לפני תביעה כספית ע"ס 589,196 ₪ שעניינה תשלום הפרשי התייקרויות המגיעים לכל אחת מהתובעות מהנתבעת, לפי הנטען, בהתאם למכרזים פומביים, בהם זכו כל אחת מהתובעות בנפרד, למתן שירותי הסעה לתלמידים ועובדי הוראה בתחום שיפוטה של הנתבעת.

עוד עתרו התובעות במסגרת התביעה דנן לקבלת פיצוי בגין איחור בתשלום בדמות תוספת ריבית, פיצוי חוזי מוסכם מראש בשיעור 10% מהחוב הנטען בגין הפרת חבותה של הנתבעת לשלם הפרשי ההתייקרויות וכן סעד של השבה של מרכיב חיוב בשכ"ט עו"ד הנתבעת שנעשה, לטענתן, שלא כדין.

מאחר וההסכמים מכוח המכרזים הינם בעלי נוסח אחיד, אתייחס להלן למכרזים וההסכמים כאחד. במאמר מוסגר יצוין, כי הקשר החוזי בין הצדדים נמשך עד למועד בו הוגשו הסיכומים בתיק דנן והוא לא נותק או הסתיים חרף המחלוקת שהתעוררה בעניין הסוגיות שעומדות על הפרק במסגרת תביעה זו.

הצדדים הודיעו לבית המשפט, כי הגיעו להסכמה דיונית לפיה, הצדדים יגישו סיכומי טענות מטעמם בשאלה המשפטית הנוגעת לחבות הנתבעת בתשלום עבור התייקרויות, כפי שעולה מכתבי הטענות שבתיק, והיא האם לאור סעיף 7.5 להסכם והחוזרים שצורפו לכתב התביעה ולתצהירי העדות הראשית, זכאיות התובעות לתשלום פיצוי בגין התייקרויות, פיצוי שניתן בפועל לנתבעת על ידי משרד החינוך ולפי הנוסחאות שנקבעו בחוזים (11.76% לאוטובוס ו – 8.31% למיניבוס-אוטובוס זעיר), כטענת התובעות, או שמא יש לאמץ את עמדת הנתבעת, לפיה לאור החלטת ההקפאה שהייתה משנת 2002 ובהתאם לנוסח החוזרים של אגף החינוך בנושא התייקרויות, התובעות אינן זכאיות לתוספת יוקר בשנים 2006 ועד 2008 בכלל או חלק מהם.

משכך, הגישו הצדדים סיכומים בכתב לצורך ההכרעה בשאלה משפטית זו. כמו כן, הצדדים שמרו על זכותם להגיש לאחר ההכרעה בשאלה המשפטית המתוארת לעיל תצהירים משלימים הנוגעים לבירור היקפי שירותי ההסעה שסופקו. עוד הוסכם, כי לאחר הגשת התצהירים המשלימים, יעבירו הצדדים ביניהם תחשיבים על מנת להגיע לנוסחה או לסכום מוסכם באשר לשאלת היקף השירותים והחבות הכספית בגינם. במידה ולא ישכילו הצדדים להגיע לכדי תחשיב מוסכם, יעבירו את התחשיבים להכרעת ביהמ"ש בין בשמיעת ראיות ובין בדך אחרת (להלן: "ההסדר הדיוני").

ניתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני שהושג בין הצדדים כמתואר לעיל, הצדדים הגישו סיכומים מטעמם, ומשכך הובא התיק לעיוני לצורכי הכרעה בשאלה המשפטית הנוגעת לחבות הנתבעת בתשלום עבור התייקרויות.

עיקר טענות התובעות

התביעה דנן הינה תביעה חוזית כספית ע"ס 589,196 ₪ שהוגשה ע"י חברות העוסקות במתן שירותי הסעות נגד עיריית נצרת עילית (להלן: "העירייה" או "הנתבעת"), מכוח הסכם שנכרת בין הצדדים בחודש אוקטובר 2005, לפיו יספקו התובעות לנתבעת שירותי הסעות לתלמידים ולעובדי הוראה, כאשר התמורה מחושבת בהתאם למסלולי הנסיעה שהוזמנו ולמחירים הנקובים במפרט ההסעות הנספח להסכמים.

התביעה כוללת מספר מרכיבים לפי הפירוט הבא:

המרכיב הראשון – תוספת בגין התייקרות שעל הנתבעת לשלם לתובעות בהתאם להוראות ההסכמים בין הצדדים (סעיף 7.5) וחוזר מאת אגף א' להסעות והצטיידות של משרד החינוך מיום 4.5.06. לטענת התובעות, דחיית דרישת התשלום שנשלחה על ידי כל אחת מהן לנתבעת לתשלום הסכום האמור, מהווה חוסר תום לב, שכן הנתבעת לא קיימה את הוראות החוזה בין הצדדים, הפרה הוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 והפרה חובות חקוקות, והכול במטרה לחמוק מתשלום הפרשים בגין התייקרויות המגיעים לתובעות.

המרכיב השני - חיוב שלא כדין בעבור שכ"ט עו"ד הנתבעת. לפי סעיף 7א' לנספח להסכמים הנ"ל, חויבו התובעים בתשלום סך של 1% + מע"מ מערך ההסכם בעבור תשלום שכ"ט הנתבעת. נטען, כי הסכמים אלה ונספחיהם הינם חוזים אחידים הנערכים ע"י משרד החינוך בתיאום עם היועמ"ש של המרכז לשלטון מקומי ומרכז המועצות אשר מפורסמים באתר המרכז לשלטון מקומי, וכי חיובם בתשלום האמור מנוגד להנחיות משרד החינוך ולנספחי ההסכמים, מבלי שהנתבעת קיבלה את אישורו של מנהל אגף ההסעות והצטיידות בלשכה המחוזית של משרד החינוך.

ייאמר כבר עתה, כי ההסכמה הדיונית עוסקת במרכיב הראשון של התביעה בלבד הדן בשאלת חבות הנתבעת לתשלום תוספת ההתייקרויות וזכאות התובעות לקבלן.

במסגרת כתב סיכומים מפורט, העלה ב"כ התובעות נימוקים נרחבים המבוססים על פסיקה של ערכאות משפטיות של בתי משפט שלום שונים, אשר דנו בשאלת ההתייקרויות בהסכמים של שירותי הסעות שנתנו חברות שונות למועצות מקומיות או עיריות, אשר לטענת התובעות מבססות את הטיעון המשפטי של התובעות בדבר הזכאות לקבלת הפרשי ההתייקרויות מאת הנתבעת, לרבות הפרשנות המשפטית שניתנה להסכמים וסעיפים הדומים בתוכנם להסכמים שביסוד התביעה דנן.

