1. בפניי בקשה, שהוגשה על ידי עו"ד מוטי בן ארצי (להלן: "הנאמן"), להורות על ביטול הענקה שבוצעה, לטענת הנאמן, על ידי מר אברהם אלבו (להלן: "החייב") לטובת גרושתו, הגב' שולה אלבו (להלן: "המשיבה"), בזכויות שהיו לחייב, לטענת הנאמן, בבית מגורים, המצוי ברחוב גבעת הסלע 16 בעתלית, הידוע כגוש 10541, חלקה 36 (להלן: "בית המגורים"), וזאת לפי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל").

התשתית העובדתית

2. החייב והמשיבה נישאו זה לזה בתאריך 01/02/84. בהיותם נשואים, הייתה לחייב ולמשיבה דירת מגורים ברחוב הרופא 16 בחיפה (להלן: "הדירה").

במהלך חייהם המשותפים של החייב והמשיבה, הסתבך החייב בחובות. בעקבות כך, ביום 23/01/03 מכרו החייב והמשיבה את הדירה, שהייתה בבעלותם המשותפת, אשר עליה רבצו עיקולים שהוטלו על ידי נושים שונים של החייב, כעולה גם מהסכם המכר שנקשר בין החייב והמשיבה ורוכשי הדירה. כן רבץ על הדירה שעבוד ראשון לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק"), בגין הלוואה המובטחת במשכנתא שניתנה לחייב ולמשיבה עם רכישת הדירה.

מעיון בהסכם המכר מיום 23/01/03 ביחס לדירה עולה, כי תשלומי הרוכשים בוצעו לב"כ המשיבה, עו"ד ברנבלום, אשר התחייבה לפעול על פי הוראות בלתי חוזרות, הנקובות בהסכם, ולשלם, בין היתר, את חובות החייב בגינם נרשמו עיקולים על הדירה, ובכלל זה חוב שבגינו ננקטו כנגד החייב הליכי הוצאה לפועל בנצרת.

3. במסגרת התגובות שהוגשו על ידי המשיבה והחייב נטען, כי למעשה, תמורת המכר בגין הדירה חולקה בין החייב והמשיבה, אשר היו בעלי הדירה, בחלקים שווים, באופן שהתמורה אשר הגיעה לחייב מעסקת המכר לא נמסרה לחייב, אלא לנושיו השונים, ואילו חלקה של המשיבה נמסר לידיה.

בסמוך לאחר מכירת הדירה רכשה המשיבה את בית המגורים, אשר נרשם בבעלותה הבלעדית. רכישת בית המגורים בוצעה, כנטען על ידי המשיבה, מחלקה ביתרת תמורת מכר הדירה, מגרירת משכנתא, ממשכנתא נוספת שנטלה ומהלוואות שנטלה המשיבה.

4. בסמוך לאחר רכישת בית המגורים חתמה המשיבה לחייב על ייפוי כוח כללי, בכל הנוגע לבית המגורים, אשר נערך על ידי עו"ד ברנבלום. המשיבה הבהירה, כי בשל מצבה הבריאותי דאז ואשפוזה, חתמה לחייב, בעלה דאז, על ייפוי הכוח הכללי, על מנת שתהא בידו הסמכות לחתום בשמה, לעת הצורך, על מסמכים לצורך השלמת רכישת בית המגורים. יצוין, כי הנאמן, בניגוד לאמור בבקשה למתן הוראות, לא צירף את ייפוי הכוח הכללי ואף לא את מכתבה של עו"ד ברנבלום לנאמן.

5. ממסמכים שצירפה המשיבה לתגובתה עולה, כי המשיבה נשאה ונושאת בכל תשלומי ההלוואה המובטחת במשכנתא, ביחס לבית המגורים, מבלי שהחייב תרם כספים כלשהם לביצוע הרכישה או לתשלומי ההלוואה, מאז רכישת בית המגורים, וזאת חרף העובדה, כי בשטר/הסכם המשכון, אשר נערך ביום 23/02/03 בין הבנק למשיבה, היה אף החייב צד להסכם ההלוואה.

6. עם הרעה נוספות ביחסי בני הזוג, ערכו החייב והמשיבה ביום 05/01/06 הסכם גירושין. הסכם זה אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 22/01/06, במסגרת תיק הגירושין של בני הזוג.

בהסכם הגירושין צוין, באשר לבית המגורים, כדלקמן:

"3.1 בבעלות האישה דירה בבית מגורים דו משפחתי בגבעת הסלע 16 עתלית, הידועה כמחצית מגרש מס' 8, המהווה 5/165 חלקים בחלקה 36 בגוש 10541 (להלן: "הדירה").

3.2 למען הסר ספק מוצהר כי לבעל אין כל זכויות בדירה והוא מתחייב לעזוב את הדירה עם סידור הגט בין הצדדים.

3.3 האישה תישא בכל החובות בגין הדירה, ככל שישנם, לרבות חובות בגין מס רכישה ומשכנתאות".

באשר לשאר הזכויות והחובות, הוסכם על ידי החייב והמשיבה בהסכם הגירושין כדלקמן:

"4.1 מוסכם כי כל אחד מהצדדים ישאר הבעלים של כל חשבונות הבנקים, מכל מין וסוג שהוא, הרשומים על שמו.

