זוהי תביעה לפיצוי נזקי גוף, לפי דיני הנזיקין הכלליים.

טענות התובע

1. התובע יליד 27.4.1981, תושב העיר נצרת והיה, במועדים הרלוונטיים לתביעה, סטודנט לסיעוד באוניברסיטת חיפה. הוא טוען, כי ביום 1.7.2003 שעה 06:30 או בסמוך לכך, הותקף על-ידי אנשי בטחון (שוטרים או אנשי מג"ב או חיילים) ונגרמו לו נזקי גוף. (להלן: "מאורע הנזיקין").

2. התובע תיאר, בכתב התביעה (סעיף 4) את מאורע הנזיקין – נסיבותיו, סיבותיו ותוצאותיו. לדידו, מעשה שהיה כך היה: ביום 1.7.2003 שעה 06:30 או בסמוך לכך, הוא יצא מביתו הנמצא בשכונה מזרחית בנצרת וצעד בדרכו לתחנת האוטובוס (להלן: "תחנת האוטובוס") הממוקמת בסמוך למסגד שהאב אלדין (להלן: "המסגד") ברחוב פאולוס השישי (להלן: "הרחוב"), לשם נסיעתו באוטובוס לאוניברסיטת חיפה, לצורך הכנה לבחינה שנקבע לו ליום 2.7.2003. בדרכו, הוא פגש כוח שיטור של שוטרי מג"ב או יחידה מיוחדת מכוחות הבטחון של הנתבעת. (להלן: "כוח השיטור"). כוח השיטור עצרו לבדיקה. הוא סיפר לכוח השיטור את יעד נסיעתו. כוח השיטור בדק את מסמכיו ושחררו לדרכו. הוא המשיך בדרכו אל תחנת האוטובוס. בדרך ובהגיעו למקום שליד חברת אלעפיפי בסמוך למסגד, הבחין, לפתע, בכוח שיטור נוסף של שוטרים/אנשי מג"ב או יחידה מיוחדת שרצים לעברו, צועקים "תפוס אותו" ומכוונים עליו את כלי-הנשק שבהחזקתם. (להלן: "כוח השיטור הנוסף").

3. הוא לא הבין את פשר מעשיהם של אנשי כוח השיטור הנוסף. הוא הרגיש ב-"פחד מוות". באופן אינסטינקטיבי, הוא פתח במנוסת בהלה. כוח השיטור הנוסף רדף אחריו. הוא הגיע לקצה תהום פעורה בעומק 5-4 מטרים (להלן: "התהום") והממוקמת בתחנת דלק פז הנמצאת בהמשך הרחוב (להלן: "תחנת הדלק"). בהגיעו לשפת התהום, לא היה לו לאן לברוח. הוא עמד במקום, נכנע והרים את ידיו למעלה. אדם אחד מכוח השיטור הנוסף ניגש אליו ונתן לו אגרוף בפניו. כתוצאה מכך, איבד את שיווי משקלו ונפל לתהום. אנשי כוח השיטור הנוסף ירדו אליו ,בדרך עוקפת, והתחילו להרביץ לו ולבעוט ברגליו, שנשברו מהנפילה, עד שהתעלף. בהמשך, גררו אותו אנשי כוח השיטור הנוסף בצורה ברוטאלית וללא רחמים, עד שהגיע למקום חובש מכוחות הבטחון ובדק אותו.

4. מיד לאחר מאורע הנזיקין הובהל התובע, באמבולנס מד"א, לבית-חולים העמק בעפולה (להלן: בית-החולים"). שם, הוא נבדק בחדר מיון והודגמו שברים מרוסקים תוך מפרקיים בעצמות העקבים בשני הצדדים. אושפז במחלקה אורתופדית, והוחלט על טיפול שמרני בשבר שברגל ימינית. בתאריך 11.7.2003, נותח התובע ובוצע שיחזור סגור של השבר בעקב רגל ימינית וקיבוע הרגל באמצעות מקבע חיצוני מסוג אליזארוב. בתאריך 24.9.2003, הוסר המקבע החיצוני ורגלו הימינית של התובע הושמה בגבס למשך חודש. לאחר הסרת הגבס, הופנה התובע לטיפולים פיזיותראפיים.

5. התובע טוען, כי הנתבעת אחראית למקרה הנזיקין ולנזקים הנתבעים. בנסיבות המקרה דנן, חל הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה"). לחילופין, הוא מבסס את עילת תביעתו על עוולות הרשלנות לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה והפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה.

6. אליבא דתובע, רשלנותה של הנתבעת, עובדיה ושליחה והפרתם חובות חקוקות התבטאו במעשים ובמחדלים כדלקמן:

א. כוח השיטור הנוסף פתח לעבר התובע בקריאות או

במרדף לא חוקי ללא כל סיבה או הצדקה שהיא;

ב. כוח השיטור הנוסף יכול היה לבקש מהתובע להזדהות

כפי שעשה כוח השיטור, אולם בקום זאת פתח במרדף

לא מוסבר לעברו של התובע תוך כדי כיוון כלי הנשק

כלפיו דבר שהבהיל את התובע ואיים על חייו;

ג. כוח השיטור הנוסף לא היה מתואם עם כוח השיטור

שכבר בדק את התובע ונכח לדעת שמדובר באזרח

תמים;

ד. כוח השיטור הנוסף נהג ברשלנות או בפזיזות או הפר

את הנהלים בדבר "מעצר חשוד" ;נתן אגרוף לתובע

חרף העובדה שעמד דום והרים את שתי ידיו כאות

כניעה ,דבר שהביא לנפילתו לתהום ,מגובה 5-4 מטר;

ה. התובע היה במצב כניעה ולא היווה וגם לא יכול היה

להוות כל איום או סיכון לכוח השיטור הנוסף .לא

הייתה כל סיבה לתת לתובע אגרוף או לתקוף אותו

פיזית ולהשתמש נגדו בכוח;

ו. כוח השיטור הנוסף המשיך להרביץ ,באכזריות, לתובע

לאחר שנפל לתהום ,דבר שגרם לריסוק עצמותיו

והחמרת מצבו הרפואי;

ז. כוח השיטור הנוסף גרר את התובע על אף פצעיו

וחבלותיו הקשות וגרם להחמרה נוספת במצבו הרפואי

והכל ללא כל הצדקה;

ח. כוח השיטור הנוסף היה צריך להבחין בתהום שהיה

מאחורי התובע ולהימנע מכל פעולה שהייתה עלולה

לסכן את חייו של התובע ;

ט. כוח השיטור הנוסף לא נהג כפי שכוח שוטרים או

חיילים סבירים היו יכולים וצריכים לנהוג בנסיבות

העניין.

