1. לפני שתי תביעות אשר הדיון בהם אוחד:

בת"א 1022-04-09 הגישה הסתדרות פועלי אגודת ישראל (להלן: "פא"י") תובענה במקרקעין נגד עיריית הוד השרון (להלן: "העירייה"), מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") ו"עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר"), להורות כי זכויות החכירה בנכס הידוע כגוש 6653 חלקה 125 הרשום בבעלות רשות הפיתוח (להלן: "הנכס") יירשמו על שמה, וכי התנגדויות הנתבעים לכך יוסרו.

בת"א 49378-05-11 הגישה העירייה תביעה נגד פא"י, המינהל ועמידר, להצהיר כי היא זכאית לחכור את הנכס ולהורות כי הנכס יירשם על שמה.

בהחלטה מיום 13.6.11 הורתי על איחוד הדיון בשתי התובענות.

העובדות הצריכות לענין

1. ביום 23.12.57 נחתם הסכם בין פא"י לבין עמידר לרכישת הזכויות בדירה 1 במבנה מס' 41 בשיכון מגדיאל למטרת הקמת "מוסד", תמורת סך 1,722 ל"י באופן הרשום בהסכם (ההסכם ושטר אישור הרכישה צורפו כנספחים ב,ג לכתב תביעת פא"י). המבנה נמצא בחלקה 125 בגוש 6653.

המועצה המקומית מגדיאל הפכה בשנת 1964 למועצה המקומית הוד השרון ומאוחר יותר לעיריית הוד השרון.

1. ביום 5.2.63 נחתם הסכם בין העיריה לבין עמידר לרכישת הזכויות ביחידה 2 במבנה מס' 41 תמורת סך 2,376 ל"י באופן הרשום בהסכם (נספח א' לתביעת העירייה). המבנה נמצא בחלקה 124 בגוש 6653.
2. לטענת העירייה, ביום 30.1.69 ניתן תוקף לתכנית אשר איחדה את שתי החלקות, 124 ו-125 וקבעה את יעוד החלקות כשטח למבני ציבור, וכי על העירייה להפקיע את השטח.
3. בשנת 1974 נחתם הסכם חכירה בין רשות הפיתוח לעירייה בנוגע לחלקה 124 (נספח ו לתביעת העירייה).
4. ביום 1.6.76 חתמה עמידר על טופס "העברת זכויות ביחידה לצורך רישום בטאבו" מופנה אל המינהל, על פיו פא"י רכשה מעמידר ביום 23.1.57 את יחידה מספר 1 במבנה 41 בחלקה 125 בגוש 6653. על הטופס צוין כי לעמידר שולמו דמי חכירה עבור הבניה המקורית עד ליום 31.3.71, וכי אין לעמידר התנגדות שהדירה תירשם בטאבו על שם פא"י.
5. בעקבות הפניה נשלח מפקח מטעם המינהל לבחון באיזה חלק מחלקה 125 מחזיקה פא"י. בדו"ח המפקח מיום 10.8.76 נרשם כי כל החלקה מוחזקת על ידי בית הספר
   "נוה משה".
6. ביום 24.8.76 הודיעה העירייה למינהל ולעמידר, כי החלקה יועדה לבניה ציבורית ונבנה עליה בית ספר, ועל כן היא מתנגדת להחכרת החלקה לכל גורם הואיל ובכוונתה להפקיע את השט על פי ייעודו (נספח ה לתביעת פא"י).

בעקבות פניה זו הודיעה עמידר למינהל בו ביום, שלא לרשום את החכרת הנכס בטאבו עד שייקבעו סופית זכויות הגורמים השונים בנכס (נספח ו).

