השופט ר' שפירא [אב"ד]:

הערעור:

בפנינו ערעור המדינה, על הכרעת דינו של בית המשפט השלום בחיפה- כב' סגנית הנשיא השופטת אורית קנטור, בת"פ 12575-04-09 [פורסם בנבו] (להלן: "בית משפט קמא") שניתנה ביום 02.09.13, במסגרתה זוכה הנאשם (להלן: "המשיב"), מעבירות של זיוף בידי עובד הציבור ובכוונה לקבל דבר, שימוש במסמך מזויף, ניסיון לקבלת דבר במרמה ועבירת מרמה והפרת אמונים.

כתב האישום:

לבית משפט קמא הוגש כתב אישום מתוקן המייחס למשיב עבירה של זיוף בידי עובד הציבור ובכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 521 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); עבירה של שימוש במסמך מזוייף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; עבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה, לפי סעיפים 415 ו- 25 לחוק העונשין; ועבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

בכתב האישום נטען, כי במסגרת תפקידו של המשיב כסגן ראש העיר חדרה, טיפל הוא, בנושא גביית חובות על ידי העירייה וביקש כי העירייה תתקשר לצורך כך עם שלושה עו"ד חיצוניים, שאינם עובדי העירייה: עו"ד עזורה, עו"ד ברליין-מן ועו"ד דן-גור.

ההתקשרות האמורה הייתה טעונה חוות דעת משפטית מטעמה של היועצת המשפטית של העירייה עו"ד גב' שרון אנג'ל-שרוני (להלן: "עו"ד שרוני"). עו"ד שרוני סברה שהעירייה מנועה מלהתקשר בחוזה עם עו"ד דן-גור (להלן: "עו"ד גור"), וזאת משום שבמועדים הרלוונטיים הנ"ל יצג את המשיב בכל הקשור לענייניו ולעסקיו הפרטיים.

ביום 31.10.06 העביר המשיב לאישורה של עו"ד שרוני את החוזים שבין העירייה לעו"ד עזורה ועו"ד ברליין-מן. עו"ד שרוני עיינה בחוזים, רשמה בצידו השמאלי העליון של הדף הראשון בכל חוזה את המילים "מאושר לחתימה" וחתמה, ולאחר מכן העבירה את החוזים למשיב.

ביום 31.10.06 או במועד סמוך לכך, זייף המשיב או אחר מטעמו, את חתימתה של עו"ד שרוני בצידו השמאלי העליון של הדף הראשון לחוזה בין העירייה לבין עו"ד דן-גור והוסיף את המילים "מאושר לחתימה", וזאת ללא ידיעתה של עו"ד שרוני וללא הסכמתה, ללא סמכות כדין ובאופן שיחזה כאילו אישרה היא את החוזה עם עו"ד דן-גור, והכל מתוך כוונה לרמות ולהביא להתקשרות העירייה עם עו"ד דן-גור.

עוד באותו יום, מסר המשיב העתק מהחוזה עם עו"ד דן-גור, כשהוא נושא את חתימתה המזוייפת של עו"ד שרוני ואת אישורה המזויף, בלשכת גזבר העירייה, ביודעו כי מדובר במסמך מזויף, והכל מתוך כוונה לרמות ולהביא להתקשרות העירייה עם עו"ד דן-גור. בנוסף, מסר המשיב לעו"ד דן-גור את החוזה כשהוא נושא את חתימתה המזוייפת של עו"ד שרוני ואת אישורה המזויף והכל מתוך כוונה לרמות ולהביא להתקשרות העירייה עם עו"ד דן-גור.

בעקבות תלונתה של עו"ד שרוני בגין זיוף אישורה וזיוף חתימתה על גבי החוזה שבין העירייה לעו"ד דן-גור הוקפאה התקשרות העירייה עם עו"ד דן-גור.

ההליך בבית משפט קמא:

לאחר ניהול הליך הוכחות זוכה המשיב מהעבירות שיוחסו לו, וזאת לאחר שבית המשפט קמא נוכח, כי המערערת לא הוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר.

לאחר סקירת הרקע העובדתי ושמיעת העדויות, קבע בית המשפט קמא, כי המערערת לא הוכיחה כי המשיב או מי מטעמו זייף את חתימתה של עו"ד שרוני בצידו השמאלי העליון של הדף הראשון לחוזה בין העירייה לבין עו"ד דן-גור ולא הוכיחה כי המשיב הוסיף את המילים "מאושר לחתימה".

נקבע כי בהעדר ראיה לכך שהמשיב זייף את חתימתה של עו"ד שרוני והוסיף את המילים נשוא כתב האישום וחוזה ההתקשרות הנ"ל, לא עמדה המערערת בנטל להוכיח, כי המשיב עשה שימוש במסמך מזוייף, ניסה לקבל דבר במרמה ועשה מעשי מרמה והפרת אמונים.

כעולה מהכרעת דינו של בית המשפט קמא, הן מומחית התביעה והן מומחית ההגנה, הגיעו לממצאיהן על בסיס העתק צילומי של החוזה שבמחלוקת ולא על בסיס המסמך המקורי שהינה "הראיה הטובה ביותר", ועל כן נקבע כי מן הראוי להתייחס לממצאיהן בזהירות מיוחדת.

בית המשפט קמא מצא מקום להפנות לעדותה של המומחית מטעם התביעה הגב' איה שוחט, אשר ביקשה לערוך "מקצה שיפורים" בפתח החקירה הראשית על ידי כך שהיא ביקשה לתקן את חוות דעתה ולהוסיף, כי היא קיבלה לידיה "תצלום ההסכם" ולא את ההסכם המקורי לבדיקה. בית המשפט קמא סבר, כי היה מקום להתייחס לעובדה זו בחוות הדעת המקורית ולא במסגרת חקירתה הראשית, הואיל וסוגיית מקוריותו של ההסכם שבמחלוקת היא סוגייה מהותית ומרכזית.

בית המשפט קמא אף קבע, כי איש מהעדים לא יכול היה להצביע על כך שראה את המשיב מזייף את חתימתה של עו"ד שרוני או שהוא רושם כיתוב כלשהו בכתב ידו על ההסכם שבמחלוקת, כך שלא ניתן להרשיע את המשיב על בסיס הראיות הנסיבתיות שהביאה המערערת בפרשת התביעה.

עוד קבע בית המשפט קמא, כי בפועל כאשר הובאו שלושת הסכמי ההתקשרות בפני עו"ד שרוני, התנוססו עליהם כבר חתימותיהם של ראש עיריית חדרה וגזבר העירייה וכי רק לאחר מכן רשמה עו"ד שרוני "מאושר לחתימה", לפחות על שני ההסכמים שאינם במחלוקת- הסכמי ההתקשרות עם עו"ד עזורה ועו"ד ברליין-מן. בנוסף נקבע, כי אין מחלוקת, כי מה שנעשה ביחס להסכמי ההתקשרות בכלל ולהסכם ההתקשרות נשוא המחלוקת בפרט, לא היה תקין ובניגוד להוראות הדין אף לגרסת עו"ד שרוני עצמה. בהקשר זה הפנה בית המשפט קמא בנוסף לעדותו של גזבר העירייה אשר אישר כי הדבר לא נראה לו תקין, שעה שקיבל את ההסכמים חתומים על ידי ראש העיר, ונתבקש על ידי המשיב לחתום עליהם עוד בטרם אישורה של היועצת המשפטית – עו"ד שרוני.

עוד צוין, כי המערערת ביקשה בסיכומיה, לקבוע כי מארג הראיות מוביל למסקנה אחת ויחידה לפיה המשיב או מי מטעמו, הוא שזייף את הכיתוב על הסכם ההתקשרות שבמחלוקת, אולם בית המשפט קמא קבע, כי לא ניתן לקבוע מסקנה זו על פי הראיות שהונחו בפניו. נקבע, כי סדר הזמנים עליהם העידו עדי התביעה לסיטואציה בה חתמה עו"ד שרוני על שני הסכמי ההעסקה האחרים, אכן מצדיק את עמדת המשיב לפיה לא הייתה לו הזדמנות לחתום את החתימה הנטענת כמזויפת ולרשום את הרישום שנטען כמזויף.

