פתח דבר

1. בהתאם להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים ביום 8.7.13, אשר קיבל תוקף של החלטה, בית המשפט התבקש ליתן החלטה לגבי המועד הקובע לשומת פיצויי הפקעה מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: "פקודת הדרכים").

עיקר העובדות הרלוונטיות

1. המבקשים הינם בעלי הזכויות בחלקה 75 בגוש 3630 (להלן: ״החלקה״).
2. המשיבה, מעצ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע״מ, הוקמה בעקבות החלטת ממשלה אשר הורתה על סגירתה של המחלקה לעבודות ציבוריות במשרד התחבורה (מע״צ יחידת הסמך), והעברת זכויותיה, חובותיה והאחריות לכבישים הבין עירוניים בישראל לידי המשיבה (להלן ביחד: "מע"צ").
3. ביום 20.8.64 פורסם צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (כביש מס׳ 13: רעננה – ראשון -לציון - אשקלון – גבול (עזה)), התשכ"ד-1964, ק"ת 1616, 1747 (להלן: ״צו ההפקעה״), אשר בין היתר, הפקיע 6,534 מ"ר מהחלקה (להלן: ״השטח המופקע״). שטחי ההפקעה הוגדרו בצו כדרך "רעננה - אשקלון – גבול (עזה) ברוחב עד 50 מטר", וסומנו על גבי מפה בקנה מידה של 1:250,000 שנחתמה בידי שר העבודה (להלן: "מפת ההפקעה").
4. יצוין כי לא נרשמה הערת אזהרה בדבר פרסומו של צו ההפקעה משנת 1964.
5. ביום 30.7.70 פורסמה תכנית מתאר מקומית רצ/1/1 אשר קבעה את דרך 42 וסימנה את צומת עין הקורא על גבי החלקה, תוך שפירטה את הגושים והחלקות.
6. ביום 9.11.92 תפסה מע"צ את החזקה בשטח המופקע (להלן: "תפיסת החזקה"), וחתמה עם הגב׳ גילה משולם, נציגת הבעלים של החלקה דאז, אשר היו הבעלים של החלקה גם במועד פרסום צו ההפקעה (להלן: ״הבעלים המקוריים״) על מסמך שכותרתו "פרטיכל", במסגרתו הצהירו הצדדים כדלהלן:

״1. ביום 9.11.92 תפסה מע״צ חזקה בשטח חלקה הנ״ל.

2 . תרשים הכולל גודל השטח שנתפס יוגש לבעלי הקרקע על מנת להגיש תביעה לשמאי הממשלתי באמצעות מר בן ציון סלמן ס/מנהל מע״צ...״.

1. ביום 13.2.93 ערכה מע״צ תרשים מדידה מדויק, בו סומן השטח המופקע, וכן הפקעה נוספת ונפרדת שביצעה עיריית ראשון לציון (להלן: "תרשים ההפקעה").
2. ביום 20.4.94 שלחה מע״צ לבעלים המקוריים של החלקה הודעה על תפיסת החזקה במקרקעין, וצירפה לה את תרשים ההפקעה. אף שקיבלו את ההודעה בדבר תפיסת החזקה במקרקעין ותרשים ההפקעה, לא הגישו הבעלים הקודמים של החלקה תביעה לפיצוי בגין ההפקעה.
3. ביום 30.4.95 רכשו המבקשים את זכויותיהם בחלקה מהבעלים המקוריים של החלקה (להלן: "הסכם הרכישה"). בסעיף 2.2 בהסכם הרכישה נקבע כדלהלן:

״מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, מאשרת הקונה שידועים לה הפרטים הכלולים בנספח א׳ לחוזה זה (רשימת ההפקעות למיטב ידיעת המוכר), וכי אין בצירוף רשימה זו לחוזה כדי לגרוע מאחריותה לבדוק ולבחון, בין היתר, את הפקעות אלה ו/או כל פרט אחר בקשר עם המקרקעין ולא יהיו לה כל טענות הקשויות לרשימה(נספח א׳)...״.

