בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, לחייב את המאשימה, המשיבה כאן, לשלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי בגין תקופת מעצרו ומאסרו במסגרת ההליכים בתיק זה.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממש לבת זוג, לפי סעיפים 379 ו- 382 (ג) לחוק העונשין, איומים, לפי סעיף 192 לחוק, וכליאת שווא, לפי סעיף 377 רישא לחוק, בכך שבלילה שבין 5/4/09 לבין 6/4/09 הוא לקח ברכבו את המתלוננת, שהינה אשתו, לחורשה באזור טמרה, שם הכה אותה בחוזקה בכל חלקי גופה והחל חופר בור ומאיים עליה כי אם תתלונן הוא יקבור אותה ואת ילדתה, וכתוצאה ממעשיו אלה נחבלה המתלוננת בפניה. בהמשך, בשעות הלילה ועד ליום 6/4/09, הוא כלא שלא כדין את המתלוננת בחדר השינה בביתם.

בהכרעת הדין מיום 1/4/09, בתום שמיעת פרשות התביעה וההגנה, הרשעתי את הנאשם בכל העבירות הנ"ל, ובגזר הדין מיום 28/10/09 הוא נדון למאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים, וכן הופעל מאסר על תנאי בן 3 שנים, מתוכו 16 חודשים לריצוי במצטבר למאסר בפועל שהוטל כאן והיתרה בחופף, כך שהנאשם נדון לריצוי מאסר בפועל כולל בן 40 חודשים בניכוי ימי מעצרו מיום 6/4/09. כן הוטל על הנאשם מאסר על תנאי של 20 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע או כליאת שווא, ומאסר על תנאי של 6 חודשים למשך אותה תקופה, שלא יעבור עבירת איומים ויורשע עליה ( פסק הדין הנ"ל ייקרא בהמשך " פסק הדין הראשון" ).

ביום 14/12/09 הגיש הנאשם ערעור על גזר הדין הנ"ל, וביום 20/5/10, בהסכמת המאשימה, תוקנה הודעת הערעור באופן שתכלול היא גם ערעור על הכרעת הדין הנ"ל. במסגרת הערעור הנ"ל הגישה המאשימה הודעה, לפיה, לאחר מתן פסק הדין הראשון נתקבלו אצלה ראיות חדשות, שהינן הודעה של המתלוננת ותעודות רפואיות, שלא היו ברשות הצדדים במהלך שמיעת הראיות, וכי הצדדים הסכימו כי הדיון יוחזר לבית משפט השלום, מבלי לבטל את הכרעת הדין הראשונה, וזאת על מנת שבית המשפט ישמע עדות המתלוננת ויוגשו ראיות נוספות ככל שתידרשנה. בישיבת יום 1/7/10 אימץ בית המשפט המחוזי את הבקשה המוסכמת הנ"ל והורה להשיב את הדיון בפניי, מבלי שהוא יבטל את הכרעת הדין שניתנה ביום 1/10/09.

בהחלטה מיום 16/9/10 הוריתי על עיכוב המשך ריצוי מאסרו של הנאשם עד למתן הכרעת דין סופית, והנאשם שוחרר ממאסרו בתנאים מגבילים, אשר שונו בהמשך, לפי החלטות מאוחרות, עד לביטולם סופית בהחלטה מיום 14/7/13.

בתום שמיעת העדויות הנוספות מטעם הצדדים, ברוח ההחלטה של בית המשפט המחוזי, ולאחר שמיעת סיכומי הצדדים, ניתנה ביום 13/11/11 הכרעת דין נוספת במסגרתה הוריתי על ביטול הכרעת הדין מיום 1/10/09, זיכיתי את הנאשם, מחמת הספק הסביר, מהעבירות של איומים וכליאת שווא, והרשעתי אותו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה לבת זוג, לפי סעיפים 379 ו- 382 (ג) לחוק, בכך שהוא תקף את המתלוננת באגרופים בפניה במהלך הנסיעה ברכב וגרם לה חבלות, בעוד שמצאתי כי המאשימה לא הוכיחה, למעלה מכל ספק סביר, כי הנאשם תקף את המתלוננת בחורשה, כפי שנטען בכתב האישום. בגזר הדין מאותו יום הוריתי על הארכת תקופת המאסר המותנה בן 3 שנים, שהיה תלוי ועומד כנגד הנאשם, לתקופה נוספת של שנתיים, והטלתי על הנאשם קנס בסך של 5,000 ₪ וחתימה על התחייבות ( פסק דין זה ייקרא בהמשך – "פסק הדין השני " ).

