1. התובעת, אכאבר כפורה, הגישה תובענה נגד חמש נתבעות: 1. מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל, 2. אברהם יצחק בע"מ, חברה קבלנית, 3. מגדל – חברה לביטוח בע"מ 4. עיריית קרית שמונה, 5. שפירא מרכוס – מהנדסים בע"מ וזאת בגין נזקי גוף.

2. התובעת ילידת שנת 1945, תושבת מג'דל שמס, עקרת בית. הנתבעת 1 אחראית לפיתוח תשתיות הכבישים הבינעירוניים בישראל והיתה מעורבת בעבודות תיקון קטע כביש בו נפלה התובעת על פי הטענה. הנתבעת 2, היתה המבצעת של העבודות הקבלניות באותו כביש לפי חוזה נ/ 02/1911. הנתבעת 3 ביטחה את הנתבעת 2 בחבות צד ג' על פי פוליסה שמספרה 340006242/03. הנתבעת 4 הינה הרשות המקומית שבתחומה המוניציפאלי בוצעו העבודות; הנתבעת 5 הינה חברת ניהול ופיקוח הנדסי שנתנה שירותי פיקוח על העבודות על פי הסכם עם העירייה בחוזה מספר 192/02.

3. בכתב התביעה נטען שהתובעת נסעה עם בתה בשעות הערב ביום 3.6.05 מביתה למרכז המסחרי בקרית שמונה במונית שהורידה אותן ליד השוק. הן עברו ברגל דרך מעבר קצר לכיוון המרכז המסחרי לביצוע קניות. התובעת נתקלה בקטע כביש משובש, שם בוצעו עבודות סלילה. המקום היה חשוך והתובעת נתקלה בגוש בטון ליד בור שהיה בו מים שנראה כמו מכסה בור ביוב והיא נפלה. בכתב התביעה עוד צויין שבצד הכביש ממנו הגיעה לאחר שירדה מן המונית היו מונחות ערמות של גושי בטון שהיו יותר גבוהות מהכביש שגם חסמו את הראייה באותו קטע בו עברה. התובעת נפגעה קשה ביד שמאל. היא ובתה נסעו לבית חולים "זיו". באותו ערב, בשעה 20:24 לפי התיעוד הרפואי (נספח א' לכתב התביעה), בבדיקה אובחן שבר עם תזוזה שתוקן בהרדמה מקומית והיא שוחררה לביתה (נספח ב' לכתב התביעה).

4. נטען שהתובעת היתה אשה בריאה עובר לאירוע ותפקדה באופן מלא. נטען שביום 7.2.06, כחצי שנה ממועד התאונה, כאשר לא הוטב מצבה היא פנתה לקופת חולים ואובחן שהיא עדיין סובלת מנפיחות דיפוזית באצבעות כף יד שמאל עם הגבלה בתנועות וסטיה ניכרת של ציר פרק היד ומהגבלה ניכרת בתנועות והיא הופנתה לריפוי בעיסוק. נטען שבעקבות התאונה נאלצה התובעת לעבור שתי סדרות של טיפולים פיזיותרפיים אשר בסופם לא חלה הטבה משמעותית במצבה. ביום 30.3.09, כעבור 4 שנים, משלא חל שיפור במצבה היא פנתה לקופת חולים שם אובחן אצלה קיצור של הרדיוס ועיוות של המשטח המפרקי הרדיאלי וחוסר חיבור של סטילואידה אלאנארית (נספח ג' לכתב התביעה).

5. התובעת טענה שלא ידעה ואין באפשרות לדעת את הנסיבות שגרמו לאירוע התאונה וטענה גם לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין. בגין הפגיעה בה היא תבעה נזק מיוחד בסך 21,000 ₪ ונזק כללי שסכומו לא פורט.

6. כל הנתבעים הגישו כתבי הגנה. העירייה מסרה הודעות צד ג' נגד נתבעים 1 – 3. במהלך ההליך הגיעו הצדדים להסכמה על אחוזי נכות אך נותרה מחלוקת באשר לנכות התפקודית והאחריות.