טענות המבקשים

1. המבקשים הגישו נגד מע"צ תביעה לקבלת פיצויי הפקעה. במסגרת התביעה טוענים המבקשים כי המועד הקובע לשומת פיצויי הפקעה (להלן: "המועד הקובע") אינו תאריך פרסום צו ההפקעה ברשומות (20.8.1964), אלא המועד בו שלחה מע״צ לבעלים את תרשים ההפקעה (20.4.1994), או לכל המוקדם, המועד בו נערך תרשים ההפקעה (13.2.1993). לגישתם, צו ההפקעה שפורסם ברשומות והמפה לא היו ברורים דיים ולא ניתן היה ללמוד מהם כי החלקה כלולה בתחום צו ההפקעה. לטענת המבקשים, רק לאחר שמע״צ ערכה את תרשים ההפקעה המדויק ניתן היה לזהות, לראשונה, את תוואי הדרך ואת הקטע המופקע, ולכן מועד זה הוא המועד הקובע.
2. המבקשים, והמומחה מטעמם, מצביעים על האינדיקציות שלהלן, שלגישתם מלמדות על כך שלא ניתן היה לדעת כי החלקה נכללה במסגרת צו ההפקעה:
   1. בצו ההפקעה לא הייתה כל התייחסות לגושים וחלקות, בשונה ממרבית הודעות ההפקעה המתפרסמות ברשומות.
   2. בצו ההפקעה נאמר כי הפקודה תחול ״ברוחב עד 50 מטר״, אך לא נאמר מהיכן מודדים רוחב זה.
   3. מפת ההפקעה נערכה בקנה מידה גדול מדי (1:250,000). לעניין זה מפנים המבקשים לפסק הדין בעניין ע״א 664/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן נ. נמדר (פורסם בנבו, 10.8.2003) (להלן: "עניין נמדר").
   4. לא נרשמו בפנקסי המקרקעין הערות אזהרה בדבר ההפקעה.

1. המבקשים טוענים כי הבעלים המקוריים לא ידעו, ולא יכלו לדעת, ששטח כלשהו מהחלקה הופקע, מאחר ולא הייתה כל אינדיקציה לקיומו של צו ההפקעה. המשיבה לא יידעה אותם אודות ההפקעה, בפנקסי המקרקעין לא נרשמה הערת אזהרה, ומפת ההפקעה נעשתה בקנה-מידה גדול מאוד. רק לאחר שחלפו 28 שנים ממועד פרסום צו ההפקעה, כאשר המשיבה ביקשה לתפוס את החזקה, טרחה לראשונה ליידע את הבעלים המקוריים בדבר ההפקעה.
2. המבקשים מוסיפים וטוענים כי אין כל רלוונטיות לשאלה האם במסגרת תב"ע רצ/1/1 ניתן היה לדעת מהם שטחי ההפקעה, אלא לשאלה האם במועד צו ההפקעה (20.8.64) ניתן היה לדעת מצו ההפקעה שפורסם ברשומות על דבר הפקעתה של החלקה.
3. לגבי הנזק, טוענים המבקשים כי לו ידעו הבעלים המקוריים על דבר ההפקעה, היו יכולים לנקוט בצעדים לזירוזה או לביטולה, ולמנוע מצב בו ההפקעה תתבצע 28 שנים לאחר המועד לקביעת שווי המקרקעין, כאשר פיצויי ההפקעה יישחקו ולא יאפשרו לבעלי הזכויות בחלקה לרכוש נכס דומה.

טענות המשיבה

1. לטענת המשיבה, המועד הקובע לשומת הפיצויים בגין ההפקעה הוא מועד פרסום צו ההפקעה (20.8.64):
   1. טענת המבקשים לפיה המועד הקובע לשומת פיצויי הפקעה שונה ממועד מתן הצו, סותרת את הלשון המפורשת של פקודת הדרכים ואת ההלכה הפסוקה.
   2. אין שום חובה לציין בצווי ההפקעה את מספרי הגושים והחלקות הנכללים בהם.
   3. הבעלים הקודמים וכן המבקשים ידעו או היו צריכים לדעת על הדרך המופקעת בחלקה מתכנית מתאר מקומית רצ/1/1, אשר אפשרה את הזיהוי הברור של החלקה והדרך המסומנת על גבה ברוחב של 50 מ'.
   4. אף אם לא ניתן היה לזהות את החלקה בצו ההפקעה, כטענת המבקשים, לא נגרם לבעלים הקודמים (ודאי לא למבקשים) נזק או שינוי כלשהו במצבם. ראשית, גם אם הבעלים הקודמים היו יודעים מיד עם פרסום צו ההפקעה מהו השטח מתוך החלקה שנכלל בו, הרי שבהתאם להוראות הדין, פיצויי ההפקעה היו משולמים להם ממילא רק לאחר ביצוע ההפקעה בפועל ועל פי שווי המקרקעין במועד מתן צו ההפקעה. שנית, העובדה כי הבעלים הקודמים של החלקה לא הגישו תביעה לקבלת מידע בדבר מידות ההפקעה או לביטולה או לביצועה, לאחר שדבר ההפקעה נודע להם, מלמדת על היעדר פגיעה בהם או ויתור על התביעה. שלישית, המבקשים לא הבהירו כיצד שינוי המועד הקובע לשומת פיצויי ההפקעה יהווה תרופה לאי בהירות צו ההפקעה.