על פסק הדין השני הוגש ערעור הן מטעם המאשימה והן מטעם הנאשם, ופסק הדין בערעור ניתן ביום 4/4/12. כב' בית המשפט המחוזי פירט שם את טיעוניו של הסנגור אשר ביקש לזכות את הנאשם באופן מוחלט או להשבת הדיון בפני בית משפט זה, לרבות בשל העובדה כי כנגד השוטר אבנר אברהם הוגשו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, שלפי הסנגור, הינם בבחינת ראיה חדשה שיש להגישה לבית משפט השלום כחלק מהראיות שיש לבחון במסגרת הכרעת הדין. בית המשפט המחוזי מציין שם כי לפי כתב האישום שהוגש כנגד אבנר אברהם, הרי שבמהלך שנת 2009 הכיר שוטר זה, שהיה אותה עת רכז מודיעין בתחנת שפרעם, את המתלוננת, ובין השניים התפתח קשר רומנטי ובהמשך אף עברו להתגורר יחדיו, ובשל מתיחות שנוצרה בין משפחת הנאשם לבין אבנר אברהם ומשפחת המתלוננת פנה אברהם לאחר על מנת שזה יתנקש בנאשם ואף שילם לו כספים תמורת כך. ב"כ הנאשם שבפניי טען, במסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי, כי ראיה זו לא הייתה ברשותו בעת מתן הכרעת הדין שבפסק הדין השני, שכן, כתב האישום כנגד השוטר אבנר אברהם הוגש אך לאחרונה, והדבר מחייב השבת הדיון לבית משפט השלום על מנת לבחון את הראיות על רקע ראיה חדשה זו. המאשימה התנגדה לבקשה זו בטענה כי הקשר בין המתלוננת לבין אבנר אברהם החל, לפי ממצאים שקבע בית משפט השלום, בפסק הדין השני, בחודש אוגוסט 2009, היינו, לאחר מועד האירועים נשוא כתב האישום כנגד הנאשם, ובית משפט השלום לא מצא זיקה בין קשר רומנטי זה לבין הנטען בכתב האישום. בית המשפט המחוזי מצא כי צודק ונכון להשיב את הדיון לבית משפט השלום על מנת לבחון את מכלול הראיות על רקע הראיה החדשה הנ"ל, והורה לבית משפט השלום לקבל את כתב האישום ובקשת המעצר הנ"ל כראיה בפניו, ולאפשר לשוב ולחקור את המתלוננת ואת אבנר אברהם, על מנת להגיע לחקר האמת.

בישיבת יום 13/5/12 הגישה המאשימה את כתב האישום ובקשת המעצר נגד אבנר אברהם, והסנגור ביקש לקבל לידיו את העדויות של המתלוננת ושל אבנר אברהם שנגבו במשטרה במסגרת התיק שהתנהל אז כנגד השוטר אבנר אברהם בבית המשפט המחוזי, בטענה כי המדובר בחומר חקירה גם בעניינו של הנאשם כאן. נוכח התנגדותה של המאשימה לבקשה זו, הוריתי להעביר את הדיון בבקשה לקבלת חומר חקירה זה למותב אחר, כמצוות הוראת סעיף 74 לחסד"פ. בישיבת יום 19/3/13 הודיעו הצדדים כי ניתנה החלטה ע"י המותב האחר לפיה הבקשה של הסנגור לקבלת חומר חקירה נתקבלה, וכי ערר שהוגש ע"י המאשימה על החלטה זו נדחה, אם כי ההחלטה עוכבה על ידי בית המשפט המחוזי על מנת לאפשר למאשימה לפנות בבקשה להוצאת תעודת חיסיון על חומר חקירה זה. תעודת חיסיון הוצאה, ובהמשך הוגשה בקשה מאת הנאשם להסרת החיסיון, ובהחלטה מיום 7/4/13 הוריתי להעביר הדיון בה למותב אחר. בישיבת יום 14/7/13 הודיעו הצדדים כי ניתנה החלטה במסגרתה נתקבלה בקשת הנאשם להסרת החיסיון והמורה למאשימה להעביר את החומר החסוי להגנה, בנימוק כי המדובר בחומר חקירה שהינו חיוני להגנת הנאשם. החלטה זו עוכבה עד יום 1/9/13 על מנת לאפשר למאשימה לגבש עמדה באשר להמשך צעדיה.