עוד קבע בית המשפט קמא, כי גרסת המשיב, לפיה ניגש לעו"ד עדנה הס על מנת שתחתום על החוזים, יצא ממשרדה, הלך מרחק של עשרה צעדים ללשכתה של עו"ד שרוני, נעמד לצידה, הגיש לה את שלושת החוזים לרישום וחתימה, עו"ד שרוני אישרה את ההסכמים וחתמה על האישור, באותו שלב קרא לו עד התביעה מר יהודה פרץ לסיור, המשיב הביע בפניו את שמחתו כי עו"ד שרוני סוף סוף חתמה על החוזה עם עו"ד דן-גור, ניגש לגזבר למסור את החוזים והעבירם לאחר מכן ללשכת המנכ"ל למספור והפצה, ולאחר מכן יצא לסיור עם מר יהודה פרץ, לא נסתרה, אלא נתמכה בגרסת עדי התביעה הנוגעים בדבר: עו"ד עדנה הס, עו"ד מירב אחטר, מר יהודה פרץ ואף עו"ד שרוני עצמה. נקבע, כי על פי גרסת המשיב, ברצף הזמנים המתואר לא היה סיפק בידיו לזייף את הרישום והחתימה, פעולה אשר מצריכה כפי הנראה מחשבה ותכנון שלא הוכחו בעובדות שהובאו בפני בית המשפט קמא במסגרת ראיות התביעה.

אשר לגרסתה של עו"ד שרוני, אשר העידה כי לא ייתכן שלא הבחינה בהסכם ההתקשרות עם עו"ד דן-גור שעה שהתנגדה לאישור התקשרות זו, וכי לא ייתכן שהיה חוזה שלישי עליו חתמה, ואשר נתמכה על ידי המומחית מטעם התביעה הגב' איה שוחט, קבע בית המשפט קמא, כי מנגד קיימת גם חוות דעתה של המומחה מטעם ההגנה אשר הגיעה למסקנה כי קיימת סבירות גבוהה מאוד שעו"ד שרוני כתבה "מאושר לחתימה" וחתמה על גבי המסמך שבמחלוקת. בהקשר זה הפנה בית המשפט קמא לעובדה, כי למרות טענות המערערת, כי המשיב הוא שזייף את הרישום הנטען והחתימה על גבי המסמך, נמנעו עדי המערערת- אנשי היחידה החוקרת- לקחת דוגמאות חתימה של המשיב שבאקראי ובין אם דוגמאות שבהכתבה, ועל כן לא ניתן לקבוע בוודאות כי מי שזייף לכאורה את המסמכים היה המשיב.

עוד קבע בית המשפט קמא, כי לא מן הנמנע כי האילוץ ביחס למיקומו של הרישום והחתימה שלכאורה זוייפו, כמו גם השוני בווריאציות בכתב ידה של עו"ד שרוני, מצביעים על כך כי אכן עסקינן בכתב ידה של עו"ד שרוני על אף הכחשתה כי רשמה את הכיתוב וחתמה את החתימה האמורה.

בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי גם אם הייתה מתקבלת גרסתה של עו"ד שרוני והמומחית מטעם התביעה והיה נקבע שמדובר בזיוף, עדין אין בכך כדי להביא למסקנה היחדיה לפיה המשיב הוא זה אשר זייף את הכיתוב והחתימה.

בית המשפט קמא אף מציין, כי יש בעדותו של מר יהודה פרץ אשר תיאר את מהלך האירועים בהם חתמה עו"ד שרוני על הסכמי ההתקשרות, כדי לחזק את גרסת המשיב לפיה חתמה עו"ד שרוני על ההסכמים בעודה משוחחת בטלפון. גרסה זו לפי קביעתו של בית המשפט קמא מצביעה על כך, כי התנהגותו של המשיב אינה מבססת את היסוד הנפשי אותו מבקשת המערערת לייחס לו בניסוח כתב האישום ובסיכומיה.

בנוסף, הפנה בית המשפט קמא לעדותו של עד התביעה מס' 9- גזבר העירייה, אשר אישר כי באם היה עו"ד דן-גור מתחיל להיות מועסק על ידי העירייה הרי שהוא לא היה מתחיל לעבוד מבלי שעו"ד שרוני תדע על זה. כן אישר אותו עד, כי בשניה הראשונה שהיה פוגש את עו"ד שרוני והיות וידע את עמדתה, היה מדבר איתה על כך שלכאורה חתמה היא על ההסכם שבמחלוקת.

בנוסף בית המשפט קמא התרשם, כי המשיב הינו אדם אינטלגנטי, בעל חוכמת חיים, ואף לו היה ברור כי אם אכן מדובר ברישום ובחתימה מזויפים, המביאים לבטלות הסכם העסקה, הדבר היה נודע לעו"ד שרוני במהרה. בהקשר זה נקבע, כי לא ניתן לקבוע כי האינטרס של המשיב בהעסקת עו"ד דן-גור (אינטרס אשר לא הוכח), היה כה חזק עד כדי לסבך את עצמו ואת עו"ד דן-גור בעבירות נשוא כתב האישום.

לאור המפורט, זיכה בית המשפט קמא את הנאשם, מכל העבירות אשר יוחסו לו במסגרת כתב האישום.

טענות הצדדים:

טענות המערערת:

לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא, משזיכה את המשיב מחמת הספק. המערערת סבורה, כי בפני בית המשפט קמא הונחה תשתית ראיות נסיבתית המוכיחה את אשמתו של המשיב מעבר לספק סביר, נטען, כי בחינתה של התשתית הראיתית כמכלול אחד, ולא באופן מנותק, היה בה כדי להוביל למסקנה אחת המתבקשת והיא הרשעתו של המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

נטען, כי אין המדובר בערעור כנגד קביעות עובדתיות כי אם בערעור כנגד המסקנות השגויות אליהן הגיע בית המשפט קמא. עמדתה זו של המערערת נסמכת על תשעה אדנים, המבוססים היטב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, ובחומר הראיות שהונח בפניו, כמפורט להלן:

ראשית, על המשיב הוטלה משימה לאתר עוה"ד עמם תתקשר עיריית חדרה, לשם ביצוע גביית חובות בעבור העירייה והוא לא הוגבל באשר לכמות עוה"ד לשם ביצוע המשימה. שנית, המשיב היה זה שבחר שלושה עוה"ד לשם ביצוע המשימה האמורה, וביקש להביאם לאישור הגורמים הרלוונטיים בעירייה. שלושת עוה"ד אשר נבחרו על ידי המשיב היו כאמור: ברליין-מן, עזורה ודן-גור. שלישית, באשר לעו"ד דן-גור, אישר המשיב כי הייתה לו עמו היכרות מוקדמת, שעה שהאחרון ייצג אותו, ואף עובדי עירייה אחרים בעניינים פרטיים. רביעית, המשיב ידע כי בעבר היה ניסיון שלא צלח להעסיק את עוה"ד דן-גור כריטיינר בעירייה, לאחר שנתקבלה בעניינו חוות דעת משפטית. חמישית, בכדי לאשר את ההתקשרות עם עוה"ד הנ"ל, נדרשו הכנת חוזים וחתימותיהם של המפורטים להלן בסדר הבא: היועצת המשפטית, הגזבר וראש העיר. עם זאת במקרה דנן, לא נשמר הסדר המפורט לעיל, ראשית הוחתם ראש העיר, אחריו הגזבר ורק לאחר מכן ניגש המשיב לעו"ד שרוני. שישית, לאחר חתימת ראש העיר והגזבר, פנה המשיב תחילה לגב' עדנה הס – סגניתה של עו"ד שרוני וביקש להחתימה, ברם ומשזו סירבה לחתום הגיע הוא עם החוזים לעו"ד שרוני כדי להחתימה. שביעית, המשיב ורק הוא, הגם שאין המדובר בדבר שבשגרה, לקח את החוזים בידו וניגש פיזית אל הגורמים בכדי לוודא את ביצוען של החתימות על גבי החוזים. שמינית, מספר פונקציות בעירייה, לרבות, הגזבר ועוזר ראש העיר, מר יהודה פרץ, ידעו עובר לשלב החתימות כי עו"ד שרוני מתנגדת באופן מובהק להתקשרות עם עוה"ד דן-גור. ותשיעית, המשיב ידע על סירובה של עו"ד שרוני להתקשרות עם עו"ד דן-גור, שעה שפנה מספר פעמים בעניין זה והאחרונה הבהירה לו כי היא מתנגדת לכך, מפאת העובדה כי עוה"ד דן-גור העניק שירותים משפטיים למשיב.

