רקע

1. תביעה כספית על סך 88,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. התובעת ייבאה חומרי איטום מתוצרתה של הנתבעת 1, חב' איטלקית, שהינה היצואן – הספק. התובעת היתה זקוקה לאותם חומרים לצורך עבודת איטום באולם ספורט של עירית נהריה, שכן זכתה במכרז לביצוע אותה עבודה. הנתבעות 2 ו-3 הינן חברות העוסקות בשילוח ימי של מטענים, והן שטיפלו במטען האמור. המוביל הימי לא נתבע, והנתבעת 1, הספקית, נמחקה. אין חולק שהמטען סופק במלואו, אך לטענת התובעת סופק באיחור, כאשר לפי שטר מטען הועלה המטען על האניה המיועדת להובילו ב 25.2.09, והגיע לארץ רק ביום 16.3.09, באניה אחרת. כאשר מדובר בהפלגה שהיתה אמורה להימשך כשמונה ימים לערך. טענת התובעת הינה שבשל האיחור בהגעת המטען, נגרמו לה נזקים מצטברים בהיקף של 88,000 ₪ כאמור. אקדים ואציין שמצאתי כי דין התביעה לדחייה.

2. יבואר אותו איחור כביכול, בנתוני המקרה, אם ניזקק להילוכה של התובעת עצמה מבחינת חישוב הימים, אינו איחור ניכר. לו יצאה האניה לדרכה ב 25.2.09 היתה אמורה, לשיטת מומחה התובעת, להגיע מנמל גנואה לנמל חיפה בתוך כתשעה ימים, היינו ב 3.3.09. ברור שזמן הפלגה של תשעה ימים הנו הערכה מקורבת ולא מתמטיקה מדויקת, והדבר נובע מן הביטוי "כתשעה ימים" בסע' 9 של חווה"ד. גם מומחה התובעת אינו טוען שמדובר על תשעה ימים למירב. לא למותר לציין כבר עתה דבריו בחקירה, בעמ' 24, כי כמשלח לא יתן ללקוח יבואן ישראל לו"ז מדויק , "כי זה ספנות ויש לפעמים זליגות. כלומר יש כוח עליון ואלף ואחד דברים שיכולים לקרות בדרך". בהמשך, בעמ' הבא אמנם סייג דבריו אלה ביחס לאי מתן התחייבות למועדים, אולם ברי כי משעה שמדובר על הפלגה שמועדה הצפוי כתשעה ימים – מדובר במועד מקורב. אם נוסיף תשעה ימים החל מ 25.2.09 וניקח מקדם בטחון סביר של עוד יום, יוצא שהמטען היה אמור להגיע לנמל חיפה לערך בחמישי או בשישי למרץ 2009 (ולא ב 3.3.09, כפי שצוין, כנראה בטעות, בסע' 9 של חוו"ד המומחה) . 6.3.09 נופל על יום ו'. אם כן, בהנחה שהמטען היה יוצא לדרכו במועד ב 25.2.09 ומשוחרר לאלתר, לא היה צפי סביר לשחרורו לפני יום א' של ה 8.3.09. מאז ועד ה 16.3.09 יש בסה"כ 9 ימים.

לא זו אף זו: התברר כי משהגיעה המכולה ב 16.3.09 הוא יום ב' בשבוע, לא שוחרר המטען לאלתר באותו יום או ביום לאחריו, על ידי עמיל המכס הוא שלוחה של התובעת. המטען שוחרר רק ב 22.3.09, היינו בחלוף ששה ימים נוספים, שאינם באחריות הנתבעות.

הנתבעת 2 מבארת כי התקשרותה בעסקה היתה לא כמשלח - מוביל (NVOCC) אלא כמשלח - מתאם. מקובל עלי כי הנתבעת 3 ולא הנתבעת 2, היא שהיתה ה NVOCC. אין הכוונה למוביל הימי בפועל, אלא למשלח שחובותיו הוקבלו במידה מסוימת, לאלו של המוביל הימי.

בהתאמה, הנתבעת 2 , שעניינה היה בתיאום בלבד בין הנתבעת 3, המוביל הימי, והנתבעת 1 ובינם לבין התובעת, לא הפרה כל חובה על פי התפקיד אותו הוטל עליה למלא. ביחס לנתבעת 3 התנהלותה היתה לא תקינה בעניין אחד , והוא מילוי שטר מטען פנימי בו הוצג מצג שווא ממנו ניתן להבין שהמכולה ובה (גם) סחורת התובעת, הומכלה בפועל על הספינה המיועדת בתאריך 25.2.09. כפי שהתברר בפועל הומכלה אותה מכולה על ספינה אחרת בכלל, כמה ימים מאוחר יותר. יחד עם זאת לאותה התנהלות לא תקינה מצד הנתבעת 3, אין דבר וחצי דבר עם הנזק שטוענת התובעת שנגרם לה, ולא הנתבעת 3 היא שגרמה סיבתית לכל איחור בהגעת המטען, ולו בן יום. נהפוך הוא , נראה שהנתבעת 3 בתיאום מול החברה המובילה פעלו והצליחו למזער תקופה העיכוב, על דרך הסטת ספינה אחרת שתוביל את המטען, במקום הספינה המיועדת לכך מתחילה ש"נתקעה" בנמל אחר בשל שביתה. זאת ועוד, ע"י התובעת עצמה לא הוצב תאריך יעד אחרון להגעת המטען.

3. הסיבה לאיחור בהמכלת המכולה על הספינה שהובילה אותה בסופו של יום ליעדה, היתה שביתה בנמל מרסיי שהינה כוח עליון שאינה בשליטת הנתבעת 3, אף כמשלח מסוג NVOCC. בנסיבות הלא צפויות, וכאשר מדובר במשלוח ימי, גם האיחור היה סביר. לא ניתן לטעון שהנתבעת 3 התרשלה או הפרה חובה הקשורה סיבתית לנזק הנטען על ידי התובעת, עד כמה שנבחנת התנהגותה במשקפי הסבירות. תיתכן טענה לפיה אחריותה מוחלטת לאור הצגת מצג לא נכון בשטר הטען שהוציאה כמשלח-מוביל, אך גם אז דין התביעה לדחיה שכן כפי שיבואר, האיחור בן כמה ימים ספורים לא גרם בפועל לנזק.

אמנם התובעת טענה בסיכומיה כי יש לפצותה על נזק שגרם אותו מצג שווא של הנתבעת 3, בכך שאותו מצג הטעה הבנק שהוציא מכתב אשראי דוקומנטרי לחשוב שהתמלאו תנאי מכתב האשראי, ולפיכך שולם סכום האשראי הדוקומנטארי לנתבעת 1. אלא שלהבדיל מן הטענה, שניתן לחלץ אותה בדוחק גם מסעיף 38 של כתב התביעה, הרי שהנזקים הנטענים בגינם נתבע הפיצוי, נזכרו בסעיף 41 הוא סעיף הסעדים האופרטיביים שבתביעה הכספית. והם לא כוללים סעד של השבה בגין סכום ששולם בלא שתקום זכאות שבדין לשלמו. יש לזכור שכתב התביעה הוגש יחד עם בקשה לצו מניעה זמני, למניעת מימוש מכתב האשראי הדוקומנטרי.

הבקשה לצו המניעה נדחתה וסכום האשראי שולם לנתבעת 1. הנתבעת 1 נמחקה בהמשך בהסכמה מכתב התביעה, והתובעת ויתרה עליה. אין אפוא כל טענה או סעד כספי שעניינו בהשבה, להבדיל מפיצוי על נזקים נטענים שגרם האיחור כביכול, וכתב התביעה לא תוקן ונותר בעינו. משכך, ובשים לב לסעדים הכספיים שנתבעו בתביעה, אין כל עילה הנוגעת לתשלום כספים שאינם מגיעים כביכול לנתבעת 1 על פי מכתב האשראי אך שולמו לה בגין הטעיה או מרמה מצד הנתבעת 3.

הסעדים הנתבעים בתביעה הינם אך ורק סעדים כספיים בשל נזקים שנגרמו לתובעת בשל האיחור בהגעת הסחורה, ובהתאם כל עילת תביעה נטענת צריך שתתייחס לסעדים אלה. העילה כידוע הינה סך העובדות המזכות את התובע בסעד לו הוא טוען בכתב התביעה. ואין כאמור סעד של השבת כספים ששולמו שלא כדין כביכול לנתבעת 1, ולו בעטייה של נתבעת 3. מהלך כזה היה מצריך תיקון התביעה והוספת סעד כלפי הנתבעת 3. התיקון לא זו בלבד שלא התבקש, אלא כאמור נתבעת 1, שהיתה המועמד הטבעי כלפיה תיטענה טענות השבה ביחס לאשראי הדוקומנטארי שממומש, נמחקה מן התביעה.