בישיבת יום 11/9/13 הודיעה המאשימה כי נוכח ההחלטה להסיר את החיסיון, ונוכח הסיכון כי העברת החומר החסוי לידי ההגנה עלול להוביל לפגיעה בחיי אדם ובאינטרסים ציבוריים נוספים ובהליכים אחרים, היא חוזרת בה מכתב האישום. כתב האישום בוטל, ובהתאם, זוכה הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו.

בפניי עתה בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

טיעוני הצדדים

לטענת הנאשם, יש לחייב את המאשימה לשאת בהוצאות הגנתו ולשלם לו פיצויים בגין מעצרו ומאסרו, זאת, מכוח העילה של נסיבות אחרות המצדיקות זאת, לפי סעיף 80(א) לחוק, כאשר הוא מצהיר כי בקשתו זו לא נסמכת על העילה של העדר יסוד לאשמה, שאף היא קבועה בסעיף 80 (א) הנ"ל. לטענתו, עוד בישיבת יום 04.06.09 טען הוא לעלילה שקרית כנגדו אך המאשימה המשיכה להאמין למתלוננת, חרף ההתפתחויות בתיק האחר, במסגרתו זוכו הנאשמים שם מאשמת הצתה של רכבה של המתלוננת, לאחר שהמאשימה חזרה בה מכתב האישום כנגדם, וחרף שקריה של המתלוננת כפי שעלו מעדותה בבית המשפט כאן ומתוך תוצאות חוות הדעת הגרפולוגית. לטענתו, למתלוננת היה אינטרס כלכלי ומניעים נוספים להפללתו, לרבות קיום הרומן בינה לבין קצין המודיעין, מר אבנר אברהם, שהינו זרוע מזרועות המאשימה, וחרף אלה, ועל אף חקירת מח"ש שנפתחה כנגדו בתיק האחר, במסגרתה הוכח כי הרכב שהוצת היה רכבו של אבנר אברהם ולא של המתלוננת, המאשימה לא שקלה האם הקשר הרומנטי שביניהם יכול היה להביא למזימת הפללת הנאשם, לה זועק הנאשם מתחילת ההליכים. עוד נטען כי מספר ימים לאחר מתן פסק הדין השני כנגד הנאשם הוברר כי כנגד אבנר אברהם הוגש כתב אישום באשמה כי ניסה לרצוח את הנאשם, והמאשימה לא חשפה בפני בית המשפט וההגנה, עובר למתן הכרעת הדין בפסק הדין השני, כי כנגד אבנר אברהם התנהלה חקירה במח"ש בחשד לביצוע העבירות הנ"ל כנגד הנאשם, דבר המצביע על מחדל קשה של המאשימה. ולבסוף, החלטתה של כב' השופטת פיינסוד בעתירה לגילוי ראייה, אשר הובילה לחזרת המאשימה מכתב האישום, מצביעה על כך שבחומר החקירה החסוי קיימים נתונים החיוניים להגנת הנאשם, והדבר מבסס את טענתו לעלילת שווא. עוד טוען הנאשם כי הוא עבר מסכת עינויים קשה וארוכה, אשר כללה 17 חודשי מעצר ומאסר, ונוהלו ארבעים ושמונה דיונים בערכאות השונות, ולאור כל האמור עותר הוא לחייב את המאשימה בפיצוי בסכום המרבי שבדין, בסך של 309,425 ₪, לפי חישוביו כפי שפורטו במסגרת טיעוניו בכתב.

