פסק-דין

התובעת 1 השכירה בשכירות מוגנת למר הלל שלמה ז"ל דירה בשכירות מוגנת. לימים, הוסיף המנוח תוספות בנייה לדירה ללא הסכמת התובעת 1, וזו דרשה ממנו תשלום דמי שימוש ראויים. משסירב המנוח לשלם תשלומים אלו, הגישה התובעת 1 תביעה כנגד המנוח לפינוי ולסילוק יד ולדמי שימוש ראויים. כשנה לאחר הגשת התביעה נפטר המנוח, כתב התביעה תוקן ויורשיו באו בנעליו כנתבעים. לאחר מכן פרסמה התובעת 1 מכרז למכירת המקרקעין בה מצויה הדירה על מנת לבנות במתחם בו מצויה הדירה כ-750 יחידות דיור ולפתח את השטח שמסביבן, והתובעת 2 זכתה בחלק הארי ממכרז זה. לאור הזכייה במכרז, הצטרפה התובעת 2 כתובעת נוספת, וכתב התביעה תוקן בשנית.

כללי:

בעלי הדין:

1. התובעת 1 היא רשות שהוקמה על פי דין ועל שמה רשומים מקרקעין של המדינה.

2. התובעת 2 היא חברה בע"מ אשר זכתה בחלק ממכרז שפרסם מנהל מקרקעי ישראל לחתימה על חוזה פיתוח של מקרקעין, אשר בתוכם נמצאים המקרקעין נשוא כתב התביעה.

3. הנתבעים הם יורשיו על פי דין של המנוח הלל שלמה ז"ל, אשר נפטר ביום 28.5.08.

מערכת היחסים בין הצדדים:

4. בין התובעת 1 באמצעות חב' עמידר לבין מר הלל שלמה ז"ל (להלן-"המנוח") נחתם חוזה שכירות מוגנת ביום 7.7.1955, לפיו השכירה התובעת 1 למנוח דירה בת חדר אחד, מטבח ונוחיות המצויים מחוץ לדירה (להלן-"המושכר"). אין מחלוקת בין הצדדים שהמושכר מצוי כיום ברחוב סעדיה חתוכה 14 ביהוד, גוש 6729 חלק מחלקה 72. ביום 15.1.1995 נרשמו המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעת 1 לאחר הליך הסדר רישום מקרקעין.

5. מתשריט המצוי בתיק הנכס (תיק נכס מס' 2 עמ' 316) עולה שהמושכר כלל חדר במידות 4.4 מ' X 4.4 מ' (=19.36 מ"ר), מטבח בגודל 5.5 מ' X 4.2 מ' (=23.1 מ"ר) והול במידות 4.4 מ' X 1.7 מ' (=7.82 מ"ר), ובסה"כ 50.28 מ"ר.

6. בשנת 1961 הגיש המנוח בקשה להיתר בנייה, אותה אישרה חב' עמידר וחתמה עליה לאות כי היא מסכימה לבקשה (תיק נכס מס' 2 עמ' 309). בבקשה להיתר סומנו החדר וההול שהיו בחוזה השכירות, המטבח שהיה בחוזה השכירות סומן כחדר. לבנייה זו שהייתה כלולה בחוזה השכירות, ביקש המנוח להוסיף שתי תוספות לאורך המושכר, תוספת אחת במידות 2.6 מ' X 5.12 מ' (=13.31 מ"ר) ובהמשך לה תוספת שנייה במידות 2.6 X 6.90 מ' (=17.94 מ"ר), בין שתי התוספות יש רווח ברוחב 1.29 מ', וברווח זה נמצאה הכניסה למושכר. סך שטח כל תוספת הבנייה לה הסכימה חב' עמידר היה 31.25 מ"ר. בהתאם לכך, הבנייה המותרת בסמכות וברשות עמידר היא הבנייה על פי הבקשה להיתר, ושטחה הגיע ל- 81.53 מ"ר (=31.25+50.28) כולל המושכר המקורי.

7. בשנת 1981 ביקש המנוח לבצע תיקונים בבית. במכתב מיום 16.12.1981 כתב מנהל האזור בעמידר לראש המועצה המקומית המנוח מר סעדיה חתוכה ז"ל כי המנוח מחזיק ב-3 חדרים כאשר חוזה השכירות עמו הוא על 2 חדרים. לאור החתימה של חב' עמידר על הבקשה להיתר, נראה שמכתב זה בטעות יסודו.

