פסק-דין

התובעת השכירה לנתבעת נכס מקרקעין עסקי בשכירות מוגנת. לטענת התובעת, הפרה הנתבעת את חוזה השכירות, ועל כן תובעת היא את פינוי המושכר ודמי שימוש ראויים.

כללי:

בעלי הדין:

1. התובעת הוקמה על פי דין לטפל, בין היתר, במקרקעין הרשומים על שמה.

2. הנתבעת אזרחית ישראלית תושבת העיר לוד.

מערכת היחסים בין הצדדים:

3. בשנת 1949 השכיר המפקח לנכסי נפקדים למר ליאון רייך חנות ברחוב צ' 22/3 הידועה כגוש 3962 חלקה 39. תשריט של המושכר מצוי במסמך 155 ובמסמך 2 בתיק הנכס אותו הגישה התובעת לבית המשפט. מידות המושכר הינן 4.5 מ' X 4.05 מ' (להלן-"המושכר"). החלקה עברה הליך של הסדר, ולאחר ההסדר מספר החלקה הוא 97 במקום 39. ביום 21.7.2003 נרשמו המקרקעין על שם רשות הפיתוח. בשנת 1954 עבר ניהול המושכר לידי "עמידר" החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ (להלן-"עמידר").

4. ביום 19.12.1971 חתמו מר רייך ליאון וה"ה אבו חמד עוסמן ונדרה על תצהירי דייר יוצא ודייר מוצע. ב"פרטיכל קביעת דמי מפתח" תואר המושכר כדלקמן:

"המושכר הינו חנות בגודל 18.23 ממ"ר הנמצא ברח' לא מסחרי. גישה וסביבה בינונית.. "

5. ביום 18.4.1972 חתמו חב' עמידר וה"ה אבו חמד עוסמן ונדרה על חוזה שכירות אודות המושכר (להלן-"החוזה"). בחוזה נרשם כי המושכר הינו חנות ירקות בשטח 18.45 מ"ר הנמצאת ברחוב צה"ל 22 בלוד והידועה כגוש 3962 חלקה 39.

בסעיף 5(ה) לחוזה התחייבו ה"ה אבו חמד עוסמן ונדרה:

"לא לשנות את המושכר ו/או את הבנין בו נמצא המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף כל דבר ו/או עליו, או צמוד אליו, לא להרוס כל חלק מהם ..."

בסעיף 10 לחוזה הסכימו הצדדים כי:

"כל תנאי החוזה הנם תנאים עיקריים והשוכר מסכים שאם יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה, מתבטל חוזה זה מאליו והמשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר בלי כל צורך בהודעה או בהתראה איזו שהיא ..."

6. ברבות הימים נפטר עוסמן לבית עולמו, וזכות הדיירות המוגנת עברה לנתבעת במלואה.

טענות הצדדים:

7. ביום 1.6.08 ערך מודד מטעם התובעת תשריט של המקרקעין. מתשריט זה עולה כי בנוסף למושכר מחזיקה הנתבעת בחדר נוסף ששטחו כ- 16.4 מ"ר, הנמצא ממערב לחנות וצמוד אליה, חדר הבנוי בחלקה 29 בגוש 3962. חלקה 29 נמצאת אף היא בבעלות התובעת (להלן-"תוספת הבנייה"). טוענת התובעת שעקב בניית תוספת הבנייה הפרה הנתבעת את חוזה השכירות, ולכן עליה לפנות את המושכר ואת תוספת הבנייה, ולשלם דמי שימוש ראויים בגין השימוש בתוספת הבנייה בסך 580 ₪ לחודש לתקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעה, ובסך הכל את הסך 48.720 ₪.

8. טוענת הנתבעת שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן:

1. היא מחזיקה בתוספת הבנייה בידיעתה ובהרשאתה של התובעת במשך שנים רבות, ועל כן היא בעלת רשות בלתי הדירה להשתמש בתוספת הבנייה;
2. התובעת לא הוכיחה שעמידר היא שלוחתה של התובעת או של מינהל מקרקעי ישראל;
3. התובעת לא הוכיחה את זיהוי המקרקעין;
4. אם בית המשפט ידחה את טענות הנתבע, עותרת היא לסעד מן הצדק.