י. הנתבעת התרשלה בכך שלא אימנה את החיילים או

השוטרים שהציבה בעיר נצרת כדי להבטיח את שלום

הציבור . וכן, ההוראות שנתנה להם לא היו סבירות או

מספיק ברורות ו/או מתחשבות בנסיבות העניין

,במיוחד האווירה הרגישה במיוחד ששררה בעיר

נצרת באותה תקופה;

י"א. כוח השיטור הנוסף הפר את הוראות החוק או נוהלי

ופקודות המשטרה שלעניין.

(ראו- סעיף 9 א' – יא לכתב התביעה).

טענות הנתבעת

7. הנתבעת מכחישה, מנגד, את טענותיו של התובע שביסוד עילת התביעה. לדידה אין לה כל קשר למאורע הנזיקין, המוכחש כשלעצמו. הנתבעת או מי מטעמה לא היו מעורבים כלל באירוע הנזיקין הנטען. הן במסוף המשטרתי, הן בתחנת נצרת והן במחלקה לחקירות שוטרים ,אין תיעוד כלשהו לגבי התובע ואירוע הנזיקין הנטען.

8. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי היא ו/או מי מטעמה פעלו כדין וללא כל רשלנות שהיא עליה תחוב. היא ו/או מי מטעמה לא באו במגע כלשהו עם התובע. שליחיה פועלים במסגרת סמכויותיהם על מנת להגן על הסדר הציבורי, כדי לבצע תפקידיהם בגדרי הדין.

9. וכן, טוענת הנתבעת, כי בחירת אנשי המשטרה, הדרכתם והפיקוח עליהם הינם כראוי וכדין. פעולות השוטרים נעשות בסמכות וברשות כדין.

10. הנתבעת ממשיכה וטוענת, כי במקרה דנן היא פעלה כרשות שלטונית סבירה, במתחם סמכויותיה ולא ביצעה כלפי התובע עוולה על-פי כל דין; עליה לא חלה כל חובה כלפי התובע, והיא לא הפרה חובה חקוקה כלשהי. במקרה דנן, אין תחולה לכלל של "הדבר מעיד על עצמו" ועל התובע להתכבד ולהוכיח את עילת תביעתו.

הפלוגתא

11. הפלוגתא לענייננו-שלנו, אחת היא: האם הנתבעת אחראית למקרה הנזיקין ולנזקי התובע הנתבעים, אם לאו?

מסכת הראיות

12. שלושה עדים היו לתביעה: התובע, מר זיאד מרוואת (להלן: "זיאד"); ומר מוחמד אבראהים אבו עקאב (להלן: "מוחמד"). שלושתם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם (ת/1, ת/3 ו-ת/4, והכל בהתאמה). וכן, הוגש מטעם התביעה מוצג נוסף – ת/2 – תשריט זירת מאורע הנזיקין שנערך על-ידי התובע.

13. להגנה, היו שני עדים: רכז הדרכה במשל"ט צפון (מוקד 100), מר שלמה יונה (להלן: "שלמה"); ורפ"ק יוסי חסון, ראש משרד סיור נצרת (להלן: "יוסי"). שלמה הקדים והגיש תע"צ – (נ/2). יוסי הקדים והגיש תצהיר עדותו הראשית (נ/3). וכן, הוגש מטעם ההגנה מוצג נוסף: נ/1 – תשריט זירת מאורע הנזיקין שנערך על-ידי זיאד.

דיון

מאורע הנזיקין – גרסת התובע

14. התובע העיד, בכתב ובעל-פה, באשר למאורע הנזיקין – נסיבותיו, סיבותיו ותוצאותיו. בעדותו בכתב, הוא העיד לענייננו-שלנו, כי:

"הנני להצהיר כי ביום 1.7.03 בשעה 06:30 לערך, יצאתי ברגל מביתי הנמצא בנצרת לכיוון תחנת האוטובוסים במרכז העיר במטרה לנסוע לאוניברסיטה בחיפה ולהתכונן לבחינה שהייתה קבועה למחרת.

הנני להצהיר כי בדרכי לתחנת האוטובוס פגשתי קבוצה של שוטרי מג"ב ו/או יחידה מיוחדת השייכים לנתבעת וזאת במהלך המהומות בגין ההריסות שהיו באזור.

הנני להצהיר כי כשהתקרבתי לקבוצה הראשונה נעשה חיפוש מקיף על גופי ולאחר מכן שוחררתי והמשכתי במסעי לאוניברסיטה.

הנני להצהיר כי כאשר הגעתי בסמוך למסגד שהאב אלדין שליד תחנת האוטובוסים, הבחנתי לפתע באנשי משטרה ו/או מג"ב ו/או יחידה מיוחדת השייכת לנתבעת, שרודפים אחרי תוך כדי כיוון הנשק לעברי.

הנני להצהיר כי משלא ידעתי מה לעשות הרגשתי פחד ומאוים ובאופן אינסטינקטיבי החלתי לברוח מהמקום עד שהגעתי לתחנת דלק הממוקמת בהמשך הרחוב. ובהגעתי נעצרתי בסמוך לקצה תהום ולא יהיה לי לאן לברוח והרמתי את ידיי כאות להיכנעותי.

הנני להצהיר כי אחד החיילים ניגש אלי ומיד נתן לי אגרוף בפנים וכתוצאה מכך איבדתי את שווי משקלי ונפלתי לתהום מגובה של 5-4 מטר. אדגיש כי, החיילים במקום לעזור לי ולהציל את חיי, הם ירדו אלי מדרך עוקפת והמשיכו להרביץ לי ולבעוט ברגליי שנשברו מהנפילה עד אשר התעלפתי, ובהמשך אף גררו אותי בצורה ברוטאלית וללא רחמים עד שהגיע חובש מטעמם וערך לי בדיקה ראשונה.

הנני להצהיר כי החובש רשם על גופי ממצאי הבדיקה כמתועד בתמונות המצורפות.

הנני להצהיר כי לאחר התאונה הובהלתי ע"י מד"א לביה"ח העמק בעפולה ,שם אובחנו אצלי שברים מרוסקים תוך מרפקים בעצמות העקבים בשני הצדדים ברגליי, והוחלט לטפל בי שמרנית בצד שמאל וניתוחית בצד ימין".

(ת/1 ,סעיפים 5 – 12).