יש לציין, כי עיינתי בכל הפסיקה אליה הפנה ב"כ התובעות, אשר לחלק ממנה הפניתי בהחלטה קודמת מיום 29.7.12 העוסקת בשאלת הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בתביעה, ואליה אתייחס בהמשך פסק הדין בפרק דיון ומסקנות. בהקשר זה כבר ייאמר, כי התובעות טוענות כי מכוח פסקי הדין האמורים, יש מקום להחלת עיקרון המניעות או ההשתק השיפוטי, כך שהנתבעת אשר באה בנעליה של כל רשות מקומית אחרת או עירייה החתומה על הסכמים בנוסח אחיד, שנדונו זה מכבר בערכאות שיפוטיות, מנועה במסגרת ההליך שלפניי מלהעלות טענות שנדונו, הוכרעו ונדחו על ידי בתי המשפט השונים באותם הליכים.

לגופו של עניין, התובעות טוענות כי החובה המוטלת על הנתבעת לתשלום תוספת בגין התייקרויות מבוססת על עילה חוזית שמקורה בהוראת סעיף 7.5 להסכם החתום בין הצדדים הקובע, כי תעריפי התשלום עבור שירותי ההסעה, יעודכנו ויעלו, בכפוף להתקיימות התנאי של קבלת אישור לכך מאת משרד החינוך. אישור זה ניתן בפועל ובהתאם לחוזרי מנכ"ל מהשנים הרלוונטיות לתביעה דנן, (חוזרי מנכ"ל מיום 4.5.06 – להלן: "חוזר 2006"; חוזר מיום 6.7.08 – להלן: "חוזר 2008").

התובעות סיפקו לנתבעת שירותי הסעה בין השנים 2006-2008, כאשר בתקופה זו חלה עלייה חדה במחירי הנפט המהווה גורם להתייקרויות בעלויות שירותי ההסעה כתוצאה מהעלייה במחירי הדלקים לתחבורה. כתוצאה מהתייקרות זו, ובהתאם להוראת סעיף 7.5 להסכם, אישר אגף ההסעות וההצטיידות במשרד החינוך את עדכון תעריפי הנסיעות בשיעורים שנקבעו על ידו מכוח חוזרים שהוציא בשנים הרלוונטיות.

לטענת התובעות, הנתבעת סומכת את ידיה על החלטת ממשלה משנת 2002 המורה על הקפאת מחירים זאת מבלי שטרחה לצרף החלטה זו. מכל מקום, החלטת ההקפאה האמורה מהווה דין כללי, עליו גוברות הוראות הדין הספציפי בדמות חוזרי משרד החינוך משנת 2006 ואילך, המורות על תשלום התייקרויות חרף ההקפאה. במסגרת חוזרים אלה אישר משרד החינוך לעדכן את תעריפי הנסיעות בשיעור שקבע והוסיף ואישר העברת כספים לרשויות בהתאם לשיעור הנ"ל על מנת שישמשו מקור לתשלומים אלה. בין היתר, כלל אישור משרד החינוך כי שיעור עלית תעריפי הנסיעות המתוקצבות בשיטת המסלולים, קרי- השיטה בה פעלו הצדדים מכוח ההסכמים עליהם חתמו- פיצוי בשיעור 11.76% עבור נסיעות של רכבים כבדים/ אוטובוסים וכן פיצוי בשיעור 8.31% עבור הסעות ברכבים קטנים יותר (אוטובוס ציבורי זעיר). עוד נקבע בסעיף 4 לחוזר 2006 הנושא את הכותרת "התחשבנות הרשויות עם חברות הסעה", כי "אין להקיש מכך כי הרשויות אמורות לפצות, באורח אוטומטי, את חברות ההסעה. זאת, מאחר שבמקרים רבים, חברות ההסעה חייבו את הרשויות, במהלך תקופת ההקפאה, להעלאת מחירים אשר שולמה בפועל על-ידן. לפיכך, על כל רשות מקומית לבדוק היטב את ההתחשבנות שלה מול חברות ההסעה, ולשלם פיצוי רק לחברות הסעה אשר זכאיות לכך". עוד נטען, כי לא רק שניתן אישור ע"י משרד החינוך לעדכון התעריפים כאמור, כאמור בסעיף 7.5 להסכם, אלא שמשרד החינוך אף העביר הכספים לנתבעת עבור מימון עדכון תעריפי הנסיעות והעברה זו מהווה, לשיטת התובעות, ראיה לכך שמשרד הלינוך הכיר בחובת הרשויות ובכללן הנתבעת לשלם תשלומי התייקרויות.

טעם נוסף לחיוב הנתבעת בתשלום הפרשי התייקרויות נעוץ, לשיטת התובעות, במכתבו של סגן מנהל אגף א' הסעות והצטיידות במשרד החינוך, מר דודו לוי, מיום 14.7.09 ובו נכתב, כי חובתה החוזית של הרשות המקומית כלפי חברת ההסעה לתשלום התייקרויות הינה במנותק ובנפרד ממערכת היחסים הפנימית שבין הרשות המקומית למשרד החינוך, שממילא אינה מעניינן של חברות ההסעות.

באשר לנפקות מועד החתימה על ההסכמים דנן משנת 2005 המאוחר להחלטת הממשלה משנת 2002, נטען כי האישור שניתן על ידי האגף במשרד החינוך אינו מחריג הסכמים כאלה או אחרים בקשר עם המועד בו נחתמו. החוזרים של משרד החינוך מהשנים 2006-2008 מאשרים את עדכון התעריפים חרף ההקפאה עפ"י החלטת הממשלה שקדמה להם משנת 2002, כאשר גם ההתחייבות החוזית שנטלה הנתבעת על עצמה בהסכמים אל מול התובעות, הינה משנת 2005 ונעשתה 3 שנים לאחר החלטת ההקפאה וחרף קיומה. התובעות ממשיכות וטוענות בהקשר זה, כי החלטת ההקפאה הינה הוראה כללית בעוד שמשרד החינוך קבע חריגים ספציפיים על עדכון התעריפים, כך שמדובר בהוראה ספציפית מאוחרת הגוברת על הוראה כללית מוקדמת.

התובעות גורסות, כי יש להחיל בענייננו את הכלל הפרשני החוזי בדבר "פירוש כנגד המנסח" ולפיו הנתבעת התחייבה לשלם עבור ההתייקרויות ומשרד החינוך נתן את אישורו לכך, חרף החלטת ההקפאה משנת 2002 ועל אף קיומה.

עוד מבססות התובעות בסכומיהן את זכאותן לקבלת הפרשי התייקרויות על מערכת דינים כללית (זולת דיני החיובים), כגון חוק עשיית עושר ולא במשפט, חוק חוזה קבלנות, דיני נזיקין בעוולות של גזל ותרמית ומכוח תורת ההשתק, לרבות השתק שיפוטי והשתק פלוגתא, הנובעים מהחלטות קודמות שניתנו כאמור בסכסוכים דומים שהתבררו לגופם שצד להם היו חליפיה של הנתבעת.