1. אין מחלוקת כי העירייה מעולם לא נקטה בהליכים הנדרשים להפקעת הנכס.
2. בשנת 2005 פנתה פא"י למינהל בבקשה לברר את הנדרש לצורך רישום זכויותיה בנכס.
3. ביום 2.12.07 ביקשה פא"י מהמינהל לחדש את חכירת הנכס על ידה. ביום 30.10.08 הודיע המינהל כי לצורך חידוש החכירה נדרשות תכניות עדכניות המשקפות את הקיים על הנכס, וכן אישור עירייה לרישום בטאבו.
4. ביום 5.1.09 הודיעה העירייה לפא"י, כי היא מתנגדת להחכרת הנכס לפא"י, מהטעם שלא קיים הסכם חכירה בתוקף בין פא"י למינהל, ומאחר שפא"י אינה מחזיקה בנכס משה שנים רבות (נספח כז לכתב תביעת פא"י).
5. ביום 2.4.09 הגישה פא"י את תביעתה בת"א 1022-04-09.

העירייה הגישה את תביעתה בת"א 49378-05-11 ביום 26.5.11

תמצית טענות הצדדים

1. תמצית טענות פא"י
   1. פא"י רכשה את הזכויות בנכס כדין ושילמה עבורו את מלוא התמורה. העירייה מסרבת להשלים את רישום הזכויות בנכס על שמה ללא הצדקה שבדין.
   2. העירייה (ולפניה מועצת הוד השרון) לא קיבלה כל החלטה במהלך השנים באשר להפקעת השטח, וממילא השטח לא הופקע ולא ננקטו כל הליכים להפקעתו. ממכתב העירייה לפא"י מיום 5.1.09 עולה כי סירוב העירייה שהנכס יירשם על שם פא"י נובע מהעדר הסכם חכירה בתוקף בין המינהל/עמידר לבין פא"י ולא משיקולים של הפקעה, ומכאן ניתן ללמוד כי גם אם היתה לעירייה כוונה להפקיע את הנכס בעבר, כוונה זו נזנחה על ידה. ובכל מקרה אין בעמדת העירייה כדי לפגוע בזכויותיה הקנייניות של פא"י בנכס, אותו רכשה כדין ובתמורה מלאה.
   3. הטענות לפיהן פא"י נטשה את הנכס אינן רלוונטיות כשהן נטענות ע"י העירייה, מאחר שלעירייה אין כל זכות בנכס.
2. תמצית טענות העירייה
   1. על פי ההסכם המוצג על ידי פא"י, רכשה פא"י את הדירה בלבד, ולא את חלקה 125 כולה. פא"י הפעילה בדירה גן ילדים בשנות ה-50, ומאוחר יותר הסבה אותו לבית ספר, ומסרה את הפעלתו לזרם החינוך העצמאי. בשנת 1973 העירייה חכרה את החלקה הצמודה לנכס, חלקה 124, לצורך הרחבת בית הספר. בראשית שנות האלפיים העירייה מסרה את השימוש במבנים על חלקה 124 שבבעלותה למעיין החינוך התורני, וזו חתמה במקביל על הסכם חזקה עם המנהל על חלקה 125 (נושא המחלוקת), והיא זו שמפעילה את בית הספר על שתי החלקות עד היום.
   2. משנת 1968 הנכס מיועד לבנייני ציבור ועל פי התב"ע, השטח יופקע לטובת הרשות המקומית. שטחים המיועדים למבני ציבור, על המינהל להחכיר לעירייה בדמי חכירה סמליים.
   3. הסכם החכירה שנחתם בין פא"י למינהל, ככל שנחתם, הסתיים לכל המאוחר ביום 31.3.06.
   4. משנת 1976 ועד לחודש אפריל 2006, פא"י לא פנתה אל העירייה לשם הסדרת הזכויות בנכס.
   5. העירייה מתנגדת להחכרת הנכס לפא"י הן משום שפא"י אינה מתכוונת לשמור על ייעודו והן לאור העובדה שבמשך 30 שנים פא"י זנחה את הנכס, לא הראתה בו עניין ולא דאגה לתחזוקתו.
   6. העירייה לא זנחה את הפקעת הנכס. לאורך כל שנים נשמרה מטרת ההפקעה והנכס שימש למוסד חינוכי.
   7. העירייה השקיעה בנכס במהלך השנים סכומי כסף נכבדים, וביצעה בו עבודות בינוי ותחזוקה. בית הספר שופץ והורחב, ולא ניתן לזהות בו את אותו "חדרון" שנרכש בשעתו מעמידר.
3. תמצית טענות המינהל
   1. ביחס לתביעת פא"י – חוזה החכירה עם המינהל נראה מקורי, גם אם הוא אינו נושא תאריך או את חתימת פא"י. לפיכך פא"י חכרה כדין את הנכס עד לשנת 2006.