נטען, כי עובדות אלו, אמנם עמדו לנגד עיני בית המשפט קמא, אולם הם לא נבחנו כמכלול וביחס לראיות שהוצגו סביב יריעת המחלוקת, דבר זה לכשעצמו הוביל למסקנות שגויות. הלכה ידועה היא, כי יתכנו מקרים שבהם לא יהיה בידי בית המשפט לבנות תצרף שלם עד אחרון הפרטים מתוך המסכת הראייתית הפרושה בפניו, ברם בכך בלבד, אין כדי להצדיק את זיכוי של הנאשם.

עוד נטען, כי עו"ד שרוני העידה ארוכות בפני בית המשפט קמא ועמדה על תלונתה לפיה ביום 31.10.06 ניגש המשיב למשרדה והביא לה לחתימה את חוזי ההתקשרות עם עורכי דין חיצוניים בנוגע להעמקת חובות הגבייה, אלא שלדבריה המשיב הציג בפניה רק שני חוזים בלבד, אלה שעם עו"ד עזורה ועו"ד ברליין-מן. עו"ד שרוני אף העידה, כי לאחר שעיינה בחוזים, שכבר הועברו לעיונה קודם לכן, וראתה את שמותיהם של עו"ד עזורה וברליין-מן, חתמה היא על החוזים. כמו כן העידה, כי החוזה שבמחלוקת לא הוצג לה כלל על ידי המשיב והיא לא חתמה עליו.

עוד נטען, כי עדותה של עו"ד שרוני, לא עמדה לבדה ונתמכה בעדויות נוספות, שאף להן לא ניתן משקל של ממש על ידי בית המשפט קמא. כך למשל עדותה של עו"ד עדנה הס, סגניתה של עו"ד שרוני אשר ישבה ביום 31.10.13 יחד עם עו"ד שרוני ועו"ד מירב אחטר בלשכתה של עו"ד שרוני, עת הגיע המשיב ללשכה וביקש מעו"ד שרוני לחתום על החוזים של עוה"ד עזורה וברליין-מן, תומכת בגרסתה של עו"ד שרוני ומחזקת אותה, ובד בבד שוללת באופן מובהק את גרסת המשיב לפיה עו"ד שרוני חתמה על המסמך שבמחלוקת בעת שדעתה מוסחת.

נקודה נוספת שאף לה לא ניתן משקל של ממש לטענת המערערת, באה לידי ביטוי בעדותה של עו"ד עדנה הס בדבר מצבה הנסער של עו"ד שרוני, בעת שגילתה כי חתימתה זויפה. נטען, כי עו"ד הס הינה עדה אוביקטיבית, אשר אין לה כל סכסוך עם המשיב, ולפי כך לא היה כל הצדק להתעלם ממנה, ואף היה מקום ליתן לה את מלוא המשקל הראוי, כראיה המחזקת את עדותה של עו"ד שרוני.

עוד נטען, כי אף עדותה של עו"ד מירב אחטר אשר כאמור ישבה עם עו"ד שרוני ביום 31.10.06 עת הגיע המשיב להחתים את עו"ד שרוני על החוזים תומכת בגרסתה של עו"ד שרוני ושוללת את גרסתו של המשיב לפיה עו"ד שרוני חתמה בהיסח הדעת על החוזה שבמחלוקת.

ראיה נוספת שלא ניתן לה משקל של ממש לטענת המערערת, הייתה חוות דעתה של המומחית להשוואת כתב יד – הגב' איה שוחט, אשר העידה כי לא מצאה התאמה בין כתב היד של עו"ד שרוני לזה שעל החוזה שבמחלוקת, ולכן סביר מאוד שהרישום והחתימה שעל החוזה שבמחלוקת לא נכתבו על ידי עו"ד שרוני. עם זאת הואיל ולא ניתן היה למצוא את החוזה המקורי, העידה המומחית כי לא ניתן היה לקבוע זאת באופן מוחלט כי אם בסבירות גבוהה בלבד.

נטען, כי המשיב מצדו ניסה למוטט את תצריף הראיות הנסיבתיות, וטען, כי למעשה לא היתה לו כל סיבה אמיתית לקדם את ביצוע הוצאת החוזה מהכח אל הפועל, וודאי הואיל וגילוי החתימה הלכאורה מזויפת, היה מוביל באופן מיידי וישיר לביטול החוזה. נטען, כי לא ניתן לקבל את התיזה שהוצגה על ידי המשיב, שעה שהוא ראה בחתימתה של עו"ד שרוני דבר שולי ביותר.

המערערת מוסיפה וטוענת, כי כל נסיונותיו של המשיב להציג תרחיש תמים, לפיו הוא רק נכנס לחדרה של עו"ד שרוני ופרס בפניה את החוזים, והיא למעשה חתמה עליהם בהיסח הדעת, אינו יכול להתקבל, משום שתרחיש זה הוא בלתי סביר ואינו מתיישב עם הגרסאות שהוצגו בפרשה זו. עוד נטען, כי אף אם תתקבל גרסתו של המשיב, הרי שגם אז מעשיו עולים כדי מרמה והפרת אמונים שעה שהוא ידע באופן מובהק כי עו"ד שרוני מתנגדת להתקשרות שבמחלוקת.

ב"כ המערערת הוסיפה וטענה במסגרת הדיון בערעור, כי אף מעדותו של המשיב, ניתן להיווכח, כי הוא ידע, על הבעיתיות בהעסקתו של עו"ד דן-גור, תוך כדי כך שהוא ציין, כי בעבר היה ניסיון להעסקתו של עו"ד דן-גור, אך ניסיון זה לא צלח לאחר קבלת חוות דעת בעניין. נטען, כי המדובר בניגוד עניינים אקטיבי של אדם שהביא את עצמו ביודעין למצב של ניגוד עניינים. נטען, כי השאלה שהייתה צריכה להישאל בתיק זה היא: מה הוביל את עו"ד שרוני באותו יום נשוא האירוע, לשנות את העמדה הנחרצת שלה, המתנגדת להעסקתו של עו"ד דן-גור, אשר הייתה ידועה כאמור למשיב, ולעוד מספר גורמים בעירייה, ולחתום על חוזה ההתקשרות שבמחלוקת, בפרט לאור היחסים האישייים והקולגיאליים ששררו בינה לבין המשיב. נטען כי לשאלה זו ישנם שלושה אפשרויות כתשובה, הראשונה, שהחתימה זויפה, השנייה, שעו"ד שרוני חתמה על המסמך בהיסח הדעת, והשלישית, שעו"ד שרוני שינתה דעתה, והחליטה לחזור בה מהתנגדותה. נטען, כי אין מקום לקבל את האפשרות האחרונה, כיוון שהמשיב עצמו העיד כי הוא היה מופתע ביותר שעו"ד שרוני חתמה על החוזה. גם האפשרות השניה לגישת המערערת, אינה נכונה, הואיל שלא יעלה על הדעת שעו"ד שרוני, שיחסיה עם המשיב ועם עו"ד דן-גור לא היו תקינים, תחתום במצב דברים אלו על המסמכים באופן בו נחתמו . כך שרק האפשרות הראשונה נותרה.