15. בעדותו בעל-פה, אימץ התובע את עדותו בכתב – ת/1 (עמ' 3, ש' 14). הוא העיד, כי ביום אירוע הנזיקין הוא יצא מביתו וצעד לכיוון תחנת האוטובוס, במטרה לנסוע באוטובוס לאוניברסיטת חיפה, לשם הכנה לבחינה שנקבעה למחרת יום האירוע דנן. בדרכו, הוא פגש בכוח השיטור, שמנה בין 20-15 שוטרים/חיילים. כוח השיטור קרא לו ושאלו לפשר מעשיו. כוח השיטור ערך חיפוש על גופו ושחררו לדרכו. בדרכו לתחנת האוטובוס, היה מחסום שאויש על-ידי כוח השיטור הנוסף ,שאנשיו היו חיילים.

16. וכן, הוא המשיך בדרכו לכיוון תחנת האוטובוס. הוא חלף על פני כוח השיטור הנוסף. במקום היתה התקהלות. כוח השיטור הנוסף לא אמר לו דבר. גם הוא לא אמר דבר לכוח השיטור הנוסף. אחד החיילים מכוח השיטור הנוסף ,שהיה מחזיק ברובה ,רדף אחריו, אך לא אמר לו דבר. החייל כיוון את הרובה עליו. הוא פתח במנוסה מבוהלת במטרה להגן על עצמו. לא שאל את החייל לפשר מעשיו. האנשים שהיו בהתקהלות, צעדו ברחוב הראשי (פאולוס השישי), (להלן: "ההתקהלות"). בהמשך, הצטרפו חיילים נוספים למרדף. הוא הגיע לשפת התהום. לא היה לו לאן לברוח.

17. הוא עמד במקום. חייל התקרב אליו ונתן לו אגרוף בפנים. אחרי המכה, הוא איבד שיווי משקל ,התעלף ונפל מגובה 5-4 מ' לחצר שבתחתית התהום. (להלן: "החצר"). הוא איבד את הכרתו. הוא שכב פגוע בחצר. לאחר מכן, ניגשו אליו שני חיילים, הרביצו לו ובעטו בו, כשהוא שכוב ופגוע בחצר, והכל ללא סיבה כלשהי. לא עשה דבר ולא איים על החיילים. וכן, שני החיילים הרימו וגררו אותו עד לעליה שבמקום. לאחר מכן, הגיע חובש המשרת בצ.ה.ל (להלן: "החובש") ונתן לו עזרה ראשונה. החובש הזמין אמבולנס מד"א. האמבולנס הגיע למקום. צוות מד"א פינה אותו ,באמבולנס, לבית-החולים. בזמן הזה הוא היה בהכרה.

18. וכן, העיד התובע, במהלך חקירתו שתי וערב, כי הוא זיהה את החיילים שהיו בכוח השיטור הנוסף, לפי הבגדים שלבשו וצבעם היה ירוק והם גם נשאו כלי-נשק (רובים). הוא לא יודע להבחין בין חייל, שוטר או איש מג"ב. לא יודע מה צבע הבגדים של החיילים, אם ירוק או אפור. האנשים שהיו בכוח השיטור הנוסף, לבשו בגדים של חיילים או שוטרי מג"ב והיו להם קסדות.

גרסת זיאד

19. זיאד העיד, בכתב ובעל-פה, באשר למאורע הנזיקין. בעדותו בכתב, העיד זיאד, כי הוא נכח בזירת מאורע הנזיקין. ביום 1.7.2003, בשעות הבוקר, היתה מהומה באזור המסגד .הוא נהג ברכבו וירד לאזור המהומה. במקום, היתה התקהלות. הוא עצר את רכבו ליד המשביר לצרכן. משם, הוא צעד לכיוון אזור המסגד. הוא הבחין בתובע שהיה במנוסת בהלה ואנשי משטרה/מג"ב רודפים אחריו. לתובע היה ילקוט על גבו. התובע היה מבוהל ומפוחד. תחת איומי השוטרים ,קפץ התובע מגדר בגובה 4 מטר לפחות. הוא גם ראה כמה שוטרים מרביצים ובועטים בתובע וזאת לאחר נפילתו. לאחר מכן, השוטרים וחובש הרימו את התובע והעבירו למדרכה שבמקום ,לשם קבלת טיפול רפואי ראשוני. אמבולנס הגיע למקום ופינה את התובע מהמקום (ת/3, סעיפים 10-4).

20. בעדותו בעל-פה, אימץ זיאד את עדותו בכתב – ת/3 (עמ' 10, ש' 17). הוא הוסיף, כי הוא מורה בית-ספר במקצועו. המהומה וההתקהלות באזור המסגד, היו כתגובה לכוונת כוחות מג"ב להרוס את המסגד. מאורע הנזיקין ,היה ביום ראשון בשבוע, שהוא יום המנוחה. ביום זה ,הוא לא מלמד בבית-הספר. כשהגיע לאזור המסגד, לא היו בעיות. הוא חנה את רכבו ליד בניין המשביר לצרכן. שם, גר דודו .משם הוא צעד ברחוב לכיוון תחנת הדלק. בדרך היתה התקהלות של המון אנשים. היו גם אנשי מג"ב. היה מחסום ברחוב ליד המסגד. אנשי מג"ב היו מצוידים "בציוד כבד, יש להם קסדה ואפודים עם רובים" (עמ' 12, ש' 6-5). האזרחים התקהלו בכל המקום. האזרחים המתקהלים נסו מכיוון המסגד לכיוון המשביר לצרכן, ואנשי מג"ב רדפו אחריהם. אנשי מג"ב לא אמרו דבר. התובע היה בין האנשים שנסו לכיוון המשביר לצרכן. לתובע היה ילקוט על גבו והיה בדרכו לאוניברסיטה. אנשי מג"ב רדפו אחר התובע, עד "שהגיע לסף של הגדר והוא קפץ או דחפו אותו. אני לא ראיתי" (עמ' 12, ש' 14). הוא היה במרחק 30 מטר מהגדר. התובע טיפס על הגדר וקפץ משם. התובע עבר את הגדר וקפץ למטה. זה היה שני מפלסים. היו המון אנשי מג"ב. לפחות שישה אנשי מג"ב רדפו אחר התובע. במהלך המרדף, לא אמרו אנשי מג"ב דבר לתובע. הם רק רצו לתפוס את התובע. מאורע הנזיקין ,קרה בשעה 08:00-07:00. לאחר שהתובע קפץ למטה, הוא עזב את המקום והלך לבית דודו. לא ראה להיכן התובע קפץ ומה קרה לתובע לאחר שקפץ למטה. הוא לא ראה איך התובע נפל למטה. שדה הראיה שלו היה חסום. הוא הגיע לבית דודו ועמד מחוץ לבית. במקום, נשארו כמה אזרחים עם כוחות מג"ב. וכן, אנשי המג"ב היו ליד התובע ומכוונים את כלי-הנשק לכיוון התובע .הוא ראה את התובע במפלס התחתון. אנשי מג"ב תפסו את התובע, הרביצו לו ולקחו אותו למדרכה. הזמינו אמבולנס. הגיע החובש ועשה עירוי אינפוזיה לתובע. האמבולנס הגיע ופינה את התובע לבית-החולים. הוא מכיר את התובע. התובע גר בשכונתו. הם היו חברים/מכרים. הם באותו גיל ,ומידי פעם נפגשים. יש להם חברים משותפים. גם לאחר האירוע הנזיקין ,הם נפגשו. הוא ביקר את התובע כשהיה מאושפז בבית-החולים. הם דיברו ביניהם על מאורע הנזיקין.