העדויות:

9. מטעם התובעת העיד מר יואש זלינגר, אשר נחקר חקירה שכנגד. התובעת הגישה חוות דעת של שמאי מקרקעין, אשר לא נדרש להיחקר על חוות דעתו.

10. מטעם הנתבע העיד בנה של הנתבעת, מר אבו חמד מחמוד, אשר נחקר חקירה שכנגד. מעדותו עולה כי הוא זה המשתמש בפועל במושכר מטעמה של הנתבעת.

דיון ומסקנות:

זיהוי המקרקעין:

11. נספח ב' לתצהיר מר זלינגר היא פנייתו של המודד מיום 10.3.08 לחב' עמידר בה נכתב כדלקמן:

"בהמשך להזמנת עבודה להכנת תשריט 3962/39 נמצא כי החלקה בוטל. היום החלקה חדשה הינה 3962/97."

ואכן התובעת צירפה נסח רישום לפיו הבעלות בגוש 3962 חלקה 97 רשומה על שם רשות הפיתוח החל מיום 21.7.03 לאחר הסדר זכויות במקרקעין.

12. העובדה שתוספת הבנייה מצויה בחלקה 29 מופיעה בתשריט המקרקעין, המהווים נספח ד' לתצהירו של מר זלינגר. מר זלינגר צירף לתצהירו את נסח הרישום של גוש 3962 חלקה 29, וגם הבעלות בחלקה זו נרשמה על שם רשות הפיתוח ביום 21.7.03 לאחר הסדר מקרקעין.

13. מר זלינגר נחקר בחקירתו הנגדית על עניין זה, וזיהוי המקרקעין עולה גם מחקירתו הנגדית.

14. לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את טענת הנתבעת שהתובעת לא הוכיחה את זיהוי המקרקעין, ויש לקבוע שהתובעת אכן הוכיחה את זיהוי המקרקעין.

עמידר סוכן התובעת:

15. טוענת הנתבעת שהתובעת לא הוכיחה שחב' עמידר היא סוכן של התובעת.

16. סבור אני שיש לדחות טענה זו של הנתבעת מהסיבות כדלקמן:

1. בסעיף 2 לתצהירו מיום 10.3.11 הצהיר מר זלינגר כי חב' עמידר היא שלוחתו של מינהל מקרקעי ישראל, המנהל על פי דין את המקרקעין של רשות הפיתוח. מר זלינגר לא נחקר חקירה נגדית על חלק זה של תצהירו;
2. כבר בחוזה השכירות שנחתם בין הצדדים בשנת 1972 חתמה הנתבעת על החוזה בו נכתב כי המשכיר הוא "רשות הפיתוח ו/או מדינת ישראל בהתאם לחוק רשות הפתוח (העברת נכסים), תש"ך-1960 ולחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 ו/או האפוטרופוס לנכסי נפקדים ו/או האפוטרופוס לנכסי גרמנים ע"י סוכנם עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל". הנתבעת אינה יכולה עתה להתכחש לעובדה שהסכימה אודותיה בעת כריתת החוזה.

בר רשות:

17. טוענת הנתבעת כי היא מחזיקה בתוספת הבנייה בידיעתה וברשותה של התובעת.

18. מעיון בתיק הנכס שהגישה התובעת לבית המשפט עולה כי בשני ביקורי המעגל התגלה שהנתבעת ביצעה תוספת בנייה.

ביום 2.5.1996 נערכה ביקורת במושכר, ונמצא ששטח המושכר תואם לחוזה השכירות, אם כי הנתבעת הקימה תוספת בנייה של גגון הגודל 3.90 מ' X 4.50 מ' בחלק הצפוני של המושכר. בדו"ח ביקור מעגל מיום 19.3.01 נרשם שקיימת תוספת בניייה במושכר, אך לא פורט בדו"ח מהי תוספת הבנייה. סביר מאד להניח שמדובר באותה סככה שהתגלתה בביקור המעגל בשנת 2006, שכן ביום 30.12.01 חתמה התובעת על בקשה להיתר בנייה שהגיש אבו חמד עוסמן למתן היתר בנייה למושכר ולסככה, לצורך קבלת רישיון לעסק של מכירת והתקנת כלי רכב (נספח י"א לתצהיר מר זלינגר). משמע מכך שלפחות עד ליום 30.12.01 לא הייתה קיימת תוספת הבנייה.