עוד נטען, כי חומר הראיות נותח על ידי בית המשפט קמא בצורה לא נכונה כרונולוגית. כן נטען, כי בית המשפט קמא שגה משלא עשה הפרדה ובחן את עבירת המרמה והפרת האמונים. בהקשר זה ציינה ב"כ המערערת, כי אף אם טענתו של המשיב הייתה מתקבלת ועו"ד שרוני חתמה על החוזה שבמחלוקת בהיסח הדעת, הרי שלאור ידיעתו כי היא מתנגדת לאישור החוזה, מן הראוי היה שהוא יפנה אליה בעניין או ינסה לעצור את הדברים, דבר שלא נעשה. נטען כי עובדה זו בצירוף ניגוד העניינים שבפעולותיו של המשיב, תואמים את פסיקתו של בית המשפט העליון בע"פ 846/12, ברגע שהייתה מודעות ליסודות העובדתיים, התקיימה העבירה של מרמה והפרת אמונים, בפרט כאשר ישנה פגיעה בטוהר המידות וההגנה על האינטרס הציבורי עליו אמון עובד הציבור.

לאור המפורט נטען, כי לא היה במקרה זה כדי להצדיק את זיכויו של המשיב, ומשכך מבוקש כאמור להורות על ביטול הכרעת דינו של בית המשפט קמא ולהרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. כן, מבוקש להורות על החזרת הדיון לבית המשפט קמא לשם גזירת דינו של המשיב.

טענות המשיב:

המשיב טוען, כי כל הראיות הנסיבתיות בתיק מצביעות על חפותו המוחטלת, ועל כך שעו"ד שרוני היא שחתמה במו ידה על גבי החוזה שבמחלוקת. נטען, כי בית המשפט קמא בחן את כל אותן אפשרויות שהציג המשיב ואימצן בשתי ידיים, לאחר שמצאן סבירות והגיוניות, וכי גרסת המשיב זכתה לחיזוקים חיצוניים מפי עדי תביעה רבים (הגזבר, עו"ד דן-גור, מר יהודה פרץ ואח').

נטען, כי ההגנה הוכיחה בפני בית המשפט קמא כי עיסוקו וטיפולו האישי של הנאשם בעניין גביית החובות החל בעקבות הוראה ישירה של ראש עיריית חדרה. בהתאם, גם המהלך שקידם המשיב באופן גלוי וידוע לכל להתקשרות עם משרדי עו"ד חיצוניים, ביניהם עו"ד דן-גור, מקורו בבקשה של ראש העיר ולא של המשיב כפי שנטען על ידי המערערת.

עוד נטען, כי השימוש שעשה המשיב בחוזה שבמחלוקת, היה במסגרת תפקידו ובמהלך הרגיל והתקין של עבודתו וזאת ללא כל שמץ של מודעות ו/או מחשבה מסוג כלשהו, שמא החוזה נשא "חתימה מזוייפת". נטען, כי המשיב, לא הסתיר ולא היה ביכולתו להסתיר את העובדה כי עו"ד דן-גור טיפל בענייניו האישיים והוא ביקש וקיבל אישור להעסקתו מראש העיר. ומשכך קבע בית המשפט קמא, כי הנאשם נעדר יסוד נפשי. נעיר לעניין זה עוד כי למעשה גם עו"ד עזורה הועסק בעבר ע"י המשיב לבענין זה לא נטען לכל פגם בהעסקתו ע"י העיריה. עובדה זו מחזקת את הטענה כי לא ניתן ליחס למשיב את היסוד הנפשי הנדרש.

עוד נטען, כי בית המשפט קמא, קיבל את גרסת המשיב, לפיה המשיב היה נעדר אינטרס לזייף. וממילא נטען, כי לא באמת היה ניגוד עניינים בהתקשרות עפ"י ההסכם שבמחלוקת שתיגמל את עורכי הדין רק בעבור הצלחה בגביית החובות האבודים.

נטען, כי ההגנה הוכיחה, כי לעו"ד שרוני היה אינטרס מובהק לחפות על חוסר תשומת ליבה ולמצוא אשמים ל"טעות הקשה" שעשתה כאשר הבינה בדיעבד כי חתמה על החוזה שבמחלוקת תוך אישור העסקתו של שנוא נפשה עו"ד דן-גור ועל כן בחרה ללכת בדרך השקר והמרמה ולטעון כי חתימתה ואישורה זויפו. שכן אם לא כך, הרי שבפניה של עו"ד שרוני עמדו שתי אפשרויות גרועות: האחת, לעצור ולבטל את המינוי של עו"ד דן-גור תוך הודאה באמת. והשנייה, לשתוק, לאבד את כבודה ולקבל על עצמה את מינויו של עו"ד דן-גור. נטען, כי בצורה בה פעלה עו"ד שרוני, חיפתה היא על רשלנותה ושמרה על כסאה וכבודה.

עוד נטען, כי בית המשפט קמא, עשה חסד גדול עם עו"ד שרוני שעה שהסתפק בקביעת המובן מאליו, וקיבל את גרסתו של המשיב לפיה חזה במו עיניו כיצד עו"ד שרוני חותמת ומאשרת את ההסכם שבמחלוקת, ונמנע מלקבוע כנגדה קביעות קשות, למרות שהוכח כי שיקרה במצח נחושה, הן בתלונתה והן בעדותה בפני בית המשפט קמא.

נטען עוד, כי המשיב הוכיח הן באמצעות עדי התביעה והן באמצעות גרסתו העקבית והקוהרנטית שעשתה רושם חיובי, מהימן וכן על הערכאה הדיונית, כי לא הייתה כל תוחלת לזיוף הנטען, שכן זיוף זה היה מתגלה במהרה.

נטען, כי לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, ובמיוחד נוכח עדותה החד משמעית של עו"ד שרוני כי הכיתוב על גבי המסמך שבמחלוקת אינו כתב ידה והחתימה המתנוססת על גבי המסמך שבמחלוקת אינה חתימתה, מנועה המערערת מפני העלאת טענה עובדתית חלופית ולפיה, ככל שיקבע שלא הצליחה להוכיח זיוף, ניתן להרשיע את המשיב בניסיון להשגת דבר במרמה, באופן של החתמת המתלוננת בהיסח הדעת. נטען, כי טענה חלופית זו מובילה בהכרח לקביעה כי כתב היד והחתימה הם של עו"ד שרוני ולא של אף אחד אחר.

עוד נטען, כי הן אופן ניהולה של החקירה והן אופן הניסוח המעורפל של האישומים פגע קשות בהגנתו של המשיב, כך למשל, נטען, כי המשיב הואשם בזיוף אך לא נלקחו ממנו דוגמאות כתב יד, לא ניתן היה להצביע על שום דרך או אפשרות בה בוצע לכאורה הזיוף, לא נלקחה בחשבון העובדה כי על גבי החוזים בקצה השמאלי העליון התנוססה בזמן החתימה והכתיבה של עו"ד שרוני חותמת של עיריית חדרה דבר שהביא לאילוצי כתיבה, אילוצים אלה אף לא נלקחו בחשבון על ידי הרשות החוקרת ואף לא על ידי המומחית מטעם התביעה, תיק החקירה נגד עו"ד דן-גור נסגר מסיבות שלא פורטו, ועוד פגמים רבים נוספים. נטען כי לאור פגמים אלו קבע בית המשפט קמא כי הסבר המשיב מהווה חלופה סבירה, הגיונית ומתקבלת בהחלט על הדעת.

נטען עוד, כי המערערת, לא הציגה שום ראיה ו/או תובנה ו/או טענה חדשה מאלו שהעלתה בפני בית המשפט קמא, אלא שבה ומסלפת בטיעוניה את הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא.