4. לפיכך דין התביעה להדחות אף כלפי הנתבעת 3 שמחדלה או מצג השווא שיצרה אינו נוגע כלל לנזק שנתבע בכתב התביעה ולא גרם לו. כאמור, דין התביעה להדחות ממילא, כלפי שתי הנתבעות ואף לו נושאת הנתבעת 3 באחריות מוחלטת לנזקי האיחור, מן הטעם שמדובר בנזקים שחלקם לא הוכחו, וחלקם האחר לא נגרם בעליל. זאת ועוד, יש לומר שהתובעת היא שהתנהלה בלו"ז בלתי סביר בעליל מול עירית נהריה , ולכן נקלעה לסד זמנים לחוץ במה שקשור להשלמת העבודות.

ומן הכלל אל הפרט.

5. אין חולק כי התובעת זכתה במכרז לביצוע עבודות איטום גג באולם ספורט, עבור עירית נהריה. לתצהירו של מנהל התובעת (להלן: "מרקוביץ"), צורף רק דף ראשון של החוזה המפורט שנחתם בעקבות אותה זכיה במכרז. מדובר בתוכן העניינים של חוזה מספר 031/08 הנושא כותרת "עבודות איטום גג בהיכל הספורט בעין שרה – שלב א'". לא ברור אימתי התקבל או נחתם אותו הסכם. עם זאת צירף מרקוביץ גם צו התחלת עבודה שניתן לו ממשרד מהנדס העיריה ונושא תאריך של 8.2.09. הצו מתייחס לחוזה האמור שמספרו צוין לעיל, כאשר מאן דהוא מחק את המילה "מיידי" במועד תחילת העבודה ושינה אותו ל"שבועיים". על הצו חתומים ראש עירית נהריה ומנהל האגף הטכני במהנדס העיר.

המסמך האחרון שצירף מרקוביץ ונוגע להתקשרות מול עירית נהריה, הינו הסכם - הזמנה לביצוע עבודות מספר 031/08 (אין מדובר כאמור בחוזה המפורט – שלא צורף). מאן דהוא מחק את התאריך המודפס שבכותרת שהינו 23.1.08 ושינה אותו בכתב יד ל 8.2.09, וזה גם התאריך המופיע בכתב יד ליד חתימת גזבר העיריה.

אף אותו הסכם הזמנה מתייחס כאמור לשלב א' של עבודת האיטום בגג ההיכל. צוינה התמורה (כולל מע"מ בשיעור 15.5%) בסך 195,819 ₪. לוח הזמנים שצוין הינו שעל הקבלן לבצע את נשוא המכרז תוך חודש מיום קבלת צו התחלת העבודה. גם כאן נמחקה המילה "שבועיים" ותחתיה נרשם בכתב יד "חודש". שאלה היא חודש ממתי.

6. נחזה שההסכם הודפס מראש ונועד להיכנס לתוקף מידי מיום קבלת צו התחלת העבודה שהיה כאמור 8.2.09, היינו שהסכם ההזמנה והצו ניתנו באותו יום, והעבודה נועדה להסתיים בתוך שבועיים מיום 8.2.09, כאמור בהסכם ההזמנה במקור. אלא שבצו התחלת העבודה שצירף מרקוביץ ניתנה לו כאמור ארכה של שבועיים מיום 8.2.09, על פי אותו שינוי בכתב יד. היינו שמועד התחלת העבודה נועד להתחיל ב 22.2.09. מכאן יש למנות עוד חודש על פי הארכה שניתנה, אף היא בשינוי שבכתב יד, בסעיף 2 להסכם ההזמנה; היינו שהיה על העבודה להסתיים עד 22.3.09.

יבואר כי התובעת לא זימנה לעדות מי מעירית נהרייה על מנת לבאר הלו"ז, אך בענין זה יכולים היו גם הנתבעים לזמן עד מהעיריה, ככל שחלקו על הלו"ז או על אותנטיות הכיתובים בכתב יד. אניח אפוא את הלו"ז העולה מן המסמכים המתוקנים בכתב יד שצירפה התובעת. היינו ההנחה הנה שביחסים מול העיריה, יכולה היתה התובעת להשלים את שלב א' של עבודת האיטום עד 22.3.09.

7. בהסכם ההזמנה צוין כי סכום הפיצוי לכל יום איחור יעמוד על 3,000 ₪. בכתב התביעה נתבע במקור גם סכום של 42,000 ₪ כפול 14 ימי איחור שנגרמו כביכול בעטיו של האיחור בהגעת המטען. בסופו של יום אין חולק כי התובעת לא נקנסה על ידי עירית נהרייה בגין ימי איחור. מרקוביץ טוען כי נאלץ לתת הנחה לעיריה בתמורה, בפרויקט אחר ושיעורה של ההנחה עמד על 22,552 ₪ לפני מע"מ. אני מוכן להניח לטובת התובעת שלא היה צורך בתיקון התביעה בעניין זה, בבחינת "המועט הכלול במרובה". אולם המעיין בתצהירו של מרקוביץ מופנה לחשבון סופי ממנו כביכול טען מרקוביץ שניתן לראות שהתובעת נאלצה להוריד את המחיר למטר בכל נושא האיטום וספגה הנחה של 22,552 ₪. מעיון, מתברר שאותו חשבון סופי התייחס בכלל לשלב ב' של הפרויקט, שברור שהינו מושא לחוזה אחר שמרקוביץ כלל לא צירף. בניגוד לטענתו לא ניתן אפוא לחלץ כלל שהתובעת "נאלצה" לתת הנחה, בכלל או בשל האיחור בהשלמת שלב א' דווקא, שהוא החוזה בעטיו הוזמנו מוצרי נתבעת 1. יכול ובאותה מידה שהמחירים בחשבון הסופי שצורף היו המחירים שהוסכמו מול העיריה מתחילה ביחס לשלב ב' של הפרויקט, אליו מתייחס החשבון. יכול באותה מידה שניתנה הנחה (לא ניתן לחלץ בכלל מהחשבון הסופי של שלב ב' הנחה כלשהי, יהיו סיבותיה אשר יהיו), בשל סיבות שאינן קשורות כלל לנושא האיחור ובהגעת המטען והעיכוב שנגע לחוזה שלב א'. כאן בפירוש עומד לתובעת לרועץ ההימנעות הראייתית מזימון עדים מעירית נהרייה שיכלו לשפוך אור בשאלה האם אכן נדרש מרקוביץ לתת הנחה בשיעור 22,552 ₪ לפני מע"מ, ואם כן מה הסיבות לכך. התובעת היא שנושאת בנטל הוכחת תביעתה. הטענה לא הוכחה, ונדרש יותר מאשר הבל פה של מרקוביץ כבעל דין מעוניין.

8. טוען מרקוביץ שתנאי החוזה חייבו שימוש ביריעות איטום מסוג פי.וי.סי מן הסוג המיוצר ונמכר בישראל. כפי שיבואר, לא פועל הדבר לטובת התובעת. שכן המשמעות הנה שמרגע שנודע העיכוב הצפוי (והוא נודע לכל המאוחר ב 3.3.09) יכולה היתה התובעת לרכוש בזריזות יריעות PVC בארץ, וכך להקטין הנזק ולהתחיל לעבוד. מכל מקום יש להבין שמרקוביץ ביקש להוזיל עלויות חומרי האיטום ולכן רכש חומרי איטום תוצרת הנתבעת 1 (שהרי קשה לחלוק על כך שהתובעת, המתמחה בעבודות איטום, יכולה היתה לרכוש חומרי איטום ויריעות PVC תוצרת הארץ, בלא להיזקק להובלה ימית, ולאלתר). בחודשים ינואר פברואר 2009 ניהל מרקוביץ, לדבריו, מו"מ עם הנתבעת 1. זאת במטרה לקבל ממנה נציגות מסחרית לשיווק בישראל של מוצריה. בין מוצריה היו גם מוצרים שהיו יכולים להתאים לתובעת, לטענתה, לעבודת האיטום של האולם בנהריה, וגם לעבודה נוספת שתכננה לבצע עבור חברת החשמל. לכן, לטענת מרקוביץ, פנה הוא לנתבעת 1 וביקש לקבל ממנה מפרט רכיבים של חומר מסוים מתוצרתה; וכאשר קיבל את הפרטים והדוגמאות, העביר אותם למהנדס האחראי מטעם עירית נהרייה. האחרון נתן אישור בכתב המאשר להשתמש בחומר האיטום של הנתבעת 1 לצרכי המכרז בו זכתה התובעת, במקום יריעות ה PVC והחומרים תוצרת הארץ שנדרשו במפרט המקורי. יצוין כי לא צורפו הפניות לנתבעת 1, גם לא אישורו בכתב של מהנדס העיריה, ושוב מדובר באוסף של טענות בעל פה של מרקוביץ. אין מדובר בעניינים טפלים שכן מרקוביץ טוען הרי שהמטען שהגיע באיחור נועד לצורך ביצוע שלב א' של העבודה. ניתן היה אפוא לצפות שהתובעת תמחיש טענותיה אלה. אין חולק כי התובעת אכן הזמינה את המטען, אך מי לכפינו יתקע כי היה זה דווקא לצורך ביצוע העבודות נשוא ההסכם שלב א' שבגינו נתבע? והרי התובעת, לדבריה, עוסקת בשלל עבודות איטום וייעוץ בעבודות כאלה, ברחבי הארץ.