(עמ' 10, ש' 28; עמ' 11, ש' 38-1; עמ' 12, ש' 32-1; עמ' 13, ש' 4-3, ש' 10-7, ש' 32-24; עמ' 14, ש' 12-2; עמ' 15, ש' 13-2, ש' 20).

גרסת מוחמד

21. מוחמד הינו קבלן עצמאי והבעלים של עסק לחומרי בניין באזור נצרת. הוא העיד, כי הוא נכח בזירת מאורע הנזיקין. ביום 1.7.2003 בשעות הבוקר, הוא ירד לאזור המהומה, כמו שאר האנשים. היה באזור המסגד. בשלב זה, הוא ראה את התובע במנוסת בהלה. אנשי משטרה/מג"ב רדפו אחר התובע. לתובע ,היה ילקוט על גבו. התובע היה מפוחד ומבוהל. החיילים/השוטרים שלפו נשק ורדפו אחר התובע. לאחר מכן, הוא ראה את התובע קופץ מגדר בגובה 4 מטר לפחות. התובע קפץ תחת איומים ופחד מהמשטרה. אמבולנס הגיע למקום ופינה את התובע. (ת/4, סעיפים 3-10).

22. בעדותו בעל-פה, אימץ מוחמד את עדותו בכתב (עמ' 17, ש' 11). הוא הוסיף, כי ביום מאורע הנזיקין, כל תושבי העיר נצרת ידעו שישנה מהומה באזור המסגד. הוא נהג ברכבו ונסע לכיוון המסגד. במרחק של 2 ק"מ לערך, הוא החנה את הרכב. כשקרה המקרה, כוחות הבטחון סגרו את המקום – הרחוב. הוא היה על-יד תחנת הדלק, במרחק של 400 מטר לערך מהמסגד. הגיע למקום מכיוון המעיין. אליו הצטרפו התובע וחבר נוסף. בסביבה ,היתה ההתקהלות. חייל שלף את נשקו ורדף אחר התובע. בהמשך, הצטרפו חיילים נוספים למרדף. החייל אמר לתובע "בוא, בוא" (עמ' 18, ש' 30). התובע פחד ופתח במנוסת בהלה. כשהחיילים רדפו אחר התובע, התובע היה לידו. הוא עמד במקום ואמר לתובע שלא יפחד. התובע פחד, רץ וקפץ, מרוב פחד. הוא הלך לראות מה קרה לתובע. הוא ראה שהתובע קפץ מהגדר למטה. הוא הגיע למרחק של 30 מטר לערך מהגדר. התובע הינו תושב נצרת ,והם מכירים. לא יודע על מה נפל התובע למטה. התהום היא בעומק כ- 5 מטר. כשהתובע נפל למטה, הוא שמע מאנשים, כי חיילים הרביצו לתובע. הגיע אמבולנס למקום. לפני שהגיע האמבולנס, הוא ראה את התובע קופץ לתהום. (עמ' 17, ש' 19, ש' 23; עמ' 18, ש' 2, ש' 32-8; עמ' 19, ש' 24-2).

גרסת שלמה

23. כאמור, שלמה משרת, דהיום, במשטרת ישראל – משל"ט צפון (מוקד 100) ומשמש בתפקיד רכז הדרכה. בבדיקתו, הוא מצא דו"ח אירוע מרד"מ מס' 1, מתאריך 1.7.2003, המתייחס לאירועי ההריסה במסגד. (נ/2). הוא אינו עד ראייה למאורע הנזיקין הנטען. לא כל אירוע מדווח למשטרה. מבחינה טכנית, קיימת אפשרות שאירוע כמו מאורע הנזיקין לא ידווח ולא יתועד על-ידי מוקדי 100. ככלל ובמרדפים של המשטרה ,כל אירוע שקורה מדווח למשטרה ומתועד על-ידי המשטרה. השוטרים בשטח והמשתתפים במבצע אמורים לדווח לממונים עליהם על כל אירוע חריג והדברים מתועדים היטב.

וכן, אירוע כדוגמת מאורע הנזיקין הנטען, הינו אירוע חריג, המחייב דיווח על-ידי השוטר/ים המעורב/ים בו למרד"מ וכן תיעוד במשטרה. שוטר שאינו מדווח עובר עבירת משמעת. אין לשלול לחלוטין את האפשרות שמאורע הנזיקין הנטען אכן קרה אך לא דווח על כך למרד"מ.

(עמ' 21, ש' 19, ש' 32-22; עמ' 22, ש' 23-1).

תע"צ – נ/2

24. דו"ח המרד"מ (מס' 1-15) מיום 1.7.2003, שצורף למוצג נ/2, מתעד ,בפרוטרוט, את המצבע המשטרתי מיום 1.7.2003 (להלן: "המבצע") להריסת עבודות הבנייה שבוצעו במתחם המסגד, (להלן: "עבודות ההריסה"), כולל האירועים החריגים שקרו במהלך המבצע (להלן: "דו"ח המרד"מ"). לענייננו-שלנו, להלן שלבי המבצע והאירועים שהתרחשו במהלכו ביום 1.7.2003:

גרסת יוסי

25. יוסי משרת במשטרת ישראל ומשמש, כיום, כראש משרד סיור בתחנת נצרת. בזמן מאורע הנזיקין הנטען, היה בתפקיד דובר מרחב עמקים של משטרת ישראל. מעולם לא שמע על מאורע הנזיקין הנטען. הוא עשה ניסיון לאתר דו"חות סיור כלשהם מיום 1.7.03. התברר לו, כי דו"חות הסיור שאין בצדם חשד לעבירה פלילית, מבוערים שנה לאחר האירוע. המסמכים הנוגעים לסיורים שנערכו בשנת 2003, בוערו בטרם הגשת התביעה.