לגופו של עניין, טוען ב"כ המשיב, כי המשיב לא זוכה "מחמת הספק", אלא מחמת כך שהעובדות שהובאו והוכחו לפניו מקימות אפשרויות סבירות אחרות המשתלבות בהסבר הגיוני, גלוי ולגיטימי שפרש המשיב בפניו בעדותו ושקיבל חיזוק מצד עדי התביעה.

עוד נטען, כי בעצם חתימתה של עו"ד שרוני על שלושת ההסכמים, נתנה היא תוקף בדיעבד למה שכבר נעשה, דבר שעורך דין בעל יושרה מקצועית היה נמנע מלעשות, שכן אם אישורה לחתימה נדרש עובר לחתימת ראש העיר והגזבר, איך זה שהיא לא התקוממה על כך שהחוזים נחתמו לפני מתן האישור.

נטען, כי בניגוד לטענתה של המערערת, עו"ד הס הסכימה כי לא היה פסול בזה שהמשיב פנה אליה על מנת שתאשר עבורו את החוזים ושאין שום דבר חריג ויוצא דופן בעניין.

בנוסף נטען, כי המשיב ביצע את תפקידו במרץ וקידם את המשימה שהוטלה עליו על ידי ראש העיר. עוד נטען, כי בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיב שאכן ידע על התנגדותה של עו"ד שרוני להעסקתו של עו"ד דן-גור, אלא שפשוט פעל בגלוי להעסקתו חרף התנגדותה של עו"ד שרוני. כן נטען, כי עו"ד שרוני לא התנגדה להעסקתו של עו"ד דן-גור מחמת ניגוד עניינים ולא משום שיקול כשר אחר, אלא רק משום איבה וטינה אישית כלפיו, דבר שהיה ידוע למשיב שגם כלפיו נטרה עו"ד שרוני טינה.

נטען, כי בניגוד לטענתה של עו"ד שרוני, עניין הבירור שערכה, לקח פרק זמן קצר ביותר, ולמעשה מהעדויות עולה, כי עו"ד שרוני רק שאלה את עו"ד מירב אחטר האם היא מכירה את עו"ד ברליין-מן ואף שקיבלה תשובה שלילית אישרה אותו תוך שניות מבלי לבדוק את קשריו עם המשיב ו/או מי מבכירי העירייה וזאת לאחר שטענה כי יש לבדוק ניגודי אינטרסים במינוי עורכי הדין. גם את עו"ד עזורה אישרה עו"ד שרוני למרות שאכן היו לו קשרים עם המשיב. נטען, כי בכך למעשה הטעתה עו"ד שרוני את היועמ"ש ואת ראש העיר במכתב אליו מיום 31.10.06. נטען, כי גם בנקודה זו עשה בית המשפט קמא חסד עם עו"ד שרוני משהסתפק באימוץ גרסת המשיב ונמנע מלקבוע כי היא שיקרה לכל אורך ההליך ובפרט לעניין "תירוץ" ניגוד העניינים.

למעלה מן הצריך נטען, כי המשיב סיפק הסבר סביר והגיוני שמשתלב עם כל יתר הראיות שנתקבלו כל ידי הערכאה הדיונית וחרף הלחץ וסילוף הדברים במהלך חקירתו הנגדית לא שינה גרסאות.

עוד נטען, כי בניגוד לטענתה של עו"ד שרוני לפיה היא קראה כביכול בעיון את החוזים המדוברים, בחקירתה הנגדית נלמד באופן ברור שלא קראה את החוזים ושהיא בקושי יודעת מה כתוב בהם. כן הוכח בפני הערכאה הדיונית, כי עו"ד שרוני חתמה על החוזים בנוכחות המשיב, דבר שנעשה בחופזה, בלחץ ותוך כדי שהיא ניהלה שיחת טלפון.

נטען בנוסף, כי בניגוד לטענת המערערת, עדותה של הגב' עדנה הס ושל המומחית מטעם התביעה, כן זכו להתייחסות בהכרעת הדין. נטען כי בית המשפט קמא בחן את הסוגיות העובדתיות לגופן ושקל את הגרסאות שעמדו בפניו, ולבסוף קיבל את גרסתו של המשיב אשר נתמכה בראיות נוספות ובגרסאותיהם של עדי תביעה.

אשר לרמיזות בדבר ייחוס האחריות להיעלמות החוזה שבמחלוקת למשיב נטען, כי עו"ד דן-גור העיד בצורה מפורשת וחד משמעית בחקירתו, כי המסמך המקורי נמסר לו על ידי המשיב והיה מונח על שולחנו בעת החיפוש שנעשה במשרדו בהעדרו ורק אז נעלם.

ביחס לפסיקה אליה הפנתה המערערת בהודעת הערעור באשר לאפשרות להרשיע על סמך ראיות נסיבתיות, נטען כי כל אחד ואחד מהמקרים אליהם הפנתה המערערת, שונה בתכלית מהתיק דנן, בכך ששם, בקושי הועלה ספק דחוק ובלתי סביר בעליל בדבר אשמת המערערים לאחר שהורשעו על סמך פסיפס ארוג היטב של ראיות נסיבתיות שציירו תמונה חד משמעית של הרשעה. בנוסף נטען, כי בעניין הנדון אין שום ראיה ישירה לביצוע העבירות המיוחסות למשיב וכל שיש הוא רק חלל אחד גדול אותו מילאה למעשה ההגנה, בכך שהוכיחה, היעדר מניע, היעדר תוחלת, היעדר היתכנות, שקרים בפועל בדברי עו"ד שרוני ואינטרס מאחורי שקרים אלו, מחדלי חקירה קשים, הפרכה של עדות מומחית התביעה ועדות מומחית נגדית ועדי תביעה התומכים בגרסת המשיב.

ב"כ המשיב ביקש להוסיף במסגרת הדיון בערעור, כי כל סעיפי האישום בהם הואשם המשיב נוגעים אך ורק לעובדות כתב האישום המבוסס על גרסתה של עו"ד שרוני שמאחוריה עמדה המערערת בתוקף שהמסמך מזויף. נטען, כי המערערת אינה יכולה לבוא כעת ולטעון טענות עובדתיות חלופיות, מחד שעו"ד שרוני חתמה על המסמך בהיסח הדעת, ומאידך כי חתימתה זויפה. עוד נטען, כי המשיב נערך להגנתו בהתאם לכתוב בכתב האישום, משמע ההערכות הייתה לעבירת הזיוף, ואיש לא העלה את האפשרות להתגוננות בפני אישום בעבירה אחרת.

עוד הוסיף ב"כ המשיב וטען, כי אין המדובר בזיכוי מחמת הספק, אלא בזיכוי מלא, מאחר שטענות ההגנה התקבלו אחת לאחת. עוד נטען, כי הרקע שהוביל לכתב האישום, היה שעו"ד שרוני ייחסה את פטירתו של אביה, אשר הלך לבית עולמו בעקבות הרשעתו בפלילים למשיב ולעו"ד דן-גור, וזאת משום שהיא סבורה כי הם שגרמו להגשת כתב האישום נגדו.

לאור המפורט, ביקש המערער מבית משפט זה לדחות את הערעור, לזכות זיכוי ברור, מפורש ומוחלט את המשיב, ולקבוע בצורה מפורשת כי תלונתה של עו"ד שרוני, שקרית, אינטרסנטית המונעת ממטרות אישיות, טינת עבר ורצון נקם.

דיון והכרעה:

לאחר עיון בהודעת הערעור, בתשובת המשיב לערעור, בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, ובטענות הצדדים שהועלו במסגרת הדיון בערעור, אציע לחברי ההרכב לדחות את הערעור, על כל חלקיו. להלן אפרט.