דיון והכרעה

1. במסגרת ההסדר הדיוני שנעשה בין הצדדים, התבקש בית המשפט להכריע תחילה בשאלת המועד הקובע לשומת הפיצויים בגין ההפקעה. כאן המקום לציין כי "מועד שומת הפיצויים הינו מרכיב חשוב ביותר בשומת הפיצויים, שכן שוויה של קרקע איננו יציב לאורך זמן והוא עשוי להשתנות בהתאם להיצע ולביקוש בשוק החופשי" (ראו: א' נמדר הפקעת מקרקעין 525 (2011) (להלן: "נמדר")).
2. בשנת 1964 פרסם שר העבודה את צו ההפקעה מכוח סמכותו בסעיף 3 לפקודת הדרכים.
3. ביום 15.2.10 פורסם סעיף 22 בחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010, אשר ביטל את פקודת הדרכים (להלן: "חוק לתיקון פקודת הקרקעות"). בחוק לתיקון פקודת הקרקעות לא נקבעו הוראות מעבר לגבי ביטול פקודת הדרכים, אך מאחר שהמרצת הפתיחה בענייננו הוגשה עובר לביטול הפקודה, ונוכח ההסדר הדיוני שבין הצדדים, והעובדה שהצדדים לא טענו לשינוי תחולת פקודת הדרכים בעניינם, איננו נדרשים למשמעויות ביטול הפקודה על נסיבות העניין (לעניין ביטול פקודת הדרכים ראו: אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין עמ' 107- 108 (מהדורה שמינית, 2013) (להלן: "קמר"); ע"א 8622/07 אהוד רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פס' 32-31 (פורסם בנבו, 14.5.2012)).
4. סעיף 8(3) בפקודת הדרכים קבע באילו מקרים בית המשפט נדרש לקבוע את הפיצוי לטובת בעל הקרקע בגין ההפקעה. סעיף 9(ב)(1) בפקודת הדרכים קבע כי המועד הרלוונטי לצורך שומת הפיצויים לטובת בעל הקרקע הינו המועד בו יכלה הרשות "לתפוס אותה עפ"י הוראות פקודה זו", כדלהלן:

"בבוא בית המשפט להעריך את סכום הפיצויים שיש לפסוק לכל בעל קרקע בהתאם לסעיף 8, ינהג לפי התקנות דלקמן:

...

(ב) בהתחשב עם המותנה לקמן יקובל כשוויה של הקרקע, אותו סכום שהיה מתקבל ממכירת הקרקע אילו נמכרה בשוק ע"י מוכר מרצונו הטוב:

בתנאי שבבוא בית המשפט להעריך פיצויים אלה –

(I) יעריכם לפי השווי שימצאנו בית המשפט כשוויה של הקרקע על הבסיס הנ"ל בתאריך שבו נתפסה על ידי הרשות, כשתפיסה זו חלה לפני תחילת תקפה של פקודה זו, ואילו בכל מקרה אחר - בתאריך שבו יכלה רשות לתפוס אותה עפ"י הוראות פקודה זו, בלי לשים לב אל כל השבחות או עבודות שנעשו בקרקע לאחר כל תאריך כזה ע"י רשות או ע"י הבעלים או ע"י כל אדם אחר; ..."

1. סעיף 4(1) בפקודת הדרכים קבע כי המועד בו יכולה הרשות לתפוס את החזקה בקרקע הוא כאשר ניתן צו על פי סעיף 3 בפקודת הדרכים:

"אם ניתן צו על פי סעיף 3 מן הפקודה הזאת, יכולה הרשות...לקנות מיד חזקה בקרקע הדרושה לסלילת הדרך המפורטת באותו צו או לשיפורה, ולבצע עליה את כל אותן העבודות שיהא צורך בהן כדי להוציא לפועל אותה סלילה או להשלים את השיפור".

1. נמצא כי ההסדר בפקודת הדרכים קובע שמרגע שניתן צו הפקעה מכוח סעיף 3 בפקודת הדרכים (כצו ההפקעה בענייננו), יכולה הרשות למעשה לתפוס את החזקה בקרקע (סעיף 4(1) בפקודת הדרכים), ולפיכך מועד מתן הצו הוא המועד הרלוונטי שעל-פיו תיערך שומת הפיצויים לבעל הקרקע (סעיף 9(ב)(1) בפקודת הדרכים).