8. במהלך השנים ביצעה חב' עמידר ביקורי מעגל במושכר. ביקורי המעגל הרלוונטיים לענייננו הם:

1. בביקור מעגל מיום 25.4.1995 נרשם כי קיימת תוספת בנייה ישנה מאד. בעקבות דיווח זה נשלח מודד לשטח למדוד את חריגות הבנייה;
2. בביקור מעגל מיום 22.12.1996 נרשם שהמושכר המוגן הוא דירת חדר ומטבח גדול, וכי המנוח ביצע תוספות בנייה כולל מחסנים;
3. בביקור מיום 13.6.1996 נרשם שקיימת תוספת בנייה וכן מחסן בחצר;
4. בביקור מעגל מיום 22.4.02 נרשם כי בדירה יש 3 חדרים, הול אחד, מרפסת אחת ו-2 מחסנים, בדירה מתגוררים המנוח, אשתו ובנו, וכי המנוח נכה בשיעור 100% ונע באמצעות כסא גלגלים;
5. בביקור מעגל מיום 12.4.05 נרשם שיש בנכס 5 חדרים, 2 חצאי חדרים, מרפסת אחת ושני מחסנים. כן נרשם שבנכס יש ליקויים והוא מסוכן למגורים, וכי המנוח מרותק למטה;

9. בעקבות המידע שהגיע לתובעת ביום 25.4.1995 אודות חריגות הבנייה, שלחה חב' עמידר למנוח ביום 2.6.1996 מכתב ובו הודיעה לו כי במדידות שנעשו מטעמה התברר שבנה תוספות בנייה חריגה ללא הסכמת חב' עמידר, ותוספת הבנייה החריגה כוללת 3 חדרים ו-2 מחסנים, ודרשה ממנו לשלם לה דמי שימוש ראויים עבור 7 שנים לאחור בסך 122,623 ₪. במכתב זה פנתה חב' עמידר למנוח והודיעה לו שאם בידיו מסמכים לסתור את האמור במכתב זה, הוא מתבקש לפנות לחב' עמידר לבירור העניין. המנוח לא פנה לחב' עמידר בעקבות מכתב זה.

10. משנת 1996 ואילך ביצעה חב' עמידר מטעם התובעת 1 מספר תיקונים בבית, אך בכל פעם ביצעה את התיקונים במושכר המוגן ולא בתוספות הבנייה. משנוכחה התובעת 1 לדעת שהמנוח אינו מתייחס לדרישותיה אודות תוספות הבנייה, הביאה עניינו לוועדת חריגים ביום 17.9.03. ועדת חריגים החליטה ביום 8.7.04 כדלקמן:

"1. מאשרים עריכת חוזה בלתי מוגן על תוספת הבניה וחיוב שכ"ד לפי שומה 1,600 ₪ . מחמת גילם הנ"ל יקבלו הנחה של 90% ותשלום שוטף חדשי של 10%. התנאים הנ"ל כל עוד המחזיקים הנ"ל ממשיכים לגור בנכס. אם תתבצע העברה או רכישה או פינוי, ישולם כל החוב במלואו ותוספת הבנייה תהרס.

1. יש לקבל תצהיר שהנ"ל מתחייבים לשלם את כל החוב אם יפרו את התנאים."

החלטה זו לא מצאה חן בעיני הנתבעת 6, והיא פנתה בשם המנוח בתלונה למבקר המדינה כנגד התובעת 1 בגין חיוב בתיקונים בדירה לא סוכמו עם המנוח, למרות שהיה מדובר בתיקונים דחופים שהצורך בהם התגלה תוך כדי ביצוע תיקונים אחרים במושכר. משראתה התובעת 1 שהמנוח אינו מוכן להגיע למשרדיה ולהסדיר את נושא תוספות הבנייה, הגישה כנגדו תביעה לפינוי ולסילוק יד מהמושכר, מתוספות הבנייה ומהמקרקעין שמסביבם ולתשלום דמי שימוש ראויים.

11. במהלך השנים ביקש המנוח לרכוש את המקרקעין עליהם בנוי המושכר ותוספות הבנייה, אך התובעת 1 השיבה לו שעל פי התכניות הקיימות, לא ניתן למכור לו את אשר ביקש.

12. המנוח נפטר ביום 28.5.08. בצו ירושה שניתן, הוכרזו כל הנתבעים הוכרזו כיורשי המנוח. התובעת הגישה כתב תביעה מתוקן ביום 8.7.09, בו נכללו כל היורשים כנתבעים.