7. למען הסדר יצויין שהוגשה חוות דעת על ידי הנתבעת 5 שנערכה על ידי ד"ר מיכאל טנצמן לפיה קבע נכות אורתופדית בשיעור של 10% בגין חיבור גרוע של עצם הרדיוס. באותה חוות דעת נכתב שמדובר בנכות "שהינה רנטגנית בעיקרה שכן תפקודית אין למעשה כל פגיעה בשורש כף היד השמאלית ובגפה שמאל עליונה. טווחי התנועה של שורש כף היד טובים ביותר עם שינוי מינימלי יחסי לצד ימין, אין כל פגיעה נוירווסקורלית גם לא עורית וטווח התנועה של האצבעות תקין אף הוא. נכון כי מדובר בשבר תוך פרקי אך מדובר בגפה שאינה נושאת את משקל הגוף ולכן קיימת סבירות לא גבוהה שיופיעו שינוים ניוונים בשורש כף היד בפרק הרדיו-קרפלי (שינויים אלו לא הופיעו בצלום עדכני שבוצע כ- 5 שנים מיום התאונה). מדובר כאמור בגפה הלא דומיננטית וניתן לסכם ולומר כי חרף השבר ברדיוס ההיסטלי והאיחוי לא במנח אנטומי אין כל פגיעה תפקודית בגפה שמאל עליונה" (חוות הדעת מיום 29.6.2010).

8. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר גטאס דאוד ביום 14.2.2010 בה נקבעה על ידו נכות בשיעור של 10% בגין חיבור גרוע של הרדיוס. חוות דעתו לא התייחסה להיבטים תפקודיים למען העובדה שצויין בפרק פרשת המקרה שהתובעת תארה הגבלה תפקודית בידה השמאלית, כאבים המחמירים במאמצים וקושי בביצוע עבודות משק הבית ותחושה של יד עקומה.

ההסדר הדיוני

9. הצדדים אכן הגישו הסדר דיוני בו הם הודיעו שיש לקבע את הנזק ללא הסכמה בנושא החבות ולהעמידו על סך 48,000 ₪ בהתאם להצעה שהוצעה ביום 7.3.11.

תצהירי הצדדים

10. התובעת טענה בתצהירה כי ביום 3.6.05 בשעות הערב היא נסעה יחד עם בתה לקרית שמונה במונית במטרה לנסוע למרכז המסחרי בעיר. נטען שהמונית הורידה אותן ליד השוק ומשם המשיכו בהליכה לכיוון המרכז המסחרי. היא טענה שכאשר ירדה מן המונית, הלכה עם ביתה בקטע כביש משובש בו בוצעו עבודות סלילה, שהיה חשוך והיא נתקלה בגוש בטון ליד בור שהיו בו מים. נטען עוד שבקטע הכביש היו ערמות של גושי בטון, גבוהות יותר מהכביש שחסמו את הראיה בקטע בו היא עברה והיא נתקלה בגוש בטון ליד הבור שנראה כמו מכסה ביוב והיא נפלה.

11. לטענת התובעת, התאספו אנשים מסביב לאחר שנפלה והציעו לה עזרה. היא ישבה בצד ולאחר מכן נסעה חזרה לביתה במג'דל שמס. לאחר שהגיעה הביתה הופיעה נפיחות ביד שמאל ועם התגברות הכאבים היא נסעה במונית לחדר מיון בבית חולים זיו.

12. למען הסדר יצויין שבין מסמכי התובעת הוגשה תעודת חדר מיון מיום 3.6.05 משעה 20:24 המתארת כי לדברי התובעת היא נפלה ונחבלה ביד כאשר לא תוארו בו פרטים בנוגע למקום הנפילה או נסיבות אחרות.

13. מטעם הנתבעת 1 הוגש תצהיר על ידי אלכסנדרה דיבקין, שהיא קואורדינטור במע"צ ובמועד הרלוונטי לתביעה שימשה בתפקיד זה והיתה מעורבת בפרוייקט סלילת הכביש בקרית שמונה. היא תארה את היחסים החוזיים בין מע"צ לבין קבלני הביצוע והפיקוח.