4.2 כמו כן מוסכם כי כל אחד מהצדדים יישאר הבעלים של כל הזכויות מכל מין וסוג שהוא לרבות זכויות סוציאליות ו/או זכויות אחרות ממקום עבודתו, ו/או זכויות ביטוחיות שונות הרשומות על שמו. מוסכם כי כל אחד מהצדדים מוותר וויתור סופי ומוחלט - על כל הזכויות, מכל מין וסוג שהוא, הרשומות ע"ש משנהו, כפוף לקיום האמור בהסכם זה.

4.3 לבעל חובות במס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי ובנק לאומי. מוצהר בזאת כי כלל החובות הינם חובות של הבעל בלבד ונובעים מעסקו של הבעל.

הבעל מתחייב לשלם לבנק לאומי סניף הכרמל את החוב בגין חשבון מספר 17605/26, נשוא ת.א. (חיפה) 13474/05, זאת לאור העובדה כי על-אף שהאישה היתה רשומה בפועל כבעלת החשבון, הרי שבפועל ניהל הבעל דרך חשבון זה את פעילותו העיסקית ולאישה לא הייתה כל נגיעה אליו. במידה והאישה תחוב בחוב כלשהו בגין חשבון זה מתחייב הבעל לשפותה מייד כשתדרוש זאת".

7. בתאריך 05/03/06 אישר בית הדין הרבני האזורי בחיפה את גירושיהם של החייב והמשיבה.

8. בתאריך 15/11/07 בוטל ייפוי הכוח הכללי שנתנה המשיבה לחייב, ביחס לבית המגורים.

טענות הצדדים בתמצית

9. הנאמן טוען, כי החייב ביצע שתי פעולות, בהן העניק את בית המגורים לאשתו וויתר על זכויותיו בבית המגורים: האחת ביום 23/02/03, עם מכירת הדירה, והשנייה בחתימתו על הסכם הגירושין ביום 05/01/06.

לטענת הנאמן, שתי פעולות אלה חוסות תחת סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל, שכן בוצעו בטרם חלפו 10 שנים מיום מתן צו הכינוס. הנאמן מנמק את טענתו, לפיה בוצעה הענקה אסורה, בעובדה, שבני הזוג גררו משכנתא משותפת מהדירה לבית המגורים, כאשר החייב נותר אחד משני הלווים.

עוד טען הנאמן, כי במסגרת הסכם הגירושין הועברו למשיבה זכויות החייב בבית המגורים, ואילו החובות נזקפו לחובת החייב.

לטענת הנאמן, היה החייב שקוע בחובות עוד משנת 1998, כעולה מדו"ח של תיקי הוצאה לפועל שנפתחו כנגדו.

לטענת הנאמן, חתימת המשיבה על ייפוי כוח כללי לחייב הפך את החייב לבעל זכויות הלכה למעשה, לא רשום, בבית המגורים, ושוללת את טענות המשיבה והחייב, שעה שייפוי הכוח הכללי בוטל רק בשנת 2007.

הנאמן טוען, כי לא הובאו על ידי המשיבה והחייב אסמכתאות, כי שולמו חובות ממכירת הדירה לנושי החייב. עוד טען הנאמן, כי מאחר ובני הזוג התחתנו לאחר שנת 1973, יש לבצע בעת הפרדת הצדדים איזון משאבים, שצריך לכלול את בית המגורים של בני הזוג, שנקנה בהליך הנישואין, ואין כל נפקות לרישום בית המגורים על שם האישה או מי מהצדדים, ועל כן, זכאי החייב למחצית הבית, בהיעדר הסכם ממון הקובע אחרת.

לנוכח האמור, טען הנאמן, כי כאשר בני זוג נפרדו בשנת 2006, הרי על אף שבית המגורים היה רשום על שם המשיבה בלבד, הוא חלק מהנכסים ברי האיזון, ומכאן, שיש לחלקו בין בני הזוג. בפועל, לעמדת הנאמן, קיבלה המשיבה את חלקו של החייב בלא תשלום כל תמורה, כאשר החייב היה מסובך בחובות.

עוד ובנוסף טען הנאמן, כי לאחר הגירושין המשיך החייב להתגורר עם המשיבה בבית המגורים ואף דברי דואר נמסרו לו שם. לעמדת הנאמן, העובדה, שחשבון טלפון של החייב שולם באותם ימים מחשבון משותף, מעידה על "חיי משפחה ושיתוף".

לבסוף טען הנאמן, שכל מטרת רישום בית המגורים מלכתחילה על שם המשיבה בלבד ועריכת הסכם הגירושין הייתה כדי להבריח את בית המגורים מנושי החייב, תוך ביצוע הענקה בטלה על פי הפקודה.

לאור כל האמור, טוען הנאמן, כי החייב זכאי להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות בבית המגורים.

10. ב"כ בנק דיסקונט לישראל בע"מ, הנמנה על נושי החייב, הצטרף אף הוא לעמדת הנאמן.

11. החייב טען, כי אין כל בסיס לתביעות הנאמן. לעמדתו, בית המגורים נרכש על ידי המשיבה בלבד ומכספה בלבד וטענת הנאמן, לפיה בית המגורים נרכש על ידי שניהם ואך נרשם על שם המשיבה, הינה טענה בעלמא, אשר נסתרה על פי הראיות.