מנגד, טוענת המאשימה כי בית משפט זה הרשיע את הנאשם בשתי הכרעות דין שונות, עובדה שיש בה, כשלעצמה, כדי להוכיח כי היה מקום ויסוד להגיש את כתב האישום. לטענתה, זיכוי נאשם אינו מביא אוטומטית לחיוב המדינה לפצות אותו בגין מעצרו ומאסרו ובהוצאות הגנתו. חזרת המאשימה מהאישום היא תוצאה של החלטה שניתנה במסגרת עתירה לגילוי ראייה, שהורתה למאשימה לחשוף פרטים חסויים, שמשיקולים מערכתיים, ביטחוניים ואחרים החליטה היא שאין לחשוף אותם, ועל מנת להימנע מכך היא חזרה בה מכתב האישום, מבלי שהדבר מהווה הסכמה שלה לאימוץ הגנת הנאשם כנגד אשמה זו וטענתו לעלילת שווא, והרי הערכתו של הנאשם כי יש בחומר החסוי כדי לבסס את טענתו לעלילת שווא היא ספקולציה בלבד. עוד טוענת המאשימה כי במהלך כל ההליכים שנוהלו כאן לא הוכח כלל כי מדובר בעלילת שווא, מה גם ובית המשפט קבע, פוזיטיבית, כי הקשר הרומנטי שבין אבנר אברהם לבין המתלוננת החל בחודש אוגוסט 2009, היינו, לאחר האירוע נשוא כתב אישום, והחקירה שנפתחה נגד אבנר אברהם, בעקבותיה הוגש נגדו כתב אישום, נפתחה בשנת 2011, כך שכל אלה אינם רלבנטיים למועדים המתוארים בכתב האישום שכנגד הנאשם כאן. מעבר לכך, במקרה זה היה אינטרס ציבורי בהעמדתו לדין של הנאשם ואין המדובר במקרה בו התביעה נהגה בזדון או בחוסר תום לב, בעוד ששימוש גורף במתן פיצוי לנאשם עשוי להוביל לרפיון ידי התביעה במלחמתה באלימות ולהטלת נטל כבד על הקופה הציבורית. לכל אלה עתרה המאשימה לדחיית בקשתו זו של הנאשם.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית היא זו המעוגנת בהוראת סעיף 80 (א) לחוק העונשין, לפיה:

" משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא

היה יסוד להאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות

זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות

הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה

או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין

הפלילי ( נוסח משולב ), תשמ"ב – 1982 בסכום שייראה

לבית המשפט ".

ההוראה הנ"ל מונה, אם כך, שתי עילות בגינן מוסמך בית המשפט לפסוק לנאשם שזוכה פיצויים או הוצאות הגנה: האחת, כי לא היה יסוד לאשמה, והשנייה, קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת פיצוי או הוצאות הגנה כאמור. הנאשם שבפניי טוען לקיומן של נסיבות אחרות המצדיקות לחייב את המאשימה בפיצוי והוצאות הגנה, בעוד שהוא לא טוען לעילה של העדר יסוד לאשמה.

העילה של נסיבות אחרות המצדיקות חיוב המדינה בפיצוי נאשם שזוכה מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לטיב הנסיבות המקיימות אחר עילה זו. בית המשפט העליון נדרש לפרשנות עילה זו ולקביעת גבולותיה ומתחמה, וקבע כי במסגרתה דרות שלוש קבוצות של נסיבות שבהן יש להתחשב, בבוא בית המשפט לבחון קיומה של עילה זו: נסיבות שעניינן הליכי המשפט, סוג הזיכוי של הנאשם, ונסיבותיו האישיות של הנאשם. כן נקבע כי, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה של נאשם לפיצוי ולהוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק, יביא במניין שיקוליו את האינטרסים השונים הרלבנטיים להליך זה, כפי שתוארו כדלקמן:

" הצד האחד למשוואת השיקולים מטיל זרקור על הנזק שנגרם

לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו. אכן, יהיו תוצאות

ההליך אשר יהיו, עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה

פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש

העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב, וכשהעמדה לדין כרוכה

במעצר – גם בחירותו...