בעניין זה ראו: נמדר, עמ' 554:

"מועד הערכת שווי המקרקעין המופקעים לפי סעיף 9(ב)(1) לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, שבוטלה בינתיים, היה מאוחר יותר. מועד זה נקבע לפי המועד שבו יכלה הרשות המפקיעה לתוסף את החזקה במקרקעין שהינו במועד לאחר מתן צו ההפקעה על ידי השר לפי סעיף 3 לפקודה. לפי סעיף 4(1) לפקודה, במועד הנ"ל רשאית היתה הרשות לתפוס מיד את החזקה במקרקעין המופקעים, ובמועד זה היה צריך גם לאמוד את שווי המקרקעין שנועדו להפקעה".

וכן, קמר, עמ' 697:

"סעיף 9(ב)(1) לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, קבע, כי בבוא בית המשפט להעריך את הפיצויים יעריכם לפי השווי שימצאנו כשווי המקרקעין בתאריך שבו יכלה הרשות לתפוס את ההחזקה במקרקעין על־פי הוראות הפקודה. תאריך זה הוא, בהתאם לסעיף 4(1) לפקודה, המועד שבו ניתן צו ההפקעה על־ידי השר לפי סעיף 3 לפקודה, שכן, מתן צו ההפקעה זיכה את הרשות לתפוס מיד את ההחזקה במקרקעין. מכאן, שלא היתה כל חשיבות לשאלה, אם אומנם השתמשה הרשות בזכותה לתפוס מיד את ההחזקה אם לאו, הואיל ובסעיף 9(ב)(1) דובר על התאריך שבו יכלה הרשות לתפוס את ההחזקה, ולא על התאריך שבו היא תפסה אותה בפועל. גם הסכמתו של בעל הזכויות, או אי-הסכמתו, לא העלתה ולא הורידה לענין זה".

כן ראו: ע"א 17/74 טירת מיכל ואברהם בע"מ נ' מדינת ישראל, כט (1) 331, 333 (1974); ע"א 721/84 ישעיהו משען נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 748, 755 (1987); ע"א 9/86 ליאונרד ג' ויין נ' מדינת ישראל, פ''ד מב(4) 713, 722 (1989); ע"א 2219/95 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (מע"צ) נ' אריה יהונתן (פורסם בנבו, 3.12.1998); ע"א 8622/07 אהוד רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פס' 23 (פורסם בנבו, 14.5.2012); ע"א 8825/07 ‏‏הועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת גן נ' י.פ.ה.ר פרדסים לפרי הדר בע"מ, פס' נז (פורסם בנבו, 22.8.2012).