החקירות בבית המשפט

14. בישיבה מיום 7.3.11 נחקרה התובעת על תצהירה. במהלך חקירתה הנגדית היא טענה שהיא נהגה לנסוע לקרית שמונה מדי חודש או חודשיים וכי באותו יום הגיעו בסביבות השעה 19:30 לעיר. היא הסכימה שהיה חושך באותה שעה (עמ' 4 שורות 18 – 19) וטענה שבמועד התאונה, ביוני, בסביבות 19:30 או 20:00 כאשר הגיעה למקום, היה כבר חושך (שם, שורה 21). כאשר נשאלה מה רצתה לקנות בביקורה השיבה: "כלום, יש לי סכרת והבת שלי לוקחת אותי ומטיילת איתי, אני שותה משהו חם" (שם, שורה 23) והמשיכה וטענה שכאשר היא נתקלת בדבר מה שהיא צריכה, היא קונה. כאשר הוצג לה שמדובר ביום שישי, יום בו השוק סגור, היא טענה שאין זה נכון וכי השוק פתוח גם ביום שישי, כולל ביום שישי בערב (עמ' 5,שורות 4 – 7).

15. במהלך חקירתה היא טענה שלא הספיקה להגיע לביתה לאחר התאונה מפאת הכאבים ונסעה לקופת חולים ולאחר מכן לבית החולים (עמ' 6,שורות 20 – 24, שורות 28 – 29, עמ' 9 שורות 16 – 17).

16. בתה של התובעת העידה בבית המשפט ועדותה תאמה לעדות אמה בכל הקשור לנסיבות הנפילה הנטענת (עמ' 10 שורות 8 – 14). היא גם טענה שכאשר הגיעו לקרית שמונה בתחילת האירוע היה כבר חושך (עמ' 12, שורות 30 – 31). היא טענה שלא הלכו לקנות דבר מה מסויים אלא לצורך טיול (עמ' 13, שורות 1 – 3). כאשר נשאלה מדוע לא טיילו בכפר והעדיפו לטייל במונית בעלות של 100 ₪ (50 ₪ הלוך ו- 50 ₪ חזור) השיבה: "למה? אסור לפנק את עצמי? אני עובדת כמו חמור כל השבוע ובסוף השבוע לא אקח את אמא לפנק אותה? רצינו לטייל ורצינו גם על הדרך לקנות בחנויות שפתוחות 24 שעות. רצינו להגיע לשוק כי משם אני תמיד הולכת" (עמ' 13, שורות 6 – 9). היא הודתה שהשוק אינו פתוח ביום שישי אבל טענה שהקיוסקים פתוחים (עמ' 13, שורה 14).

17. נחקרו גם גב' דיבקין, פואי ריאד שהיה מנהל העבודה בשטח, ישראל שפירא שהיה מנהל חברת תיאום ופיקוח שפיקחה על הפרוייקט מטעם מע"צ, דוד בלביץ שהיה בתקופה הרלוונטית מ"מ וסגן מהנדס העיר קרית שמונה. הוא טען שהשוק עובד רק פעמיים בשבוע בימים שני וחמישי (עמ' 38, שורות 2- 3) וטען שלא ניתן היה להכנס למקום עליו הצביעה התובעת (שם, שורות 6 – 7). הוא גם טען שלא ניתן להגיע למרכז המסחרי דרך השוק כיוון שהיה סגור לכלי רכב (שם, שורה 24). הוא גם טען שהמרכז המסחרי סגור לקראת כניסת השבת (שם, שורות 31- 32).

עמדות הצדדים בסיכומיהם

עמדת התובעת

18. הוזכר כי שני המומחים קבעו שלתובעת 10% נכות צמיתה בתחום האורתופדי. נטען שבהתאם לחוות דעתו של ד"ר גטאס, קיימת נכות תפקודית לאור אופי הפגיעה. נטען שהתובעת העידה בתצהיר מיום 13.7.10 כי עקב האירוע היא נותרה זקוקה לעזרת בנותיה בעבודות הבית ולעזרת בני המשפחה בתפקוד היום יומי. נטען שעובר לתאונה היא היתה אשה בריאה ותפקדה בצורה מלאה. נטען שכיום היא סובלת בין היתר מקשיים בהתלבשות וברחצה. נטען שבעת האירוע היתה כבת 60. נטען שהנכות הרפואית אינה משקפת את הנכות התפקודית שהינה גבוהה יותר.