9. מרקוביץ טוען כי תכנן את העבודה באופן שבערך ב 22-23/2/09 היינו שבועיים מיום צו התחלת העבודה (8.2.09) תתחיל התובעת לבצע עבודות ההכנה באתר, כפי שחייבת היתה לעשות לפי הצו; וניסה לסנכרן את הגעת המוצרים שרכש מהנתבעת 1 לתחילת חודש מרץ. לטעמי לא ניתן לבאר את הלו"ז הצפוף בסד הזמנים שלתוכו דחקה עצמה התובעת; ואין זה מקרה שלא בואר ולא צורפו מסמכים המלמדים מתי בדיוק זכתה התובעת במכרז. רמז לכך ניתן למצוא בנספח א' לתביעה – אותו הסכם הזמנה מיום 8.2.09. שכן סעיף 4 שבו, המזכיר את סכום הפיצוי המוסכם בסך 3,000 ₪ לכל יום איחור, מזכיר גם שהצעת הקבלן הינה מ 29.11.07. התובעת ידעה אפוא משכבר מהם תנאי המכרז מבחינת החומרים הנדרשים, ויכולה היתה להערך לכך, מרגע שזכתה; ובטרם נחתם הסכם ההזמנה מ 8.2.09. אלא שמרקוביץ לא פירט כאמור מתי נודע לה לתובעת כי זכתה במכרז. יש לכך חשיבות שכן איחור בן מספר ימים בלבד משעה שמדובר על משלוח ימי, הנו דבר שניתן להעלות על הדעת, גם אם אינו חיזיון נפרץ. אין מדובר על טיסה סדירה.

על פניו נראה כי התובעת יכלה להיערך ולמנוע כליל את הנזק הנטען באחת משתי דרכים או בשתיהן במצטבר: או לבצע את בירוריה מבעוד מועד אם התעקשה על מוצרים תוצרת הנתבעת 1 דווקא, ולהזמינם עוד קודם עם הנחת מקדם בטחון סביר; או, אם נודע כבר נושא העיכוב הצפוי בהפלגת האניה ובה המכולה ומעת שנודע (לכל המאוחר ב 3.3.09) , יכולה היתה התובעת בלא קושי ולאלתר, כחברה קבלנית שעיסוקה בעבודות איטום, לרכוש בארץ יריעות פי.וי.סי. שהרי זו היתה דרישתה המקורית של עירית נהרייה. זאת גם בהנחה שאישרה העיריה לתובעת לעשות שימוש חלופי במוצרי איטום מתוצרת הנתבעת 1. לכל היותר, היה הנזק מצטמצם לפער המחיר שבין יריעות הפי.וי.סי ויתר החומרים תוצרת הארץ לבין מוצרי האיטום תוצרת הנתבעת 1 שהוזמנו באותו משלוח (לא נטען שעלות העבודה באמצעות איטום יריעות PVC יקרה יותר, ולכן מדובר לכל היותר על פער מחיר של עלות החומרים). ניתן היה להמחיש הפער, על נקלה. שוב, קשה שלא להתרשם שהתובעת ניסתה להתלות באיחור של ימים ספורים, כדי לטעון לנזקים מן הגורן ומן היקב, שספק אם אירעו בכלל, ומכל מקום לא הומחשו.

10. מרקוביץ מפנה לכך כי בשלב זה הוציאה הנתבעת 1 הצעת מחיר שהועברה על ידו לבנק לאומי, למיטב זכרונו בשבוע הראשון של חודש פברואר 2009. הבנק מצידו הוציא טיוטת מכתב אשראי דוקומנטרי שנשלחה לאישורה של הנתבעת 1, וזו השיבה הטיוטה לבנק כשהיא מאושרת. בקיצור נמרץ, אזכיר כי על מכתב אשראי דוקומנטרי (שהינו בטוחה נפוצה בחיי המסחר הבינלאומי הניתנת ליצואנים), החילה הפסיקה את עקרון ההתאמה ועקרון האוטונומיה החלים על ערבות בנקאית. לעיון ראה החלטתי מיום 21.4.09 בבקשה לצו המניעה שהגישה התובעת שימנע מאת בנק לאומי לכבד מסמך האשראי הדוקומנטרי ולשלם לנתבעת 1 על פיו סך של 10,762 ₪ יורו. ראה בפרט סעיף 2(ד) להחלטה שם פורט הדין החל (באותה החלטה דחיתי כאמור בקשת התובעת. בוצע אפוא התשלום לנתבעת 1 על פי מכתב האשראי הדוקומנטרי).

11. מרקוביץ מציין כי לאחר שניתן האישור מעירית נהרייה יצא הוא לאיטליה (על פי הלו"ז שהוא מציב , מדובר גם כן בחודש פברואר 2009), לשם קבלת הדרכה בשימוש בחומר מהנתבעת 1. שם סוכם על ביצוע הזמנה ראשונה בין התובעת לנתבעת 1 בה הזמינה התובעת את חומר האיטום הנחוץ לה לצורך העבודה באולם הספורט בנהרייה, יחד עם כמות החומר שתוכננה עבור העבודה לחברת החשמל. מרקוביץ מצרף כנספח ב' לתצהירו חשבון פרופורמה מתוקן מאת הנתבעת 1 נושא תאריך 12.2.09 ובו תיאור החומר כמויות ועלות. מצוין בחשבון הפרופורמה שהמשלוח הינו משלוח FOB (FREE ON BOARD) מנמל ג'נואה. במונח זה הכוונה להובלת המטען מחצרי השולח עד לאניה ולתוכה, באחריות שולח המטען.

12. אין חולק כי בהתאמה, פנתה התובעת אל בנק לאומי והנ"ל הוציא מכתב אשראי דוקומנטארי מ 16.2.09 לטובת הנתבעת 1 (נספח ב' 1 לתצהיר מרקוביץ). הצדדים אינם חולקים בסיכומיהם כי בין תנאי מכתב האשראי צוין יום אחרון להטענה על האוניה שנקבע ליום 25.2.09. מרקוביץ מזכיר גם שנקבע שאין להעביר את המכולה מאוניה לאוניה וכי אחריותה של הנתבעת 1 לסחורה נמשכת עד לאחר הטענתה על האוניה. האחרונה נמחקה כזכור מן התביעה, לאחר שכתב התביעה אף לא הומצא לה על פי היתר המצאה שניתן. אף במכתב האשראי, מאוזכר נמל המוצא כנמל ג'נואה, ונמל היעד נזכר כנמל חיפה.

13. אין חולק כי מרקוביץ עמד עוד קודם בקשר מול הנתבעת 2, מזה חודשים, לגבי משלוחים או אפשרויות למשלוחים שונים. הדבר עולה מחלופי המיילים שצורפו, נספח ג' לתצהיר מרקוביץ. יחד עם זאת במה שקשור למטען נשוא התביעה, מרקוביץ פנה לנתבעת 2, רק יומיים לפני

ה 16.2.09, מועד בו הוכן מכתב האשראי והתקבל מכתב אזהרה של העירייה (ראה סעיף 13 לכתב התביעה שם צוין כי שחלופת התכתובות הנה מיום 14.2.09). צורפו אמנם מיילים קודמים מדצמבר 08, המלמדים כאמור על קשר נמשך בין הצדדים לפחות ברמת ההתעניינות; אולם המייל הראשון המתייחס להודעה לנתבעת 2 על המטען נשוא התביעה הינו אכן מ 14.2.09. הדבר גם ברור מלשון המייל בו מודיע מרקוביץ לנתבעת 2 כי "בינתיים אני צריך לייבא 2-3 משטחים של יריעות פלסטיק מספק באיטליה בשם אימפר טורינו איטליה" ונותן פרטי איש קשר וטלפון. כלומר אין קשר למיילים הקודמים. המייל ממשיך "המשלוח הינו על בסיס FOB מנמל ג'נואה לחיפה משלוח דחוף!!! נא הצעת מחיר אלי". לסיכום, רק ב 14.2.09 פנתה התובעת לנתבעת 2 לראשונה, בהקשר למטען נשוא התביעה.