אציין כהערה מקדמית, כי בהכרעת דינו של בית המשפט קמא נפלה טעות סופר, לפיה צוין, כי האירוע נשוא כתב האישום אירע ביום 30.10.06, ואולם בפועל ובהתאם להודעת ב"כ המשיב בפרוטוקול הדיון מיום 02.09.09, ולכתב האישום המתוקן שהוגש בעקבותיה, האירוע המתואר אירע ביום 31.10.06.

מכאן לגופה של המחלוקת-

נראה כי נקודת המחלוקת בין הצדדים מתרכזת סביב השאלה, האם המסקנות אליהן הגיע בית המשפט קמא בהסתמך על מסכת הראיות הנסיבתיות שהונחו בפניו הינן מופרכות. וכפועל יוצא מכך האם יש מקום להפריד בין עבירות הזיוף לבין עבירת המרמה והפרת אמונים, על כל המשתמע מכך?

עבירת הזיוף-

הלכה ידועה היא, כי אין דרכו של בית המשפט היושב בערעור להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות של בית המשפט קמא, אלא רק במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות בהן מסקנות הערכאה הראשונה מופרכות על פניהן, או לוקות בטעויות גסות, או יש בהן התעלמות מגורמים רלוונטיים שהיה בהם כדי להביא לשינוי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה.

ראו בהקשר זה דברים שנאמרו בע"פ 6917/06 עמיד שרבל (חרמאן) נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], (01.09.08), שם נקבע כי:

"כידוע, כלל נקוט הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. הנחת היסוד העומדת ביסודו של כלל זה הינה כי לערכאה הדיונית ישנו יתרון בהתרשמות בלתי-אמצעית מן העדים הבאים בפניה ומן הראיות המוצגות לה, על בסיסם מגבשת היא את הכרעתה (ראו למשל: ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). לפיכך, שמורה התערבות ערכאת הערעור בממצאים מסוג זה רק לאותם מקרים חריגים בהם הערכאה הדיונית נתפסה לכלל טעות והתעלמה מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, או למקרים בהם התשתית העובדתית שגובשה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו למשל: ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769, 778 (2000); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 220 (2002))".

ראו גם: עפ"ג (חי') 8229-06-09 מדינת ישראל נ' עמיקם כוכבי, (אסיר), [פורסם בנבו], (18.03.10).

הפסיקה הצביעה על ארבעה חריגים עיקריים, אשר בכוחו של כל אחד מהם להרחיב את הפתח להתערבות מוגברת של ערכאת הערעור בבחינת הממצאים העובדתיים. הראשון - כאשר מתבססים הממצאים על מסמכים בכתב ולא על עדות בעל פה, שכן הן הערכאה המבררת והן ערכאת הערעור מקבלות לפניהן את המסמך כפי שהוא [ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.1.1994)]; השני - עניינו במקרים בו ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים טהורים שבהגיון, בנבדל משיקולי התרשמות או מערבוב בין שיקולי התרשמות והיגיון [ע"פ 6147/07 אביסידריס נ' מדינת ישראל (פורסם באר"ש, 2.7.2009)]; השלישי - מקום בו נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית. טעויות שכאלה עניינן למשל התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות [ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690 (1993)]; הרביעי – מצב בו הערכאה הדיונית מסיקה מסקנות מהעובדות, ובמיוחד כאשר אלה עומדות בליבת הבדיקה של מרכיבי העבירה [ע"א 9784/05 עיריית תל אביב-יפו נ' עו"ד ידידיה גורן (פורסם באר"ש, 12.8.2009)]. במקרה שבפנינו לא חל אף אחד מהחריגים הנ"ל.

בענייננו, בית המשפט קמא קבע, כי המערערת לא הוכיחה מעבר לספק סביר, כי המשיב או מי מטעמו זייף את חתימתה של עו"ד שרוני על גבי החוזה שבמחלוקת, ובהעדר ראיה לכך נקבע, כי לא עמדה המערערת בנטל להוכיח, כי המשיב עשה שימוש במסמך מזוייף, ניסה לקבל דבר במרמה ועשה מעשי מרמה והפרת אמונים.

אשר לקביעתו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לעבירת הזיוף, לו דעתי הייתה נשמעת, לא נתערב בממצאיו של בית משפט קמא. ראשית, לא ראיתי כי בנסיבות העניין מתקיימים תנאים המצדיקים סטייה מההלכה והתערבות בממצאי בית משפט קמא. שנית, ולגופו של עניין, עיון בעדויות שהובאו בפני בית המשפט קמא, מחייב את המסקנה אליה הגיעה הערכאה הדיונית, לפיה לא ניתן לקבוע בוודאות ומעבר לספק סביר, כי המשיב זייף חתימתה של עו"ד שרוני. לא זו אף זו, הרי שלא ניתן אף לקבוע, כי חתימתה של עו"ד שרוני בכלל זוייפה. משכך, סבור אני כי, לא נפל פגם המחייב התערבות בקביעתו של בית המשפט קמא משזיכה את המשיב מעבירת הזיוף.

ראוי לציין עוד, כי בניגוד לטענת ב"כ המערערת, ממצאי העובדה אשר נקבעו על ידי בית המשפט קמא נשענו על העדויות השונות אשר הובאו בפניו, לרבות עדויותיהן, של עו"ד עדנה הס, עו"ד מירב אחטר והמומחית מטעם התביעה הגב' איה שוחט. על אף הפגמים עליהם הצביעה ב"כ המערערת בהודעת הערעור בכל הנוגע למשקל שנתן בית המשפט קמא לאותן עדויות ולאופן בחינתן, סבור אני כי אין בפגמים אלה כדי לקעקע את ממצאי המהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית.

ראו דברים שאמרה בנושא זה כבוד השופטת ד' ברלינר במסגרת: ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל, [פורסם סנבו], (31.07.06) בקובעה:

"המלאכה מוטלת על שכמה של הערכאה הדיונית האמורה להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותה, התרשמות, השוואה פנימית של גירסת כל עד, השוואה חיצונית, השתלבות העדויות, הגיון הדברים, נסיון החיים ושאר החומרים המרכיבים יחד את קביעת ממצאי העובדה. לא כל שלב באותו תהליך מורכב של איזון ובדיקה אמור לבוא לידי ביטוי בהכרעת הדין, והדעת נותנת כי לא כל שבריר ראיה יוזכר בה, שאחרת - אין לדברים סוף. התוצאה הכוללת צריכה לשקף אותה זהירות וקפדנות הרואה לנגד עיניה את גורמי הסיכון, ולא מעבר לכך".

ראו גם:

ע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], (25.10.07).

משכך ולאור המפורט, סבור אני כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא ככל שהדבר נוגע לזיכויו של המשיב מעבירת הזיוף, וכפועל יוצא מכך, מעבירת השימוש במסמך מזוייף. תוצאה זו מקבלת משנה תוקף ומתבקשת, בפרט לאור ההלכה הרווחת לפיה, במשפט פלילי אין מרשיעים אלא לאחר שנשלל כל ספק סביר.

אציין בהערת אגב, כי בניגוד לטענת ב"כ המשיב, ועל אף שהדבר לא עלה בפירוש בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, סבור אני, כי זיכוי של המשיב הינו זיכוי מחמת הספק, שכן, על אף שלא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר, כי המשיב הוא זה שזייף חתימתה של עו"ד שרוני, מאידך לא ניתן גם לקבוע כי הוא לא עשה כן.

מירמה והפרת אמונים-

בית המשפט קמא קבע כאמור בהכרעת דינו, כי בהעדר ראיה לכך שהמשיב ביצע עבירת הזיוף, לא עמדה המערערת בנטל להוכיח, כי המשיב עשה מעשי מרמה והפרת אמונים. ב"כ המערערת טוענת, כי שגה בית המשפט קמא משלא עשה הפרדה ובחן את עבירת המרמה והפרת האמונים. מנגד טען ב"כ המשיב, כי עובדות כתב האישום אינן נוגעות לעניין המרמה והפרת אמונים, אלא לעניין הזיוף. כך שהמערערת אינה יכולה לבוא כעת ולטעון טענות עובדתיות חלופיות, מחד שעו"ד שרוני חתמה על המסמך בהיסח הדעת, ומאידך שחתימתה זויפה.