לסיום טוענות התובעות, כי כפועל יוצא מהפרת חובתה החוזית של הנתבעת להעביר לתובעות תשלום עבור התייקרויות בעלויות שירותי ההסעה, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעות גם הפרשי ריבית הסכמית בהתאם להוראות סעיפים 9.10 ו- 9.11 להסכם וכן פיצוי חוזי מוסכם בגובה 10% של הסכום שבפיגור, הקבוע בסעיף 7.4 להסכם.

יוער, כי התובעות העלו בסיכומיהן טענות החורגות מההסדר הדיוני שהושג בינן לבין הנתבעת והנוגעות לשאלת היקף החבות. ואולם, מקומן של טענות אלה להתברר לאחר ההכרעה בשאלה המשפטית בדבר עצם החבות, אם בכלל. כמו כן, העלו התובעות טענות לעניין חיוב שלא כדין בעבור שכ"ט עו"ד של העירייה, כאשר גם שאלה זו אין מקומה להתברר בשלב זה של הדיון.

עיקר טענות הנתבעת

עיקר הגנתה של הנתבעת מתמקדת בטענה, שהתובעות לא היו זכאיות להתייקרויות בגין תקופת הסכמים נשוא התביעה נוכח הקפאתן ע"י ממשלת ישראל בהחלטה משנת 2002. לטענתה, על-פי האמור בסעיף 7.5 להסכם שבין הצדדים, עדכון הסכומים בהתאם להתייקרויות הינו בסמכותו הבלעדית של משרד החינוך והוא כפוף לחוק יסודות התקציב בהתאם לסעיף 10.2 להסכם. בשנת 2002 החליטה ממשלת ישראל להקפיא את ההתייקרויות הכלליות במשק, ובכלל זה גם את התייקרויות המחירים שנקבעו בחוזים נשוא התביעה דנן. כתוצאה מהחלטת ממשלה זו, ובהתאם להוראות חוזי ההתקשרות בין העירייה לתובעות, הורה משרד החינוך לרשויות המקומיות שלא לשלם התייקרויות בגין שירותי הסעות לתלמידים. בחוזר משרד החינוך מיום 7.5.08, נכתב כי ממשלת ישראל החליטה בשנת 2002 על הקפאת כל ההתייקרויות במשק, לפיכך, אישורי התייקרות יינתנו ע"י אגף א' להסעות והצטיידות, אם וכאשר תבטל הממשלה את החלטתה בדבר הקפאת התייקרויות. עקב כך, מאז שנת 2002 אין כל התייקרויות למסיעים מכוח החלטת הממשלה בדבר ההקפאה. תימוכין לעמדתה זו מוצאת הנתבעת בחוזר השלטון המקומי מיום 19.5.08 וחוזר משרד החינוך מיום 06.07.08 אשר קובעים את אותם הדברים.

הנתבעת אינה מכחישה, כי קיבלה דרישות תשלום התייקרויות מטעם התובעות, אך טוענת כי בעקבות דרישה זו היא פנתה אל היועמ"ש שלה לקבלת חוות דעת כתובה באשר לחובתה הנטענת של הנתבעת לשלם לתובעות את ההתייקרויות. עפ"י חוות דעת שניתנה ביום 12.6.08 נאמר באופן מפורש, כי נוכח ההקפאה של הממשלה משנת 2002 אין מקום לתשלום ההתייקרויות להן עותרות התובעות בתביעה דנן.

לשיטת הנתבעת, על פי חוזרי משרד החינוך הנ"ל, הזכאות לקבלת עדכוני התעריפים היא של הרשות המקומית ולא של חברת ההסעות. הנתבעת נסמכת גם היא על מכתבו של דודו לוי מיום 17.7.09 כחיזוק לגרסתה דווקא. הנתבעת מודה, כי קיבלה השתתפות מטעם משרד החינוך בגובה של 50-80% בהתאם להגדרת אופי הנסיעה. משנקבעו מסלולי הקווים אצל הנתבעת 7 שנים קודם לכן, הם נשחקו במהלך השנים, במיוחד עקב העלאת תעריפי הנסיעות ע"י משרד התחבורה. אישור ההתייקרויות להסעות מחודש ינואר 2006 נועד הוא לפצות את הרשויות המקומיות שלא קיבלו תוספות בתקופה שבין החודשים 1/2006-7/2002 והמהווה פיצוי חלקי. כאשר פרסמה הנתבעת את המכרזים בשנים 2005 ו-2008, ההצעות שהוגשו על ידי המתמודדים במכרז תאמו את מחירי השוק באותה עת ולא היו קשורים למחירי משרד החינוך, ועל יסוד אלה התקשרו הצדדים בהסכמים שכללו בחובם את העלאות המחירים. במצב דברים זה, ההכרה בהתייקרויות לטובת התובעות מהווה, למעשה, כך לשיטת הנתבעת, שיפור מצבן של התובעות ביחס לתוצאות המכרז בו הן זכו.

הנתבעת טוענת, כטענה חלופית, כי גם אם הייתה מגיעה לתובעות תוספת התייקרויות, הרי שהזכות להן קמה רק להסעות שבוצעו בשנת התקציב 2006 בלבד ובכפוף לאישור משרד החינוך כאמור שכלל לא הוצג ע"י התובעות בתיק דנן. התובעות גם לא נתנו כל הסבר באשר לתקפותו של חוזר זה בשים לב להוראות החוזר מיום 19.5.08.

לשיטת הנתבעת, אין בפסיקה אליה הפנו התובעות בסיכומיהן על מנת להשליך על התביעה דנן, באשר פסיקה זו עוסקת במחלוקות שונות מאלו שהתעוררו בתיק דנן.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי יש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי ומניעות, שכן היא הוגשה לאחר 3 שנים בהן נתנו התובעות שירות לנתבעת מבלי להלין על תנאי התשלום בסוגיית ההתייקרויות. כן נטען כי התובעות מנועות מלהלין על תנאי המכרז שהיו ידועים להן במועד החתימה על ההסכמים, לרבות התנאי המכפיף את תשלום ההתייקרויות לקבלת אישור משרד החינוך. התובעות אף המשיכו לפעול בהתאם להסכמים ולקבל תמורה בגין עבודתן ויש לראות בהתנהגותן זו משום וויתור על טענת ההפרה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שלפניי על נספחיהם, לרבות סיכומי הצדדים, ובחנתי טענותיהם, מצאתי כי דין התביעה בשאלת זכאות התובעות לתוספת התייקרויות בגין השנים 2006-2008, להתקבל, ולהלן הטעמים לכך.