19. מר אבו חמד מחמוד הצהיר בתצהירו כי התובעת הרסה מבנים מאחורי המושכר, והדבר היווה מקור משיכה לפולשים ולפורצים. הוא פנה מספר פעמים לתובעת על מנת שתאטום את ההריסות אך ללא הועיל. על מעשיו לאחר מכן מצהיר הוא בסעיף 9 לתצהירו כדלקמן:

"רק לאחר שהקרקע הפכה למטרד ושיבשה את מהל חיינו ועסקינו, נאלצתי בלית ברירה לתפוס חזקה במקרקעין ולבצע תוספת בניה (באמצעות סיפוח חלק מהמבנה ההרוס והשלמת בנייתו) לא לפני שהשקעתי בה את מיטב כספי והפכתי אותה לחנות ראויה לשימוש.

מצ"ב העתק מחשבונית עבודת הבניה והשיפוץ שנמצאו על ידי מסומן כנספח ב ".

מעיון בנספח ב' לתצהירו של מר אבו חמד מחמוד עולה שהעבודות בוצעו בחודש אוגוסט 2006. סבור אני שבנייה שנבנתה בחודש אוגוסט 2006 ללא ידיעת התובעת, אינה יכולה להצביע על מתן רשות בלתי הדירה שניתנה לתובעת.

20. על כן, דוחה אני את טענת הנתבעת כי היא בעלת רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין.

סעד הפינוי וההריסה:

עילת הפינוי:

21. סעיף 132(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 קובע כי כאשר קיימת בחוזה השכירות הוראה שהפרת תנאי מסויים מהווה עילה פינוי, אזי המשכיר זכאי לתבוע את פינוי הדייר המוגן.

22. בסעיף 5(ה) לחוזה התחייבו ה"ה אבו חמד עוסמן ונדרה:

"לא לשנות את המושכר ו/או את הבנין בו נמצא המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף כל דבר ו/או עליו, או צמוד אליו, לא להרוס כל חלק מהם ..."

בסעיף 10 לחוזה הסכימו הצדדים כי:

"כל תנאי החוזה הנם תנאים עיקריים והשוכר מסכים שאם יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה, מתבטל חוזה זה מאליו והמשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר בלי כל צורך בהודעה או בהתראה איזו שהיא ..."

23. בתצהירו מאשר העד מטעם התובעת שבנה בחודש אוגוסט 2006 את תוספת הבנייה ללא הסכמת התובעת. כן עולה מהתשריט שצירף מר זלינגר לתצהירו שהנתבעת אכן בנתה את תוספת הבנייה.

24. לאור כל האמור לעיל, הוכיחה התובעת את עילת הפינוי ואת סעד ההריסה, ויש ליתן לה את הסעדים אותם ביקשה.

סעד מן הצדק:

השיקולים למתן סעד מן הצדק:

25. הפסיקה קבעה שיקולים למתן סעד מן הצדק, כפי שיפורט להלן.

26. ב-רע"א 359/88 הנ"ל, קבע ביהמ"ש העליון כדלקמן:

1. כאשר אי תשלום דמי שכירות הוא תוצאה של שגגה, טעות או מקרה בלתי צפוי מראש, יזכה הדייר לסעד מן הצדק. אך כאשר אי התשלום הוא תוצאה של פעולה מתוכננת מראש, שיטתית, הולכת ומתמשכת , הנטייה תהיה שלא להעניק את הסעד;
2. על המבקש את הסעד מן הצדק לטעון את הנסיבות בשלהן ראוי לתת לדייר את הסעד מן הצדק.

סבור אני שעיקרון זה יפה גם כאשר לא מדובר בתשלום דמי שכירות אלא גם כאשר קיימות הפרות אחרות של חוזה השכירות.