וכן, דו"ח מערכת המוקדים מיום 1.7.03 והמתעד את כל האירועים והפניות של האזרחים למוקד 100, מראה, כי מאורע הנזיקין הנטען לא דווח כלל למערכת המוקדים. וכן, במסוף המשטרתי הכולל גם רישום על האזרחים כמתלוננים או כחשודים, אין רישום כלשהו לגבי התובע. וכן, בדיקתו במחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) העלתה, כי לא הוגשה תלונה כלשהי למח"ש על מאורע הנזיקין הנטען. כמו כן, העיד יוסי בהדגשה, כי לא ידוע למשטרת ישראל דבר על מאורע הנזיקין הנטען. וכן, הגשת התביעה, בחלוף 6 שנים ממועד מאורע הנזיקין הנטען, מקשה על איתור מידע בנוגע למאורע האמור. (נ/3, סעיפים 9-1).

26. בעדותו בעל-פה, אימץ יוסי את עדותו בכתב – נ/3 (עמ' 23, ש' 7; עמ' 24, ש' 25). הוא הוסיף, כי "עצם העובדה שהאירוע לא דווח ,הוא לא שולל שהאירוע התרחש" (עמ' 23, ש' 22). הוא לא מכיר אירועים בהם שוטרים תקפו אזרחים והאזרחים לא דווח על-כך למח"ש או לקצין תלונות הציבור.

המבצע היה רחב היקף ופיקד עליו מפקד המחוז דאז, ניצב יעקב בורובסקי. היתה פקודת מבצע. כוחות משטרה גדולים שהשתתפו במבצע חולקו לגזרות שונות עם מפקדי-משנה.

(עמ' 25, ש' 32-27; עמ' 24, ש' 5-4, ש' 12-11).

מהימנות העדים ומשקל הראיות

27. לפי התנהגותם של העדים והתרשמותי הישירה מהם ובשים לב למכלול נסיבות העניין, אותות האמת שהתגלו במהלך המשפט וכיוצא באלה, אומר, כי עדויותיהם של עדי התביעה, התובע, זיאד ומוחמד , לענייננו-שלנו, אינן סבירות ואינן מהימנות בעיניי.

בעדויות אלה, מצאתי אי-דיוקים, תמיהות ואף סתירות מהותיות, פנימיות וחיצוניות, היורדות לשורשו של עניין והכל ללא הסבר סביר ומהימן.

ראשית, סיבת נפילתו של התובע לתהום.

בכתב-התביעה, טען התובע לעניין זה, כי: "אחד השוטרים/או החיילים ניגש אליו ומיד נתן לו אגרוף בפנים וכתוצאה מכך איבד התובע את שיווי משקלו ונפל לתהום..." (כתב התביעה סעיף 4. ההדגשות שלי-ש.ס).

בעדותו, העיד התובע, כי: "אחד החיילים ניגש אלי ומיד נתן לי אגרוף בפנים וכתוצאה מכך איבדתי את שיווי משקלי ונפלתי לתהום..." (ת/1, סעיף 10. ההדגשות שלי-ש.ס; עמ' 3, ש' 14; עמ' 7, ש' 14; עמ' 9, ש' 19-18). דא עקא, שהגרסה והעדות דנן נסתרו, מיניה וביה ובאופן פוזיטיבי ומוחלט, על-ידי שאר עדי התביעה, זיאד ומוחמד. זיאד העיד , כי: "ראיתי את עפיפי סובחי קופץ מגדר בגובה לכל הפחות 4 מטר. ראיתי אותו כשקפץ מגובה תחת איומים מהמשטרה ". (נ/3 ,סעיף 8 ;ההדגשות שלי –ש.ס; עמ' 10,ש' 17; עמ' 12, ש' 14 – 21).

28. שנית, מיהות האנשים שרדפו אחר התובע במאורע הנזיקין ומספרם. בכתב

התביעה צויין: " אנשי משטרה ו/או מג"ב ו/או יחידה מיוחדת השייכים

לנתבעת"(כתב התביעה סעיף 4. ההדגשות שלי- ש.ס).בעדותו, העיד התובע:

"אנשי משטרה ו/או מג"ב ו/או יחידה מיוחדת השייכים לנתבעת".(ת/1 ,סעיף

8; עמ' 5,ש' 14. ההדגשה שלי- ש.ס).ברם, במהלך חקירתו שתי וערב ,הוא

העיד ,כי מדובר ב- "שוטרים" .( עמ' 5,ש' 13).בהמשך, הוא העיד ,כי "לא יודע

מי הם". ( שם, ש' 20 – 21).תכף ומיד העיד ,כי "אפשר להגיד שהם חיילים"!! (שם, ש' 23-23. ההדגשות שלי-ש.ס). לאחר מכן, הוא העיד "קבוצה של חיילים". והם לא רדפו אחריו. (שם, עמ' 6, ש' 18-17). ו"פתאום אני רואה מישהו עם רובה שמתחיל לרדוף אחריי" (שם, שם. ההדגשה שלי-ש.ס). וכן: "אחד רדף אחריי עם רובה" (שם, ש' 25-24) ורק "אחרי כמה זמן הפסיק להיות אחד" (עמ' 7, ש' 2) .לבסוף העיד התובע, כי חייל מתוך כוח השיטור (הקבוצה הראשונה) רדף אחריו ואחר כך הצטרפו אליו חיילים מכוח השיטור הנוסף (הקבוצה השניה). (עמ' 9, ש' 12-10. ההדגשות שלי-ש.ס)

29. זיאד העיד, לעניין זה, כי מדובר "באנשי משטרה ו/או מג"ב ו/או מי מטעם משטרת ישראל, רודפים אחרי עפיפי סובחי" (ת/3, סעיף 6. ההדגשות שלי-ש.ס. ;עמ' 10, ש' 17). וכן, מאות האנשים שהיו בהתקהלות ובכלל התובע "ברחו מהמקום ו-"מג"ב" רדף אחריהם" (עמ' 12, ש' 9.ההדגשה שלי- ש.ס) .במקום אחר וכשנשאל זיאד על-ידי ב"כ הנתבעת כמה שוטרי מג"ב רדפו אחר התובע, תשובתו היתה: "לפחות שישה" (שם, ש' 27).

30. גם מוחמד העיד, תחילה ולעניין זה, כי "הבחנתי לפתע באנשי משטרה ו/או מג"ב ו/או מי מטעם משטרת ישראל, רודפים אחרי עפיפי סובחי" (ת/4, סעיף 6. ההדגשות שלי-ש.ס. עמ' 17, ש' 11). דא עקא ,במהלך חקירתו שתי וערב וכשנשאל על-ידי ב"כ הנתבעת מי רדף אחר התובע, תשובתו היתה: "חייל שלף את הנשק מולו. התובע היה עם תיק בית ספר והוא רץ ובאו חיילים נוספים. החייל אמר לו "בוא, בוא". אחר כך הצטרפו עוד חיילים" (עמ' 18, ש' 30-29. ההדגשות שלי-ש.ס).