אין מחלוקת, כי התובעות זכו במכרז של הנתבעת בשנת 2005 לביצוע שירותי הסעה לתלמידים, שעל פיו הן התקשרו עם הנתבעת בהסכם למתן שירותי הסעות לתלמידים ולעובדי הוראה (להלן: "ההסכם"). המדובר בהסכם אחיד, אשר נוסחו נקבע על ידי משרד החינוך.

סעיף 7.5 להסכם קובע, כי "המחירים המפורטים במפרט ההסעות נכונים ליום 1 לאוגוסט 2005 והם יעודכנו רק בהתאם להתייקרויות, אשר יאושרו על ידי אגף להסעות והצטיידות במשרד החינוך והתרבות בכפוף להנחיות המינהל לכלכלה ולתקציבים במשרד החינוך ו/או המפקח על התעבורה במשרד התחבורה, בתקופה שלאחר המועד האמור" (ההדגשות הוספו - ש.נ). בנספח להסכם מיום 10.11.05, עליו חתומה התובעת 3, נכתב בסעיף 7(ג) כי – "במשך תקופת ההסכם, יאושרו ההתייקרויות ע"י האגף להסעות והצטיידויות במשרד החינוך והתרבות, בכפוף להנחיות החשב הכללי במשרד האוצר ו/או המפקח על התעבורה במשרד התחבורה".

לצורך הדיון בשאלה שבמחלוקת בין הצדדים יש לעמוד על מספר מושכלות שיסייעו במיקוד הסוגיה. ראשית, ההסכם בו עסקינן הינו חוזה רשות בהיותו חוזה שצד אחד לו הוא רשות ציבורית, והצד האחר הוא תאגיד פרטי. על הסכם מסוג זה חלות שתי מערכות דינים, "דואליות נורמטיבית": מערכת דיני החוזים ומערכת דיני המנהל הציבורי (בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421,435).

אכן, לשון החוזה היא נקודת המוצא בניסיון לתור אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), אולם אין היא נקודת הסיום. במלאכת הפרשנות יש להביא בכלל חשבון את תכלית החוזה: המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים. בהעדר נתונים כדי לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, נהוג לפנות לתכלית הסובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג ו/או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים (ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, ירושלים, תשנ"ה-1995, עמוד 300). במסגרת זו נבדקת, תכליתו העסקית-כלכלית של החוזה, המשא ומתן שנוהל בין הצדדים וההסכמים הקודמים. כל אלה מהווים כלים פרשניים חשובים לאותה מטרה (ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (16.2.2004)).

בצד בחינת השפה שבה בחרו הצדדים לעשות שימוש, שומה על בית המשפט להידרש גם לנסיבות החיצוניות אשר ליוו אותו, ועל רקע אותם נסיבות, לבחון, מה היה אומד דעתם של הצדדים במועד שבו נפגשו רצונותיהם ונכרת החוזה. נסיבות אלה מהוות מקור לאיתורה של התכלית הסובייקטיבית של החוזה, היא הכוונה המשותפת בעת חתימת החוזה (ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, (20.11.2013); ע"א 2173/07 חזן נ' נורדיה מושב שיתופי של חיילים משוחררים בע"מ (19.8.2010) ).

במקרים שבהם לא ניתן לברר את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, נדרש הפרשן ליתן דעתו גם לתכלית האובייקטיבית של החוזה, כלומר לכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים. התכלית האובייקטיבית נקבעת בהתחשב באופי החוזה, תוך התחשבות בערכי יסוד, וניתן להתחקות אחר תכלית זו, בין היתר, על ידי חזקות שונות, המשקפות ערכים ועקרונות השיטה.

עיננו הרואות, תכליתו של חוזה מגלמת את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית שהצדדים ביקשו להגשים ביחד, ובהעדר נתונים מספיקים על אומד דעתם הסובייקטיבי, או בהתקיימותו של קושי ממשי לחלצו, ניתן לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזה מאותו סוג או מאותו טיפוס נועד להגשים. במסגרת זו, נבדקת בין היתר, תכליתו העסקית-כלכלית של החוזה.

בענייננו, מדובר בהסכם אשר מקורו במכרז שפורסם על ידי הרשות השלטונית, היא הנתבעת, ומכאן הוא מתאפיין בעקרונות והגדרות ספציפיים החלים עליו, ובעניין זה אני מפנה לדבריו של כב' השופט משה סובול בת"א 151587/09 הנ"ל, פסקאות ג(1) עד (5) וההפניות שם, היפים אף הם לענייננו.

הנה כי כן, עלינו לבחון את לשון החוזה במקרה שלפנינו ולאתר את אותה פרשנות המגשימה את תכלית החוזה, לאמור את אומד דעתם של הצדדים לו.

פרשנות סעיף 7.5 להסכם נשוא התביעה הגיעה לפתחם של בתי משפט שונים בערכאות הנמוכות, כאשר הפרשנות שניתנה לסעיף האמור, הזהה לסעיף בו עסקינן, ראתה בהוראת סעיף 7.5 בנוסח המצוטט מעלה, כהוראה הנוקטת לשון ברורה המצביעה בבירור על כוונת הצדדים ומשקפת את רצונם, ולפיהם הסכימו הצדדים להעלאת המחירים בהתאם לעדכון תעריפי הנסיעה.

פרשנות זו מקובלת גם עליי ואיני מוצאת לנכון לסטות ממנה.

דומני כי לשון החוזה האמור, ככל שהיא עוסקת בשאלת ההתייקרויות ברורה היא, לפיה המפרט של המחירים מעודכן לתאריך מסוים הוא ה- 1.8.05, כאשר התעריף האמור יעודכן רק בהתאם להתייקרויות אשר יאושרו ע"י האגף הרלוונטי במשרד החינוך ובכפוף להנחיות המשרדים הרלוונטיים - החינוך או התחבורה. קרי, דבר הזכאות של חברת ההסעה לעדכון התעריפים בהתאם להתייקרויות, היוותה את כוונת הצדדים הברורה והמפורשת בהסכם, עם קביעת מתווה או תנאי לגובה הסכומים, והם יהיו רק בהתאם לסכומים שיאושרו על ידי המשרדים והאגפים הרלוונטיים.

הנה כי כן, השאלה המרכזית העומדת להכרעה במקרה שלפנינו הינה, האם זכאיות התובעות לתשלומים בגין התייקרויות, כאמור בהסכם ובהחלטת האגף הממונה. מכאן, יש לבדוק את הסכומים של תוספת ההתייקרויות להם זכאיות התובעות.