המינהל מוכן להאריך את חוזה החכירה עם פא"י בכפוף לכך שייעוד הקרקע יישמר למטרות ציבור, בית ספר, וכן בכפוף לכך שפא"י תעמוד בהתחייבויותיה על פי חוזה החכירה ותנאי המינהל לעניין תשלום דמי החכירה, המצאת תכניות המשקפות את המצב הקיים היום על המקרקעין. כן נדרש אישור עירייה לצורך הרישום בטאבו (סעיפים 30-35 לסיכומים).

יצויין כי עמדת המינהל השתנתה במהלך ניהול ההליך בפני. בעוד שבכתב ההגנה עמדת המינהל היתה כי יש לדחות את תביעת פא"י, הרי לאחר שהומצא חוזה החכירה על שם פא"י שתוקפו עד שנת 2006, שונתה עמדה המינהל כמפורט לעיל.

• 1. אשר לתביעת העירייה - הנכס שבנדון רשום בבעלות רשות פיתוח, והעירייה מעולם לא הפקיעה אותו. לפיכך לעירייה אין זכות במקרקעין והמינהל לא נדרש לאישורה לצורך החכרתו או חידוש החכירה. משאין ולא היו לעירייה זכויות בחלקה 125, לא ברור באיזו זכות הקנתה העירייה את המבנים על החלקה לצדדים שלישיים. טענת העירייה בדבר "הסכם חזקה" בין המעיין התורני למינהל נטענה בעלמא. למינהל לא ידוע על הסכם שכזה. עמדת המינהל היא שיש לדחות את התביעה.

1. עמידר – הותירה את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט (פרוטוקול מיום 29.6.09).

דיון והכרעה

1. אין מחלוקת כי הבעלים של נכס המריבה, חלקה 125 בגוש 6643, הינו המינהל. השאלה היא למי קיימת זכות לחכור את הנכס מהמינהל, אם בכלל. העירייה טוענת מזה כי לה הזכות, ופא"י טוענת מזה כי הזכות שלה.
2. ת"א 49378-05-11 – האם יש להורות על רישום זכות החכירה בנכס לעירייה?

יאמר מיד, כי העירייה לא הוכיחה זכויות כלשהן בנכס, ודין תביעתה להידחות.

בניגוד לחלקה 124 לגביה חתמה העירייה על הסכם חכירה עם המינהל, הרי שלא נחתם כל הסכם עם העירייה בנוגע לחלקה 125, ואף לא נטען אחרת.

העירייה ביססה את תביעתה לזכויות בנכס על יסוד תב"ע הר/1/302 מיום 30.1.69, אשר קבעה את ייעוד החלקה כשטח למבני ציבור, וכי יש לפעול בדרך של הפקעת השטח על ידי הועדה המקומית, רישומו על שם המדינה והחכרתו למועצה המקומית הוד השרון (מאוחר יותר העירייה) – סעיף 2 לכתב התביעה.

במשך השנים פנתה העירייה למינהל בדרישה שלא להחכיר את החלקה לפא"י, מאחר ובכוונתה להפקיע את השטח. כך למשל במכתב מיום 24.8.76 (מוצג ת/1). אף על פי כן, ועל כך אין חולק, העירייה מעולם לא הפקיעה את הנכס ולא נקטה בהליכים להפקעתו.