19. ביחס לאחריות, נטען שאין מחלוקת לגבי התרחשות האירוע וכי גירסת התובעת לא נסתרה. נטען שלא הוצגו עדויות השוללות את גירסתה והוזכר שבית המשפט אף הציע הצעה לסילוק התביעה לאור אמינותן ומהימנותן של עדות התובעת ובתה. נטען שאין מחלוקת כי בקטע הכביש בו נפלה התובעת התבצעו עבודות. נטען שאמנם הנתבעות ניסו לצייר תמונה לפיה אין חנויות פתוחות ביום שישי בערב וכי התובעת לא נפלה שם כלל, אך טענה זו של הנתבעות אינה הגיונית שהרי לא היתה לתובעת סיבה אחרת מלבד ביצוע קניות בשוק, לנסוע במונית לקרית שמונה מביתה באותו מועד. נטען שהנתבעים לא הגישו תצהירים בנוגע לאירוע עצמו מלבד תצהיר של גב' דיבקין שלא ראתה את התאונה. נטען שאין ספק שמדובר בקטע כביש המהווה מפגע בטיחותי. נטען שלא היה שילוט במקום בניגוד לטענת הנתבעות וכי מכל מקום השילוט לא היה תקין. ביחס לאחריות נטען שאין מחלוקת שמע"צ אחראית כמי שאחראית על תחזוק נתיבי תחבורה וחלה עליה חובת זהירות כלפי הנתבעת. ביחס ליתר הנתבעות נטען שהן עבדו באותו פרוייקט או פיקחו עליו והעירייה חבה מכוח פקודת העיריות. נטען שעולה מעדותו של מר פואיז ריאד שלא ננקטו אמצעי בטיחות ראויים במקום. ביחס לאשם תורם נטען כי לא היתה לתובעת אפשרות ללכת בדרך אחרת. באשר לנזקים נטען לכאב וסבל בסך 55,000 ₪, הוצאות רפואיות ונסיעות בסך 20,000 ₪. הוצאות עזרה בסך 45,000 ₪ ובסך הכל 120,000 ₪.

עמדת הנתבעת 1

20. נטען שגירסת התובעת הופרכה באמצעות עדויות נציגי הנתבעות ובאמצעות מסמכים שפרטיהם אינם מתיישבים עם עדותה בדבר התרחשות האירוע או נסיבותיו. כמו כן נטען לאשם תורם כבד מצד התובעת המנתק את הקשר הסיבתי בין האחריות לבין הנזק. נטען עוד שהופר ההסדר הדיוני על ידי התובעת שקיבע את גובה הנזק ב- 48,000 ₪ בכפוף לשאלת האחריות והאשם התורם.

21. בעניין האחריות נטען שהנתבעת אינה חברת ביצוע והיא שכרה קבלן ראשי לצורך כך ומנהל פרוייקט (נתבעות 2 ו- 5 בהתאמה). נטען שהחל מיום ביצוע הפרוייקט הפכה הנתבעת למזמין עבודה והקבלן הפך למבצע, בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה). נטען שלאחר תחילת ביצוע העבודה מועבר שטח הפרוייקט לחזקתו הבלעדית של הקבלן הראשי. אוזכרה פסיקה לעניין פטור הנתבעת 1 מאחריות. מעבר לכך נטען שעדות מהנדס העירייה תומכת בכך שהנתבעות 2 ו- 3 נושאות באחריות. נטען עוד כי הוסכם במפורש עם הנתבעת 2 שהיא נושאת באחריות בגין העבודות והסביבה והיא אחראית לכל נזק שייגרם לצד שלישי.

22. ביחס לנתבעת 5 נטען כי היא מחוייבת למע"צ מכוח הדין ועל פי חוזה בכל הקשור לנושא הפיקוח לרבות נזק לצד שלישי. ביחס לאחריות עיריית קרית שמונה הצטרפה הנתבעת 1 לטיעוני הנתבעות 2 ו-3 וביקשה שהתביעה נגדה תדחה.