אין מחלוקת, כי מדובר בהסכם אשר נחתם על ידי התובעות והנתבעת ביום 11.10.05 והתייחס לתקופה שמיום 1.9.05 ועד ליום 15.8.06. בפועל, ההסכם הוארך פעמיים נוספות, וחל עד ליום 15.8.08, היא תקופת ההארכה המקסימאלית שהוגדרה בהסכם.

על סמך החומר שהובא לפניי, נמצא כי בנוגע לשנת הלימודים 2006 הוציא משרד החינוך ביום 04.05.06 חוזר לרשויות המקומיות ובו הנחיות לגבי תשלום פיצוי בגין התייקרויות לנותני ההסעות לרשויות ובמסגרתו נקבע, כי יעודכנו תעריפים של הסעות אשר יבוצעו בפועל מיום 1.1.2006 וכי לאחר תשלום ההתייקרויות לא תינתן כל תוספת התייקרות, כל עוד תקפה החלטת הממשלה על הקפאת תעריפים. לטענת התובעות, למרות שבחודש מאי 2006 אישר האגף המוסמך תשלום התייקרויות כאמור, סירבה הנתבעת לשלם עבור התייקרויות שאושרו, על אף שכספי ההתייקרויות הועברו לידיה ממשרד החינוך. התובעות ערכו בתביעתן חישוב בדבר גובה התשלום לו הם זכאיות בגין ההתייקרות.

עוד נמצא כי, ביום 06.07.08 הוציא משרד החינוך חוזר לרשויות המקומיות ובו הנחיות לגבי תשלום פיצוי בגין התייקרויות לנותני הסעות לרשויות ובגדרו נקבע, כי יעודכנו תעריפים על הסעות אשר יתבצעו בפועל מיום 1.1.08 וכי לאחר תשלום ההתייקרויות לא תינתן כל תוספת התייקרות, כל עוד תקפה החלטת הממשלה על הקפאת התעריפים.

ההסכמים המקוריים היו לתקופה שבין 1.9.05 ועד 15.8.06 (ותקופה נוספת לחינוך המיוחד), הודעות על הארכת החוזה לכל אחת מהתובעות, אמנם, לא צורפו עד כה, עם זאת כל הצדדים מסכימים כי ההסכמים הוארכו וההוראה האמורה שבסעיף 7.5 להסכם נותרה בעינה, כאשר ההארכה בוצעה מכוח סעיף 8.1 להסכמים הקובע, כי לרשות תהא זכות ברירה להאריך, לפי שיקול דעתה הבלעדי, את תקופת תוקפו של החוזה לתקופה של שתי שנות לימודים נוספות, בכל פעם לתקופה של שנת לימודים נוספת, בהתאם לנוסח ההודעה שצורף להסכם. משכך, תקופת ההארכה המקסימאלית על פי ההסכמים דנן אפשרית עד ובסמוך ליום 15.8.08.

ככל שטוענת הנתבעת, כי עם הארכת ההסכמים באופן שתקופת ההתקשרות נמשכה לשנים נוספות לאחר שנת 2005, תוך שינוי הסכומים ותנאי ההתקשרות, מוטל עליה נטל ההוכחה להראות כי הדבר נעשה, כטענתה, והיה עליה להביא כראיות את הודעות ההארכה על פי הנספח לסעיף 8.1 להסכם האמור. משלא הובאו ראיות אלה אשר מצויות בהישג ידה של העירייה, יוצאת אני מנקודת ההנחה ולפיה לא נסתרה טענת התובעות, כי לא שונו תנאי ההתקשרות בשנות ההארכה, לא נקבעו מחירים גבוהים יותר ולא היה כל וויתור, במפורש או במשתמע, על הזכאות לקבלת תוספת התייקרויות עליה נתנו הצדדים את דעתם כאמור בסעיף 7.5 להסכם. יצוין בהקשר זה, כי הנתבעת צירפה לתצהיר מטעמה את העותק הכללי של נוסח הנספח העוסק בהארכת החוזים שאינו חתום על ידי מי מהתובעות, ומעיון בו עולה כי קיימת אופציה להארכה על פי אותם תנאים קודמים, כולל ההתייקרויות. כאמור, לא הוכח כי ההארכה בוצעה תוך שינוי תנאים אלה.

שותפה אני למסקנת בית המשפט השלום בתל אביב בת"א 151587/09 תור בוס שרותי המטייל בע"מ נ' עירית אור יהודה (29.6.10), בו נדונה טענה זהה לזו שנטענה על ידי הנתבעת בהליך שבפניי ולפיה העדכון שנקבע באישור שניתן על ידי משרד החינוך במכתב מיום 6.7.08 הינו בגין שחיקת המחירים שהייתה בשנים 2006-2007, ואולם מאחר ועסקינן בהסכם משנת 2008, הרי שהמחירים שנקבעו בו ממילא משקפים את מחירי השוק נכון לחודש אוגוסט 2007, ולכן התובעות אינן זכאיות, כך לשיטת הנתבעת, לתוספת התייקרויות.

טענה זו של הנתבעת יש לדחות.

אישור "תשלום פיצוי בגין התייקרויות" אשר הופץ על ידי אגף הכספים במשרד החינוך ביום 6.7.08, בו הובא לידיעת ראשי הרשויות המקומיות ההסדרים שהושגו עם אגף התקציבים באוצר, קובע את הדברים הבאים הרלוונטיים לענייננו: "סוכם על מתן פיצוי התייקרות עבור השנים בהן הוקפאו התעריפים מתוקף החלטת הממשלה. לאחר תשלום ההתייקרויות, לא תינתן כל תוספת התייקרות, כל עוד תקפה החלטת הממשלה על הקפאת מחירים". כן נכתב כי, "עדכון התעריפים יחול על הסעות אשר התבצעו בפועל מיום 1.1.2008 ואילך" בהתאם לשיעורים אשר פורטו באותו מכתב וביניהם הרלוונטי לענייננו זה, המסדיר את התקצוב בשיטת המסלולים, כאשר עדכון התעריף ל"אוטובוס ציבורי זעיר ומונית" יעמוד על שיעור של 11.56% והתשלום יבוצע "במסגרת הקליטה של חודש אוגוסט 2008, דהיינו, בתחילת חודש ספטמבר 2008".

האמור במכתב זה מחזק, דווקא, את עמדת התובעות, לפיה חרף קיומה של החלטת ההמשלה המורה על הקפאת התייקרויות, משרד החינוך באישור אגף התקציבים במשרד ויתר המשרדים הרלוונטיים, הכירו בתשלום התייקרויות כמעין פיצוי עבור ההתייקרות של מחירי הדלק, כאשר ההנחה המובלעת בהכרה זו הינה, שמדובר בהכרה חלקית בסכום הפיצוי המאושר על ידי המשרד, ולא תשלום מלא של עלות ההתייקרות במשק בפועל, דבר המסביר את ההכרה בזכאות זו חרף קיומה של החלטת ההמשלה המורה על הקפאת ההתייקרויות במשק, ומחזקת את הפרשנות של סעיף 7.5 להסכם אשר נוסח על ידי הרשות השלטונית במועד שלאחר החלטת הממשלה בדבר ההקפאה משנת 2002.