1. מטעם העיריה העידה הגב' איילת לרר מילאנו – מנהלת מחלקת נכסים בעירייה מחודש 8/06, ובעדותה עלתה לראשונה הטענה כי הפקעת המקרקעין אינה אפשרית בהתאם להנחיות המינהל שפורסמו ביום 19.1.06 (מוצג נ/7, עמ' 61 לפרוטוקול מיום 3.4.12).

כאשר חזרה העדה ונשאלה לגבי ההפקעה השיבה "הסברתי שאין כאן הליך הפקעה". "...הוראות התב"ע במקרה זה קובעות שהשטח הוא בבעלות המדינה וירשם על שם המדינה ויוחכר לעירייה שלא יכולה להפקיע שטח של מדינת ישראל. היא יכולה לפנות למינהל ולבקש שיוחכר לה השטח וכך היא עשתה במשך כל השנים" (עמ' 62).

במענה לשאלה כיצד תשובתה עולה בקנה אחד עם האמור במכתב העירייה משנת 1976, בו צוינה בפירוש המילה "הפקעה" השיבה, כי היא העריכה שהכוונה היתה להפקעה במובן הרחב, חכירת השטח מהמינהל (עמ' 67 לפרוטוקול).

בהמשך, לשאלת ב"כ המינהל, השיבה במפורש "הפקעה לפי חוק התכנון והבנייה ופקודת המקרקעין לא בוצעה" (עמ' 72).

היינו, טענת העירייה היא כי לא יכלה להפקיע את המקרקעין לצרכי ציבור, ואף על פי כן יש לה זכות להירשם כחוכרת על פי הוראת התב"ע, והמינהל חייב להחכיר את הנכס לה ולא לפא"י מכח אותו נוהל. העדה לא ידעה להשיב על שאלות בנוגע לתקופה שהתב"ע אמורה היתה להתבצע, תוך כמה זמן ומדוע לא בוצעה תוך שנתיים כפי שמצויין בה (עמ' 74).

כמו כן לא ידעה להשיב לשאלה האם העיריה פנתה למינהל בבקשה לאיחוד החלקות (עמ' 74).

1. עמדת המינהל לעניין זה היא, שהתב"ע כשלעצמה לא מחייבת אותו, וכי התב"ע אינה יכולה לשנות זכויות קנייניות, אלא בדרך של הפקעה בנסיבות הקיימות ועל פי החוק.

עמדת המינהל מקובלת עליי, והיא עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון בעע"מ 3535/03 הוועדה המקומית לתכנון הבניה השומרון נ' קק"ל (10.8.08). שם נקבע, כי לא רק שקיימת סמכות לוועדה מקומית להפקיע מקרקעי מדינה, אלא שאף אין מקום לקבוע חובה אפריורית של ניהול משא ומתן להסכם חכירה טרם ביצוע הפקעה של מקרקעי ישראל על ידי ועדה מקומית (סעיפים 12, 17 לפסה"ד). ועוד נקבע שם, כי גם כאשר ההפקעה אושרה במסגרת תכנית, עדיין נדרשת הוועדה המקומית להפעיל שיקול דעת. לאחר אישור ההפקעה במסגרת התוכנית, רשאית הוועדה לבצע את ההפקעה (פסקה 18 לפסה"ד).

היינו, דין טענת העירייה כי לא הפקיעה את המקרקעין לאור נוהל האוסר עליה לעשות כן – להידחות. לעירייה היתה סמכות להפקיע את הנכס מהמינהל, וכפי שהיא עצמה חזרה והתריעה על כוונתה לעשות כן במהלך השנים. אך בעובדה שבמשך למעלה משלושים שנים לאחר שהתב"ע אושרה, ולמרות הצהרותיה של העירייה בדבר כוונתה להפקיע את הנכס, ועל אף שהעירייה היתה מודעת לרצונה של פא"י להאריך את חוזה החכירה מול המינהל, למרות כל זאת הנכס לא הופקע על ידי העירייה.

