכחת מצב בריאותי.

משכך, כפי שלא מצאתי את עו"ד הירשמן אחראי ברשלנות כלפי התובעים, איני מוצא את הנתבע 20 אחראי בגין כך.

1. עתה אפנה לבחון את אחריות הנתבע וגרושתו, הנתבעת 19:

הנתבע, על פי הודאתו, התחזה למישאל צדק, בעל הקרקע. היה שותף למעשה העוקץ, העביר את תמונתו כדי שהנתבעים 2-3 יוכלו לזייף תעודת זהות, חתם במקום המיועד למוכר הקרקע אך עשה כן מחמת עושק. לטענתו, הנתבעים 2-3 איימו על חייו וחיי משפחתו. כמו-כן הוא סובל ממצב גופני ונפשי ירוד.

אמנם הנתבע אדם שאינו מצוי בקו הבריאות ואכן נראה שהופעל עליו לחץ כבד מטעם הנתבעים 2-3 וכן שיתף הנתבע פעולה עם רשויות החוק עת התגלתה התרמית, אך לא התרשמתי מעדותו כי לא הבין את מעשיו בעת הפגישות השונות במשרדו של עו"ד הירשמן או בעת החתימה על ההסכם. העיד לפני גם עו"ד הירשמן כי הנתבע ענה לשאלותיו ואף דיבר מיוזמתו ולא נראה שפעל אך בלחצם של הנתבעים 2-3. איני נכנס לשאלה האם נוהלה שיחה אינטימית בין הנתבע לבין עו"ד הירשמן שנבעה מחששו של האחרון כי על הנתבע מופעל לחץ בלתי ראוי, שכן עסקינן בגרסה מול גרסה ואין עוד עדות שתמכה במי מהצדדים. התרשמתי כי הנתבע, שאכן אין לי ספק שחשש עד מאוד מהנתבעים 2-3, ידע בדיוק מה הוא עושה ותרם מיוזמתו רבות כדי שעסקת התרמית תצא אל הפועל. אין בליבי ספק כי הנתבע הבין את מעשיו ואת תרומתו להצלחת עסקת התרמית ועם זאת נוכח מצבו הבריאותי הקשה, הלחץ בו היה נתון ומטעמי צדק, מוצא אני כי זה המקרה בו יש לצמצם את שיעור הסכום בו יש לחייב את הנתבע לפצות את התובעים ואני מחייבו לשלם לתובעים סך של 500,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התובענה ועד לתשלום המלא בפועל.

באשר לנתבעת 19, גרושתו של הנתבע, טוענים התובעים כי שעה שהם חיים יחדיו, תחת קורת גג אחת, אין להתחשב ב"הסכם החיים המשותפים" שחתמו וכי יש לחייבה בחובות הנתבע.

הנתבע והנתבעת 19 מציינים בכתבי טענותיהם ששנים לאחר גירושיהם חלה הנתבע, והנתבעת 19 הסכימה לטפל בו ולשכנו בביתה, שרכשה, לטענתה, מכספים שנתן לה אביה, במהלך נישואיה עם הנתבע בשנת 1988. בכדי להגן על נכסיה חתמו הנתבע והנתבעת 19 ביום 3.8.06, על מסמך הנושא את הכותרת "הסכם חיים משותפים" המעגן את חלוקת הרכוש של כל צד כפי שהיא ביום החתימה על ההסכם.

התובעים טוענים עתה, שמשעה שהנתבע נמצא חייב לפצותם, ככל שלא יעמוד בתשלום חובותיו אלו, מהטעם שהוא מצוי בהליכי פשיטת רגל - הרי שעל בית המשפט להורות שיכולים הם להיפרע מדירתה של הנתבעת 19, ברחוב אחוזה 173 ברעננה. זאת מהטעם שאמנם הדירה רשומה על שמה של הנתבעת 19 אך מחצית מזכויותיה שייכות לנתבע.

הנתבעת 19 צירפה לסיכומיה את פסק הדין מיום 15.7.91 שאישר את הסכם הגירושין שלה מהנתבע בו נקבע בסעיף 2 כך:

"האשה אהרן רוזיקה תמשיך להתגורר בדירה שגרו בה הצדדים הנמצאת ברח' אחוזה 173 רעננה וכל הדירה עוברת על שמה".

פסק דין זה חלוט ומעביר את הזכויות בדירה במלואן לנתבעת זמן רב לפני קרות עסקת התרמית דנן. משכך, לא ניתן לטעון שעסקינן עתה, שנים כה רבות לאחר שניתן פסק הדין, בניסיון הברחת נכסים מצידו של הנתבע. מקבל אני את גרסת הנתבע והנתבעת 19 כי האחרונה הסכימה שהנתבע יתגורר עימה בכדי שתוכל לסייע לו נוכח מצבו הבריאותי. ולמעלה מכך, כאמור, קיים פסק דין שניתן בבית הדין הרבני המעביר את הזכויות בדירה במלואן לנתבעת 19. משכך אני קובע כי הזכויות בדירה שייכות במלואן לנתבעת 19 וכי אין לנתבע כל זכות בדירה.

___

5.          סוף דבר:

מכל האמור לעיל אני מקבל את התובענה באופן חלקי, רק בנוגע לנתבע, כמפורט לעיל.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשע"ג, 27 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.