עוד טען החייב, כי גם אין ממש בטענה, לפיה העניק למשיבה את זכויותיו בבית המגורים באמצעות הסכם הגירושין. בהקשר זה מפנה החייב לרישום הערת האזהרה ביום 24/02/03 על שם המשיבה בלבד. לטענתו, הסכם הגירושין אך מאשש את טענתו, כי לחייב לא הייתה כל זיקה לבית המגורים.

בתגובתו ציין החייב, שהנאמן צירף רק חלק מהסכם הגירושין (עמוד 1 ו-2), כאשר בעמוד 3 צוין במפורש בסעיף 4.5, כי "כל צד יהיה אחראי לחובותיו והוא והנושים יוכלו לפרוע את החובות רק מרכוש הצד החייב".

החייב הסביר בתגובתו, כי העובדה, שבהסכם גרירת המשכנתא צוין כי אף הוא בעלים של בית המגורים, נבעה מדרישת הבנק, לנוכח העובדה, שלמעשה, גררה המשיבה הלוואה מובטחת במשכנתא, ביחס לנכס שהיה בבעלות שני בני הזוג טרם מכירתו.

לנוכח כל האמור, טוען החייב, כי יש לדחות את בקשת הנאמן.

12. המשיבה טוענת אף היא, כי דין בקשת הנאמן להידחות. המשיבה מציינת, כי הליך בקשה למתן הוראות אינו הליך ראוי לבדיקת טענות הנאמן ואף בגין השיהוי שדבק בהגשת הבקשה מצד הנאמן, דין הבקשה להידחות.

לטענת המשיבה, אין בסיס לטענות הנאמן, ביחס לזכויות החייב בבית המגורים. ייפוי הכוח הכללי שנחתם על ידה נבע ממצבה הבריאותי ואשפוזיה, לאפשר השלמת הרכישה וחתימת מסמכים שיידרשו, ולא מעבר לכך.

המשיבה מדגישה, כי לאורך כל השנים נשאה היא באורח בלעדי בכל תשלומי המשכנתא, הארנונה ועלויות אחזקת הבית.

המשיבה טוענת, כי הנאמן נמנע מלזמן לעדות את מנהל הבנק, את עו"ד ברנבלום ואת עורכי הדין שייצגו את הצדדים בהליך הגירושין, והימנעות זו פועלת לחובתו.

המשיבה הדגישה, כי חרף ניסיונות הנאמן לשבור את רוחה במהלך חקירתה הנגדית, לא נתגלו סתירות כלשהן בעדותה.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי מחלקו של החייב בדירה שולמו חובותיו, ועל כן, מקוממת טענת הנאמן, לפיה המשיבה לא הוכיחה, כי העיקול המצוין בהסכם המכירה של הדירה, יש לו קשר כלשהו לחייב.

המשיבה הוסיפה וציינה, כי שעה שהיא עבדה כשכירה בחברת חשמל והשתכרה משכורת נאה, יצר החייב באופן בלעדי חובות עסקיים ואישיים ומכאן, שברור שהחובות הינם חובות של החייב ולא בכדי נמנע הנאמן מלחקור את המשיבה בסוגיה זו.

באשר להלכת השיתוף ואיזון המשאבים, טוענת המשיבה, כי רכישת בית המגורים על ידה, כמו גם הסכם הגירושין שנכרת, אושרו על ידי בית המשפט לענייני משפחה זמן רב לפני שהחייב הוכרז כפושט רגל, אלה נחתמו על ידה בתום לב גמור ואין בהם אלא מה שכתוב בהם.

לטענת המשיבה, העובדות, שלחייב פנקסי צ'קים על שמו, הנושאים את כתובת מגוריו בבית המגורים, אשר בהם השתמש גם לאחר הגירושין, וכי חשבון הפלאפון של החייב בשנת 2004, טרם הגירושין, שולם מחשבון משותף, אין בהן כדי להשליך על זכויות החייב בבית המגורים, גם אם לן החייב מעת לעת, בהיעדר כתובת מגורים אחרת, בבית המגורים של המשיבה.

עוד טענה המשיבה, כי טענת הנאמן, לפיה שילמה המשיבה את חובותיה ולא את חובות החייב במשך כל השנים, הינה מיתממת, שעה שידוע לכל, כי החייב החתים את המשיבה על צ'קים, ערבויות ומסמכים שונים, לאחר שנרדף על ידי נושים. כך גם טוענת המשיבה, כי במסגרת הסכם הגירושין לא התנדב החייב לשלם את חובותיה.

בסיכום טענותיה טוענת המשיבה, כי מעולם לא בוצעה העברה, בין בתמורה ובין ללא תמורה, בין החייב למשיבה, וזאת מהסיבה, שהחייב מעולם לא רכש את בית המגורים, כפי שעולה מהרישום בפנקסי המקרקעין, לאחר שהמשיבה נשאה כל העת בתשלומים בגין המשכנתא, ואף עתיד להשתלם על ידה סכום נוסף של כ-300,000 ₪ לסילוקה של ההלוואה המובטחת במשכנתא, והיא אף קיבלה סכום כספי במתנה מאמה.

לאור כל האמור, טוענת המשיבה, כי יש להורות על דחיית בקשת הנאמן.