על האמור יש להוסיף, כי באותו מכתב הובאו שתי אמרות החשובות להכרעה בתיק שלפניי, זאת בשים לב לכך שהתובעות עותרות לקבלת תוספת בגין השנים 2006 - 2008. הקביעה הראשונה, הינה "למען הסר כל ספק, מובהר בזאת כי עדכון התעריפים לא יחול על תעריפי מסלולים חדשים, החל מתחילת שנת הלימודים תשס"ח". באשר להתחשבנות הרשויות עם חברות ההסעה, "קידום התעריפים כפי שפורט לעיל נועד להקל על הרשויות המקומיות, אשר במהלך התקופה מ- 1.1.2006 ועד 31.12.07 לא קיבלו כל תוספת התייקרות".

על יסוד הדברים המצוטטים לעיל, מתבקשת המסקנה כי בהתאם למכתבה של מנהלת אגף א' הסעה והצטיידות במשרד החינוך, הגב' שושנה ימין, מיום 6.7.08, יבוצע עדכון תעריפים של הסעות בשיטת המסלולים בשיעור 11.56% בגין התקופה שמיום 1.1.2006 ועד 31.12.07, שבמהלכה לא נתקבלה כל תוספת התייקרות. באשר להסעות לפי שיטת המסלולים אשר בוצעו בפועל מיום 1.1.2008, יעודכן תשלום פיצוי ההתייקרות בסגירת הקליטה של חודש אוגוסט 2008, דהיינו, בתחילת חודש דצמבר 2008.

תימוכין למסקנה זו מצאתי במכתבו של ס. מנהל אגף א' הסעות והצטיידות, מר דודו לוי, מתאריך 14.7.09 המופנה לב"כ התובעות. במכתב זה הוברר הרציונל אשר עמד מאחורי עדכון התעריפים המשולמים לקבלנים, כאשר על כל רשות לפעול על פי שיקוליה, בהתייעצות עם היועץ המשפטי שלה, אם לעדכן את התעריפים המשולמים לקבלנים. המטרה הייתה, למנוע מצב שבו יווצר כפל עדכון במקרים שבהם חברות ההסעות העלו בהצעת המכרז על דעת עצמן את התעריפים והרשות שילמה את התעריפים היקרים יותר. בהקשר זה יצוין, כי איני שותפה לתוכן שניסתה הנתבעת לצקת לתוך מכתב זה, לפיו נשלל תשלום הפרשי ההתייקרויות מן התובעות, שכן ממכתב זה עולה כי התשלום אמור להיבחן על פי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, לרבות קיומה של הסכמה חוזית מפורשת בעניין זה.

מהדוגמאות שפורטו בסעיף 2 לאותו מכתב עולה, כי במקרים בהם חברת ההסעות זכתה במכרז לקראת שנת תשס"ז, קרי שנת הלימודים 2006-2007, אין היא זכאית לעדכון תעריפים, שכן המכרז פורסם לקראת 1.9.2006, דהיינו לאחר מועד העדכון שנקבע ביום 1.1.2006, זאת משום שהחברה ידעה כבר על העדכון, כך שאין ספק שהמחיר שהיא הציעה היה מקובל עליה כמחיר בו תוכל לבצע את עבודות ההסעה.

במכתב של היועצת המשפטית של העירייה, עו"ד אולגה גורדון, מיום 12.6.08, עליו נסמכת הנתבעת כנימוק אחד מיני רבים לדחיית דרישת תשלום ההתייקרויות, נכתב כי בחוזר מרכז השלטון המקומי מיום 19.5.08 מצוין במפורש, שמאז שנת 2002 אין התייקרויות עפ"י החלטת הממשלה. כן נכתב, כי "עוד מצוין שאישור התייקרויות כפוף לקבלת אישור מאת אגף א' להסעות והצטיידות. אמנם, אישור כאמור ניתן, אך ישנה כאמור הקפאה של הממשלה משנת 2002. לכן, אין מקום לתשלום ההתייקרות המבוקשת".

אין בידי לקבל את הטעמים המנויים בגוף המכתב האמור של היועצת המשפטית מטעם העירייה, שכן הם אינם עולים בקנה אחד עם לשון ההסכם, חוזרים אישורים ומכתבים שהוצאו על ידי משרד החינוך בסוגיה זו, שניתנו בשים לב וחרף קיומה של החלטת הממשלה בדבר ההקפאה משנת 2002.

מחומר הראיות שהונח לפניי עולה, כי המכרז בו עסקינן הינו משנת 2005, כאשר בסעיף 7.5 להסכם נכתב בריש גלי כי המחירים המפורטים במפרט נכונים ליום 1 אוגוסט 2005, קרי לפני עדכון התעריפים שנקבע ביום 1.1.2006, כאשר תקופת ההסכם התייחסה לשנת הלימודים תשס"ו (2005-2006) ולא לשנת הלימודים תשס"ז (2006-2007), לגביה מפרט מר דודו לוי את החשש מפני ביצוע כפל עדכון בתעריפי פיצוי ההתייקרויות. בתצהיר העדות הראשית שהגישה הנתבעת מטעמה נאמר בריש גלי, כי החתימה על ההסכם הייתה ביום 11.10.05, קרי עוד לפני עדכון התעריפים שנקבע ב- 1.1.06, ומכאן יש לדחות את טענת הנתבעת, כי המחירים שהתובעות הציעו במכרז מגלמות בתוכן את העלייה במחירי הדלק ותוספת ההתייקרויות (סעיף 3 לתצהירו של אמיר חנוך, מנהל באגף החינוך של הנתבעת).

מסקנה זו מתיישבת עם רוח הדברים העולים ממכתבה הנוסף של גב' שושנה ימין, מנהלת אגף א' הסעות והצטיידות, מיום 7.5.08, שנשלח לרשויות המקומיות, העוסק ב"פרסום מכרז וחוזה להסעות תלמידים ומורים בשנה"ל תשס"ט", קרי שנת הלימודים 2008/2009, והמהווה ריענון של נהלים לפרסום מכרזי הסעות וחתימה על הסכמים. ההתייחסות בסעיף ה' לעדכון התייקרויות להסעות המבוצעות בשיטת 'עלות למסלול' נוגעת לאותם הסכמים חדשים של שנת הלימודים 2008/2009 והדבר כפוף למתן אישורי התייקרויות על ידי האגף א' להסעות והצטיידות, אם וכאשר תבטל הממשלה את החלטתה בדבר הקפאת התייקרויות. דברים אלה יפים הם גם ביחס לאמור בחוזר מרכז השלטון המקומי עליו נסמכת הנתבעת, הנושא תאריך 19.5.08 והמצורף כנספח לתצהיר העדות הראשית של מר עופר לוי, גזבר העירייה. לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעת, ככל שהיא נסמכת על האמור בחוזר משרד החינוך מיום 7.5.08 וחוזר מרכז השלטון המקומי מיום 19.5.08.