27. בתיק אז' (שלום ת"א) 97018/01 הנ"ל, קבע ביהמ"ש כי השיקולים למתן סעד מן הצדק הינם, בין היתר, כדלקמן:

1. לאור הוראות סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לפיה אין פוגעים בקניינו של אדם , יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר, וההלכות שנאספו סביב הסוגיה של מתן סעד מן הצדק חייבות להיבחן מחדש, תוך זיקה להוראה שבסעיף 3 לחוק היסוד. שיקול זה פועל לרעת הנתבעים ולא לטובתם.
2. הנטייה של בית המשפט היא להקל במתן סעד מן הצדק במושכר שהוא דירה יותר מאשר לגבי מושכר שהוא בית עסק. שיקול זה כפוף לאמור בפסה"ד של ביהמ"ש העליון ב-רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ. טובה אלברטל ואח' (פורסם בנבו) אליו אתייחס להלן;
3. יש לשקול את מהות ההפרה. ככל שמדובר בהפרה כתוצאה משגגה, טעות או מקרה בלתי צפוי, יזכה הדייר לסעד מן הצדק. אך כאשר מדובר בהפרה מתוכננת, שיטתית הולכת ומתמשכת, הנטייה תהיה שלא להעניק את הסעד;
4. התנהגות הצדדים, ובמיוחד התנהגות הדייר משמשת שיקול חשוב בין השיקולים ששוקל בית המשפט בבואו לשקול מתן סעד מן הצדק.

28. ב-ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ. זלדה ביירלס, פ"ד לח(2) 159 פסק ביהמ"ש העליון כדלקמן:

1) סעד מן הצדק אינו סעד של רחמים, ולא הרי זה כהרי זה.

2) מי שמבקש ליהנות מהגנתו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, מפני פינוי וגם מדמי שכירות נמוכים, חייב לדקדק עם עצמו. עליו לדעת, שאם יפר התחייבות, המקימה עילת פינוי נגדו, התוצאה הרגילה תהיה צו פינוי;

3) בבקשה למתן סעד מן הצדק אין לתת משקל רב לעובדה, שהדייר שילם דמי מפתח או תחליף דמי מפתח, בעיקר כשהדבר קרה שנים רבות לפני מתן צו הפינוי;

4) ניצול רכושו של בעל בית ללא הסכמתו הוא, כשלעצמו, מעשה, הפוגע בבעל הבית, אפילו קשה או אף בלתי אפשרי להעריך פגיעה כזו בכסף.

29. בסעיף 9 לפס"ד אביסריס ציינה כב' השופטת ארבל כי:  

"לצד השימוש שעשו בתי המשפט בסעיף 132 לחוק, הזהירה הפסיקה מנטייה מופרזת לקולא לטובת הדייר "שמא יהיה הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז(2) 1320, 1325 (1962)). הדברים מקבלים משנה תוקף לאור מגמת הפרשנות המצמצמת לחוק כפי שהוסברה לעיל (ראו סעיף 7 להחלטה זו). בעניין זה נאמר:

"מבית-משפט זה צריך, לדעתי, לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 163 (1984)).

30. ובאשר לשיקולי ביהמ"ש באשר לסעד מן הצדק כתבה כב' השופטת ארבל בסעיף 9 לפס"ד אביסריס כדלקמן:

"במסגרת השיקולים אותם יש לשקול בבחינת שאלת מתן סעד מן הצדק (ראו למשל: ע"א 439/73 רמת חולון בע"מ נ' בנימיני, פ"ד כח(2) 549 (1974)) קבעה הפסיקה כי יש לשקול את התוצאה הנובעת מפינוי הדיירים מול מידתה וחומרתה של ההפרה (ע"א 255/57 בוקי נ' דיאמנד, פ"ד יג 1009, 1014 (1959) (להלן: עניין בוקי)). נכון הדבר, כי בעניינו התוצאה הנובעת מפינוי המבקש היא קשה נוכח היות הדירה דירת מגוריו שלו ושל משפחתו, להבדיל מבית עסק, ואולם ראויים בהקשר זה הדברים הבאים:

"אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט, מטבע הדברים, בהגנת הדייר כמו במקרי פינוי בשל חוב משכנתא וכיוצא בזה, ברגישות מובנת, בעדינות. ואולם, אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות" (רע"א 272/05 הרשקוביץ נ' חוריה (טרם פורסם, 13.305)).