גם במייל של מרקוביץ מ 16.2.09 הוא מציין כי המשלוח "דחוף ביותר" וכי הספק כבר קיבל מכתב אשראי. הגב' סימה מן הנתבעת 2 מתבקשת במייל לעדכן את מרקוביץ לגבי לו"ז צפוי. בהקשר זה יש לומר שני דברים: הראשון הינו שהעד מטעם נתבעת 2 מוטי גלבוע ציין שכמעט כל הלקוחות מתייחסים למשלוח כאל משלוח דחוף. היינו עניין זה אכן לא מעלה או מוריד. שנית, "משלוח דחוף" הינה כותרת ולא תאריך יעד אחרון שהנתבעת 2 או הנתבעת 3 נדרשות לעמוד בו. מרקוביץ לא הצביע על תאריך כזה בתורת תאריך שהציב כתנאי להתקשרות מול נתבעת 2 (בהיותה של האחרונה רק מתאמת, ממילא אין היא יכולה להתחייב לתאריך כזה, אך יכולה היא להעביר הדרישה, שאז תעלה השאלה האם היה זה חלק מן התנאים אותם היה על הנתבעת 3 למלא כמשלח-מוביל); מכל מקום אין חולק שהתובעת לא הצביעה מראש עובר להתקשרות עם נתבעת 1 ונתבעת 2 ובכלל, על כל תאריך יעד שהוצב כרף עליון להספקת המשלוח, בבחינת תאריך שאי עמידה בו מהווה הפרה של חובות החברות המשלחות או של הנתבעת 1. ממילא לא העבירה הנתבעת 2 לנתבעת 3, אליה פנתה, כל תאריך כזה כתאריך יעד אחרון.

14. כבר באותו יום, 16.2.09, היינו אותו תאריך בו הוצא מכתב האשראי הדוקומנטרי ובו פנתה התובעת במייל נוסף לנתבעת 2, התקבל אצל התובעת מכתב של עירית נהרייה ובו התראה כי בהתאם לחוזה לא התחילה התובעת את העבודות והיא נדרשת להתחיל בהם ולהשלימן לאלתר כאשר אי קיום הנחייה זו תוך 7 ימים, יאפשר לעיריה לפעול לסילוק ידה של התובעת מן האתר. מכתב זה יכול שיעלה תהיות: שכן לשיטת התובעת, היתה אמורה היא להתחיל בביצוע העבודות בפרויקט שלב א' עד 22.2.09, היינו שבועיים מיום מתן צו התחלת העבודה הנושא תאריך 8.2.09. כאמור לא ברור מי מחק באותו צו התחלת עבודה את המילה "מיידי" ושינה אותו בכתב יד לשבועיים. אם אכן הסכימה עירית נהרייה לדחייה בת שבועיים הרי לא ברור מדוע כבר שבוע לאחר צו התחלת העבודה, נשלח מכתב התראה מעין זה. אם לא הסכימה והתובעת היא שמחקה את המילה "מיידי" ושינתה ל"שבועיים" בלא הסכמת העיריה, הרי ברור שעוד לפני הפניה לנתבעת 2 כבר איחרה התובעת את המועד, שאז טענותיה לאיחור כביכול מצד הנתבעת, כאשר מועד ההמכלה המיועד הינו ממילא רק 25.2.09 נטענו בחוסר תום לב. התובעת מכל מקום, לא נתנה שום ביאור בענין זה, שיכול היה להיפתר לו זומן כאמור עד מתאים מעירית נהריה. חרף זאת כאמור, היות וזיוף הינה טענה חמורה, המצריכה ראיות בעלות משקל, אם לא מידת הוכחה מיוחדת, ולמעשה לא נטענה הטענה, ובשים לב ששני הצדדים יכולים היו לזמן העד מעירית נהריה בענין נקודתי זה, אני יוצא כאמור מהנחה שהמסמכים שצורפו, על התיקונים בכתב יד, משקפים כאמור כפשוטם את שסוכם מבחינת הלו"ז מול העיריה. ואכן, אף לגופו יכול והמכתב נועד רק לתמרץ את התובעת לעמוד במועד התחלת העבודה של 22.2.09, שבועיים מיום בו ניתן הצו, כאשר 7 ימים מיום המכתב מביאים גם הם לאותו טווח זמן, והינם אז בבחינת התראה "למען הזהירות" לקבלן שעליו לעמוד במועד הנדחה, שאחרת עשויה העיריה לסלקו מן האתר. אלא שאף לשיטת התובעת לפיהן היו אמורות העבודות להתחיל ב 22.2.09, דין התביעה לדחייה .

15. כאמור, מרקוביץ עדכן הנתבעת 2 במייל המשך, ב 16.2.09, שהספק (נתבעת 1) כבר קיבל מכתב אשראי פתוח לטובתו וכי לדברי הספק ניתן להוציא משלוח כזה מיידית לחיפה. הוא נענה במייל מהנתבעת 2 יום אחר כך, היינו ב 17.2.09, כי יש לה מידות ומדובר ב 4 משטחים כ 9 מ"ק כל אחד. ניתנה הצעה של עלות עבור משלוח המשטחים מבית הספק (נתבעת 1) לנמל באיטליה, ומחיר ההובלה הימית.

מרקוביץ צרף הודעת דואר אלקטרוני מ 19.2.09 מאת הנתבעת 3 אל הנתבעת 2 לפיה המטען יהא מוכן לאיסוף בשבוע הבא (נספח ה' לתצהירו). במייל יש תיקון לפיו מדובר ב 5 משטחים (ולא ב 4). המומחה מטעם התובעת עצמה התייחס בחקירתו לשינוי בכמות המשטחים ככזה שאינו מהותי ואין בו סטיה מתנאי מכתב האשראי או ההסכמות. עמ' 26 למעלה, 27 למטה. הגיונית, מדובר אכן בהתאמה או שינוי שהצורך בו יכול להתעורר רק מעת ההובלה מחצריו של הספק ואילך.

16. ב 23.2.09 פנה מרקוביץ במייל לנתבעת 2 וביקש לדעת על איזו אוניה מוטען המשלוח מג'נואה ומתי אמורה להגיע לחיפה. בתגובה שלחה לו הנתבעת 2 מייל שהתקבל מהנתבעת 3 לפיה מדובר על האוניה שרלוט בורכרד ומועד ההטענה המשוער הוא 26.2.09.

ב 1.3.09 פנה מרקוביץ במייל לנתבעת 2 (ההתכתבויות היו מול הגב' סימה) ובו ביקש לדעת מתי צפויה האוניה לפרוק. הוא נענה עוד באותו יום על ידי סימה כי בשל שביתה בנמל מרסיי התעכב כל לו"ז האוניות, כולל האוניה שרלוט בורכרד. ומחר תעדכנו סימה האם האוניה מפליגה. בבוקר המחרת 2.3.09, שלחה סימה למרקוביץ הודעה לפיה הפליגה האוניה אתמול והיא מצרפת הודעות של לוסי בורכרד ביחס לשביתה בנמל מרסיי שגרמה לשרשרת עיכובים. ב 16:05 אותו יום שלחה סימה הודעת תיקון למרקוביץ לפיה קיבלה כרגע עדכון נוסף מחב' הספנות לוסי בורכרד לפיה נמצאת עדיין האוניה בנמל מרסיי בגלל השביתה (היינו לא יצאה לג'נואה – י.פ.). היא צפויה לעבוד במרסיי רק מחר, ורק מחרתיים להגיע לאיטליה ויש כאן עיכוב בהגעה שלא היה תלוי בנתבעת 2.

17. מרקוביץ לדבריו, פנה אז אל הנתבעות והעמיד אותם על הנזקים הצפויים. ב 3.3.09 התקבל מייל נוסף מאת הנתבעת 2 ובו ניתן הסבר קצר. הסבר מלא יותר ניתן במייל של הנתבעת 3 שצורף על ידי הנתבעת 2 למרקוביץ, באותו מייל שלה. הנתבעת 3 מציינת כי הסחורה נאספה (היינו מן הנתבעת 1 – י.פ.) ב 20.2.09 והיתה מיועדת להמכלה בספינה שרלוט בורכרד ב 24.2.09. אלא ששרלוט בורכרד התעכבה שוב בשל השביתה במרסיי, ומידע זה התקבל מקו הספנות רק לאחר העמסת המכולות. נראה שהנתבעת 3 בחנה אפשרות להעביר המטען באמצעות כלי שיט אחר, הספינה SUN, שכן במייל מצוין שספינה בשם זה היתה מיועדת להפליג ב 14.2; והתעכבה אף היא 10 ימים כתוצאה משביתות בנמלי מרסיי וג'נובה. וכי אותה ספינה "סגורה" בכל מקרה. במילים אחרות הנתבעת 3 בתור המשלח נתקלה בגורמים שאינם צפויים, היינו שביתה בנמל מרסיי. אותה שביתה גרמה לכך שהספינה שרלוט בורכרד שהיתה אמורה להגיע לנמל גנואה ממרסיי, ובגנואה היו אמורים להטעין עליה המכולה ובה גם המטען נשוא התביעה, לא הגיעה כלל לגנואה; אלא נותרה תקועה במרסיי. הנתבעת 3, בחנה אפשרות להתמודד עם המצב שנוצר באמצעות הטענת המכולה על כלי שיט אחר, אולם גם כלי זה נמצא לא זמין לאור אותה שביתת נמלים, וגם הוא לא יצא מנמל היעד שלו לנמל גנואה.