עמדת הנתבעות 2 ו- 3

23. נתבעות 2 ו- 3 טענו לקיום הסכמה דיונית והחלטת בית המשפט מיום 13.11.13 והמשך תחולתה. ביחס לאחריות נטען שעל התביעה נגדן להדחות. נטען שגירסת התובעת לא היתה מהימנה, שטענותיה לגבי הנסיבות אינן הגיוניות או סבירות וכי אינן מתיישבות עם הנתונים האובייקטיביים. נטען שהתובעת טענה שהתאונה ארעה ביום שישי בערב בשעה 19:30. נטען שעדים אחרים מטעם הנתבעת טענו שהשוק כלל סגור בשעה כזו והוא ממילא פתוח רק בימים שני וחמישי, על כן נטען שאין כל הגיון בטענת התובעת שנסעה מביתה כדי לערוך קניות בשוק. נטען עוד שאין זה כלל הגיוני שתערוך קניות בשעה 19:30 בערב כאשר ביוני בשעה כזו אכן חשוך. נטען עוד שאין ספק שהתובעת התקבלה לבית חולים זיו בשעה 20:24. נטען שבחקירתה סתרה התובעת את האמור בתצהירה כאשר טענה שכלל לא נסעה לביתה. נטען שאין כל הגיון בטענה שהגיעה לשוק בשעה 19:30, נפלה, הספיקה לנוח בצד הדרך, להזמין מונית, לנסוע לביתה, להיות בבדיקה אצל רופא קופת חולים ואז לנסוע לבית החולים בצפת. נטען שכל השתלשלות הענינים שתוארה על ידי התובעת אינה הגיונית או סבירה. בנוסף נטען שהתובעת לא הביאה עדות אובייקטיבית שתתמוך בנסיבות חרף העובדה שטענה שהיו אנשים במקום שסייעו לה וכי נהג המונית הביא אותה למקום והחזירה משם. נטען שעדות בתה הינה עדות בן משפחה קרוב ואינה אובייקטיבית.

24. נטען עוד שנסיבות האירוע כפי שתוארו על ידי התובעת אינן מטילות אחריות על הנתבעות 2 ו- 3. נטען שעל מנת להגיע למרכז המסחרי יכלה התובעת ללכת בדרך אחרת ללא כל קושי. לחלופין, נטען לאשם תורם מכריע. בין היתר נטען כי התובעת הכירה את המקום היטב (היא ציינה בחקירתה שהיא מכירה את המקום ונוהגת לערוך בו קניות) והיתה מודעת לכך כי מתבצעות שם עבודות. נטען שהתובעת היתה צריכה לגלות משנה זהירות כאשר בחרה ללכת בשטח של עבודות.

25. ביחס לטענות מע"צ כלפי הנתבעת 2 נטען שיש לדחות את הטענות על הסף. נטען שמע"צ לא הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבעות 1 ו- 2. נטען עוד שהנתבעת 5 מילאה את התפקיד של חברת הבטיחות של מע"צ שעשתה סיורים בשטח. נטען שהנתבעת 2 פעלה בהתאם להוראות והנחיות מע"צ וכי קיימה את הוראותיה ללא חריגה מהן. נטען שאין בהוראות ההסכם שנכרת בין הנתבעת 1 ל- 2 כדי לפטור את מע"צ מאחריות. נטען שסעיף 17 להסכם בין הצדדים אינו מטיל אחריות אבסולוטית ויחול רק אם הנזקים נגרמו עקב התרשלות הנתבעת 2 או הפרת החוזה. נטען שלא הוכח שהנתבעת 2 התרשלה או הפרה את החוזה.

26. באשר לנתבעת 5 נטען שכחברה מפקחת היה עליה לפקח על האתר ולוודא שלא יווצרו בו מפגעים. באשר לנתבעת 4 נטען שהיתה עליה אחריות לפקח על הנעשה בשטח.

27. מכאן ביקשו הנתבעות 2 ו- 3 לדחות את התביעה נגדן ולדחות את הודעות צד ג' שהוגשו נגדן.

עמדת הנתבעת 4

28. הנתבעת 4 הצטרפה לסיכומי הנתבעות 2 ו–3 באשר לאי הוכחת גירסת התובעת והאחריות הבלעדית מצידה בגין התאונה והפרת ההסכמה הדיונית ובנוסף האפשרות שמונית תגיע למקום בכביש צמוד לשטח העבודות שכן הכביש היה סגור במהלך העבודות והגישה לשוק היתה מרחובות צדדיים. מעבר לכך נטען שאין לייחס אחריות לעירייה שהרי מדובר בפרוייקט של מע"צ (פיתוח כביש 90 הארצי) בביצוע הנתבעות 2 ו- 3 ובפיקוח הנתבעת 5.