13. ביום 18.1.11 נחתם חוזה פיתוח בין התובעת 1 לתובעת 2 על מקרקעין בשטח 23,870 מ"ר בערך. במבוא לחוזה הפיתוח נרשם כי שטח הכלול בחוזה מתייחס גם לגוש 6729 חלק מחלקה 72. בחוזה הפיתוח התחייבה התובעת 2 לפנות את כל המחזיקים בשטח חוזה הפיתוח, וכי התובעת 1 באמצעות חב' עמידר תמשיך לנהל את כל הנכסים המצויים בשטח חוזה הפיתוח.

לאור חוזה הפיתוח, הגישה התובעת 1 בקשה לצרף את התובעת 2 כתובעת נוספת, והגישה כתב תביעה מתוקן (בשנית) ביום 6.9.11.

תיקוני כתב התביעה עיכבו רבות את ההליכים המשפטיים בתיק זה.

14. במסגרת ראיותיהם לא הגישו הצדדים מפת מדידה בה ישורטט החלק הכלול בחוזה הפיתוח והאם חלק זה כולל את המקרקעין מושא התביעה שבפנינו. ב"כ הצדדים לא טענו טענה זו, ויצאו מנקודת הנחה שמקרקעין מושא התיק שבפני אכן כלול בשטח אליו מתייחס חוזה הפיתוח. גם אני אלך בדרכם של הצדדים.

טענות הצדדים:

15. טוענות התובעות שהמנוח הפר את חוזה השכירות, ועל כן אינו זכאי ליהנות מהגנת החוק. מאחר והמנוח השתמש במקרקעין בניגוד לחוזה ובניגוד להסכמת התובעת 1, עליו לשלם להן את הסך 1,600 ₪ בגין כל חודש לתקופה של 7 שנים לאחור, ובסה"כ את הסך 140,349 ₪ נכון ליום הגשת כתב התביעה המקורי (11.1.07). מאחר והנתבעים הם יורשי המנוח, חלה עליהם החובה לפנות המקרקעין ולשלם לתובעות את סכום התביעה.

16. הנתבעים 1 עד 8 טענו בכתב הגנתם כי הנתבע 1 התגורר על המנוח כל ימי חייו והוא זכאי לקבל את זכות הדיירות המוגנת של אביהם המנוח, שכן הוא עומד בתנאי חוק הגנת הדייר. תביעת התובעת התיישנה, והיא אינה זכאית לקבל ממנו כל סכום שהוא. הנתבעים 2 עד 8 אינם מתגוררים במקרקעין, לא במושכר המוגן ולא בתוספות ולא מחזיקים בה, ולכן אין לחייבם בכל סכום שהוא. הנתבע 1 טען שזכאי הוא לקבל סעד מן הצדק.

17. במהלך הדיונים נוהל מו"מ בין התובעת 2 לבין הנתבעים, בו הציעה התובעת 2 לנתבע 1 דירה בת 4 חדרים אשר תרשם על שמו בלשכת רישום המקרקעין ומימון שכ"ד חלקי לתקופת הבנייה. הנתבע 1 סירב להצעה זו, ובישיבת ההוכחות הסביר שהוא דורש לקבל בית צמוד קרקע עם גינה צמודה. לאחר שהמו"מ עלה על שרטון, התפצלו הנתבעים בייצוגם, והנתבע 1 שכר לעצמו ייצוג משפטי נפרד.

העדויות:

18. מטעם התובעות העיד רכז השטח מר יואש זלינגר ושמאי המקרקעין אילן ברעם.

19. מר זלינגר הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר חקירה שכנגד. מעדותו עלה שאת כל העובדות שאב מתיק הנכס. ואכן תיקי הנכס (3 במספר) הוגשו לבית המשפט. דבריו של מר זלינגר תאמו את העובדות העולות מתיק הנכס.

20. מר ברעם הגיש חוות דעת אודות דמי השימוש הראויים, ונחקר חקירה שכנגד. חוות דעתו לא נסתרה.

21. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1, הנתבע 2 והנתבעת 6. כן הגישו הנתבעים חוות דעת של שמאי המקרקעין גלעד נדיבי ושל מהנדס הבנין עובד אבנר.