13. ב"כ הכנ"ר, אשר לא הגיש את תגובת הכנ"ר במועד שנקצב ואף לאחר ארכות שונות שניתנו הגיש את תגובת הכנ"ר ביום 23/06/14, כשזו משתרעת על פני עמוד אחד, אינו מתייחס כלל לטענות המשיבה ומהווה אימוץ של עמדת הנאמן.

דיון

14. במסגרת תגובתה מעלה המשיבה שתי טענות מקדמיות. לטענתה, בקשה למתן הוראות אינה ההליך הראוי לבדיקת טענות הנאמן, באשר היא מצריכה בירור עובדתי, יסודי ומעמיק. בנוסף, טוענת המשיבה, כי בקשת הנאמן לוקה בשיהוי, שכן זו הוגשה למעלה מ-4 שנים לאחר שניתן כנגד החייב צו כינוס. להלן אדון בטענות אלה אחת לאחת.

15. סבורני, כי לנוכח הוראת סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל, מוסמך בית משפט של פשיטת רגל לדון בבקשה דנא, על אף שאלמלא היה החייב חדל פירעון, הייתה המחלוקת נדונה בבית המשפט המחוזי המוסמך.

16. הסוגיה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים אינה בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט של פשיטת רגל לדון במחלוקת הנטענת, אלא אם ההליך שבירורו מתבקש מורכב באופן יוצא מן הכלל וההכרעה בו חורגת מיכולת הבירור של בקשה למתן הוראות. ראה: פש"ר (תל אביב) 1427/00, עו"ד משה שפורן, בתפקידו כנאמן על נכסי החייב נתן טורנר נ' עזבון המנוח גבריאל טורנר ז"ל (פרסום נבו), 02/05/04; פש"ר (חיפה) 331/07, בקלו ינקו נ' כונס הנכסים הרשמי (פרסום נבו) 21/11/11.

אין חולק, כי לבית המשפט הדן בהליכי פשיטת רגל סמכויות רחבות וסדרי הדין בו גמישים, הוא רשאי לדון, לקבל תצהירים, לשמוע עדים ולבחון ראיות (ע"א 3629/00, זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד הנאמן בפשיטת רגל של גדעון לוין, פ"ד נה(4), 405.

עם זאת, בית המשפט של פשיטת רגל אינו מצווה לדון בכל עניין המוגש לו ובידו שיקול הדעת, אם להשתמש בסמכותו.

במקרה שלפנינו, אין המדובר בסוגיה מסובכת במיוחד ובמורכבות מיוחדת, העשויה ליצור עיוות דין ולפגוע בזכויות החייב והמשיבה, באופן שראוי למנוע קיום הדיון בפני בית המשפט של פשיטת רגל. על כן, ראוי, כי בית המשפט של פשיטת רגל ידון בבקשת הנאמן ולא יחייב את הצדדים לנקוט הליך ממושך בערכאה אחרת.

17. צודקת המשיבה בטענתה, כי הנאמן השתהה פרק זמן נכבד ממתן צו הכינוס ביום 03/06/09 ועד להגשת הבקשה לביטול ההענקה. בפועל, הוגשה הבקשה למעלה מ-4 שנים לאחר שמונה הנאמן לתפקיד מנהל מיוחד ביום 21/06/09 ולתפקיד נאמן ביום 03/06/10, ובפועל, הוגשה בקשת הנאמן רק לאחר שהחייב הגיש בקשה למתן הפטר ביום 02/09/13.

בית המשפט העליון בע"א 3853/98, עמי סדן, עו"ד נ' אבירם רוזנטל, פ"ד נז(4), 699 (להלן: "פסק דין עמי סדן"), הביע דעתו, כי שיהוי למשך שנתיים מצד הנאמן בהגשת בקשה לביטול הענקה אינו פרק זמן ארוך, באופן החורג מהסביר.

סבורני, כי הבקשה אשר הוגשה על ידי הנאמן אכן לוקה בשיהוי, לאחר שזו הוגשה למעלה מ-4 שנים מהמועד בו ניתן צו הכינוס ומינויו של הנאמן כמנהל מיוחד ולמעלה מ-3 שנים מאז מונה הנאמן לתפקידו, ושעה שכל העובדות היו ידועות ומפורסמות במאגרי מידע ובפרסומים רשמיים ולא הצריכו הליכי חקירה לצורך איתור או התחקות אחר נכסים.

יחד עם זאת, משהמחוקק קבע מרווח של עד 10 שנים לביטול הענקה פסולה, כדי לתת אמצעים אפקטיביים ופרק זמן לאיתורם של נכסים שהוענקו בהענקה פסולה ולהחזרתם לנושים, סבורני, כי פרק זמן זה של 4 שנים, בו שקט הנאמן על שמריו, הגם שהינו ממושך יתר על המידה, אינו שקול כנגד עניינם של הנושים וכנגד האינטרס המצדיק ביטול הענקות פסולות. על כן, אינני סבורה, כי יש מקום להורות על דחיית הבקשה מחמת שיהוי בלבד.

יחד עם זאת, לנוכח טענות המשיבה, כי לא כל המסמכים המבססים את טענותיה נשתמרו, אתן משקל לטענה זו של המשיבה, בשל פרק הזמן הארוך שחלף עד לנקיטת ההליך מצדו של הנאמן ושעה שבפועל נדונה הבקשה למעלה מ-10 שנים לאחר ביצוע ההענקה הנטענת.

18. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל קובע כדלקמן:

"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

(ג) 'הענקה', לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".

בית המשפט העליון בע"א 5709/99, זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד, פ"ד נה(4), 925 (להלן: "פסק דין לוין"), הבהיר, כי מטרת הסעיף הינה ביטול הענקות נכסים שנעשו ללא תמורה או בתמורה לא נאותה, תוך הקטנת מסת הנכסים של החייב ופגיעה בכושר הפירעון של החייב כלפי נושיו, עת כניסתו להליך פשיטת הרגל. ובלשונו של בית המשפט העליון:

"מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים בכפוף לנסיבות מיוחדות שעניינן יידון להלן (ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [23], בעמ' 309 ואילך). ביטול ההענקה ייתכן רק לאחר הכרזת פשיטת הרגל, משום שחסרה בדין הישראלי האזרחי הוראה כללית וישירה המאפשרת ביטול עיסקאות של חייב שמטרתן הברחת נכסים מפני נושיו גם בלא הליכי פשיטת רגל, אף שקיים איסור עונשי על כך (סעיף 439 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). במובן זה שונה הדין הישראלי מהדין האנגלי, אשר לאורך השנים חוקק מעשי חקיקה ספציפיים אשר אפשרו ביטולן של הענקות נכסים במירמה, לאו דווקא בקשר למעשי פשיטת רגל. ראשון היה ה-Fraudulent Conveyances Act, 1571 המכונה גם 'הסטטוט של אליזבט' ומאז הוחלף בכמה חיקוקים אחרים שהאחרון בהם הוא סעיף 423 ל-Insolvency Act, 1986.

ההענקה שבה מדבר סעיף 96 אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים, או אף כוונה להבריח נכסים מפני הנושים או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. גם קיומם של טעמים אובייקטיביים להעברת נכס, שאינם קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות (I.F. Fletcher The Law of Insolvency [26], at p. 228). תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים (ראה Freeman v. Pope (1870) [20], כמובא בספרם הנ"ל [23] של לוין וגרוניס, שם)".

ראה גם: פסק דין עמי סדן.

19. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל מטיל על המבקש את ביטול ההענקה להוכיח את קיומם של שלושה יסודות: "נכסים", "של החייב" ו"הענקה" (ראה: לוין וגרוניס, פשיטת רגל-מהדורה שלישית, עמוד 320). חובת ההוכחה להתקיימותם של יסודות אלו הינה על המבקש את ביטול ההענקה, קרי, על הנאמן.

20. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל טומן בחובו שתי חלופות לביטול הענקה. האחת, אם החייב נעשה פושט רגל טרם חלפו שנתיים ממועד ההענקה, והשנייה, אם החייב נעשה פושט רגל לאחר שחלפו שנתיים וטרם חלפו 10 שנים ממועד ההענקה, אלא אם כן, הוכיחו החייב ו/או מקבל ההענקה, כי במועד ההענקה היה החייב בר פירעון, אף מבלי להיזקק לנכס נשוא ההענקה, וכי זכות המעניק בנכס הועברה לנאמן על ההענקה.

בנסיבות ענייננו, הנאמן טוען בפועל לשתי הענקות, האחת בוצעה ביום 23/02/03 עם מכירת הדירה והשנייה בעת חתימת הסכם הגירושין ויחסי הממון עם המשיבה ביום 05/01/06, הסכם שאושר ביום 22/01/06 על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

לנוכח המועד בו הומצאה התראת פשיטת הרגל לחייב (20/01/09) ומשלא עמד החייב בדרישות התראת פשיטת הרגל, מעשה פשיטת הרגל במקרה הנדון, אשר בגינו ניתן צו הכינוס, הינו בחלוף 7 ימים מיום שהומצאה התראת פשיטת הרגל לחייב. לפיכך, בנסיבות ענייננו, אין מחלוקת, כי מועד תחילתה של פשיטת הרגל הינו לאחר חלוף שנתיים ממועדי ההענקות הנטענים על ידי הנאמן ובטרם חלפו 10 שנים ולפיכך, חלה, לכאורה, הוראת סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל.

21. ואולם, המחלוקת העיקרית, הניטשת בין הצדדים והמחייבת הכרעה, נוגעת לשאלה הראשונית, האם בוצעה על ידי החייב הענקה של נכסיו למשיבה בכל אחד מן האירועים הנטענים על ידי הנאמן והאם עמד הנאמן בנטל להוכיח יסודות אלה.

22. ההענקה הראשונה שהנאמן טוען לה מתייחסת לנסיבות מכירת הדירה ביום 23/02/03, אשר הייתה בבעלותם של החייב והמשיבה בחלקים שווים.

מהסכם המכר שהוגש עולה, כי הדירה נמכרה תמורת 317,500$, אשר בשערוך בשקלים עומד על 1,200,000 ₪. גרסת המשיבה, לפיה רבצו על הדירה משכנתאות בסך של 635,000 ₪, לא נסתרה והחייב והמשיבה אף לא נחקרו אודות גובה יתרת המשכנתא, נכון למכירת הדירה. מן האמור יוצא, אפוא, כי ממכירת הדירה נשאר סך של 565,000 ₪, כאשר מחציתו שייך למשיבה ומחציתו שייך לחייב. מסכום זה שולמו על ידי עו"ד ברנבלום מסים, ככל שנדרשו, לצורך השלמת הרישום על שם המוכרים.