הצד השני במשוואת השיקולים המתגלמת בסעיף 80 לחוק

העונשין, עניינו בחשש כי חיוב המדינה בפיצויים עלול להקשות

על הגשמתו המיטבית של האינטרס הציבורי באכיפת החוק

ובהבאתם של עבריינים למשפט, שהוא נשמת אפה של

מדינת חוק...

כלל הקובע פיצוי אוטומטי כל אימת שמשפטו של נאשם

מסתיים בזיכוי עלול להביא, נוכח המשאב התקציבי המוגבל,

להרתעת יתר של רשויות התביעה ולרפות את ידיהן מהגשת

כתבי אישום גם כשהדבר מתבקש לאור חומר הראיות".

( ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נגד מ"י – פורסם בנבו ).

הנאשם שבפניי היה נתון במעצר ומאסר במסגרת תיק זה לתקופה כוללת של 18 חודשים. בסופו של יום הוא זוכה מכל אשמה, כתוצאה מכך שהמאשימה חזרה בה מכתב האישום, בעקבות החלטה של בית המשפט להסיר חיסיון שהוטל על ראיה מסוימת, אז בחרה המאשימה שלא למצות את ההליכים בתיק זה עד תום אלא להפסיקם, על ידי חזרה מכתב האישום, על מנת להימנע מהעברת אותה ראיה להגנה, בנימוק כי הדבר עלול לגרום לפגיעה בחיי אדם ובאינטרסים ציבוריים נוספים. זיכוי כאמור לאחר שהתקיימו דיונים רבים, ניתנו שני פסקי דין של בית משפט זה ושני פסקי דין של ערכאת הערעור, השבת הדיון, בשני גלגולים, לבית משפט זה לצורך גביית ראיות חדשות ושמיעה נוספת של עדים שהעידו, זאת, בעקבות התפתחויות בחקירה מאוחרת יותר, שינוי נסיבות וגילוי ראיות חדשות שלא היו ידועות לצדדים ולבית המשפט לפני מתן פסקי הדין שניתנו, והכל, שעה שהנאשם נתון, בחלק של ההליכים הנ"ל, במעצר עד תום ההליכים ובהמשך, במאסר, מהוות נסיבות אחרות המצדיקות לפסוק לו הוצאות הגנה ופיצוי בגין תקופות מעצרו ומאסרו.

אומנם, בית משפט זה, בהכרעת הדין הראשונה ובהכרעת הדין השנייה, הרשיע את הנאשם בפלילים, ובית המשפט המחוזי, בשני פסקי הדין שנתן בשבתו כערכאת ערעור, לא ביטל את שתי הכרעות הדין הנ"ל, בעוד שזיכוי הנאשם היה עקב חזרה מכתב האישום ולפי ממצאים שנקבעו לפי ראיות הצדדים. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי בית המשפט, על ידי המותב שדן בעתירה לגילוי ראיה ובבקשה להעברת חומר חקירה להגנה, קבע כי אותו חומר חקירה עשוי להיות חיוני להגנת הנאשם, והורה, בשל כך, להעבירו להגנה, ובהמשך, גם להסיר את החיסיון שהוטל עליו. כך, שהגנת הנאשם מצאה תימוכין בקביעה זו, אף שבית המשפט לא קבע, פוזיטיבית, כי הגנה זו מבוססת וכי המדובר בעלילה שקרית של המתלוננת כנגד הנאשם.

כל אלה מצדיקים פסיקת פיצוי והוצאות הגנה לנאשם, שעה שלאורך ניהול ההליכים כאן נוספו, פעם אחר פעם, ראיות שונות והתגלו עובדות חדשות, שחייבו השבת התיק לבירור נוסף בבית משפט זה, לשם הגעה לחקר האמת ועשיית צדק.