22. כל הנתבעים התיימרו להעיד על המבנים שהיו בנויים בעת שהמנוח שכר את המושכר. הנתבעים 2 ו-6 היו בני שנתיים עד 4 שנים בעת שהמנוח שכר את המקרקעין, ואין לסמוך על זכרונם כלל וכלל, במיוחד כאשר זכרון זה סותר את תרשים המושכר המצוי בתיק הנכס, ואת הבקשה להיתר משנת 1961. התרשים והבקשה להיתר הם ראיות חפציות אותנטיות המתארות באובייקטיביות ובמדויק את אשר היה בנוי במקרקעין בכל שלב עד לשנת 1961. על זכרונו של הנתבע 1 אין להסתמך כלל, שכן הוא נולד אך ורק 1961.

23. השמאי מר נדיבי הגיש חוות דעת אודות דמי השכירות שיש לגבות בגין תוספות הבנייה. מחקירתו הנגדית התברר כי בחוות דעתו העריך את דמי השכירות המוגנים בגין תוספות הבנייה ולא את דמי השימוש הראויים. דבריו אלו מצביעים על פגם רציני ביותר בחוות דעתו, שכן מתיקי הנכס עולה התובעת 1 לא ויתרה מעולם עת טענותיה כנגד המנוח בגין תוספות הבנייה, ונמנעה מלהגיש תביעה פינוי כנגדו עקב מצבו הרפואי והסוציאלי.

24. מהנדס הבניין מר אבנר עובד העיד שבדק מחסן אחד ומצא שיש בו ליקויים והוא מלא בגרוטאות. עדותו זו של מר עובד מסייעת דווקא לתובעות, שכן מעדותו עולה שהנתבעים עושים שימוש במחסן. תכולת המחסן היא עניינם של הנתבעים ולא של התובעות.

25. לאחר שמיעת הראיות הגישו הצדדים את סיכומיהם.

דיון ומסקנות:

ניסיון הפשרה:

26. כאמור לעיל, במהלך הדיונים נוהל מו"מ בין התובעת 2 לבין הנתבעים, בו הציעה התובעת 2 לנתבע 1 דירה בת 4 חדרים אשר תרשם על שמו בלשכת רישום המקרקעין ומימון שכ"ד חלקי לתקופת הבנייה. הנתבע 1 סירב להצעה זו, ובישיבת ההוכחות הסביר שהוא דורש לקבל בית צמוד קרקע עם גינה צמודה. לאור העובדה שהמו"מ בין הצדדים לא צלח, לא נותר לי אלא ליתן את פסק הדין על פי שורת הדין בלבד.

האם הפר המנוח את חוזה השכירות:

27. בסעיף 6(ד) לחוזה השכירות התחייב המנוח "לא לשנות את המושכר ו/או את הבניין בו נמצא המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף כל דבר בו ו/או עליו, או צמוד אליו, לא להרוס כל חלק מהם, לא להתקין או להסיר כל אינסטלציה לחשמל או למים או מכל סוג אחר וכל חלק הימנה ולא להתקין או להסיר מכל השייך לביוב או חלק ממנו ...".

28. בבקשה להיתר בנייה הסכימה התובעת 1 שהמנוח יבנה במקרקעין את אשר ביקש המנוח לבנות על פי הבקשה להיתר. מהשוואת מוצג ת/1 ובקשה להיתר עולה שהמנוח הוסיף תוספות בנייה למושכר מעבר לאמור בהיתר הבנייה. בהתאם למפת מדידה שהגישה התובעת שטח הדירה לרבות תוספות הבנייה הוא 110.67 מ"ר ושטח המחסנים הוא 27.82 ₪, ובסה"כ 137.49 מ"ר. על פי הבקשה להיתר, שטח המושכר הכולל לו הסכימה התובעת 1 הוא 81.53 מ"ר. משמע מכך שהמנוח הוסיף למושכר 56.96 מ"ר ללא הסכמת התובעת 1, ובכך הפר את הוראות סעיף 6(ד) לחוזה השכירות.

האם קיימת עילת פינוי?

29. סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972 (להלן-"החוק") קובע כי כאשר קיימת בחוזה השכירות הוראה שהפרת תנאי מסוים מהווה עילת פינוי, אזי המשכיר רשאי לתבוע את פינוי הדייר המוגן.

30. בסעיף 11 לחוזה השכירות הסכימו הצדדים כי "כל תנאי חוזה זה הנם תנאים עיקריים והשוכר מסכים שאם יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה מתבטל חוזה זה מאליו והמשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר בלי כל צורך בהודעה או התראה אישו שהיא ..."

הוראות סעיף זה ממלאת אחר הוראות סעיף 131(2), והפרת תנאי מתנאי החוזה מהווה עילת פינוי.