גם הקשיים הרבים הצפויים למבקש, בהתחשב במצבו הכלכלי-בריאותי-חברתי הקשה, לא מהווים עילה מספקת להענקת סעד מן הצדק, שהרי אחרת היה מתרחב השימוש בסעד זה עד בלי די, ומרוקן מתוכנה את הוראת החוק בנוגע לפינוי הדייר המוגן מביתו (ראו: עניין קוגן בעמ' 498).

           הפרותיו של המבקש, הגם שלא נעשו בכוונת זדון או בחוסר תום לב, מבטאות התנהגות העולה כדי זלזול במשיבים ובהסכם השכירות עליו חתמו. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בהפרה רביעית מצד המבקש המביאה אותו בבחינת "טובל ושרץ בידו" שאינו ראוי לסעד שביושר (עניין בוקי בעמ' 1014).

           אף העובדה שהתנהגות המשיבים מלמדת כי ההפרות לא הסבו להם נזק ממשי אין בה להצדיק מתן סעד מן הצדק:

"מעולם לא שמעתי כי רווחתו של בעל הבית שוללת ממנו זכות שהיינו נותנים לו אילו היה מצבו דחוק. "ודל לא תהדר בריבו" נאמר אצלנו, משמע שכולם, עני כעשיר, שווים לפני כס המשפט. מבחינה מעשית, אין אני רואה כיצד יוכיח בעל בית שלא מרוב עושר התמהמה למשוך את דמי-השכירות המופקדים לזכותו או - אם משכם, כפי שיעשה כל בעל בית, אם בכך תלויה זכותו לפסק-פינוי ממשי - שמשך אותם למטרה חיונית ולא, חלילה, לשם נסיעה לחופש או לרכישת חפצי מותרות. אך אפילו אפשר היה להנהיג means test כזה, סבורני שאין יסוד לכך, לא בחוק, לא בכללי הצדק ובוודאי לא בתבונה הכלכלית. היו מקרים שבהם ראינו במצוקת בעל הבית טעם לומר שזכאי הוא - לפחות - לכך שדיירו הכפוי עליו יקפיד בקיום התחייבויותיו כדייר. אך מכאן אין להסיק שבעל בית, שאינו במצוקה, מאבד זכות מינימלית זאת" (השופט ויתקון בעניין קוגן בעמ' 496).

ברי, כי ההכרעה בדבר הפרת החוזה על ידי מי מן הצדדים השלכותיה אינה נגזרת משאלת מצבו הכלכלי ורווחתו של הצד השני לחוזה. כך גם בעניינו: שאלת רווחתם של המשיבים אין לה מקום בבחינת ההפרות שנעשו מצד המבקש ופינויו מהדירה."

31. בסעיף 19 לפסה"ד ב-ע"א (מחוזי ת"א) 3780/07 עזבון המנוח שמעון אסולין ז"ל ואח' נ. טל נכסים בע"מ (פורסם בנבו) נכתב כדלקמן:

"המדיניות השיפוטית שמצאה ביטוי לא אחת בפסיקתנו (רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, פ"ד נב(2)625) רואה את הדיור המוגן כתופעה מעידן אחר. ובודאי כך משהפכה זכות הקניין לזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואולם, כל עוד חוק הגנת הדייר קיים עלי ספר החוקים, הוראותיו מחייבות, וגם ההגנה מן הצדק לא פסה. סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר מאפשר לבית המשפט לסרב ליתן צו פינוי, חרף קיומה של עילה לכך, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק לתיתו. בית משפט העליון הנחה כי יש להעניק סעד זה בצמצום (ע"א 5/79 זהבה רייכמן נ' כתריאל רוזנבלום, פ"ד לד(2)208, ונאמר לא אחת כי "מבית-משפט זה צריך... לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2)159)."

32. הלכה היא שיש להתייחס לבקשה למתן סעד מן הצדק בבית עסק ביתר חומרה מאשר בדירת מגורים. בבחינת הזכות למתן סעד מן הצדק, יש להתחשב בהתנהגות הצדדים, ובעיקר התנהגות הדייר. ראה לענין זה ע"א 88/81 וודאד אלסחורי ואח' נ' יוסף מזרחי, פ"ד לז(3) 309, 314.