שוכנעתי, כי כל שנאמר במכתבים של משרד החינוך מהתאריכים 4.5.06 ו- 6.7.08 הוא, שהעדכון יחול על הסעות אשר התבצעו בפועל מיום 1.1.08 ואין באישור זה כדי להחריג הסכמים כאלה או אחרים בקשר עם המועד בו הם נחתמו. אולם, במסגרת סעיף 7.5 להסכם הכפיפו הצדדים עצמם לאישורו של משרד החינוך בדבר תוספת לעדכון התעריפים האמור, כאשר תוספת ההתייקרות להסעות שבוצעו בפועל מיום 1.1.08 אושרה על ידי משרד החינוך ויש לשלמה לתובעות.

עמדת הנתבעת בהקשר זה הייתה מתקבלת אילו הוכח, כי התובעות חתמו על הסכמים חדשים או אם הוכח כי החתימה על הודעות ההארכה ביחס לשנים שבאו לאחר שנת הלימודים הראשונה של ההתקשרות (2005-2006), תוך שינוי התעריפים של הצעות המכרז, באופן שמצא לו ביטוי בסוגיית ההתייקרות ובלשון מכתבו של דוד לוי מיום 14.7.09, אם המחיר שהוצע על ידי החברה במכרז החדש לקראת שנת 2006-2007 היה מחיר נמוך יותר מן המחיר שאושר על ידי המשרד לאחר עדכון המחירים ביום 1.1.06.

על יסוד כל המקובץ למעלה, סבורה אני כי עלה בידן של התובעות להוכיח שעל פי לשון ההסכם המפורשת, כאמור בסעיף 7.5 להסכם, הן זכאיות לתשלום תוספת התייקרויות בהתאם לאישור של משרד החינוך. התובעות הביאו ראיות המוכיחות, כי אישור של האגף להסעות והצטיידות במשרד החינוך והתרבות אכן ניתן והכסף הועבר לקופת העירייה. באשר לתקופת הזכאות לעדכון המחירים, נמצא כי אישורים אלה הכירו בתוספת התייקרות להסעות אשר בוצעו מיום 1.1.06 עד ליום 31.12.07 (חוזר מיום 4.5.06) וכן בגין הסעות שבוצעו מיום 1.1.08 ואילך, ובענייננו עד ליום 15.8.08, זאת בשיעור שנקבע בהתאם לשיטת המסלולים וסוג ההסעה החלה על ההסכמים בהם עסקינן בהליך דנן.

לא נעלם מעיניי כי במכתבים אלה נאמר, כי אין מדובר בזכאות אוטומטית של תוספת התייקרויות, זאת מאחר וייתכנו מצבים בהם המועצה שילמה תוספת במסגרת היחסים הישירים שבינה לבין קבלן ההסעות הזוכה במכרז, עוד לפני קבלת האישור ו/או במנותק ממנו, או בשל טעמים או סיטואציות אחרות שייתכנו. משכך, הוסמכה הרשות לבחון את דבר הזכאות בשים לב למועד ההתקשרות, תנאי ההתקשרות, תקופת ההתקשרות, וכיוצ"ב. בענייננו, הנימוק היחיד שהעלתה העירייה, אף לאחר שהוברר כי הכספים מטעם משרד החינוך אכן הועברו לידיה (פרוטוקול מיום 14.9.10), הוא קיומה של החלטת ממשלה משנת 2002 המורה על הקפאת תשלומי התייקרויות. ברם, כפי שהוכח על ידי התובעות, ניתן אישור של משרד החינוך בתנאים ובמתווה שאושר המכיר בזכאות תשלום תוספת ההתייקרויות לתובעות בשים לב לאמור בסעיף 7.5 להסכם.

יודגש, כי אם סברה הנתבעת כי יש לשלול מהתובעות את דבר הזכאות, חרף הוראת סעיף 7.5 להסכם, משום שאין עסקינן בזכאות אוטומטית, הרי ששומה היה עליה להציב תשתית ראייתית לביסוס טענתה, כי המחיר שהוצע על ידי התובעות תאם את מחירי השוק נכון לאותה תקופה, ובכך הוא מגלם בתוכו את העלייה במחירי השוק של הדלק וההכרה בתשלומי תוספת התייקרויות לתובעות, כך שתשלום הפרשי ההתייקרויות הינו בבחינת שיפור מעמדן של התובעות ומתן כספים שאינם מגיעים להן כדין. לא ניתן לקבל טענה זו שנטענה בסתמיות ושומה היה על הנתבעת להניח לפתחו של ביהמ"ש ראיות התומכות בטענתה זו ומקדמות אותה, כגון הצעת המכרז, סכומי הזכייה, הסכום המאושר ע"י משרד החינוך ומחירי השוק בתקופה הרלוונטית וכיוצ"ב. משלא עשתה כן, דין טענתה דחייה.

למותר לציין, כי על פי סעיף 39 לחוק החוזים, בעת שימוש בזכות הנובעת מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. החובה לנהוג בתום לב בזכות חוזית, המוטלת על כל מתקשר בחוזה, חלה באופן מוגבר על גוף ציבורי, ובכלל זה על רשות מקומית, כאשר נוסף על עיקרון תום הלב החל על אדם פרטי, חל עליה כלל "ההגינות" המחייב אותה לנהוג בהגינות בקיום של כל חוזה ובשימוש בזכות הנובעת מחוזה (ע"א 3005/11 קריסטל מוצרי צריכה בע"מ נ' עיריית באר שבע (4.6.13)). בהקשר זה, לא נחה דעתי מדרך התנהלותה של הנתבעת אשר מן הראוי היה שעל ידה יינתנו נימוקים ענייניים בעת סירובה לתשלום ההתייקרויות ולבחון, בחן היטב, את מחויבותה מכוח סעיף 7.5 להסכם והאישורים שניתנו על ידי אגף התקציבים של משרד החינוך. כמו כן, ככל שהנתבעת מבקשת לסמוך את ידה על החלטת הממשלה משנת 2002, היה מן הראוי תחילה שתתכבד ותצרף את ההחלטה האמורה לצורכי בירור המחלוקת דנן, כפי שהיה עליה לבסס את הטענה, שלפיה חרף מתן האישורים של משרד החינוך, התובעות אינן זכאיות לתשלום ולהציב תשתית ראייתית התומכת בכך .