31. שלישית, תקיפת התובע שעה שהיה חבול קשה ושוכב בחצר, כביכול. בכתב התביעה, טען התובע, לעניין זה, כי "השוטרים או החיילים ירדו לתובע מדרך עוקפת והמשיכו להרביץ לו ולבעוט ברגליו שנשברו מהנפילה עד אשר התעלף, ובהמשך אף גררו אותו בצורה ברוטאלית וללא רחמים עד שהגיע חובש מטעמם". (כתב התביעה, סעיף 4. ההדגשות שלי-ש.ס).

בעדותו, העיד התובע, לענייננו, כי "החיילים במקום לעזור לי ולהציל את חיי הם ירדו אלי מדרך עוקפת והמשיכו להרביץ לי ולבעוט ברגליי שנשברו מהנפילה עד אשר התעלפתי, ובהמשך אף גררו אותי בצורה ברוטאלית וללא רחמים עד שהגיע חובש מטעמם" (ת/1, סעיף 10; עמ' 3, ש' 14.ההדגשות שלי – ש.ס).

דא עקא, התובע העיד, במהלך חקירתו שתי וערב, כי "אחרי שהייתי על הרצפה הגיעו אלי שני חיילים שהרביצו לי. אחרי שסחבו אותי שני חיילים, הגיע חובש". (עמ' 3, ש' 25-24). בהמשך הוא העיד, כי אחרי שקיבל אגרוף בפניו הוא איבד שיווי משקלו והתעלף ולא ידע מה קרה (עמ' 7, ש' 20-14) .וכן, "איבדתי הכרה לרגע ואח"כ התעוררתי" (עמ' 8, ש' 19). בהמשך הוא העיד, כי "לאחר מכן ניגשו אלי עוד שני חיילים, הרביצו לי למרות ששכבתי על הרצפה פגוע. ניגשו אלי שני חיילים ונתנו לי מכות לא יודע למה" (עמ' 9, ש' 21-20. ההדגשות שלי-ש.ס).

32. זיאד העיד, לעניין זה, כי "ראיתי אותם מרביצים לו ובועטים בו כמה שוטרים וזאת לאחר שנפל מהגדר". (ת/3, סעיף 8; עמ' 10, ש' 17.ההדגשות שלי- ש.ס). דא עקא, במהלך חקירתו שתי וערב הוא העיד, כי לאחר שהתובע קפץ מהגדר למטה "לא נשארתי שם. הלכתי לדוד שלי. לא יכולתי לראות מה קורה למטה. אני הלכתי משם".(עמ' 13,ש' 8). זיאד הגיע לבית דודו ומשם הוא ראה, כי "נשארו כמה אנשים עם כוחות מג"ב למעלה עם רובים מכוונים אליו [לתובע] וכוחות אחרים היו איפה שהוא. הם תפסו אותו שם והרביצו לו ולקחו אותו למדרכה. אח"כ איפה שהייתה מדרכה ביקשו אמבולנס. הגיע חובש מאצלם". (עמ' 15, ש' 12-10.ההדגשות שלי- ש.ס). למיותר לציין, כי בעדותו בכתב של זיאד (ת/3),אין זכר למרדף שוטרי מג"ב אחר האנשים בהתקהלות וחזרתו לבית דודו.

33. מוחמד העיד, כי היה עד ראייה למאורע הנזיקין. העובדות עליהן הוא מעיד הן בידיעתו האישית (ת/4, סעיפים 3-2). בעדותו ,אין זכר כלל לתקיפתו של התובע שעה שהיה חבול ושוכב בחצר. הוא העיד, כי לאחר קפיצת התובע לחצר, הגיע אמבולנס ופינה את התובע מהמדרכה שבמקום. (ת/4, סעיפים 10-9; עמ' 17, ש' 11).

34. רביעית, לא רק שקיימות סתירות מהותיות וקוטביות, פנימיות וחיצוניות, בעדויותיהם של עדי התביעה בכל הקשור לתקיפת התובע לאחר שהיה חבול קשות ושוכב על הרצפה כביכול, אלא שעדויות אלה, נסתרו, מניה וביה ובאופן פוזיטיבי ומוחלט, על-ידי התיעוד הרפואי של בית-החולים.

במה דברים אמורים? כמבואר, ביום 1.7.2003 הובהל התובע לבית-החולים. בשעה 07:51, התקבל למיון אורתופדי. הוא היה בהכרה מלאה. הוא סיפר לרופא המטפל, והדברים נרשמו בתיק המיון, את תלונותיו וסיבת פנייתו לבית-החולים. הרופא המטפל רשם, מפי התובע, כי "לדבריו היום נפל ונחבל ברגליים , גב תחתון, כף [רגל] ימין". (ת/1, נספח ב'). התובע נבדק במיון ואובחנו אצלו שברים של שני העקבים ושפשופים באזור כף רגל ימין. לא היו סימני חבלה כלשהי בגב או בכל מקום אחר בגופו של התובע. (ת/1, נספח ב'). בהמשך, הוא הועבר (בשעה 15:57), באופן דחוף, למחלקה האורתופדית שבבית-החולים. שם, הוא התקבל על-ידי ד"ר דייב סרגיי. התובע סיפר לד"ר סרגיי את תולדות המחלה והדברים נרשמו "בטופס קבלת חולה" על-ידי הרופא המטפל. נרשם, במקום המיועד לתולדות המחלה, כי "לדבריו ביום קבלתו, נפל מגובה כ- 5-4 מטר ונחבל בכפות עקבים. במיון אובחנו שברים של שני עקבים. התקבל למחלקתנו באופן דחוף להמשך טיפול והשגחה". (ת/1, נספח ב'). התובע נבדק. ממצאי הבדיקה של ראש, ריאות, לב ובטן, היו תקינות ובלי ממצא פתולוגי כלשהו. התובע אושפז במחלקה אורתופדית עד ליום 15.7.2003. במכתב השחרור, נרשם לענייננו, כי "לדבריו ביום קבלתו נפל מגובה כ- 5-4 מטר ונחבל בכפות עקבים. במיון אובחנו שברים של שני עקבים" (ת/1, נספח ב').