18. ברור שאין לנתבעת 3 שליטה על שביתות בנמלים. מרקוביץ טען בסעיף 29 לתצהירו כי היה לנתבעות (למעשה טענה זו רלוונטית רק כלפי נתבעת 3) מספיק זמן לבצע הזמנת טעינה לאותה אוניה חלופית, SUN. אולם טענה זו מתעלמת מכך כי אף אותה אוניה, לפי מה שנמסר, לא הפליגה לדרכה, ובכל מקרה במייל צוין שהינה כבר "סגורה", היינו לא ניתן להמכיל עליה מכולה נוספת. על פני הדברים אף נאסף המטען מן הנתבעת 1 במועד – ב 20.2.09 – כאשר ההמכלה יועדה להתבצע ב 24.2.09.

19. מרקוביץ מציין כי התחוור לתובעת כי לא תוכל להשלים העבודה ולעמוד בתנאי החוזה מול עירית נהרייה. אלא שהדבר התחוור לו כאמור ב 3.3.09 עת התקבל המייל מהנתבעת 2 ובו המייל המשורשר של נתבעת 3. מה מנע אפוא מן התובעת , לכל המאוחר ביום העסקים הבא, לרכוש יריעות פי.וי.סי בארץ, ולהתחיל לבצע את העבודה? הרי זו היתה אמורה להתחיל להתבצע לפי צו התחלת העבודה "הנדחה" לכל המאוחר ב 22.2.09, וכאמור אף לשיטת התובעת הטוענת שההמכלה וההפלגה היו אמורות להיות לכל היותר ב 25.2.09 וכי מדובר על 9 ימי הפלגה צפויים, מדובר היה בפיגור צפוי בן 12- 13 ימים לפחות ביחס למועד בו היו העבודות אמורות להתחיל, והכל אף אם היו הנתבעות עומדות במצופה לשיטת התובעת עצמה (גם זאת בהנחה שהמטען היה משוחרר לאלתר ביום בו הגיע). כלומר ברור שהתובעת לא כלכלה נכונה צעדיה מבחינת הלו"ז מול עירית נהרייה, ובעניין זה אין לה אלא להלין על עצמה. מקל וחומר שאם נודע לתובעת ביום 3.3.09 שאם כתוצאה משביתה בנמל מרסיי צפוי עיכוב נוסף, היה עליה לפעול בסבירות להקטנת הנזק ולרכוש בארץ יריעות פי.וי.סי כפי שתוכנן עוד בתכנון המקורי שאושר ונדרש בחוזה מול עירית נהרייה. הרי מהנדס העיריה אישר שינוי בחומרי האיטום, אך השינוי היה לרצון התובעת שביקשה להוזיל עלויות; אין פירוש הדבר שהתובעת לא יכולה לבצע את התכנון המקורי על פי תנאי המכרז והחוזה המקורי בו חויבה.

20. ואכן לדברי מרקוביץ, על מנת שלא להיקלע למצב של הפרת ההסכם (מה גם שבאולם הותקנה רצפת פרקט חדשה כך שביצוע האיטום הפך להיות קריטי לשמירתה מרטיבות) פנתה התובעת אל עירית נהרייה והציעה לה לבצע מיידית את עבודת האיטום על ידי חומרי איטום אחרים עד להגעת היריעות מאיטליה. מדובר היה לדברי מרקוביץ בעבודת איטום זמני שהתובעת הסכימה לה על פי תנאי העיריה שהיו: ביצוע האיטום על כל הגג ונטילת אחריות לנזק שיגרם אם יגרם כתוצאה מחדירת גשמים. לדברי מרקוביץ, התובעת ביצעה את האיטום הזמני באמצעות חברה אחרת, עדן עבודות פוליאוריטן. לאותה חברה אכן שלמה התובעת סך כולל של 63,000 ₪ על פי נספחים י"ג1 וי"ג2 לתצהיר מרקוביץ. מדובר על שתי חשבוניות המסתכמות בסכום הנ"ל: האחת מיום 28.6.09 על סך כולל של 48,000 ₪, והשניה מיום 22.3.09 על סך כולל של 15,000 ₪. אף כאן מתעוררות תמיהות. החשבונית מיוני הינה חודשים לאחר שהיתה אמורה להסתיים העבודה על שלב א' בפרויקט, לשמו הוזמן המטען מנתבעת 1 ונראה שמבחינת הלו"ז, ואף בהינתן האיחור, מתייחס הוא בכלל לשלב השני שכאמור לא לשמו הוזמנו אותם חומרים מנתבעת 1. החשבונית הראשונה הינה כאמור מ 22.3.09 ונרשם בה "על חשבון ביצוע עבודה אולם ספורט נהרייה". בהנחה שאותה חברה ביצעה עבור התובעת גם את שלב ב' כקבלן משנה של התובעת, לא ברור כלל שהעבודה בגינה הוצאה חשבונית ב 22.3.09 היוותה איטום זמני ולא סופי. מרקוביץ טוען כי שווי עבודה מעין זו עומד על סך 45,000 ₪ אולם נוכח הדחיפות נאלצה התובעת לשאת במחיר גבוה יותר בסך 63,000 ₪. הכל יכול להיות, וייתכן תאורטית שמלוא הסכום שחולק ל 2 תשלומים בגינם הוצאו 2 חשבוניות, מתייחס אכן לתביעה כאן, היינו לשלב א'.

וכי בשלב ראשון בוצע רק איטום חירום למניעת נזק לפרקט ולציוד באולם, שהושלם חודשים אח"כ. אולם ב"יתכן" לא סגי. גם כאן, לאור פער הזמנים בין החשבוניות, ניתן היה לצפות לזימון עדים בין מהעיריה ובין מאותו קבלן משנה שהתייחסו ללו"ז ויבארו האם מדובר בכלל על איטום זמני או שהתשלום הראשון בסך 15,000 ₪ ששולם לאותו קבלן משנה – שולם לו בגין ביצוע כל חלקו של אותו קבלן בשלב א' של הפרויקט (ושמא השלימה התובעת את העבודה בשלב א', מעבר לעבודת הקבלן עדן, והתשלום השני שולם לקבלן המשנה בגין ביצוע עבודה בשלב ב'). גם כאן מדובר בפירוש בעד שהיה על התובעת לזמן בתורת הנושאת בנטל ההוכחה של תביעתה, לאור פערי הזמנים בין שני התשלומים לחברת עדן.

21. ב 5.3.09 העבירה הנתבעת 2 לתובעת מכתב לו צורף מכתבה של המובילה הימית חב' לוסי בורכרד. במכתבה של לוסי בורכרד מ 4.3.09 צוין שהשביתה בנמל מרסיי עדיין נמשכת ולא ניתן להסתייע גם בנמל פוס, שכן סוורי נמל מרסיי אינם מאפשרים למטען במרסיי להיות מועבר לפוס, וגם עובדי פוס לא יאפשרו הדבר. המובילה ציינה כי מדובר בכוח עליון. במכתבה של הנתבעת 2 פורט שוב כי המשלוח נאסף על ידי סוכננו (הכוונה לנתבעת 3 – י.פ.) והומכל במכולה של חב' לוסי בורכרד בקונסולידציה (כלומר יחד עם מטענים של מזמיני משלוחים נוספים, הנשלחים במכולה אחת – י.פ). המשלוח הוזמן לאוניה שרלוט בורכרד ב 24.2.09 . בגלל השביתה בנמל מרסיי לא יכלה האוניה להגיע לגנואה ולאחר המתנה, כאשר המובילה לוסי בורכרד ראתה שהשביתה לא מסתיימת, העבירה היא את האוניה רייצ'ל בורכרד מקו אחר כדי שתפקוד את נמל ברצלונה ביום 9.2.09 ואת נמל גנואה ב 10.2.09 (יכול ובענין זה נפלה טעות והכוונה לחודש מרץ ולא פברואר - י.פ). צוין כי לוסי בורכרד, המוביל הימי, הבהירה שהיא מתכוונת לאסוף את המכולות שהיו מיועדות לאוניה שרלוט בורכרד שעדיין תקועה במרסיי, וכן את כל הסחורות שמיועדות לישראל ולימסול מגנואה (סחורות שהיו מיועדות קודם לאוניה SUN). הנתבעת 2 ציינה כי עדכנה את התובעת בכל יום בהודעות האינפורמטיביות שהתקבלו מחב' הספנות היינו המובילה לוסי בורכרד וכי הנתבעת 2 פועלת להסדרת השילוח הבנלאומי ואינה אחראית לשינוי נתיב הובלה או משכה. צוין כי אחריות הנתבעת 2 מוגבלת על פי עמלות בינלאומיות רלוונטיות או שטר המטען אם הוצא על ידי הנתבעת 2, לרבות לעניין תקופת ההתיישנות.