המסקנה היא כי כוונת העירייה להפקיע את הנכס – נזנחה!

1. במהלך ניהול ההוכחות, העלתה העירייה טענה חדשה, החורגת ממסגרת טענותיה בכתבי הטענות, ולפיה המינהל חייב לפעול באחת משתי דרכים: להקצות לה את המקרקעין על פי החלטת מינהל מיום 30.5.11 (מוצג נ/10) שכותרתה "הקצאת קרקע לרשויות מקומיות", או על פי החלטת מינהל מיום 27.3.07 (מוצג נ/9) שכותרתה "הקצאת קרקע למוסדות ציבור". כאמור, החלטות אלו הוצגו לראשונה בשלב חקירת העדה מטעם המינהל, אשר לא ניתנה לה שהות לבחון אותם ואת תוכנם קודם לכן. ובכל מקרה מדובר בהרחבת חזית אסורה.

למעלה מן הצורך יאמר, כי גם לגופה דין טענת העירייה להידחות. עמדת המינהל היא כי ההחלטות הנ"ל חלות בעניין קרקע ציבורית שלא הוחכרה ושאין לגבי זכות חכירה, קרקע שהיא ריקה ופנויה (סעיף 28 לסיכומי המינהל). בעניינינו הנסיבות שונות הואיל ומדובר בקרקע שאינה פנויה (וראה דיון בתביעת פא"י להלן).

1. טענות נוספות שהעלתה העירייה נגד פא"י, הן כי פא"י לא עמדה בתשלומי המשכנתא בגין הנכס, או שבנתה על הנכס ללא היתר, או שנטשה את הנכס. העיריה אינה יכולה להיבנות מטענות אלו לביסוס תביעתה בדבר זכויותיה בנכס, ודאי שאין בהן כדי להקנות לה זכויות בנכס גם אם היו מוכחות כנכונות. טענות אלו יכולות להישמע מפי המינהל – בעל הזכות בנכס.
2. על יסוד כל האמור, לא מצאתי להיעתר לתביעת העירייה להצהיר כי יש להעניק לה את זכויות החכירה בנכס, לפיכך תביעתה נדחית.
3. ת"א 1022-04-09 – האם יש להורות על רישום זכות החכירה על שם פא"י?

מטענות הצדדים ומהראיות אשר הובאו לפני עולה, כי פא"י רכשה את הזכויות בנכס מעמידר בחוזה מיום 23.12.57 (נספח א לתביעת פא"י), וחכרה את הזכויות מהמינהל, בחוזה שתוקפו החל מיום 1.4.57 ועד ליום 31.03.06 (מוצג ת/6).

יודגש כי אמנם חוזה החכירה עם המינהל (מוצג ת/6) אינו נושא את חתימת פא"י, ואולם המינהל חתום עליו. הדבר אינו מוכחש גם כאשר החתימה לא אומתה ע"י עו"ד וההסכם אינו נושא את תאריך חתימתו.

נציגת המינהל אישרה בחקירתה כי החוזה נראה מקורי וכי על פניו נראה שהמינהל היה מאשר את העסקה (עמ' 81, 83 לפרוטוקול מיום 3.4.12, וכן חזרה על כך בעמ' 100 לפרוטוקול).

עוד הוכח, כי פא"י נשאה בתשלומי המשכנתא על הנכס לעמידר עבור הבניה המקורית, עד שנת 1970:

מוצג ת/4 – מסמך של עמידר "שובר הפקדה בבנק" שניתן לפא"י עבור תשלום משכנתא על הנכס בסך 298.61 ל"י ביום 31.5.70. מצויין עליו כי סילוק המשכנתא בתוקף עד 30.6.70.