31. כפי שציינתי לעיל, המנוח הפר את חוזה השכירות בכך שהוסיף תוספות בנייה בשטח של 56.96 מ"ר. בכך קמה לתובעת 1 עילת פינוי כנגד המנוח, וממילא כנגד כל הנתבעים. התובעת 2 התחייבה כלפי התובעת 1 לבצע את הפינויים, כך שגם לתובעת 2 יש מעמד בתביעת הפינוי.

האם עילת הפינוי התיישנה?

32. מחומר הראיות עולה שהתובעת 1 ידעה על תוספות הבנייה רק מביקור המעגל בשנת 1995. באותה שנה נרשמו המקרקעין על שם התובעת 1 לאחר רישום הסדר מקרקעין. בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא 25 שנה. משנת 1995 ועד שנת 2007 לא חלפו 25 שנה, ותביעת התובעת לא התיישנה.

33. התובעת 1 התחשבה רבות במנוח ובאשתו המנוחה, ולא רצתה לפנותם מהמקרקעין עקב גילם המבוגר ומצבם הסוציאלי והרפואי. התחשבות זו עולה גם מתיק הנכס ומההחלטות של ועדת חריגים לנסות להגיע להסדר עם המנוח לתשלום דמי שימוש ראויים. בתו של המנוח טרפדה ניסיון זה של התובעת 1, ועתה הנתבעים משתמשים לרעה בהתחשבותה זו של התובעת 1. אילו המנוח היה מקבל את הצעת התובעת 1 להסדרת חריגות הבנייה, היו הנתבעים נמצאים עתה במצב משפטי אחר לחלוטין.

המניע לתביעה:

34. טוען הנתבע 1 כי המניע לתביעה הוא רצונה של התובעת 2 להתעשר על חשבון הנתבע 1.

35. מחוזה הפיתוח שבין התובעת 1 לבין הנתבעת 2 עולה שברצון התובעת 1 באמצעות רשות מקרקעי ישראל לפתח את האזור בו נמצא המושכר. פיתוח הארץ הוא אינטרס של כלל הציבור, ואין כל פסול שתוך כדי פיתוח הארץ הגורם המפתח את הארץ ירויח מעבודתו. הנתבע 1 טוען לזכויות במקרקעין, וכשטוען הוא לזכויות אלו, מן הדין לבדוק את זכויותיו. אם יש לו זכויות על פי דין, בית המשפט יקבל טענותיו, ואם אין לו זכויות על פי דין, בית המשפט ידחה טענותיו.

האם הנתבע 1 זכאי לקבל את זכות הדיירות המוגנת של המנוח?

36. הנתבעים 2 עד 8 הודו שהם לא מתגוררים בדירה ואינם תובעים כל זכות שהיא בדירה. בכל אופן, למניעת ספקות, יש ליתן כנגדם צו פינוי. הנתבע 9 לא התגונן, וגם כנגדו יש ליתן צו פינוי.

37. טוען הנתבע 1 כי הוא זכאי לקבל את זכות הדיירות המוגנת של המנוח, מכיוון שהוא עומד בכל התנאים הנקובים בסעיף 20(ב) לחוק, הקובע כי אם במות הדייר אין בן-זוגו בחיים יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.

38. מעדויות הנתבעים עולה שהנתבע 1 אכן התגורר עם המנוח בתקופה של 6 חודשים לפני מות המנוח. הנתבע 1 לא המציא כל ראיה שלא הייתה לו דירה אחרת למגוריו בעת פטירת המנוח. ב"כ הנתבע 1 כתבה כי צירפה לסיכומיה אישור מהרשות למיסוי מקרקעין שאין לנתבע 1 כל דירה אחרת למגוריו, אך לא צירפה מסמך זה בפועל. בנוסף, מדובר בראיה נוספת שיש צורך להגיש בקשה להגשתה ולהסביר מדוע לא הוגשה הראיה בשלב הגשת הראיות, על מנת לקבל את תגובת הצד שכנגד ולהכריע בה. ב"כ הנתבע 1 לא עשתה כן, ומשום כך אין לקבל את הראיה הנוספת.

39. על כן, סבור אני שהנתבע 1 לא זכאי לקבל את זכות הדיירות המוגנת של המנוח.

דמי השימוש הראויים:

40. מאחר והתביעה לדמי השימוש הראויים מתייחסת לתקופה שעד יום הגשת כתב התביעה המקורי (11.1.07), שהיה לפני יום החתימה על חוזה הפיתוח, מטבע הדברים תביעה זו היא של התובעת 1 ולא של התובעת 2.