22. אין חולק כי המטען הגיע לישראל ב 16.3.09. מרקוביץ מציין כי להפתעתו עלה משטר המטען של הנתבעת 3 כי הטובין הוטענו בנמל גנואה על האוניה שרלוט בורכרד וכי נרשם מועד הטענת המטען ביום 25.2.09. הכל למרות שההטענה נעשתה לטענת הנתבע 2 במועד מאוחר יותר. עוד מעלים מסמכי היבוא כי בניגוד למכתב האשראי הועברה מכולה שהכילה את המטען מן האוניה שרלוט בורכרד לאוניה רייצ'ל בורכרד וזאת ללא הסכמתה או ידיעתה של התובעת.

צורף עותק שטר המטען הפנימי כנספח י"א לתצהיר מרקוביץ וכך אכן עולה ממנו כאשר בשטר הוטבעה חותמת CLEAN ON BOARD נושאת תאריך 25.2.09, בחותמת וחתימה של הנתבעת 3, בהתייחס לאוניה שרלוט בורכרד. עם זאת ולמרות שמקובל עלי כי שטרות המטען אמורים לייצג את המצב לאשורו, ברור כי אלמלא פעלה הנתבעת 3 בתיאום מול המובילה לוסי בורכרד להעביר המטען באמצעות האניה רייצ'ל בורכרד, הרי היה המטען מוסיף ומתעכב עוד יותר. המובילה הסיטה ספינה אחרת, ריי'צל בורכרד, והביאה אותה לנמל גנואה, כדי להעביר אליה את המכולה ובה בין היתר המטען של התובעת, ולהעבירה ארצה.

23. התובעת והמומחה מטעמה מפנים לכך שמשמעות הטבעת חותמת CLEAN ON BOARD של הנתבעת 3 על שטר המטען שהוצג בבנק הינה שהמטען אכן הוטען בפועל על האוניה שרלוט בורכרד הרשומה בשטר המטען, ונמצא על סיפון האוניה שזה שמה ב 25.2.09. זו אכן המשמעות. אולם יש להבדיל ענין זה כאמור משאלת האחריות לאיחור והגורמים לו, כאשר הנתבעות לא הפרו כל התחייבות מבחינת תאריך יעד של הגעה שלא הוצב בהתקשרות בין הצדדים, וממילא העיכוב היה תולדת כוח עליון של שביתה בנמל מרסיי. בתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת 3 על ידי מר מאוריצ'יו אורטודסי יש הודאה שהמובילה לוסי בורכרד שלחה אוניה אחרת שתעמיס את המכולה במקום האוניה שרלוט בורכרד שעוכבה במרסיי. המשמעות הינה שהמכולה לא הומכלה על שרלוט בורכרד ב 25.2.09, בשונה מן האמור בשטר המטען הפנימי שהוציאה נתבעת 3; אלא על הספינה רייצ'ל בורכרד בשלב מאוחר יותר. היה ראוי שהנתבעת 3 תיתן לעניין זה ביטוי מפורש בתצהיר מטעמה שכן המידע אמור להיות בידה, וכן תפרט מתי בדיוק הומכלה האוניה רייצ'ל בורכרד באותה מכולה שהיתה אמורה להיות נטענת על שרלוט בורכרד. אולם לכל אלה אין כאמור נגיעה לאיחור בהטענת המטען. אותו איחור נגרם בשל שביתה ולא בשל רשלנות של נתבעת 3 או המובילה (שכלל לא נתבעה). התנהלות נתבעת 3, גם אם היתה בלתי תקינה ביחס למצג שהוצג בשטר המטען הפנימי, לא גרמה לאיחור בהטענת המטען על האניה שהובילה אותו ליעדו ארצה.

24. מרקוביץ טוען למעשה טענה חלופית אחרת: שהעובדה ששטר המטען שהנפיקה נתבעת 3 מלמד על המכלת המכולה על האנייה שרלוט בורכרד מלמדת על כך שהמטען אכן הוטען בפועל על ספינה זו ונמצא עליה ביום 25/02/09, הוא התאריך הנזכר בשטר המטען (סעיפים 38- 42 לתצהיר מרקוביץ). מסתבר אפוא, כך לשיטת מרקוביץ, כי גורמי האיחור האמיתיים אינם ידועים והנתבעים רקחו להם סיפור כזב על השביתה בנמל מרסיי שגרמה כביכול להמכלת המטען על ספינה אחרת באיחור, הכל כדי לתרץ את האיחור בהגעת הספינה והמטען ולחמוק מחבותן. מדובר בטענה שאינה מסתברת, לשון המעטה: ראשית, כפי שכבר ציינתי אכן יש טעם לפגם בהוצאת שטר מטען שאינו משקף את המציאות לאשורה והנתבעת 3 הודתה בהוצאת שטר מטען כזה. לדבריה משקף הדבר פרקטיקה נפוצה משעה שהיה צריך להטעין את המכולה על ספינה אחרת, במקום הספינה לה יועד המטען ולפיכך הוצא לה שטר המטען "המקורי".

אולם הטענה לא יכולה לעמוד שכן החותמת CLEAN ON BOARD , משמעה שהמכולה הוטענה בפועל על שרלוט בורכרד, מה שלא אירע כאמור, שכן אותה ספינה היתה תקועה במרסיי. לא היו אמורים להוציא שטר מטעם בחותמת כזו אלא לאחר הטענת המטען על האניה הנזכרת בשטר. אולם, הרלבנטי כאן הינו שספק רב בעיני אם הייתה הנתבעת 3 מודה שראשית הנפיקה שטר מטען לפיו הוטענה המכולה על שרלוט בורכרד ב 25/02/09 ושנית, שהמכולה הוטענה בכלל על ספינה אחרת ימים מאוחר יותר, אם זה פשוט לא היה הסיפור האמיתי לאשורו. קשה עוד יותר לקבל שהיה נרקח סיפור על שביתה בנמל מרסיי, שכן זו טענה שניתן הרי לוודא ולהפריך אם אינה נכונה. למעלה מכך: מרקוביץ מודה הרי, בסעיף 41 לתצהירו, כי המכולה הגיעה לישראל ב 16/03/09 על גבי האנייה רייצ'ל בורכרד. הוא מציין שלא ברור לו ואף אין זה מעניינו כיצד עברה המכולה מן האנייה שרלוט בורכרד לרייצ'ל בורכרד והיכן טיילו אתה הנתבעות. אולם, משעה שאין זה שנוי במחלוקת כי המכולה הגיעה באנייה רייצ'ל בורכרד בשונה מן האמור בשטר המטען הראשון, זוכה גרסתן של הנתבעות לחיזוק.

בסעיף 42 לתצהירו מעלה מרקוביץ תזה חלופית לפיה, אכן יכול והוצאת שני שטרי מטען שונים על ידי הנתבעת 3, נעשתה כדי לעזור לספק, היינו נתבעת 1, כאשר השטר שמציג תמונה עובדתית שגוייה לפיה הומכל המטען על שרלוט בורכרד ב 25/02/09, הוצג על ידי הנתבעים לבנק לאומי על מנת שיכבד את האשראי הדוקומנטרי וישלם לנתבעת 1. זו תזה שאולי היא נכונה בתורת אפשרות. אולם אף אם נכונה היא, כתב התביעה אינו מכיל כזכור סעד כספי הנוגע לעילה של תרמית והצגת מצג שווא. למעלה מכך, הנתבעת 1 זכאית הייתה לקבלת כספה, על פי מכתב האשראי הדוקומנטרי, שכן את כל הסחורה שהתחייבה לספק, אכן סיפקה, והאיחור כאמור יכול שיתייחס לפרק זמן של 8-9 ימים בסה"כ. חזקה שלו ייחסה התובעת לנתבעת 1 אחריות לאיחור הנטען הנ"ל, לא הייתה מוותרת על נוכחותה כנתבעת בתביעה. התביעה כנגד נתבעת 1 נמחקה כאמור בהסכמה. והשאלה אם נגרמו בכלל נזקים לתובעת בשל האיחור הנטען בעטיין של נתבעות 2-3, הינה בדיוק השאלה שיש לברר בהליך זה. כאמור מצאתי שהתשובה לשאלה זו שלילית.