גרסת החייב והמשיבה, לפיה נאלצו למכור את הדירה עקב חובות עסקיים אישיים שיצר החייב, לא נסתרה. בשעה שהחייב הציג פלט מלשכת ההוצאה לפועל, המצביע על חובות החייב, לא הוצגו ראיות בדבר חובות שצברה החייבת נכון לשנת 2003, והגם שלא הייתה מניעה מצדו של הנאמן להציג ראיות בדבר חובות, ככל שהיו כאלה. בנוסף, עולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 22/12/13, כי הנאמן אף נמנע מלחקור את המשיבה בסוגיה.

עוד עולה מהסכם המכר, כי סך של 65,000$ או 225,390.86 ₪ הועבר על ידי עו"ד ברנבלום, שערכה את הסכם המכר עבור החייב, ללשכת ההוצאה לפועל בנצרת, בגין חובות החייב, וזאת להסרת עיקול שהוטל על הדירה.

מן האמור עולה, אפוא, כי חלקו של החייב ממכירת הדירה הועבר לרשותו ולצורך תשלום חובות אישיים לנושיו, ואילו חלקה של המשיבה ממכירת הדירה, לאחר סילוק חלקו של החייב במשכנתא, עמד על סך של 282,500 ₪, סך הדומה בקירוב לסכום שהועבר לנושי החייב עם מכירת הדירה, כאשר בנוסף, גררה החייבת חלק המשכנתא בסך של 180,000 ₪, כאשר זו נרשמה על בית המגורים, אותו רכשה המשיבה בסמוך לאחר מכירת הדירה.

עצם גרירת המשכנתא לטובת רכישת בית המגורים שרכשה החייבת, כאשר החייבת נשאה כל השנים ונושאת בפועל עד לפירעון ההלוואה בתשלום החזרי ההלוואה בעצמה, אין בה משום מתן העדפה או הענקה מצד החייב למשיבה.

זאת ועוד, עצם העובדה, כי בשטר/הסכם המשכון, אשר נערך ביום 23/02/03 בין הבנק למשיבה, מופיע החייב אף הוא כלווה, אין בו בנסיבות המקרה להצביע על זכויות החייב בנכס, כנטען על ידי הנאמן.

לא ניתן להתעלם מן העובדה, שהמדובר בהסכם משכון, שכלל גם את "גרירת" ההלוואה המובטחת במשכנתא שרבצה על הדירה ואשר לא נפרעה בעת מכירת הדירה, ואכן, בכותרת ההסכם הנלווה לשטר המשכון נרשם: הסכם לתיקון הסכם הלוואה (גרירה ו/או העברת הלוואה). מטעם זה ניתן גם לקבל את גרסת המשיבה, כי הבנק עמד על צירופו של החייב כצד לשטר המשכון, בהיותו לווה מקורי, מה גם שלא הייתה מניעה מלפני הנאמן, ככל שחשב שניתן לסתור את גרסת המשיבה, לזמן לעדות את אחד מנציגי הבנק. הימנעות זו מצדו של הנאמן אמורה לפעול לחובת הנאמן, שכן ניתן להניח, כי ככל שהחתמת החייב כצד להסכם המשכון נבעה משיקולים אחרים, היה נציג הבנק מוזמן לעדות. לעניין הימנעות מזימון עד רלבנטי לעדות ראה: ע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4), 651 (להלן: "פסק דין הבנק למימון ולסחר"); ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4), 595.

זאת ועוד, עצם הרישום במסמכי הבנק, אין די בו כדי לשלול את רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין ואין בו כשלעצמו ליצור זכויות בעלות לחייב בבית המגורים, שעה שאין חולק, כי המשיבה רכשה מכספה את בית המגורים, בלא שהחייב נטל בכך כל חלק ושעה שהמשיבה נשאה בלעדית וממשיכה לשאת בכל תשלומי ההלוואה המובטחת במשכנתא.

על רקע כל האמור סבורני, כי הרישום של בית המגורים על שם המשיבה בלבד שיקף באופן מלא את מקורות המימון של רכישת בית המגורים באמצעות המשיבה.

בנסיבות אלה, משעלה מן הראיות, כי החייב והמשיבה חילקו ביניהם את יתרת כספי התמורה לפי זכויותיהם בדירה בחלקים שווים, הרי עולה, כי המשיבה קיבלה, לכל היותר, את חלקה ממכירת הדירה ולא ניתן לקבוע, כי בעסקת מכירת הדירה ביום 23/02/03 בוצעה הענקה כלשהי לטובת המשיבה, אשר יש בה כדי לבסס את בקשת הנאמן וביטולה.