באשר לגובה סכום הפיצוי והוצאות ההגנה, הרי שהעובדה כי הנאשם זוכה כתוצאה מחזרת המאשימה מכתב האישום מהווה שיקול ממשי ביותר לעניין גובה הפיצוי שיש לפסוק לו. אומנם, בית המשפט העליון ציווה כי בית המשפט רשאי לפסוק לנאשם הוצאות הגנה או פיצוי בגין מעצרו או מאסרו הן במקרה של זיכוי מוחלט, הן במקרה של זיכוי מחמת הספק והן בשל זיכוי לאחר חזרה מכתב אישום, כך, שסוג הזיכוי אינו המבחן הקובע לעניין הזכות לפיצוי והוצאות הגנה, אך מהווה הוא שיקול ממשי לעניין גובה הפיצוי שייפסק, כאשר זיכוי מחמת הספק יש בו כדי להפחית מסכום הפיצוי שהיה מגיע לנאשם אילו זוכה זיכוי מוחלט. כך קובע בית המשפט העליון, לעניין זה:

" אין ספק כי האופן שבו בא ההליך לסיומו והסיבות לזיכויו

של הנאשם עשויים להיות בעלי נפקות לצורך קביעת מוצדקות

השיפוי והפיצוי. כך, לא הרי מקרה שבו אף כפסע הפריד

בין הרשעת הנאשם לבין זיכויו, או מקרה שבו נתמזל

מזלו של נאשם, והוא זוכה מטעם טכני או בשל התרשלות

רשויות האכיפה, כהרי מקרה שבו התברר בדיעבד, ובאופן

פוזיטיבי, כי לא הנאשם הוא שביצע את העבירה שהואשם

בה ".

( ע"פ 303/02 חמדאן נגד מ"י, פ"ד נז, חלק שני, עמ' 550 ).

ובעניין אחר נקבע כי:

" טיב הזיכוי איננו עוד שיקול לעצם הפיצוי, אלא הפך להיות

יותר לגורם המשפיע על שיעורו...".

( ב"ש (מחוזי ת"א) 91420/07 ראשיד שתיאווי נ. מ"י – פורסם בנבו ).

ובאותו פסק דין נקבע כי אופי זיכויו של הנאשם:

" הפך עם השנים להוות שיקול לא לשאלת זכאות הפיצוי אלא

לשאלת גובה הפיצוי. המקרה שלפנינו המבקש זוכה בזיכוי

מחמת הספק. זיכוי זה הינו בראש ובראשונה זיכוי, אולם

במדרג טיב הזיכויים הינו נמוך. משכך יש בכך כדי להקטין

את גובה הפיצוי ".

לטעמי, משנקבע בפסיקה כי זיכוי מוחלט מצדיק פסיקת פיצוי בסכום גבוה מזה שיש לקבוע במקרה של זיכוי מחמת הספק הסביר, נכון הוא לקבוע, כי זיכוי נאשם עקב חזרה מכתב אישום יביא לפסיקת פיצוי בסכום נמוך מזה שהיה מגיע במקרה של זיכוי מחמת הספק הסביר. היינו, במידה וניתן לדרג את סוגי הזיכוי לשם קביעת גובה הפיצוי, הרי שזיכוי מוחלט יימצא ברף הגבוה במדרג גובה הפיצוי, בעוד שזיכוי מחמת חזרה מכתב האישום יימצא ברף הנמוך במדרג זה, ובין שני סוגים אלה יימצא הזיכוי מחמת הספק הסביר. שכן, זיכוי עקב חזרה מכתב האישום אינו תוצאה של ממצאים שבית המשפט קבע לפי ראיות הצדדים, תוך אימוץ הגנת הנאשם ודחיית גרסת המאשימה, וקביעה כי הגנת הנאשם הינה בבחינת אפשרות סבירה המקימה ספק סביר או קביעה כי המדובר, באופן מוחלט, בעלילת שווא כנגד הנאשם, אלא שהמדובר בזיכוי שנקבע לפי ציווי של המחוקק, שהורה כי חזרה מכתב אישום לאחר תחילת המשפט והקראת כתב האישום תביא לזיכוי הנאשם, להבדיל מחזרה מכתב האישום לפני שלב הקראת כתב האישום. בית המשפט העליון קבע, לעניין זה, כי:

בעניינו של הנאשם שבפניי, בית המשפט הרשיעו בביצוע עבירות בשתי הכרעות דין, שבית המשפט המחוזי, בשני פסקי דין שבערעור, לא ביטל אותן, אף שהשיב את הדיון לגביית עדויות נוספות. זיכוי הנאשם לא היה על סמך ממצאים פוזיטיביים שקבע בית המשפט בהסתמך על ראיות הצדדים, ולפיהם, הגנת הנאשם נותרה אפשרות סבירה המקימה ספק סביר, או שגרסת המאשימה נדחתה כלא אמינה, אלא שהזיכוי היה עקב הפסקת ההליך עם חזרת המדינה מכתב האישום, על מנת להימנע מהעברת חומר חסוי לעיון ההגנה. זיכוי מסוג זה הינו שיקול המפחית מגובה הפיצוי שבית המשפט היה פוסק לנאשם אילו זוכה זיכוי מוחלט או זיכוי מחמת הספק, שהינם תוצאה של ממצאים שנקבעים על סמך ראיות הצדדים.

מנגד, אין להתעלם מכך כי המאשימה לא הודיעה לבית המשפט או להגנה, בטרם ניתן פסק הדין השני בעניינו של הנאשם, כי כנגד השוטר אבנר אברהם התנהלה חקירה במח"ש בגין חשדות לביצוע עבירות שמטרתן לפגוע בנאשם, כאשר אין חולק כי בין שוטר זה לבין המתלוננת נוצר קשר רומנטי לפני כן. עובדה זו הביאה את בית המשפט המחוזי, במסגרת הערעור השני, להורות על השבת הדיון בפני בית משפט זה, על מנת להגיש בפניו כראיה את כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשו כנגד אבנר אברהם, ולגבות עדויות חוזרות של המתלוננת ואבנר אברהם. נכון וראוי היה כי המאשימה הייתה מודיעה לבית המשפט ולהגנה אודות דבר קיומה של חקירת מח"ש כנגד אבנר אברהם, בחשדות בעלי זיקה לנאשם ולמתלוננת, זאת, בטרם תינתן הכרעת הדין השנייה בפני בית משפט זה, על מנת לאפשר בחינת אופן השלכתה של עובדה זו על הראיות האחרות מטעם הצדדים ועל גרסאותיהם של אלה, וכן על מנת לאפשר לבחון הצורך לאפשר לנאשם לעיין בחומר החקירה שנאסף במח"ש, במידה וייקבע כי המדובר בחומר חקירה בתיק זה. לטעמי, אילו הודיעה המאשימה לבית המשפט או להגנה על קיומה של חקירת מח"ש כאמור, בטרם ניתנה הכרעת הדין השנייה על ידי בית משפט זה, היה הדבר מביא לקיצור ההליכים, שכן, גילוי עובדה זו לאחר מתן פסק הדין השני הביא להשבת הדיון לבית המשפט זה, לפי הוראת בית המשפט המחוזי, בערעור שהוגש, על מנת לבחון התפתחות זו על רקע מכלול הממצאים והראיות, ולהגיש, כראיה, את כתב האישום ובקשת המעצר שהוגשו כנגד אבנר אברהם, ולגבות בשנית את עדותו ואת עדות המתלוננת על רקע עובדות וראיות חדשות אלה. בית המשפט העליון קבע כי המדובר בנסיבה רלבנטית במסגרת העילה של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי לנאשם, לפי סעיף 80 לחוק. לכך התייחס בית המשפט העליון, בתיק ע"פ 303/02 הנ"ל, שם צוטטה קביעת בית המשפט העליון מהלכת דבש, לפיה:

" מקרה שבו מלכתחילה אמנם היה יסוד להאשמה, ולא הייתה

באותו שלב התרשלות מצד התביעה, אלא שלאחר הגשת כתב

האישום נפל פגם בהתנהגותה, ופגם זה הביא להשהיית הזיכוי

או להארכת המעצר – הוא מקרה הנופל בגדר הקבוצה הראשונה

שבעילה השנייה. כך, דרך משל, במקרה שבו התרשלה המדינה

בבדיקת מימצאים שאמנם היה ניתן לגלותם רק לאחר הגשת

כתב האישום, אך במועד מוקדם ממועד פסק הדין ".