35. הנה-כי-כן, הרישום בתיעוד הרפואי של בית-החולים (ת/1, נספח ב') עומד בסתירה מוחלטת לגרסת התביעה ולעדויותיהם של התובע וזיאד בכל הקשור לתקיפתו של התובע על-ידי מי מכוחות הבטחון של הנתבעת, הן באשר למכת האגרוף החזקה שנינתה לו בפניו, כביכול, והן באשר לתקיפתו הברוטאלית בזמן שהיה חבול קשות ושוכב בחצר.

36. אין להכביר מילים, כי מכת האגרוף החזקה, כביכול, שגרמה לאובדן שיווי משקלו של התובע ולהתעלפותו וההתעללות הפיזית והברוטאלית בו, שהיתה בזמן שהיה חבול קשות ושוכב בחצור, היו משאירות, בהכרח, סימני חבלה קשים ביותר על גופו של התובע. דא עקא, שהרופאים שבדקו את התובע וטיפלו בו, במיומנות ובמקצועיות, בבית-החולים לא מצאו סימני חבלה כלשהם על גופו של התובע, מלבד שני השברים בעקבים.

37. חמישית, אלא בכך לא סגי. התובע נבדק על-ידי מומחה רפואי מטעמו, הלוא הוא ד"ר מאג'ד גנאיים, מומחה בכירורגיה אורתופדית. (להלן: "המומחה") המומחה גם ערך חוות-דעת בכתב (ת/1, נספח ג'). במעמד הבדיקה, בירר המומחה עם התובע את נסיבות המקרה- מאורע הנזיקין. התובע סיפר לו את נסיבות קרות מאורע הנזיקין. בחוות-הדעת רשם המומחה, לענייננו, בפרק הקרוי "פרשת המקרה", כי "לפי דבריו של מר עפיפי סובחי עולה כי בתאריך 01.07.03 נפל מגובה 5-4 מטר ונחבל בשתי כפות רגליו". (ת/1, נספח ג' עמ' 2).

ודוק וקרא: גרסתו של התובע בפני המומחה באשר למאורע הנזיקין, זהה לגרסתו בפני הרופאים שטיפלו בו בבית-החולים, אך היא עומדת בסתירה קוטבית, פוזיטיבית ומוחלטת לגרסת התביעה ולעדויות עדיה, במיוחד עדויותיהם של התובע וזיאד, והכל ללא כל הסבר סביר ומהימן.

38. שישית, האמירות במהלך המרדף. בכתב התביעה נטען, לעניין זה, כי אנשי כוח השיטור הנוסף שרדפו אחר התובע צעקו "תפוס אותו". (כתב התביעה, סעיף 4). טענה זו נזנחה בעדותו של התובע – תחת זאת הוא העיד "... רודפים אחרי תוך כדי כיוון הנשק לעברי". (ת/1, סעיף 8 סיפא; עמ' 3, ש' 14). וכן, במהלך חקירתו שתי וערב, נשאל התובע על-ידי ב"כ הנתבעת אם אנשי השיטור הנוסף שרצו אחריו אמרו לו דבר ותשובתו היתה : "שום דבר" ואף לא צעקו עליו (עמ' 6, ש' 22-14). גם זיאד העיד, כי בזמן המרדף אנשי המג"ב לא אמרו דבר ולא עשו דבר (עמ' 12, ש' 9). ברם, מוחמד, העיד במהלך עדותו שתי וערב ובסתירה פוזיטיבית לעדותו בכתב (ת/4) ,כי במהלך המרדף החייל שרדף אחריו אמר לתובע "בוא, בוא" (עמ' 18, ש' 30).

39. שביעית, בסתירה מוחלטת לעדותו של התובע, כי במאורע הנזיקין הוא לא הגיע כלל לתחנת האוטובוס, העיד הוא והודה, במהלך חקירתו שתי וערב, כי הוא חלף על פני כוח השיטור הנוסף שהיה במחסום (עמ' 6, ש' 1) ,הגיע לתחנת האוטובוס, היה מחסום, והבין כי אין אוטובוסים ורצה לחזור אחורה לכיוון לחפש את האוטובוס ולא מצאתי אותו" (עמ' 5, ש' 14-7). ויודגש: לאחר עדותו זו, חזר בו התובע והעיד, שוב, כי "לא הספקתי להגיע לתחנה" (שם, ש' 16).

40. שמינית, במהלך חקירתו שתי וערב, העיד התובע, כדלקמן:

"ש: אתה חושב שהוא [החייל] רץ לכיוון שלך, אתה רואה אותו מכוון רובה ואתה בורח ולא שואל אותו מה הוא רוצה

ת: לא אעצור למישהו שמכוון אלי רובה ואשאל מה הוא רוצה.

ש: מה חשבת שאם תברח עדיף כי כך אתה מגן על עצמך מאשר לשאול אותו מה הוא רוצה ממך

ת: נכון, אני מסכים איתך"

(עמ' 6, ש' 30-26).

לדידי, עדותו זו של התובע, מחוסרת כל הגיון ואבסורדית היא.

41. תשיעית, זיאד העיד, כי יום מאורע הנזיקין ה- 1.7.2003, הוא יום ראשון בשבוע, שהוא יום מנוחה, בו לא התקיימו לימודים בבית-הספר. (עמ' 11, ש' 13-12). דא עקא, בדיקת הלוח השנתי לשנת 2003, מראה ,כי יום מאורע הנזיקין, ה- 1.7.2003 (א' בתמוז, התשס"ג) היה יום שלישי בשבוע, דווקא!

42. עשירית, התובע הינו אקדמאי ואדם משכיל. עדותו, כי אינו מבחין בין שוטרים, חיילים או אנשי מג"ב ו-"לא יודע מה זה מג"ב, מה זה שוטר ומה זה חייל" (עמ' 9, ש' 27), אינה הגיונית ואינה סבירה כלל. כוחות הבטחון האלה עונדים סימנים ותגי זיהוי כתובים. כל אדם בר-דעת יכול לזהותם.

43. וכן, התובע נמנע, מדעת, מלהזמין עדי הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר וניסיון החיים, עשויים היו לתרום עד למאוד לגילוי האמת ועשיית הצדק. כוונתי היא לאנשי צוות מד"א שטיפלו בתובע בשטח ופינו אותו לבית-החולים, ובאמצעותם ניתן היה להגיש דו"ח מד"א כראיה בבית-המשפט; וכן, נציג אוניברסיטת חיפה שיעיד בכל הקשור לבחינה שנקבעה לתובע, לטענתו, למחרת יום מאורע הנזיקין. בפניי, אין הסבר סביר ומהימן למחדל זה. במחדלו זה, מחזק התובע את גרסת ההגנה וראיותיה.