החלת הכללים שנקבעו בפסיקה:

33. מסקירת מערכת היחסים בין התובעת לבין הנתבע 1, מהראיות שהציגו הצדדים ומתיק הנכס עולה כדלקמן:

1. הנתבעת ידעה שהתובעת אוסרת עליה לבנות תוספות בנייה ללא רשותה, והתחייבה על כך בכתב;
2. הנתבעת בנתה תוספות בנייה למושכר בשטח שכמעט הכפיל את שטח המושכר, ובכך פגעה פגיעה של ממש בזכות הקניין של התובעת;
3. הנתבעת באמצעות בנה הפרה את חוזה השכירות בכך שבנתה את תוספות הבנייה ללא היתר, תוך שהיא עושה זאת בהפרה מתוכננת;
4. הנתבעת לא הביאה בפני בית המשפט כל ראיה אודות נסיבותיה האישיות, על מנת שבית המשפט ישקול אותם בדונו בטענתם ליתן להם סעד מן הצדק;
5. הבנייה המסיבית אותה בנתה הנתבעת במקרקעין מחייבת השגחה ופיקוח מתמידים מצד התובעת על מנת לבדוק מידי פעם בפעם האם הנתבעת אינו בונה תוספות בנייה בניגוד להוראות החוזה. בכך יש הכבדה יתירה על התובעת;
6. הגישה המצמצמת של בית המשפט העליון במתן סעד מן הצדק מחייבת את דחיית טענת הנתבעים לסעד מן הצדק.

34. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעים לסעד מן הצדק.

הסעד הכספי:

35. התובעת הגישה את חוות דעתו של שמאי המקרקעין דני כודדי אודות דמי השימוש הראויים בגין השימוש בתוספת הבנייה. בהתאם לשמאות זו, דמי השימוש הראויים בתוספת הבנייה היא 500 ₪ בתוספת מע"מ. התובעת תבעה דמי בגין השימוש בתוספת הבנייה דמי שימוש ראויים בסך 580 ₪ לכל חודש, שהם דמי השימוש שקבע השמאי בתוספת מע"מ.

36. ב"כ הנתבעת תקף בסיכומיו של חוות דעתו של השמאי. השמאי לא נחקר חקירה שכנגד על חוות דעתו, והנתבעת לא הגישה שמאות נגדית. בהעדר תשתית ראייתית מטעם הנתבעת בצורת חקירה נגדית או שמאות נגדית, אין לקבל את טענותיה כנגד השמאות מטעם התובעת.

37. הנתבעת בנתה את תוספת הבנייה בחוש אוגוסט 2006, ולכן יש לחייבה לשלם דמי שימוש ראויים החל מחודש זה. מאז הקמת תוספת הבנייה ועד להגשת התביעה חלפו 24 חודשים, על כן זכאית התובעת לקבל מהנתבעת דמי שימוש ראויים בסך 13,920 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום עריכת חוות הדעת (21.6.2011) ועד ליום התשלום בפועל.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן:

1. על הנתבעת וכל הבאים מכוחה להרוס על חשבון הנתבעת את תוספת הבנייה שבנתה הנתבעת בגוש 3962 חלקה 29, שהיא החדר הפנימי בשטח 16.40 מ"ר. לאחר ביצוע ההריסה על הנתבעת והבאים מכוחה לפנות את ההריסות לאתר פינוי פסולת מורשה. על הנתבעת והבאים מכוחה לבצע את האמור בסעיף זה בתוך 30 יום, ולאחר מכן תהיה התובעת רשאית לבצע את ההריסה בכוחות עצמה על חשבון הנתבעת;
2. על הנתבעת וכל הבאים מכוחה לפנות את המושכר, תוספת הבנייה והסככה, המצויים בגוש 3962 חלקה 97 וחלקה 29, לסלק ידיהם מהם ולמסרם לתובעת או לבא כוחה. על הנתבעת והבאים מכוחה לבצע האמור בסעיף זה בתוך 30 יום;
3. לשלם לתובעת כדלקמן:
   1. את הסך 13,920 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום 21.6.2011 ועד ליום התשלום בפועל;
   2. את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
   3. שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ב, 09 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.