23. באשר לרכישת בית המגורים, הבהירה המשיבה, כי בית המגורים נרכש על ידה מחלקה בתמורה שנותרה ממכירת הדירה, ממשכנתא נוספת שנטלה המשיבה בסך של 100,000 ₪ ומתמורה נוספת שהתקבלה אצלה, לאחר שהבנק נאות כי החייבת תגרור את המשכנתא שרבצה על הדירה לטובת רכישת בית המגורים. כן הבהירה המשיבה בתצהירה, כי נתמכה כלכלית על ידי אמה ואחותה וכי החייב לא נשא בתשלום כלשהו לטובת רכישת בית המגורים. גרסתה זו של המשיבה לא נסתרה והיא אף כלל לא נחקרה, ביחס לאופן שבו ביצעה את רכישת בית המגורים. זאת ועוד, הנאמן אף לא הציג ראיות כלשהן, שיש בהן כדי לבסס טענה, לפיה נשא החייב בתשלום כלשהו בנוגע לרכישת בית המגורים. יתר על כן, עולה מתצהירה של המשיבה ומנספחיו, כי המשיבה רשומה כבעלים יחיד של בית המגורים ממועד רכישתו וכי שולם על ידה מס הרכישה בגין בית המגורים, כל תשלומי הארנונה, החשמל, המים והוצאות האחזקה השוטפות.

24. במסגרת סיכומיו טען הנאמן, כי בהתאם להוראות הסכם הגירושין שנכרת בין החייב והמשיבה ביום 05/01/06 ואשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 22/01/06, ביצע החייב הענקה נוספת למשיבה, בכל הנוגע לזכויותיו בבית המגורים.

ראשית אציין, כי אין בידי לקבל את טענת הנאמן, כי העובדה, שהמשיבה חתמה לחייב במועד רכישת בית המגורים על ייפוי כוח כללי, מלמדת על בעלותו של החייב בנכס או על היותו בעל זכויות הלכה למעשה, לא רשום בנכס.

זאת ועוד, על הסכם רכישת בית המגורים חתמה המשיבה בלבד וגרסתה של המשיבה, לפיה ייפוי הכוח ניתן לחייב לאחר מכן, על מנת לחתום על מסמכים להשלמת רכישת הדירה ורישומה על שם המשיבה, כאשר זו הייתה מאושפזת ועברה ניתוח בעמוד השדרה, לא נסתרה והמשיבה לא נחקרה בעניין זה כלל.

יתר על כן, לא רק שהנאמן נמנע מלצרף את ייפוי הכוח הכללי לבקשה למתן הוראות ולסיכומים, בניגוד לנטען בהם, הרי שאף טענת הנאמן אינה ברורה. עצם העובדה, שאדם מייפה כוחו של אחר לרשום נכס על שמו, אינה הופכת את מיופה הכוח לרוכש או בעליו של הנכס ומכאן, שאין באמור כדי ללמד, כי החייב היה בעל זכויות בבית המגורים.

לשם שלמות התמונה אשוב ואציין כי העובדה, שבמסגרת שטר/הסכם המשכון, שנערך ביום 23/02/03 בין הבנק למשיבה, היה אף החייב צד להסכם ההלוואה ובו צוין, כי החייב נמנה על בעלים של הנכס, אין בה להצביע ובפרט לנוכח כל הראיות שהוצגו כי החייב היה או הינו בעל זכויות בעלות בבית המגורים.

פועל יוצא מן האמור, כי אין בהוראות הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים ביום 05/01/06 כדי להצביע, כי החייב נתן למשיבה זכויות כלשהן בבית המגורים, עת שהוצהר, כי בית המגורים הינו בבעלותה המלאה של המשיבה וכי אין לחייב זכויות בדירה. יתר על כן, הצהרת הצדדים במסגרת הסכם הגירושין אך אישרה את מצב הזכויות של הצדדים עובר לגירושיהם.

25. אוסיף ואציין, כי טענות הנאמן, לפיהן עשה החייב שימוש בכתובת בית המגורים לאחר הגירושין ולן בבית המגורים מעת לעת, כשלא הייתה לחייב כתובת מגורים אחרת, אין בה כדי לסתור מסקנה זו, בין היתר, על רקע העובדה, שלחייב ולמשיבה בן משותף.

בהקשר זה ראוי לאזכר את הלכת בית המשפט העליון, לפיה כאשר באים אנו להכריע בעניין נפקות הסכמות אליהן הגיעו בני זוג במסגרת הסכם גירושין, ראוי לעשות זאת במשנה זהירות ובכפוף לנסיבות המקרה ואמת הסבירות. האמור נובע מכך, שהסכם גירושין עשוי להיות ביטוי לרצונם הכן של בני הזוג לסיים את שיתוף הנכסים ביניהם ולעבור למשטר של הפרדה רכושית. רצון זה ראוי כי בית המשפט יכבד. ראה: ע"א 4374/98, ורד עצמון נ' עורך-דין אורי רפ, פ"ד נז(3), 433; בש"א (תל אביב) 12735/07, עו"ד עדי בראונשטיין בתפקידו כנאמן לנכסי החייב שכטר אייל נ' אליז שכטר (פרסום נבו), 25/02/09.

גישה זו של בתי המשפט הינה נכונה אף ביתר שאת בענייננו, מקום בו ניתן לומר בנקל, כי אין המדובר ברישום למראית עין או בניסיון להברחת נכסים מהנושים, אלא בהסכם פירוד כן ואמיתי, אשר הביא לפירוק הקשר הזוגי ואשר נתן תוקף לזכויות הצדדים עובר לגירושיהם.