44. לית מאן דיפליג, כי מאורע הנזיקין הנטען, הינו מאורע חמור ביותר. המדובר בחשד לביצוע עבירות פליליות חמורות ביותר. אין זה סביר כלל בעיניי, כי התובע, שהוא אקדמאי, אדם משכיל ואזרח נורמטיבי, לא ימצה את זכויותיו האלמנטריות, כאזרח נורמטיבי, ולא יגיש תלונה כלשהי כנגד תוקפיו, כביכול, שהם אנשי חוק ומופקדים על שמירת שלטון החוק ועל בטחונם ושלמות גופם של האזרחים במדינה. בפניי, הוכח, כדין, (עדויותיהם של שלמה ויוסי) כי ברשויות המדינה שלעניין אין דיווח או רישום כלשהו באשר למאורע הנזיקין הנטען.

45. אלא בכך לא סגי. בפניי הוכח כדבעי, כי ביום מאורע הנזיקין הנטען, התקיים המבצע להריסת עבודות הבנייה שבוצעו במתחם המסגד. משטרת ישראל היתה מופקדת על המבצע. ככל הנראה, כוחות בטחון רבים השתתפו במבצע. מפקד המחוז דאז, ניצב יעקב בורובסקי ,פיקד על המבצע. משטרת ישראל – מחוז צפון היתה בכוננות גבוהה, בשל רגישות המבצע ותוצאותיו. כוחות הבטחון נפרשו, בזירות שונות, בעיר נצרת והוצבו מחסומים ברחוב, שאויישו כדין. צירי תנועה בעיר נחסמו. מתחם המסגד וסביבתו נסגרו לתנועה. כניסת כוחות הצלה לעיר נצרת התאפשרה רק לאחר תיאום מראש עם משטרת ישראל ובליווי משטרתי. בזמן ביצוע עבודות ההריסה, נשמעו קריאות במסגדים לכל האנשים בעיר לצאת לרחובות, במחאה על פעולות ההריסה. לאחר מכן, היו קריאות במסגד לכל האנשים בעיר להגיע למסגד, בעקבות פעולות ההריסה. אנשים רבים מתושבי העיר נצרת נענו לקריאות המואזינים במסגדים ויצאו לרחוב. קהל רב הגיע לאזור הקרוב למסגד. במקום, התקיימה תהלוכה/צעדה/התקהלות/הפגנה (ללא רישיון כדין) והכל, ככל הנראה, במטרה למנוע עבודות ההריסה.

46. תפקיד משטרת ישראל הוא מניעת עבירות וגילוין, תפיסת עבריינים ותביעתם לדין, שמירה על אסירים וקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. (סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א – 1971. המשטרה בהפעילה את סמכויות, וכלל זה מניעת עבירות והשמירה על הסדר הציבורי, בטחונו ושלומו של הציבור בישראל, פועלת היא במסגרת סמכותה השלטונית. היא מבצעת, למעשה, תפקיד שלטוני-סטטוטורי, שנועד להגן על שלום הציבור ובטחונו. בהלכה הפסוקה, נקבע, כי "משטרת ישראל היא המופקדת על קיום הסדר הציבורי ועל שמירת שלומם ובטחונם של אזרחי ישראל הן מפני מעשי עבירה והפרת חוק והן במסגרת של אירועים ציבוריים, ובפרט אירועים ציבוריים המהווים מימושן של זכויות יסוד, בגין עצרות, תהלוכות, הפגנות."

(בג"צ 2557/05 מטה הרוב-ארגון הגג של תנועות השמאל נ' משטרת ישראל, פ"ד סב (1) 200, 219 (2007-2006).

47. אכן, זכות ההפגנה והתהלוכה היא זכות יסוד מרכזית במשפטנו. (רע"פ 1086/97 בן חור נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נא(4), 625, 643-642 (1987). היא זכות יחסית. הזכות להפגנה ולתהלוכה אין פירושה היתר להפרה שלא כדין של שלום הציבור ובטחונו. (בג"צ 148/79 סער נ' שר הפנים, פ"ד לד(2) 169, 172 (1980).

יש להשתמש בזכות ההפגנה והתהלוכה במסגרת הדין בלבד. היא לא גוברת על חובת הציות לחוק. היא קיימת ומוגנת רק במסגרת החוק. הזכות להפגין נגד עבודות ההריסה מותרת רק בגדרי החוק בלבד. זכות ההפגנה והתהלוכה כנגד עבודות ההריסה אין פירושה התפרקות מכל סדר ציבורי ומשלטון החוק. זכות ההפגנה והתהלוכה אין פירושה חופש ההתפרעות.

48. בפניי, לא הוכח כדין, כי ההפגנה/התהלוכה/ההתקהלות/האסיפה שהיתה ביום מאורע הנזיקין אכן היתה חוקית. בפניי, לא הוצג רישיון כדין לעריכת ההפגנה/התהלוכה/ההתקהלות/האסיפה דנן. ברחוב נוצרה התפרעות .במקרה דנן, משטרת ישראל וזרועות הבטחון פעלו כדין , בהפעילן סמכויות שלטוניות-סטטוטוריות לפיזור ההפגנה/התהלוכה/ההתקהלות האסורה ברחוב, באזור המסגד וסביבתו לשם שמירת הסדר הציבורי, שלטון החוק, בטחון הציבור ושלומו.

49. אין חולק, כי נקודת המוצא היא שהמדינה חבה על-פי הפקודה בעוולת הרשלנות, כהגדרתה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודה. לצורך קביעת האחריות האזרחית ברשלנות, יש להוכיח את שלושת היסודות של עוולת הרשלנות: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), התרשלות ונזק. בנוסף, יש להוכיח קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לבין הנזק. (ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 400 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מיר בע"מ, פ"ד סב(1) 803, 837 (2007-2006); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985). בענייננו, התובע לא הוכיח כדין קיומם של כל יסודותיה של עוולת הרשלנות. לא הוכח, כי מאורע הנזיקין נגרם, בהתרשלותה של הנתבעת או מי מטעמה. וכן, לא הוכיח, כי קיים קשר סיבתי בין מעשי הנתבעת או מי מטעמה לבין הנזק הנתבע. מכאן, מסקנתי, כי הנתבעת אינה אחראית למאורע הנזיקין הנטען ולנזקי התובע הנתבעים. יוצא, כי דין התביעה להידחות.

התוצאה

50. התוצאה, היא, איפוא, כי אני דוחה בזה את התביעה.

מטעמי צדק, אין צו להוצאות.

המזכירות תמצא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כז תשרי תשע"ג, 13 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.