מוצג ת/5 – מסמך של עמידר – קבלה לפא"י בגין תשלום סך 298.61 ל"י ביום 6.7.70.

1. מטעם פא"י העיד מר חנוך ורדיגר – מזכ"ל פא"י.

לעדותו, פא"י שילמה את מלוא התמורה עבור הנכס, והפנה בתמיכה לטענות לטופס אישור הרכישה עליו חתומה עמידר, וטופס אכלוס 1 (נספחים ה-ו לתצהירו, עמ' 24-25 לפרוטוקול מיום 15.6.10).

בהמשך חקירתו העיד כי עד שנת 77 בוצעו תשלומים שנתיים וכי יש מסמכים המעידים על כך (עמ' 35 לפרוטוקול). יחד עם זאת, הודה שיכול להיות שלא שולמו תשלומים לאחר סוף שנות ה-70, ואם אכן כך ויש חובות, פא"י תפרע חובות אלו (עמ' 33 לפרוטוקול).

בחקירתו מיום 3.4.12 נשאל העד מדוע כאשר פא"י קיבלה ביום 1.6.76 את המסמך מעמידר בו צויין כי שולמו דמי חכירה עד 31.3.71, לא השלימה את יתרת החוב עד שנת 1976, וענה כי הוא לא יודע, לא מסוגל לענות על השאלה (עמ' 51 לפרוטוקול מיום 3.4.12).

בכל מקרה, לטענתו, מכתב עמידר משנת 2005 – טופס לצורך רישום עצמי בטאבו, מהווה אישור לכך שעד למועד זה פא"י שילמה את כל התשלומים, שאחרת עמידר לא היתה מאפשרת לה לרשום את הנכס בטאבו על שמה (עמ' 56 לפרוטוקול)

לעד לא היתה תשובה לשאלה מדוע פא"י לא פעלה לרישום הנכס על שמה בסמוך לאחר רכישתו, והתייחס לנסיבות שאירעו משנת 1976, כ-20 שנים לאחר מכן (עמ' 27).

העד הודה שמאמצע-סוף שנות ה-60 מי שהחזיק בנכס היתה עמותת החינוך העצמאי (גוף נפרד מפא"י ואינו בשליטתה) ולא פא"י. ב-40 השנים האחרונות פא"י לא עשתה שימוש בנכס (עמ' 30 לפרוטוקול).

העד לא הכחיש כי העירייה הוסיפה כיתות לימוד והשקיע בנכס, אך טען כי אם יירשם הנכס ע"ש פא"י, העיריה רשאית לקחת את כל השקעותיה ולנייד אותם למקום אחר (עמ' 31 לפרוטוקול).

לטענת העד, כאשר התחיל לטפל בעניין מול העירייה בסוף שנת 2005, היה עדיין חוזה חכירה בתוקף, שעתיד להסתיים ביום 31.3.06 (עמ' 31).

העד הצהיר כי המבנה ימשיך לשמש לחינוך (עמ' 33).

1. מטעם המינהל העידה הגב' חלי קונטנטה, מנהלת מחלקת עסקאות במחוז מרכז משנת 2005, לפני כן מנהלת עסקאות עירונית במחוז ת"א.

העדה העידה כי חוזה החכירה בין פא"י למינהל נראה מקורי. תקופת חכירת הנכס על פיו הסתיימה ביום 31.3.06.

כאשר נשאלה האם למעשה כאשר פא"י פנו למינהל בשנת 1976 ובשנת 2005 היה חוזה חכירה תקף תשובתה היתה שהחוזה לא היה בתיק (עמ' 81 לפרוטוקול מיום 3.4.12).