1. כאמור, המבקשים טוענים כי המועד הקובע לשומת הפיצויים אינו מועד פרסום הצו ברשומות, אלא המועד בו שלחה מע״צ לבעלים הקודמים את תרשים ההפקעה, או לכל המוקדם, המועד בו נערך תרשים ההפקעה. המבקשים טוענים כי לא ניתן היה לדעת קודם לכן כי החלקה נכללה במסגרת צו ההפקעה, מאחר והמשיבה לא יידעה את הבעלים המקוריים, ובצו ההפקעה לא הייתה התייחסות לגושים ולחלקות, לא נאמר מהיכן מודדים את רוחב חמישים המטר שהופקעו, לא נרשמו בפנקסי המקרקעין הערות אזהרה בדבר ההפקעה, וכי מפת ההפקעה נערכה בקנה מידה גדול מידי (1:250,000) תוך שנכללו בה כבישים נוספים.
2. דין טענות המבקשים להידחות, מהטעמים המפורטים להלן:
   1. ראשית, המבקשים לא הצביעו על מקור נורמטיבי מחייב על פיו חייבת הייתה הרשות המפקיעה ליידע את בעל הקרקע, בסמוך למועד פרסום הצו ברשומות, אודותיו. המבקשים גם לא הצביעו על מקורות נורמטיביים שחייבו את הרשות לפרט בצו ההפקעה את הגושים והחלקות בשטח המופקע ולצרף מפה בקנ"מ אחר מזה שצורף, ושאין להתייחס במפה זו לכבישים נוספים.
   2. מתן צו הפקעה היווה השלב הראשון מתוך שלושה בהליכי ההפקעה על פי פקודת הדרכים, והוא כשלעצמו לא היקנה עדין לרשות כל זכות במקרקעין (קמר, עמ' 107 - 108, 289). לא בכדי ברירת המחדל בפקודה הנחתה את השר שהוציא את צו הפקעה שלא לפרסם את הצו ברשומות, אלא אם כן הוא סבר "כי פרסום זה לא יזיק להגנת הארץ" (סעיף 3 סיפא בפקודת הדרכים).
   3. המבקשים לא הוכיחו את טענתם כי אכן נפלו ליקויים בצו ההפקעה ובמפה, וכי יש באותם ליקויים כדי לשנות את מועד שומת פיצויי ההפקעה. המבקשים לא צירפו חוות דעת מודד מוסמך בכדי לתמוך בטענתם שהמפה נערכה בקנ"מ שגוי וכי לא ניתן היה להבין ממנה ומהצו מהו השטח המופקע, אלא הסתפקו בחוות דעת שמאי שנערכה לצורך הערכת הפיצוי המגיע בגין הפקעת החלקה. ההפנייה לפסק הדין בעניין נמדר אינה לסייע למבקשים, מאחר ומדובר בטענה שבמומחיות הדורשת הוכחה.
   4. המבקשים טענו שבשונה ממרבית הודעות ההפקעה המתפרסמות ברשומות, בצו ההפקעה בענייננו לא צוינו מספרי גושים והחלקות, ואולם כי אי-ציון מספרי הגושים בצו אינו מהווה עילה לביטול ההפקעה (ראו: קמר, 532), והמבקשים לא הוכיחו טענתם זו. יוער כי המבקשים גם לא צירפו צו הפקעה כלשהו מכוח פקודת הדרכים שיש בו כדי לתמוך בטענתם זו.
   5. המבקשים טענו, ובצדק, כי על המשיבה היה לדאוג לרישום הערת אזהרה לגבי הדרך שהצו חל (ראו: סעיף 3א בפקודת הדרכים). הערת אזהרה נועדה לשמש תמרור אזהרה לקונים פוטנציאליים, כדי שידעו אודות ההפקעה ועל מצבה המשפטי האמיתי של הקרקע (ראו: נמדר, 290), יחד עם זאת, "אי-רישום הערת האזהרה לא פגע בתוקף ההפקעה" (ראו: קמר, עמ' 291). המבקשים לא הוכיחו ולא טענו, כי לו הייתה נרשמת הערת אזהרה בגין ההפקעה, היה בכך כדי להשפיע על מי מהצדדים. קל וחומר, כאשר המבקשים רכשו את החלקה לאחר שהבעלים המקוריים קיבלו את התרשים, ואף, לגישת המבקשים, ידעו הבעלים המקוריים אודות ההפקעה.
   6. שנית, בנוסח המפורש של פקודת הדרכים, וההלכה האיתנה שהוזכרה בפסקי דין רבים לאורך שנים, קיימת תשובה ברורה לגבי המועד הקובע לשומת הפיצויים, שהוא מועד פרסום צו ההפקעה. המבקשים לא הצביעו על מקרה אחד בו נפסק שאחד מאותם ליקויים הנטענים על ידם הביא לדחיית המועד הקובע לשומת הפיצויים. פסק הדין אליו מפנים המבקשים בעניין ה"פ (ת"א) 399/06 ניסים משולם נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (פורסם בנבו, 25.6.2007) איננו רלוונטי לענייננו ואינו תומך בטענת המבקשים. באותו עניין קבע בית המשפט שמבין שני צווי הפקעה שהוחלו על חלקות מסוימת, יש לתת תוקף לצו המאוחר יותר, מאחר והמשיבה זנחה את צו ההפקעה הראשון.
   7. שלישית, קיימת סתירה בטענת המבקשים, שמחד טוענים כי הבעלים המקוריים של החלקה לא ידעו ולא יכלו לדעת אודות צו ההפקעה עד למועד בו הודיעה להם המשיבה אודותיו, ומצד שני טוענים כי הליקויים בצו ההפקעה ובמפה מנעו מהבעלים המקוריים של הקרקע לדעת אודות ההפקעה (סעיפים 4-3 בסיכומי התשובה). במידה וטענת המבקשים נכונה, וידיעת הבעלים המקוריים נוצרה רק עם קבלת התרשים והודעת מע"צ, הרי שלא היו בליקויים הנטענים בצו ובמפה כדי למנוע מבעלי החלקה המקוריים לדעת אודות ההפקעה, שכן אלה לא ידעו כלל, לטענתם, על קיומו.

סוף דבר

1. לאור כל האמור, אני קובע כי המועד הקובע לשומת פיצויי ההפקעה על פי פקודת הדרכים הינו מועד פרסום צו ההפקעה, דהיינו: ביום 20.8.64.
2. ב"כ הצדדים יודיעו לבית המשפט תוך 30 יום (עד יום 16.2.14) אם הגיעו ביניהם להסדר פשרה בדבר סיום התיק כולו.

(תז"פ 16.2.14).

ניתנה היום, י"ג שבט תשע"ד, 14 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.