בית המשפט קמא, התייחס בפסק דינו, לסעיפי האישום בהם הואשם המשיב, כמקשה אחת, שעל בסיסה זוכה המשיב מעבירת הזיוף וכפועל יוצא, מיתר סעיפי האישום לרבות מעבירת המרמה והפרת אמונים.

השאלה שבמחלוקת כעת היא, האם היה מקום לכרוך את עבירת המרמה והפרת האמונים בביצועה או בהעדר ביצועה של עבירת הזיוף? על שאלה זו, בנסיבות העניין ולאור אופן ניסוחו של כתב האישום, סבור אני, כי יש להשיב בחיוב.

הסעיף הרלוונטי לעניינינו, הוא סעיף 284 לחוק העונשין הקובע כדלקמן:

"מרמה והפרת אמונים

284. עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים".

הסעיף עוסק בשתי החלופות של מרמה והפרת אמונים. מנוסח הסעיף עולה כי מדובר בעבירה אשר הגדרתה עמומה, פתוחה ומותירה שיקול דעת נרחב מאוד לביהמ"ש. בפסיקה כונתה עבירה זו כבעלת "רקמה פתוחה", וכך נאמר עליה בדנ"פ 1397/03, מדינת ישראל נ' שמעון שבס, [פורסם בנבו], (06.04.03):

"ומעבר מזה, ענייננו בעבירה ייחודית ומיוחדת, עבירה בת "ריקמה פתוחה", עבירה שגבולותיה אינם ברורים כלל ועיקר. העבירה "עבירת מסגרת" היא, ושלא כדרכן של עבירות פליליות אין היא בנויה על יסודות מוגדרים באורח מדויק וברור. העבירה עבירה היא שניתן לכנותה "עבירה יישומית", קרא: עבירה שעיקריה ניכרים בדרכי יישומה.

זאת ועוד: בשנים האחרונות הוגשו כתבי אישום לא מעטים נגד אישי ציבור בעבירה זו של מירמה והפרת אמונים, ואולם פסקי הדין שניתנו לא הבהירו במידה מספקת את יסודותיה ולא היתוו בדיוק הראוי את קו הגבול בין התנהגות שאין בה אלא פגיעה באתיקה או הפרה של כללי משמעת לבין התנהגות הנושאת אופי פלילי. הנדרש מכאן הוא, שאין הלכה הקובעת אמות-מידה ברורות די -הצורך להנחייתם של עובדי ציבור בעת מילוי תפקידם, ולהנחיית הרשויות הממונות על אכיפת החוק בפתיחתן של חקירות ובהגשת אישומים בעניינה של עבירה זו. אם אין די בכך, הנה היעדר הבהירות באשר להיקפה של העבירה בא לידי ביטוי מטריד - פעם אחר פעם, וכן אף בענייננו - בחילוקי דעות המתגלעים בין השופטים בשאלה אם התנהגות פלונית באה או אינה באה בגדריה של העבירה".

נוכח עמימותה של העבירה, גבולותיה הרחבים והשלכותיה העונשיות, פרשנות סעיף 284 לחוק העונשין ראוי שתיעשה בזהירות. וזאת, בהתאם לצורך באיזון בין הערכים הציבוריים עליהם בא להגן הסעיף אל מול הערך של וודאות משפטית ועקביות בפרשנות של הוראות חוק ובייחוד כאשר מדובר בפרשנות בפלילים.

על מנת להרשיע בעבירת מרמה והפרת אמונים, יש להוכיח התקיימותם של היסוד העובדתי והיסוד הנפשי לעבירה.

היסוד העובדתי בעבירה האמורה הוא משולש: (א) רכיב התנהגותי, דהיינו, "מעשה מרמה או הפרת אמונים"; (ב) רכיב נסיבתי, דהיינו, "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו"; (ג) רכיב תוצאתי, דהיינו, מעשה "הפוגע בציבור". היסוד הנפשי אינו קבוע במפורש בהוראות הסעיף, אך ניתן ללמוד עליו מכוח עקרונות כלליים החלים על כל עבירה, אלא אם כן מתגלית כוונה אחרת (דהיינו, אחריות מוחלטת או מוגברת). [ראו: ע"פ (חי') 1764/04 עלי הזימה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], (01.08.05)].

בעניינינו, נטל הוכחת התקיימותם של יסודות העבירה, רובץ על המערערת, בין היתר, על בסיס עובדות כתב האישום המתגבשים יחדיו לכדי סעיפי האישום בהם הואשם המשיב. סבור אני, כי בנטל זה כשלה המערערת לעמוד. ראשית, עיון בכתב האישום מעלה, כי המערערת בחרה לנסחו בצורה כזאת, שעבירת המרמה והפרת האמונים נכרכה בעבירת הזיוף, כך שאם התוצאה הייתה, כי התקיימו יסודותיה של עבירת הזיוף, הרי שאין נפקא מינה מהמסקנה המתבקשת, שהתקיימו גם יסודותיה של עבירת המרמה והפרת האמונים וההפך נכון. כך שהואיל ומסקנתו של בית המשפט קמא הייתה כי המערערת לא הוכיחה מעל לספק סביר, כי המשיב זייף חתימתה ו/או כתב ידה של עו"ד שרוני, הרי שלא הוכח גם כי הוא עשה מעשה מרמה והפרת אמונים. שנית, וכפי שעולה מפרוטוקלי הדיונים שהתנהלו בפני בית המשפט קמא, מרבית העדויות שנשמעו, היו בנוגע לעניין הוכחת עבירת הזיוף. משכך, סבור אני כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא ככל שהדבר נוגע לעבירת המרמה הוהפרת אמונים הנלווית לעבירת הזיוף.

יחד עם זאת, כעת עולה בפנינו, היבט נוסף של עבירת המרמה והפרת אמונים. לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא משלא הפריד בין עבירת הזיוף לעבירת המרמה והפרת האמונים, עבירה המתגלמת בכך, שהמשיב היה מודע לכך, כי עו"ד שרוני חתמה על החוזה שבמחלוקת בהיסח הדעת, ובכל זאת, לא הסב תשומת לבה לעניין ולא עצר אותה מלחתום.

בהקשר זה טוען ב"כ המשיב, כי המשיב נערך להגנתו בהתאם לכתוב בכתב האישום, משמע, ההערכות הייתה לעבירת הזיוף, ואיש לא העלה את האפשרות להתגוננות בפני עבירה אחרת ומשכך נפגעה הגנתו.

הזדמנות סבירה להתגונן-

סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום

184. בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום".

התכלית העומדת בבסיס דרישת ההזדמנות הסבירה להתגונן הנה הבטחת יכולתו של הנאשם להתמודד עם הקושי הנובע מחסרונו של טיעון עובדתי בכתב האישום. הלכה עמנו כי המבחן לבחינת קיומה או היעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן הוא מבחן כפול. ראשיתו בבחינה טכנית-פרוצדורלית, שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לחקור עדים, להביא ראיות מטעמו וכדומה, וסופו בבחינה מהותית, שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לגבש ולהציג קו הגנה בנוגע לעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום. [ראו: ע"פ 9256/04 נוי נ' מגינת ישראל, [פורסם בנבו], (10.08.05)].