לגבי המשך החכירה על ידי פא"י השיבה: "זכות חוזית שהוכחה כי נחתמה על ידי המינהל, והיתה בתוקף עד שנת 2006, ההפניה של עמידר הייתה להחכיר את הקרקע למטרת מוסד. ככל שהקרקע תמשיך ולהשתמש בייעוד התב"ע ובהתאם להוראות החוזה למטרת ציבור, בית ספר, המינהל יראה בכך המשך של חידוש החכירה ולתקופה נוספת למטרה ציבורית בלבד. ככל שיובהר כי ככל שישתנה היעוד של הקרקע היא תוחזר למינהל ואמורה לשווקה באמצעים שנוהגים לפרסם".

העדה העידה כי חוזה החכירה בין פא"י והמינהל מסתיים בשנת 2006, אך לפיו תנאיו בתום תקופת החכירה תהא לחוכר זכות לחדש את החכירה לתקופה נוספת של 49 שנים. אין בחוזה סעיף שאומר שבתום התקופה הקרקע תחזור לבעליו (עמ' 100 לפרוטוקול).

לדבריה, אכן בעת עריכת כתב ההגנה בתיק, עמדת המינהל היתה שיש לדחות את תביעת פא"י ואין להחכיר לה את החלקה, אלא שהמינהל שינה את עמדתו לאחר שהוצג חוזה החכירה.

עדותה מהימנה עלי והיא לא נסתרה.

1. בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 4.5.11 חזרה ב"כ המינהל על עמדת המינהל לפיה לעירייה אין כל זכות בחלקה 125. לגבי ההכרעה המשפטית האם לפא"י יש זכויות בנכס אם לאו, המינהל מותיר זאת לשיקול דעתו של ביהמ"ש. יחד עם זאת, לדבריה, ככל שלבית המשפט יקבע שלפא"י זכויות בחלקה זו, אז המינהל יהיה מוכן לחדש איתה את חוזה החכירה בכפוף להסדרת כל החובות למן היום בו הופסק התשלום לעמידר, כפוף להסדרת הבניה שלא מאושרת כדין על החלקה, וכפוף לכך שתקוים המטרה החוזית, היינו: כי החוזה יחודש למטרת מוסדות חינוך/ציבור.

עמדה זו של המינהל חוזקה בדברי ב"כ המינהל בפרוטוקול הדיון מיום 3.4.12, ולפיה הסכם החכירה בין פא"י למינהל היה תקף עד שנת 2006, ולפיו עד למועד זה היתה פא"י בעלת הזכויות בנכס (שורות 10-14 לפרוטוקול).

1. לנוכח הראיות שהובאו לפני: הסכם חכירה תקף בין פא"י למינהל לגבי הנכס עד שנת 2006; הסכם בין פא"י לעמידר בנוגע לנכס מכוחו שולמה המשכנתא; העדויות שנשמעו ובייחוד עמדת המינהל שהינו הבעלים בנכס ולפיה פא"י חכרה כדין את הנכס עד שנת 2006, ומעבר לך קיימת נכונות להאריך את חוזה החכירה בתנאים שפרט המינהל - דין התביעה להתקבל בכפוף לתנאים שיצוינו להלן.

לפיכך, אני קובעת, כי פא"י חכרה את הנכס כדין עד ליום 31.3.06.

החל משנת 2006, ובהתאם לעמדת המינהל לעניין הארכת חוזה החכירה, על פא"י והמינהל לנהל מו"מ להמשך חכירת הנכס על ידי פא"י בכפוף לקיום התנאים שהותוו על ידי המינהל לצורך הארכת החוזה.

29. התוצאה

א. תביעת פא"י בתיק 1022-04-09 – מתקבלת בחלקה כמפורט בסעיף 29 לפסק הדין.

ב. תביעת העירייה בתיק 49378-05-11 – נדחית.

ג. העירייה תישא בהוצאות פא"י והמינהל בסך 20,000 ₪ לכל אחד (ובסה"כ 40,000 ₪).

ניתן היום, ח' אב תשע"ג, 15 יולי 2013, בהעדר הצדדים.