כאמור, מדובר בחוזה רשות אשר נחתם עם התובעות לאחר זכייה במכרז שפורסם על ידי הנתבעת. נוסח ההסכם הינו אחיד. הסכם נחתם ביום 11.10.05, קרי כ- 3 שנים לאחר קבלת החלטת הממשלה משנת 2002 המורה, לטענת הנתבעת, על הקפאת כל ההתייקרויות במשק. מסעיף 7.5 להסכם ומההודעה על הארכת תקופת ההסכם שצורפה לתצהיר הנתבעת נכתב, כי המחירים המפורטים במפרט נכונים למועד 1.8.05 יעודכנו בהתאם להתייקרויות אשר יאושרו על ידי האגף הרלוונטי במשרד החינוך, מבלי להתנות זאת באמור בהחלטת הממשלה שקדמה לפרסום המכרז והחתימה על ההסכמים עם התובעות. תנאי המכרז נוסחו ע"י הרשות ולא על ידי המתמודד במכרז והזוכה בו. במצב דברים זה, יש להחיל על ענייננו את הכלל הפרשני החוזי שנקבע בע"א 4605/99 אלישרא מערכות אלקטרוניות נ' רשות שדות (9.12.99), ולפיו כללי הפרשנות בהקשר של ניסוח תנאי המכרז, נגד המנסח, נועדו להגן על הסתמכותו של הצד שלא נטל חלק בניסוחו של המכרז ולתמרץ את בעל המרכז, האמון על ניסוח תנאי, לנסחם בבהירות ובאופן חד משמעי ככל שניתן.

עוד יובהר, כי הנתבעת נסמכת בתצהירי העדות הראשית מטעמה שנחתמו ע"י גזבר העירייה ומנהל באגף החינוך, על חוות דעת משפטית שנערכה ע"י היועצת המשפטית של העירייה. במצב שכזה, מן הראוי היה שהנתבעת תצרף תצהיר עדות ראשית מטעם היועצת המשפטית שתחת ידה יצא המכתב האמור בו נדחתה דרישת התשלום לתוספת ההתייקרויות לתובעות מיום 12.6.08, על מנת לעמוד מקרוב על שלל השיקולים שהנחו את הנתבעת בדחייה הדרישה כאמור .

כבר עמדנו על כך, שהתובעות עותרות לסכומי פיצוי נוספים הנובעים מעצם ההכרה בזכאותן לתוספת ההתייקרויות.

באשר לטענת התובעות בדבר זכאות לתוספת ריבית בגובה הריבית הרגילה של החשב הכללי באוצר בגין איחור בתשלום, סבורה אני כי הזכאות של התובעות לתוספת זו מקורה בהסכם (סעיף 9.10), שכן אי תשלום ההתייקרויות הקבועות בסעיף 7.5 להסכם במועדן גוררת הטלת ריבית על סכומים אלה. ברם, חולקת אני על תקופת הזכאות לה עותרות התובעות, כאשר לשיטתן החישוב יבוצע באיחור של 14 ימים מיום שהוצאו חשבוניות מס ע"י הנתבעת. לעניות דעתי, במצב שבו מדובר בהסכם המותנה בתנאי והוא קבלת אישור על ידי גורם שלישי, יש לפרש את החוזה באופן שבו הזכאות לתשלומי הריבית תחושב מהיום שבו ניתן האישור ע"י משרד החינוך, היינו בתאריך 4.5.06, ולא קודם לכן, ועד מועד התשלום המלא בפועל.

בהתייחס לעתירת התובעות לחיוב הנתבעת בפיצוי מוסכם בשיעור 10% מסכום החוב שבפיגור, אין מקום להיעתר לדרישה זו שכן, סעיף 9.11 להסכם שעניינו בפיצוי מוסכם מראש אינו חל במקרה של אי תשלום תוספת התייקרויות מכוח סעיף 7.5 להסכם, אלא רק על תשלומים מכוח סעיף 7.4 להסכם וכלשון הסעיף: "פיגור בתשלום מצד הרשות של 90 יום מעבר למוסכם בסעיף 7.4 לחוזה, יזכה את הקבלן בפיצוי מוסכם מראש בגובה 10% של הסכום בפיגור".

סוף דבר

מוטלת החובה על הנתבעת להעביר לידי התובעות תשלום עבור התייקרויות מכוח סעיף 7.5 להסכם ובהתאם לאישורים שניתנו על ידי אגף א' להסעות והצטיידות במשרד החינוך מהתאריכים 4.5.06 ו- 6.7.08 החלות על נסיעות שבוצעו מיום 1.1.06 ועד ליום 31.12.07 וכן מיום 1.1.08 ועד לסיום תקופת ההתקשרות של אותה שנת לימודים ביום 15.8.08.

לא שוכנעתי, כי התובעות זכאיות לתשלום בגין הפרשי ריבית (הסכמית) מהמועד בו הוצאו חשבוניות המס, שכן האישורים של משרד החינוך ניתנו רק ביום 04.05.06. מכאן, חישוב הריבית ההסכמית יבוצע החל מיום 4.5.06 ועד מועד התשלום המלא בפועל.

התובעות אינן זכאיות לתשלום בגין פיצוי מוסכם מהטעמים שפורטו לעיל.

מכאן, נותר לדון בשאלת היקף החבות.

לאור ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים, אני מורה על הגשת תצהירים באופן הבא:

התובעות יגישו תצהיר משלים תוך 30 יום ממועד קבלת החלטה זו; הנתבעת תגיש תצהיר משלים תוך 30 יום שלאחר מכן.

הצדדים ינסו להגיע לתחשיב מוסכם בקשר להיקף החבות, במקביל להגשת התצהירים הנ"ל, וככל שלא תוגש הסכמה כזו, יודיעו הצדדים לביהמ"ש על כך. בהעדר הסכמה, ישקלו הצדדים כי תינתן הכרעה בשאלת היקף החבות על סמך החומר הקיים בתיק, לרבות התצהירים המשלימים. בהעדר הסכמה כאמור, תישמענה ראיות בשאלת היקף החבות בלבד ביום 23.02.16 שעה 10:00.

כן הצדדים ינסו להגיע להסכמות בעניין שאלת חיוב התובעות עבור שכ"ט עו"ד של העירייה. בהעדר הסכמה - ישקלו הצדדים ויודיעו לבית המשפט אם ניתן להכריע בשאלה זו על סמך הטענות שהעלו בסיכומיהם שהוגשו עד כה והחומר הקיים בתיק, שאם לא כן, תישמענה ראיות בנושא זה במועד שנקבע.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' חשוון תשע"ו, 17 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.