26. לנוכח כל האמור, סבורה אני, כי לא עלה בידי הנאמן להוכיח, כי החייב העניק בזמן כלשהו למשיבה זכות כלשהי או שהיה באפשרותו להעניק למשיבה זכות כספית על חשבון נושיו.

27. במסגרת סיכומיו טוען הנאמן, כי לנוכח העובדה, שבני הזוג נישאו בשנת 1984, לאחר שחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), נכנס לתוקף, יש לבצע בעת גירושי בני הזוג איזון משאבים, שצריך לכלול בתוכו את בית המגורים שנרכש בעת הנישואין, אין כל נפקות לרישום בית המגורים על שם המשיבה ועל כן, זכאי החייב למחצית מהנכסים שנצברו לבני הזוג במהלך החיים המשותפים.

אכן, חוק יחסי ממון קובע, כי כאשר לא עשו בני הזוג הסדר ממון, יראו אותם כמסכימים להסדר איזון משאבים בפקיעת הנישואין, ובאופן שכל אחד מבני הזוג יהיה זכאי למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג.

ואולם, סעיף 8(1) לחוק יחסי ממון קובע, כי בעטין של נסיבות מיוחדות, רשאי בית המשפט, לבקשת אחד מבני הזוג, לקבוע, כי נכסים נוספים, על פני אלה המפורטים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, לא יאוזנו בין בני הזוג.

סבורני, כי מכלול התשתית העובדתית שנפרשה בענייננו מצביעה, כי אכן ראוי היה, כי בית המגורים לא יאוזן בין בני הזוג, עם פקיעת נישואיהם. מהתשתית הראייתית שהוכחה עלה, כי בשנת 2003, בעת מכירת הדירה ובעת שרכשה המשיבה את בית המגורים מכספה, תוך נטילת הלוואות והתחייבויות ארוכות שנים על עצמה, הגיעו החייב והמשיבה להסכמה, בדבר הפרדה רכושית. החלה מכאנית של חזקת השיתוף על בית המגורים, בנסיבות העניין, מביאה לתוצאה בלתי הוגנת ובלתי שוויונית ביחס למשיבה, המנוגדת אף לרצונם של הצדדים, כפי שבא לידי ביטוי בהתנהלותם בזמן אמת ולאחר שהחייב שילם מחלקו של בדירה את חובותיו לנושיו.

סבורני, כי עצם העובדה, שהחייב והמשיבה המשיכו להתגורר כ-3 שנים עד לגירושיהם, פרק זמן קצר לכל הדעות ובפרט על רקע משך חייהם המשותפים, טרם נערכה ההפרדה הרכושית ביניהם, תומכת אף היא באי החלת משטר של איזון משאבים בין בני הזוג, ושעה שעולה, כי בפועל, נקטו הצדדים בהפרדה רכושית.

מטעם זה, לאחר שהחייב אישר בהסכם הגירושין את שהוסכם על ידי הצדדים הלכה למעשה, לא עמד על טענה בדבר זכויותיו בבית המגורים, שנרכש מכספה של המשיבה ומהתחייבויות ארוכות שנים שנטלה על עצמה ולאחר שהמשיבה השתתפה כל השנים בתשלום חובותיו של החייב, כמפורט בתצהירה, ובלא שהחייב טרם מצדו לרכישת בית המגורים, אחזקתו ומימון הוצאותיו, לא ניתן לראות את החייב בנסיבות אלה כמי שוויתר שלא כדין על זכויות כלשהן ועלה בידי המשיבה להוכיח זכותה בבית המגורים, שנרשם על שמה, כשייך אך ורק לה ולחייב אין כל חלק בו.

28. אוסיף ואציין, כי עיון בטענת הנאמן מעלה, כי למעשה, עותר הנאמן בטענתו לחיוב המשיבה בחובות החייב. סבורני, כי טיעון זה אינו מהווה נימוק רלבנטי לצורך בקשה לביטול הענקה ובכל מקרה, לא הצביע הנאמן על פסיקה כלשהי, לפיה מהווה טענת השיתוף בחובות טענה רלבנטית לביטול הענקה.

29. לפני סיום אציין, כי לו הייתי מוצאת בסיס לבקשת הנאמן והייתי מורה על ביטול ההענקה, בכל הנוגע להעברת זכויות החייב למשיבה במסגרת הסכם הגירושין, היה מקום לשום את שווי זכויותיו של החייב בבית המגורים במועד חתימת הסכם הגירושין, בהיותן זכויות בנכס תפוס, בהיות המשיבה דיירת מוגנת, בהתאם לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. בנסיבות אלה, זכויותיו של החייב בבית המגורים במועד חתימת הסכם הגירושין היו זכויות בנכס תפוס ושוויין ככאלו הוא אשר נגרע מקופת פשיטת הרגל, כאשר מסכום זה יש להפחית את שווי תשלומי המשכנתא ששילמה המשיבה באופן בלעדי מהמועד בו קיבל הסכם הגירושין תוקף של פסק דין ואשר עתידה היא לשלם עד לסילוקה של המשכנתא בפועל.

סוף דבר

30. לנוכח כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית בקשת הנאמן.

הנני מחייבת את הנאמן לשלם למשיבה הוצאות בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו מקופת הכינוס של החייב.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

31. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' אב תשע"ד, 06 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.