( ע"פ 303/02 חמדאן נ. מ"י, פ"ד נז, עמוד 558 ).

לא מצאתי לייחס משקל מכריע או עיקרי להיקף הרב של הדיונים שהתקיימו בפניי ובפני בית המשפט המחוזי, בערעורים שהוגשו מטעם הצדדים, שכן, אין לומר כי ההליכים נמשכו בשל אופן התנהלותו או מחדלו של מי מהצדדים, אלא בשל העובדה כי ההליך הושב לדיון נוסף בפניי על רקע גילוי עובדות חדשות ובעקבות התפתחויות שונות בתיקים אחרים שהביאו לאיסוף ראיות נוספות שהיה צורך לבחון אותן גם בעניינו של הנאשם כאן, כמתואר לעיל. כך הורה בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, להשיב את הדיון בפניי לאחר מתן פסק הדין הראשון, נוכח העובדה כי המתלוננת מסרה עדות נוספת במשטרה, במועד שלאחר מסירת עדותה בבית המשפט, וכך הורה בית המשפט המחוזי להשיב את הדיון בפניי לאחר מתן פסק הדין השני, לאחר שהוברר כי כתב אישום ובקשת מעצר הוגשו כנגד השוטר אבנר אברהם, לאחר שזה נחקר עובר לכך במח"ש, בחשד לביצוע עבירות כנגד הנאשם, וראיות אלו לא היו בפני בית המשפט בעת מתן פסק הדין השני.

בחנתי מספר החלטות של בתי משפט שונים, לעניין גובה הפיצוי והוצאות ההגנה שנפסקו לנאשמים שם, שזוכו. בתיק בש (מחוזי ת"א ) 91420/07, שתיאווי ראשיד נגד מדינת ישראל, בית המשפט פסק לנאשם, בגין שנת מאסר שריצה בגין עבירה ממנה זוכה בסופו של יום בבית המשפט העליון, מחמת הספק הסביר, פיצוי בסך של 50,000 ₪. בית המשפט המחוזי בחיפה, בתיק תפח 3068/06 לבוב נגד מ"י ( פורסם בנבו ), פסק לנאשם, שהיה נתון במעצר כשבעה חודשים וחצי, פיצוי בסכום של 25,000 ₪, כאשר בדעת רוב נקבע התשתית הראייתית שהייתה מלכתחילה כנגד הנאשם קלושה ולא היה בה כדי להרשיעו, זאת, להבדיל מעניינו של הנאשם שבפניי, שכאמור, זוכה בשל חזרה מכתב האישום ולא לפי ממצאים שנקבעו ולפי מידת ההוכחה בפלילים. בית המשפט המחוזי, בתיק ת"פ 7134/08 אגרונוב נגד מ"י ( פורסם בנבו ) פסק לאחד הנאשמים, מר אגרונוב, שהיה נתון במעצר ומאסר לתקופה כוללת של 17 חודשים ( היה נתון במעצר חצי שנה וריצה מאסר לתקופה של 11 חודשים נוספים, עד זיכויו בבית המשפט העליון ), פיצוי בגין מעצרו ומאסרו בסך של 44,000 ₪, ללא הוצאות הגנה, משהיה מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, ולנאשם האחר באותו תיק, מר יוסופוב, נפסקו הוצאות הגנה ופיצוי בגין תקופת מאסרו בסכום כולל של 27,000 ₪.

סוף דבר

בהתחשב בכלל השיקולים והנסיבות שציינתי, אני מחייב את המאשימה לשלם לנאשם, באמצעות בא כוחו, בכתובת שזה ציין בישיבת יום 26/11/13, פיצוי, בגין תקופת המעצר והמאסר בה היה נתון בתיק זה וכן הוצאות הגנה, בסכום כולל של 70,000 ₪, זאת, תוך 60 ימים מיום המצאת החלטה זו לידיה.

המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, כ"ו טבת תשע"ד, 29 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.