41. להוכחת גובה דמי השימוש הראויים הגישה התובעת את חוות דעתו של שמאי המקרקעין אילן ברעם, אשר העריך את דמי השימוש הראויים בגין תוספות הבנייה. הנתבעים הגישו את חוות דעתו של השמאי נדיבי, אשר העריך את גובה דמי השכירות המוגנים, ולא את גובה דמי השימוש הראויים. בכך נפל פגם מהותי בחוות דעתו של השמאי נדיבי, שכן הבנייה אליה התייחס נבנתה שלא בהסכמת התובעת 1, ואינה חלק מהמושכר המוגן.

42. מר ברעם העריך את דמי השימוש הראויים לבנייה בשטח 90.7 מ"ר בסך 1,600 ₪ לחודש כולל מע"מ נכון ליום 31.3.04 (מועד מתן חוות הדעת). לעיל קבעתי כי שטח תוספות הבנייה שבנה המנוח ללא הסכמת התובעת 1 הינו 56.96 מ"ר. דמי השימוש היחסיים לבנייה החריגה בשטח 56.96 מ"ר הוא 1,005 ₪ (56.96 X 90.7 : 1,600) לחודש. ולתקופה של 7 שנים שלפני הגשת התביעה 84,420 ₪. סכום זה נושא הפרשי הצמדה ורבית מיום 31.3.04 ועד ליום התשלום בפועל.

מי מהנתבעים חייב לשלם את דמי השימוש הראויים?

43. התביעה כנגד הנתבעים לתשלום דמי השימוש הראויים היא תביעה כנגד יורשים. פרק ו' לחוק הירושה תשכ"ה-1965 דן באחריות היורשים לחובות העזבון. כל עוד לא חולק העזבון, אין היורשים אחראים לחובות העזבון. אם חולק העזבון, קובע חוק הירושה הוראות בדבר אחריות היורשים לחובות העזבון. במסגרת הראיות לא הובאו ראיות אודות חלוקת העזבון, כך שיש לדחות את התביעה הכספית כנגד הנתבעים.

44. התביעה הכספית מתייחסת לתקופה בה היה המנוח בחיים. הנתבע 1 התגורר בדירה מכוח זכותו של המנוח. לכן יש להתייחס אליו כאל כל היורשים, שכן מבחינת זכותו בדירה בתקופת חייו של המנוח, לא היה שונה מכל יתר הנתבעים.

סעד מן הצדק לנתבע 1:

45. מאחר וקבעתי לעיל שהנתבע 1 לא זכאי לקבל את זכות הדיירות המוגנת של המנוח, אינו זכאי לסעד מן הצדק.

פיצול סעדים:

46. התובעות ביקשו היתר לפיצול סעדים. סבור אני שבקשה זו הייתה מיותרת ככל שהתייחסה לתקופה עד ליום 11.1.07. לאחר תקופה זו אין התובעות זקוקות להיתר לפיצול סעדים להגשת תביעות כספיות, ויכולות היו להגיש תביעות כספיות לתקופה המתייחסת לאחר הגשת התביעה המקורית. יחד עם זאת, ולמען הסר ספק, ניתן היתר לפיצול סעדים לגבי התקופה שמיום החתימה על חוזה הפיתוח ואילך.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן:

1. אני מורה לנתבעים ולכל הבאים מכוחם לפנות את המקרקעין, כולל דירת המגורים והמחסנים, המצויים ברחוב סעדיה חתוכה 14 ביהוד, והידועים כגוש 6729 חלקה 72, לסלק ידיהם מהמקרקעין ולמסרם לתובעות כשהם נקיים מכך אדם וחפץ. על הנתבעים 2 עד 9 למלא אחר האמור בסעיף זה לאלתר. על הנתבע 1 למלא אחר האמור בסעיף זה עד ליום 1.9.14 שעה 12:00, על מנת שיוכל למצוא מקום מגורים אחר;
2. התביעה הכספית נדחית;
3. מאחר וחלק מהתביעה התקבל וחלק מהתביעה נדחה, אין צו להוצאות.

לפנים משורת הדין ומשום ועשית הישר והטוב, אם הנתבע 1 יסכים לקבל את הצעת הפשרה של התובעת 2 כפי שפורטה לעיל, ממליץ בית המשפט לתובעת 2 ליתן לנתבע 1 את דירת המגורים ושכר הדירה החלקי בהתאם להצעתה.

ניתן היום, ד' סיוון תשע"ד, 02 יוני 2014, בהעדר הצדדים.