25. א. לנושא ההנחה בשיעור 22,552 ₪ שטוען מרקוביץ, שנאלצה התובעת לספוג – כבר התייחסתי ולא אשוב על הדברים (סע' 7 של פסה"ד).

ב. התייחסתי אף לנושא הנזק הנטען בשיעור 63,000 ₪ לחברת עדן, שביצעה כביכול עבודת איטום זמני עבור התובעת: התשלום הנטען לעדן – הוכח. מה שלא הוכח לטעמי כאמור, הינו בגין מה שולם, ואף בהנחה ששולם עבור שלב א' של איטום האולם, מדוע לא יכלה התובעת לחסוך נזק זה מעיקרא ולבצע העבודה על דרך רכישת יריעות PVC בארץ ברגע שנודע לה ב 3.3.09 האיחור הצפוי. כאמור הוכח כי ממילא הייתה התובעת בפיגור ביחס למועד תחילת העבודות שנדרש ממנה, בלי קשר לאיחור הנטען על ידה בהגעת המטען.

על פי סעיף 18 לתצהירו של מרקוביץ, ניתן היה לסיים את העבודה בתוך שבועיים. הדבר נובע מטענתו שעיריית נהריה נתנה לתובעת ארכה לתחילת העבודה עד ליום 06/03/09, וסיומה בתוך שבועיים. כאמור לפי קביעתי, תאריך היעד לסיום העבודות בו הייתה התובעת מחויבת כלפי עיריית נהריה, היה 22/03/09. לו פעלה התובעת בזריזות להקטנת הנזק, כפי חובתה, היה בידה כחברה מתמחה בעבודות איטום לרכוש לאלתר את חומרי האיטום לפי התכנון המקורי שבחוזה, שהרי מדובר ביריעות PCV המיוצרות בארץ, לטענת מרקוביץ עצמו. ראה גם נ/1, שהינו חלק ממפרט החוזה שלב א' לאיטום האולם, וכולו מדבר בחומרים שניתן לרכשם בארץ. במצב דברים זה, יכולה הייתה להשלים את העבודות בתאריך היעד או באיחור של ימים ספורים, כאשר בסופו של יום אין חולק כי העירייה, אף לטענתו של מרקוביץ, הייתה מרוצה מן העבודה ולא קנסה את התובעת בגין ימי איחור.

כלומר יותר מסביר שזה היה המצב, והתובעת לא היתה נקנסת, גם לו מדובר היה בימי איחור ספורים ושיטת האיטום המקורית שנבחרה בחוזה. את העירייה הרי אמורה לעניין פחות שיטת האיטום וסוג החומרים, כל עוד מדובר בשיטה וסוג מתאימים, שאושרו על ידי מהנדס מטעם העירייה, כמתאימים להשגת היעד של איטום אמין וקבוע; בין אם מדובר בשיטה המקורית שנקבעה בחוזה ובמפרט, ובין אם מדובר בשיטה חלופית שביקשה התובעת ואושרה לה. לא הוכח נזק, אך לו נגרם, אני קובע שהתובעת לא עמדה בחובת הקטנת הנזק, באשר יכולה הייתה להקטינו, וזאת באמצעים ומאמץ סבירים לחלוטין.

כמי שעיסוקה קבוע ובביצוע וייעוץ לעבודות איטום, יכולה הרי הייתה ממילא להשתמש בחומרי האיטום, שרכשה מן הנתבעת 1, בפרויקטים אחרים לאורך השנים. אז לא היה נגרם לה נזק כלל, שכו נחסכת היתה ממנה עלות רכישת יריעות PVC בארץ באותם פרויקטים. וככל שלא ניתן היה הדבר מסיבה כלשהי (אפשרות לא סבירה כשלעצמה, שמכל מקום לא הוכחה, שכן התובעת לא טענה שלא השתמשה בהמשך הדרך בחומרים שיבאה מהנתבעת 1 במשלוח האמור), היה כל הנזק עומד על עלות המטען ויבואו, שנמצא שלא ניתן לעשות בו שימוש.

יצוין כי אף לא הוכח ולא נטען כי במועד הרלבנטי סבלה התובעת מחסרון כיס, שלא אפשר לה להקטין הנזק, ולרכוש בארץ יריעות PVC ואת יתר החומרים הנדרשים במפרט החוזה, למרות ששילמה במקביל לנתבעת 1. טענה כזו גם אינה הגיונית לאור הסכום הנטען ששולם לעדן בעטין של הנתבעות (63,000 ₪) . הרי הטענה הנה שאותו סכום היה נחסך אלמלא מחדלן של הנתבעות. מדוע אפוא לא "הושקע" במקום זאת ברכישת יריעות PVC בארץ?

26. מסקנתי זוכה לחיזוק אף מכך שכאשר הגיע המטען ב 16/03/09, לא פעלה התובעת כאמור לשחרורו המידי: נספח ד' לחוות הדעת של מר בני סלומון, המומחה מטעם התובעת, הינו רשימון אגף המכס על ייבוא טובין, המציין שמדובר בארבעה קרטונים שהגיעו באנייה רייצ'ל בורכרד ומכילים יריעות פלסטיק, דבק, תכשיר סיכה, פסי מתכת וכלי יד. מרקוביץ עומת בחקירתו (עמ' 11 לפרוטוקול) עם העובדה שעמיל המכס מטעמו שילם את המסים ושחרר את הסחורה, רק שישה ימים אחר כך ב 22/03/09. טענתו הייתה שיש שישי ושבת שלא עובדים, אך ה 16/03/09 נופל על יום ב' בשבוע. אין חולק ומרקוביץ אישר, שעמיל המכס הינו שלוח שלו. כלומר, מדובר על איחור בשחרור המטען שבין חמישה לשישה ימים תמימים הנופל במגרשה של התובעת הטוענת שכל יום בו מתעכב המטען הינו קריטי עבורה. עניין זה מחזק גם הוא גדר הספקות, האם אכן מדובר היה בעניין קריטי, או כפי התרשמותי בניסיון לנצל תקלה שיסודה בכוח עליון, כדי לטעון בדיעבד לנזקים שלא נגרמו. אם מדובר היה אכן בעניין קריטי, ניתן היה לצפות לשחרור הסחורה כבר ב 17/03/09.

27. טוען מרקוביץ כי התובעת השקיעה כספים במימון נסיעתו יחד עם שני אנשים נוספים אל הנתבעת 1, ומעבר השתלמות בשימוש בחומריה. עלות הנסיעה והמימון הוערכה בתצהירו בסך של 2,000$ שהם 8,000 ₪. לטענתו לנוכח התביעה כנגד הנתבעת 1, אף אם זו לא חויבה לבסוף, ירדה ההתקשרות המתוכננת לטמיון, ולכן נתבע השבת הסך המקורב של 8,000 ₪ . ראשית, מדובר בטענה בעלמא שלא הוכחה. מדובר באנשי עסקים, וכלל לא ברור שהנתבעת 1 סירבה להתקשר עם התובעת, בשל תביעה זו נגדה, שהתובעת אף לא המציאה לה, וויתרה עליה. שנית, סביר שלנתבעת 1 שנמסר שהסחורה נאספה ממחסניה על ידי נתבעת 3 ב 20.2.09, לא הייתה אחריות במה שקשור לאיחור הנטען בהגעת הסחורה. ככל שהתרעמה (ומדובר בספקולציה על פי טענה ספקולטיבית שמציב מרקוביץ) על הניסיון למנוע ממנה את כספי התמורה להם הייתה זכאית בגין הסחורה שסיפקה, הרי יכול שבדין התרעמה, ואין לה לתובעת אלא להלין על עצמה. שלישית, לא ברור מדוע נדרשת השבה של עלות הנסיעה והכרטיס, כאשר לשיטת מרקוביץ עצמו מדובר היה בבדיקת היתכנות של עבודה עתידית ושיתוף פעולה עם הנתבעת 1 בלי קשר לעבודת האיטום הספציפית נשוא התביעה. כרטיס הנסיעה לאיטליה נרכש ב 05/02/09 כעולה מנספח ט"ו לתצהירו של מרקוביץ.

28. טוען מרקוביץ לנזק נוסף של 10,000 ₪ בגין הפסד רווח מעבודה מתוכננת במזח של חברת החשמל, כאשר בשל האיחור בקבלת החומרים לא קיבלה ולא ביצעה התובעת את העבודה הנ"ל. גם כאן, מדובר בטענה שהופרחה לחלל האוויר בהבל פה של בעל דין מעוניין, ודבר לא הוצג להמחשתה. לא ניירת או תכתובת מול חברת החשמל, ולא עד מטעם חברת החשמל שיעיד כי הוזמנו שירותי התובעת ובוטלו לנוכח חוסר היכולת לבצע העבודה במועד. גם כאן ניתן לתהות, הכיצד אבדה ההזדמנות, כאשר סביר שחברת החשמל לא דרשה איטום עם חומרים מתוצרתה של הנתבעת 1 דווקא.