עמדת הנתבעת 5

29. הנתבעת 5 טענה שהתובעת הפרה את ההסכמה הדיונית וכי אין לשחרר אותה ממנה. נטען שהמחלוקת היחידה בתיק הינה בשאלת האחריות. נטען שהתאונה לא ארעה באופן שנטען וכי אין לקבל את גירסת התובעת מהסיבות שפורטו לעיל. נטען שהנתבעת 5 אינה נושאת באחריות, שהמפקח מטעמה העיד שקטע העבודות היה סגור והיתה תכנית תאורה ובטיחות למעבר כלי רכב. נטען שהצדדים לא טענו שהיתה סטיה מתכנית התאורה והבטיחות ולכן לא נדרשה הנתבעת 5 למתן התראות. נטען שלא נרשמו הנחיות ביומן העבודות. נטען שהאירוע ארע שלא בשעות העבודה ועל האתר היה מופקד שומר מטעם הקבלן. נטען שהנתבעת 5 אינה נושאת באחריות כלשהי.

דיון

30. לאחר שמיעת כל העדים איני מקבל את גירסת התובעת באשר לנסיבות בהן היא טענה שהתאונה ארעה. לא מצאתי כל סבירות לכך שתיכנס לאיזור השוק, שהיה סגור במהלך כל היום, שהיה יום שישי, ובודאי שהיה סגור בשעות הערב בהן היא טענה שהגיעה למקום. מתחילת ההליך הכחישו הנתבעים את גרסת התובעת והתובעת היתה חייבת להיות ערה לכך שעליה להביא עדים ישירים, או ראיות עקיפות לכך שהיה טעם לנסיעה למקום באותו זמן. למרות שהיא טענה כי היו אנשים במקום שסייעו לה היא לא הביאה אף אדם למעט בתה לעדות. בעניין זה יצויין שהיה מצופה ממנה לאתר את נהג המונית ולהביאו לעדות והחלטתה שלא להביאו, הינה לחובתה. היא אף לא הביאה ראיות כלשהן, ולו ראיות כלליות, לכך כי מתקיימת פעילות כלשהי בשעות האמורות ביום ששי באיזור, למשל ביחס למרכז המסחרי אליו היא טענה שהיתה מעוניינת להגיע. בעניין זה יצויין עוד כי המסמך הרפואי מבית החולים לא מפרט דבר אודות נסיבות האירוע או היכן אירע למעט ציון העובדה כי נפלה. עוד יוער כי מצאתי את עדויות עדי הנתבעות ביחס לכך שהאיזור סגור וללא פעילות בערבי ימי ששי כמהימנות ועולות בקנה אחד עם השכל הישר.

31. יוער שגם אילו לא הייתי דוחה את התביעה בגין העדר הוכחת האירוע היה מקום לדחותה בגין אשם תורם מכריע. לטענת התובעת, היא חפצה להגיע כלל למרכז המסחרי. מדוע אם כן בחרה לעצור את המונית באמצע אתר בניה (ולא הוכח כי היה הכרח בכך), איזור שעל פי התמונות שהוגשו ברור מאליו כי הוא משובש, ללא מדרכות, ללא כביש, עם חומרי בניה פזורים לכל עבר. הועלתה טענה כי אין גישה אחרת למרכז המסחרי, טענה שלא בוססה כדבעי. מסקנתי הינה כי אדם סביר לא היה יורד ממונית לתוך ערימות פסולת וחצץ כפי שעשתה התובעת לטענתה, ולא מצאתי כל הסבר הגיוני להתנהגותה, בייחוד כאשר היא טענה כי היא הכירה היטב את המקום וביקרה שם פעמים רבות בעבר.

32. מכל האמור, התובענה נדחית. על התובעת לשלם את הסך של 750₪ לכל אחת מהנתבעות.

זכות ערעור תוך 45 יום.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ה, 19 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.