בעניינינו, אני סבור, כי יש סיבה להניח שבכך נפגעת הגנתו של המשיב. אין חולק, כי למשיב ניתנה הזדמנות לחקור עדים ולהביא ראיות מטעמו, עם זאת, חקירת העדים והראיות שהובאו על ידי המשיב, נגעו כאמור לעניין עבירת הזיוף. יש לציין, כי עיון בפרוטוקולים של בית המשפט קמא מעלה, כי המשיב עצמו ניסה לטעון, כי קיימת אפשרות חלופית כי אין המדובר בעבירת זיוף, אלא, שעו"ד שרוני חתמה על החוזה שבמחלוקת בהיסח הדעת. עם זאת, אפשרות זו נדחתה כליל על ידי המערערת, ועל ידי עו"ד שרוני עצמה, אשר העידה כי, אין אפשרות שהיא חתמה על החוזה שבמחלוקת בהיסח הדעת, ויש רק אפשרות אחת שזה זיוף. כמו כן, העידה עו"ד שרוני, כי היא חתמה רק על שני החוזים שאינם שנויים במחלוקת (ראו: עמ' 8 ו- 21 לפרוטוקול הדיון מיום 29.06.10).

לאור המפורט, ומששללה המערערת באופן מוחלט את האופציה, כי עו"ד שרוני חתמה על החוזה שבמחלוקת בהיסח הדעת, הרי שמנועה היא לטעון כעת לאחר שבית המשפט קמא זיכה את המשיב, טענה חלופית לפיה, בהנחה שעו"ד שרוני חתמה על החוזה בהיסח הדעת, יש בהתנהלות המשיב משום מרמה והפרת אמונים, שעה שלא עשה מאומה על מנת להסב תשומת לבה של עו"ד שרוני לדבר.

ככל שהיה למערערת, יסוד להניח כי יתכן שעו"ד שרוני חתמה על החוזה בהיסח הדעת, ובהתאם יש בהתנהלותו של המשיב משום מרמה והפרת אמונים, מן הראוי היה כי הדבר יקבל ביטוי במסגרת עובדות כתב האישום, על מנת לאפשר למשיב לגבש ולהציג קו הגנה ביחס לעובדות החדשות. משלא עשתה המערערת כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

בשולי הדברים אציין, כי אין בהכרעתי זו, משום הבעת עמדה לעניין, ביצועה של עבירת מרמה והפרת אמונים בכל הנוגע לעובדות החדשות שמעלה המערערת כעת. וייתכן, כי אילו נכללו עובדות אלה בכתב האישום או אם הייתה המאשימה מבהירה כי בכוותה לטעון להרשעת הנאשם/משיב בחלופה זו, כי אז ניתן להוכיח את העובדות הנדרשות ולהרשיע את המשיב בעבירה, לאחר שתינתן לו ההזדמנות הראויה להתגונן כנדרש, הכל לאור התנהלותו של המשיב במסגרת פרשייה זו, אשר אין לקבוע לגבייה כי היא נקייה מרבב, וזאת בלשון המעטה. עם זאת, ולאור המפורט לעיל, סבור אני, כי אין מנוס מקבלת טענת ב"כ המשיב, ביחס לטענת הפגיעה בהגנתו של המשיב והעובדה שהמערערת לא הבהירה בבית משפט קמא כי היא מבקשת להרשיעו בעבירה של הפרת אמונים על יסוד טענות עובדתיות ומשפטיות אלו .

הערות לסיום:

עבירה של מרמה והפרת אמונים היא עבירה הנמנית על עבירות בשירות הציבור וכלפיו והיא נמנית על העבירות המצביעות על שחיתות שלטונית. ההגדרה המקובלת לשחיתות שלטונית היא שימוש בלתי הולם בתפקיד ציבורי במטרה לקדם אינטרסים פרטים של עובד הציבור [נבות ד'. שחיתות פוליטית בישראל (ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2012) פרק 1; נבות ד', שחיתות בשלטון המקומי בישראל, אצל א'. בריכטא, ע'. ויגודה גדות וג'. פדה עורכים, עיר ומדינה בישראל (ירושלים, הוצאת כרמל, 2010) עמ' 231]. שחיתות שילטונית יכולה לבוא לידי ביטוי גם בהליכים לא תקינים למסירת עבודות ורכישת שירותים ע"י ממלאי תפקידים בשלטון המקומי [לדוגמאות ראו: שנקר-שרק ד. שחיתות מוניציפלית מפרספקטיבה ניהולית אצל א'. בריכטא, ע'. ויגודה גדות וג'. פדה עורכים, עיר ומדינה בישראל (ירושלים, הוצאת כרמל, 2010) עמ' 262]. אלא שהטוען לקיומה של שחיתות בנסיבות אלו צריך להצביע על האופן שבו התפקיד הציבור משמש לקידום אינטרס פרטי של ממלא התפקיד. לא כל אי סדר ותקלה ניהולית מלמדת בהכרח כי נעשה מעשה של שחיתות, ולענייננו הפרת אמונים. השימוש באמצעי של הדבקת תווית של שחיתות ועבריינות לכל מעשה מנהלי שיש בו חריגה מהסדר התקין צריכה להיעשות בזהירות ורק במקרים בהם בהם ניתן לקבוע, מעבר לספק הסביר, כי אכן מדובר במעשה של שחיתות. השימוש המוגבר במונחי שפת השחיתות, במקרים בהם לא ברור מעבר לספק הסביר כי זה הוא המעשה, אינו תורם לביעור התופעה הפסולה של הפרת האמונים במסגרת של שחיתות שלטונית [שיין י'. שפת השחיתות ותרבות המוסר הישראלית, (כנרת זמורה-ביתן, דביר 2010) במיוחד עמ' 270 – 287]. בפער שבין המצוי לראוי יש להיזהר מקביעה שיפוטית שבמקום להבהיר את החוק ויחוד הסנקציה שבהוראותיו למקרה המובהק והמתאים תפעל בצורה הפוכה של פגיעה בנורמה אותה מבקש החוק לבסס [ראה דיון נרחב בנושא בחיבורו של קאבר ר'. נומוס ונראטיב (ספריית לויתן, הוצאת שלם, ירושלים, 2012)] .

סיכום:

בסיכומו של דבר, סבור אני כי דין הערעור להדחות על כל חלקיו.

אציע לחברי להרכב לקבוע כי אין להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא שקבע כי אשמתו של המשיב לא הוכחה מעבר לספק הסביר וכי אין לקבוע כי המשיב ביצע עבירה של הפרת אמונים, זאת בהתאם לתשתית עובדתית שלא נטענה כנגדו בבית משפט קמא, וכאשר לא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן מפני הרשעה על בסיס תשתית עובדתית ומשפטית זו.

הגם שסבור אני כי בהתנהגות המשיב דבק פגם בתחום המנהל התקין והאתיקה השלטונית, סבור אני כי לא הונחה בפני בית משפט קמא התשתית העובדתית ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי כדי לבסס את הרשעתו בעבירות שיוחסו לו.

לו דעתי תישמע נורה על דחיית הערעור.

השופט א' קיסרי:

עיינתי בחוות דעתו של חברי, אב בית הדין , ואני מסכים עם נימוקיו ועם התוצאה שאליה הוא הגיע.

כמו אב בית הדין, אף אני סבור שהעובדה שהמאשימה התמקדה בניסיון להוכיח את טענת זיוף המסמך השליכה על האופן שבו התנהל ההליך בבית המשפט קמא והסיטה את הדיון אל מחוץ למסגרת העובדות הרלבנטיות לאישום של מרמה והפרת אמונים. על רקע זה אין דופי במסקנה שאליה הגיע בית המשפט קמא כשהחליט לזכות את המשיב.

בצד דברים אלה, לא אוכל שלא לציין את מורת רוחי מדרך טיעונו של המשיב, ככל שהדברים נוגעים למתלוננת. בסעיף 50 לפסק דינו של בית המשפט קמא הוא העיר על כך ואף על פי כן גם בטיעון שבפנינו, נקט ב"כ המשיב בסגנון שספק אם הוא ראוי.

השופט ע' גרשון:

אני מסכים.

הוחלט פה אחד לדחות את הערעור.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ד, 23 ינואר 2014, במעמד הצדדים ובאי כוחם.