29. מרקוביץ ראה לנכון לטעון גם לפגיעה חמורה בשמה הטוב של התובעת, כאשר אי עמידה בזמנים כפי שארע כאן תגרום לכך שסביר שהתובעת לא תזכה עוד במכרזים של עיריית נהריה. טענה מעין זו הינה דוגמא מובהקת לקלישות הנזקים הנטענים. ראשית, מרקוביץ עצמו מודה שבסופו של יום העירייה הייתה מרוצה מן העבודה, ולא ראתה לקנוס את התובעת; שנית, הוא הודה בחקירתו כי התובעת מוסיפה לעבוד באופן תדיר עם גופים שונים, לרבות עיריית נהריה (עמ' 14 שורות 23-27). כך שברור שהחשש לו טען בתצהירו נטען בעלמא. למרות שנזק למוניטין הינו בר תביעה, ולמרות שמדובר בנזק שלא אחת קשה להמחישו וככזה לעיתים די במסקנה בהגיון הניתנת להיגזר ממכלול הנסיבות לפיה אכן נגרם, הרי שעדיין יש להציב נתונים המלמדים בסבירות שאכן נגרם. איני מקבל שהתובעת הוכיחה פגיעה במוניטין ונהפוך הוא, סביר כי איחור חד פעמי במקרה דנן בביצוע העבודות, שחלקו הארי ממילא נגרם בשל תכנון זמנים לקוי של התובעת עצמה, לא גרם לכל פגיעה במוניטין בכלל; ומכל מקום לא בשל מספר ימי איחור ספורים בהגעת המטען.

30. א. ניתן היה לסיים כאן, שכן לא הומחשו הנזקים הנטענים. ממילא דין התביעה לדחייה. אולם, אייחד עוד מילים מספר לאחריות הנתבעות. הנתבעת 3 הינה כאמור משלח ימי מסוג NVOCC (משלח – מוביל). להבהרת המושג ראה מאמרו של עופר שגיא "המשלח הבינלאומי, מעמד משפטי מיושן לעומת מציאות מתחדשת", עיוני משפט י"ד 537 תשמ"א (צורף לסיכומי הנתבעת 2). אין הכוונה לכך שמשלח – מוביל הינו המוביל בפועל, אולם נושא הוא באחריות חוזית כלפי בעלי המטענים השונים שאוחדו במכולה, להוביל מטעניהם לנמל היעד (כמעין מוביל ללא אנייה). בעוד שהמשלח הקלאסי, ששלח מטען בודד, הינו שלוחו של בעל המטען, הרי תופעת הקונטיינרים בהם נוטל המשלח אחריות כלפי בעלי מטענים שונים המוכנסים למכולה אחת יצרה את מעמדו כמשלח – מוביל, שהינו קבלן עצמאי שעשוי לחוב בחובות המוביל (ראה עמ' 549 למאמר הנ"ל). בין אם נלמד מעמדו של המשלח – מוביל מהוצאת שטר נטען על ידו, ובין אם כשיטת המחבר המלומד, נגזר אותו מעמד ממהות הפעולות אותן מבצע, הרי בשתי החלופות הנתבעת 3 הינה משלח – מוביל. הנתבעת 3 היא זו שתיאמה ההובלה ובחרה המוביל הימי, אספה המטען, המכילה את המכולה, והנפיקה שטר מטען עליו היא חתומה. מעמדה אכן אפוא הינו כזה של משלח – מוביל. איש מהצדדים לא הפנה לתניות הגבלת אחריות בשטר המטען. לכן לא מתעוררת סוגיה זו. הנתבעת 3 טענה כי התובעת נמנעה מלצרף את עותק שטר המטען שקיבלה ואשר קובע לטענתה, תקופת התיישנות בת 9 חודשים, אשר חלפה. אלא שכמי שטוענת להתיישנות על בסיס שטר המטען, ניתן היה לצפות שהיא עצמה תצרף את שטר המטען שהוציאה (הכוונה לחלק האחורי הכולל לפי הנטען את תניית ההתיישנות הנטענת). הדבר לא נעשה. אולם כאמור לא הוצב על ידי התובעת תאריך יעד סופי להגעת מטען. אין זאת אומרת שיכולה הנתבעת 3 להתרשל ונושאת היא באחריות לאיחור שנבע מההמכלה המאוחרת וכתולדה מהגעת המטען באיחור, ככל שהתרשלה. אולם, מאידך על פי רוב לא ניתן להתחייב כאמור על יום הגעה מדויק, ומכל מקום התחייבות כזו של הנתבעות לא ניתנה (לא לענין תאריך יעד סופי להגעת המטען ולא לענין משך ההפלגה), ומדובר באיחור בן 9 יום למירב.

בנתוני המקרה כאמור לא נמצא פגם בענין זה בפעולתה של הנתבעת 3 והיא פעלה בסבירות ובאמצעות תיאום כלי שייט חלופי מול המוביל הימי, כדי להקטין משך האיחור שנבע מכוח עליון של שביתה בנמל מרסיי.

ב. הנתבעת 2, להבדיל מהנתבעת 3, אינה בבחינת "משלח - מוביל" אלא שלוחתה של התובעת לתיאום ההובלה, ולא ניתן לטעון כלפיה לא לנטילת אחריות של משלח מוביל. ולא הוכחה כל התרשלות שלה שגרמה לאיחור בהטענת המטען.

ג. בחוות הדעת של מר בני סלומון, מטעם התובעת, בואר כי שטר המטען שהנפיקה הנתבעת 3, זה המלמד שהמכולה הועמסה על האנייה שארלוט בורכרד ב 25/02/09, מהווה התחייבות של הנתבעת 3 שהמכולה הועמסה בפועל על אנייה זו בתאריך זה, שכן למשלח אסור להנפיק שטר מטען חתום לפני שאנייה מפליגה בפועל: שכן בתחתית שטר המטען חתומה הנתבעת 3 המשלחת כהחברה המובילה AS CARRIER (לשון אחר כמשלח – מוביל הערה שלי י"פ). ואילו החותמת הוטבעה clean on board. קיבלתי כאמור טענה זו. אין לה דבר וחצי דבר עם האיחור בהטענת המטען שנבע מכוח עליון. אולם במאמרו הנזכר של ע. שגיא , בעמ' 548, נזכר כי אחריות ושל ה NVOCC כמוביל היא אחריות אישית, ולא אחריות של שלוח, הנקבעת על פי פקודת הובלת סחורות בים והיא אחריות מוגברת, כאשר אם פעל בנסיבות של זיוף או מרמה, נשמטות ההגנות המוקנות לו בפקודת הובלת סחורות בים, אין הוא זכאי להסתמך על הפקודה, ואחריותו חוזרת ונקבעת לפי אחריותו של המוביל הציבורי שנהגה קודם לפקודה, והנה אחריות מוחלטת. השאלה אחריות מוחלטת למה. הרי המטען הגיע בשלמותו, ואין טענה כי נפגם, ולא ניתנה התחייבות לתאריך הגעה או משך הפלגה. האם יש אחריות מוחלטת גם לאיחור בן ימים ספורים בהטענת המטען, שיסודו בכוח עליון של שביתה? נראה לי שהדין צריך אז להיות כי לכל היותר נתפסת הנתבעת 3 על מצג השוא שיצרה לפיה הוטען המטען ב 25.2.09 על האניה שרלוט בורכרד ועובר אליה הנטל לבאר פשר האיחור וכי אינה אחראית לו, היינו לתן הסבר מקובל מדוע לא הגיע המטען ליעדו תוך משך ההפלגה המקובל של תשעה-עשרה ימים, מיום 25.2.09. אלא שהסבר כזה אכן ניתן כאמור, וקבלתי אותו, היינו קבלתי שעסקינן בכוח עליון וכי הנתבעת 3 פעלה בסיברות לקיצור משך העיכוב שנגרם, אף הצליחה לקצר אותו. מכל מקום, גם אם נניח שנושאת הנתבעת 3 באחריות מוחלטת להגעת המטען באיחור, אותו איחור הנו כאמור בן 9 ימים למירב, ולא גרם כל נזק.

31. התביעה נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת 2 בגין שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 11,000 ₪. ככל שלא תשולמנה ההוצאות בתוך 30 יום, ניתן יהא לעתור לחילוט הערבות הבנקאית שהופקדה להבטחת ההוצאות. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות כלפי הנתבעת 3, חרף דחיית התביעה נגדה.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ד, 07 מאי 2014, בהעדר הצדדים.